כשאני גוזרת לה ציפורניים היא מקטרת ומשמיעה קולות מרושעים, אבל יושבת בשקט.
כשאני באה לרסס עליה משהו נגד פרעושים היא משתוללת כאילו אני מנסה לשחוט אותה. וזה עוד לפני שבכלל יצא משהו מהמיכל, רק התסססס גורם לה להתחרפן. היא הצליחה לשרוט אותי רציני וזה אחרי שגזרתי לה ציפורניים.
כעונש עכשיו גזרתי לה את כל הציפורניים ממש קצר. היא לא זזה כל הזמן וגם אחר כך נשארה תקועהה במקום. כנראה היא מבינה שהיא בעונש
אתמול הגענו הכי רחוק ברגל מאז שעברנו דירה. הלכנו למרכז הכרמל לאכול יוגורט. זה יוצא 3.3 ק"מ לכל כיוון. היוגורט יותר טעים כשהולכים 45 דקות בשבילו. שבוע שעבר תהינו האם זה נחשב עצלנות ללכת חצי שעה ברגל למסעדה כי אין לנו כוח לחפש חניה באזור.
*
המוכרת של היוגורט שואלת איזה גודל? בינוני. מצביעה על גביע, כזה? אני מצביעה על אחר, לא כזה. זה קטן. אם זה קטן, אז מה זה, פיצי? זה מנת ילדים.
ממתי ילדים אוכלים יוגורט ולא גלידה?
*
בבוקר ישבנו בבית קפה וביקשתי קפה על בסיס קרח כתוש. כעבור כמה זמן אני מקבלת קפה פושר. אני קוראת למלצרית "הקפה אמור להיות קר." "כן" "הוא לא קר" "זה כנראה כי אין בו קרח" "אפשר לקבל קרח?" "לא, אין לנו קרח". אני ביקשתי קפה על בסיס קרח והמלצרית לא חשבה שיהיה הגיוני להגיד לי שאין קרח. לא ברור לי למה השארתי לה טיפ.
*
קיבלתי תעודה השבוע. לא ממש בא לי לבוא לטקס אבל אמא מאז שסיימתי את התואר שואלת מתי הטקס אז לא היתה לי ברירה. חוץ מזה שהדואר שלי מגיע אליה אז לא יכלתי להסתיר את העובדה שקיבלתי מכתב מהטכניון.
הרגיש קצת מיותר לשבת בקצה של האמפי כי הם הגיעו מאוחר ולא לשמוע כלום חוץ מזה שנשיא הטכניון (או שזה היה דיקן לימודי מוסמכים, לא לגמרי עקבתי) ביקש מכולם לקום ואמר "הרי אני ממנה את כולכם למגיסטר". טוב.
אח"כ היה טקס בפקולטה. פתאום הבנתי שכולם התלבשו חגיגי לטכס ורק אני באתי ישר מהעבודה בלי שטרחתי להקדיש מחשבה למה אני לובשת בבוקר. בגלל זה ברחתי כשביקשו מכולם להשאר לתמונה של כל הבוגרים. מה יעשו, יקחו ממני את התעודה?
באופן רשמי גם שלב זה מאחרי.
*
איך כל הלחץ בעבודה מצליח ליפול בשבוע אחד? הפרוייקט הישן שאני מקווה שיחזור לחיים עבר נסיון החיאה נוסף והייתי צריכה להכין לו שני שקפים שדרשו הרבה עבודה. בפרוייקט החדש שבו אני עובדת חצי חצי בשני חלקים שלו, בחלק אחד צריך לקבל החלטות והיה צריך לנצל את העובדה ששני האנשים שהכי מפריעים לקבל החלטות נמצאים בחו"ל כדי לבצע מחטף ולסגור דברים בלעדיהם. בחלק השני הראש צוות צריך לכתוב מסמך והחליט שבשביל זה יש לו צוות ואנחנו צריכים לכתוב את המסמך הזה. וכמובן בלחץ כי יש לו רק שבוע.
יצא שכל תחילת השבוע עבדתי עד מאוחר כולל יום אחד של 12.5 שעות. וזה אחרי שהחלטתי שזהו, אני לא עושה את זה יותר, אין שום סיבה שאני אתיש את עצמי לטובת העבודה, זה לא שווה את זה.
*
לאחרונה הייתי בשתי חתונות של אנשים שאני לא מכירה. אחת היתה של הבת של מישהו מהעבודה, אחת היתה של חבר של הבחור. זה מוזר להיות בחתונה שלא מכירים אף אחד מהזוג. פחות מרגש.
בחתונה האחרונה באופן מוזר למרות שאני לא מכירה את החתן הכרתי לא מעט מהאורחים שלו. אנשים שהתחילו ללמוד איתי באותו סמסטר, אנשים שהכרתי ממקומות אחרים. מצחיק איך שדברים מתקשרים אחד לשני. העולם די קטן כשלומדים בטכניון.
*
היה שבוע מתיש. נקווה ששבוע הבא יהיה יותר טוב
סיבות לעזוב את העבודה
אני לא סובלת את הפרוייקט שאני עובדת עליו כרגע
המהל של הפרוייקט שלי מעצבן
הבוס שלי מעצבן
הבוס של הבוס שלי מעצבן
הבוס של הבוס של הבוס שלי לא מעצבן אבל כמעט אין לי אינטרקציה איתו
כל הבוסים לעיל מפזרים הבטחות באויר כאילו אין שום מגבלות תכן בעולם
אף אחד לא שם עלי כשאני טוענת שלא בטוח שכל מה שהם מבטיחים יעבוד
אם שום דבר לא יעבוד אף אחד מהבוסים לעיל לא יקח אחריות
אני מנהלת יותר מדי אנשים ואני לא רוצה להיות מנהלת
אני עסוקה כל הזמן בעדכון תוכניות עבודה ולריב עם הבוס שלי שיתן לי אנשים שאני לא רוצה לנהל
חצי מהזמן שלי אני בישיבות
בחצי השני אני כותבת מסמכים
בחצי השלישי אני רבה עם המנהל פרוייקט
סיבות להשאר בעבודה
הפרוייקט יגמר
כשהוא יגמר אני אקבל עליו תעודת הצטינות מהבוס של הבוס של הבוס
זאת כבר תהיה התעודה הרביעית. עם הזמן הן מאבדות את הקסם שלהן
אני במסלול קידום, אם אני אעזוב המסלול יפגע
אם הכל יעבוד זה ייקדם את המעמד שלי עוד צעד קדימה
אם אני אעזוב מישהו אחר יקבל את הקרדיט
צברתי המון הערכה מאנשי מפתח. במקום אחר אני אתחיל מהתחלה.
יש כמה אנשים בסביבה שאני מחבבת. אם אני אעזוב אני יודעת שאני לא אשמור על קשר. אני גרועה בלשמור על קשר
עוד סיבות לעזוב
כשהפרוייקט יגמר יבוא עוד אחד. אין לי סיבה להאמין שהוא יהיה שונה
אני במסלול קידום ניהולי. אני לא רוצה להיות מנהלת
קשה לי לחשוב על תפקיד שמסלול קידום יכול לפתוח לי ושהייתי רוצה להתקדם אליו
עוד סיבות להשאר
יש תפקיד אחד מקצועי שאולי אני רוצה להתקדם אליו שאולי יכול להיות מעניין
זה חוסר אחריות כלפי הפרוייקט הנוכחי לעזוב אותו לפני שהוא מתייצב ואני בנאדם אחראי
אולי הפרוייקט הקודם שעשיתי, שאני אוהבת ורוצה שיחזור לחיים, אולי הוא יחזור לחיים. אם כן אני רוצה להיות שם ואני רוצה שהוא יצליח ואני רוצה לקחת חלק בהצלחה שלו
עוד סיבות לעזוב
אני לא רוצה לקום בבוקר לעבודה
מסקנות
אני מניחה שעוד חודש אני אדע אם לפרוייקט הישן יש סיכוי או לא.
תוך חודשיים-שלושה אני יכולה להביא את אחד האנשים שעובדים איתי לרמת ידע מספיקה שהוא יוכל להמשיך מהמקום שלי
נקבעה ישיבה חוזרת לעוד חודש בה יתקבלו החלטות
הבחור קיבל איזה סוג של מלגה לנסוע לניו יורק לשבועיים שלושה לשיתוף פעולה עם אנשים שם. הוא קיבל את האישור לפני די הרבה זמן ודי הרבה זמן אנחנו מדברים על זה שאני אצטרף אליו לאיזה שבוע כי הוא מקבל דירה די מגניבה בחינם וזה ממש שווה וכדאי לנצל את זה, מילים שלי אבל הרעיון הכללי שלו. דיברנו על זה שאני אצטרף אליו בשבוע האחרון ובזמן שהוא ילך לעבוד אני אטייל לי בעיר ואהנה מהמיקום המצויין של הדירה שעליו הוא לא הפסיק לדבר. ודיברנו על זה שאחר כך ניסע יחד לטיול של שבועיים שלושה, אולי לקנדה, אולי נישאר בארצות הברית. שנינו היינו באותו ראש בעניין הטיול הזה. או לפחות ככה חשבתי.
ואז הגיע צו מילואים לאימון במאי בתוספת אזהרה שכנראה יהיה קו בקיץ. אמרתי לו שיאללה, נקדם את העניין כדי שכשיגיע הצו לקיץ כבר יהיה לו כרטיס טיסה. כל יום אמרתי לו לברר והוא- כן כן, אני אבדוק, אני אשאל, היום אני אדבר עם מי שצריך ושום דבר לא זז. הצו הגיע, כרטיסים אין, טיול לא יהיה. לפחות לא בקיץ. אבל בא יאיר וקיצץ. ובוגי, גם קיצץ. בוטלו המילואים בקיץ. איזה יופי, אפשר לחזור לתוכנית המקורית.
אז זהו, שלא. פתאום זה לא כזה מתאים. הוא לא בטוח שהוא רוצה לטייל דווקא בארצות הברית. או בקנדה. או מרכז אמריקה. או בכל מקום אחר ביבשת אמריקה. ולא חייבים דווקא עכשיו, וזה לא נוח, ולא צריך סתם כי זו הזדמנות, ובכלל, זה עוד חודש, קצת מאוחר לעשות עכשיו תוכניות. בקיצור, לא. כל מה שידברנו, לא.
התעצבנתי, רבנו, הוא מבחינתו לא מבין למה אני כועסת, זה לא שהוא שיקר לי, לא קבענו שום דבר, סתם דיברנו באויר. אני לא הבנתי מה הבעיה שלו פתאום. בסדר, דיברנו, ניסיתי להבין אותו, סיכמנו על חופש במועד אחר.
יום אחרי שהסכמנו שלא נוסעים יחד, פתאום תוך יום כל עניין הנסיעה נסגר. יש כרטיסים, יש תאריכים. חודשים שלמים הוא לא הצליח להזיז כלום ופתאום תוך יום הכל סגור. ובלעדי. ומתי? כל חודש יולי. כולל היום הולדת שלי. התקופה בשנה שגם ככה אני הכי שונאת, אז עכשיו אני שוב אעבור אותה לבד, כמו בימים הטובים ההם כשהיינו רק אני ולאסי. דרך אגב, שנה שעברה ניסיתי לשכנע אותו לצאת לחופש באותו תאריך והוא אמר שאי אפשר, זה סוף סמסטר, יש מבחן, לפני המבחן צריך לתת שעות קבלה ולענות לשאלות, אחרי המבחן צריך לבדוק אותו תוך שבוע ואחר כך צריך לבדוק ערעורים. איכשהו השנה אין את כל הבעיות האלה.
אז בסדר, סיכמנו על מועד אחר. כל עוד לא קנינו כרטיסים אני לא באמת מאמינה שזה יקרה.
השאלה היא איך אני יודעת עכשיו האם פעם שאני מדברת איתו על העתיד שלנו ומנסה לתכנן זה בדיוק אותו דבר, אני מתכננת תוכניות והוא מנסה לחשוב איזה תירוץ יהיה לו להתחמק מהן?
רצינו לארגן פעילות מחלקתית של קייאקים אבל אין תקציב לנסוע לירדן אז החלטנו ליצור נהר פה במסדרון.
התלוננת שאין לך זמן ללכת לבריכה אז החלטתי להביא את הבריכה לפה.
אנחנו מתאמנים לצליחת הכינרת.
זה חלק ממדיניות הקליטה החדשה, מקבלים רק אנשים שיודעים לשחות.
אנחנו מתגעגעים לחורף אז סידרנו גשם פה במסדרון.
זו שיטת קירור חדשה, ע"י מים של מזגנים.
אמרו שתהיה שנת בצורת אז החלטנו לאגור את כל המיים של המזגן. עוד לא מצאנו מקום למאגר אז בינתיים הוא פה.
אנחנו בחברה שמתיימרת להיות בחזית הטכנולוגיה אבל לא מסוגלת להביא טכנאי מזגנים כבר שבועיים.
