פתגם חכם אומר- יש 3 דברים שאפשר להסתכל עליהם בלי הפסקה

אש, מים זורמים ומישהו אחר עובד. 

אני לא משתגעת על לראות אנשים אחרים עובדים, על מים זורמים אני יכולה להסתכל קצת אבל די מהר אני אשתעמם אבל על אש אני באמת יכולה להסתכל בלי הפסקה. בעיקר על נרות.

נרות שבת, אני אוהבת לראות את הדונג נמס. בהתחלה יוצר מכתש קטן, לאט לאט המכתש מתמלא ונוצר אגם האגם הולך וגדל עד לשוליים. וכשהקרקעית גם נמסה והופכת נוזלית האוויר שהיה מתחת לנר הופך לבועות ואני עוקבת אחרי הבועות עד שאחת מצליחה להשתחרר ולעלות. לפעמים אני טובלת את קצה האצבע בדונג הנמס. בהתחלה זה כואב אבל אז התחושה נעלמת. אני מקלפת את הדונג שהתקשה על האצבע ומחזירה אותו חזרה לנר ורואה איך הוא נעלם. אני יכולה לכבות את הנר ולהסתכל על הדונג קופא.

אני יכולה להסתכל על חנוכיה עד שהיא נכבית.לעקוב אחרי הדונג שמטפטף וקופא באמצע הדרך ויוצר נטיפים על החנוכיה. ואז כשהאש מגיעה למטה והחנוכיה מתחממת הנטיפים נמסים ונופלים. אני אוהבת את רגעי הדעיכה האחרונים כשהנר הופך לבריכה בתוך הקנה שבתוכה חתיכת פתיל שבוערת ושואבת אליה את הדונג הנמס עד שלא נשאר כלום והאש מתכווצת ונגמרת.

חנוכה זה חג יפה.

איףףף

אני משתמשת בחול מתגבש בארגז של לאסי. פעם קודמת שקניתי לה חול קניתי משהו שונה מכרגיל. כנראה שבגלל שערבבתי אותו בחול שכבר היה בארגז, החול היישן עדיין השפיע ולא שמתי לב להבדל. בפעמים האחרונות שמתי לב שאין הרבה גושים אבל לא התייחסתי לעובדה הזו. 

היום באתי לנקות לה את החול וענן צחנה תקף אותי ברגע שפתחתי את הארגז. ואז הבנתי שאם אין גושים זה אומר שהשתן לא התגבש ואם הוא לא התגבש אז הוא נספג וכל החול ספוג שתן. איככככ. שלחתי את המיועד לסופר לקנות חול ריחני שהוכיח את עצמו בעבר, זרקתי את כל החול הישן, שטפתי את הארגז במיים רותחים ישירות מהקומקום החשמלי ומילאתי אותו בחול חדש בנחוח מרענן, או לפחות זה מה שכתוב על השקית. 

אני מתלבטת עכשיו אם גם את החתולה צריך לחטא במים רותחים.

 

יש משהו שאני חייבת לפרוק.

אני לא זוכרת מתי שמעתי שיר של אינשטיין פעם ראשונה, אף שיר שלו לא שינה לי את החיים, לאלבום שבלול התוודעתי דרך הדיסק המאוד מוצלח לדעתי חזרה לשבלול. אמנם בחרתי שיר שלו כשיר כניסה לחופה עוד לפני שהוא מת, אבל זה שיר שפגשתי בביצוע אחר ורק יותר מאוחר גיליתי שהוא שר אותו במקור. אתמול בעבודה שמתי גלגלץ כי חשבתי שיהיה נחמד שירים שלו כל היום אבל בפעם השלישית ששמו את עטור מצחך נמאס לי וכששמו את לבכות לך בפעם החמישית כיביתי את הרדיו. היום בבוקר השדרן הבטיח שישמיעו אותו לפי סדר אלבומים ככה ששירים לא יחזקו על עצמם אבל עדיין תחנו את הקלאסיקות ואני לא רוצה לשמוע אותו יותר. לפחות את שיר החופה שלנו השמיעו רק פעם אחת.

אני לא מתאבלת ולאמרגישה שהעובדה שהוא מת נוגעת לי איכשהו.נכון, הוא היה משהו מיוחד במוזיקה הישראלית, אבל מוזיקה פשוט לא משפיעה עלי ברמה כזו. 

זהו, אמרתי את זה. עכשיו אפשר לסקול אותי.

 

במסגרת דברים שלא עובדים, המחשב שלי כנראה מת סופית. אולי אפשר להציל אותו על ידי השתלת איברים, אולי זכרון או הרד דיסק, אבל אין לי ראש לזה. את הפוסט הזה כתבתי על הנקסוס 10 שהוא בעצם כמו הטלפון שלי רק גדול יותר. ומשום מה המקש רווח שלו לא מתפקד, שזה מצחיק כי זה לא באמת מקש ובכל זאת הוא תקול.

עברתי את ה 10000 כניסות, סיבה לחגיגה. שמתם לב איך הצלחתי להשחיל את החתונה גם לפוסט לא קשור בכלל?

wish list

בית, 2-3 ילדים, חתול, חברים, עבודה מספקת, בריאות ואותו.

בית עם חצר. מספיק מרווח להכיל את כולם בנוחות, לא גדול מדי שלא נלך לאיבוד כל אחד במקום שלו. סלון ופינת אוכל עם מקום לפתוח את השולחן. פינת עבודה לכל אחד מהילדים להכין שיעורי בית.

ילדים במרווח מספיק קטן שיהיו חברים אבל מספיק גדול שלא יהיו בתחרות כל החיים.

חתול אמיתי, לא החתולה המקולקלת שיש לי בבית שהדבר הכי קשה שהיא הצליחה לצוד זה שממית וגם זה רק אחרי שהיא שעה הסתכלה עליה עד שהיא נפלה מהקיר. כזה עם פרווה שאפשר לחבק ולקווצ'ץ', מפונק. 

מספר קטן של חברים טובים, כאלה שבאים אליהם ומזמינים אותם לארוחות וחגיגות. כאלה שיעזרו כשצריך ויבקשו עזרה כשצריך.

עבודה מאתגרת אבל לא קשה מדי, לא מתסכלת ולא עם שעות ארוכות ולא נגמרות. משכורת שמספיקה להחזיק בית מרווח מספיק ו-3 ילדים שיהיה להם כל מה שהם צריכים אבל לא כל מה שהם רוצים.

בריאות. לכולם. לנו, לילדים, להורים, לחברים, לחתול. 

אותו. רק אותו. להיות איתו ולעבור איתו את הכל. לבנות איתו בית, לגדל איתו ילדים (וחתול), לחזור אליו כל יום מהעבודה, לבלות עם חברים משותפים, להיות יחד תמיד. 

 

לפחות משהו אחד הולך חלק

קיבלתי הערה על כך שפוסט קודם לא כתבתי שום דבר על חתונה אז הרי תיקון, פוסט שלם שיוקדש כולו לנושא.

ולחדשות הטובות שבטוח שכולכם ציפיתם לשמוע: נמצאה השמלה המושלמת! כרגע היא אמנם נמצאת רק בדפי המחברת של התופרת אבל בעזרת הגורמים הרלוונטים בתוך כמה חודשים היא תשב לי על הגוף באופן מושלם. 

היא לא מושלמת במובן של השמלה הכי יפה או שכולם יגידו וואו, היא מושלמת כי היא בדיוק מה שחיפשתי. היא פשוטה ועם זאת מיוחדת. היא בגזרה שלא מדגישה את הגוף אבל נותנת לו אשליה של אורך ורכות. היא רומנטית לא בקטע מודרני מעודכן אלא בסגנון של פעם. 

את החיפושים התחלתי בלי יותר מדי אופטימיות. ידעתי בגדול מה הסגנון שאני רוצה וחברה שלי שלקחה על עצמה להיות מדריכה הסבירה לי שאני צריכה תופרת אבל אני צריכה לעשות סבב סלוני מעצבים קודם לדעת איזה גזרה מתאימה לי כי אצל תופרת אי אפשר למדוד. אז נכנסתי לכמה אתרים של מעצבים לאורך ציר מוריה והכרמל ודי התיאשתי. הכל היה מאוד יפה אבל שום דבר לא היה דומה למה שרציתי. כבר התחלתי להתיאש והתלוננתי לשותף שלי למשרד, כי כזכור שיחות חתונה עכשיו באופנה, והוא אמר לי שגם אשתו לעתיד היתה באותו מצב ואז היא ראתה איזו תופרת בקיבוץ גבת שמצאה חן בעיניה. הקשתי בגוגל שמלות כלה גבת, כי כמה כאלה כבר יכולות להיות, ומיד ראיתי בדיוק מה שחיפשתי. קבעתי פגישה, עדכנתי את אמא שלי כי החברה החליטה שהיא לא יכולה ללכת איתי למדידות כי היא עומדת ללדת וביום שישי לקחתי אותה ונסענו לקיבוץ. 

המקום בקיבוץ בהתאם לכל הקלישאות ממוקם באסם תבואות ליד הרפת. עם רצפת בטון וחלונות רופפים. התופרת, בלי יותר מדי פוזות מיד ניגשה למלאכה, זרקה עלי גזרות ובדים וחיברה בסיכות ועם הערות עידוד מצד אמא תוך שעתיים גובשה לה שמלה.

המחיר באופן אובייקטיבי לא זול ביחס למשהו שאני הולכת ללבוש בדיוק יום אחד אבל באופן סובייקטיבי הוא חצי ממחירי שמלות  בכרמל שהם בתורם פחות מחצי מהמחירים בתל אביב ככה שאפשר לומר שיחסית יצאתי סביר.

אז עניין השמלה הסתדר מהר ובאופן אופטימאלי. עכשיו לדיג'י...

 

 

 

אנשים שעוברים בבוקר כשאני מחכה להסעה

שני ילדים קטנים שמדברים ביניהם אנגלית. אתמול הילדה בכתה והילד בכוונה ניסה לעצבן אותה. היום הם דיברו ביניהם כרגיל, הילד סיפר לילדה משהו.

אבא עם ילד על הכתפיים. פעם הוא שר לו שיר, פעם מספר סיפור. אתמול הוא לא דיבר בכלל. היום הם לא עברו. או שההסעה הקדימה.

פעם היתה ילדה שירדה במדרגות ורצה לאוטו אבל היא כבר הרבה זמן לא עברה. אולי היא החליפה בית ספר.

 

הנהג באוטובוס אנטיפת וזה מעצבן אותי. כשאני עולה אני תמיד אומרת בוקר טוב והוא בתגובה נוהם לעצמו. מה כואב לך להגיד בוקר טוב. היום הוא צעק על נוסע שחיכה בתחנה ולא הלך לעבר האוטובוס שנתקע מאחרי אוטו שניסה לחנות.

 

 

 

סתם

כמה קשה זה למצוא כוס קפוצ'ינו נחמדה. כוסות קפה נס יש כמו זבל, במגוון צבעים ודגמים, נמכרות 4 ב10. כוסות אספרסו נחמדות יש בכל מיני סוגים.  אבל כוס קפוצ'ינו, או כמו שניסיתי להסביר למוכרות בחנויות השונות, כוסות נמוכות ושמנות כאלה, יש רק מסוג אחד, צבע לבן משעמם, 30 שקלים  לכוס ותחתית. ככה זה במדינה שמוכרים בה קפה ב-5 שקלים. 

 

בעקבות הצלחתי לקבל כסף חזרה החלטתי להמשיך בצעדי ההתיעלות ולהפסיק לשלם כל חודש לכלל ביטוח בריאות, אין לי מושג אפילו על מה, שאריות מהעבודה הקודמת. אז התקשרתי לכלל ואחרי מערכת מיגעת לניתוב שיחות ענתה בחורה נחמדה ואמרה לי שהיא לא תבזבז לי את הזמן (תודה) והפנתה אותי לתמורה ביטוח כי רק הם יכולים לבטל לי את הביטוח. אבל אםם כבר התקשרתי היא תרשום אותי לאתר כדי שאני אוכל לעקוב אחרי הביטול. אמרתי בסדר ואז היא התחילה לבזבז לי את הזמן. אז אמרתי לא משנה, תודה שלום והתקשרתי לתמורה. שוב מערכת ניתוב שיחות מייגעת, צריך להוציא להורג את מי שהמציא את הדבר הזה, ואז עונה לי מישהו "שלום ג'אסט, מדבר אביב". אני שונאת שאנשים שאני לא מכירה פונים אלי בשם אז לרגע התבלבלתי וניסיתי לשחזר לעצמי במוח איך הגעתי אליו ולמה הוא יודע מי אני. כששיחזרתי אחורה את מערכת השיחות הבנתי למה הייתי צריכה להכניס תעודת זהות באמצע. צריך להרוג את מי שפיתח את הפטנט הזה. בסוף שלחתי פקס. רגע אחרי קיבלתי סמס שהפקס התקבל (למה הם יודעים מה המספר טלפון שלי) ויום אחרי קיבלתי סמס שהפקס ששלחתי תקין. יוהו. עכשיו נראה אותם מפסיקים לקחת ממני כסף. 

 

יש אתר, mit4mit שאמור לעזור למתחתנים לעתיד באמצעות ביקורות של מתחתנים בעבר. הבעיה היא שכל הביקורות בו נראות אותו הדבר. ראינו את האולם ומייד ידענו שזה מה שאנחנו רוצים. חודשים אחרי חברים של ההורים התקשרו אליהם להגיד כמה המקום היה יפה. האוכל היה כל כך טעים, האורחים החמיאו לנו לאורך כל הערב. השמלה היתה מושלמת, יפה ונוחה, אף תפר לא זז מהמקום, בקושי הרגשתי אותה כל הערב. חברות שלי עדיין מתקשרות לשאול איפה קניתי אותה. התסרוקת היתה מושלמת, אף שערה לא זזה מהמקום. הדיג'י הקפיץ לנו את הרחבה, אנשים לא הפסיקו לרקוד לרגע, ויש לנו משפחה אשכנזית, זה קשה לגרום להם לרקוד. 

בקיצור אפשר להחליף את כל האתר הזה בהודעה בכניסה "תקחו איזה אולם ואיזה בעל עסק שאתם רוצים, זה לא משנה, בסוף אתם תהיו בטוחים שהחתונה שלכם היתה מושלמת. ועד אז, למי אכפת. 

 

 

 

נגמר שבוע

סגרנו אולם וסרגנו תאריך ושילמנו מקמה. למרות שההורים שלו לא מרוצים מהתאריך (כי זה לפני פסח ואם יבואו אורחים מחול זה יהיה להם יותר יקר ונצטרך לארח אותם ואני לא מתכוונת להתחיל להפריד עכשיו לחם מכל השאר) ולא מרוצים משישי (כי הבעל של הבת של החברים דתי וגר בבאר שבע ויצטרך לצאת מוקדם, אפשר לחשוב שאם זה היה באמצע השבוע הוא היה נשאר עד אצמע הלילה ואחר כך נוסע לבאר שבע) וממשיכים לספור לנו מוזמנים. אמא שלי מצד שני מאוד מרוצה ומאושרת וחושבת שהאולם שסגרנו הוא הכי יפה מבין כל אלו שראינו, המיועד מתלונן שאי אפשר להסתמך על חוות הדעת שלה כי כל מקום שהיא רואה היא חושבת שהוא יפה יותר מהקודם. 

אז זה לא יהיה חלבי כמו שרצינו כי הקיטרינג של האולם והוא בשרי וזה לא יהיה קטן כמו שרצינו אבל זה יהיה ביום שישי כמו שרצינו וזה יהיה באביב כמו שרצינו ויש מקום בחוץ ובפנים כמו שרצינו וזה אפילו יותר יפה ממה שאני דמיינתי לי. אז יהיה בסדר. אם רק ההורים שלו יפסיקו לספור לנו מוזמנים כל הזמן ויפסיקו לדאוג כל כך הרבה ולקטר. 

זה קטע מוזר אבל בעבודה כבר נמאס לי משיחות על חתונה. אחת שבוע לפני החתונה ונותנת את כל העצות מהרגע האחרון ואחד מתחתן חודש לפני ומשתף בלבטים שלו ואחת שכבר מזמן התחתנה אבל אוהבת לחיות דרך אחרים ולכן דורשת כל הזמן עדכונים. מזל שהיא יוצאת לחופשת לידה. 

 

הצלחתי לקבל כסף חזרה מרשויות המדינה. טוב, לא בדיוק, בגלל שהפריטו את המים אז מי שמטפל בזה זה חברה פרטית ולא העיריה. כנראה שבגלל זה הבחורה שדיברתי איתה היתה מאוד נחמדה ועוזרת למרות שהטעות היתה שלי. בטעות שילמתי חשבון מים של מישהו אחר. ולא סתם מישהו אחר, מישהו עם חוב די רציני. אז התקשרתי וענתה לי בחורה נחמדה ואמרה לי לשלוח פקס והסבירה בדיוק מה לכתוב בפקס וכמה ימים אחר כך התקשרה האחראית ואמרה שיש קצת בעיה אז אני צריכה לשלוח לה עוד פקס אבל מיד אחרי ששלחתי היא התקשרה להגיד שהפקס הגיע והכל בסדר וכנראה שעד סוף השבוע אני אקבל חזרה את הכסף. ובסוף השבוע אכן קיבלתי מכתב שהבקשה שלי טופלה וכרגע העניין הועבר לטיפול העריה. ואז חיכיתי שבועיים וחצי. כי בעיריה השירות הוא לא חובה ולהם יש זמן. אבל בסופו של דבר גם שם דברים זזים והכסף הושב למקומו בשלום רק כדי לנדוד שוב, הפעם בתור מקדמה לאולם.

 

עכשיו מכינים קציצות לארוחה אצל אח שלו. חבר שמבשל זה נחמד עד שמבינים שכל שבוע צריך לבשל משהו למישהו אחר. אני רציתי להכין קציצות כרובית. הוא לא יכול לתת לי להכין אוכל או להחליט מה מכינים אז הוא הכין גם קציצות עדשים. יהיו הרבה קציצות. 

 

 

 

 

איך שגלגל מסתובב

יש בעבודה מישהו שהיה ראש צוות שלי פעם ומלבד כמה התנגשויות הסתדרנו ואפשר להגיד שהיינו חברים באופן קר. הבעיה היחידה בינינו היתה הצורך העז שלו להיות זה שמנהל אל מול הצורך שלי בעמצאות. הוא זכה להמון הערכה והמניות שלו היו בשמים ולי די נמאס מהפרוייקט שעליו עבדנו וניסיתי לצאת משם. כשסוף סוף הצלחתי לצאת הוא לא קיבל את זה יפה ודפק לי קטע ממש מסריח אצל המנהל וככה יצא שדי לא דיברנו יותר. אחרי כמה זמן, בפרוייקט החדש שעשיתי היתי צריכה את עזרתו וככה לאט לאט כן הצלחנו לעבוד יחד. לאחרונה צוותנו שוב, הוא ראש צוות ואני בצוות, רק שהפעם הוא כבר ידע להזהר איתי וגם אני באתי הפעם עם קבלות על דברים שכבר עשיתי ככה שהוא נתן לי את הכבוד המתאים. ואז דברים השתנו ומנהלים התחלפו וכל היוקרה והכבוד שהוא קיבל בתקופה הקודמת התחילו לשקוע ועכשיו המצב בינינו הפוך, אני זו שמקבלת המון הערכה מלמעלה והוא בקרשים ופתאום הוא שוב צריך אותי בתור חברה, מישהו שיקשיב לקשיים שלו ויבין אותו. ואני מתלבטת עד כמה מרושע יהיה מצידי עכשיו להגיד לו isn't karma a bitch?

 

עדכון מהפוסט הקודם (אני פשוט לא יכולה בלי), אז השלמנו עם זה שהחתונה לא תהיה קטנה וחמודה כמו שרצינו (בעיקר אני רציתי, הוא לא האמין שזה אפשרי). כנראה גם לא חלבית. אנחנו כבר לא אומרים 100 לכל היותר, אפילו מצאנו מקום שהמינימום שלו זה 100, אפשר להרחיב ל170 ועדיין יהיה מרווח. וגם אפשר להיות שם בשישי בצהרים ובדיוק בתאריך שאנחנו רוצים. אז עכשיו ההורים שלו מתלוננים על התאריך אבל לפחות בקטע הזה הוא לא מוכן לשמוע. בתקווה מחר נסגור עם המקום ואז נשאר רק את כל שאר הכאב ראש. אני רק צריכה לזכור לקחת הכל באיזי. לנסות להנות גם מהתהליך. זה לא יהיה בדיוק כמו שאני רוצה, לא נורא. החתונה היא לא רק שלנו. לא אם אנחנו לא רוצים השפעות שליליות ארוכות טווח.  

 

 

 

 

נמאס לי

אני יודעת שגם לכם נמאס לקרוא על זה אבל זה הבלוג שלי ואני אעשה בו מא שבא לי אז תתמודדו. לפחות פה אני יכולה לעשות מה שבא לי כי מסתבר שבחתונה שלי זה פתאום עניין של כולם מה אני עושה.

פתאום חברים לעבודה דואגים לחשבון בנק שלי ומסבירים לי שהכי חשוב לא לצאת במאזן שלילי. אם כל הכבוד אני לא מזמינה אנשים לחתונה כדי לשלם עליה. החתונה תעלה כמה שתעלה, אנחנו לא הולכים להשתגע ואנחנו לא לא מצפים מאף אחד לשלם את המנה שלו.

וכולם נותנים עצות ומסבירים את מי צריך להזמין וכמה ואל תעשו ככה ואתם צריכים להתחתן בקיבוץ או באולם ולא ביוני ולא רחוק ולמה חלבי ולמה שישי ולמה לא ולמה כן.  

אסור היה לתת להורים לדבר לבד. כי אמא שלי אמרה שהיא תזמין כמה אנשים שאני ארשה לה להזמין ואמא שלו הבינה שאני לא מרשה לה להזמין אנשים שהיא רוצה להזמין כי אנחנו חוסכים, אז אבא שלו הודיע לו שלא נחסוך כי הם יתנו לנו כמו שהם נתנו לשני האחים שלו, שזה הרבה. ואם הם נותנים אז כמובן שהם מעורבים.

ועכשיו מסתבר שצריך להזמין גם את הדוד של הגיסה שלו כי אחרת אמא של הגיסה תעלב. מה האמא של הגיסה שלו קשורה לחתונה? אני לא יודעת. וגם עוד כמה חברים לעבודה של ההורים. אם עד עכשיו האמנתי שיבואו רק אנשים שרוצים להיות ושאנחנו רוצים אותם אז עכשיו זה לא ככה. יש אנשים שיוזמנו רק כדי שלא יעלבו וכמובן שהם יבואו רק כדי לא להעליב ויביאו צ'ק רק כדי לכסות את המנה ויתלוננו על זה שבמחיר כזה הינו יכולים לפחות לתת להם בשר. 

זה בדיוק הסיבה שתמיד חשבתי שאני לא אעשה מסיבת חתונה, כי לא בא לי על הדברים האלו. אני לא רוצה לכתוב על ההזמנה קבלת פנים ב7 חופה ב8 ושכולם יגיעו ב8 וחצי כי זה אף פעם לא מתחיל בזמן ובעשר רק ניתן להם מנה ראשונה ואף אחד לא יאכל את הקינוחים (שיהיו טעימים כי הם חלביים) כי מי שלא רוקד הלך כבר הביתה מזמן ומי שכן רוקד לא נעים לו. אני לא רוצה חתונה בשביל ההורים, את הכסף שלהם אני מעדיפה שיתנו לנו לדירה. 

לאחרונה חשבתי שאני אצליח אחרת אבל אני מאבדת את הבטחון. 

עכשיו כמעט 2 בלילה ואני לא ישנה כי אני לא יודעת אם אני בכלל רוצה מסיבת חתונה. 

 

מבחן האמון המושלם

יותר מאשר ליפול אחורה ולסמוך עליו שהוא יתפוס אותי- קצוות. או במילים אחרות תוריד לי חצי סנטימטר. כי אני יודעת שצריך אחרת כל הקצה  של השיער יהיה שרוף ואני אתבאס מהספר אבל לא בא לי 120 שקל להוריד חצי סנטימטר. אז נתתי לו מספרים ביד והוראות הפעלה שאני לא לגמרי בטוחה בהן. הוא התחיל עם בטחון אבל עם הזמן הבטחון הלך ונעלם וכשהוא הגיע למאחורה הוא התקפל ואמר עדיף שתלכי לספר. אז לקחתי ממנו את המספרים והלכתי על השיטה שעוברת בקרב בנות כמו אגדה- לסרק את כל השיער קדימה ולחתוך. כשהשיער יתיבש אני אגלה כמה מצחיק זה נראה. מקסימום יום יומיים אני אלך עם צמה עד שאני אגיע לספר.

 

מחר יש אזכרה לסבתא שלי ונתבקשנו להכין משהו. החלטנו לנסות את מכונת הלחם החדשה שקנינו, אם לא ילך נכין סלט פסטה. זה יותר מסובך ממה שחשבנו. עלתה שאלת שמרים קריטית. כרגע העניין בבירור אם אבא של הבחור. מחר יהיה דיווח עדכני.

 

[עדכון מיום שבת. השיער יותר מודרג עכשיו ממה שהוא היה קודם וזה קצת נראה כאילו הסתפרתי בבית (די). אני חושבת שאני אלך על המראה הזה במין הצהרת אופנה, אני אתן לזה חודש להסתדר מעצמו ואם לא אני אלך לאיזה ספר. הלחם יצא די דחוס והרגיש קצת כמו בלוק אבל היה אכיל. האגוזים קצת הלכו לאיבוד והערמונים ששמנו נעלמו כאילו לא היו מעולם. החזרנו עם חצי קערת סלט פסטה, חצי לחם וקצת מרק בצל ככה שחזרנו עם יותר אוכל ממה שהלכנו. ונמאס לי מהחתונה. אני מתחילה לחזור לרעיון של להתחתן בפראג רק עם האנשים שממש אכפת להם מאתנו מספיק כדי לנסוע עד שם. ] 

 

מכאן והלאה ענייני חתונה, למי שנמאס מוזמן לעצור.

 

נמאס לי לראות מקומות. הזמנו את אמא שלי וגילינו שזה עוזר לקבל עוד נקודת מבט. אז היום לקחנו עוד צעד קדימה והזמנו גם את ההורים שלו. וגם את אמא שלי שבאה עם החבר שלה. החבר היה בסדר, עמד בצד וגילה סימפטיה. כל השאר היו יותר מדי. וכולם צריכים לחזור על אותן ההערות. ולהסביר לנו איך ואיפה יהיה כל דבר ומה יהיה ולמה. 

אני חשבתי שאני יודעת מה אני רוצה אבל אני מתחילה לאבד בטחון. חשבתי שאני רוצה יום שישי בצהרים אבל מצאנו מקום ממש יפה שלא ממש מתאים ליום שישי בצהרים ויש לו יום חמישי בערב באותו מחיר פנוי בדיוק בשבוע שאנחנו רוצים. ואז היו את הימים האחרונים עם המזג אויר המגעיל ואני חשבתי לי שאוי ואבוי אם נעשה בשישי בצהרים ויהיה כזה מגעיל. ואם נעשה בערב מקסימום אם ירד גשם אפשר להכנס פנימה. ואם כבר בערב אולי אפשר יותר מאוחר ואז בטוח לא יהיה גשם ויהיה אור עד יותר מאוחר, השאלה היא אם לא יהיה חם. אז עכשיו גם נושא הזמן והתאריך פתוח. 

המקום שראינו היום נראה מאוד יפה באינטרנט אבל כשמגיעים זה נראה קצת מוזנח. האוכל באינטרנט נראה ממש ממש מרשים והמיועד (יש  לו שם חדש) חושב שאולי כדאי לבדוק רק את האוכל ואולי למצוא אולם ולא מסעדה ולהביא את השפית של המקום שגם עושה קייטרינג. אז עכשיו גם עניין המסעדה מול אולם פתוח. לא בא לי להתלבט שוב. והוא מתעקש לראות עוד מקומות. אני חושבת שראינו מספיק ועכשיו צריך רק לטעום את האוכל.

 אני לא רוצה לדעת מה יהיה כשאני אגיע לשמלה. 

 

 

 

כשדברים מתקלקלים הם מתקלקלים ביחד

המחשב שלי סופר את קיצו לאחור. הסוללה כנראה גמורה, לא מצליחה להטען למרות שהוא מחובר כל הזמן. הזמנתי אחת חדשה אבל אני לא בטוחה שיש טעם. אולי בגלל שהסוללה כל הזמן על סף ריק המחשב לא מקבל מתח תקין ואולי זה לא קשור אבל המחשב כל הזמן קורס והיום הוא הפעיל לעצמו התקנה ותיקון. לא יודעת עד כמה זה עוזר. 

בסוף ההתקנה הוא החליט שכנראה באמת חורף עכשיו והזיז את השעון עוד שעה אחורה. רק כדי להיות בטוחה שאני יודעת מה השעה באמת לקחתי את השעון יד שלי ושמתי לידי. כעבור חצי שעה הסתכלתי על השעון יד וראיתי שהוא נעצר בדיוק באותו רגע שבו הנחתי אותו ליד המחשב. ידעתי, המחשב הזה גם משפיע לרעה על כל הסובבים. ליתר בטחון את הטלפון אני מחזיקה רחוק. אם המחשב ילך רק הוא ישאר לי. 

 

איזה מוזר זה הגשם הזה. היום בבוקר היה מגעיל, הלכתי ברגל מהאוטובוס למשרד במקום לקחת הסעה ובאמצע הדרך התחרטתי כי לא הצלחתי לנשום מרוב אבק. אחרי זה התחילו רעשים, לא הצלחתי להחליט אם זה רעמים או סתם פיצוצים מהמפעל השכן. ואז התחיל גשם. גשם חזק,  כזה שאמור להוריד את כל האבק. אבל הוא לא. כי בצהרים שוב היה מאובק וגם היה ממש חם ויבש. עכשיו שוב גשם. אולי הפעם הוא ינקה באמת.

 

מישהו בעבודה שאל אותי למה אני כל כך מאושרת בזמן האחרון. הראיתי לו את הטבעת ואמרתי לו תסתכל איזה יופי היא מנצנצת, הנצנוץ הזה משמח אותי .

אומרים שזה לא באמת משנה משהו. שזה סתם טקס, אין פה באמת שום הבטחה. אבל זה לא נכון. יש פה הבטחה. לא שתמיד נהיה יחד. יש פה הבטחה ששנינו רוצים להיות תמיד יחד ושנינו מוכנים להצהיר על הרצון הזה בפני כולם. אפשר להגיד עד מחר אני רוצה להיות איתך תמיד בלי להתכוון לזה, אבל להוכיח לכל העולם את הרצון הזה, יש לזה משמעות. ברמת הכוונה יש לזה המון משמעות. וכוונה זה ההתתחלה של מעשים. 

 

נשים לפני חתונה קונות כל דבר שמוכרים להן?

(שוב דיבורי חתונה, אני פשוט לא יכולה להפסיק). נרשמתי באתר זאפ מתחתנים וקיבלתי שובר למגזין אולהלה שזה מחליף את מגזין מתחתנים שהבנתי שפעם היה יעיל. אם נותנים לי אני אקח, אולי אני אמצא שם משהו יעיל, גם הינו צריכים להגיע לגרנד לקחת מכונת לחם שהזמנו אחרי שהחלפנו בלנדר מוט שהוא קיבל ליום הולדת ושכבר יש לנו אחד שקיבלנו לדירה החדשה. אז בדרך עברנו בצומת ספרים ולקחתי לי מגזין.

בדרך הוא אומר לי- וואו הדבר הזה עולה 98 שקלים כשהוא לא במחיר השקה. -אז איזה יופי שלא שילמתי על זה כלום. -אה, קיבלת את זה חינם? -אתה באמת חושב שהייתי מוציאה חמישים שקלים על מגזין חתונות? -זה באמת נראה לי מוזר אבל לא רציתי להגיד כלום.

בבית עיינתי במגזין ותגובתי היא- אני רוצה חזרה את החמש דקות מהחיים שלי שביזבזתי על עמידה בתור בחנות. לעומת הדבר הזה עיתון לאישה נראה כמו מגזין כתבות עומק. יש פה תמונות של שמלות כלה לא הגיוניות ותכשיטים במחיר לא הגיוני ובאמצע קטעים קצרים בסגנון 50 דברים שלא ידעתם על מיקי בוגנים. למי אכפת ממיקי בוגנים? מה זה השטויות האלה? חבל על העץ שמת בשביל שהדבר המיותר הזה יצא לאור.

כנראה שנשים לפני חתונה באמת מאבדות את שפיות דעתן אם מישהי מוכנה לשלם על הדבר הזה.

 

נהייתי רגשי לאחרונה

חוץ מהעניין של להתלהב מהחתונה (ולהזכיר אותה בכל הזדמנות, כמו עכשיו למשל). אני מתגעגעת אליו באמצע היום. כשהוא נוגע בי אני מתרגשת, כשהוא מדגדג אותי אני לא יכולה להפסיק לצחוק וכשהוא מרביץ לי בצחוק אני נפגעת ברצינות. אני רוצה להיות איתו שוב במקום אחר, רחוק מהכל. אולי לא מהכל, אבל מהיומיום שמפריד בינינו.

 

אז על מה מזמן לא כתבתי?

חתולה. אח שלי סידר לנו את הבית ואין לי מושג איפה הוא שם את המספרים לציפורניים שלה. הציפורניים שלה מתחילות להיות די חדות. כשהיא תבין ששוב אפשר לשרוט זה לא יהיה טוב. לפני כמה זמן הבחור עשה סדר בבית של ההורים והביא משם כזה עכבר על חוט. החתולה המוזרה שלנו, איך שהיא ראתה את הדבר הזה היא ברחה לצד השני של הבית. כשהלכנו אחריה עם זה היא נכנסה מתחת למיטה ויצאה רק אחרי הפצרות וכריות שהועפו לעברה. כשזה ישב בסלון היא לא היתה מוכנה להתקרב אליו. אחרי כמה זמן היא התחילה לרחרח ועכשיו היא מתה על זה, כשהיא רודפת אחריו היא כמעט קופצת (עצלנית). היא כבר תלשה לו אוזן, עין ואת הזנב נוצות שמשום מה היה לו. אח שלי סיפר שהיא היתה ממש דבק, לא זזה ממנו, כל הזמן תשומת לב, כל מה שהיא לא איתנו. ידעתי שהיא תכעס כשנחזור והוא יעזוב. בשבוע הראשון היא באמת לא נתנה לנו ללטף אותה וברחה כל פעם שבאנו אליה. עדיין הלכה אחרינו לכל חדר אבל שמרה על מרחק. עכשיו אני חושבת שזה עבר לה. היא מוכנה לשחק שוב בעכבר ובלילה היא מטיילת עלינו.

 

עבודה. המנהל של המנהל (סבא מנהל?) עובר תפקיד ובמקומו נכנס מישהו שיצא לי לעבוד איתו ואני לא סובלת. החלטתי שזה הסימן, זמן לעזוב. את המפעל אני לא יכולה לעזוב כי הם מימנו לי את התואר השני אז אני מחוייבת להם לעוד 3 שנים ואם אני עוזבת זה די הרבה כסף להחזיר, אבל זה מקום גדול, אז התחלתי לגשש במחלקות אחרות. הבעיה היא שאני נמצאת במקום מאוד טוב מבחינת סוג העבודה והאנשים (שלא מנהלים) ורוב המקומות האחרים במפעל יהיו ירידה ברמת העניין והאתגר. וחוץ מזה אני די מוערכת ע"י המנהלים, כולל הסבא מנהל הנכנס שמכיר אותי מהעבודה, מה שמציב אותי במקום טוב. המנהל פרוייקט מנסה לקדם אותי לכיוון ניהול מקצועי שאם זה יתפוס זה יכול לקדם אותי באופן משמעותי לכיוון חיובי. בקיצור מכל הבחינות הסובייקטיביות זה יהיה ממש מטופש מצידי לעבור. אז למה לעזאזל אני לא מרוצה?

 

יום שבת מפגש ראשון בין המפשחות. אנחנו נביא יין, אני מתלבטת אם כדאי להביא עוד אלכוהול.

 

 

שתי רעידות אדמה ביום שהכריזו על אשה נגידה

צירוף מקרים?

 

מזג האויר לא אוהב אותנו, מה שגורם לנו לשקול שוב את עניין החתונה בחוץ בצהרים. אחרי איטליה עכשיו גם בארץ. מה הסיכוי שבאוקטובר באמת ירד גשם? ודווקא בפעם היחידה שאנחנו הולכים להופעה באמפי פתוח? ביום שישי בבוקר הוא התחיל, קצת הפריע להתרשם מהאולם שהלכנו לראות. אמרנו עד הערב יגמר. ליתר בטחון התקשרנו לברר אם המופע מתקיים. אמרו שכן, מתקיים בכל מקרה. אחר הצהריים אכן הפסיק אבל בערב התחדש במלוא המרץ. אבל לא אנחנו נסוג מקצת גשם. מצויידים במעילי גשם, שקיות ניילון ומטריה אחת גדולה נסענו בסערות. אל הגשם כנראה לא לגמרי נגדנו כי חוץ מכמה טיפות שנכנסו לי לעין ההופעה עברה בצורה יבשה וסתם נגררתי עם שקית מלאה שטויות. אבל אני חושבת שהאיום היה ברור. 

למישהו יש מושג מי זה אל הגשם ומה צריך להקריב כדי לזכות בחיבתו? 

 

 

להיות קלישאה יכול להיות כיף

נכנסתי למוד הבחורה שהולכת להתחתן. תמיד חשבתי שאני לא אתלהב כל כך כי בעצם הטקס אף פעם לא הלהיב אותי כל כך. יותר היה חשוב לי הכוונה שמאחריו, כל הבלאגן של האירוע אף פעם לא משך אותי.

אבל זה די כיף. אני משתדלת לא לנהל שיחות חתונה אם אנשים שנראה שזה לא מעניין אותם אבל למזלי, כמו שכתבתי בפוסט קודם, שיחות חתונה חזרו לאופנה.

אז היום בבוקר כבר קיבלתי טיפ על מכירת חיסול לשמלות כלה בתל אביב. עיינתי באתר של המעצב והגעתי למסקנה שאין לי הרבה מה לחפש שם ושיהיה לי ממש קשה למצוא שמלה. לא כי אני רוצה משהו מיוחד. להיפך. אני רוצה הכי פשוט. בלי מחוך ומחשוף, בלי פאייטים ונצנצים, בלי חצאית עוגת קצפת. פשוט, חלק ואלגנטי. למישהו יש המלצות על מקום שמוכר כאלה? 

אחרי עוד שיחה בסגנון שלחתי לבחור מייל עם קישור ליוטיוב ורשמתי לו שזה השיר כניסה לחופה שלנו. יש לי גם רעיון לשיר לסלואו אבל לגביו אני לא בטוחה ופתוחה לרעיונות. הוא יכול לבחור את השיר שבירת הכוס. 

אז זהו, נכנסתי לעסק. עכשיו צריך למצוא מקום. אנחנו יודעים בערך מה אנחנו רוצים ובערך כמה ומתי, רק צריך לקוות שכל הרצונות האלו יסתדרו ביחד. 

תהיו מוכנים להרבה פוסטים דביקים

 

חזרנו

חמישי לפנות בוקר ברכבת ישראל. עוד מעט בבית. הבחור ישן. אולי אח שלי יתעורר ויבוא לאסוף אותנו.

מה כבר ביקשנו, נסיעה בלי תקלות, מזג אויר יפה ושאף אחד לא ימות כשאנחנו לא בארץ. אחד מהשלושה קיבלנו. 

ברומא היה בסדר, קצת חם. בטוסקנה ירד גשם. על האגמים היה ערפל וכשניסינו להגיע להרים הם הסתתרו מאחרי העננים ומדי פעם ראו איזה פסגה. במילאנו היו שמיים אפורים. רק כשהגענו לשדה התעופה נהיה קצת כחול.

בעיקר היה מלא, אבל מלא תיירים. אתם מכירים את כל האתרים האלה שתמיד רואים בסרטים או תמונות? אז אפשר היה לראות אותם רק מאחרי הררי התיירים. חשבתי שעונת התיירות זה יולי אוגוסט. אני לא רוצה לדעת מה קורה שם בחןדשים האלה. דווקא ישראלים לא היו הרבה. אולי במזרח אסיה יש עכשיו חגים. בהרים לא היו תירים. היה גשם.

 

ראשון בערב. קשה. קשה לחזור. וזה לא שעבדתי היום. חצי יום קראתי מיילים, חצי יום ניהלתי שיחות על החופש או על חתונה. מזל שיש לנו יחסית הרבה (5) בנות במחלקה. אחת מתחתנת בקרוב, אחת תמיד שמחה לדבר על חתונות, אחת מתה כבר למצוא מישהו, אחת בהריון. עוד אחד שחזר מחול עם ארוסה ואחד אחר שסתם החליט ביום חמישי לתת טבעת. חתונות באות בצרורות. 4 בזמן הקרוב והפעם אני באחת מהן. אני הולכת לשים שלט על הדלת "די לנישואים בבני אדם". שיחות החתונה בהחלט חוזרות לאופנה. 

בזמן שהייתי בחול נולדו במחלקה 2 ילדים, לשניהם אותו שם. יש כבר ילד אחר במחלקה עם אותו שם. הגענו למסקנה שזה שם של זוגות מעורבים אחד רוסי אחד ישראלי. 

 

חמישי בבוקר אח שלי אסף אותנו והביא אותנו לבית נקי ומסודר כמו שהוא לא היה מאז שעברנו אליו בערך. בהתחלה חשדתי באמא שלי אבל היא הכחישה בכל תוקף, טענה שהאח אחראי. אחרי שבמשך שבועיים עשה ביביסיטר לבית ולחתולה (ובדרך גילה שהוא אלרגי לחתולים) הוא החליט להשאיר לנו בית מצוחצח. איזה חמוד. היום הוא נסע לנפאל, אחר כך ללאוס וקמבודיה ועוד כמה דברים לזמן בלתי מוגבל. הודעתי לו שכנראה יצטרך לקפוץ לבקר מתישהו באביב. אמר שבכיף.

 

יום חמישי אצל ההורים שלי, יום שישי אצל ההורים שלו, שבת בצהרים עם המשפחה שלו, בערב עם המשפחה שלי. המון חיבוקים ומזל טוב. במשפחה של אמא כבר ראו תמונות של הטבעת, מסתבר שנתתי להם נושא לעידוד בשבעה. טוב שכך. 

 

צריך לעשות סיכום טיול. צריך להעלות תמונות לגוגל ולשלוח לאנשים מועדפים. אולי נעשה אלבום. צריך לעשות מפגש הכרות בין המשפחות. 

צריך לחזור לכושר. הלכתי היום לחדר כושר. מסתבר שהמדריכה האהובה עלי החליפה יום. לא היה לי נעים לשאול את המדריכה האחרת מתי היא תהיה אז אני פשוט אצטרך לחזור השבוע הרבה פעמים ולקוות שהיא תהיה. לא היה אימון מוצלח. לא היה לי כוח לכלום. אבל עכשיו יש יעד ונקווה שבקרוב גם תאריך יעד.

אני רוצה באביב. אני רוצה בשישי בצהרים אבל זה כנראה יהיה בעייתי כי צריך שעון קיץ אחרת השבת נכנסת מאוד מוקדם ובין המעבר לשעון קייץ לבין פסח יש רק שבועיים וכבר אמרו לי שאלו שבועיים יקרים. ואחרי זה אי אפשר להתחתן עד לג בעומר ואז זה כבר קיץ ובקיץ חם. אולי פשוט נתחתן בחורף, זה יכול להיות יפה ופשוט יותר. או שנפריד בין חתונה ברבנות וארוע ואז אפשר לקיים ארוע גם במקום לא כשר. אבל חבל, אם כבר טורחים והולכים לרבנות ואם כבר משקיעים בטקס ובלהאכיל אנשים (אני מבחינתי הייתי מוותרת על אחד מהם, לא משנה איזה) אז עדיף שיהיה טקס מלא עם כל הבלה הקשור. 

 

 

some good some bad

נתחיל מהטוב

אני מניחה שזה לא יפתיע יותר מדי אנשים. אני לא הופתעתי למרות שלא ידעתי אם זה יקרה או לא. מסתבר שהוא כן קנה טבעת בניו יורק, הוא סתם החליט להשאיר אותי במתח. 

אתמול בערב בנוף של רומא שהתחילה להראות נחמדה, במיוחד עכשיו. אחרי כמה מזמוזים על ספסל ציבורי הוא שלף אותה.כמובן שלא היה צורך לשאול שומדבר.

איך שחזרנו למלון שלחתי לאמא תמונה ודיברנו בסקייפ. בלילה בקושי ישנתי מהתרגשות

 

היום בבוקר אמא שלחה לי הודעה. סבתא שלי מתה. כנראה שהיא החליטה שמספיק, בימים האחרונים היא סירבה לאכול ובלילה זה נגמר. לפני זה אמא שלי הספיקה לדבר איתה הרבה ולהפרד כמו שצריך והיא לא חושבת שאני צריכה לחזור. התלבטתי כל היום. גם אח שלי בחופש בחול. הוא ניסה לבדוק אופציות לחזור אבל אני החלטתי שמותר לי לסיים את החופשה ורק אז לחזור ולהיות עצובה. עכשיו זה החופשה שלי, זאת שחיכיתי לה המון זמן, זאת עם הבשורה שהיתה אמורה להיות שמחה. ועכשיו אני אהיה שמחה ויחד נחגוג את החיים. כשנחזור יהיה זמן לאבל.

בחתונה של אח שלו הרב אמר שכל הסבים שמתו יורדים בחתונה ועומדים מתחת לחופה עם המשפחה אז אמרתי לבחור שאולי היא רצתה להיות בחתונה וידעה שבמצבה הנוכחי היא לא תוכל לבוא.

 

חיים מעניינים. בצהרים הגיעה בשורה- לאח שלו (לא זה שהתחתן, השני) נולד ילד שני. ככה זה, חיים מסתיימים, חיים מתחילים ותקווה וציפיות חדשות גם מתחילות והכל קורה כשאנחנו ברומא. אנחנו לא נהיה בהלוויה ולא בברית. לפחות יש תמונה של הטבעת לפייסבוק שלו

 

 

גם מסע בן אלף מילין מתחיל

עם תקר בצמיג ורצועה קרועה.

יש לי חורים (ברבים) בתיק גב והנעל שלי מתפרקת. קנינו סים מקומי עם חבילת גלישה של עד גיגה אבל רוב הזמן הטלפון לא מצליח להתחבר לרשת. גוגל מפות אופליין לא שווה יותר מדי. לא הצלחנו למצוא רכב אוטומאטי בגודל סביר אז אני לא אוכל לנהוג.

עד השדה תעופה הכל עבר בשלום.משם היו 2 אופציות, רכבת ואוטובוס ב 15 יורו לאדם או שאטל למלון ב20. הבחור הרפתקן וחוסך ולכן הלכנו על אופציה א. עבד טוב עד לקטע של האוטובוס בו התברר שהאוטובוס שגוגל הציע נוסע רק בלילה. לאחר מספר חיפושים מצאנו אוטובוס אחר ועלינו עליו רק כדי שהנהג יגיד לנו שלא משלמים על האוטובוס. אז איך משלמים? הנהג החווה עם היד לכל הכיוונים בתוספת פרצוף של מה אכפת לי, לא אצלי.

בסוף הצלחנו להגיע לרחוב הנכון אבל את המלון לא מצאנו. גוגל טען בתוקף שהוא נמצא במקום שהוא ללא ספק לא היה שם. לפחות הוא נתן לנו מספר טלפון והסימ המקומי עבד מספיק לאפשר לנו להתקשר לשאול. בסוף המלון נמצא בתוך בניין משרדים בסגנון אירופאי כששם המלון מופיע רק על הכפתור של האינטרקום ומאחרי שטח בניה. כדי להכנס אליו צריך שלט לפתוח את השער של הבניין, מפתח לדלת של הבלוק, מפתח לדלת של הקומה ומפתח לחדר.

אולי זה בגלל שאני עיפה אבל בינתיים רומא ממש לא עושה עלי רושם וגם קפה טוב לא מצאנו. ביחס לעיר מאוד תירותית האיטלקים ממש לא מסבירי פנים ובמנטליות שלהם הם מזכירים ישראלים מהזן הפחות טוב.

היה אפשר לצפות שאני אתבאס מכל העניין. אבל אני איתו ואנחנו בחופש רק שנינו יחד ולכן כל עוד הוא מרוצה אז גם אני.

 

הערה למגיבים, עקב תנאי המסע לא בטוח שאני אוכל או ארצה להגיב לתגובות, התנצלותי מראש על חוסר הנימוס.

להחזיר את ירושלים, לא משנה למי

מלכתחילה לא רציתי ליסוע איתם לירושלים. מי המשוגע (אם לא להשתמש במילים אחרות) שנוסע לירושלים ביום הראשון של חול המועד. ועוד לפאקינג מרכז העיר. ועוד בבוקר הודיעו שחצי מהעיר תסגר לתנועה ואמרתי לאבא שלו שעדיף לחנות בכניסה לעיר ולקחת תחבורה ציבורית. אבל לא, יש להם תיקים והמלון שלהם נמצא בדיוק במרכז העיר. ויש 4 אורחים אז אנחנו צריכים לקחת שניים איתנו במכונית. אבל הוא אמר שהוא נוהג אז אמרתי בסדר.

וכמובן שלמלון אין חניה, יש חניון קרוב, עולה 20 שקל לשעה. בעל המלון נתן לנו הוראות להגיע לחניון אחר, מוגבל ל40 שקל ליום, לא מצאנו אותו, בסוף מצאנו חניון ב10 שקל לשעה. זה היה אמור לצאת לנו בסוף 100 שקל. מזל שכשיצאנו משם לא היה אף שומר בכניסה שיקח מאיתנו כסף, לפחות הרווחנו את החניה, למרות שהדלק וכביש 6 עלו לנו יותר. 

אז בגלל שהוא אמר שהוא נוהג הסכמתי להכנס לתוך העיר והסכמתי שנפגש עם חבר שלו למרות שכבר מאוחר, והסכמתי שנלך אליו הביתה אחרי הפיצה (פיצה שווה), והוא אמר שהוא ינהג אז הוא לא שתה בירה אבל גם לא קפה. לפחות אני שתיתי קפה למקרה שאני אצטרך להחליף אותו באמצע וחתכתי את השיחה שלהם כי כבר מאוחר ויש לנו עוד שעתיים לנהוג, אחרת הם היו ממשיכים עוד. ואיך שהגענו למכונית והוא כמעט נדרס בחניה (לפחות לא על ידי מכונית חונה) שאלתי אותו אם הוא בטוח שהוא יכול לנהוג והוא אמר עדיף שלא. 

אז אני נהגתי. וכמובן שהסתבכתי וכמובן שהוויז לא עבד כמו שצריך וצעקתי על המכשיר וצעקתי על הבחור כי אני שונאת לנהוג בתוך ערים שלא בנויות לנהיגה וכמובן שהוויז שוב התעקש ליסוע דרך כביש 443 למרות שביקשנו במפורש לא וצעקתי על הוויז שהוא מתנחל ארור ודווקא באזור שבין המחסומים האוטו התחיל להתנדנד בצורה מוזרה והתפללתי שזה הכביש דפוק והאוטו לא הולך לעשות בעיות בדיוק פה, איפה שכולם נוסעים 130 כדי לצאת מהר מהכביש הזה, וכל הדרך הרגשתי שעוד רגע אני תולשת את ההגה מהמקום מרוב שהחזקתי אותו חזק.

אז בסוף הגענו בשלום, כל השרירים שלי צועקים ומרוב אנדרנלין לא נראה לי שאני אצליח לישון אבל אני לא רוצה להשאר ערה.

פעם אחרונה שאני נוסעת לעיר הזו באוטו. 

יחסית למשפחה הקטנה שלו, יש מהם המון עומס

לבד בבית כי הבחור נסע לעוד ארוחה משפחתית, הפעם אצל אח שלו. אני קיבלתי פטור כי, כדבריו, עדיף שאני לא אבוא מאשר שאני אבוא ורק אקטר. כי מסתבר שלרצות ללכת ב10 וחצי אחרי 3 וחצי שעות ארוחה חגיגית פלוס נסיון מוזר לשירה בציבור (חבל רק שחצי מהאורחים לא יודעים עברית ומתוך הנותרים חצי נולדו אחרי שהשירים הנבחרים כבר יצאו מהפלייליסט) כשכבר נמאס לי למצוא נמלים בשביל אחיין שלו שמשום מה החליט שהבחור הוא הדוד האהוב עליו ביותר ולכן צריך ללכת אחריו כל הערב, זה קיטורים.

או שזה בגלל שהתלוננתי שההורים שלו והקרובים מחול שהודיעו שיגיעו בשלוש ובשבילם קמנו מוקדם, סידרנו את הבית, הכנו עוגה, חיכינו שעתיים וחצי ושכבר התיאשנו ואני הלכתי למקלחת בדיוק אז הם הגיעו, בלי להתקשר קודם למרות שהוא ביקש, ואז החליטו לא ללכת ממש עד הרגע האחרון לפני שצריך לזוז לארוחה החגיגית כדי שלא נספיק להתארגן בזמן, הביאו במתנה עוד קערות. כמה קערות הגשה הם חושבים שאנחנו צריכים? בסדר, הבנו שצריך להגיש להם אוכל (ביומולודת שלו הוא קיבל כלי הגשה מתוחכמים), אבל אפילו הם לא אוכלים כל כך הרבה. 

בכל מקרה, אני מקטרת ולכן עדיף שאני לא אבוא, מה שלא הפריע לו לשאול אם בא לי להקפיץ אותו לאח שלו (30 דקות) ואולי אחר כך אני אמשיך למקום אחר. אולי אם אני אמשיך ככה אני אקבל פטור גם מהשבת חתן. 

אז היתה החתונה של אח שלו. וחוץ מלרדוף אחרי האחיין שלו כל הקבלת פנים (דוד אהוב פלוס הורים שנמאס להם הילד) קיבלנו גם אינספור הערות, כולל מהכלה, של עכשיו אתם. אני לא בטוחה שהוא הבין את הרמז, גם לא כששרתי לו if you love it then you sholda put a ring on it, אז אתמול בבוקר הסברתי לו שאחרי שעכשיו אחרי שגיסתו החדשה סיימה עם אור הזרקורים מותר גם לנו להתחיל לתכנן. בעיקר אם אנחנו רוצים משהו בחורף הקרוב, שזה כבר כמעט מאוחר מדי. זה אומר שעכשיו בנסיעה הקרובה יש לו הזדמנות אחרונה להציע באופן רשמי. אחר כך אני פשוט אוותר על עניין ההצעה ונעבור ישר לחתונה. 

חוץ מזה החתונה היתה יפה. הכלה נראתה קצת כאילו נמאס לה כבר מכל היום הזה ומהעקבים הענקיים (כלה נמוכה וחתן מאוד גבוה) והיא רק רוצה לשבת ולאכול משהו. קיבלנו הוראה חד משמעית מהכלה לקרוע את רחבת הריקודים ולכן בסוף כל מנה גררתי אותו לרחבת הריקודים (חוץ מכשהאחיין שלו שוב גרר אותו לסיבוב). הוא טוען שהוא לא רוקד אבל הוא בהחלט נתן ביצועים מרשימים כולל כמה ריקודים זוגיים (שבהם אני הייתי המובילה, אבל ככה זה אצלנו בכללי). אפילו הצלחתי לשכנע את אבא שלו לרקוד למשך כמה דקות, הוא אמר לי שזה ממש מרשים. בקיצור רקדנו עד סוף הערב, שילחנו את החתן והכלה לדרכם, לקחנו שני עציצים למזכרת וטרמפיסט לחיפה שדיבר כל הנסיעה וכמעט נשמע פיכח וחזרנו הביתה מותשים, כדי לקום מוקדם לסדר את הבית לאורחים שצריכים להגיע ב3. 

מחר הזמנתי את אבא שלי וחברתו לארוחת ערב אצלנו אחרי שאני הברזתי משני החגים האחרונים כדי להיות עם המשפחה שלו. לפחות אצלנו מגיעים בזמן ואין אחיין נודניק. בשבת יש שבת חתן. אחרי זה קצת מנוחה, אלא אם נוזמן להצטרף לאורחים לטיול בירושלים, אחר כך טיסה לרומא ושבועיים של שקט מכולם. מקווה לחזור עם חדשות טובות. 

 

שגרה זה רע?

אחת הבעיות הכי קשות בשגרה זה שממש קשה לשנות אותה. לצאת מהשיגרה זה לא קשה, פשוט מחליטים, היום נעשה משהו אחר. אבל ליצור שגרה חדשה, שגרה טובה יותר, זה קשה.

 

הנה למשל החדר כושר. כבר שנה שאני אומרת לעצמי שאני צריכה לחזור לכושר, אני יודעת שזה עושה לי טוב, אני יודעת שאני אהנה וארגיש יותר טוב ואהיה פחות רעבה ואפסיק לבלוס כל הזמן. וכל פעם אני מבטיחה שהשבוע, והשבוע לא יוצא אבל שבוע הבא בטוח. ורק כשהבחור נסע לחודש ולי היה גם משעמם וגם מוטיבציה הצלחתי לקחת את עצמי ולהרשם ולהתמיד ועכשיו זה פשוט. אם אני לא הולכת זה חסר לי אז אני מקפידה להשלים. ואם כבר התחלתי שגרה של אימונים אז גם לאכול פחות זבל נהיה קל יותר כי כבר נכנסתי לשגרה ועכשיו חבל לקלקל.

רק החגים האלה באים לי לא טוב עכשיו ועוד החתונה של אח שלו שתקועה באמצע ומעמיסה בארועים משפחתיים. שישי בבוקר בקושי גררתי את עצמי מהמיטה אחרי מסיבת רווקות בחמישי כי השבוע הלכתי רק פעם אחת. והיום חישבתי שעם כל הארועים יש סיכוי שהפעם הבאה שאני אגיע לשם זה בשישי והיום עוד קבענו ללכת לקנות בגדים לחתונה (לו חולצה, לי חזית סטרפלס, כי יש לי שמלה חבל על הזמן אבל בלי כתפיות), אז יצאתי מוקדם מהעבודה וישר לחדר כושר כדי להספיק.

ועם כל זה שהקדמתי ואספתי אותו ואז הלכנו לאכול סלט בבית קפה ושם הם החליטו לקחת את הזמן. אחרי חצי שעה שאלנו מה עם הסלט המלצרית אמרה עוד רגע. אחרי 10 דקות הודעתי לה שאנחנו כבר מאחרים לאנשהו ועם הסלט לא מגיע תוך דקה שתיים אנחנו הולכים. אחרי 10 דקות (אנחנו אנשים סובלניים) קמנו והלכנו. בארומה הסלט פחות מעניין אבל לפחות הוא מגיע תוך 10 דקות. 

 

רק חשוב לא להפסיק כי כשמפסיקים שגרה טובה מאוד קשה להחזיר אותה.

הנה למשל הבלוג. חודש לא כתבתי כי לא היה לי מה לכתוב. ועכשיו דווקא יש כמה דברים. לא מי יודע כמה מעניינים, אבל דברים שטוב לרשום ולזכור, מסקנות מעניינות לגבי נשים ויחסי איתן ואולי איזה חשבון נפש לכבוד יום כיפור עם כמה אנשים מהעבודה. אבל לא היום כי עמוס והשבוע אבל לא מחר כי כבר סיכמנו ועכשיו אני כבר עיפה ובדיוק התחלתי לקרוא משהו אחר. זה כבר לא בשגרה ומה שיצא מהשגרה קשה להחזיר אותו. 

 

הנה למשל לסדר את הבית. זה כבר נהנה בשגרה להתלונן שמבולגן והבית נראה רע אבל אין כוח, כי כל הבלאגן זה כבר עניין של שגרה. 

 

אז אני מבטיחה שהשבוע אני אלך לפחות עוד פעם אחת לחדר כושר. גם אם הפעם הזו תהיה בשישי לפנות בוקר. והשבוע נסדר את הבית כי אין ברירה כי ההורים שלו הזמינו את עצמם ואת המשפחה לביקור אצלנו. ואני עוד אכתוב את הפוסט הזה שרציתי על בנות וגם את זה על עם החשבון נפש. אבל לא מחר כי יש ארוחת ערב ומחרתיים חתונה ואחר כך עוד ארוחה, כולל ביקור אצלנו. ואחר כך הזמנו את אבא שלי לבקר כי אם כבר הבית יהיה מסודר, בוא ננצל את זה. אבל השבוע אני אכתוב עוד פוסט. אולי. שבוע הבא. 

 

 

על חטאים שבין אדם לחברו

לכבוד יום כיפור ניסיתי לחשוב למי חטאתי השנה. זה לא היה קשה.

חטאתי לבחורה שעבדה איתי, שהייתי צריכה להוביל אותה ובמקום זאת פגעתי בה והיא אפילו לו יודעת על זה. חטאתי לה כי לא דחפתי אותה מספיק, כי ויתרתי לה. ויתרתי לה כשהיא התחילה להתווכח ולא היה לי יותר כוח אליה, ויתרתי לה כשביקשתי אותו דבר בפעם השלישית כי נמאס לי, ויתרתי לה כי היה לי יותר קל לעשות לבד מאשר להתעקש.  חטאתי לה כי לא הוצאתי ממנה משהו טוב. לא הצגתי אותה, כי אמרתי לעצמי שהיא לא מצליחה לתת לי משהו שאפשר להציג. אבל אני לא דרשתי ממנה כי היא עשתה קולות של פינוק ויותר נוח לי ככה ואני פשוט ויתרתי, כי יותר קל לי לעשות לבד מאשר להתעקש. חטאתי לה כי אמרתי לעצמי שכנות זה חשוב ואם אני אכסה ואציג מצג שווא כמו שהמנהל אמר לי אני אפגע בעצמי. אז הייתי כנה, והייתי כנה בשקט, שלא להסתבך בעצמי, וסיבכתי רק אותה. והיא אפילו לא יודעת את זה.

חטאתי לה כי לא אמרתי לה זה לא מספיק, לא אכפת לי שקשה, תתאמצי. חטאתי לה כי לא היה לי כוח וכי ידעתי שעוד מעט הולכים לבטל את הכל וגם ככה אין יותר מדי טעם בעבודה הזו. חטאתי לה כי לא התעקשתי שתעשה עבודה טובה בכל זאת, שאולי למרות הכל אני אוכל להשתמש במה שהיא עשתה. אבל לא התעקשתי שהיא תעשה את זה טוב ועכשיו באמת כל העבודה שלה מיותרת. 

זה לא חוכמה להוביל אנשים שלא צריכים שיובילו אותם. זה לא חוכמה להוביל אנשים חזקים. המבחן האמיתי בהובלה הם אלה שצריכים את המשיכה ואת הדחיפה ואת העזרה והעקשנות. אני מהנדסת טובה. אני לא מובילה. 

 

 

שום דבר חדש

התחלתי לצפות בעונה החדשה של מחוברים, הפעם זה מחוברים+, ועל הדרך הייתי צריכה להסביר לבחור מה זה הדבר הזה שאני רואה (הבנאדם לא היה מחובר לכבלים, לדעתי מעולם). אז סיפרתי לו על העונה הראשונה, אז היו בלוגריות שאהבתי לקרוא ונהניתי לראות אותן גם בוידאו בלוג. הוא שאל אותי אם הייתי רוצה גם להשתתף. עניתי שאף אחד לא היה רוצה לראות אותי מתעדת את החיים שלי. הם משעממים. הנה עובדה, כבר חודש לא כתבתי כאן כי אין לי שום דבר לחדש.

מכירים את התקופות האלה שהכל פשוט עומד במקום? הנה הבית למשל, הוא לא גמור. אני רוצה מראה גדולה לשולחן בחדר שינה להפוך אותו לשולחן איפור (לא שאני מתאפרת יותר מדי, אבל לפעם ב... זה יכול להיות נחמד), רציתי לשים וילונות כהים במרפסת כי אחרי הצהרים יש שמש חזקה שממש מחממת את הבית. שנינו דיברנו על מזנון לטלויזיה. וזה לא יקרה, כי הבית התייצב, וכשמערכת נמצאת במצב יציב קשה מאוד להזיז אותה. 

הנה בעבודה למשל. תכולות העבודה שהייתי אחראית עליהן הצטמצמו למינימום. כתוצאה מכך שחררתי את הצוות של 2.3 אנשים שעבדו איתי ועכשיו אני עובדת עצמאית על משהו דומה מאוד למשהו אחר שעשיתי לפני 3 שנים וללא ספק נמצא מתחת ליכולות שלי כיום. צעידה במקום ואף אחורה. 

הנה הקשר למשל. הוא נסע לחודש, הוא חזר ושום דבר לא קרה. הוא מוכן מדי פעם לשמוע אותי מדברת על חתונה, ילדים או על בית שנקנה ביחד, אבל זה תמיד דיבורים באויר. הוא לא מביע דיעה, נותן לי לחלום את החלומות שלי בלי להתווכח, גם ככה זה רק דיבורים, שום דבר מאחרי. עומדים במקום.

מהבאסה של לכתוב את הפוסט הזה הלכתי לארוחת ערב משפחתית בגופיה קצת צמודה רק כדי לסחוט מאמא שלי מחמאות על זה שרזיתי קצת. לפחות בתחום הזה משהו זז. 

 

רוב סופשבוע העברתי לבד כי הוא עוזר להורים שלו בבית, והאמת, די נהניתי מהשקט. מהאפשרות הזו להתבטל ולא לעשות כלום בלי לדאוג שאולי משעמם לו וכדאי שנעשה משהו. את השבת העברתי בלנסות לעשות יונק דבש מנייר. יש לזה סיבה, אל תשאלו. 

הנה התוצאות:

לדעתי האחרונות יצאו די חמודות. 

 

זה היה אמור להיות פוסט טוב. הוא חזר ושמחתי שהוא חזר ולא כתבתי על זה שהוא חזר כי הייתי עסוקה בלשמוח ותכננתי מתישהו לכתוב על זה שהוא חזר והביא מתנות ואני שמחה. וגם על זה שאני מתמידה בחדר כושר ולמרות שלא זזתי במשקל ובאחוזי שומן ירדתי 3 ס"מ בהיקף הבטן שזה די נחמד והמדריכה אומרת שהיא גאה בי, וגם בגלל זה לא היה לי זמן לכתוב.

ואז חזרתי מהחדר כושר בערב והוא אמר שהיו לי 2 שיחות והודעה וראיתי שאח שלי התקשר וביקש שאני אחזור אליו. מסתבר שההורים שלי עושים בעיות.

-אמא צריכה להיות מחר בבית חולים ואני לא בטוח שיש לה מי שיסיע אותה כי אני באילת והאח השני עסוק.

-למה אמא צריכה להיות מחר בבית חולים?

-כי היו לה כאבים היום והיא היתה במיון והסכימו לשחרר אותה הביתה בתנאי שתחזור מחר לבדיקות נוספות. 

-טוב, אני אתקשר לאמא לבדוק מה קורה

-וגם אבא צריך להיות בבית חולים ביום חמישי (ניתוח שנקבע לו לפני חודש ולפי התיאורים שלו נשמע כמו משהו פשוט ולא בעייתי, למרות שהוא כולל 5 ימי אשפוז לאחריו, כנראה כדי שהבית חולים (פרטי) יוכל להוציא עוד כסף מהקופה) ומסתבר שהוא תכנן לנסוע לשם לבד וזה לא נראה לי וגם נדמה לי שהוא קצת מפחד וכדאי שמישהו יהיה איתו. אני יכול לחזור מאילת מוקדם ולהגיד למדריכים האחרים שיסתדרו לבד...(הוא שם במסגרת העבודה שלו כמשגיח על בני נוער)

-עזוב, אם צריך אני אסע איתו. אני אדבר גם עם אבא.

 

מתקשרת לאמא ושואלת מה קרה. מסתבר שהיה לה כאב ראש ממש קשה ואחריו ורטיגו מתמשך אז לקחו אותה למיון ועשו לה בדיקות ופסלו את כל הדברים החמורים אבל היא עדיין צריכה לחזור לעוד בדיקות נוירולוגיות אבל חבר שלה יסיע אותה והיא מרגישה עכשיו יותר טוב ויהיה בסדר אבל גם היא חושבת שזה לא בסדר שאבא נוסע לבד לבית חולים וחברה שלו לא באה איתו ואחד מאיתנו צריך להיות איתו. טוב, אני אתקשר לאבא. 

 

מתקשרת לאבא. הוא לא רוצה להטריח, זה הליך פשוט, הוא קצת לחוץ אבל יהיה בסדר וחבל שמישהו יבוא וסתם יחכה כמה שעות בקניון (בית חולים בתוך קניון, איזה רעיון מוזר). אבל אולי, אמרו לו שאין תאי אחסון עם נעילה ואם רוצים לשים משהו בעל ערך צריך לשים אותו אצל השומר בכניסה ואולי אני אבוא בבוקר רק לקחת ממנו את הטלפון והארנק כדי שלא ישארו שם. שאלתי באיזה שעה הוא שם, אמר שהוא מגיע ב9, התהליך מתחיל ב10 אז אני יכולה להגיע ב10 רק לקחת את הדברים וללכת. 

באתי ב9 וליוויתי אותו בכל תהליך הקבלה. לא משנה כמה זה פשוט, לפחות בהתחלה צריך שיהיה איתו מישהו. והוא שוב שאל בקבלה על אחסון של הטלפון והפקידה מסתכלת עלי במבט מאשים ואומרת שבדרך כלל המלווה לוקח איתו את הדברים ומביא אותם בסוף הניתוח אבל אם זה לא יקרה אפשר להשאיר אצל השומר. אז בסוף לקחתי את הארנק אבל השארתי לו את הטלפון, שיהיה לו משחקים. מסתבר שבית החולים מתקדם עם הטכנולוגיה ובתור מלווה רשמית זכיתי לקבל מסרונים שמתעדים כל תנועה שלו ברחבי המחלקה:

 את ההודעה האחרונה הם לא שלחו. מזל שהשארתי לו את הטלפון. הוא התקשר לאשר שהכל בסדר ואני לא צריכה לבוא עכשיו, רק כשאני אסיים לעבוד כי גם ככה מסממים אותו נגד כאבים וחברה שלו צריכה להגיע והכל בסדר. 

אז בסוף העבודה עברתי אצלו. הוא נראה רע. נפוח ומעוך והיד שלו קפואה ומחובר לכל מיני מכשירים ובחדר מסריח בטרוף, חטפתי בחילה, כמעט הקאתי. חברה שלו היתה שם אז השתמשתי בזה כתירוץ של אני לא אפריע לכם וברחתי. לא נעים לי אבל לא יכלתי להשאר שם יותר. 

 

בנוסף כשהיתי בעבודה היתה לי הרגשה גרועה, לא הצלחתי לעבוד, הרגשתי שלא אכפת לי מכלום ושיסגרו כבר את הפרוייקט הזה שאני מובילה בניגוד לרצוני והסתבר כלא רלוונטי אבל אף אחד לא מוכן להודות בזה. די, אני רוצה כבר חופש. 

לפחות דבר אחד טוב קרה היום- סגרנו טיסה באוקטובר. אבל אני לא יודעת אם יש לי כוח לחכות עד אז.

נקווה שסוף שבוע יהיה מוצלח

 

 

 

 

 

עוד שבוע עבר

ביום רביעי הוא חוזר. 

האמת כבר התרגלתי ללבד שוב. אפילו הצלחתי להכין לעצמי כמה מאכלים לא רעים. אני שתמיד חייתי על אוכל מהקופסה למיקרו ועל שאריות מארוחת שבת לכל השבוע, טרחתי וקניתי והכנתי פסטה ברוטב עגבניות טריות ופטריות טריות גם הן ויצא מוצלח. הבעיה היא שעכשיו יש לי סיר מלא פסטה במקרר ואין עם מי לחלוק אותו. אני מבינה למה כשהייתי לבד לא בישלתי. 

 

תפסתי מומנט רציני בחדר כושר החדש והמדריכה מפרגנת לי על ההשקעה. ביום שלישי היא עשתה לי אימון אישי על היקפים וקרעה לי את הצורה. יומיים אחר כך לא יכלתי לעלות במדרגות. וזה מאוד בעייתי מבחינת המוניטין שלי בעבודה כמי שלא מסכימה לחברים שלה לעלות במעלית שתי קומות. לא נראה לי שירדתי הרבה במשקל וגם ההיקפים לא ממש הצטמצמו אבל בהחלט רואים הבדל, אני עדיין עגלגלה באזור המותניים אבל לפחות הבלונים שהיו לי שם נהיו עכשיו מוצקים וחלקים. הבחור בטח לא ישים לב. גברים לא שמים לב לדברים כאלה אלא אם הם בעצמם עושים דיאטה. אני לא יודעת אם נשים שמות לב אבל אשה בדרך כלל לא מפרגנת לחברה. אלא אם כן יצאה לי תספורת ממש גרועה אצל הספר, ראו מקרה הגוונים, ואז הן ישמחו להגיד שממש יפה לך ככה, עם פסי שיבה בשיער. אפשר לזהות חברה אמיתית כזו שתגיד לך בכנות 'גם אני לא אוהבת את הגוונים שעשית' (כמובן שרק אחרי שהצהרתי שאני לא אוהבת את התוצאה בעצמי. סתם ככה היא לא תגיד שזה מכוער).

 

טבעת אני לא אקבל ומסתבר שאני לוחצת. לעזאזל, שוב נהייתי קלישאה. הבחורה שלחוצה על חתונה. מה אני אעשה שאני כבר בת 31 ולא נהיית יותר צעירה. ואם אני רוצה שאמא שלי תהיה ביביסיטר בחופש אז בכלל כדאי למהר. אני מבינה שהוא עדיין לא יודע מה הוא רוצה לעשות כשהוא יהיה גדול, אבל כמה אני אמורה לחכות לו עד שיחליט כבר לקדם את החיים שלו בעוד צעד?

 

יש לי ראש מדור חדש בעבודה. לפני 5 שנים כשהתחלתי לעבוד היה לי מנהל אחד שהיה ראש מחלקה. הוא קודם מאז בדרגה אחת למעלה ובינו לביני יש עכשיו 3 דרגות. איך זה הגיוני בדיוק? ראש מחלקה, ראש תחום ועכשיו גם ראש מדור. כל שנה ממציאים דרגת ביניים חדשה. 

והמצחיק הוא שהראש מדור הזה התחיל לעבוד שנתיים אחרי ובשנה האחרונה גם היה אמור לעבוד תחתי ב30% משרה (אנשים אצלנו מחולקים לחלקים בין הפרוייקטים השונים, לי יש עכשיו כוח אדם של 2.3 שמורכב מ 1+0.5+0.8. מאוד הגיוני לעבוד ככה. לא). כבר אז הבנתי שהמטרה של ראש התחום במהלך הזה היא להכניס אותו לעניינים כדי לקדם אותו לקראת התפקיד. כשראש התחום קרא לי אליו לשיחה לעדכן אותי על השינוי הוא פתח ב'אז כמו שכבר הבנת בעצמך'. לא תמיד להגיד ידעתי זה כיף. 

בינתיים אני משתפת איתו פעולה, דוח שבועי, תוכנית עבודה וכאלו אבל נראה לי שהוא מתחיל להיות מעצבן ועוד מעט אני אתחיל להתעלם ממנו כמו שעד היום התעלמתי מראש התחום. 

 

לאסי הצליחה לצוד שממית קטנה. לא יודעת איך היא תפסה אותה אבל אם השממית היתה מספיק מטומטמת כדי לרדת לרצפה כשיש שם חתולה מגיע לה.  

 

שיהיה לכולם שבוע מוצלח וללא מנהלים חדשים שמתלהבים מעצמם יותר מדי

אני לא אוהבת להיות לבד

אוף, שיחזור כבר.

אני מודיעה בזאת שאם אי פעם אנחנו ניפרד אני סוגרת את העסק. נכנסת למכונית, מחפשת כביש על קצה של צוק ונותנת גז. היתה תקופה שממש חיפשתי מקומות שבהם אפשר לעשות את זה ככה שלא יקח לי יותר מדי זמן למצוא. הכביש בירידה מהאונברסיטה לנשר, יש בו כמה פניות טובות. 

לא עשיתי כלום כל השבת ואני מתבאסת שהיא נגמרה. 

אני די שפוכה. השקעתי בשלושה ימים האחרונים בכושר, יום רביעי שיעור עיצוב, יום חמישי ניסיתי לרוץ במעלה הרחוב. לא כל כך הלך ובאמצע כל כך כאבו לי שרירי התאומים שבקושי הצלחתי ללכת, אבל לפחות הצלחתי לרוץ את כל הירידה. חוכמה גדולה. סיכמתי בכמה תרגילי בטן וידיים על הפיטבול החדש שלי, שלא ירגיש מיותר. בשישי בבוקר הלכתי לשיעור זומבה. היום כבר לא יכלתי לזוז. 

אחרי השיעור עשיתי טעות ונכנסתי לסופר. אמרתי לעצמי אמנם יום שישי אבל כמה גרוע זה כבר יכול להיות. אז זה יכול. אפילו לקופות בשרות עצמי היה תור ארוך. היתה שם מישהי שחילקה טעימות שוקו עם 30% פחות סוכר אז לקחתי אחד לנסיון. לקחתי שלוק ורציתי לירוק. זה היה מתוק בצורה מבחילה. אולי יש שם 30% פחות סוכר אבל הם החליפו אותם בממתיק אחר זוועתי. כשיהיו לי ילדים הם יקבלו רק שוקו אמיתי תוצרת בית. 

לא בא לי על עוד שבוע. 

 

 

אני מטרידה מינית

שמעתי לא מעט על דף הפייסבוק "גברים באוטובוס" שמנציח התנהגות גסה ומטרידה של, כמו שאתם יכולים להבין, גברים באוטובוס. היום החלטתי לבדוק מה באמת יש בדף הזה ובעקבות הצפיה בו הגעתי למסקנה קשה וכואבת ואני רוצה להתוודות עליה כאן.

אני, ג'אסט, גבר מטריד מינית.

בכל פעם שאני יושבת לבד בספסל אני מניחה את התיק שלי לידי ולא עלי. אמנם ברגע שאני רואה שהאוטובוס מלא ומישהו מחפש מקום לשבת אני מזיזה אותו אבל קרה לא פעם שפשוט נרדמתי עם התיק מונח על המושב לידי וכשלא נשאר מקום מישהו נאלץ רחמנא לצלן להעיר אותי ולבקש ממני להזיז את התיק. 

אף פעם לא חשבתי שהפעולה הזו של לטפוח למישהו קלות על הכתף היא פעולה כל כך קשה ומאיימת שיש נשים שיעדיפו לעמוד כל הנסיעה ולא לנקוט בה. 

לכן אני רוצה לנצל את הפוסט הזה לשלוח את התנצלותי לכל נשות ישראל ולהגיד...

תגידו, אתן דפוקות???

האם נשים הן כל כך חלשות וחסרות אונים שכל חייל שנרדם באוטובוס מטריד אותן במידה כזו שהן לא יכולות לישון אחר כך בלילה?

ואתן יודעות מה יותר מעצבן? שיש בדף הזה כמה סיפורים באמת מטרידים, כמה מקרים שבהם ברור שהיד לא נשלחה בשוגג, מקרים שבמדינה מתוקנת מן הראוי היה להעיף את המטריד מהאוטובוס באמצע נסיעה. אבל המקרים האלה מוקפים בסיפורים על חייל שחודש לא ראה בית שנרדם!! לידי!! ואפילו נשם עלי תוך כדי!! והם מאבדים מהעצמה שלהם. כי אם על כל נער חצוף ששם רגליים על המושב כולן צועקות הטרדה מי יקשיב לבחורה שבאמת הוטרדה. 

 

יש דף מאוד חשוב בפייסבוק שנקרא אחת מתוך אחת (זה שאני מודה שיש משהו חשוב בפייסבוק זה לא קל ורק מעיד על החשיבות של הדף הזה לדעתי). הדף הזה מציג אמת קשה ועצובה וצריך לעורר דיון ציבורי.

ויש את הדף גברים באוטובוס שמציג את הנשים כמתלוננות סדרתיות, שונאות גברים, כאלה שצועקות הטרדה כל פעם שמישהו עומד לידן, כל כך חלשות שנתקפות אלם כל פעם שהן צריכות לבקש מגבר שיזוז. הדף הזה מזיק לדיון הציבורי בכך שהוא מדרג נער שמניח רגליים על המושב באותה רמת חומרה כמו גבר שבכוונה מלאה שולח ידים לילדה שלידו. המקרה השני חמור מאוד. המקרה הראשון הוא סתם חוצפה. להעמיד את שניהם ביחד עושה עוול לכל בחורה שחוותה את המקרה השני, ויש הרבה יותר מדי כאלה.

 

היתה לנו בעבודה הרצאה על הטרדה מינית ואיזה גבר אמר שהוא מפחד לשבת ליד בחורה באוטובוס כי כי אם הוא בטעות יגע לה בכתף היא תתלונן על הטרדה מינית. אז חשבתי שהוא אדיוט. בעקבות הדף הזה אני מבינה שהוא צודק.

יומולדת שמח ג'אסט

ולמה שלא יהיה שמח? מה יש לי לשנוא את היום הזה. סופסוף יש לי מישהו שאני אוהבת ואני רואה את עצמי בונה איתו בית. אמנם כרגע הוא לא פה אבל אנחנו מדברים כמעט כל יום. אם לפני שנה וחצי מישהו היה אומר לי שמרצוני החופשי אני אדבר עם מישהו כל יום היתי אומרת לו מה השתגעת? מה יש לי לדבר עם מישהו כל יום, בסוף אני אתעצבן רק מלשמוע את הקול שלו. היום אני מוצאת את עצמי מחכה כל יום בצהרים שיתקשר כשהוא קם ובערב אני מקווה שהשותף שלו למשרד יצא לארוחת צהרים כדי שאני אוכל לראות אותו בשיחת וידאו. לא דמיינתי לי אף פעם שאני כל כך אחכה לראות מישהו, אפילו בתמונה מקרטעת (אני באמת צריכה להחליף ספק אינטרנט). רק שיחזור עם טבעת והכל יהיה מושלם (דרך אגב, אם אתה קורא פה, המידה היא 1.8 ס"מ קוטר פנימי ).

יש לי תואר שני. אמנם פחות מרשים מהראשון ובלי תזה אבל תואר שני תוך כדי עבודה במשרה מלאה לא הולך ברגל ואף אחד לא יכול לקחת את זה ממני. בעבודה אני זוכה להמון הערכה וסופסוף למדתי שהיא מגיעה לי. אני כבר לא בטוחה שאנשים מתרשמים ממני יותר מדי ומפחדת שהם יגלו שזה לא נכון. אני יודעת מה אני שווה, וזה לא מעט, וגם אם בסוף אני אעבור את הביטחון העצמי שצברתי גם אי אפשר לקחת ממני.

יש לי חברים שאפשר להזמין לארוחת ערב וחבר שאוהב להשקיע בארוח ודירה שיש בה מקום.  

לפני כמה ימים נכנעתי פתחתי חשבון בגוגל+. המניאק אמר לי שיש לי מעט חברים ומתעקש להציע לי עוד, שילך לעזאזל.

אז למה שלא יהיה לי יומולדת שמח

מזל טוב לי ושתהיה לי שנה מוצלחת לפחות כמו זו שהיתה. 

 

 

לא הייתי רוצה להיות מורה

השבוע הרגשתי איך המורה שלא ידעתי שיש בי יוצאת החוצה במלוא עוזה.

השתתפתי בשתי ישיבות, באחת הייתי צריכה להציג חלק קטן והשניה היתה כולה הצגה שלי. בשני המקרים היו בקהל אנשים שלא אוהבים להקשיב יותר מדי ומדי פעם צריכים שישמעו אותם גם בבניין השכן. אין לי מושג מאיפה גייסתי את הכוחות לעניין, אבל פשוט ניהלתי את הישיבה ביד רמה ולא נתתי לאף אחד להפריע לי, להתפרץ לדברים של אחרים, לנהל ויכוחים מיותרים ולהסית את הדיון. באיזה שלב ממש אילצתי אנשים להצביע כדי לקבל רשות דיבור.

כמה דוגמאות:

המבקר הראשי של המצגת (באמת, הוגדר לו תפקיד כזה) מבהיר לנציגי הלקוח שהם לא מתנהלים באופן תקין ושהם צריכים לדעת מה ההשלכות של זה ואם אז ואז ואז. כחצי שעה אחר כך נכנס נציג נוסף של הלקוח באיחור סטייליסטי והמבקר הראשי חש צורך לחזור על עצמו ולהבהיר גם לו שהוא צריך לדעת שאם ואם אז ואז ואז... בשלב זה עצרתי אותו, "הוא יודע את זה", פונה לנציג הלקוח, "אתה יודע את זה?", הוא מהנהן לאישור, "הוא יודע, בוא נמשיך".

אדם א' שואל שאלה. אדם ב' עונה לו. באמצע התשובה אדם א'- "קיבלתי", אדם ב' לא מסתפק וממשיך את התשובה. אדם א' לא מסכים עם משהו שנאמר בהמשך ומתחיל ויכוח. אני עוצרת אותם ושואלת את אדם א' "קיבלת תשובה", מהנהן באישור, "יופי, בוא נמשיך".

אדם ג' לא מבין משהו, אדם ב' מנסה להסביר לו, אדם ד' מנסה להסביר לו, אני מנסה להסביר לו והוא לא מבין. אני שואלת אותו "אתה רוצה שנשב אחר כך ואני אסביר לך לאט?", בסדר. אבל אדם ב' מתעקש להמשיך ולהסביר. אני עוצרת אותו "סיכמנו שאני אסביר אחר כך, בוא נמשיך"

אדם ד' בסיפור הזה הוא אדם יהיר ומעצבן והוא חטף ממני המון הערות בסגנון "הוא שאל אותי, תן לי לענות","אני מנהלת את הדיון הזה", "הדיון מתנהל פה, אל תנהל דיוני צד" ועוד. נראה כאילו כל פעם שהוא ננזף לא מעט אנשים צחקו בהנאה.

חברה שלי שגם היתה נוכחת בדיון טענה שהיתי קשוחה מדי. אדם א' שחטף ממני לא מעט צעקות טען שלא היתי מספיק קשוחה, עובדה שמדי פעם הוא הצליח להפריע לי. המבקר, שהיה קצת בשוק מאיך שהשתקתי אותו, קרא לי מירב מיכאלי. למרבה המזל הוא גם הסביר שמדובר באישה אינטיליגנטית ואסרטיבית, אחרת לא היתי בטוחה אם מדובר במחמאה או לא. 

המנהל שלי היה בחו"ל בשבועיים האחרונים והיתי בטוחה שכשהוא יחזור הוא יכעס שקיימתי את המצגת בלעדיו. אבל כשהוא חזר ביום חמישי כל מה שהיה לו להגיד זה שהוא קיבל עלי מחמאות מפה ועד הודעה חדשה, קצת על התוכן של המצגת אבל בעיקר על איך שניהלתי את הדיונים. 

כראה שאנשים מתגעגעים למורה שלהם ואוהבים שמישהו צועק עליהם שיהיו בשקט. 

 

מכל הסיפור הזה אפשר ללמוד על שינויים של אנשים. לפני חמש שנים, כשרק הגעתי למקום העבודה אני זוכרת שהייתי צריכה להעביר מצגת לאנשים במחלקה שלי. כל פעם שמישהו הפריע השתתקתי, מספר פעמים לא קטן נתתי למנהל שלי לענות במקומי, באופן כללי הייתי די מפוחדת. אחר כך היו כמה ישיבות שהיתי צריכה להציג מול קהל די עויין ובכמה מהן ממש הרגשתי שבא לי לבכות. אני חושבת שכשקיבלתי על עצמי את התפקיד הניהולי הראשון וכבר לא יכלתי להסתמך על המנהל או ראש הצוות שלי שיחלץ אותי ממצבים בעיתיים אז התחלתי להשתלט על העסק, לענות לאנשים בצורה בוטחת ולנתב את הדיון לכיוונים שאני רוצה. בתפקיד הזה גם צברתי המון בטחון עצמי, מה שבהחלט עוזר לי להתמודד עם ביקורת שמוטחת בצורה לא עדינה בכלל. 

מסתבר שבכל זאת יש כמה יתרונות למקום עבודה הזה. 

 

*

עוד כמה דברים מהשבוע

בעקבות חזרתי לסטטוס הבודד באופן זמני, חזרתי גם לתפריט הנפוץ ביותר מהתקופה ההיא- אורז עם ירקות. רק שמאז המטבח השתדרג ואיתו גם הסטנדרטים. אם בימים ההם הסתפקתי בפטריות מקופסה וברוקולי קפוא, הפעם הלכתי על טריות. חציל, פטריות (לא מקופסה) וכרישה (אני חושבת שעד לפני שנה לא היה לי מושג מה זה  כרישה) מטוגנים ומבושלים במים של האורז כך שכל הטעמים נספגים באורז. יצא מוצלח. 

*

תקופת לבד היא זמן מצויין לחזור לכושר. מצאתי לי חדר כושר חמוד שתי דקות הליכה מהבית עם תוכנית אימונים של חצי שעה כמה פעמים בשבוע פלוס חוגים. השבוע היה שבוע נסיון חינם. עשיתי שני אימונים, שיעור עיצוב וזומבה. עכשיו כואבים לי כל השרירים. עד שהבחור יחזור אני אהיה מעוצבת. 

*

 

 

קצרים

יש ברחוב שאנחנו גרים מכונית שאני חושבת שכבר כמה חודשים לא זזה מהמקום וכל המכסה מנוע שלה מקומט. לא מקומט תאונה, מקומט כאילו נפל עליה עמוד ברזל וכיפף אותו. ויש לה פתק על הוישרים, קטן, כזה שמשאירים כשדופקים למישהו את האוטו. כל פעם שאני עוברת ליד האוטו אני חושבת ללכת לבדוק מה כתוב בפתק, אולי יהיה שם הסבר מה קרה לאוטו.

 

יש סממית על הקיר וזה מחרפן את לאסי. היא יושבת ומסתכלת עליה ומייללת ואז היא מנסה לטפס על הקיר ולקפוץ על ארונות. בסוף היא תשבור משהו.כרגע הסממית התחבאה מארי התריס אבל לאסי יודעת שהיא שם וממשיכה להסתכל על הקיר, מחכה שהסממית תצא מהמחבוא. 

סממית זה טוב, היא אוכלת יתושים. אולי אני אשמור אותה.

 

כביש 22 מקלקל אותי. בימים שבהם אני נוסעת לעבודה באוטו אני מגיעה ל130 בכביש הזה. אגב, מאזדה 2 מתחילה לרעוד ב130. קטע מעניין, בכביש 22 מרגישים את הרעידות האלה. בכביש 6 ובכביש 433 לא מרגישים אותן. כנראה הכביש ישן אז הרעידות נבלעות ברעידות הכלליות. בכל מקרה היום נסעתי על כביש יגור-יקנעם, כביש שביומיום אני לא מעיזה לנסוע בו מעל 110 גג, ופתאום תפסתי את עצמי על 130. לא בסדר. 

 

הלכתי אם אמא שלי לבריכה של הקיבוץ. מה שנחמד שם זה שאפשר לשחות בלי כובע. אני אוהבת לשחות בלי כובע כי אני אוהבת את ההרגשה של השיער במים מלטף לי את הגב. אבל מה, מסתבר שלשיער יש גרר די רציני. אני תוהה עד כמה מטופש אני אראה אם אני אהיה היחידה בבריכה עם כובע. 

הבריכה שאני בדרך כלל הולכת אליה מעצבנת בחופש כי היא מלאה וצריך לשחות בסלאלומים. החלטתי שאני מתחילה ללכת בבוקר. החל משבוע הבא...

בינתיים אני אשחה אם אמא שלי בקיבוץ.

 

אני לבד ומתגעגעת. גם לאסי. 

 

משחק החלומות

מישהו בעבודה שאל אותי- במצב אידאלי, איפה תהיו בעוד 15 שנה?

 

בית על הים. חם אבל במצב אידאלי אין שום בעיה כספית להפעיל את המזגן כל היום. ובקשר ללחות שהורסת את הצבע, פעם בשנתיים שוכרים קבלן שישפץ בזמן שאנחנו בחופשה. 

קהילה מגובשת אבל לא יותר מדי. יש מדי פעם פעילויות משותפות. אנשים אומרים בוקר טוב אחד לשני אבל לא תקועים אחד בתחת של השני. 

 

3 ילדים. יש להם מטפלת צמודה. רוסיה, ככה שיהיה להם חינוך סובייטי. הם יכבדו את ההורים שלהם. הבחור עובד באקדמיה ולכן אין לו בעיה לחזור הביתה מוקדם ולבלות איתם. הילדים הולכים לחוגים אבל לא יותר מדי, הם צריכים גם לדעת להעסיק את עצמם ולא להיות כל הזמן בפעילות מאורגנת. הם לא מקבלים כל מה שהם רוצים אבל הם מקבלים כל מה שהם צריכים ובאיכות הכי טובה. 

שכונה לא צפופה ותנועת מכוניות דלילה. תחבורה ציבורית זמינה כדי שהילדים יוכלו להסתדר לבד. חצר גדולה. בסביבה עוד משפחות עם ילדים. גנים ובתי ספר ברמה של קיבוץ. 

 

בעבודה אני מנהלת של צוות שעוסק במחקר ופיתוח. נושאי המחקר מאתגרים. אנשים ברמה גבוה. יש לנו תקציב לא מוגבל ואין לו"ז צפוף בצורה לא היגונית אבל יש לחץ להביא דברים איכותיים בזמן סביר ככה שאי אפשר סתם להתבטל אבל מצד שני לא צריך להשאר כל יום עד מאוחר ואני מספיקה לבלות עם הילדים מספיק זמן לפני שהם הולכים לישון. אולי יום אחד בשבוע אני נשארת עד מאוחר. מדי פעם, לעיתים רחוקות, יש קצת לחץ וצריך לעבוד ימים ארוכים, אולי אפילו סופשבוע. אבל רק לעיתים רחוקות. בלי לחץ בכלל זה לא מעניין.

 

פעם בשנה בקיץ חופשה בין שבועיים לחודש, מה שמתאים באותה תקופה. אולי גם חופשת סקי קצרה בחורף. הילדים באים לחופשת סקי, זה טוב להם לעסוק בספורט אתגרי. לחופשה בקיץ לוקחים אותם לסירוגין, שנה כן, שנה לא. כי אנחנו צריכים זמן איכות לעצמנו אבל גם הילדים צריכים את הבילוי המשותף הזה. לחופשות עם הילדים לוקחים גם את המטפלת שלהם. בכל זאת, טיול עם ילדים זה מתיש. 

 

הבית שלנו לא ענק אבל מספיק גדול לארח בנוחות. חברים מרחוק מרגישים בנוח להשאר לישון בחדר אורחים. פעם בכמה שבועות מארחים חברים, מכינים ארוחת ערב, רואים סרט ביחד במערכת הקלונוע הביתי- לא מערכת יותר מדי ראוותנית, טלויזיה עם מסך גדול, רמקולים איכותיים, פופקורן תוצרת בית, אלכוהול תוצרת חוץ. מזמינים לארוחת ערב. יש לנו עוזרת אבל את האוכל אנחנו מכינים בעצמנו. פעם בכמה שבועות מתארחים אצל חברים. 

 

ההוא מהעבודה שאל אותי- מה עם פעילות בקהילה?

אני מפעילה ולוקחת חלק במרכז שנותן שיעורי עזר והעשרה לילדים ומעודד אותם להתפתח. לא בחינם, כי אנשים מזלזלים במה שהם מקבלים בחינם והילדים לא ישקיעו, אבל במחיר סמלי שכל הורה יכול לשלם ולתת לילד שלו אפשרות לעתיד. יהיו שם שיעורים מעורבים ושיעורים נפרדים לבנות, כי מחקרים מראים שבנות מצליחות יותר במקצועות טכניים כשהן לומדות בקבוצות לא מעורבות. כחלק מהשיעורים האלו יעודדו את הבנות ללמוד מקצועות טכנולוגים ולא לפחד לפתח בעצמן קריירה. יעזרו להן להבין שאישה לא צריכה להיות תלויה באף גבר. 

אותו מרכז גם יתן מלגות לימוד ומחיה ללימודים גבוהים למי שלא יכול לשלם בעצמו. 

 

ומה עם לימודים? הוא רוצה לקחת קורסים בכל מיני נושאים, קצת היסטוריה, קצת מדעים. אני חושבת שאני קצת אשתעמם בקורסים בסיסיים ברמה אקדמית ולא נראה לי שיהיה לי כוח לעבור אותם רק כדי להגיע לדברים המעניינים. במסגרת העבודה אני אקח קורס אחד בסמסטר או שנה בנושא שנמצא בחזית הטכנולוגיה בתחום העיסוק שלי. או בתחומים אחרים שמהם אני יכולה לקבל רעיונות. בסופו של סבר כל התחומים מתערבבים. 

 

עכשיו תורכם. 

חתולה שרוטה

כשאני גוזרת לה ציפורניים היא מקטרת ומשמיעה קולות מרושעים, אבל יושבת בשקט. 

כשאני באה לרסס עליה משהו נגד פרעושים היא משתוללת כאילו אני מנסה לשחוט אותה. וזה עוד לפני שבכלל יצא משהו מהמיכל, רק התסססס גורם לה להתחרפן. היא הצליחה לשרוט אותי רציני וזה אחרי שגזרתי לה ציפורניים. 

כעונש עכשיו גזרתי לה את כל הציפורניים ממש קצר. היא לא זזה כל הזמן  וגם אחר כך נשארה תקועהה במקום. כנראה היא מבינה שהיא בעונש

 

סיכום שבוע

אתמול הגענו הכי רחוק ברגל מאז שעברנו דירה. הלכנו למרכז הכרמל לאכול יוגורט. זה יוצא 3.3 ק"מ לכל כיוון. היוגורט יותר טעים כשהולכים 45 דקות בשבילו. שבוע שעבר תהינו האם זה נחשב עצלנות ללכת חצי שעה ברגל למסעדה כי אין לנו כוח לחפש חניה באזור.

*

המוכרת של היוגורט שואלת איזה גודל? בינוני. מצביעה על גביע, כזה? אני מצביעה על אחר, לא כזה. זה קטן. אם זה קטן, אז מה זה, פיצי? זה מנת ילדים.

ממתי ילדים אוכלים יוגורט ולא גלידה?

*

בבוקר ישבנו בבית קפה וביקשתי קפה על בסיס קרח כתוש. כעבור כמה זמן אני מקבלת קפה פושר. אני קוראת למלצרית "הקפה אמור להיות קר." "כן" "הוא לא קר" "זה כנראה כי אין בו קרח" "אפשר לקבל קרח?" "לא, אין לנו קרח". אני ביקשתי קפה על בסיס קרח והמלצרית לא חשבה שיהיה הגיוני להגיד לי שאין קרח. לא ברור לי למה השארתי לה טיפ.

*

קיבלתי תעודה השבוע. לא ממש בא לי לבוא לטקס אבל אמא מאז שסיימתי את התואר שואלת מתי הטקס אז לא היתה לי ברירה. חוץ מזה שהדואר שלי מגיע אליה אז לא יכלתי להסתיר את העובדה שקיבלתי מכתב מהטכניון. 

הרגיש קצת מיותר לשבת בקצה של האמפי כי הם הגיעו מאוחר ולא לשמוע כלום חוץ מזה שנשיא הטכניון (או שזה היה דיקן לימודי מוסמכים, לא לגמרי עקבתי) ביקש מכולם לקום ואמר "הרי אני ממנה את כולכם למגיסטר". טוב.

אח"כ היה טקס בפקולטה. פתאום הבנתי שכולם התלבשו חגיגי לטכס ורק אני באתי ישר מהעבודה בלי שטרחתי להקדיש מחשבה למה אני לובשת בבוקר. בגלל זה ברחתי כשביקשו מכולם להשאר לתמונה של כל הבוגרים. מה יעשו, יקחו ממני את התעודה?

 באופן רשמי גם שלב זה מאחרי.

*

איך כל הלחץ בעבודה מצליח ליפול בשבוע אחד? הפרוייקט הישן שאני מקווה שיחזור לחיים עבר נסיון החיאה נוסף והייתי צריכה להכין לו שני שקפים שדרשו הרבה עבודה. בפרוייקט החדש שבו אני עובדת חצי חצי בשני חלקים שלו, בחלק אחד צריך לקבל החלטות והיה צריך לנצל את העובדה ששני האנשים שהכי מפריעים לקבל החלטות נמצאים בחו"ל כדי לבצע מחטף ולסגור דברים בלעדיהם. בחלק השני הראש צוות צריך לכתוב מסמך והחליט שבשביל זה יש לו צוות ואנחנו צריכים לכתוב את המסמך הזה. וכמובן בלחץ כי יש לו רק שבוע. 

יצא שכל תחילת השבוע עבדתי עד מאוחר כולל יום אחד של 12.5 שעות. וזה אחרי שהחלטתי שזהו, אני לא עושה את זה יותר, אין שום סיבה שאני אתיש את עצמי לטובת העבודה, זה לא שווה את זה. 

* 

לאחרונה הייתי בשתי חתונות של אנשים שאני לא מכירה. אחת היתה של הבת של מישהו מהעבודה, אחת היתה של חבר של הבחור. זה מוזר להיות בחתונה שלא מכירים אף אחד מהזוג. פחות מרגש. 

בחתונה האחרונה באופן מוזר למרות שאני לא מכירה את החתן הכרתי לא מעט מהאורחים שלו. אנשים שהתחילו ללמוד איתי באותו סמסטר, אנשים שהכרתי ממקומות אחרים. מצחיק איך שדברים מתקשרים אחד לשני. העולם די קטן כשלומדים בטכניון.

*

היה שבוע מתיש. נקווה ששבוע הבא יהיה יותר טוב

 

 

בעד ונגד

סיבות לעזוב את העבודה

אני לא סובלת את הפרוייקט שאני עובדת עליו כרגע

המהל של הפרוייקט שלי מעצבן

הבוס שלי מעצבן 

הבוס של הבוס שלי מעצבן

הבוס של הבוס של הבוס שלי לא מעצבן אבל כמעט אין לי אינטרקציה איתו

כל הבוסים לעיל מפזרים הבטחות באויר כאילו אין שום מגבלות תכן בעולם

אף אחד לא שם עלי כשאני טוענת שלא בטוח שכל מה שהם מבטיחים יעבוד

אם שום דבר לא יעבוד אף אחד מהבוסים לעיל לא יקח אחריות 

אני מנהלת יותר מדי אנשים ואני לא רוצה להיות מנהלת

אני עסוקה כל הזמן בעדכון תוכניות עבודה ולריב עם הבוס שלי שיתן לי אנשים שאני לא רוצה לנהל

חצי מהזמן שלי אני בישיבות

בחצי השני אני כותבת מסמכים

בחצי השלישי אני רבה עם המנהל פרוייקט

 

 

סיבות להשאר בעבודה

הפרוייקט יגמר

כשהוא יגמר אני אקבל עליו תעודת הצטינות מהבוס של הבוס של הבוס

זאת כבר תהיה התעודה הרביעית. עם הזמן הן מאבדות את הקסם שלהן

אני במסלול קידום, אם אני אעזוב המסלול יפגע

אם הכל יעבוד זה ייקדם את המעמד שלי עוד צעד קדימה

אם אני אעזוב מישהו אחר יקבל את הקרדיט

צברתי המון הערכה מאנשי מפתח. במקום אחר אני אתחיל מהתחלה. 

יש כמה אנשים בסביבה שאני מחבבת. אם אני אעזוב אני יודעת שאני לא אשמור על קשר. אני גרועה בלשמור על קשר

 

עוד סיבות לעזוב

כשהפרוייקט יגמר יבוא עוד אחד. אין לי סיבה להאמין שהוא יהיה שונה

אני במסלול קידום ניהולי. אני לא רוצה להיות מנהלת

קשה לי לחשוב על תפקיד שמסלול קידום יכול לפתוח לי ושהייתי רוצה להתקדם אליו

 

עוד סיבות להשאר

יש תפקיד אחד מקצועי שאולי אני רוצה להתקדם אליו שאולי יכול להיות מעניין

זה חוסר אחריות כלפי הפרוייקט הנוכחי לעזוב אותו לפני שהוא מתייצב ואני בנאדם אחראי 

אולי הפרוייקט הקודם שעשיתי, שאני אוהבת ורוצה שיחזור לחיים, אולי הוא יחזור לחיים. אם כן אני רוצה להיות שם ואני רוצה שהוא יצליח ואני רוצה לקחת חלק בהצלחה שלו

 

עוד סיבות לעזוב

אני לא רוצה לקום בבוקר לעבודה

 

מסקנות

אני מניחה שעוד חודש אני אדע אם לפרוייקט הישן יש סיכוי או לא.

תוך חודשיים-שלושה אני יכולה להביא את אחד האנשים שעובדים איתי לרמת ידע מספיקה שהוא יוכל להמשיך מהמקום שלי

נקבעה ישיבה חוזרת לעוד חודש בה יתקבלו החלטות

 

 

א מענטש טראכט אונד בויפרנד לאכט

הבחור קיבל איזה סוג של מלגה לנסוע לניו יורק לשבועיים שלושה לשיתוף פעולה עם אנשים שם. הוא קיבל את האישור לפני די הרבה זמן ודי הרבה זמן אנחנו מדברים על זה שאני אצטרף אליו לאיזה שבוע כי הוא מקבל דירה די מגניבה בחינם וזה ממש שווה וכדאי לנצל את זה, מילים שלי אבל הרעיון הכללי שלו. דיברנו על זה שאני אצטרף אליו בשבוע האחרון ובזמן שהוא ילך לעבוד אני אטייל לי בעיר ואהנה מהמיקום המצויין של הדירה שעליו הוא לא הפסיק לדבר. ודיברנו על זה שאחר כך ניסע יחד לטיול של שבועיים שלושה, אולי לקנדה, אולי נישאר בארצות הברית. שנינו היינו באותו ראש בעניין הטיול הזה. או לפחות ככה חשבתי. 

ואז הגיע צו מילואים לאימון במאי בתוספת אזהרה שכנראה יהיה קו בקיץ. אמרתי לו שיאללה, נקדם את העניין כדי שכשיגיע הצו לקיץ כבר יהיה לו כרטיס טיסה. כל יום אמרתי לו לברר והוא- כן כן, אני אבדוק, אני אשאל, היום אני אדבר עם מי שצריך ושום דבר לא זז. הצו הגיע, כרטיסים אין, טיול לא יהיה. לפחות לא בקיץ. אבל בא יאיר וקיצץ. ובוגי, גם קיצץ. בוטלו המילואים בקיץ. איזה יופי, אפשר לחזור לתוכנית המקורית. 

אז זהו, שלא. פתאום זה לא כזה מתאים. הוא לא בטוח שהוא רוצה לטייל דווקא בארצות הברית. או בקנדה. או מרכז אמריקה. או בכל מקום אחר ביבשת אמריקה. ולא חייבים דווקא עכשיו, וזה לא נוח, ולא צריך סתם כי זו הזדמנות, ובכלל, זה עוד חודש, קצת מאוחר לעשות עכשיו תוכניות. בקיצור, לא. כל מה שידברנו, לא. 

התעצבנתי, רבנו, הוא מבחינתו לא מבין למה אני כועסת, זה לא שהוא שיקר לי, לא קבענו שום דבר, סתם דיברנו באויר. אני לא הבנתי מה הבעיה שלו פתאום. בסדר, דיברנו, ניסיתי להבין אותו, סיכמנו על חופש במועד אחר. 

יום אחרי שהסכמנו שלא נוסעים יחד, פתאום תוך יום כל עניין הנסיעה נסגר. יש כרטיסים, יש תאריכים. חודשים שלמים הוא לא הצליח להזיז כלום ופתאום תוך יום הכל סגור. ובלעדי. ומתי? כל חודש יולי. כולל היום הולדת שלי. התקופה בשנה שגם ככה אני הכי שונאת, אז עכשיו אני שוב אעבור אותה לבד, כמו בימים הטובים ההם כשהיינו רק אני ולאסי. דרך אגב, שנה שעברה ניסיתי לשכנע אותו לצאת לחופש באותו תאריך והוא אמר שאי אפשר, זה סוף סמסטר, יש מבחן, לפני המבחן צריך לתת שעות קבלה ולענות לשאלות, אחרי המבחן צריך לבדוק אותו תוך שבוע ואחר כך צריך לבדוק ערעורים. איכשהו השנה אין את כל הבעיות האלה.  

אז בסדר, סיכמנו על מועד אחר. כל עוד לא קנינו כרטיסים אני לא באמת מאמינה שזה יקרה.

השאלה היא איך אני יודעת עכשיו האם פעם שאני מדברת איתו על העתיד שלנו ומנסה לתכנן זה בדיוק אותו דבר, אני מתכננת תוכניות והוא מנסה לחשוב איזה תירוץ יהיה לו להתחמק מהן?

 

אין לי כוח יותר

לכלום

תגידי, מה קרה פה?

רצינו לארגן פעילות מחלקתית של קייאקים אבל אין תקציב לנסוע לירדן אז החלטנו ליצור נהר פה במסדרון.

 

התלוננת שאין לך זמן ללכת לבריכה אז החלטתי להביא את הבריכה לפה.

 

אנחנו מתאמנים לצליחת הכינרת.

 

זה חלק ממדיניות הקליטה החדשה, מקבלים רק אנשים שיודעים לשחות.

 

אנחנו מתגעגעים לחורף אז סידרנו גשם פה במסדרון. 

 

זו שיטת קירור חדשה, ע"י מים של מזגנים.

 

אמרו שתהיה שנת בצורת אז החלטנו לאגור את כל המיים של המזגן. עוד לא מצאנו מקום למאגר אז בינתיים הוא פה. 

 

אנחנו בחברה שמתיימרת להיות בחזית הטכנולוגיה אבל לא מסוגלת להביא טכנאי מזגנים כבר שבועיים. 

 

עקצוץ

פעם היו לפלאפונים מטענים כאלו עגולים בקוטר של חצי סנטימטר בערך. אם היו נוגעים בהם כשהם מחוברים לחשמל זה עשה תחישת עקצוץ מגניבה כזו. העקצוץ היה יותר חזק איפה שהעור חלק- בחלק הפנימי של הזרוע ובחזה, באזור של המחשוף. אם נוגעים בו עם הלשון אז בנוסף לעקצוץ היותר חזק יש גם טעם מתכתי כזה.

היום כבר אין כאלו. לטלפונים הטפשים (כסילופונים) יש מטען קטן יותר ויותר בטיחותי. לטלפונים החכמים בכלל המטען הוא בסגנון USB עם כל החשמל בפנים.

היום כשסיימתי להוריד שערות ברגלים הוצאתי מהמכשיר את החוט של המטען שיש לו צורה כמו מטען ישן של פלאפון. פתאום בא לי שוב להרגיש את העקצוץ הזה. נגעתי עם האצבע וכלום. נגעתי בחלק הפנימי של היד, כלום. נגעתי בלשון והרגשתי צל צילו של עקצוץ, בלי הטעם.

 

כנראה זה נכון מה שאומרים. באיזשהו גיל מפסיקים להרגיש. 

 

דברים מעצבנים

הסוף של הגרנולה כשנשארו רק פירורים. מספיק פירורים לעוד שתי מנות אבל מי רוצה לאכול פירורים.
 

חור בשקית מהסופר.

חור בשקית שהוא יותר גדול מהשקית.

 
אנשים עצלנים

אנשים עצלנים שבמקום להבין מה שעשית פשוט לוקחים את העבודה שלך as is ואז חושבים שאת צריכה להבין למה זה לא עובד להם.

לגלות שאת אשמה באופן חלקי בכך שזה לא עובד להם כי גם את עשית טעות של עצלנים (שגם הם עשו).

 

להתעסק חודש שלם בבעיה של מישהו אחר כי מישהו החליט שאני אחראית על.
 

 

לקבל זימון מהבוס של הבוס של הבוס (סבא רבא בוס?) לישיבה היום בשבע בערב, כשההסעות המאוחרות יוצאות בעשרה לשבע, לדון בבעיה של מישהו אחר ובפתרון הזוי שאני לא מאמינה בו אבל רוב הסיכויים שהוא יתקבל בסוף. להבריז מהישיבה וכל הדרך בהסעה לחכות לטלפון כי אולי מישהו ירצה לשמוע מה דעתי. להבין שלא באמת מעניין אף אחד מה דעתי. 

שיערות של החתולה שהחליטה שלא נוח על המיטה, יותר נוח על ערמת הבגדים שהכנתי לי לבוקר.

 

שאני כותבת קטע שלם בטלפון העלק חכם שלי והוא מוחק את הכל.

שכרטיס האשראי שלי מחליט להפסיק לעבוד בלי סיבה נראית לעין. שהנציגת שרות מבטיחה לשלוח לי כרטיס חדש לבנק תוך 3 ימים אבל מהבנק לא מתקשרים להודיע שהוא הגיע ואי אפשר להתקשר לסניף לשאול כי אין להם מספר ישיר וצריך לעבור דרך מערכת אוטומטית זוועתית שמוציאה את הנשמה לפני שמקבלים תשובה.

 
שכבר שבוע המזגן מטפטף וכל בוקר מגיע איש תחזוקה, אומר שכרגע לא מטפטף והולך. וכשסוף סוף משתכנע שאכן מטפטף מוציא דלי שלם של מים מהתקרה כי פתח הניקוז היה סתום. 

 שמישהו שלפני חודשיים היה צריך לכתוב מסמך הגדרות סוף סוף שולח אותו והמסמך כולל הפניה למסמך מאוד חשוב שפשוט לא קיים.

שמישהו קובע ישיבה בלי להתחשב בעובדה שהוא רואה בקלנדר שלי שיש לי משהו אחר באותו זמן ובסוף בעצמו לא מגיע לישיבה ולא עונה לטלפון ורק המבוגר האחראי עליו מתנצל בשמו.
אנשים קטנים וחוצפנים שקיבלו יותר מדי כוח.

 שהבבילון מחליט להשתלט על  מקש F9  ואני 3 ימים לא מבינה למה כשאני לוחצת על המקש בתוכנה אחרת לא קורה מה שאמור לקרות. 

כשישראבלוג מחליט להוסיף על דעת עצמו רווחים לא הגיוניים בין השורות של הפוסט

מעצבן שהיום בבוקר חשבתי לעשות את הרשימה הזו והיו לי 2 דברים לרשום בה ועד סוף היום היא התמלאה לגמרי. 

 

מה עושים כשפשוט נמאס כבר?

מי רוצה את זה בכלל

אני בתפקיד חצי ניהולי כבר שנה וחצי. בשנה וקצת הראשונות החלק הניהולי כלל ניהול של 1.5 אנשים- אני ועובד מתחלף ב50% תפקיד ובקצב תחלופה של אחת לכמה חודשים. כשהתפקיד ההוא הסתיים קיבלתי ניהול של משהו חדש. לא רציתי את התפקיד הזה. המנהל שלי הפעיל עלי הרבה לחץ לקבל אותו, רמז לי שאין לי יותר מדי ברירה אלא לקבל אותו ואחרי שהסכמתי בערך קיבלתי העלאה בשכר תוך כדי רמיזה עבה שהיא הגיעה כתוצאה מבחירה נכונה ובחירות נכונות בעתיד יביאו לעוד העלאות. קנו אותי בכסף. 

אז עכשיו אני מנהלת של 1.8 אנשים. הפעם אני ב 50% בתפקיד ו 50% בתפקיד אחר, אין לי מושג איך אני הולכת לעשות את זה, ובנוסף יש לי בחורה אחת ב 100% ועוד אחד ב 30%. 

חוץ מהמנהל שלי יש לי גם ראש פרוייקט מעלי. אני בעצם נמצאת בין ה 1.3 שעובדים איתי לבין הראש פרוייקט. אני והבחורה עבדנו בעבר בפרוייקט אחר תחת מנהל אחר. אז מסתבר שראש הפרוייקט הקודם החליט לידע את ראש הפרוייקט הנוכחי שאותה בחורה לא כל כך מספקת את הסחורה וכדאי לו לדרוש מהמנהל שלי, שמצוות את האנשים, מישהו אחר שיעבוד תחתיי. 

נחמד.

לראש הפרוייקט שלי אמרתי שאין לו מה לדאוג, אני לוקחת עליה אחריות ואני מאמינה שתחת ההובלה שלי היא תעמוד בדרישות ממנה. ואם לא, אני מתחייבת בעצמי לבקש אנשים נוספים ולהגיד שאני טעיתי בהערכת המצב. מצד שני חשבתי שכדאי לידע את המנהל שלי בכך שמישהו הולך ומלכלך על האנשים שלו. טעות. 

היום אמרתי למנהל שלי שנראה לי שאני אצטרך עוד עובד, לפחות ב 50% משרה כי לא הערכתי נכון את העומס עלי ואת כמות הרעש שתהיה בפרוייקט וגם את קצב ההתקדמות של אותה בחורה שבעצם רוב העבודה תהיה עליה. המנהל אמר לי תקשיבי, הבחורה עובדת פה כבר שנתיים בערך, עוד שנה מתחילים הדיונים לגבי האם להעניק לה קביעות. יש הרבה טענות נגד מוסד הקביעות ובעיקר יש טענה שנותנים אותה בקלות מדי. בעוד שנה אנחנו נצטרך לשקול האם היא אכן מתאימה למקום הזה ולהערכה שלך יהיה משקל גדול בהחלטה. 

אז עכשיו אני אחראית לכך שבעוד שנה הבחורה הזו עלולה לראות את הדרך החוצה.

וזה יותר גרוע כי היא ביקשה לעבוד איתי. אני הייתי אמורה לקבל מישהו אחר אבל ברגע האחרון המנהל החליף אנשים כי היא ביקשה ממנו לעבוד איתי.

היא סומכת עלי. היא מקשיבה לכל מה שאני מסבירה לה וממש משתדלת להבין הכל ולעשות מה שצריך בצורה הכי טובה. גם בחיים הפרטיים שלה, היא מספרת לי על כל הבלאגן שיש לה ומקשיבה לעצות שלי. בשבילה אני סמכות מקצועית. איך אני יכולה עכשיו לתת למנהל שלי הערכה כלשהי לגביה?

 

אני אוהבת את העבודה שלי, אני טובה במה שאני עושה. אז למה בזמן האחרון לא בא לי לקום בבוקר? 

כן ולא

כי אני פשוט אוהבת לענות לשאלות בפוסטים החמים. אולי זה מעין נסיון לדבוק קצת באבק התהילה שאופף אותם. או שזה סתם יותר מעניין מהנושא החם, שכל מה שיש לי להגיד בעניין סוף שנת הלימודים הוא שסיימתי כבר לפני שנה, יוהו. 

 

אז השאלה היא כזו: האם יש גיל שבו האהבה מפסיקה להיות רגש והופכת להיות משהו לוגי. 

התשובה היא כן ולא. 

כן, באיזה שהוא שלב, לאו דווקא פונקציה של גיל אלא יותר של התפתחות מנטלית, הראש כבר יותר מרגיש מוכן לחלוק את החיים עם עוד מישהו. מגיע השלב שבו מבינים שאין יותר שלבים מובנים, אין סדר- עכשיו צבא, עכשיו לימודים, עכשיו טיול. השלב שבו מבינים שהחיים התחילו ועכשיו הגיע הזמן לקבוע איך הם יראו. עכשיו הזמן לחשוב על משפחה, על המשך. ולאט לאט הראש מתרגל להבנה הזו וכל מערכת השיקולים מתאימה את עצמה. השיקולים בבחירת בן הזוג הם כבר לא האם הוא כזה מושלמי-מאמי אלא האם אני יכולה לחלוק את החיים שלי איתו. האם הוא יתן לי חיים טובים, האם נצליח לנהל בית משותף, האם אני רוצה להכניס אותו לחלל הפרטי שלי, האם הוא יתן עתיד טוב לילדים שלנו, האם נצליח לגדל אותם ביחד. זה לא שמתפשרים, אני לא אמרתי לעצמי טוב, משיכה זה לא דבר כזה חשוב, העתיד יותר חשוב. מה שמשתנה זה הגורמים למשיכה. כבר לא מושך אותי הבחור המסתורי, המאתגר, המעניין. מושך אותי הבנאדם שמתאים בצורה הטובה ביותר לחיים שאני רוצה. 

לא, הרגש לא מת. להיפך. אני אוהבת את חבר שלי כמו שלא אהבתי אף אחד לפניו ואני נמשכת אליו בטרוף. אם הייתי מכירה אותו לפני 10 שנים זה לא היה קורה ביננו כי אז הראש שלי לא היה מוכן לדברים שהוא מציע לי. אז באמת חיפשתי את הריגוש, את השונה, את מי שיהיה ההיפך ממני, שיאתגר אותי להיות מישהי אחרת. היום אני שלמה עם עצמי ולכן מסוגלת לאהוב את מי שדומה לי. 

 

כן, אני יכולה להסביר בצורה לוגית למה כל התנאים מתאימים ולכן אני אוהבת אותו.

לא, אני לא איתו כי כל התנאים מתאימים ולכן אני צריכה לאהוב אותו. אני איתו כי אני אוהבת אותו. 

 

אולי זה לא רומנטי לטעון שאהבה היא לוגית. הרבה יותר רומנטי להגיד שאני פשוט אוהבת אותו בלי שום סיבה, רק רגש טהור כי האהבה היא לא הגיונית. 

אבל כשאני יודעת שהאהבה שלי היא הגיונית, אני יודעת למה אני אוהבת אותו, אני גם יודעת שזה לא סתם כימיכלים שמסתובבים במוח שלי ויום אחד אני אתעורר ואשאל את עצמי מה אני עושה עם הבנאדם הזה. אני לא מאוהבת, זה לא סתם השתוללות של רגשות. אני אוהבת אותו אהבה אמיתית. ובגלל שאני יודעת למה אני אוהבת אותו אני יודעת שהאהבה הזו נכונה. וזה מרגיש הרבה יותר טוב מכל התאהבות טפשית שהיתה לי בצעירותי. 

אז התשובה לשאלה היא זו: האהבה הופכת להיות משהו לוגי אבל היא לא מפסיקה להיות רגש. 

 

 

 

 

דברים שמוצאים כשעושים סדר

נקיתי את המחשב, פירמטתי והתקנתי מחדש. בשנת 2013 הגיע הזמן להתקין חלונות 7 (חוקי) במקום הXP שהגיע עם המחשב הקודם קודם, ועל הדרך להפטר מכל הזבל שהצטבר על המחשב בארבע שנות חייו, כולל כמה וירוסים ואיזה סוס טרויאני שלדעתי התיישב על המחשב בזמן האחרון. 

לפרמט מחשב זה כמו לעבור דירה, הזדמנות לבחור מה ראני רוצה לקחת איתי ומה לזרוק. העברתי רק את תוכן תקיית המסמכים שלי (קניתי את המחשב רק אחרי שעזבתי את הקיבוץ. במחשבים של הקיבוץ אין "המסמכים שלי", יש "המסמכים שלנו"), כולל תמונות, לא כולל מוזיקה, שגובתה כולה ברשת. 

בדרך נתקלתי בקטע הבא שכתבתי לפני המון זמן, בסביבות תחילת תואר ראשון ובצירוף מקרים מתאים בערך לנושא החם. 

 

 

---

 

הוראות
הפעלה לגבר

כשאתה מנשק אותי,
אל תאכל אותי. אם
אתה רעב, תאכל
משהו לפני שאתה בא אלי.
תנשק בלהט אבל בעדינות.
תגוון בין נשיקות סוערות לנשיכות
עדינות, למגע קל
של השפתיים, לליטוף
קל של הלשון, לנשימה
קלה. אל תשאל אותי
מתי, פשוט תרגיש.
אתה לא חייב להעסיק את הפה שלי כל
הזמן. תנשק גם את
הצוואר, את הסנטר,
את השקע מתחת לאוזן.
תנשום אותי לתוכך,
תריח אותי, תסניף
אותי. זה ריח
אמיתי, אני לא
משתמשת בבושם. אל
תלקק, תנשק,
עם רוך ותשוקה.

כשאתה מנשק אותי,
אל תשלח ישר ידיים לחזה.
יש לי שיער ארוך ונעים,
תלטף אותו, תשחק
בו. אם השיער נופל
על הפנים שלי, תסיט
אותו ותסתכל עלי כאילו אתה רואה אותי בפעם
הראשונה. תאהב
מה שאתה רואה. תלטף
לי את העורף, את
הגב, את הבטן.
אני יודעת שיש רק שני אזורים בגוף שלי
שמעניינים אותך, אחרי
הכל גם אתה גבר, אבל
יש לי עוד חלקים, תאהב
אותם.

אל תכנס לי ישר
בין הרגלים, תחבק
אותי כאילו אתה רוצה יותר מסתם סקס.
אני יודעת, אתה
גבר, וכל הגברים
בסופו של דבר רוצים אותו דבר אבל אתה יכול
להעמיד פנים. אתה
יודע איך אומרים,
שגברים נותנים אהבה בשביל סקס ונשים
נותנות סקס בשביל אהבה,
זה נכון. כשאני
עושה סקס אני רוצה לקבל אהבה.
אני רוצה שתעריץ אותי,
שתסגוד לי, שתזכור
כל הזמן כמה אני מיוחדת.
ולא אכפת לי שהיית כבר עם אלף כמוני,
ולא אכפת לי אפילו עם זה קטע זמני וחסר
כל משמעות, או
אפילו אם אחרי מחר בבוקר אני לא אראה אותך
אף פעם. כרגע אתה
איתי.וכשאתה איתי
תהיה רק איתי.

כשאתה מנשק אותי,
תאהב אותי.

ואם אחרי זה אני
מפנה לך את הגב, אל
תסובב אותי ואל תיעלב לי.
פשוט תחבק אותי ותעטוף אותי כמו שמיכה.
כשאני ארצה אני אסתובב אליך חזרה.
ואל תנסה להבין אותי כי אתה לא תצליח
אף פעם. רבים
וטובים ממך ניסו אבל אפילו אני לא מצליחה
להבין את עצמי כך שלך אין שום סיכוי.
אם אתה אוהב אותי באמת,
תאהב אותי כמו שאני,
אבל קח בחשבון שזה יהיה מאד קשה כי
אני אף פעם לא יודעת מה אני באמת רוצה.
אל תנסה לשנות אותי כי זה רק יעשה רע
לשנינו. אם אתה
לא מסתדר עם זה, כנראה
שאתה לא באמת אוהב.
אז סתם תהנה מחברתי.

אבל כשאתה מנשק
אותי, תאהב את מה
שיש לך בין הידיים.

 

---

 הקטע הזה נכתב לפני 10 שנים בערך. אני חושבת שמאוד השתניתי מאז, אבל בנושא הזה אני די מסכימה עם עצמי של פעם.  חוץ מאולי הפסקה האחרונה. אני למדתי להבין את עצמי ואני יודעת מה אני רוצה. אני מוכנה להשתדל בשביל מי שאני אוהבת. אני יותר שלמה עם עצמי. 

 

 

דייט ראשון עוד פעם ועוד דברים

 

---

ראשית הערה קטנה. בלוג זה דבר מגניב. אמצע הלילה אני זורקת מרמורים לחלל הקיברנטי, מניחה שהם לא מעניינים אף אחד חוץ מאיזו ילדה שפתחה בלוג חדש ורוצה למשוך אליו קוראים, אולי מישהו יגיד לה שהיא כתבה את הכינוי שלה עם שגיאות, שאף אחד לא רוצה לקרוא על דברים כאלה. ואז בצהרים אני גולשת בנייד ומוצאת המון תגובות (שעליהן אני לא יכולה לענות כי משום מה כשגולשים לישרא בנייד אי אפשר לכתוב כלום) ומגיעה הביתה ומוצאת עוד המון תגובות שמכילות המון סימפטיה והזדהות ושלל עצות מועילות. מסתבר שיש דבר כזה אחוות נשים וכן אכפת. וגם שלכמעט כל הנשים יש אותה הבעיה.

 

אז תודה לכל המגיבות בפוסט הקודם, תודה על ההזדהות ותודה על העצות.

 

---

 

 

מאז שעברנו, הפאב הקרוב למקום מגוריו הקודם, שהוכתר לפאב הבית שלנו התדרדר. השירות גרוע ותמיד נראה שאין מספיק מלצרים, שגם תמיד טועים בחשבון. פעם אחת קיבלנו חשבון עוד לפני שהזמנו משהו. בפעם אחרת קיבלנו שני חשבונות ומנה אחת לא שלנו. השולחנות צפופים ומסודרים בצורה מוזרה כך שתמיד אנחנו משתתפים בשיחות של השכנים. בפעמיים שניסינו לקפוץ להופעה לא הלך לנו. פעם קודמת שעה אחרי שההופעה היתה אמורה להתחיל הזמרת הודיעה שהגיטריסט שלה החליק על הכבלים או משהו כזה ולא יכול לנגן. היום הסתבר שירד עליהם גשם (זה פאב עם יריעה כלשהי במקום תקרה). כחצי שעה אחרי תחילת ההופעה המתוכננת מתחילים כיוון כלים ושעה אחרי מתחיל משהו.

 

אנחנו יושבים על הבר. לידי יושבת בחורה עם הגב אלי, לצערי אני לא יכולה לראות את התגובות שלה. מולה יושב בחור ומנסה להרשים. באיזה שלב רציתי להגיד לו שיפסיק לדבר כל כך הרבה ויתן גם לה לדבר. ושיקשיב למה שיש לה להגיד. ושיפסיק עם הסיפורי חתולה, מעבר לשני סיפורים זה יותר מדי. אבל הוא מלא בטחון עצמי שכנראה מחפה על המראה הלא משהו שלו, ממשיך לדבר ולספר ולעבור מהר מנושא לנושא.

ההופעה מתחילה והוא במקום לוותר ולהודות שהוא בחר ערב לא מוצלח ופשוט להנות מההופעה, ממשיך להתנהל כאילו אין הופעה וכאילו רק הם שם. לא רק זה, הוא מנצל את העובדה שאי אפשר לדבר רגיל כדי לגרום לה לפנות עם הכיסא אליו (מושבים על הבר להזכירכם) ולרכון אליו, מה שיוצר קרבה פיזית.

כנראה יש לבחור נסיון וטקטיקה כי בהמשך הבחורה ממש מתקדמת מהכיסא לכיוונו ומאפשרת לו להחזיק לה בידים ואף לגעת קצת יותר. אין מה להגיד, הוא יודע מה הוא עושה, מה שבהחלט מחפה על המראה הלא משהו שלו.

אפילו כשהוא הולך לשירותים הוא לא מאבד אותה. לרגע היא שמה לב להופעה אבל ברגע שהוא חוזר שוב כל תשומת הלב שלה וכן הגוף שלה פונים אליו.

כשאני כבר רציתי ללכת כי ההופעה לא משהו הוא הצליח להוציא ממנה נשיקה. נשיקה בישנית כזו, בודקת, נשיקה של בוא נבדוק אם אפשר לקחת את זה מפה הלאה. מוצלח הבחור. ולא מהמניאקים התחמנים האלה. אחרי הנשיקה הוא לא סתם מרוצה מעצמו, מסמן וי על עוד הצלחה. להיפך, יש לו חיוך בישן שמח כזה. חיוך של וואו, לא האמנתי שזה יעבוד, איזה כיף.

לפחות לשני אנשים הערב הזה היה ערב מוצלח.

 

אנחנו צריכים למצוא לעצמנו פאב בית עם הופעות חדש.

 

אוף אני מתחרפנת

אני לא יכולה לישון. יש לי כנראה דלקת בדרכי השתן וזה מציק בטירוף. התעוררתי לגמרי ואני לא עיפה בכלל. הבחור איכשהו לא מרגיש כלום, רק מתהפך לצד שני. אני לכודה צד אחד הבחור, צד שני החתולה וצריכה לבעוט באחד מהם כל פעם שאני רוצה לקום. בסוף החלטתי שלהשאר במיטה זה חסר טעם.

לאסי יכולה לשמש כברומטר די יעיל. ביום שישי כשאמרו בתחזית שירד גשם לא ממש האמנתי אבל בלילה לאסי היתה מפונקת ומתכרבלת כמו שהיא עושה רק בחורף אז הבנתי שכנראה באמת ירד גשם.

אם הייתי גרה לבד היתי לוקחת איזה ספר למיטה אבל אני לא רוצה לפריע. הייתי עושה מקלחת אולי.

אני יושבת  בחושך, האור של הטלויזיה מרצד בצורה מוזרה. מזל שהמקשים של המחשב שקטים. הציפורים מתחילות לצפצף, מה שאומר שעוד מעט בוקר. מצד אחד אני רוצה שיגיע, מצד שני לא.

יש ערמה של מבחנים על הרצפה שהוא צריך לבדוק. כל פעם שאני עוברת אני נתקלת בה. הוא מצחיק כשהוא בודק מבחנים, מתעצבן על הסטודנטים שכותבים שטויות. מדי פעם יש איזה מבחן מוצלח שקצת מעודד. אני גם נתקלת בלוח גירוד של החתולה. מזל שהיא במיטה, ככה אני לא נתקלת גם בה.

מוזר הקטע הזה של ציפורים. לא חשבתי שבאמצע העיר אני אתעורר בבוקר מציוץ ציפורים.

נמאס לי קצת ממשפחות. נמאס לי קצת מאנשים.

אני רוצה לישון.

 

גברים ונשים

כשאשה כותבת באתר היכרויות שהיא מחפשת גבר עם חוש הומור היא מתכוונת שהיא רוצה גבר שיצחיק אותה. כשגבר כותב שהוא מחפש בחורה עם חוש הומור הוא מתכוון שהוא רוצה בחורה שתצחק מהבדיחות שלו.

 

כשאשה מספרת על הצרות שלה היא מחפשת הזדהות. כשאשה שומעת על הצרות של מישהו היא מקשיבה. כשגבר מספר על הצרות שלו הוא מחפש עצה. כשגבר שומע על הצרות של מישהו הוא ישר יתחיל לנתח את הבעיה ולתת עצות.

איזה יום נכנס אלי לחדר מישהו שעובד איתי ואמר שכואב לו הראש. ישר הוצאתי קראת "אוווווו" של השתתפות ושאלתי אותו אם הוא רוצה כדור או אמפטיה. הוא ענה שבשלב הזה אמפטיה, אולי בהמשך הוא יבוא לבקש כדור, אבל ה"אווווו" שלי היה ממש מרשים.

 

המעלית בבניין לא עבדה. התקשרתי למוקד בעיות וביקשתי שיתקנו. המוקדן פתח בסדרת שאלות סטנדרטיות ששואלים כל מי שפותח קריאה.

מה השם?

ג'אסט.

באיזה בניין התקלה?

XXX

באיזה קומה?

במעלית!!!

 

ללאסי יש לוח קרטון כזה לגירוד. כתוב עליו לוח גירוד לחתול. נראה לי שהיא לא הבינה אותו כמו שצריך כי לדעתה כשהיא יושבת עליו צריך לגרד אותה.

 

רק רציתי לציין שאני אוהבת את החבר שלי ורוצה לעשות איתו ילד

 

דבורה עומר הלכה לעולמה

הבלוג מרכין ראשו בצער

נדוש לכתוב את זה אבל דבורה עומר זה חלק מהילדות שלי. בתור תולעת ספרים שכל הזמן מחפשת ספרים חדשים לקרוא, דבורה עומר תפסה חלק נכבד בכרטיס הקורא שלי. דרכה למדתי על המדינה שבדרך, על המחתרות, על שרה אהרונסון, על איתמר בן אב"י, על הרצל, בן גוריון ועוד. מפגיעה ישירה למדתי על אובדן של הורה שנפל למען המדינה. מאני אתגבר למדתי על הקושי וההתמודדות של אלה שהגורל התאכזר אליהם בלידתם.

הכי אני זוכרת מהילדות את קרשינדו ומסעו לכוכב החלומות. אני עדיין יכולה לשמוע את אמא שלי מקריאה לי אותו, מלחששת כמו החתולים "שחור משחור, שחור משחור".זה הספר שבגללו רציתי לדעת לקרוא, כדי שאוכל לקרוא אותו בעצמי שוב.

אני עוברת על רשימת הספרים שלה וכל פעם מגלה עוד ספר שקראתי והוא מחזיר אותי לתקופה שבה קראתי אותו וככה אני נזכרת בכל שנות התבגרותי, כי היו לה ספרים שמתאימים כמעט לכל גיל.

כשרון גדול עזב את עולמנו, יהי זכרה ברוך.

 

חנה'לה חלמנל'ה שובי מכוכב החלומות

איך להפטר מיונים

כותרות שמושכות קוראים: אני בלונדינית, תמונה של החזה שלי, יש לי בעיית חשופיות. בכל פעם שאני בודקת בסטטיסטיקות מקורות כניסה אחרונים מופיעות שם לפחות שתי כניסות מחיפוש של גוגל, אחת לכל אחד משני הפוסטים האחרונים לעיל. ועכשיו גם הפוסט על הבלונד משך ריבוי כניסות. מסקנה: אנשים אוהבים בלונדיניות עם חזה שנלחמות בחשופיות. דרך אגב, מי שרוצה מוזמן בעצמו לחפש את הפוסטים המוזכרים אבל סביר להניח שיתאכזב. בפוסט השני אכן יש תמונה אבל לא כמו שרוב הנכנסים מחפשים כנראה. הפוסט על החשופיות מציג את הפתרון שמצאתי לבעיה אבל אני לא בטוחה שהרבה אנשים ישושו לממש אותו.

 

אז הנה עוד כותרת שתביא ריבוי כניסות כתוצאה מחיפוש בגוגל. וכדי שלא להיות לגמרי לא מועילה כתוצאת חיפוש, הנה הפתרון שלי: חתול. הדירה הקודמת שלי היתה בקומה חמישית. המרפסת באופן תמידי היתה מלאה חריוני יונים, מספר פעמים השמדתי משפחה לעתיד כשזרקתי באכזריות ביצים ולא פעם כששכחתי לסגור חלון תפסתי אותן מנסות לבנות קן בתוך הדירה. אבל מאז שהבאתי את לאסי אין שום בעיות. כמעט. עדיין, בשעות בוקר מוקדמות כששתינו עוד היינו ישנות הייתי מתעוררת מההמיה שלהן (כמה שזה נשמע רומנטי, ככה זה מעצבן). היה לה יללה מיוחדת ליונים. כל פעם ששמעתי אותה מיללת ככה ידעתי שהיא רואה יונה. אמנם היא לא ממש ניסתה לעשות להן כלום ולמען האמת נראה שהיא די פחדה מהן אבל ליונים היללות כנראה הספיקו כדי לא לבנות שם קן ולא לשהות יותר מדי זמן.

 

אני שוב בלונדינית

במקור אני בלונדינית. כשהייתי קטנה הייתי ממש בהירה אבל עם השנים השיער נהיה כהה. פעם אחת בי"ב צבעתי לאדום אש. היה יפה אבל מוזר, קצת לא אני. זה לא היה צבע אלא שטיפה והיה אמור לרדת תוך חודש חודשיים, אבל השיער שלי כנראה תופס צבע ממש טוב וככה במשך שנה בערך עברתי על מגוון גווני ג'ינג'י עד שחזרתי למקור.

איפשהו בתואר הראשון גיליתי את עניין הגוונים (אני קיבוצניקית, אף אחד לא מספר לי על דברים כאלה). ניסיתי את זה כמה פעמים, לרוב זה היה יפה. מדגיש את הבלונד. לאחרונה התלבטתי אם לנסות שוב. אם להתעלם רגע מהסבל הכרוך בתהליך, ההתלבטות היתה האם אני באמת רוצה להיות בלונדינית. נכון שאומרים שגברים מעדיפים בלונדיניות אבל א. אני לא צריכה יותר גברים, יש לי אחד ואני לא רוצה אחר מלבדו וב. אני מעדיפה שלא להיות עם גברים שמעדיפים בלונדיניות. לבלונד יש השלכות חברתיות. זה אולי ישמע לכם טיפשי אבל צבע שיער בהחלט משפיע על היחס ולא לכיוון שאני רוצה.

שאלתי את הבחור מה הוא מעדיף אבל שום ישועה לא הגיעה ממנו. איך זה יכול להיות שאין לו העדפה? אני שואלת את הגברים שקוראים פה, גם אם זה לא מה שקובע ובכלל החברה הנוכחית שלכם היא עם שיער בצבע אחר, בתוך תוככם, בטוח יש לכם העדפה לצבע מסויים. כל אחד יש לו צבע שהוא אוהב, אפילו שזה לא מה שקובע.

בכל מקרה, אתמול נכנסתי לכמה מספרות ולאחר סקר שוק קצר בחרתי את המספרה היחידה שלא דרשו תשלום לפי משקל השיער שלי בזהב (יש לי שיער כבד). טעות, לא הולכים על הכי זול. ביקשתי עדין, ביקשתי גוונים לא בהירים אלא קרוב לצבע שלי. עשה לי פסים עבים ולבנים. נראה קצת כמו שיער שיבה וקצת כמו זברה. ביאס אותי לגמרי.

אבל לפחות עכשיו רואים שאני בלונדינית. עם זברה אמנם אבל בלונדינית.

וגם נפתרה ההתלבטות לגבי השיער הארוך. אחרי שהספר הוריד את כל החלק השרוף השיער לא נשאר כל כך ארוך ועכשיו הוא קצת פחות כבר ומעיק. קצת מבאס כי אהבתי שהוא ארוך אבל זה היה הכרחי כי באמת כל הקצה היה שרוף. חבל

 

יצא לי פוסט רדוד וחסר פואנטה. או במילים אחרות, יצאתי  בלונדינית. כנראה שזה משפיע

 

אנחנו ילדי 82

מדי פעם פוגשים בפוסט אחד שגורם לעצור ולחשוב. מדי פעם יש פוסט שמעלה את השאלה ואיפה אני בסיפור הזה. מה לי יש להגיד. כזה הוא הפוסט הזה שמופיע במומלצים ובצדק. פוסט יפה שסוקר את מה שעברו ילידי 95, אלה שנולדו עם שבר החלום של רצח רבין ועכשיו מתגייסים לצבא. הפוסט הזה גרם לי לחשוב על הילדים של 82, איפה אנחנו היינו. מה אנחנו עברנו.

 

נולדנו למלחמת לבנון. אז היא עוד לא נקראה מלחמת לבנון הראשונה, רק מלחמת לבנון. או מבצע שלג. שלום הגליל. המלחמה הזו היתה נקודת מפנה. היא היתה מלחמת "יש ברירה". יש ברירה כי לא תקפו אותנו ולא היינו תחת איום קיומי. מרכאות כי התושבים בצפון לא באמת ראו ברירה. זו היתה המלחמה הראשונה שלא היתה באמת נגד מדינה, אלא נגד ארגון. נגד לוחמי חופש לראייתם. מאז אנחנו לא נלחמים נגד מדינות. רק מלחמת גרילה מתישה.

אנחנו נולדנו ביחד עם הבוץ הלבנוני.

 

כשהיינו קטנים עוד היתה תקווה. כשאני ואח שלי ראינו טנק בכביש וחיכינו ליום שנוכל לנהוג בכזה אמרו לנו שאולי, לא הבטיחו, רק אולי, כשנהיה גדולים לא נצטרך ללכת לצבא.

 

חווינו את האינתיפאדה הראשונה ולא ממש הבנו מה זה. אמרו לנו שזורקים אבנים. לא הבנו למה.

 

חווינו את מלחמת המפרץ. מלחמה של אחרים שאנחנו איכשהו נתקענו באמצע. מדינת ישראל לא נלחמה באף אחד, רק נכנסה לחדר האטום, שמה מסכות, הורידה מסכות, יצאה וחוזר חלילה.

 

כשהתכנסה ועידת מדריד נראה שהנה זה בא. מדברים שלום. בבית הספר הוציאו אותנו מהכיתות לחגוג את השלום המתקרב. כשאמרתי לאמא שלי שעוד מעט יהיה שלום היא הסתכלה עלי במבט מיואש. אבל היתה תקווה.

 

אביב גפן קרא לנו דור מזויין. הרבה מאיתנו הסכימו איתו.

 

השיחות המשיכו והיה נדמה שעוד רגע זה פה. באוסלו נחתם הסכם שלום ולמדנו להגיד אוטונומיה ומה זה שטחי A וB. נחתם הסכם שלום עם ירדן. אפילו הסורים דיברו איתנו. בתיכון כל הבי"ס יצא לטיול בגולן, אולי טיול פרידה לשלום. טוב שלום מארץ ישראל השלמה.

 

ואז בא הרצח. כולם זוכרים איפה הם היו ברגע הזה. מבאס להודות אבל אני ישנתי.

התקווה לא נשברה עם הרצח. המשכנו לבוא לכיכר שהפכה מכיכר מלכי ישראל לכיכר רבין. לקיר הזכרון עם הכתובות. כל יום שישי משמרות השלום ישבו ליד האנדרטה שהוקמה ושרו על שלום. קראו לנו דור הנרות.

 

התגייסנו לצבא. למרות הכל עדיין צריך צבא.

 

ואיניפאדת אל אקצה. החיים בארץ הפכו לסיוט. שאריות התקווה שהתעוררה בהסכמי אוסלו התנפצו. הם שונאים אותנו ורוצחים בנו בלי להבחין בין חיילים לאזרחים לילדים. אף אחד כבר לא ניסה לדבר. יצאו למבצע חומת מגן. הראשון אולי משורה של מבצעים שתכליתם להכנס, לכתוש ולצאת. כל מבצע כזה הביא לשקט של כמה שנים, חלק יותר חלק פחות.

 

יצאנו מלבנון. 18 שנה דיברו על זה וחיכו לזה, 4 אמהות, 3 אבות ואז יצאנו ומשהו שם הרגיש לא טוב. יצאנו בלי הסכם, פשוט התקפלנו וחזרנו הביתה. האמירה היתה ברורה, אין טעם בדיבורים. חוזרים הביתה ומגינים משם על הגבול. שלום לא יהיה.

זה החזיק 6 שנים עד למלחמת לבנון השניה.  

גם מעזה יצאנו באותה צורה. זה החזיק אפילו פחות עד למבצע עופרת יצוקה.

 

זה המצב כיום. אחת לכמה שנים יוצאים למבצע, הורסים וכותשים, כל פעם בצורה מדוייקת וממוקדת יותר ועם פחות אבדות בנפש. משיגים שקט לשנה או יותר וחוזר חלילה. אנחנו רוצים למחות אבל לא בטוחים שיש אפשרות אחרת. שכנעו אותנו שאין תקווה יותר.

 

אנחנו עכשיו משפחות צעירות, הורים חדשים וכבר לא מבטיחים לילדים שלנו שלום. פעם יצאנו לרחובות לבקש להם עתיד בלי מלחמות. היום יוצאים לרחובות בשביל היכולת לקנות להם בית. עדיף עם ממ"ד, הם יצטרכו אותו.

 

לא הבטיחו לנו. רק אמרו אולי, אולי כשנגדל לא יהיה צורך בצבא. אנחנו לא נגיד את זה לילדים שלנו.