the usual shit again

אני כבר לא יודעת מה עדיף, לדחות או להדחות. די נו, הגיע הזמן להשלים עם הגורל של רווקה נצחית, חתולה כבר יש לי.

פתאום השבוע נהיה קצר מדי. כאילו יש לי מה לעשות בו. אז צריך לעשות קניות בסופר יום אחד ויום אחד לקפוץ לקניון לאבזור, עדשות, איפור וציוד לחתולה. אולי אפשר להסתפק בציוד לחתולה, השאר מיותר. למה לטרוח. ובאחד הערבים ללכת לחדר כושר, אבל לא ברביעי כי בחמישי יש בריכה ואם אני אעשה אירובי יום לפני לא יהיה לי כוח. וגם צריך לעשות קצת שעות בעבודה כי מתוך 4 ימים השבוע 2 אני עובדת רק חצי יום. וכמובן שיש גם שיעורי בית. מתחיל להמאס לי מהתואר. ושבוע הבא סוף סוף תגיע הספה שקניתי לפני חודש. אז צריך איכשהו להעביר את הספה הישנה לאח שלי בחולון.

אז אתמול הלכתי לחדר כושר וגמרתי את עצמי. נפלתי על אופניים בעייתיות. סיבוב אחד של ידית העומס עליהם הוא כמו 4 סיבובים במכשיר אופניים אחר. ואני משחקת הרבה עם העומס בזמן עבודה, בדרך כלל אני מטפסת כמה סיבובי ידית בשיר אחד. אז באופניים האלה במקום סיבוב של הידית אני מסתפקת בנגיעה קלה ועדיין, עד סוף השיר אני מגיעה לעומס כשה שהרגליים בקושי זזות. כמובן שכל זה לא עוזר, המשקל שלי תקוע. פעם אחת כבר הצלחתי לרדת למשקל שהוא כמעט בגבול העליון של הטווח הבריא אבל אז הפסקתי, עליתי חזרה ועכשיו אני לא מצליחה לרדת שוב. מה הטעם. למה בכלל אני טורחת.

אז היום הייתי בסופר. והלכתי לשירות לקוחות וביקשתי מהם בנימוס טופס עדכון פרטים למועדון לקוחות כי משום מה הם לא מצליחים להזין את הפרטים שלי למחשב. תפסה אותי הפוסטמה מהכרטיס אשראי שלהם. פתחתי את השיחה בזה שאני לא הולכת למלא את הטופס הרשמה לכרטיס אשראי. זיינה לי את השכל שעה. חזרתי ואמרתי לה שניא לא הולכת למלא את הטופס הזה. אמרה לי  את לא צריכה למלא אותו. אני אמלא אותו בשבילך. יופי. 5 פעמים ביקשתי ממנה טופס עדכון פרטים. בסוף שלחה אותי בטון נעלב חזרה לשירות לקוחות. כלבה. שקלתי למלא בהפגנתיות טופס משוב עם תלונה עליה. בסוף ויתרתי. כאילו שמישהו שם על זה.

המחלקה שלי בעבודה נהיתה גדולה מדי. לחברה שלי פעם היתה תאוריה שאמרה שבני אדם הם כמו כספית. אם תטפטף כספית על משטח היא תתחלק לכדורים קטנים במקום לגוש אחד גדול. ככה גם בני אדם, אם תטפטף קבוצה מספיק גדולה של אנשים הם יתחלקו לחבורות קטנות. אז גם אצלנו עכשיו נהיו קליקות. אני לא טובה בקליקות. כשיש קבוצה אחת אני יכולה להשתלב בה אבל כשיש כמה קבוצות קטנות אני לא יודעת לאיזה קבוצה אני יכולה להכנס ובסוף אני נשארת בחוץ. אולי באמת הגיע הזמן לעבור מקום עבודה. התחלתי להשתעשע ברעיון לעבור למרכז. סה"כ יכול להתאים לי עבודה מסביב לשעון. זה לא כאילו יש לי חיים מחוץ לה.

כן, גם לי נמאס מעצמי. אבל מה לעשות, זה מה יש.

כבשים חשמליות

בסלון שרועה על הספה אבל האנדרואיד מתעקש לטעון שאני על המקרר. טוב, עכשיו הוא לא מסכים לכתוב מקרר ומתעקש על ספה. טלפון חכם בתחת שלי.
כן כן, גם אני נכנעתי למודרניזציה והחלפתי מכשיר מעידן הקרח לעידן החלל שלא מפסיק לנסות לתקן אותי. טלפון חכם מדי. במשפט האחרון כתבתי רק מילה אחת והוא השלים את השאר. לפחות הוא מודע לעצמו.
אני יכולה לעבור למחשב וזה יהיה יותר נוח אבל אין לי כוח אפילו להוריד את החתולה מהמדף שלא תסתיר את הטלויזיה.
חשבתי שיש לי מה לכתוב אבל טעיתי (שוב מקרר, המכשיר הזה ממש אוהב את המילה הזו). זה לא נוח לכתוב קטעים שלמים במכשיר קטן. אז נסתפק בהתלהבות. יש לי אנדרואיד והוא מגניב. ווהו.




*אהבתי הנצחית למי שהבין את הכותרת

גשם

כמעט לא באתי היום לעבודה. כמעט. היה גשם וסוער ולאסי ישנה עלי ואמרתי לעצמי אם היא לא קמה, אני לא קמה. אני לא אוריד אותה ממני. ואז התחילו הדיונים עם עצמי. לא בא לי להיות בעבודה. די נמאס לי ממה שאני עושה כרגע וגם ככה הבוס הבטיח לי שעוד מעט אני אתחיל לעשות משהו אחר. ויש גשם ולא בא לי לנהוג אבל אני לא יכולה לבוא עם ההסעה כי אני יוצאת מוקדם ללימודים.  ולאסי מסכנה, מרגישים שהיא לא רגועה. אני נשארת איתה במיטה. ואז היא קמה. באסה איתה. אז קמתי גם, חצי שעה יותר מאוחר ממה שתכננתי. ומה היה הטיעון שלי לטובת לקום מהמיטה? טיעון די עלוב. הבטחתי לאנשים מהעבודה טרמפ לטכניון. אז בסוף קמתי . ויצאתי מהבית.  ואז שמעתי את לאסי בוכה. אז חזרתי אליה. ישבתי איתה קצת והרגעתי אותה. לא ברור איך אבל בסוף הצלחתי להגיע לעבודה.עכשיו היא עצבנית. לא יודעת מה יש לה, היא כאילו מתעקשת לעשות דווקא. קופצת על הלפטופ ואז רצה חזרה לספה. היא הבינה שאני לא רוצה שהיא תעלה על המדף של הטלויזיה אז היא קופצת עליו, מייללת אלי שאני אראה אותה ואז קופצת למטה.

 

ההרצאה בטכניון היום היתה ממש מיותרת. שמעתי כבר את ההרצאה הזו לפחות 5 פעמים ב 5 קורסים שונים. הקורס הזה בכללי, אני לוקחת אותו כי הוא ממש רלוונטי לי לעבודה ואפילו יש חבורה שלמה של אנשים שעובדים איתי ובאים לשמוע אותו כשומעים חופשיים. (לחלק מהם הבטחתי טרמפ והם בעצם הסיבה שבגללה באתי בסוף לעבודה). אבל אין לי ממש כוח אליו כי חלק גדול ממה שהולך שם שמעתי כבר מספיק פעמים. בכלל, כשאני מגיעה לשלב שבו אני יכולה להגיד על ההרצאה הראשונה שאני כבר יותדעת את כל מה שהמרצה אמר זה אומר שאני בטכניון יותר מדי זמן. בכלל, תואר בלי תזה זה המון קורסים.

ציטוט מההרצאה: "אם תשאלו אנשים ברחוב באיזה משערך הם משתמשים הם יגידו לכם maximum likelihood." סטדנט בתגובה: "אל תנסו את זה, זה לא יגמר טוב".