אני שונאת סופי שנה

ימים חסרי משמעות שמישהו החליט שהם סוף של משהו והתחלה של משהו אחר. אני חושבת שהדבר הכי חשוב שלומדים בסוף התואר הוא שאין יותר סוף והתחלה. מעכשיו זה רק רצף אחיד שלא ישתנה. או שאם כן ישתנה אנחנו לא נוכל לדעת את זה מראש. אין יותר תאריכים לצפות להם. אין יותר עוד 3 חודשים לשחרור, 5 חודשים לתחילת הסמסטר, חודשיים חופשת סמסטר. זהו. התאריכים היחידים שיש עכשיו זה מועדי המסירה ושלבי הבינייים של הפרוייקט ובינינו כולם יודעים שאין סיכוי שנעמוד בתאריכים האלה. וגם אם כן, אז מה, סיימנו משימה אחת, תבוא אחת אחרת. שום דבר לא מסתיים, שום דבר לא מתחיל. מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש.

 

שבוע שעבר היה שבוע קשה. הגעתי למצב של כמעט דיכאון. הייתי יושבת בעבודה וחושבת אני לא רוצה להיות פה. אבל לאן אני יכולה ללכת. כל מקום שאני אלך יהיה אותו דבר. אני עושה את הדבר היחיד שאני טובה בו ואני לא רוצהלעשות את זה יותר. סוף השבוע הייתי במצב רע. הדיכאון התרגם לצינון קשה שלא אפשר לי לנשום. התפוצצץ לי הראש מרוב הגודש הפנימי. החלטתי שאני חייבת לברוח וניסיתי לשכנע את אמא שלי לבוא איתי לסוף שבוע ברומא. או קפריסין. או משהו, העיקר לא פה. אבל לא הלך. כן שכנעתי אותה לקחת איתי יום חופש בתחילת השבוע.

אני עדיין לא מוותרת על הרעיון של לקפוץ לסופשבוע למקום אחר, אבל היום חופש הזה בהחלט עשה לי טוב. אח שלי קיבל חופש מהצבא ושלושתינו עשינו לנו יום כיף בזכרון יעקוב. ארוחת בוקר מפנקת בבית קפה, טיול במדרחוב, קניתי לי שמלה יפה. אני מאוד מקווה שאני אמצא הזדמנות ללבוש אותה מתישהו. סיור בגני הנדיב. אחר הצהריים סרט. סילבסטר בניויורק. סרט בנות. חמוד עד מתוק מדי. נתן לי קצת כוח להמשך השבוע. שאר השבוע לא ממש יצא לי לעבוד, רק ישיבות רוב הזמן. נקווה ששבוע הבא אני כן אצליח לעשות משהו.

 

סיכום שנה-

השנה סוף סוף נמאס לי מהעבודה. יש לי עוד שנה לסיים את מה שאני עושה עכשיו, תוך כדי אני אנסה לחשוב על פתרון. אולי מקום עבודה אחר. אולי הסבה מקצועית. אולי אני אחזור לקיבוץ ואעבוד במשהו חסר משמעות.

השנה נמאס לי גם מהתואר. עוד סמסטר וחצי אני מקווה שהוא יסתיים. די. מיציתי את הרעיון.

השנה נמאס לי מאנשים.

בקיצור נמאס לי מהכל.

אולי שנה הבאה אני אמצע לי איזה צוק מספיק גבוה.

 

 

 

 

 

 

חוק ההשתקה- דרושה עזרה

נניח אני רוצה שמישהי תסתום כבר את הפה, איך אני משתיקה אותה בלי לפגוע ביחסי העבודה בינינו? זה מדהים איך היא מסוגלת לחפור בדברים הכי לא חשובים ולהמשיך במשך שעות. ואני אומרת לה עזבי את זה, זה לא המטרה שלנו אבל לא, היא לא יכולה לעשות משהו, אפילו חסר משמעות בלי להבין אותו עד הסוף. וכשאני אומרת עד הסוף אני מתכוונת עד הסוף של הסוף, עד שהיא תוכל להסביר כל פסיק. ואז היא גם מרגישה צורך להסביר לי את כל הפסיקים כדי שאם מישהו ישאל אותי אני אדע לענות לו. או שהיא חושבת בקול רם. בטלפון כשאני בצד השני. היתה איזה פעם שהיא באה אלי לשאול משהו ואחכ נשארה והמשיכה לדבר וניסיתי לרמוז לה בעדינות שאין לי יותר מדי זמן והיא פשוט הימשיכה לדבר חצי לעצמה חצי אלי ואני פשוט תקתקתי על המחשב תוך כדי הנהון אקראי מדי פעם. באיזה שיחה היא סיפרה לי על הבת שלה שרק למדה לדבר ומאז לא סותמת. התאפקתי. אל תגידי את זה. אז תגידי שאת מבינה מאיפה זה בא לה. איך אפשר לדבר כל כך הרבה, איך? איך לא נגמר לה האויר. חופרת וחופרת ולא מפסיקה עד שלא יוצא נפט. איפה מוצאים כפתורי מיוט? חוק ההשתקה שכולם מדברים עליו, איך מפעילים אותו?

 

עוד פעם עבדתי ביום שישי. מצאתי את עצמי מאושרת מהשקט. יש בזה משהו מההרגשה הטובה. זה נותן לי סיבה לקום בבוקר גם בסופש. איכשהו הסופשבוע לא מרגיש לגמרי מבוזבז בצורה הזו. למרות שהעבודה שעשיתי שבוע שעבר בשישי התבררה כבזבוז זמן. אבל גם לגלות שמשהו הוא בזבוז זמן לוקח זמן. הייתי אמורה לסיים משהו לאמצע השבוע ולהציג אותו אבל רק בתחילת השבוע הבנתי שהכיוון שניסיתי ללכת עליו לא יעבוד לי ואני צריכה להתחיל מחדש אז קיבלתי דחיה של שבוע. מבאס. למרות שאם נהיה כנים, לא יקרה שום דבר אם גם השבוע אני לא אספיק, סהכ אנחנו עדיין בתחילת הפרוייקט, רחוקים מנקודות קריטיות מבחינת זמנים. אבל יש משהו לא נעים בלא להצליח לעמוד בדרישות הזמנים. נמאס לי מהעבודה וזה תחושה ממש מבאסת. אני צריכה למצוא חיים, משהו שיסיח את דעתי. הצעות?

 

ולפינת החתולה. קניתי מספריים לציפורניים. כשבאתי הביתה היא הרגישה שאני זוממת משהו ושעות הסתובבה סביב הבית בלי להתקרב אלי. בסוף היא נכנעה והתיישבה לידי. הייתי צריכה קצת להרגיע אותה, קצת ללטף, לתת לה לנשוך את המספריים כדי שלא תפחד מהם. הציפורניים של הרגלים הקדמיות נקצצו בהצלחה תוך כדי יללות רטינה. לרגליים האחוריות לעומת זאת לא הצלחתי להתקרב. כל פעם שניסיתי לגעת בהם היא השמיעה את הנהמה המאיימת וצמאת הדם שלה. מוזרה. לא נורא. העיקר שעכשיו היא לא תוכל לשרוט אותי. גיליתי גם שהיא קצת כמו תוכי. אומרים שאם רוצים שתוכי יהיה בשקט צריך לכסות את הכלוב שלו בשמיכה ואז הוא חושב שלילה וישן. היה לי פעם תוכי, זה לא עבד עליו. אבל נראה לי שעל החתולה זה עובד. מאז הצהריים שקצצתי לה את הציפורניים היא כל הזמן נוהמת אבל עכשיו זרקתי עליה את השמיכה, זאת שהיא מפחדת ממנה, והיא פשוט התכרבלה בה ונרגעה.

 

אני מרגישה רע מבחינה נפשית. אני לא נהנית בעבודה. כבר שבועיים שאני יוצאת כל יום בערך בשמונה. נמאס לי מהאנשים בעבודה. אין לי חיים מחוץ לעבודה.אין לי כוח לחדר כושר. אני לא הולכת לשחות. נמאס לי. נמאס לי מהכל. לפחות יש לי קורס בטכניון יום בשבוע שאני מתעקשת לא לוותר עליו. אני צריכה תחביב. אם למישהו יש הצעות אני אשמח לשמוע. 

לעבוד בשישי בבוקר

השומר בכניסה מסתכל עלי במבט משתתף בצערי. מה עשית רע שמענישים אותך?

אני נכנסת לחניה הרגילה שלי אבל אז חושבת מה אני דפוקה? כל החניות פנויות, למה שאני לא אחנה קרוב לכניסה. למה שאני לא אחנה בחניה של סמנכל לענייני כסאות משרדיים. אז לא חניתי בחניה של הסמנכל, אי אפשר לדעת, אולי אנשים זקוקים בדחיפות לכיסאות. חניתי בחניה של ראש התמיכה הטכנית. הוא בטוח לא עובד בשישי.

הבניין ריק. אני מדליקה את התמי 4 שיהיה מים חמים לקפה. יש משהו מעודד במחשבה על כל החשמל שמתבזבז על חימום כל המים רק כדי שאני אשתה כוס כפה ביום שאני לא אמורה להיות פה. אם הם רק היו עושים פינת קפה נורמלית עם קומקום חשמלי.

כשבאים לעבוד בשישי באים לעבוד. אין הפסקות קפה, אין אינטרנט בנייד. אני שותה את הקפה בזמן שהסימולציה רצה. לעזאזל עם הסימולציות האלה, היתי צריכה להשקיע יותר זמן בלעשות אותן יותר יעילות. אולי אז לא הייתי צריכה לבוא בשישי בבוקר. אני לא עובדת יעיל תחת לחץ. אני לא משקיעה את הזמן כדי לחסוך אותו אחרכך. גם חברה שלי באה לעבוד אבל אנחנו לא משוחחות. רק בוקר טוב במסנגר. שתינו באנו כדי לסיים משהו שצריך להסתיים. בלי שטויות.

הבוס הגדול ואשתו מגיעים גם הם. זוג מוצלחים. היא ראש צוות, הוא ראש ראש. שני אנשים מוכשרים, יש שיאמרו סופר חנונים, אבל חכמים. ויפים. תופעה נדירה. והורים ל4. לא ברור לי איך הם מצליחים, שני אנשי קריירה הישגיים. חמודים ביחד. פעם הוא היה הבוס הישיר שלי. אח"כ הוא נהיה בוס של הבוס ועכשיו הוא בוס של הבוס של הבוס. וגם הבוס של הבוס. כשהוא היה בוס יצא לי לעבוד איתו כמה פעמים. מאוד נהניתי מהפעמים האלה. יש משהו מרתק בלראות מוח גדול עובד. קצת קשה לעקוב אחריו אבל כשמצליחים זה מרגיש טוב. מאז שהוא נהיה בוס בשלישית כבר אין לו זמן להתעסק עם האנשים הקטנים. אבל ביום שישי יש. אז זכיתי לשיחת עבודה עניינית וקצרה, כולל רעיון שאני צריכה לבחון. מסתבר שיש יתרון להגיע ביום שישי. גם הגעתי למסקנה שהוא קצת יהיר. אולי מותר לו, בכל זאת, הבנאדם תותח.

הבוס הישיר טען שהוא יבוא ואני חשבתי לעצמי הנה הזדמנות להרשים אותו קצת. אבל בסוף הוא לא הגיע.

6 שעות עבודה. כולן שעות נוספות. ביחד עם השעות שעשיתי במהלך השבוע החולף אני לא צריכה לעשות יותר שעות נוספות החודש. על מי אני עובדת. ברור שאני אעשה עוד המון שעות.

לעבוד בשישי בבוקר זה באסה. דפק לי את כל הסופש. כמובן שלא היה לי כוח לכלום אחר כך. שוב לא שטפתי את הדירה. לא היה לי כוח אפילו להשקות את העציצים. מזל שירד גשם השבוע אחרת הם היו מסכנים. ישנתי כל השבת ואני עדיין עיפה. כוסומו לעבוד בשישי בבוקר.

 

תוך כדי

נכתב תוך כדי כתיבת הקטע הקודם:

יש צליל של אזעקת שריפה מבחוץ ויש גשם בתוך הבניין, במעלית ובחדרי המדרגות. אני תוהה אם אני אמורה לפנות את עצמי ואם כן אם כדאי לי לקחת את המחשב איתי. את שיעורי הבית שצריך להגיש מחר שלחתי למישהו אז יש לי אותם במייל למקרה שילך המחשב. אולי כדאי שאני אחליף את המכנסי פיגמה למשהו יותר מכובד. אם יש שריפה וצריך להתפנות מה אני אמורה לעשות עם החתולה?

 

נכתב אחרי כשעה:

זה התחיל כששמעתי אזעקת שריפה מבחוץ. בהתחלה התעלמתי. כשהתחיל להיות מדאיג יצאתי למסדרון לגלות שיורד גשם מתוך הפיר של המעלית. אם יש מים כנראה שאין אש. אני מקווה. אחרי כמה זמן קולות בחוץ. אנשים שנכנסו מחדר המדרגות (פנימיים). מסתבר שגם שם יורד גשם די רציני. אחד השכנים אומר שזה מגיע מקומה אחת למעלה אבל לא נראה כאילו הוא מודאג מהאזעקת שריפה, יותר מוטרד מהמים. ליתר בטחון החלפתי מכנסיים ונעלתי נעליים. שוב החוצה, החבר של השכנה שאני מחבבת הגיע, שניהם יצאו החוצה לראות מה קורה. שיחה קצרה. הם מאמינים שעדיף לא להיות בתוך הבנייו. רק שלצאת מהבניין כולל מעבר בחדר המדרגות הגשום. נכנסת לחליף מכנסיים שוב כי הקודמים לא היו בחירה מוצלחת- חסרי כיסים. השכנה שאני פחות מחבבת למרות שהיא די ידידותית שואלת אם אני באמת צריכה ללכת, אולי עדיף לא לצאת בגשם הזה. מתלבטת, חוזרת פנימה. את מי לשאול? את אמא אי אפשר, היא סתם תיכנס ללחץ. אבא גם. מתקשרת לידיד מהעבודה, אדם שקול שלא נוטה להתרגש. אם יש ריח של שרוף, תצאי. אם לא, לא. או שכן. אם יש שריפה עדיף לך לא להיות בקומה אמצעית. לא ממש עוזר. ליתר בטחון אני מוציאה את כל המכשירים מהחשמל. רק חסר לי שבגלל קצר מהמים תישרף לי הטלויזיה ואז באמת יהיה עשן.

החתולה נראית לחוצה. זה קצת מדאיג אותי כי ידוע שחיות לפעמים יודעות דברים שאנשים לא יודעים. מצד שני, החתולה הזו היתה כל החיים שלה בבית, מה היא כבר יודעת?

בינתיים השכן הספיק לעלות ולדרת קומה כמה פעמים ולספר שהמים מגיעים מקומה אחת למעלה (לא הקומה העליונה, יש בערך עוד חצי בניין מעליה). שם הכל מוצף והמים ממש מצטברים לגובה. וכנראה שאין אש. יוצאים כמה שכנים להתחיל לאסוף לדליים את האגם שהצטבר ליד המעלית שבינתיים מתחרפנת ומדנגדנגת בלי הפסקה.

בסופו של דבר נגמר הגשם, לא לפני שאחד הפאנלים בתקרה קורס ומוסיף מוקד גשם נוסף. מסתבר שאחד הסרפרינגלרים בקומה מעל החליט שהבית נשרף והציף את הקומה. שני כבאים חסונים (או לפחות היו חסונים בצעירותם) עוברים במדרגות ביחד עם מישהו שהוא כנראה ועד בית והכלב שלו. המעלית הלכה לישון. חמש קומות במדרגות זה לא כזה נורא. מזל שאני לא גרה קומה יותר גבוהה.

החתולה משום מה עדין לחוצה. כשהחזרתי את מכשירי החשמל לחשמל הורדתי אותה מהמקרר מהמחבוא שלה מאחרי הקורנפלקס. כרגע היא יושבת על הכיסא ומסתכלת עלי במבט דואג. או שזה מבט ממורמר על זה שאני יושבת במקום שלה. קשה לי לדעת.

 

לפחות עכשיו אפשר להרגיש בטוחים. אם תהיה פה שריפה מה שבטוח הבית יוצף.

 

כיוונים

יד אחת מתישרת, נשלחת רחוק קדימה, כמה שרק אפשר. כף יד שטוחה ניצבת לפני המים, חותכת אותם כמו סכין. יד שניה למטה, צמודה לרגל, כף יד מקבילה לפני המים, פונה כלפי מעלה, מצליפה בהם מלמטה כמו זנב של לוויתן, מעיפה מים החוצה בכל הכוח. היד שבמים מסתובבת רבע סיבוב, פונה למטה. כל חלק הגוף העליון פונה הצידה. היד שבמים דוחפת בכל הכוח למטה בתנועת S, כף יד נשארת שטוחה. היד שבחוץ מתכופפת קרוב לגוף ונשלחת רחוק קדימה. היפוך תפקידים, הידיים מתחלפות, הגוף פונה לצד השני. הראש ישר בהמשך לגוף מסתכל למטה.

תנועה שלישית, היד שמחוץ למים הולכת יותר אחורה, מושכת את כל הגוף איתה עד למצב של שכיבה על הצד, הראש על המים כמו על כרית, חצי בתוך המים חצי בחוץ. פה נפתח ואויר נכנס. לא מלוא הריאות, מספיק בדיוק לעוד שתי תנועות. פחות מזה אני אשתנק לקראת הנשימה, יותר מזה אני אצטרך לירוק את שארית האויר בסוף התנועה. לוקח זמן אבל בסוף הגוף לומד בדיוק כמה אויר צריך.

כל הזמן הזה הרגלים בועטות, מנסות להסיר מעליהן את המים שכבר עברתי, להשאיר אותם מאחור. מבט למטה עד שמגיע הקו. בצד אחד אדום בצד שני שחור. מעכשיו יש לי עוד בערך 3 תנועות. המבט מוסט קדימה, מחפש את הקיר שמתקרב. תנועה אחרונה, הראש יוצא מהמים, היד נשלחת לקיר. אני צריכה ללמוד את איך לעשות סיבוב של שחיינים מקצועיים.

נשימה עמוקה, ידיים קדימה, רגליים בועטות בקיר בכל הכוח, להתנתק. להגיע כמה שיותר רחוק בלי לזוז. יד אחת הולכת אחורה וחזרה לשגרה. כשיצאתי הזקן במסלול היה בערך בשליש מסלול, אני אשיג אותו כנראה לקראת השליש האחרון. זה אומר שבאמצע הבריכה צריך להתחיל להסתכל קדימה. לא מחוץ למים, זה שובר את התנועה. בתוך המים, בזמן סיבוב הגוף מצד לצד הראש עושה תנועה של קשת, המבט מחפש. מוצא. יש עוד זמן. עוד כמה תנועות, שוב מחפש, מספיק קרוב. יוצאת לעקיפה. היתרון בזקנים זה שקל לעקוף אותם.

בריכה שלישית, אין זקן באמצע. אפשר לשחות מהר ובלי דאגות.

3 בריכות חתירה, 2 חזה. לתת לריאות לנוח קצת. תנועות ארוכות. הפעם הריאות מתמלאות בכל נשימה ומתרוקנות בכל נשיפה. הראש מוטה כלפי מעלה, המבט קדימה, רואה איך המרחק נסגר.

5 בריכות. 10. 20. 30. קילומטר. זהו, זה מה שקבעתי לעצמי להיום. אבל הגוף עדין רוצה עוד. עוד בריכה חתירה. ועוד אחת. ועוד אחת. עכשיו אני בצד הקרוב ליציאה. בריכה אחרונה צריכה להיות חזה לשחרור. אז מה, אני אצא ואחזור חזה? אני אצא חתירה. אני בקצה הרחוק, בריכה אחרונה? לא. עוד אחת. מגיעה לקצה, הגוף עייף מהרצף, מתחילים סימנים של חוסר נשימה. בריכה אחת אחרונה חתירה. סה"כ רצף 175 חתירה. חזרה חזה. נגמרה הנשימה, איזה הרגשה טובה. זהו להיום.

בריכה. קר. יום למחת קמה מצוננת.

אין על סופשבוע

אחרי שבוע מטורף.

יום שישי לא עשיתי כלום חוץ מכלים. למרבה המזל לא היו הרבה כאלה כי בקושי הספקתי לאכול בשבוע החולף. גם לא עשיתי קניות אז כרגע כל מה שיש לי במקרר זה האורז שהיה לי בארון ובישלתי בשבת ומרק בצל שאבא שלי הכין לארוחת שבת ולקחתי את השאריות. נכון שהורים גרושים מתחרים ביניהם מי יביא יותר מתנות לילד? אז ביום שבת ההורים שלי התחרו מי יביא לי מרק שיהיה לי לבית. כי אמא שלי אמרה לאבא שהיא תביא מרק לארוחת ערב ואבא שלי החליט להכין מרק גם כן ואז גם דודה שלי הכינה מרק אז בסוף אמא לא הביאה את המרק שהיא הכינה. ואז בסוף הערב היא רצתה לתת לי את המרק אבל לא היה לה כלי בשבילו אז היא שאלה את אבא שלי אם יש לו אז הוא מצא כלי למרק אבל מילא אותו במרק שלו. אז בסוף נשארתי עם מרק בצל. אולי מחר בערב אני אסע לבקר את אמא ואת המרק בטטה. ילדה, את מי את אוהבת יותר, את המרק בצל או את המרק בטטה?

גם לא שטפתי את הבית. אפילו לא טיטאתי אותו. נראה קצת חסר טעם, גם ככה עד שבוע הבא הכל יתמלא שוב בשערות וחול של החתולה. וחתיכות קרטון מהמשטח גירוד. החתולה לוקחת את המשטח גירוד לחתולים בצורה קצת מילולית, היא פשוט מתישבת עליו ומחכה שאני אגרד אותה. הבנת הנקרא. זה לא שיש סיכוי שמישהו יבוא לבקר ויראה כמה הבית מלוכלך. לפחות את העציצים השקיתי. באופן מאוד מפתיע הם עדיין שורדים. והחתולה מגרשת את היונים ככה שאם אני אשטוף את המרפסת היא תיראה סביר. אבל קר מדי בשביל זה. בקיץ אולי.

אז מה כן עשיתי? קראתי מאמר לקורס אחד שאני עושה ועשיתי שיעורי בית בקורס אחר. זה היה די כיף פתאום להזכר שאני עושה עוד דברים חוץ מהעבודה. אני חיבת לחזור לשחות. בשבועיים האחרונים לא יכלתי לשחות בגלל התפרים. חתיחת ניתוחון קטן ומעצבן. אם מחר אני לא הולכת לבריכה אני מבקשת ממישהו לבוא ולזרוק אותי מהמרפסת.

והחלטתי שכשאני אסיים את הפרוייקט הנוכחי אני אעזוב את מקום העבודה. אני יודעת, רוב הסיכויים שעד שזה יקרה אני אשנה את דעתי. לא נורא, כרגע יש לי למה לחכות. אנשים הם חארות. כולם. ההבדל היחידי בין אנשים הוא כמה זמן יקח לפני שהם יתקעו לך סכין בגב. זה הבעיה בלהשאר יותר מדי זמן במקום אחד. ככל שנשארים יותר זמן ככה מספר האנשים שחושפים את הפנים האמיתיות שלהם עולה.

 בעיקר היתי רוב הסופ"ש במצב מאוזן, ראיתי הרבה זבל בטלויזיה, הצקתי לחתולה וגלשתי באתרים מיותרים. והחתולה חישמלה אותי. עם כל היובש האויר והעובדה שהיא מתעקשת להתחרמן על דברים שעירים, אפשר לעשות ממנה תחנת כוח קטנה. זה ניקה לי את הראש ואפילו לא הייתי צריכה את היום מחלה שתכננתי לקחת היום. יש מצב שהשבוע יעבור בשלום. אם לא, מי בא איתי לחופשת סקי מוקדמת, בתקווה שאני אשבור את הרגל ולא אצטרך לחזור?

 

 

 

בהמשך לפוסט קודם (או עוד תלונות על עבודה)

בסופו של דבר החלטתי לבבחור באופציית האיחור האופנתי. כיוונתי שעון ל-8 והתעוררתי למחרת יקציה טבעית ב20 דקות לשבע. . ניסיתי לחזור לישון, ללא הועיל. בסוף קמתי והגעתי בזמן להסעת הבוקר, מה שהתברר כמזל כי הייתי במצב פיזי לא משהו, לא מומלץ בזמן נהיגה. העברתי את היום איכשהו, חצי ממנו בישיבות, חצי בדיונים שלא נקבעו מראש. איזה כיף זה לחתוך באמצע דיון לא מתוכנן, להתנצל ולהודיע שאני תלויה בהסעות ולכן חייבת ללכת. יום ללא תועלת לחלוטין אבל הכרחי. הגעתי הביתה מוקדם במיוחד ופשוט נפלתי על המיטה וישנתי כמעט 11 שעות. בנוסף, החתולה היתה בעונש עקב העובדה שלילה לפני היא שוב החליטה לתקוף את היד שלי, ככה שהיא נזרקה מהמיטה פעם אחר פעם ללא הזדמנות להפריע. אין כמו שינה טובה להחזיר בנאדם לעצמו.

המצגת עצמה היתה זוועת עולם כצפוי. התנגשות הטיטאנים, כל המומחים מתחילים ויכוח על כל מילה שאני אומרת, ויכוח איתי, ויכוח עם מהנדס המערכת, ויכוח אחד עם השני, עקיצות הדדיות, חשבונות פתוחים של שנים מראש. בקיצור כיף. לפני 3 שנים כשרק הגעתי למקום העבודה הנוכחי שלי דיון כזה היה מחזיר אותי הביתה עם דמעות (והיו לי כמה כאלה). מסתבר שמה שלא הורג מחשל והפעם אמנם סיננתי לעצמי בשקט סססססאמו מספר לא קטן של פעמים אבל סה"כ הצלחתי לקחת את העניין בהומור המתבקש.

אם כבר תלונות על עבודה, ראש המחלקה מנסה לקדם איזה אג'נדה פוליטית ובחר בפרוייקט שלי בתור פילוט. כל הבוסים שתחתיו שמחים לישר קו ורק אני רואה איך האג'נדה הזו מסדרת לי עוד תכולות עבודה שממש אין לי ביציות אליהן. אז היום בישיבה אחרת (שחס וחלילה אני לא אעבוד היום) התחלתי לצעוק על ראש הקבוצה של קבוצה איתה אי עובדת באופן צמוד ושגם מנסה לקדם את אותה האג'נדה שיפסיק להגיד 'אנחנו' תוך כדי שהוא מסתכל עלי כי אני לא מתכוונת להוסיף לאנשים שאין לי עבודה רק כי הוא לא אוהב אנשים מסויימים. פוליטיקה של פרוייקטים זה דבר מסריח. 

 

לסיכום השבוע הזה אני עכשיו הולכת לישון טוב במשך כל הסופ"ש ואני שוקלת לקחת גם את ראשון כיום מחלה. אמנם כבר יש לי 2 דיונים בקלנדר אבל זה לא משהו שאי אפשר למסמס. אם מישהו מחפש אותי תגידו שאני לא בבית.

ימים ארוכים אבל הזמן לא מספיק

השבוע רק מתחיל וכבר הוא נגמר. במקום לשמוח שסוף השבוע מגיע אני מתבאסת שלא הספקתי לעשות את מה שהייתי צריכה.

יום חמישי אני צריכה להציג מצגת מול קהל עויין. לא סתם, קהל מומחים עויין שיודע בדיוק על מה אני מדברת וכולם שם חושבים שהם היו יכולים יותר טוב למרות שכשבאתי אליהם להתיעצות כולם אמרו 'תאמת, אין לי מושג איך לפתור את הבעיה שאת צריכה לפתור' ועכשיו הם כולם רוצים לראות איך אני הולכת לפתור את הבעיה כדי שהם יוכלו לרמוז בעדינות של פיל שהם היו יכולים יותר טוב.

אז התחלתי לעבוד על המצגת ביום ראשון מתוך הנחה שיש לי 4 ימים לעבוד עליה. אבל אז בא מהנדס המערכת ואמר שהוא רוצה שאני אציג לו אותה כבר ביום שלישי כדי שיהיה זמן לתקן. וכדי לתמוך בדרישה מילא לי את שלישי ורביעי בישיבות כדי שחס וחלילה אני לא אתכנן לעבוד בימים האלה. מכיוון שאני לא מסוגלת שלא לעמוד בלוז (מין פאק גנטי) יצא שבראשון ושני עבדתי 12 וקצת שעות. אתמול הגעתי הביתה שפוכה מתוך כוונה ללכת לישון מוקדם כדי להתחיל היום מוקדם כדי להשלים יום עבודה ועדיין לצאת מוקדם לטכניון. הבעיה שהחתולה לא ממש הסכימה עם התוכנית הזו וכל הלילה טיילה עלי. אז היום התחלתי מוקדם ושפוכה ויצאתי מוקדם ושפוכה לטכניון וכל ההרצאה הייתי שפוכה ובאמצע היום גם הייתי שפוכה וגם הרגשתי חולשה. מזל שהקורס מעניין, אחרת הייתי נרדמת שם.

כתוצאה מהיום החלטתי שמחר אני לא נוהגת בבוקר שפוכה. אני מתלבטת בין 2 אופציות. אחת, אני קמה מוקדם כרגיל ונוסעת בהסעה במקום באוטו. ככה אני חוסמת מלמעלה את יום העבודה שלי שמסתיים כשההסעה חזרה יוצאת. במקרה הזה אני מגיעה ב8 לעבודה, עוברת על המיילים שנשלחו היום אחרי שיצאתי מוקדם, 8.15 ישיבת קפה במשרד שלי שנמשכת כחצי שעה. 8.45 נגמרת הישיבת קפה ואני מעבירה את הזמן עד 9. 9 עד אחרי א. צהריים שלא בטוח שאני אזכה להגיע אליה- ישיבות. שתיים, אני קמה ב8, אוכלת בבית קורנפקס עם יוגורט כי אין לי חלב בבית, מגיעה לעבודה ב9 וקצת ונכנסת ישר לישיבה באיחור אופנתי עם כוס קפה ביד, בדרך בדרך סופגת שלל שאלות איפה הייתי בבוקר, חלקן מלוות בתלונות על כך שהמשרד שלי היה נעול והיה צורך לקיים את ישיבת הקפה במשרד אחר. באופציה הזו יום העבודה יסתיים באיחור כדי לפצות על האיחור בבוקר. יוצאת מהעבודה באוטו, עוברת בדרך בסופר. מאז שיש לי מקרר חדש האוכל נגמר הרבה יותר מהר והקניות שלי בסופר נהיו יותר תכופות. חשוד מאד.

 

קורה לכם לפעמים שיש משהו שאתם יודעים שיהיה מטומטם מצידכם לעשות ובכל זאת אתם רוצים לעשות אותו? כמו למשל לפתוח לעצמכם את התפרים של הניתוח הסרת משהו מהעור רק כי הם מעצבנים אותכם ואין לכם כוח לחכות עד יום ראשון, שאז קיבלתם הוראה למרפאה להסיר אותם. אז זה היה די מטומטם מצידי אבל לא נראה לי שהנזק גדול. יש דימום אבל הוא מגיע לא מהחיתוך אלא מהפצע שהחוט ניילון הנוראי הזה עשה. חייבת להיות שיטה טובה יותר לעשות את זה.

חורף זה כיף

אני אוהבת חורף.

פוך זה כיף. שמיכה דקה זה לא כיף. זה סתם חיקוי לא מוצלח של הדבר האמיתי. פוך זה משהו כבד, משהו שאפשר להסתתר מתחתיו. כשלאסי הגיעה אלי ביום הראשון שלה היא התחבאה מתחת לפוך ולקח לי המון זמן למצוא אותה שם. לאסי מתה על פוך. מאז שהורדתי אותו מהארגז חורף שמעל לארון כל פעם אני מוצאת אותה מכורבלת בו בתנוחה אחרת. גם היא לא אוהבת שמיכות דקות. היא תמיד בטוחה שהן מנסות לתקוף אותה.

בחורף אפשר ללכת עם שיער פזור. יש לי שיער כבד ועבה בקיץ האחרון החלטתי שיהי מה, אני לא מסתפרת. זה ממש קשה, שיער ארוך בקיץ. צריך כל הזמן לאסוף אותו ובגלל שהוא כבד אני לא יכולה לאסוף אותו גבוה כי זה עושה לי כאב ראש. עברתי את הקיץ בשלום ועכשיו השיער שלי ארוך יותר ממה שהוא היה בשנים האחרונות וזה ממש מפתה להסתפר קצר בשלב הזה רק בשביל הכיף שבשינוי אבל אני מחזיקה מעמד. לפחות את החורף הקרוב. ללכת עם שיער פזור זה כיף.

גשם זה כיף. למרות שביום שני השארתי את החלון באוטו פתוח לרווחה ונוצרה בריכה בפנים. למרבה הפלא האוטו התייבש די ביעילות ועכשיו הכל בסדר חוץ מזה שמדי פעם מטפטף עלי מהמזגן. הצליל הזה של הגשם, הריח, המראה של החלון עם הטיפות עליו. לנסוע באוטו בגשם זה מפחיד אבל גם מרגש, התחושה הזו של להיות סגורה בתוך קופסה חמה ומגוננת כשבחוץ הטבע משתולל. להרטב לגמרי בגשם זה לא כיף אבל למרבה המזל והעובדה שאני מפונקת לא יצא לי לחוות את החוויה הזו עדין השנה.

אני אוהבת את זה שלא חם. אפשר להשאיר חלון פתוח ולא צריך להקפיא את המזגן, למרות שמדי פעם הבוס שלי מתעקש להפעיל אותו בכל זאת. בגלל הגשם גם האוויר נקי ולא מרגישים את הניחוחות של המפעלים המזהמים בסביבה. להתכרבל בשמיכת פליז זה כיף. לפני כמה ימים שטפתי כלים והחתולה רבה עם השמיכה. אחרי כמה זמן הסתובבתי וראיתי אותה מגולגלת בתוכה. אולי השמיכה באמת תקפה אותה.

בחורף אפשר להכין משקה שוקולד חם. המועדף שלי: משקה אגוזי. שמים חטיף מיני אגוזי בכוס עם חלב, שמים במיקרו ומפעילים. יוצא ממש טעים, כולל אגוזים שלמים שצפים במשקה. נראה לי שאני אנסה לחזק אותו עם ויסקי. יש לי כמה בקבוקים קטנים מאירלנד שתכננתי להביא לאח שלי מתנה ושכחתי ועכשיו זה סתם יראה טפשי אם אני אביא לו אותם. אוף עשיתי לעצמי חשק לשוקולד. אם מישהו עובר בסביבה ויש לו שוקולד בהישג יד ליבי שייך לו.

 גם מעילים זה כיף. יש לי 3 מעילים, אף אחד מהם אני לא קניתי, כולם אמא שלי קנתה והחליטה לתת לי. אחד צבעוני מגניב מראה סטודנטיאלי שהיא פשוט החליטה שאני צריכה ללכת איתו. אחד ממש יפה, חום דמוי זמש (אני חושבת שככה זה נקרא) עם בטנה עם נמר. היא קנתה אותו ורק כשהיא לבשה אותו היא הבינה שממש לא מתאים לה ללכת עם נמר אז אני לקחתי לה אותו כי למרות הנמר הוא ממש יפה וחוץ מזה מזמן החלטתי שלא מתאים לי זה לא שיקול. אפילו שזה נמר. ויש אחד מצמר מאד נוח וחם שהיא קנתה גם לעצמה ואני ממש אהבתי אז גם אותו היא העבירה לי. אז יש לי מעיל לכל סוג מזג אויר ולכל מצב ועכשיו היא רוצה לקנות לעצמה מעיל חדש. ורוצה שאני אבוא איתה לקניות. אני צריכה להבהיר לה לפנישהיא קונה אותו שדיי, איןצלי מקום לעוד מעיל, הפעם שתקנה אחד באמת לעצמה.  

רופאים טפשים

על מנת לא להדאיג אף אחד פה אני אקדים ואומר שהכל אצלי בסדר, שום בעיה. תזכרו את זה בזמן שאתם קוראים את השורות הבאות.

 

תקציר הפרקים הקודמים: הופיע לי משהו כזה בזרוע ועוד אחד בברך. רופאת עור ותיקה ויוצאת ברית המועצות (כן, אני גזענית) שהסתכלה על המשהואים האלה אבחנה אותם כדרמוטופיברומה שזה בתרגום לעברית משהו לא מזיק לחלוטין שאם אני רוצה אפשר להוריד אותו מטעמי אסתטיקה. נתנה לי הפניה לרופא כירורג פלסטי. רופאה כירורגית פלסטית (להלן רכ"פ) צעירה בימים שרק אתמול עברה מבחני הסמכה הסתכלה על ההפניה, התסכלה על המשהואים והחליטה שזה לא נראה לה כמו דרמוססאמק. היא הביאה ילדון נוסף עם חלוק רופאים שהצטרף לדעתה ואמר שכדאי להסיר את שניהם כדי לברר מה הם.

 

אז נקבע לי ניתוח להיום אחרי הצהרים. ניתוח זה מילה קצת מפחידה ביחס למשהו שנמשך 5 דקות בהרדמה מקומית, לכן נקרא לו ניתוחון.

בבוקר עשיתי משהו ממש מטופש והחלטתי לבדוק מה זה בדיוק האבחנה הזו שהרכ"פ ילדה רשמה לי. אני מפגרת. רופאת עור עם נסיון שכנראה ראתה דבר או שניים בחיים וכנראה למדה במקום שבו היו יורים בה אם היא היתה נותנת אבחנה מוטעית אמרה לי שהכל נראה בסדר אבל אני בכל זאת מתעקשת לבדוק מה אומרת אותה ילדונת שרק שלשום למדה לאיית את המילה דרמוזזזובי והדבר הכי חשוב שהיא למדה בתואר זה איך לכסות את התחת בצורה הטובה ביותר. אז זה השורה הראשונה בויקיפדיה:   

קרצינומה של תאי בסיס (באנגלית: Basal cell carcinoma או BCC) היא הסוג השכיח ביותר של סרטן העור המתפתח - ככל קרצינומה - בשכבת האפיתל של העור.

יופי. למה זה היה טוב? עכשיו סתם באו לי כל מיני מחשבות גרועות. וזה לא שלרגע חשבתי שיש סיבה לחשוב שהיא צודקת אבל הזמזום הזה באחורי הראש שבא ביחד עם המילה סרטן לא עזב אותי. רופאים מטומטמים. קצת אחריות, את זה לא מלמדים אותם בלימודי רפואה? לא כותבים למישהו משהו שמזכיר סרטן על טופס ההפניה רק בגלל שאת לא יודעת מה את רואה.

ברגע שהרופא האמיתי (יוצא ברית המועצות גם כן, צירוף מקרים) ראה את המשהואים הוא אישר את הקביעה של הרופאה המקורית. האבחנה היתה יותר חד משמעית אחרי ששני הדרמוטומשהו הוצאו החוצה והכל נרגע. עם כל הכבוד לרופאים ולעבודה החשובה שלהם, לא הייתי מתנגדת שהצעירים שביניהם ישלחו לחינוך מחדש, משהו סטייל ברית המועצות.

 

מרשים הצורה שבה הרופא שגם יודע להיות רופא תקתק מנותחים כמו בפס יצור. אחד נכנס, אחד יוצא ונשלח להמתנה אצל האח. רק אני עשיתי קצת בעיות כשמשום מה שתי מנות של חומר הרדמה לא הספיקו ואני ממש הרגשתי איך הוא חותך לי את הברך. בנוסף לזה האורות שלו שהיו מכוונים ישר אלי התחילו לטגן אותי וכנראה שהזעתי בצורה די רצינית ואולי אפילו הפכתי לבנה כי בסוף הניתוח הרופא עוזר פשוט השכיב אותי על מיטה עם רגליים למעלה והורה לי לא לקום עד שאני אקבל הוראה ממנו.

 

לסיכום הסיפור, אסור לתת לרופאים צעירים לדבר עם חולים עד שהם יצברו מספיק נסיון וילמדו לא לזרוק אבחנות מופרכות לאוויר או לפחות עד שהם ילמדו לדבר רוסית שוטפת.

(הבהרה: אין לי שום שורשים רוסיים. זה סתם גזענות נרכשת).

 

 

יומן דייטים מספר XXXXXX קיבינימאט

אז לפני שבוע וקצת התחלתי לצאת עם מישהו. נפגשנו כמה פעמים. בחור נחמד, עושה רושם של בנאדם טוב, איש שיחה מעניין ומתעניין. תחביבים דומים (בתי קפה), נושאי שיחה מגוונים. 

ובתול.

מה???

בן 30 ולא היה במיטה עם מישהי. דווקא אין לו בעיה של בטחון עצמי או של אסרטיביות. מתנהג נורמלי לחלוטין עד לקטע שבו הוא היה צריך להוריד את התחתונים. נכון, הוא היה קצת הססן לפני, לא דחף כמו שגברים בד"כ נוהגים לעשות אבל אני יחסתי את זה להיותו מתחשב.  אז לא. הבחור חסר נסיון ולא בדיוק יודע מה צריך לעשות שם.

וזה לא רק הסקס. יש לו ממש את ההתנהגויות של האנשים שיצאתי איתם בגיל עשרים. ההתלהבות הראשונית הזו. הוא מסתכל עלי וממש חושב שאני יפיפיה. בהתחלה כשהוא אמר את זה הנחתי שוב שזה התנהגות גברית גנטלמנית אבל זה ממש תמימות כזו של גבר שלא עבר דרך מיטות של יותר מדי נשים.

בגיל 22 יצאתי עם בחור בתול שהיה אסיר תודה על כך שנכנסתי לחייו. הוא היה מאוהב בי מעל הראש. לא בי, ברעיון. הוא היה בטוח שאני מושלמת. רק אחרי שזרקתי אותו באכזריות והוא התחיל לדבר עם בחורות אחרות הוא הבין כמה כלבה הייתי באיך שהתנהגתי איתו. זה היה ממש מגעיל מצידי אבל מה לעשות, הייתי ילדה אחרי שני מערכות יחסים דפוקות עם בחורים שרק גרמו לי להרגיש רע עם עצמי וסופסוף היה איתי בחור שממש העריץ אותי. זה הוציא ממני את הצד הרע שבי.

אני לא יודעת מה לעשות עכשיו. הסקס זה לא הבעיה, תכלס, אני יכולה לתכנת אותו איך שאני רוצה ואחרי מספר לא זניח של גברים אני כבר יודעת מה אני אוהבת. הבעיה זה המסביב. אני לא מייחסת לסקס הרבה חשיבות ולכן בד"כ אין לי בעיה להכנס למיטה עם גבר שמוצא חן בעיני גם אם אני לא בטוחה שאני יודעת לאן זה יוביל. אבל כאן זה לא המקרה. סקס ראשון זה סוג של החתמה ואם אני אעזוב אותו מיד אחרי אני עלולה לקלקל אותו לנצח ולהפוך אותו לעוד גבר ציני ממורמר (כמוני). וגם אם אני אחליט שכן מתאים לי איתו, אני מפחדת שזה יהיה סיפור הבחור מגיל 22 all over again. אני לא רוצה מישהו שיעריץ אותי ויחשוב שאני מושלמת רק בגלל שאני הבחורה הראשונה שהוא ראה בלי בגדים. אני לא רוצה מישהו שיחשוב שאני מושלמת. אני לא רוצה מישהו עיוור.  אני נהייתי צינית עם השנים, חסרת אמונה. הוא תמים באמת. אני לא רוצה לקלקל אותו, אני לא רוצה את אבדן נתמימות שלו על המצפון שלי.

חוץ מזה, איך לעזזל אדם נורמלי מגיע לגיל 30 בלי לשכב עם אף בחורה? משהו פה לא תקין ואני מפחדת לגלות מה זה.  

 

אני יוצאת מה זה מופקרת מהפוסט הזה.

אני פורשת מעולם הדייטים. די נמאס לי.

אני עייפה ורוצה לישון. קמתי היום בשש בבוקר ואני ערה יותר מדי זמן אבל מוקדם מדי ואני לא עיפה אז אני לא מצליחה לישון. לא נתתי לדוד להתחמם מספיק זמן אז היתה לי מקלחת חמימה ולא חמה מאד כמו שאני אוהבת וזה די מפריע לי לישון. לפחות ניסיתי לקום בשש בבוקר, הצלחתי לקום רק ב6 ורבע. הגעתי לעבודה ב10 דקות ל7, יצאתי מהעבודה ב10 דקות ל4. בדיוק 9 שעות, ככה שלא ירדו לי שעות לתואר. מקום העבודה מספק לי שעות לתואר, כלומר משלם לי על שעות שבהן אני בטכניון. זה די שווה. אבל כמות השעות שנשארו לי לא יספיקו לי עד סוף התואר אז אני מתקמצנת עליהן וקמה בשש בבוקר.

סיכמתי לעצמי סדר שבוע קבוע בעבודה. יום ראשון אני עובדת 12 שעות, ככה עד סוף השבוע אין לי רגשות אשם על כמות השעות הנוספות שאני לא עושה. יום שני אני עובדת 9 שעות עד 5 ואז הולכת לבריכה. 45 דקות, 1.5 קילומטר, לא כולל זיגזגים בין זקנים שצפים להם לאיטם במסלול המהיר. יום שלישי אני מנסה להגיע לעבודה ברבע ל6 ויוצאת ברבע ל4 לטכניון. אני לוקחת שני קורסים, אחד ביום שני בארבע וחצי אבל אני לא יכולה להגיע אליו כי אני הולכת לבריכה וגם ככה לא התכוונתי להגיע אליו, שני ביום שלישי בארבע וחצי. קורס מעניין, אני מרוצה ממנו. בעקרון קבעתי עם מישהו מהעבודה שברביעי או בחמישי נלך לבריכה בצהרים אבל כל פעם יש למישהו מאתנו משהו. יום רביעי אני עובדת עד שנמאס, לפי המצברוח. יום חמישי עד שאני משלימה את מה שתכננתי להשלים במהלך השבוע. שזה אומר בין 9 ל12 שעות. אני צריכה לדחוף חדר כושר ברביעי או חמישי, כי לבריכה כנראה שלא נצא אף פעם בקצב הזה. מזמן לא הייתי בחדר כושר. כשהבריכה בקיבוץ היתה  פתוחה הייתי הולכת לשחות עם אמא שלי פעמיים בשבוע אבל עכשיו סגרו אותה ולבריכה ליד העבודה אני הולכת רק פעם בשבוע אז אני צריכה להשלים עם משהו אחר, למשל חדר כושר. או ללכת לבריכה פעמיים בשבוע. בריכה זה יותר כיף מחדר כושר. מצד שני, כשהולכים על ההליכון בחדר כושר לא צריך לזגזג בין זקנים שצפים לאיטם במסלול המהיר. 

מגניב לי בעבודה ובאסה לי בעבודה. מגניב לי בעבודה כי יש לי איזה בעיה הנדסית ממש מגניבה ופתרון שעד כמה שידוע לי נוסה רק באקדמיה ולא במערכות אמיתיות ובכלל הוא נוסה על בעיה אחרת, פשוטה יותר מזאת שאני מנסה לפתור. והפתרון הזה שפותח רק בשנים האחרונות למיטב ידיעתי, הוא פתרון ממש מגניב, חזק בצורה לא צפויה ביכולות שלו להתמודד עם כל מיני צרות וממש מעניין לי לנסות ליישם אותו בצורה שגם יכולה לעבוד במערכת אמיתית ולא רק בסימולציות מחשב אינסופיות. בערך כל ערב יוצא לי לחשוב על הקשיים שנתקלתי בהם ואני כבר רוצה להגיע לעבודה ולנסות עוד דברים.

אבל אז אני מגיעה לעבודה ובמקום להתעסק בדברים המגניבים אני צריכה להתעסק בעובדה שאני מובילת צוות שהולך וגדל בקצב די מהיר. יש לי בנאדם אחד שאני ממש אוהבת לעבוד איתו אבל מסיבות מנהלתיות יש מצב שהוא לא יוכל לעבוד איתי עוד הרבה זמן וזה ממש מעצבן אותי. היה עדיף שאני לא אקבל בנאדם שיעבוד איתי מאשר אני אקבל בנאדם ואז אאבד אותו. אם הייתי יודעת מראש שיהיו בעיות היתי לוקחת על עצמי חלק מתכולות העבודה שלו ומסיימת לפחות את מה שהוא עובד עליו עכשיו.

עכשיו קיבלתי גם בחורה לצוות. לא יודעת אם ציינתי את זה כבר אבל אני מפחדת מבחורות. אשה לאישה כלבה. אמנם עד היום כל הבחורות שעובדות איתי באותה מחלקה התבררו כאחלה, אבל הפחד עדיין קיים. ולא סתם, זאת מישהי חדשה במחלקה שהגיעה חלק אחר של המפעל, שם היא היתה ראש מחלקה. עכשיו אני צריכה להיות "מנהלת" של מישהי שעד לפני שבועיים היתה באותה דרגה כמו המנהל שלי. איך בדיוק אני יכולה להגיד לה מה לעשות? אז היום חצי מהיום בערך ישבתי איתה וניסיתי לספר לה על מה הפרוייקט ומה היא הולכת לעשות בו אבל היא כל הזמן עצרה אותי בשאלות על כל מיני פרטים ובאיזה שלב הרגשתי שאני במבחן ולהגיד את האמת, אני לא בטוחה שעברתי אותו. אני די בטוחה שהיא יותר חזקה ממני. מצד שני, רוב האנשים שאני פוגשת פעם ראשונה בעבודה, אני בטוחה שהם יותר חזקים ממני.  אני מקווה שיעבוד.

התחלתי לכתוב ב9 וחצי, עכשיו 10 וחצי. אולי עכשיו אני אצליח לישון.

נעלמו לי הקבועים. לא הרשימה של הקבועים, האופציה של לגשת לקבועים. או לראות עדכונים בקבועים. נראה כאילו ישרא העלים את אופציית הקבועים. זה מעצבן. אני לא רוצה לקרוא בלוגים אקראיים או מומלצים, אני רוצה לקרוא את הקבועים שלי.

לעוד מישהו הם נעלמו?

אם לא בקבועים לפחות אני רוצה להופיע בנושא החם.

בבוקר אני לוקחת איתי יוגורט 1.5%. בעבודה אני מחזיקה חבילת גרנולה שאני מוסיפה ממנה ליוגורט. אי מעדיפה יופלה כי הגביע שלהם קצת יותר גדול וככה היוגורט לא מגיע עד שפת הגביע ויש מקום לגרנולה, בדנונה אני צריכה לאכול קצת יוגורט לפני שאני מוסיפה את הגרנולה כדי לפנות מקום. אם אין לי יוגורט לקחת כי לא הלכתי לסופר אני קונה בעבודה. גרנולה אני מעדיפה בלי סוכר או פירות. אמא שלי מביאה לי לפעמים גרנולה מיוחדת שאפשר להשיג רק בחנויות מיוחדות אבל לפעמים היא נגמרת ואני לא מספיקה לבקש ממנה חדשה בזמן. לשופרסל יש גרנולה מגניבה עם אגוזים ושקדים שלמים ובלי שטויות אחרות והיא לא יותר מדי מתוקה, לפעמים אני קונה אותה. יש להם גם חטיפי גרנולה ממש טעימים עם שוקולד מריר ושקדים מלוחים. זה נשמע לכם סותר אבל זה לא. כאלה אני קונה מדי פעם אבל לא יותר מדי כי אני טורפת אותם בקצב.

ארוחת צהרים אנחנו מקבלים בעבודה.

איך הצלחתי לכתוב פסקה שלמה על יוגורט עם גרנולה רק כדי להופיע בנושא החם. אני גאה בעצמי.

1.11.11 תאריך מגניב היום.

חולצות, מקררים וחתולים

(רקע לסיפור: אני אחראית על השלטים עם השמות במשרדים בעבודה. לכל אחד יש ציור סכמטי שאמור להיות דומה לו. לפני החג הגיע בחור חדש ישן שעבר אלינו ממקום אחר במפעל ורצה שלט אבל במדפסת הצבעונית נגמר הטונר ומסתבר שנורא קשה להשיג חדש).

אני יושבת לי עם שני אנשים ומתנהלת לה שיחה מוזרה למדי. באמצע השיחה נכנס הבחור החדש ואומר שיש לו גישה למדפסת צבע במחלקה הקודמת שהוא היה בה ואם אני אשלח לו את הציור הוא ידפיס אותו. אני שולחת את הציור וחוזרת לשיחה שהולכת ומתדרדרת. כעבור כמה דקות טלפון

 

-הלו

-(קול לא מזוהה) אני רוצה חולצה ירוקה

-?

-אני רוצה להחליף את החולצה האדומה לירוקה

-??

-אפשר?

-(צליל של גלגלים במוח מסתובבים. בסוף נופל הטלכרד) אה. חולצה, כן. תעתיק את הציור לפיינט ותצבע את החולצה.

 

 כבר קרה שאנשים התלוננו, למה עשית אותי ג'ינג'י, למה עם משקפיים, למה תימני (זה לא אני עשיתי אותך ככה, זה ההורים שלך). פעם ראשונה שמישהו מבקש להחליף חולצה.

 

המקרר שלי גוסס. הוא מפסיק לעבוד וחוזר לעבוד כשבועטים בו אבל כל פעם הבעיטה צריכה להיות חזקה יותר כדי לשכנע אותו לעבוד. ככה זה כשמקבלים את המקרר של הדייר הקודם שאפילו לא טרח לקחת עליו כסף. אין מה לעשות, צריך מקרר חדש. לקחתי את אבא שלי איתי כדי לגרום לו להרגיש מועיל וגם כי אני מקבלת יחס יותר נחמד מהמוכרים כשהוא שם. זה לא שאני צריכה התיעצות, אני ידעתי מראש מה הולך לקרות, אני אסתכל על הרבה מקררים ובסוף אקח את הכי זול שעומד בדרישות. סיכום הדרישות: מספיק גדול. כל השאר לא חשוב. אז עברנו בהרבה חנויות, הרגשנו כמו צרכנים חכמים שיודעים מה הם עושים ובסוף לא לקחתי את הכי זול כי הפתיחה שלו לא נוחה, לקחתי את השני הכי זול. אבל הזמנתי הובלה ליום שישי כי אני לא הולכת לשבת בבית ולחכות למוביל אלוהים יודע כמה זמן במקום ללכת לעבודה. אז בינתיים אני מקווה שהמקרר יחזיק עד סוף השבוע או שלפחות אני אספיק לאכול את כל מה שבתוכו לפני שהוא ישבות סופית. מישהו רוצה מקרר ישן ולא עובד למגרש גרוטאות שלו?

אם אמא שלי בסוף סיבוב קניות אנחנו תמיד מסיימות בבית קפה, חשבתי לנסות אותו דבר אם אבא. אבא שלי התברר כשותף ממש גרוע לבית קפה. הוא לא מדבר. אני מדברת יחסית מעט, עם אמא שלי היא תמיד חוקרת אותי בעינויים ומספרת הרבה יותר מדי. אבא שלי פשוט שתק. מדי פעם ניסיתי לזרוק איזה הערה אבל הוא פשוט לא מגיב. מוזר. אני מבינה מאיפה ירשתי את השתקנות שלי.

 

אני כל כך גרועה ביחסים, אפילו עם החתולה אני לא מתסדרת. שלשום בלילה היא התחילה לריב עם השמיכה ותוך כדי להוריד את הסדין מהמזרון. הזזתי אותה הצידה וסידרתי את המזרון. הבעיה שהמטומטמת מפחדת מחושך ומבדים שזזים ולכן היא החליטה להסתער ולתקוף. שיניים, ציפורניים, תקיפה מכל הלב. היד שלי נראית כאילו נתקעה במגרסה. כמובן שהעפתי אותה מהמיטה. אחרי כמה זמן החוצפנית חוזרת כאילו כלום. ועוד מעיזה להתלונן כשהעפתי אותה שוב. אתמול הייתי עצבנית עליה (זה כואב, קיבינימאט). אז פשוט התעלמתי ממנה. כל הערב היא התרוצצה סביבי, ניסתה למשוך את תשומת ליבי, ישבה לידי והסתכלה עלי במבט מצפה. בלילה כמובן שהיא קפצה למיטה וכמובן שהעפתי אותה. במשך כשעה היא הסתובבה בבית במסכנות, משחררת מדי פעם מיאו עצוב. התיישבה על הכריות למרגלות המיטה והסתכלה עלי בעצב, קמה, נכנסה לארון, יצאה ממנו, יללה בעצב, בסוף כבר לא יכלתי יותר. קראתי לה לבוא, היא מיד קפצה למיטה והתיישבה לידי ונשארה שם גם אחרי שהפסקתי ללטף אותה. גם היום, מהרגע שהגעתי היא נצמדת אלי. אני לא יודעת מה אני אמורה לעשות איתה. איזה מין חתולה תוקפת ככה באלימות ורגע אחרי זה מתחננת לצומי וקצת פינוק.

טוב, לפחות לה אני יכולה לסלוח כל פעם מחדש. לאנשים אני לא סולחת יותר מפעם אחת. איבדתי עכשיו חבר טוב מהעבודה ככה, אבל אני פשוט לא יכולה לסמוך עליו יותר. אולי, אם הוא גם כמו החתולה יסתובב סביבי עם מבט מסכן בעיניים...

 

היום התחיל סמסטר, מחר הרצאה ראשונה, בעצם היום אבל בקורס שהחלטתי שאני מוותרת על ההרצאות שלו, זרקנית שכמותי. שנה אחרונה וזהו.

 

הבחור הזה שלח לי הודעה באתר הכרויות. טוען שלאחר שצבר קצת נסיון בדייטים הוא ישמח לנסיון שני. אני מתלבטת האם לכתוב לו בפירוט למה הוא לא מקבל הזדמנות נוספת או לתת לו להנות מהספק. או שאולי שווה לי לנסות, סתם כדי לראות אם באמת אנשים יכולים להשתנות בעקבות צבירת נסיון.

הגיון צרכני

הלכתי אם אמא שלי לקנות משקפיים. אני משקפיים רגילות שזה הוצאה לא קטנה, היא ביפוקל, שזה הוצאה שלעומתה משקפיים רגילות זה הוצאה קטנה.

נכון, אפשר לחסוך וללכת לרשתות הזולות אבל מנסיון, כל פעם שהלכתי לרשת זולה הצטערתי על זה. משקפיים זה לא משהו שחוסכים עליו, לא על המסגרת שתהיה תקועה לי על הפנים כל היום ולא על העדשות שיקבעו מה אני רואה.

מבצע- מסגרת שניה חינם, על העדשות שלי זוג שני 70% הנחה, על הביפוקל זוג שני חינם. מה שאומר שאני יכולה לקבל זוג משקפים שני ב300 שקל שזה כמעט חינם ואמא יכולה לקבל זוג נוסף ממש חינם. אמנם אף אחת מאיתנו לא תכננה לקנות 2 זוגות אבל לכאורה אין שום סיבה לא לקחת שניים, במיוחד ששתינו הגענו למצב שאנחנו מתלבטות בין 2 מסגרות. הרי זה לא עולה לנו (300 שקל על משקפיים לא באמת נספרים), נכון?

אז זהו שלא. בשום אופן לא הצלחתי להסביר לאמא שלי שאם שנחנו לא ניקח כל אחת 2 זוגות, היא תוכל לקבל את המסגרת שלה בתור ה+1 שלי וככה לחסוך 1000 שקל על מסגרת. כמובן שככה היא לא תקבל משקפים שעולות כמה אלפים חינם, אבל היא בכל מקרה לא באמת צריכה אותם.

אז עכשיו יש לי 2 זוגות משקפיים חדשים. החלטתי לעבור ממסגרת חצי למלאה עם נוכחות. מסגרת אחת מתכתית ואחת פלסטיק סגול. אז עכשיו יש לי את המראה החנוני. אני מתלבטת אם לעשות גוונים להחזיר לשיער שלי את הבלונד שהיה לו פעם. בלונד עם משקפיים חנונים נראה לי מגניב.

 

מי רוצה ללכת איתי לפסטיבל הסרטים בחיפה? יש הופעות מגניבות בגן האם ואני מתבאסת ללכת לבד. רציניים בלבד מוזמנים לשלוח מייל.

 

 

 

 

 

אני, משאב

באסה לי בעבודה, כבר אמרתי? במקום לנסות להבין איך לעזאזל אני פותרת את הבעיה שאיתה אני אצטרך להתמודד בשנה הקרובה אני כבר שבוע מתעסקת בתוכניות עבודה שבכלל לא תצא לפועל אם אני לא אפתור את הבעיה.

אז היום הגשתי תכנית עבודה לסת"ב (משהו עם תקצוב ובקרה). דבר ראשון האחרי שהיא פותחת את תוכנת הניהול (שכמו כל דבר אחר אצלנו שרץ על מחשבי הרשת לקח לה שעה לעלות) היא מגדירה את המשאב העיקרי שאותו היא הולכת לנהל ולתקצב- אני. ומשאב נוסף- אקדמאי ששמו עדין לא ידוע. כן כן, אני הולכת לנהל לא רק את עצמי אלא עוד מישהו. ג'אסט, לא מהנדסת, מובילה! הבעיה העיקרית היא שהאדם שאני כנראה הולכת לנהל הוא חבר טוב בעבודה. למה זה בעיה? כי אני מפחדת שהמצב הזה של מנהל-מנוהל הוא פתח לחיכוכים. עובדה, המוביל פרוייקט בפרוייקט הקודם שעבדתי בו לא מדבר איתי כרגע. אני לא בטוחה אם זה כי הוא עדין כועס עלי או סתם מאינרציה. אולי אני אשאל אותו מחר.

אז זהו, אני הולכת להוביל פרוייקט ולמסור אותו עוד שנה. או להכשל בגדול. איזה כיף.

 

אז מרוב שאני מתעסקת עם שטויות בעבודה לא הספקתי לסכם את הצליחה.

יום שבת, 6.30 בבוקר, בחוץ גשם. מי המשוגע שהולך לשחות ביום כזה. 

באמצע השבוע עוד היו לי כאבים ברגלים. הלכתי לשחות כי נראה לי לא חכם לשחות 3.5 קילומטרים (אולי) אחרי 3 שבועות של הפסקה בגלל המחלה. בזמן השחיה ואחריה מאד כאבו הרגליים אז החלטתי שלקראת הסופ"ש אני אקח את הכדורים שנשארו לי ואני אקבע תור לרופא למיד אחרי.הכאבים אכן נעלמו ובינתיים טפו טפו לא חזרו. מחר אני אלך שוב לבריכה לראות אם זה בסדר, אם לא הידה לרופא.

יום לפני השתדלתי לא ללכת לישון מאוחר ודי הכרחתי את עצמי לישון טוב. לא נתתי אפילו לחתולה להפריע. זה די עבד. למרות שלא עשיתי כלום ביום שישי ולכן לא היתה לי שום סיבה להיות עיפה, ישנתי טוב.

7 בבוקר אספו אותי השותף לשחיה ואשתו. כל הדרך גשם. ההתלבטות בקשר למסלול נמשכה לאורך רוב הדרך ובסוף הוחלט סופית על המסלול הארוך. כשהגענו כמובן החניה היתה עמוסה ואנשי ביטחון הפנו אותנו לחנייה מרוחקת וכל הדרך ראינו אנשים בבגדי ים הולכים מולנו בגשם. הגיוני עקב העובדה שאין טעם ללכת בבגדים שגם ככה עד שנגיע יהיו ספוגים. אז גם אנחנו השארנו הכל באוטו ונדדנו לעבר נקודת המוצא אליה הגענו כשאנחנו נראים כאילו כבר סיימנו את ההצליחה. 

מה רבה היתה אכזבתינו כשאחרי כל השיכנועים העצמיים גילינו שהמסלול הארוך נסגר. מסלול קצר איט איז. עולים לאוטובוס שתוך דקה הגיע ליעד. זה הכל? פתאום המסלול הקצר נראה מאד קצר. בנקודת האיסוף פגשנו חבר נוסף שידוע כשחיין בריכה די עלוב אבל עם נסיון בצליחת הכינרת הנחנו ששם הוא יודע מה הוא עושה.

איך שנכנסנו למים נפסק הגשם. נאחס. אם כבר גשם, שלפחות נהנה ממנו במים החמים (אשתו של החבר לא ממש שמחה כשהסברתי לה למה המים חמים(תחשבו, הרבה אנשים שוחים באותו מקום...)). אבל לא. במשך כל זמן השחיה היתה שמש נאה ורק כשנחה כף רגלינו על החוף שוב הגשם חזר.

ככה שחינו לנו בשלישיה, את החבר הנוסף נטשנו מאחור אחרי שהוא נתקע על הרפסודה הראשונה שעברנו. אז מסתבר שלשחות בכינרת זה מאד שונה מלשחות בבריכה. אי אפשר לראות בתוך המים, מה שאומר שאי אפשר לשחות חתירה בצורה טובה ולשחות חתירה בצורה לא טובה (להסתכל קדימה כשמוציאים את הראש מהמים) זה מאד מעייף. לנווט בין אנשים דווקא יותר קל כי יש הרבה מרחב. והסתבר שהיה רעיון ממש טוב לשחות עם עדשות. אני ממש לא יודעת איך הייתי מסתדרת, אם בכלל, בלי לראות כלום. אני מתלבטת אם כדאי לי להשקיע במשקפי שחיה אופטיים.

אז זהו. המסלול הקצר אכן היה קצר ומאחר שלקחנו את הזמן הוא גם לא היה מעייף. שנה הבאה בטוח מסלול ארוך.

 

היום בלילה היה לי חלום מציאותי. רקע - הפגישה שלי היום עם הסתבית (שמאד הלחיצה אותי) היתה ב2 בצהרים ובבוקר היתה פגישה אחרת (פחות מלחיצה) עם ראש הפרוייקט. באיזה שלב בחלום הגעתי לבריכה בטכניון שלא ברור בדיוק איך יכלתי להכנס אליה (בריכה ממש שווה אבל גם ממש יקרה). הסתכלתי על השעון וראיתי שהשעה 2 ורבע. נזכרתי שבעצם אני אמורה להיות כרגע בפגישה והתחלתי להתלבט מה לעשות, אם אני אחזור עכשיו אני אאחר אליה רק בחצי שעה. מצד שני אני כבר פה והבריכה הממש שווה גם די ריקה ונראה כל כך כיף לשחות עכשיו. אז אני יכולה לבוא אליה אח"כ ולהגיד שהיה לי בלת"ם אבל אם אני אבוא עם שיער רטוב זה יראה קצת חשוד. נזכרתי גם שהיתה אמורה להיות לי ישיבה בבוקר וניסיתי להזכר למה לא הייתי בישיבה הזו. בשלב הזה השעון צלצל ואני חשבתי- נו ברור, עכשיו זה הגיוני.

 

שתהיה שנה טובה ומוצלחת לכולם, שלא נכשל במה שאנחנו עושים ושאמן השנה אני אסיים סופסוף את התואר השני.

רופאים לא אוהבים להיות חותמת גומי

לפני כשנה הופיע לי מין משהו כזה על הברך, קצת דומה ליבלת אבל יותר שטוח. חשבתי לעצמי שאני אתעלם ממנו, אולי הוא יעלב וילך. אבל הוא לא הלך במקום הופיע משהו כזה נוסף, הפעם על הזרוע. אמנם בחלק הפנימי אבל עדיין נראה לעין כשאני עם חולצה קצרה. וגם חששתי שאם הופיעו שניים כאלו אולי יופיעו עוד אז הלכתי לרופאת עור. הרופאת עור אמרה שזה נראה לה כמו <מושג רפואי א'> וזה לא מזיק אבל אם אני רוצה אפשר להוריד את זה שבזרוע. אמרתי כן בבקשה וקיבלתי הפניה לרופא פלסטי. עוד באותו יום התקשרתי לקבוע תור והיום, 3 חודשים אחרי, הגעתי לרופאה פלטית. בדיקה אצל רופא פלסטי אמורה להיות פשוטה, הרופא מסתכל על ההמלצה של הרופא עור לניתוח כירורגי ונותן הפניה לניתוח כנל. 5 דקות להוציא את כל הטפסים וזהו. אבל לא. רופאים, כפי שכתוב בכותרת, בעיקר הצעירים שבהם לא אוהבים להיות חותמת גומי. אז הרופאה הסתכלה על המשהו בזרוע, הסתכלה על ההפניה ואמרה שזה לא נראה לה כמו <מושג רפואי א'> והיא רוצה שרופא נוסף יתסכל על זה. קראה לרופא נוסף שהתסכל ואמר שהוא לא בטוח, אולי זה <מושג רפואי א'>, אולי זה <מושג רפואי ב'>, בכל מקרה צריך להוציא אותו. וגם את זה שבברך, ככה על הדרך. אז עוד רבע שעה בנוסף ל10 דקות המתנה התבזבזו ובסוף כמעט איחרתי לפגישה חשובה כדי שעל ההפניה לניתוח כירורגי לא יהיה כתוב חשד ל<מושג רפואי א'> אלא חשד ל<מושג רפואי ב'>. איזה מזל, עכשיו אחרי שיחזרו תוצאות המעבדה הרופאה היעילה תוכל להגיד "ידעתי שזה לא <מושג רפואי א'>.

 

באסה לי בעבודה. קיבלתי תפקיד ניהולי אז עכשיו אני צריכה להתחיל לתת תוכניות עבודה וסיכונים ודוחות סטטוס. אני כל כך לא אוהבת נושאים ניהוליים. תנו לי לקרוא מאמרים ולממש אותם, תנו לי לחקור התנהגויות ולבדוק פתרונות, עזבו אותי מחישובי לוחות זמנים וכוח אדם. מסתבר שאני אצטרך לפחות עוד שני אנשים עכשיו שיעבדו איתי ואני אצטרך לנהל אותם. ובנוסף לזה, אני תקועה בקטע של לתת פתרון. שום דב לא עובד ואני די אובדת עיצות. יש בנאדם אחד שיכול לעזור לי כי הוא די מומחה בעסק, הבעיה היא שמאז שהוא תקע לי סכין בגב פעם שניה, הוא לא מדבר איתי. זאת אומרת, אם יש לי שאלות מקצועיות הוא עונה לי אבל הוא לא עוזר. לא כל כך ברור לי למה בדיוק הוא כועס עלי, הרי הוא יצא מניאק אבל ממש לא בא לי לדבר איתו, ככה שדי מתאים לי השתיקה שלו. חוץ מהעובדה שאני ממש רוצה את עזרתו. גאווה מטופשת. למה אנשים צריכים להיות חארות. מתחזקת אצלי המחשבה שאולי הגיע הזמן לעזוב ולמצוא עבודה אחרת.     

 

אזהרה, פה יש קטע משעמם על קניות.......

אני בד"כ שונאת קניות כי רוב הפעמים שאני נכנסת לקניון אני חוטפת דיכאון אחרי חנות אחת אבל פעם בכמה זמן קורה שאני נכנסת לקניון ופשוט מוצאת מה שאני רוצה אפילו בלי לדעת שרציתי את זה. יום שלישי נכנסתי לקניון לקחת טופס השתתפות בצליחת הכינרת. יש הרשמה מקוונת באינטרנט אבל בסופו של דבר צריך להגיע לעמדת ההרשמה לקחת צמיד השתתפות, אז מה בדיוק הואילו חכמים. הגעתי לחנות ונדחתי בבושת פנים כי לא הדפסתי את האישור ולהראות להם בפלאפון את האישור לא מספיק. שבתי על עקבותי מבלי להביט ימין או שמאל. אתמול חזרתי לחנות, הפעם מצוידת באישור מודפס ואיזה אושר, הצלחתי. מעודדת מההצלחה התחלתי להסתכל על סביבותי. דבר ראשון שראיתי היה חנות נעליים, מה שהביא אותי למחשבה שאולי הכאבים שהיו לי ברגלים הם רמז לכך שאני צריכה להפסיק ללכת על עקבים. אז נכנסתי ומיד ראיתי את זוג הסנדלים חסרי העקב שאני רוצה. לא היה שחור במידה שלי אבל מסתבר שמידות נעלים זה דבר מאד לא אחיד ודווקא מידה אחת מתחת התאימה לי וזה כן היה להם. (שלא תחשבו שאני לא יודעת מה גודל הרגל שלי, ניסיתי דגם אחר ושם דווקא מידה אחת מעל התאימה). עוד יותר מעודדת החלטתי שהגיע הזמן למצא תיק חדש במקום זה המאד נוח שלי שהתחיל להתפורר. כמסקנה מהפעם הקודמת שרציתי לקנות תיק, אז ניהלתי מסע חיפושים די ארוך ומיאש הפעם הלכתי ישירות למקום בו נמצא התיק הקודם- אקססורייז. לשים אותי בחנות הזו זה כמו לשים ילד בחנות ממתקים. אני פשוט מתה על הסגנון שלהם. כשאמרתי למוכרת הממש חביבה שאני רוצה תיק כזה היא מיד זיהתה שהוא נקנה אצלם (לא בדיוק באותה חנות אבל ברשת) ואמרה שכזה עם חלוקה פנימית יש רק סוג אחד. מסתבר שהרבה נשים מחפשות תיק עם חלוקה פנימית אבל משום מה כמעט לא מייצרים כאלה. טוב נו, תיקי נשים, ממתי נשים יודעות מה הן רוצות. למרבה המזל, הדגם היחיד עם חלוקה פנימית הוא ממש חמוד אז לקחתי אותו. וגם טבעת שני זוגות עגילים על הדרך וכמעט שלקחתי גם כמה סיכות לשיער. חנות ממתקים כבר אמרתי. היום חשבתי שאת אחד הזוגות אני צריכה להביא מתנה לחברה שבדיוק ילדה. נראה לי שהיא תשמח לקבל משהו שהוא בשבילה ולא בשביל התינוק.

.....סוף קטע משעמם של קניות

 

אז ביום שבת אני הולכת לצלוח את הכינרת. הגיע הזמן, אחרי שנתיים שאני ושותפי לשחיה הולכים לבריכה כל שבוע שגם נלך על הדבר האמיתי. עוד לא החלטנו אם אנחנו הולכים על המסלול 1.5 או 3.5. אם נלך על השני סיכוי לא רע שאני אטבע בדרך, אבל גם זו חוויה. תאחלו לי בהצלחה

 

להלן רשימה של דרישות שאנשים כותבים באתרי היכרויות והסיבה ללמה אני אף פעם לא אמצע שם מישהו

לא אוהבת אנשים. יש אנשים שאני מאד מעריכה, יש אנשים שאני מאד אוהבת, את רוב האנשים אני לא סובלת. מאד ביקורתית אבל משתדלת לא להראות לאנשים מה אני חושבת עליהם. אוהבת להיות בחברה אבל לא יותר מדי.

לא ביישנית. מה הקטע הזה עם גברים שמחפשים ביישנית? כדי שתוכלו להרגיש גבר גבר לידה? חוץ מזה, בחורה שנשארת ביישנית מעל גיל 25 משהו בה לא תקין.

לא אוהבת למצות את החיים. זאת אומרת, יש רגעים בחיים שאני חושבת איזה יופי שאני פה אבל אם מישהו ינסה להתקרב אלי עם שיר על הבוקר לפני הקפה הוא יחטוף כפכף בראש.

משחקת משחקים.לא באמת אבל מעצבן אותי גברים שכותבים שהם לא רוצים מישהי שמשחקת משחקים. מה אתם רוצים, לבוא לפגישה ראשונה ודוגרי לשפוך הכל? תעשו לי טובה. אני צריכה להגן על עצמי. אם אתם קוראים לזה משחקים, לכו חפשו מישהי אחרת שתפתח לפניכם כדי שתוכלו למצוא את הנקודה הכי כואבת לתקוע בה את הסכין.

לא תמימה. בחורה שטוענת שהיא תמימה בגיל שלי עובדת עליכם. או שגדלה בחממה.

לא רומנטית. אני אשמח לפרח בתחילת פגישה אבל מחוות גדולות יותר מזה עושות לי בחילה. לא באמת צריך כל חודש לציין מחדש את העובדה שאנחנו סובלים אחד את השני כבר X חודשים. ולא צריך להמרח אחד על השני כל פעם שבקולנוע רואים מישהו מתנשק.

לא טובת לב. מה זה אומר בכלל?

אין לי חוש הומור. או יותר נכון, אני לא אצחק מכל שטות שתוציא מהפה רק כדי לגרום לך להרגיש טוב. אני אוהבת לצחוק אבל אוהבת אנשים שמנסים להצחיק בצורה מאולצת. 

לא רגישה. באמת. 

לא חמודה ושונאת כשקוראים לי חמודה.

 

 

 

 

 

 

צילום של החזה שלי

מה אתם אומרים? סקסי?נכון שהכותרת קצת פרובוקטיבית?

יותר חשוב, האם יש פה רופא בקהל שיכול להגיד האם הוא רואה משהו לא תקין בתמונה. כי לדעתי הלא מומחית בכלל אין לי שום בעיה החזה אבל בגלל שלרופא המשפחה שבמקרה נפלתי עליו אין מושג איפה יש לי בעיה אז הוא החליט לשלוח אותי להמון בדיקות במחשבה שאולי אם הוא יטרטר אותי מספיק בסוף אני אעזוב אותו בשקט.

רופא, 7 שנים לומד רפואה, לא יכלו לדחוף לו איזה קורס באיך להקשיב לחולים וגם להבין מה הם אומרים לך? יושבת מולך בחורה ואומרת לך שממש ממש ממש ממש ממש ממש כואבות לה הרגלים. במקום להסתכל עליה במבט שאומר "אני לא מכיר אף סמפטום של כאבים ברגליים אז אני פשוט אתעלם ממה שאמרת" תנסה להבין מה הכוונה בכואב ברגלים. שלא יקרה שאחרי שלפחות 10 פעמים שהיא אומרת לך את זה תגיד לה "אבל למה לא אמרת שכואב לך בקרסוליים????? עכשיו זה הרבה יותר הגיוני". אז החום שרף לי את המוח ושכחתי את המילה לקרסוליים. איפה חשבת שכואב לי? בזרת?

יום שני בערב, חזרתי מהעבודה ממש מתוסכלת. נכון שלא הייתי אמורה להיות מופתעת מזה שאותו בנאדם בפעם השניה תוקע לי סכין בגב, אבל עדיין, ציפיתי שאחרי הפעם הקודמת הוא יחזור על אותה טעות ולו רק כי בפעם הקודמת הוא נפגע לא פחות ממני. shame on you if you fool me once, shame on me if you fool me twice. הגעתי הביתה עצבנית. נראה לי לחתולה יש יכולת לזהות מתי אני עצבנית ולעשות לי דווקא, היא עדיין מנסה לנקום בי על זה שחטפתי אותה מביתה וממשפחתה, אז התעצבנתי גם עליה. אח"כ הגשתי לא נעים שהתעצבנתי עליה אז באתי לבקש סליחה וקצת לתת פינוק עם כף גומי כזו שהיא אוהבת והמניאקית הביאה לי וואחד שריטה. מכאן הכל רק התדרדר כשעלה לי החום וכל מיני עצמות בגוף התחילו לכאוב.

יום שלישי נשארתי בבית. לא השתפר. בערב קיפלתי את הזנב והתקשרתי לאמא. איך היא אוהבת שאני מגיעה אליה עם זנב בין הרגלים ומבקשת טיפול. כמובן שהיא לא רצתה שאני אנהג (כדי שאני לא אוכל לברוח באמצע) אז אחי נשלח להביא אותי הביתה.

יום רביעי, המצב לא משתפר, אין ברירה, נלך לראות רופא. לא שיש סיכוי שהרופא ידע משהו אבל האחות אמרה שכדאי לעשות בדיקות דם (כן, אני סומכת על האחות בקיבוץ יותר מאשר על הרופא בנשר. לאחיות בקיבוץ יש הרבה יותר נסיון והן גם מקשיבות לאנשים). אז שטחתי את תלונותי בפני הרופא שכמובן הדבר היחיד שהוא הבין הוא שיש לי חום (כאבים לא אומרים לו יותר מדי) אז הוא פשוט שלח אותי לבדוק כל גורם אפשרי לחום, כולל צילום חזה למרות שאני לא משתעלת, לא כואב לי בחזה והוא הקשיב לחזה ולא שמע כלום, בדיקת שתן לגילוי דלקת בשתן למרות שחזרתי ואמרתי שאין לי שום בעיה עם מתן שתן ועוד.

חמישי בערב שכנעתי את אמא שלי לשחרר אותי הביתה אחרי שפתרתי את כל התשבצים בכל העיתונים שהיו לה בבית.

היום החלטתי לחזור לעבודה אחרי שהגעתי למסקנה שעוד יום אחד בבית ואני זורקת את החתולה מהמרפסת. וממש ממש ממש כאב לי ברגליים. הרגשתי כמו בת הים הקטנה, סכינים ננעצים בי כל פעם שאני דורכת. כל פעם שראיתי מדרגות נתקפתי פחד. מעניין אם יש דבר כזה, מדרגופוביה. בערב חזרתי לאותו רופא לא מועיל עם שלל הבדיקות. כל הבדיקות היו תקינות חוץ מאחת שהיתה ממש לא תקינה, אפילו נכתב על הבדיקה הזו שהיא בוצעה פעמיים. עיון קצר באינטרנט בזמן ההמתנה לרופא (הסמארטפונים האלה זה המצאה כזו גאונית) לימד אותי שכנראה יש לי דלקת וביחד עם הכאבים ברגליים הסקתי ששם היא נמצאת. הרופא לא הגיע לאותה מסקנה והחליט לשלוח אותי לאולטרסאונד גרון. למה? כי כשהוא לחץ לי על הגרון זה כאב לי והיה נדמה לו שהוא מרגיש משהו. והוא גם חושב שאולי יש לי מחלת הנשיקה למרות שאין לי אף סמפטום של זה וספירת הדם די שוללת את זה (גוגל זה גאוני). רק כשאמרתי בפעם העשירית שאולי יתן לי משהו לדלקת כי נדמה לי שזה מה שיש לי ברגל וממש ממש כואב לי שם הוא חשב לשאול אולי במקרה כואב לי במפרקים. בקרסוליים למשל. כן!!!!!@! כואב לי בקרסוליים. אז למה לא אמרת? סוף סוף הוא הסכים להסתכל לי על הרגלים. אחרי שהוא הבין שכואב לי בקרסוליים וזה כנראה אומר שיש לי שם דלקת הוא הסכים לתת לי כדורים נוגדי דלקות שגם מורידים כאבים.

והקטע הוא שכמה פעמים בשני הביקורים שאלתי אותו אם כדאי לי להחליף את האקמול באיבופרופן בתור משכך כאבים כי איבופרופן גם נוגד דלקות והוא פשוט נפנף אותי כל פעם מחדש ונתן לי מרשם לסופר אקמול.

כדי שלא יראה שאני חושבת שאין שום טעם ברופאים, הנה תועלת אחת מרופאה: כשבאתי לבדיקות דם בקיבוץ שתי האחיות לא הצליחו להוציא לי דם, דקרו אותי פעמיים בשתי הידיים, דחפו את המחט לכל הכיוונים וכמעט שהתעלפתי, בסוף הם קראו לרופאת הקיבוץ והיא הצליחה למצוא וריד. דווקא הרופאה הזו די בסדר. אולי לא הייתי צריכה להוציא את התיק שלי משם.

תובנה מרעישה

פתאום זה הכה בי. פתאום הבנתי למה אף פעם לא היו לי חברים. למה אף פעם לא יהיה לי מישהו.

אני שונאת אנשים.

As simple as that.

כשהייתי קטנה ידעתי את זה. תמיד היתי בוחרת לשחק לבד. הגננות היו שואלות אותי אם זה לא מפריע לי להיות לבד ואני בשיא הכנות אמרתי שלא. אני אוהבת את השקט שלי. כשגדלתי התחלתי להאמין לאנשים סביבי שזה לא בסדר, שאני צריכה חברים, שאני רוצה חברים. אפילו ניסיתי למצוא חברים. כשהייתי ביסודי התכתבתי עם מישהי שאמא שלי סידרה לי. היו לנו גם כל מיני טיולים שכללו אירוח אצל אנשים זרים ואני תמיד ניסיתי לשמור על קשר עם הילדה שאצלה הייתי מתארחת. אבל בסופו של דבר כל הקשרים האלה שרדו בערך 2 מפגשים ואז נמאס לי. ניסיתי גם להיות חברה של הבנות בשכבה שלי, אלה שבקיבוץ שבעצם גדלתי איתן. אבל כנראה שהאמונה הזו, זו שאומרת שאני רוצה להיות חברה שלהם, היא נשארה ברמה העליונה בלבד כי תמיד היתי הלא מקובלת. היו לי 2 חברות, אבל הקשר היחיד בינינו היה העובדה שאנחנו לא מקובלות. איכשהו, תמיד בנקודות החשובות עשיתי את הצעד הלא נכון.

בתיכון מאד סבלתי כי בתיכון בקיבוץ חברים זה הכל. גרים ביחד, עושים פעילויות ביחד, הלימודים הם דבר משני לגמרי. ועדיין האמנתי שאני רוצה להיות חברה של הבנות איתי בשכבה. היום אני יודעת שרובן היו וחלקן נשארו כלבות. אבל אז לא יכלתי להרשות לעצמי לחשוב ככה, לפחות לא במודע, כי רציתי, או חשבתי שרציתי חברים.

המצב שלי השתפר כשהתחלתי להיות במסגרות יותר מעורבות, כאלה שכוללות יותר מאשר את האנשים מהקיבוץ ומהיסודי שאיתם גדלתי. אנשים פחות מרושעים, פחות בינוניים, כן, אני אגיד את זה, פחות טפשים. מה לעשות, קיבוץ זה מקום שמעודד אנשים להיות טפשים. אם אתה טיפש אתה תשרוד הכי טוב. אז בחטיבה העליונה, בצבא ובעיקר בטכניון הצלחתי לגבש קשרים קצת יותר מוצלחים מאלה שהיו עד אז. אבל גם על הקשרים האלה לא הצלחתי לשמור ברגע שעזבתי את המסגרת שיצרה אותם. חשבתי שזה בגלל שאני לא יודעת איך צריך להיות חברים אבל היום הבנתי שזה פשוט כי לא רציתי חברים. רציתי להיות איתם כשהינו יחד באותו מקום כי פשוט יותר נוח ככה, אבל ברגע שאין סיבה, לא התאמצתי.

אז עכשיו אני בעבודה, מסגרת שכנראה לא תשתנה בזמן הקרוב. ועד לא מזמן חשבתי שאני אוהבת את האנשים שאיתי. הייתי מארגנת פעילות חברתית וייסדתי את מנהג הקפה של הבוקר. אבל עכשיו, אחרי 3 שנים אני מרגישה שנמאס לי מהאנשים האלה. נמאס לי שיושבים אצלי במשרד כל בוקר במשך 40 דקות (המפגשים האלה הולכים ומתארכים עם הזמן), נמאס לי מאנשים שמלאים בעצמם, שבטוחים שהם הכי טובים. נכון, לרוב האנשים אצלנו יש סיבה להאמין שהם יותר טובים מאחרים, אבל זה לא סיבה להתנהג ככה. אנשים שחיבבתי בהתחלה, עכשיו הם מתחילים להעיק עלי. כשלומדים להכיר אנשים לומדים לראות את הפגמים שלהם.

זה כנראה גם הסיבה שאף פעם לא יהיה לי קשר רומנטי, כי בתוכי אני יודעת שברגע שאני אכיר מישהו מספיק אני אתחיל לא לסבול אותו.

 

אז הנה, הגיע הזמן להודות בפה מלא, שמי ג'אסט ואני שונאת אנשים. שכולם יקפצו לי.

 

עכשיו תעזבו אותי ותנו לי להיות לבד עם השקט שלי.

 

 

 

אנשים שצריך להטביע

*כאלה ששוחים לאט יותר ממך ואז כשמגיעים למצב שהם חצי בריכה לפניך ואת באמצע הבריכה את רואה שהם עצרו וחושבת יופי, אם הם יחכו עד שאני אגיע לקצה אני אצא לפניהם ולא אצטרך לעקוף אותם אבל אז רגע לפני שאת מגיעה לקצה הם יוצאים ואת צריכה לעקוף אותם כבר בהתחלה מה ששובר לך את הרצף של הבריכה.

*כאלה ששוחים יותר מהר ממך וכשאת מגיעה לקצה הבריכה ורואה שהם מתקרבים אליך את עוצרת בקצה ומחכה שהם יגיעו כדי שהם יצאו לפניך ולא יצטרכו לעקוף אותך אבל כשהם מגיעים הם גם עוצרים אז את מחליטה לצאת ורגע אחרי הם גם יוצאים ועוקפים אותך ומשפריצים לך מים בפנים.

*אנשים מהסעיף הקודם שעושים את זה כל פעם במשך חצי שעה ואז, כשהבחור שאיתו באת לשחות מחליט לצאת מהמים ואין לך אם מי לדב בעצירות הם פותחים שיחה ב"חם, הא?".

*אנשים ששוחים איתך במסלול וכל פעם שאת חולפת לידם פתאום עושים תנועות מאד רחבות עם הידים.

*זקנות שלא מגיעות עד סוף המסלול אלא עוצרות כשהן מגיעות לקו ההפרדה בין מים רדודים לעמוקים, עומדות במקום, מסתובבות ושוחות חזרה.

*זקנות מהסעיף הקודם שגורמות לך לעקוף אותן פעמיים.

*ילדים

*קיבוצניקים. בד"כ אני הולכת לבריכה הקרובה למקום העבודה ושם יש אנשים ממושמעים, שוחים תמיד בצד ימין של המסלול ככה ש4 אנשים, שניים מהם קרחונים**, יכולים לשחות בכיף. מדי פעם אני הולכת עם אמא שלי לבריכה בקיבוץ. המסלולים שם בערך פי 2 רוחב מהמסלולים בבריכה השניה, אבל הקיבוצניקים שוחים אחד במסלול, באמצע המסלול. כבר יצא לי לראות אנשים שלא נכנסו לבריכה אלא חיכו שאחד המסלולים יתפנה מהשחיין הבודד שבו. ואם אני ממש רוצה להכנס למסלול מאויש, צריך לבקש בנימוס מהאדם במסלול שירשה לי להכנס איתו. ואז כמובן שכל אחד שוחה בצד שלו ככה שמה שבטוח, אדם שלישי לא יכנס למסלול ולכל קיבוצניק יהיה את המרחב הפרטי שלו לשחות בו.

**קרחונים = אנשים שנראים וזזים כמו.

שיחה מאחד הבקרים השבוע

-מה נשמע?

-הכל טוב.

-הכל?

-הרוב... חלק... משהו...

-התחלת בהכל טוב ועוד מעט את קופצת מהחלון

-מה פתאום שאני אקפוץ מהחלון, זה קומה שלישית, אי אפשר למות מזה, סתם יכאב לי אח"כ

-לאו דווקא, מפה את כן יכולה למות

(שנינו ניגשים לחלון לבדוק שוב את הטענות שלנו)

-אם את קופצת ראש את מתה על המקום

-אני לא חושבת שאפשר לקפוץ ראש מהחלון. פסיכולוגית, לא נראה לי שאפשר לשכנע את הגוף לעשות דבר כזה. מילא לקפוץ, כל מה שצריך לעשות זה לעזוב, אבל ממש להביא את עצמי להסתובב באויר כדי לקבל חבטה בראש, לא נראה לי שזה יקרה.

-טוב, את גם יכולה לקפוץ עם הרגלים למטה ולשמור על גוף נוקשה. הזעזעוע מהפגיעה יעבור בעמוד השדרה ויגיע לראש.

-טוב, אולי אני אנסה את זה יום אחד.
-אם תנסי תודיעי לי.

היתי נוכחת בלפחות 2 שיחות בוקר שנפתחו בכך שהחליפו את הנייר טואלט מזה עם הלבבות לזה עם הכלבלבים. אין מה להשוות, הכלבלבים הרבה יותר טוב. אולי אני אתחיל לגנוב נייר טואלט מהעבודה.

הפתי בר של שופרסל פחות טעימים מאלה של אוסם. וגם לא הרבה יותר זולים. יש דברים שבהם עדיף לא לחסוך.  

לא יפה

אני לא ממש אוהבת לדבר על זה כי זה מרגיש לי קצת (הרבה) חוסר ענווה, במיוחד בימים סוערים אלו של מחאות חברתיות אבל אני פשוט חייבת להוציא את זה ואני אתנחם בכך שלא רבים קוראים את הבלוג הזה. ובכן התחיל חודש חדש (למי שלא ידע, גם חודש אב וגם חודש אוגוסט מתחילים היום) ויחד איתו הגיע התלוש ועקב צירוף של מספר גורמים שחברו להם יחדיו הגעתי למצב שבו רק המיסים שירדו לי מהתלוש שווי ערך למשכורת של מהנדס מתחיל בהיטק. איך זה קרה, אתם בוודאי לא שואלים. ובכן הגורם הראשון הוא שבשעה טובה ומוצלחת ואחרי פאקינג 3 שנים באותו מקום עבודה סוף סוף קיבלתי העלאה בשכר. העלאה שאם היתי נשארת במקום הקודם שלי הייתי מקבלת כבר לפני שנתיים, וכמעט כל שיחת משוב דאגתי להסביר את זה לבוס, אבל אני לא קטנונית, העיקר שהיא הגיעה, בתוספת עדכון רטרואקטיבי מינואר. וואחד עדכון רטרואקטיבי. בנוסף, גם כן בשעה טובה,  קיבלתי קביעות. מה שאומר בנוסף לעובדה שאני יכולה לשבת מהיום רגל על רגל ולא יוכלו לפטר אותי גם עדכון בילט אין. וגם הוא רטרואקטיבי למופת. בנוסף 2, נהוג לחלק אצלנו בונוס רבעוני וברבעון הזה עקב העובדה שהצוות שאני עובדת בו הגיע להישגים מרשימים כולנו קיבלנו בונוס מנופח למדי. בנוסף 3, נהוג גם לבצע חלוקת רווחים שנתית שהשנה נפלה במקרה לגמרי על אותו חודש כמו הבונוס. והשנה, בניגוד לשנים קודמות בהן אותה חלוקת רווחים לא אחידה גרמה למרמור רב בקרב עובדים שאינם בדרג מנהלי, השנה החליטה ההנהלה להיות נדיבה גם לפועלים הפשוטים. כל אלה יחדיו הביאו לתלוש משכורת חד פעמי מרוצה מעצמו למדי. אני יודעת שזה לא יפה לנפנף במזל הטוב אבל אני מקווה שתסלחו לי, פשוט לא יכלתי לעבור על העניין לסדר היום.

 

אני יודעת שיש לי הרבה מזל בחיים. לא שלא עבדתי קשה להגיע לאיפה שהגעתי, תואר ראשון ועוד מעט שני בטכניון לא הולכים ברגל, בנוסף לשעות העבודה הרבות ולדרישות הגבוהות בעבודה ועדיין, עם נתוני פתיחה אחרים או עם כמה פניות לא נכונות בדרך היתי יכולה להיות במצב אחר לגמרי. אני מתפרנסת פרנסה יפה, אני חיים אמנם לא פזרניים אבל גם לא מתאמצת להדק חגורה, עניין שלגמרי לא ברור בזמן האחרון וכל זה תוך כדי שאני עושה משהו שאני נהנית לעשות ואני טובה בו. מה היה קורה אם לא היה לי כזה מזל? אני תוהה אם היתי מצליחה להסתדר גם אם לא הייתי מוצאת את המקצוע הנכון לי שבמקרה הוא גם מקצוע מבוקש. אם הייתי מצליחה לעזוב את הקיבוץ, אם הייתי בכלל מעיזה לנסות. רוב הצעירים בקיבוץ מנסים את מזלם בחוץ לפני הלימודים, אני לא. אני דבר ראשון אחרי הצבא ואחרי שנה עבודה בקיבוץ (חובה) הלכתי ללמוד.  אפשר להגיד שזה כי לא רציתי לבזבז זמן, אפשר להגיד שחיכיתי שאני אהיה מסודרת לפני שאני יוצאת או שפשוט פחדתי לעשות את הצעד הזה לפני שאני בטוחה שיש לי את היכולת. אז למה בדיוק מגיע לי להיות במצב כזה טוב בזמן שאחרים מחשבים כל קניה בסופר?

 

זה לא שאני חושבת שאי אפשר לחיות בארץ במשכורת נמוכה משלי. סה"כ  אני חיה חיים די צנועים ורוב המשכורת שלי בסוף החודש נכנסת לחסכונות. אני קונה בסופר הזול למרות שיש לי פוביה מהסופרים הענקיים האלו (יש מבחר של כמה סופרים זולים באותו אזור, אני מעיזה להכנס רק לאחד מהם שאני כבר מכירה אותו וגם שם, כל פעם שמזיזים דברים אני נכנסת לפאניקה). כשקניתי ספה קניתי אותה בשוק, כשקניתי טלוויזיה קניתי אותה מתצוגה. הקומקום החשמלי והטוסטר שלי כבר מתים שאני אחליף אותם והמקרר יד שניה עגלה. הליסינג הוא המקום היחיד שבו אני מרשה לעצמי לבזבז וזה בעיקר בגלל שיש לי פחד מלהחזיק רכב פרטי (אני קיבוצניקית, יש לי תסביכים). הייתי יכולה לחיות עם הרבה פחות, אבל הייתי מפחדת.

 

אני קצת אמביוולנטית לגבי המחאה האחרונה. בעיקר מהמפלצת שנהיתה ממנה. נראה כאילו אף אחד כבר לא יודע על מה נלחמים ומה יוגדר כניצחון. בכלל היא התחילה רע עם השאלה הנצחית למה לעזאזל אנשים צעירים בלי עבודה אמיתית חייבים לגור דווקא בתל אביב ועוד בוכים על זה. תכלס זה נראה כאילו לכמה אנשים לא היה כסף לשלם על החשמל שצורך המזגן אז הם החליוו לצאת להתאוורר באוהל על הדשא. ומה הם רוצים? דיור זול בתל אביב. ואם יהיה דיור זול, הם חושבים שלכולם יהיה מקום? לא. אז לא יהיה סינון על סמך שכ"ד, אז המשכירים יסננו לפי פרמטרים של מי בא מהמוצא הנכון ולמי יש עבודה נכונה. אם רק זה לא היה מתחיל בתל אביב, אם רק לא כולם היו מתכנסים דווקא שם. הרי מחירי הדיור שערוריתיים בכל המדינה, אז למה להתמקד דווקא בתל אביב, עיר נהנתנית שלא אכפת לה מכלום חוץ מעצמה? הקריאה לא צריכה להיות דיור זול בתל אביב, הקריאה צריכה להיות פיתוח הפריפריה כדי שאנשים יוכלו לחיות גם מחוץ לתל אביב ועדיין להתפרנס יפה.

אז מדינת ישראל נמצאת במצב כלכלי מצויין בזמן שמדינות אחרות מסביבנו נכנסות למשברים (ארה"ב שכולם אוהבים להביא כדוגמה נמצאת במצב ביש בעניין החוב הלאומי). מצד אחד שמרגיש דפוק שבזמן שלמדינה נהיה יותר טוב לרוב האזרחים נהיה יותר רע. מצד שני, תסתכלו על מדינות שכן דאגו לאזרחים שלהן ותראו מה קרה להן (ספרד, אירלנד וכו). מצד שלישי, בספרד אנשים יוצאים להפסקה של שעתיים כל יום. בישראל אנשים עובדים יותר מברוב מדינות אירופה. למה שזה לא יקנה לאנשים את הרווחה הכלכלית שמגיעה להם. מצד רביעי, אף אחד לא באמת יודע מה צריך לעשות כדי להגיע לרווחה הזו, כולם יודעים רק שמישהו צריך לעשות משהו. אם עופר עייני, האדם שעומד בראש כל הוועדים שמהווים חלק מהרעה החולה של המדינה הזו מחובק בחום ע"י אנשי המחאה אז בחיי שאין להם מושג מהחיים שלהם. כל המוחים שמחים שהוא משבית את המשק לאות מחאה, הם רק שוכחים שהיחידים שנפגעים מהשביתה הזו זה הם ופעם קודצת שהוא השבית את המשק זה היה כדי לעשות עוד הון על הגב שלהם. מעניין אם מכל הבלאגן הזה אנשים יתעוררו בבחירות הבאות והאם סוף סוף השמאל החברתי (לא שמאל פוליטי, אין דבר כזה יותר) יצליח להתעורר בארץ הדפוקה הזו, שבה אנשים יודעים שביבי דופק אותם אבל מצביעים לו כי הוא ידפוק גם את הערבים.  

 

אגב פחדים, מסתבר שהחתולה שלי פוחדת מג'וקים יותר ממני. יותר טוב ככה, יותר גרוע מהג'וקים הענקיים האלו זה החצאי ג'וקים שחתולים אוהבים לפזר אחריהם.

חתולה (זהירות תמונות)

אז מה דעתכם על התמונה בכותרת? נכון שיש לה פרצוף של 'עזבו אותי, באמשכ'ם'?

מתה עליה. לאחרונה היא שידרגה את עצמה, עברה מלישון ליד הרגליים לישון ליד הראש. כנראה נמאס לה שאני בועטת בה. היא מתעצבנת עלי כשאני הולכת לישון מאוחר. היא מתחילה להסתובב בין הסלון לחדר שינה תוך כדי יללות. זה לא שהיא הולכת לישון ביחד איתי, פשוט כמה דקות אחרי שאני נכנסת לחדר שינה, במקרה לגמרי היא גם נכנסת לחדר. ובלי שום קשר לכך שאני נכנסתי למיטה היא נכנסת גם. מקרי לחלוטין. כמו שבאחד הקיבוצים פיתחו קולנועית שבת. (קולנועית, למי שלא קיבוצניק, זה מעין קלאב קאר מנוון שבקושי זז ונועד לסייע למתקשים בהליכה). לקולנועית יש סוויטץ' אבל המנוע לא נדלק כשמסובבים אותו אלא פרק זמן אקראי לאחר מכן. כך שפעולת סיבוב המפתח לא גורמת להפעלת המנוע, המנוע נדלק על דעת עצמו ולכן לא בוצע חילול שבת.

 

מה את חושבים, לעבור לסנדלים או שאפשר להשאר בנעלי בית?

תסתכל על המדף תבדוק אם נשאר עוד קורנפלקס ליד החתולה.

 

ששש, אתם לא רואים אותי

 

הכנתי עוגה

פעם ראשונה מאז שעזבתי את ההורים שאני מכינה עוגה בעצמי. הסיבה- כי מחר יומולדת, אז צריך להביא משהו לעבודה. בד"כ אני מבקשת מאבא שלי שיכין לי משהו אבל הפעם החלטתי להכין בעצמי. כמובן שאין לי תנור בבית, מה שמשאיר לי בערך אפשרות אחת- עוגת גבינה קרה.

גם מיקסר עד היום לא היה לי בבית אז לרגל המאורע החגיגי קניתי לי מיקסר קטן וחמוד ב50 שקלים. זה ממש מרשים איך יש הכל בסופרים הענקיים האלה. כמובן שזה לא עזר כי לא השמנת לא רצתה להתקצף. ניסיתי להקציף חלבונים כדי להוסיף מרקם אוורירי לעוגה אבל גם הם לא שיתפו פעולה. אין לי את זה. ושמתי יותר מדי סוכר אז יצא ממש מתוק. אבל אם אני אגיד שאני עשיתי אותה לא יהיה לאנשים נעים להגיד משהו רע והם פשוט יאכלו אותה עד הסוף.  העיקר שהיא נראית לא רע. ונתקעתי עם חבילת חמאה כי חשבתי שאני אכין בסיס מפירורי עוגיות ובסוף החלטתי ללכת על עוגיות שלמות. חמאה זה לא טוב כי יש לי כולסטרול גבוה. בעבר הכרזתי חרם על החמאה אבל עם חוק החרם החדש זה עלול להיות בעיתי. אם מישהו מעוניין בחבילת חמאה הוא מוזמן לבוא לקחת.

אין גבול לחוצפה של הסופרים. היום בזמן שערמתי מוצרים על המסוע הקופאית קראה לנציג של הכרטיס אשראי שלהם שיבוא לשכנע אותי להצטרף. מכיוון שפעם אחת נציגת מכירות שלהם כבר תפסה אותי ובזבזה לי כחצי שעה מהחיים שלי הפעם הייתי מוכנה אליהם. בהתחלה מלמלתי שאני כבר שמעתי את הכל ואני לא מעוניינת. כמובן שזה לא עניין אותו והוא התחיל עם ה"אבל זה חינם". עניתי לו במה שהגעתי למסקנה שהוא הדרך היחידה להעיף אותם- אין לי חשבון בנק. הגלגלים בראש שלו חרקו לרגע ואז נרגעו והוא עזב אותי לנפשי. כמה דקות אח"כ באה נציגה נוספת לשאול למה לא רציתי לעשות כרטיס. מיד הגבתי במשפט המנצח- אין לי חשבון בנק. - אין לך בכלל חשבון?!? אף אחד ?!? -אני עדין גרה אצל ההורים, מה לעשות. היא הסתכלה עלי במבט של אני יודעת שאת עובדת עלי והלכה גם היא. פיצחתי את השיטה.

אני שונאת יומולדת. כל שנה אני אומרת לעצמי ששנה הבאה אני אדאג לא להיות בארץ בתאריך הזה וכל שנה אני נזכרת מאוחר מדי.

אם מישהו אומר לי מזל טוב אני שונאת אותו.

 

סתם עוד מרמור משעמם

אני מתה מעייפות אבל לא רוצה ללכת לישון כי אני לא רוצה לקום מחר. בזמן האחרון אני שונאת לקום בשישי בבוקר. אני כל פעם אומרת לעצמי שיש לי המון דברים לעשות אבל אף אחד מהם לא כיף ובסוף אני לא עושה כלום וסתם מתבטלת במשך יומיים. אז  מחר אני צריכה לשלם את הארנונה (בחרתי לגור במקום האחרון בארץ שאי אפשר לשלם בו ארנונה באינטרנט) ובדרך ללכת למכולת כי לא היה לי כוח לעשות קניות השבוע אז אין לי מה לאכול בסופש. לא שזה רע שאני לא אוכל כלום. אני עליתי בחודשים האחרונים 5 קילו בערך ועכשיו אני עברתי משמנה גבולית לשמה באופן רשמי. אני פשוט לא מצליחה לשכנע את עצמי לא לאכול. כי מה הטעם? זה לא שזה יעזור לי להשיג מישהו.נכון, אני רוצה להיות יותר רזה, אבל כרגע אני יותר רוצה גלידה. למה לטרוח בכלל.

אני גם צריכה לנקות את הבית שאני ממש שונאת. החתולה עושה איתי תחרות, אני מטאטאה והיא מפזרת את החול שלה. אני לא יודעת מה יש לה. היא חתולה. למה היא לא מצליחה לכסות את הצרכים שלה בארגז בלי להעיף חול לכל הכיוונים?גם זה מרגיש חסר טעם. לנקות רק כדי שהיא תוכל ללכלך שוב.

אני ממש חייבת להתחיל ללמוד למבחן שיש לי ביום רביעי. לא שזה ממש משנה, הרי תואר בלי תזה זה גם ככה לא משהו שמרשים מישהו. אז מה אם יהיה לי ציון נמוך, מי מסתכל על זה בכלל. מזל שאני לוקחת את הקורס הזה ביחד עם מישהו שאני מכירה והבטחתי לו שנאי אעשה את העבודות ביחד איתו, זה הדבר היחיד שגרם לי בכלל להסתכל על העבודות בקורס הזה. יש עוד קורס שבו אני צריכה לכתוב עבודה. זה דווקא מעניין. אני אוהבת עבודות כאלה אבל גם את זה אני לא מצליחה לשכנע את עצמי לעשות. שבוע שעבר הייתי צריכה לתת להרצאה בכיתה ובסוף לקחתי חופש יום לפני כדי להכין אותה כי לא היה לי כוח אליה לפני זה.

אני גם צריכה להזמין אינסטלטור כי הכיור מטפטף. אבל כבר התקשרתי לשני אינסטלטורים ששמו לי מגנט על הדלת ושניהם אמרו לי שהם יחזרו אלי ושניהם לא חזרו. מאחד ביקשתי אם הוא לא יכול לבוא בשישי שיבוא ביום ראשון אבל אחרי 6 כי לפני זה אני לא בבית וגם לא אוכל לענות לטלפון. הוא אמר בטח אין בעיה. כמובן שהוא התקשר בדיוק ב-4 מתי שהייתי בהרצאה. אז לא עניתי לו וכשהתקשרתי אליו חזרה הוא פשוט ניתק בעצבים. אני שונאת אנשי מקצוע. אני גם צריכה שיבוא איש מזגנים למלא את המזגן בגז כי מי שהתקין את המזגן עשה עבודה ממש דפוקה. הבעיה העיקרית עם המזגן הזה היא שהדייר הקודם (עורך דין מניאק) התקין את המזגן הזה על דעת עצמו ללא אישור מבעלת הדירה ככה שהמזגן בעצם לא שייך לדירה ואני צריכה לשלם בעצמי על הגז הזה שהוא די יקר.

כרגע אין לי כרטיס אשראי בגלל שחברות האשראי כל כך מתקדמות וחדשניות שכשנגמר התוקף של הכרטיס הן שולחות את החדש בדואר הביתה. הבעיה היא שהוא לא הגיע בדואר. אז כשהתקשרתי לשאול מתי הוא אמור להגיע הבחורה בשירות לקוחות אמרה לי שהכרטיס נשלח לפני 3 שבועות ואם הוא לא הגיע אז זה נחשב שהוא נאבד ולכן היא מבטלת לי אותו. בגלל שדחיתי את שיחת הטלפון הזו לאמצע השבוע ולוקח להם 4 ימי עבודה לשלוח את הכרטיס החדש לסניף והסניף שלי סגור ביום ראשון אני עכשיו במצב שאין לי כרטיס אשראי עד יום שני. והכי מבאס שביום שבו ביטלו לי את הכרטיס תכננתי לצאת מוקדם מהעבודה לקניות (כי צריך מכנסיים חדשים שיעלו עלי עם הגזרה השמנה החדשה שלי). אז יצאתי מהעבודה מוקדם אבל רק אחרי שיצאתי נזכרתי שאין לי כרטיס אשראי ואת המזומן שיש עלי אני רוצה לשמור לסופש. לא שיש סיכוי שיהיה לי משהו מעניין בסופש שאני ארצה להוציא עליו כסף.

וכמובן שאחרי הכל אני גם רוצה ללכת לחדר כושר. אבל שוב, זה כנראה לא יקרה. אולי אני אלך על ההליכון שיש לנו בבניין. אחרי הכל אני משלמת די הרבה לועד בית, לפחות אני אנצל במשהו את מה שהם מספקים. השחיה היום לא היתה מוצלחת. כנראה התחלתי לא טוב, אני בד"כ עושה שתי בריכות חימום חזה, הפעם עשיתי רק בריכה אחת חזה וישר עברתי לחתירה. כבר בבריכה השניה הזו הרגשתי את הכוחות נגמרים וככה במשך כל הזמן סחבתי לסירוגין בריכה חזה בריכה חתירה. יש יותר מדי ילדים בבריכה בתקופה הזו. צריך לתת אישור להטביע אותם קצת. לא לגמרי, רק עד שישתקו.

חשבתי שאני אכתוב פוסט מרמור קצר, בסוף יצא אחד ארוך. ואפילו לא כתבתי על העבודה שגם עליה התחלתי להתמרמר לאחרונה. לא נורא, נשאיר קצת לפעם הבאה.

 

יומן דייטים 2302585

אני לא נוהגת לפסול אחרי דייט ראשון אם הוא לא היה ממש אסון. אמנם פארק נשר לא הרשים יותר מדי אבל רציתי לתת לו עוד הזדמנות. כמו שאמרתי כבר, אני פה כדי להנות. הוא רצה דייט שני פיקניק. תרגום- אין לי אוטו או כסף למסעדה אז נלך על משהו קרוב ואוכל ביתי. טוב נו, למה לא. לא יזיק לי קצת לצאת לנשום אויר צלול הישר מבתי הזיקוק של חיפה. לרוע מזלו היה חם מדי אז הצעתי ים במקום. ים לא יכול להיות רע. רק מה, בטלפון לפני הוא ביקש שאני אבוא ספורטיבי כדי לא לפדח אותו. כנראה שגם לו זה לא נראה יחסי הביגוד מהדיט הקודם (תזכורת: אני באתי במשהו יפה אך נוח, הוא דפק מכנסי ב' וגופיה צבאית). טוב, אז ויתרתי על החצאית שאני אוהבת ללבוש לים ולבשתי מכנס רחב, שלא ירגיש מאויים.

סיכום נקודות לרעתו בינתיים: הבנאדם לא מוכן להשקיע במראה ומרגיש רע כשאני כן משקיעה. ועוד דופק איחור אופנתי של 20 דקות. הייתי צריכה להסתתובב וליסוע לבד בשלב הזה.

מגיעים לים, אני עוצרת עם האוטו בחוף הסטודנטים. אני כבר מוכנה לחנות את התיק ולהכנס למים אבל לא, לא מתאים לו לשבת שם. יש מקום אחר דרומית יותר, קצת לפני תל אביב, שהוא מעדיף לשבת בו. כשאני חושבת על ללכת לים אני חושבת על ללכת להתרחץ בים. הוא כנראה חושב על ללכת ל3 קילומטרים לאורך החוף, לטבול את הרגליים ולחזור. אז התחלנו ללכת. כשעברנו את השלט שאומר שעברנו כבר קילומטר (יש כאלה לאורך החוף מסתבר) כבר נמאס לי ללכת אז הנחתי את התיק על החול והודעתי לו שאני נכנסת למים. טוב, לא היתה לו יותר מדי ברירה אז הוא נכנס גם. אחרי דקות התארגנות ארוכות שאין לי מושג מה הוא עשה בהן כי אני בשלב הזה הייתי כבר עם הגב אליו ועם הפנים לשמש השוקעת והגוף בתוך המים.

הים לא היה משהו, גלים מעפנים נמוכים כאלה. יצאתי ופרשתי מגבת על החוף. הוא בהתחלה לא ממש הבין למה אני מביאה מגבת, כנראה שהוא לא מהאנשים שיושבים על החוף, הוא מעדיף להתיבש בהליכה חזרה. האמת שהוא די יבש אותי בהליכה חזרה ככה שאפשר להבין אותו. אני מצידי היתי מוכנה להמשיך ככה עד השקיעה אבל לו היו תוכניות אחרות אז הוא הציע שנלך. אני הצעתי שנלך לאכול. תגובתו- לא באנו כדי לאכול. באמת? לא ידעתי שיש לנו מטרה סציפית. בסדר, גם ככה הבנתי שלאכול איתו יהיה לאכול בשתיקה רוב הזמן. אז נכנסנו לאוטו תוך שהוא מציין שזה באסה שיש לי אוטו. למה באסה? כי ככה אני מסיעה אותו ולא הוא אותי. גבר, אני בחורה עצמאית, אני גרה לבד, אני משלמת על ליסינג, לעזאזל, אתה יודע כמה עולה היום ליסינג? ואני מוכנה לשלם את זה בשביל העצמאות שזה נותן לי, אתה באמת חושב שמה שאני מחפשת בגבר זה נהג?!?

סיכום נקודות לרעתו: מאד אוהב ללכת בלי שום סיבה, לא אוהב סביבת אנשים, לא ממש מעניין אותו מה אני רוצה, פועל לפי תסריט שהוא הכין בבית ויש לו בעיות אגו קשות.

טוב, נקודת היעד הבאה- ספסל בפארק הכרמל. כנראה ששם היה המקום המיועד לפיקניק וכנראה שהינו אמורים להגיע אליו בהליכה אלמלא היתי מתעקשת על לעבור בדרך בים. למי שלא מכיר את האיזור אני אציין שללכת ברגל מנשר לפארק הכרמל מצריך טיפוס לא מתון של כ- 300 מטרים. נחמד בתור אתגר ספורטיבי. לא נחמד בתור משהו רומנטי. ולא נראה לי שנתתי לו איזה סיבה להאמין שאני עשויה להנות מדבר כזה, אבל שוב, כנראה שמה שאני רוצה לא מעניין.  אז חזרנו חזרה לתסריט שהוא הכין בראש בבית. ולפי התסריט הזה בשלב זה הגבר שולף בקבוק יין מוסקט עטוף בשכבות של בידוד תוצרת בית. הגבר החליט לשחק אותה מקגיוור ובמקום להשקיע בתיק טרמי לבקבוקים הוא טרח ועטף את הבקבוק בשכבות של נייר טואלט ונייר כסף. כנראה שניסה להדגים לי מה יכול לעשות מהנדס חומרים (כי לנהוג הוא לא יכול). בנוסף, בהתאם לסרט קיטש רומנטי, נשלפו מהתיק גם דובדבנים. יין מבעבע ודובדבנים, כמה רומנטי, אני חושבת שאני הולכת להקיא קשת בענן. כמובן שבתסריט שהיה לו בראש הבחורה לא אמורה לנהוג ולכן יכולה להשתכר מיין מבעבע. למה המציאות חייבת להיות כל כך מציאותית ולמה תסריטים הוליוודים מטופשים לא יכולים לעבוד בחיים האמיתיים.

בסוף הדייט הסעתי אותו חזרה תוך כדי שאני מרגישה את גאוותו הפגועה על כך שלא הורשמתי מהסצנה הרומנטית שהוא מנסה לארגן לי.

מאוחר יותר בערב קיבלתי ממנו sms שאומר שהוא לא מבין בנות.

אולי אני צריכה לשלוח לו את הפוסט הזה כדי להסביר לו.

  

שאלה למחשבה

 נפתח בבדיחה
שלושה מורים שוחחו בשעת לילה מאוחרת בבית המדרש. לפתע הואר המקום באור נגוהות ומלאך ירד אל החדר. הוא קרב אל המורה הקשיש ואמר לו "בשל מסירותך הרבה ניתנה לך הזכות לקבל אחת משלוש משאלות- תבונה אינסופית, יופי נעורים או ממון רב. בחר." המורה לא היסס לרגע וביקש את התבונה. המלאך נגע במצחו ונעלם. שני המורים האחרים קרבו אליו ביראה וביקשו ממנו לומר דבר חוכמה. המורה פנה אליהם במבט חולמני ואמר "הייתי צריך לבקש ת'כסף".
הבדיחה הזו לקוחה מהספר "מסע אל ממלכות פנימיות הדרך אל בריאות שיש בה שמחת חיים" כותרת משנה שנפלה בעריכה "עוד דרך להוציא כסף מאנשים טפשים". דודה שלי הביאה לי את הספר הזה במתנה ומכיוון שאני עובדת כרגע על לא להגיד לאנשים דברים לא נחמדים בפרצוף נמנעתי מלהביע עליו את דעתי ואף קראתי כמה עמודים רק כדי שאני אוכל להגיד בכנות שהתחלתי לקרוא אותו. במשך הקריאה מה שעבר לי בראש היה "בולשיט, בולשיט, רגע, נראה כאילו יש פה נקודה, לא, בולשיט. עכשיו היא סותרת עת עצמה עם עוד בולשיט. איזה יופי, עוד בולשיט." אני חושבת שהבנתם שלא מצאתי יותר מדי דברי חוכמה בספר. אבל אז המחברת באה עם בדיחה שלא קשורה בשיט לנושא הפרק, סתם כדי לשעשע. ודווקא הבדיחה הזו גרמה לי לחשוב.

 

מה אני הייתי מבקשת?
תבונה אינסופית? אמר קהלת החכם באדם "כִּי בְּרֹב חָכְמָה, רָב-כָּעַס; וְיוֹסִיף דַּעַת, יוֹסִיף מַכְאוֹב." (א. יח).רוצה לומר ככל שאדם יותר חכם ככה הוא יודע כמה כולם סביבו טפשים וזה כואב. או אם לנסח את זה בדרך אחרת, יש קללה בלהיות יותר חכם מכולם.

אני מכירה כמה אנשים שיש להם יותר מדי ידע בראש ואין להם מה לעשות איתו אז הם פשוט מחפשים כל הזדמנות לשפוך אותו על הקרובים להם. זה הופך אותם לאנשים מעצבנים. וגם יהירים. בתקופה שאני גרתי בקיבוץ היתה לי הרגשה שאני יותר חכמה מכול האנשים סביבי (אני לא בטוחה שהיא לא היתה נכונה). בתקופה הזו הייתי בנאדם מאד יהיר. אחד הדברים הכי קשים לי בטכניון היה שכבר לא הייתי מעל כולם. אמנם הייתי טובה אבל לא הכי טובה. זה קצת הרגיע אותי והיום כשאני עובדת בצוות שמורכב מהמהנדסים הכי טובים שיש (יחי הצניעות) וביניהם אני מרגישה שאני מפשוטי העם זה הופך אותי ליותר ענווה ויותר סובלנית גם כלפי אנשים רגילים. אני מאמינה שאני בנאדם יותר טוב היום ממה שהייתי פעם (תתעלמו ממה שכתבתי על בספר בהתחלה, זה לא נחשב). לא הייתי רוצה את הגאוותנות שבאה עם תבונה אינסופית.
האם ידע אינסופי זה דבר טוב?  למה בנאדם צריך ידע אינסופי, בעיקר כיום כשיש גוגל. ידע רק לשם ידע הוא סוג של בזבוז, הוא חסר טעם וכפי שכבר כתבתי אין לאנשים משהו טוב לעשות איתו. ידע הוא טוב כשאפשר להפיק ממנו תועלת, להשתמש בו או ללמוד ממנו. בנוסף, ידע אינסופי אומר שכבר לא נשאר מה ללמוד. חלק ממהות החיים הוא ללמוד דברים חדשים. אני מאמינה שהיום שבו אני אדע כל מה שצריך בשביל לעשות את העבודה שלי זה יהיה היום שבו אני אתחיל לחפש עבודה אחרת (אם לא לפני זה בגלל תנאים). אחד הדברים היותר מספקים בשבילי הוא ללמוד ולהתאמץ ולחפש את התשובה לבעיה שאני צריכה להתמודד איתה. המאמץ שבחיפוש אחר הפתרון חשוב לי הרבה יותר מהפתרון עצמו. לדעת הכל אומר לדלג על האתגר ישר לתשובה הלא מעניינת. נקסט

 

ממון רב?  מַרְבֶּה נְכָסִים – מַרְבֶּה דְּאָגָה (משנה, אבות ב ז). אני לא צריכה ממון רב. אני צריכה ממון שיספיק לי לחיים ברמה מספקת +. אני רוצה את היכולת לספק את כל הצרכים שלי ברמה טובה אבל לא להוציא בלי לחשוב. אני רוצה להרשות לעצמי מדי פעם מותרות, אני רוצה את הפינוק שבלהחזיק ליסינג, אני רוצה לנסוע פעם בשנה לחופש, אבל אני רוצה לזכור שאלה מותרות. אני רוצה לזכור שחופשה עולה לי חודש משכורת ולכן אני אתכנן אותה היטב ואהנה מכל רגע. אם חס וחלילה יהיו לי ילדים יום אחד אני רוצה להיות מסוגלת לתת להם כל מה שהם צריכים ברמה הכי טובה. אני לא רוצה לתת להם כל מה שהם רוצים, רק מה שאני מאמינה שבאמת יגרום להם לאושר. אני רוצה שהם ידעו להעריך מה שיש להם ולא יקחו את זה כמובן מאליו. אני רוצה לזכור תמיד להעריך את מה שיש לי ולא לקחת את זה כמובן מאליו. אני רוצה להנות מכסף שהורווח בעבודה קשה ולדעת שזה מגיע לי כי הרווחתי את הכסף הזה בעבודה קשה ולכן אני יכולה להנות ממנו בלב שלם.

בנוסף, כסף אכן גורר איתו דאגות. ככל שיש יותר כסף יהיו יותר אנשים שינסו לקחת אותו ולנצל אותי. יהיה לי יותר קשה לדעת מי רוצה בטובתי ומי רוצה בכספי. גם כסף גורר יהירות. ופזרנות. ככל שיש יותר רוצים יותר ולכן אף פעם אין מספיק. מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד, אִם-מְעַט וְאִם-הַרְבֵּה יֹאכֵל; וְהַשָּׂבָע, לֶעָשִׁיראֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ, לִישׁוֹן. ; יֵשׁ רָעָה חוֹלָה, רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ:  עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו, לְרָעָתוֹ.(קהלת ה יא-יב)
נקסט

 

יופי נעורים? שימו לב, לא נאמר פה יופי אינסופי או יופי רב. נאמר יופי נעורים. כזה שרואים ברחוב. כזה שמסכתלים עלי אבל לא זוכרים אותו. יודעים מה? קניתי. שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל (משלי לא 30). האם יופי נעורים יעשה אותי מאושרת יותר? אני לא בטוחה בכלל. אני מרגישה יותר טוב עם עצמי בתקופות שבהן אני רזה ואני אוהבת להראות יפה כשאני יוצאת אבל אני לא יודעת אם התחושה הטובה הזו היא מעצם היופי או מהשינוי מהרגיל. היתי רוצה לקום כל בוקר מוקדם יותר ולהשקיע קצת בעצמי אבל אז אני חושבת למה לטרוח, אף אחד לא יעריך את זה. היתי רוצה להסתכל במראה ולא למצוא כל פעם פגמים חדשים. אני חושבת שכשהייתי צעירה הערכתי את המראה שלי, גם אם לא ידעתי להשתמש בו. אבל יתכן ואלו רק הגעגועים שמדברים. בכל מקרה, מבין שלושת המתות זו היחידה שלא מכילה הקצנה בתוכה ולכן גם לא טומנת קללה בחובה. אני בוחרת בה.
האם עדיין היתי בוחרת בה אם היו מחליפים יופי נעורים ביופי רב? לא. יופי הוא קצת כמו כמו כסף. הוא יכול לעוור עיני אנשים. הוא דורש השקעה בטפל במקום בעיקר. הוא גם מביא ליהירות. אני גם חושבת שבחורה יפה מדי, אף אחד לא מסתכל על הפנימיות שלה. נכון, יכול להיות שהקנאה מדברת מגרוני, אחרי הכל בתחום הזה אף פעם לא היתי משהו מיוחד. אבל בכל זאת אני חושבת שיופי רב מדי כמו כל אחת מהמתות המוצעות בסיפור הוא קללה.

 

לסיכום אני חושדת שהמלאך בסיפור לא נשלח ע"י האל אלא על יד השטן ומטרתו להעניש במקום לזכות.

 

מה דעתכם? מה אתם הייתם בוחרים?

 

 

שבוע מוצלח לכולם ושנדע לשמוח במה שיש לנו. 

וְרָאִיתִי, כִּי אֵין טוֹב מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיוכִּי-הוּא, חֶלְקוֹ:כִּי מִי יְבִיאֶנּוּ לִרְאוֹת, בְּמֶה שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָיו.(קהלת ג כב)

יומן דייטים 1414213

איזה מין רעיון זה דייט ראשון בפארק נשר? גשרים? זה מה שעושה לך את זה? (אם יש דרקון מסויים בקהל, אני יודעת מה אתה חושב)

ועוד לבוא עם מכנסי ב' וחולצת מדריך צבאי. זה אמור לעשות רושם על הבחורות? גמני לא השקעתי בהופעה חיצונית כמו לפני דייט רגיל, סנדלים בלי עקב, שיער אסוף במקום להשקיע בו, אבל בכל זאת. לא באתי בטרנינג לפחות.

אז נכון, זה נמצא במרחק הליכה משנינו, מה שחוסך את המבוכה שאין לו אוטו והוא כנראה יותר מדי ג'נטלמן לתת לבחורה לאסוף אותו בדייט ראשון. אבל יש גם בתי קפה במרחק הליכה ממנו, שאני לפחות אוכל להגיע אליהם באוטו. (ציינתי כבר שאני אוהבת בתי קפה?).

אוקי, אז הליכה זה נחמד. זה מונע שתיקות מביכות כי אפשר פשוט להנות מהצלילים של הטבע, המכוניות וקבוצת הילדים שבאה לחגוג יומולדת. וגם לא נתקעים בקטע של "אז מה בא לך?" לא יודע, מה בא לך?" וכן הלאה כי פשוט הולכים אחרי הסימון. יש גם את ההזדמנויות להיות אביר כשהבחורה מחליקה כי היא בניגוד אליך לא באה עם נעלי ספורט משופשות. מצד שני, אי אפשר לפתח באמת שיחות כי או שעסוקים בהליכה או שעסוקים בלהנות מהנוף ומהרגע שקט כשלהקת הילדים התרחקה. ואז ממשיכים ללכת לפני שהלהקה תחזור ושוב עסוקים בלא להחליק.

סבבה, סיימנו מסלול ואני לא יודעת עליו הרבה יותר ממה שידעתי בהתחלה. מה עכשיו? אני לא אזמין אותו אלי הביתה. אי אפשר לעשות סיבוב הליכה קצר כי זה מה שעשינו עד עכשיו. כל מה שאני יודעת זה שקשה להביו אותו בטלפון.

למה אנשים מתעקשים להיות מקוריים? למה לא לדבוק בשיטה הישנה, זו שעובדת?

 

 

 

חלום על קפיצה

בשלוש וחצי בלילה צלצל לי מישהו באינטרקום. הוא צלצל כמה פעמים. סביר  להניח שזה איזה חבורת ילדים שיכורים. בכל מקרה, זה קצת ערער אותי באמצע הלילה, התחלתי לחשוב שאולי זה מישהו שבודק אם אני בבית כדי לדעת אם אפשר לפרוץ אלי. איכשהו שכנעתי את עצמי שזה לא זה אבל שחזרתי לישון הייתי קצת מעורערת וזה חדר לחלום, שם בגלל הדאגה יצאתי מהדר שינה לסלון, שם היו אבא שלי ואח שלי. הנוכחות שלהם לא נראתה לי בעייתית אבל הנורות בסלון לא היו בסדר, הן לא היו במקום הרגיל שלהן וחלקן היו סתם חוטים מכוערים עם נורה משתלשלת בקצה. זה גרם לי לחשוד וככה הבנתי שאני בחלום. בהתאם להבנה הזו התנתי שאני יכולה לעשות מה שבא לי בלי לדאוג מהתוצאות ומה שבא לי באותו רגע היה לקפוץ מהמרפסת (קומה חמישית). אז יצאתי למרפסת, טיפסתי על אחד העציצים כדי להגיע מעל לגדר והסתכלתי למטה שנראה מאד רחוק. לרגע היססתי, הרגשתי קצת פחד ואת ההתרגשות הזו של האנדרנדלין ותהיתי אולי אני עושה טעות. אבל אני החלטתי אז קפצתי. ראיתי את הרצפה מתקרבת אלי ורגע לפני שהיא הגיעה הרגשתי בבטן התרגשות כזו ואז התעוררתי עם אותה התרגשות.

טוב נו, תמיד בחלומות על נפילה אני מתעוררת רגע לפני שאני מגיעה למטה.  

למה

למה בהמלצות בתחתית הבלוג שלי, האלה שאמורות להמליץ על קטעים דומים, יש המלצה לבלוג של אונרקסית? ישרא מנסה לרמוז לי משהו?

 

קורה לי יותר מדי פעמים לאחרונה שאני מנסה למצוא את הנייד שלי ולא מצליחה ובטוחה שהשארתי אותו בבית שוב ואז נזכרת שחיברתי אותו לרמקולים והמוזיקה שאני שומעת עכשיו באה ממנו. זה הבעיה עם המכשירים האלה שהם הכל. מי חשב שזה רעיון טוב לאחד את כל המכשירים למכשיר אחד?

 

אתמול בלילה חלמתי שאני חולה. בבוקר לא הייתי בטוחה שאני לא באמת חולה. כל היום הרגשתי חולשה, אני לא יודעת אם זה בגלל החלום או בגלל שזה יום ראשון.

 

 

מי המציא את פסח

 

אני שונאת לשטוף את הבית. כל שבוע אני דוחה את המשימה הזו וככל שאני יותר דוחה אותה ככה הבית נהיה יותר מלוכלך ויותר קשה לשוף אותו. מילא אם הייתי גרה בקומה ראשונה פשוט הייתי שופכת כמויות של מיים וגורפת אותם החוצה. אבל אי אפשר לעשות את זה בבית דירות אז צריך לטאטא קודם ואז לשפוך מעט מים ולאסוף אותם חזרה לדלי אחר ולשפוך עוד קצת מים כי הרצפה ממש מלוכלכת ועוד פעם לסחוט את הסמרטוט לדלי השני ולהזיז את כל הדברים ולהזיז אותם חזרה ולקות איפה שהרגליים שלהם השאירו סימנים ולאסוף את הלכלוך שנשאר אחרי הטאטוא כי פשוט היה כל הרבה שיערות חתול שאי אפשר אף פעם לאסוף את כולן. ואני יודעת שאם אני לא אחכה כל כך הרבה זמן משטיפה לשטיפה זה יהיה יותר קל אבל פשוט אין לי כוח לזה. 

אני יודעת מה אני צריכה לעשות, אני צריכה מנקה. אם אני מרשה לעצמי את הפינוק של ליסינג שעולה קצת יותר, למה לא לפתור את עצמי מהצרה הזו ולשלם למישהו אחר לעשות את זה. הבעיה שלי היא פסיכולוגית. בבית הילדים בקיבוץ לימדו אותנו שאחנו צריכים לנקות את הבית שלנו (בקיבוץ בית הילדים הוא הבית) ואף אחד אחר לא צריך לעשות את זה בשבילנו. אפילו בחופש, כשהיינו רוצים לשחק במקום לשטוף היו אומרים לנו החופש הוא מלימודים, לא מהחיים. אז זה לא שמישהו אחר צריך לעשות את זה במקומי, אני אשלם למישהו לעשות את זה, אבל עדיין זה מרגיש לא נכון. למה שמישהו אחר יעשה את מה שאני לא רוצה לעשות רק בגלל שלי היה יותר מזל בחיים ואני יכולה לבחור לא לעשות את זה. כנראה שבאמת אי אפשר להוציא את הקיבוץ מהבנאדם.

חשבתי פעם לקנות את הרובוט הזה, לפחות הוא יעשה את העבודה עם המטאטא (מה הפועל שמתאר את העבודה הזו?) יותר קלה, אבל עכשיו עם החתולה, כמויות השיער שלה והחול שלה שהיא מתעקשת לפזר בכל הבית נראה לי שהדבר היחיד שהרובוט הזה יהיה טוב בשבילו זה קרבות חתול רובוט. מעניין אם אפשר לארגן מועדון הימורים כמו שיש על קרבות תרנגולים. זה מוזר כי על פניו נראה שאין לחתולה הרבה שיער אבל עם הכמויות שיורדות ממנה אפשר לבנות עוד חתול.

 

ולפינת החתולה (כי עד עכשיו לא דיברנו עליה): המניאקית שוב התחילה לתקוף אותי. מה שכן, שמתי לב שכשהיא עומדת לתקוף האישונים שלה נהיים ענקיים. ממש. זה לא עניין של חושך ואור, היא לא זזה מהמקום. אני מקרבת אליה את היד והאישונים גדלים, אני מרחיקה אותה והם מתכווצים. מצחיק.

עוד משהו, יש לה פטיש לנעליים. בהתחלה חשבתי שזה רק כשאני זורקת את הנעליים באמצע החדר, אבל השבוע באו אלי אורחים והיא פשוט התחילה להתחרמן להם על הסנדלים בזמן שהם על הרגליים שלהם. אח"כ הגיעה בחורה וחלצה את הקרוקס שלה והחתולה פשוט נכנסה לתוך הסנדל והתחרפנה ממנו. חתולה פסיכית

עייפות

(את הקטע הזה כתבתי היום בבוקר על הנייד) נמאס לי ואני לא יודעת למה. אנשים אומרים לי מה טוב לי כי הם קראו באיזה פורום. אנשים מתווכחים על דברים שאין להם מושג בהם. פה אי אפשר להסכים שלא להסכים. אין דבר כזה שמישהו לא יסכים איתך. כמה שעות אפשר לבזבז על זה.כמה שעות אפשר לבזבז על שטיות. (עד כאן קטע מהבוקר).

 

הגעתי למסקנה שכשאני במצב נפשי גרוע אני שוחה הרבה יותר טוב. אני ממש משקיעה את כל האנרגיות שלי בשחיה, מתעלמת מהכל, מתעלמת מזה שבלעתי כמויות של מיים ועוד רגע אני טובעת ופשוט שוחה. יש משהו ממש משחרר בשחייה אחרי יום מעיק. זה מתיש לגמרי ועכשיו בא לי רק לישון ושהסופ"ש הזה יעבור.

לא בא לי על הסופ"ש הזה. מחר בצהרים יש ברית של מישהו מהעבודה. בשבת בערב המנהל החליט שעושים מדורה כל התחום. עשה מזה סיפור שלם. כולם צריכים להגיע, אם מישהו לא יכול להגיע הוא יבוא באופן אישי להביא אותו. למדורה אמורים להביא דברים פשוטים, מרשמלו, נקניקיות, תפוחי אדמה. אבל המארגנים החליטו ללכת בגדול, בשר, סלטים, פשטידה. מוציא את כל החשק. כבר התחלתי לחפש לעצמי תירוץ לא לבוא. כשהמארגן ביקש ממני להביא סלט אמרתי לו שאולי אני לא אבוא, בעיקר כל לא מצאתי תירוץ יותר טוב לסרב. אז במייל הבא (מתוך עשרות המיילים שהוא שלח בנושא) ברשימת האנשים שאישרו את בואם הוא הוסיף סימן שאלה ליד השם שלי. הבוס מייד ניגש אלי ושאל למה יש סימן שאלה ומה הוא יכול לעשות כדי שאני אבוא ומאד חשוב לו שאני במיוחד אבוא. טוב נו, עם כזה שכנוע איך אני אסרב. אז הסופ"ש מתחיל ונגמר בעבודה ובאמצע יש תרגיל מחשב מעצבן ללימודים. אולי אני אקח חופש ביום ראשון כדי להחזיר לי קצת מהמנוחה האבודה.

 

יומן דייטים 271828183

 דייט ראשון בבית קפה, זה כבר סוכם. בדייט שני כבר אי אפשר לשבת בבית קפה כי בדייט הראשון דיברנו כבר על כל מה שיש לדבר עם אדם לא מוכר ועדיין לא מכירים מספיק כדי לדבר על דברים שמדברים עם חברים. דייט שני צריך להיות כזה שלא דורש יותר מדי דיבורים, למשל סרט או פאב. או שניהם.

סרט זה גם מבחן התאמה לא רע. אחרי הכל, אם נהיה ביחד בסוף אז סביר להניח שנלך לסרטים יחד ולכן כדאי לבדוק שהטעם שלנו מתואם פחות או יותר. זה גם מבחן אסרטיביות. האם השני יודע מה הוא רוצה ועד כמה הוא יתעקש על זה. נגיד אם הוא אומר מה שאת רוצה, לגמרי לא אכפת לי זה מעצבן. ברור שאכפת לך, אין דבר כזה שאין לך שום העדפה. שואלים אותך אז תגיד מה אתה מעדיף. אני לא צריכה אדם חסר דיעה. מצד שני, אל תודיע לי לאיזה סרט אנחנו הולכים. תגיד מה אתה רוצה, תשאל מה אני רוצה ונחליט ביחד. פאב גם יכול להיות סוגשל מבחן. אחרי הכל גבר צריך לדעת לשתות. אבל הכי חשוב הוא שאני פה בשביל להנות. פאב זה כיף וסרט זה כיף ואם החברה טובה אז מה טוב אבל אם לא אז לא נורא. גם אם לא יהיה דייט שלישי, אם נהניתי הערב לא התבזבז.

אז לסיכום דייט II, מר בחור לא לגמרי יודע מה הוא רוצה אבל כשמעמידים אותו מול בחירה -איזה סרט אתה רוצה- הוא עומד בה בכבוד. הטעם בסרטים מתואם למדי אם כי אני קצת יותר ביקורתית (נכון שלא שמתם לב לזה?). הסרט זהות לא ידועה לא רע אם כי הסוף קצת מאכזב ואת הפואנטה הבנו שנינו בשלב די מוקדם בעלילה. הפאב האירי ליד הקולנוע מצויין, אבל את זה ידעתי מקודם. מדי פעם הקרינו על המסכים תמונות מאירלנד מה שגרם לי להתקף געגועים בתוספת רצף סיפורים מהטיול האחרון. מר בחור קצת היסס לשתות ולנהוג ולרעתי אני אציין שדי היסטתי אותו להחלטה הלא נכונה. אבל תודו שזה לא יפה לתת לבחורה לשתות לבד. וחוץ מזה ממש קיוויתי שהאלכוהול יפתח אותו קצת. אם כי בסוף הוא הלך על משקה של כוסיות, אבל זה רק בגלל שהוא רצה אחוז אלכוהול נמוך. כשהמלצרית הביאה לנו את המשקאות היא שמה לו את הסיידר ולי את הבירה בטעם. כנראה שזה לא נראה לה סביר שגבר שמכבד את עצמו ישתה משהו אם אחוזי אלכוהול יותר נמוכים מהבחורה שאיתו.  

החששות מפוסט קודם עולים שוב והוא אכן מצטייר כמעיין מראה שלי כמו שהייתי פעם. אני עכשיו מבינה על מה אנשים שיצאתי איתם בעבר התלוננו. אי אפשר לקרוא אותו בכלל. כשאני מציעה הוא מגיב בחיוב אבל הוא לא יוזם. בלוק. האלכוהול טיפה שחרר, אבל רק קצת. בסוף הערב התלוננתי על הנושא. הוא אמר שקשה לו להפתח לאנשים חדשים. בטח היה ממש מתסכל לבחורים לצאת איתי בתקופות שאני התנהגתי ככה, מסכנים.

עליתי על שיטה טובה לפתור את בעיית התשלום בדיייט. בעת הזמנת הכרטיסים במכונה האוטומטית זינקתי עם כרטיס האשראי בטרם היה למר בחור שהות להגיב. מאותו רגע והלאה הנחתי לו להרגיש כג'לנטלמן ולהזמין כיבוד ומשקאות מבלי להתכווח ומצד שני בלי להרגיש נצלנית או חייבת.

הנוחות של החיים המודרנים היא דבר מדהים. פעם הינו צריכים לבדוק בעיתון כדי לדעת מה יש בקולנוע ואז להגיע לקופה, לעמוד בתור ולבסוף לגלות לאיזה סרטים יש מקום ולקבל מהקופאית את המקומות שהיא בחרה בשבילנו. היום פשוט ניגשים למכונה שמציגה לנו את הסרטים המשודרים, נכנסים דרך הנייד ל IMDB על מנת לבדוק מהם אותם סרטים, בוחרים מקומות וקונים כרטיסים וכל זה ללא מגע יד קופאית. הניכור שבחיים המודרנים זה דבר עצוב.

דייטים הרבה יותר כיפים כשלא מתאמצים. צריך פשוט להנות. אולי גם יצא מזה משהו.

 

 

ולפינת החתולה שכנראה הופכת להיות פינה קבועה. הטמבל הצליחה איכשהו להכנס לארון ואז לחסום לעצמה את היציאה עם כרית נוי משוטטת (יש לי כמה כאלה בבית, שאריות מספה ישנה). פתאום אני שומעת יללה מסכנה מתוך הארון. חשבתי שהיא יותר מתוחכמת מזה. והיא עוד מאשימה אותי החוצפנית, משחקת אותה ברוגז. מאז שהיא הגיעה קניתי לה אוכל פנסי (ויקר כמובן) מאותו הסוג שהאנשים הקודמים שלה נתנו לה, אז החלטתי לבדוק האם היא באמת מרוצה ממנו. קניתי קופסה קטנה של להקט שעולה חצי מהפנסי ועשיתי מבחני טעימה. התוצאה חד משמעית. הלהקט נגמר ביום אחד. הקערה השניה עדיין מלאה והיא לא נראית כאילו היא הולכת להתרוקן. ניסיתי להסיק מזה מסקנה מעניינת על החיים אבל לא הצלחתי. כנראה שהשעה מאוחרת מדי. אני הולכת לישון. לילה טוב.

יומן דייטים 314159265

אז השיטה היא פשוט לא לצפות לכלום חוץ מערב בבית קפה. סך הכל אני אוהבת לשבת בבית קפה ואני אוהבת לדבר עם אנשים שאני לא מכירה. את הציפיות נשאיר לכריות, אני פשוט באה להעביר ערב בחוץ במקום להשאר בבית. אז אני לא משתדלת, לא מנסה לשדר עניין, פשוט נותנת לשיחה לזרום ובהפסקות נותנת ביס גדול בסנדויץ'. אז שיחשוב שאני שמנה, כאילו זה מה שיהרוס. אז כן, היה נחמד. הבחור קצת לחוץ אבל מעניין. לא משהו מיוחד. נשמע איש טוב. אינטיליגנט במידה מספקת. נראה לא רע. סטנדרטי כזה. מתאים לי סטנדרטי כזה. קצת דומה לי. אולי יהיה המשך, אולי לא. זה יכול להיות בעיה, שניים כמוני. אני לא חושבת שאני יכולה להסתדר עם מישהו כמוני. נקווה שהוא לא דומה לי. קפה תות בכיכר ספר- לא. קפה קר לא משהו, טוסט שמנוני. שני מטר ליד יש גרג. אמנם יש משהו לא אישי ברשת, אבל מצד שני זה גם בטוח. אני לא מבינה איך יש כל כך הרבה בתי קפה ועדיין כולם מצליחים להתקיים. כנראה נהינו עם הקפה. עכשיו עשיתי לי חשק לקפה.

 

 

אני די בטוחה שהחתולה מנסה להרוג אותי. היא קופצת לפני בחושך כשאני נכנסת לחדר שינה, היא מנסה לחתוך לי את הוורידים ואני בטוחה שאתמול בלילה היא כיבתה לי את השעון המעורר. טוב נו, אולי האחרון זה הייתי אני. אבל היא התחילה לטעום אותי בזמן האחרון. היא בטח רוצה לדעת כמה זמן היא תשרוד על הבשר שלי לפני שמישהו ימצא אותי ויאמץ אותה. חתולה אנטי ציונית. היא מפחדת מהדגל שתליתי במרפסת. איזה כיף זה שיש לי מרפסת לתלות עליה דגל. כבר המון שנים אני רוצה לתלות דגל ביום העצמאות ורק השנה היה לי איפה.

כמה זמן אחרי יום העצמאות צריך להוריד את הדגל מהמרפסת? ומהאוטו? 

 

אני סטראוטיפ

באתר היכרויות, אחד כותב לי מה נשמע?. אני עונה סבבה. הוא רוצה לעבור לפיכסבוקמסנג'ר. כי אי אפשר להחליף 2 מילים קודם, ישר צריך לסטלקר בפיכס. לא, אין לי לא זה ולא זה. פייסבוק זה רוע והמסנג'ר ברוגז איתי אחרי שפעם הסרתי אותו מהמחשב באלימות. זה מוגזם לרצות שמישהו יטרח לנסח מכתב פתיחה יותר מושקע? שיקרא לפחות שורה אחת בפרופיל שלי ויתיחס אליה, שיעמיד פנים שהוא פנה אלי בגלל מה שכתבתי ולא כי הוא שולח את אותו המכתב הלא מושקע בכלל לכל בחורה?

למה אני טורחת בכלל להכנס לשם. סוג של שכנוע עצמי של הנה אני עושה משהו, לא הרמתי ידיים לגמרי. אבל זה לא נכון. אני הרמתי ידיים. כהוכחה אפילו כבר יש לי חתולה שלא אוהבת אותי. היא עושה לי טובה ונותנת לי ללטף אותה מדי פעם אבל רק מרחוק ורק עד שנמאס לה כי אחרי זה היא  פשוט תוקפת. הידיים שלי מלאות שריטות, לעזאזל יש לה ציפורניים חדות. היתי גוזרת לה אותם אבל היא לא מספיק שקטה לידי. לפחות אני לא לבד בבית. יש מי שבא לקראתי ברגע שאני נכנסת, גם אם זה רק להתלונן שנגמר לה האוכל. אני גם לא ישנה לבד, היא ישנה על הרגליים שלי, מה שמאד מגביל את טווח התנועה שלי, אז אני כבר לא מתהפכת כל כך הרבה. וגם יש לי עם מי לדבר, למרות שהיא לא ממש מתייחסת.

אז זהו, אני הרווקה הממורמרת הטיפוסית, הקרייריסטית שמשקיעה המון בעבודה במשכורת טובה ואז חוזרת הביתה לדבר עם החתול. אני סטריאוטיפ, יופי היי לי.   

אני לא עבד

מכירים את זה שיש לכם ספר שאתם ממש נהנים ממנו אז אתם לא רוצים להניח אותו מהיד ואם יש לכם יום חופשי אז אתם פשוט קוראים אותו עד הסוף ואז מתבאסים מזה שהוא נגמר? אז אני עכשיו מבואסת.

הספר הוא כופרת של אייאן חירסי עלי, והוא סיפור חייה של האישה המרתקת הזו.

בהמלצת העורכים מישהו מתלונן על זה שאנחנו עדיין עבדים שעובדים בשכר מינימום. אני לא מכירה מספיק את הבנאדם אבל מעיון מהיר מאד ברשימת המטרות שלו עולה כי האדם בן 25, (לא נשוי) ומתכנן מתישהו להתחיל תואר. ובכן גבר, צר לי לאכזב אותך אבל אתה עבד של העצלנות שלך בלבד. למה בדיוק אתה מחכה? רוצה לקבל יותר ממינימום? תהיה שווה יותר ממינימום. תעשה תואר, תלמד מקצוע. אם אח"כ עדין לא תצליח לממן את עצמך, אז תבוא בטענות למדינה ולבעלי ההון. 

"לא משנה אם אתה מאבטח, פועל בניין או מהנדס חשמל בסוף השקעת את כל חייך להעשיר אדם אחר." פועל בניין ומאבטח אכן יעשירו אדם אחר כל חייהם. ואתה יודע למה זה? כי כל אחד יכול להיות מאבטח. למה שמישהו ישלם לך הרבה אם אתה לא נותן לו שום דבר. אבל, ותן לי לחדש לך פה, מהנדס חשמל ירוויח יפה. בעיקר אם הוא למד באוניברסיטה או במכללה בעלת שם ולא סתם במכללת שקר כלשהו. ואתה יודע למה? כי מהנדס חשמל קורע את התחת 4 שנים כדי שיהיה משהו שהוא ידע לעשות יותר טוב מאחרים, למהנדס חשמל (או כל מהנדס אחר, אתה הבאת את הדוגמה של חשמל) יש משהו שלך אין ובגלל זה אי אפשר להחליף את המהנדס חשמל באדם אחר מהרחוב.

נכון שבמדינה הזו יש פערים לא הגיוניים והמצב שבו החציון נמוך בהרבה מהמינימום הוא מצב דפוק. אם זאת, אתה יכול להמשיך ולצעוק ולהאשים את העשירים המרושעים, או שאתה יכול להבין שהעשירים (רובם) נעשו עשירים בגלל שהם ידעו מה צריך לעשות והם ידעו את זה כי הם למדו והשקיעו ולא רק עמדו וצעקו על המצב הלא הגיוני. הכי קל להתלונן. לקחת אחריות על החיים שלך זה כבר יותר קשה.

ועוד משהו. אתה חושב שאתה לא חופשי? אני מפנה אותך לספר שהוזכר בראשית הפוסט (ישנם אינסוף מאמרים עליו ברשת, תבחר לך אחד). רק תזהר אתה עלול לגלות שיש אנשים שבאמת לא יצאו עדין מעבדות לחירות, והאנשים האלה היו נותנים הרבה מאד כדי להיות במצב שלך.

בברכת חג חירות שמח, ושכולנו נדע להעריך את החירות שלנו ונזכור שזה בכלל לא טריוויאלי ושיש לנו מזל גדול שאנחנו חיים בעידן בו אנחנו חיים ובמדינה חופשית כמו שלנו.
 

ספרים

לאחרונה קראתי ואהבתי שני ספרים ישראלים, שניהם נכתבו ע"י חברי כנסת לשעבר ושניהם עוסקים בימיה הראשונים של מדינת ישראל.

 

הראשון, אין אהבה בעיר עוזי ברעם עוסק בתקופת ראשית המדינה מנקודת מבט של ילד ירושלמי שבא מבית מפא"יניקי ובונה לעצמו תפיסת עולם משלו, תוך עימות בין הדיעות והאמיתות שהוא מכיר מהבית עם הגישות השונות שהוא פוגש ונסיון למצוא את הדרך שלו בתוכן. החיים של הילדנער נעים בין הילדותיות, הסיפורים שילדים מספרים לעצמם והרצון להכיר את עולם המבוגרים לבין המצב, המצור על העיר, הויכוחים הפוליטיים, ההבדלים העדתיים והידיעה בזמן שירושלים היתה תחת מצור בתל אביב רקדו ברחובות וחגגו את המדינה החדשה. מוכר מאיפשהו? הסיפור הזה הוא לא על המדינה הצעירה, הוא על ירושלים. ודרך ירושלים, זה סיפור על הכל, על כל מה שלא השתנה מאז, על הוויכוחים והתרבות והאהבה. סיפור שמרגיש קרוב.

אהבתי בספר הזה את התמימות שלו. אין בספר נסיון להטיף לצד כזה או אחר, הסיפור מובא בצורה הפשוטה ביותר מנקודת מבט של ילד שהדעות והמחשבות שלו עדיין לא התקבעו, והוא בוחן את הכל מבלי לשפוט לטוב או לרע. הדמויות מעוררות הזדהות, אין דמויות רעות ואין דמויות לא נחמדות, יש רק אנשים שחושבים אחרת ומי יודע, אולי הם צודקים.

 

הספר השני, לפיכך התכנסנו יוסי שריד הוא אוסף מונולוגים בדויים, כל מונולוג מתאים לשנה אחרת החל בקום המדינה ועד השנה שלדעת הכותב היתה שנה מכריעה בעיצוב המדינה, וכל מונולוג מובא מפי דמות אחרת שנמצאת בקצה אחר של הצורה האמורפית ומרובת הקצוות שנקראת החברה הישראלית. חלק מהדמויות בדויות וחלק אמיתיות ורק המונולוג בפיהן בדוי. חלק מהארועים בהם עוסקים המונולוגים אמיתיים וחלקן בדויים. לא סתם כותרת המשנה של הספר היא "הסטוריה אלטרנטיבית". ההיסטוריה המתוארת בספר משיקה להיסטוריה הישראלית במספר נקודות ומתרחקת ממנה אחרות. מגוון הדעות המובא בספר הוא רב וגם אם ניתן לראות את הנסיון של המחבר לתת פה לכל הדעות, קל להבחין כי יש דמויות מסויימות שאותן הכותב אוהב וכאלה שלא. מצד שני, יש גם דמויות שלא אוהבות את הכותב, ביניהן המונולוג הפותח בו הדובר מתלונן על העוול ההיסטורי שנעשה בספר זה.

הספר הזה הוא נסיון מעניין להביא מגוון רב מאד של דעות והשקפות ולעמת אותן זו עם זו. הוא נסיון להציג את כל הצדדים של המדינה ושל ההיסטוריה. בניגוד לספר הקודם, הספר הזה הוא ספר חינוכי, הוא נועד לעורר דיון, לא הזדהות. הדמויות הפועלות בספר, למרות שמוכרות לנו, מוצגות בריחוק. רובן עומדות למשפט יותר מפעם אחת. אומרים שההיסטוריה תשפוט. בספר הזה היא אכן מנסה לשפוט ולא לחסד, את כולם. הבעיה בנסיון הזה הוא שהוא לא אובייקטיבי. הכותב הוא איש פוליטי בעל הטיה ברורה והטיה זו מורגשת בספר. ישנם קולות מסויימים שחסרים בספר הזה, הקולות שלא באו מהקצוות, הקולות של אלו שמתלבטים, למשל אלו שבספר הראשון. וגם הקולות של אלו שלא היו בשלטון באותה תקופה. לא רק של הפנאטים מביניהם, גם אלה שלא שנאו את בן גוריון ומפא"י אלא פשוט חשבו שאפשר אחרת. קולות שאכן לרוב הושתקו באותן שנים בהן עוסק הספר.

נהניתי מהספר כי הוא מביא נקודות מבט חדשות על אירועים שקרו ולא קרו בהיסטוריה הישראלית. נהניתי גם מהכתיבה. יש לכותב יכולת לשנות את סגנון הכתיבה בהתאם לדמות הדובר באופן כמעט לא מורגש, מה שמצד אחד נותן אמינות למונולוגים ומצד שני לא מרגיש מאולץ (כמו למשל בספרים אחרים כשהדמויות עילגות בכוונה על מנת להדגיש את הרקע שלהם).

 

המלצה: מי שאוהב סיפורים פשוטים על אנשים ומקומות יאהב את הספר הראשון. מי שאוהב דיונים וספקולציות ולא מתעצבן משמאלנים יכול להנות מהשני.