יום רביעי, 27 בדצמבר 2017

קר קיבינימאט

התעוררתי בבוקר, בפיז'מת פליז ושמיכת פוך, וקר! הלכתי להדליק את המזגן ומסתבר שהוא היה דולק (האחד לא ישן אז הדליק אותו שעה קודם) ועדיין קר!
תהיתי כמה אנשים יגיעו לעבודה היום וחיכיתי לראות הודעות wfh כדי להחליט אם גם אני רוצה לעבוד מהבית. זה יחסוך לי את הצורך לצאת החוצה אבל מצד שני זה אומר שאני אהיה סגורה כל היום עם מזגן שייבש אותי למוות ויש עוד בעיה והיא שכרגע כל דבר שאני נוגעת בו מחשמל אותי. כל דבר. וכל פעם מחדש. כל פעם שאני לוחצת על אנטר הוא מחשמל אותי.  
לבשתי מכנסי יוניקלו בטכנולוגיית סופט-של עם פליז מבפנים, כאלה שאם לובשים אותם בטמפרטורה סבירה אפשר למות מחום בתוכם. יצאתי החוצה ותהיתי אם לא היה כדאי ללבוש עוד טייץ מתחת. 
התלבטתי בקול רם אם לנעול את הנעליים עם הפרווה שחמות ונעימות אבל לא עמידות במים, האחד הרגיע אותי שאין שום מים בטפמרטורות האלה. הפרווה תיפקדה יפה אבל הסוליה לא מספיק עבה לבודד מהקור שעולה מהכביש. 
יצאתי מהבית ושמתי על הפנים את שרוול הפליז, מיד המשקפיים התכסו אדים, הורדתי את השרוול מתחת לאף, הרגשתי שהאף שלי עומד לנשור, שמתי אותו חזרה, גם ככה הכל אפור, למה אני צריכה לראות משהו. תהיתי כמה חיידקים נשארו על הדבר הזה משנה שעברה ואם הם פיתחו עמידות לקור. 
בדרך חזרה מהעבודה התלבטתי האם זה יהיה אמיץ או מטופש ללכת ברגל במקום לקחת רכבת. החלטתי על אמיץ. לאורך הדרך המשכתי לתהות. אף איבר לא נשר לי עד שהגעתי לאוטובוס אז זו לא היתה החלטה כל כך גרועה. לפחות אני מתמידה בעיקרון של ללכת כשאפשר ואפילו מושכת לקצה את ההגדרה של אפשר. 

אני זוכרת בחורף האחרון שלנו בארץ הטפמפ' בחיפה ירדה ל5 מעלות וחשבנו שכל כך קר, סגרנו את כל הדלתות של הסלון והתעלמנו מיללות החתולה שהחליטה שהיא ממש חייבת לבדוק מה יש בחדר שינה. היום 5 מעלות מרגיש לי כל כך חם ונעים. לעזאזל, לפני יומיים היה 10-, והיום זה נראה לי חם ונעים. 

האגם יפה וכחול ב10- מעלות, לראותו מרחוק בלבד
מתגעגעת לימים חמים



יום ראשון, 24 בדצמבר 2017

החורף פה.












תזכורת לעצמי- לא לנסות לצלם בזמן שהולכים בפארק מכוסה שלג בעובי כמה סנטימטרים כשלא ברור בדיוק איפה נגמר הבטון ומתחיל הדשא. למרבה המזל השלג היה מספיק קר והבגדים נשארו יבשים. הטלפון מצד שני לא לקח את העניין יפה ולכמה זמן הייתי בטוחה שהוא הלך סופית. בסוף המכשיר התגבר ברגע שהגיע למטען ורק פספסתי כמה תמונות ממש מוצלחות כשהאחד הבהיל להקת אווזים. הוא מצידו תפס תמונה משגעת.

לא כתבתי על השלג הראשון שהיה לנו השנה. ביום שאמא שלי ובנזוגה נחתו פה הם זכו לקבלת פנים של 7- מעלות. יום למחרת היה שלג, בדיוק בשבילם לפי הזמנה. שלג יפה, לא שלג מבאס של 0 מעלות, שלג קפוא עם פתיתים יפים שגם כיף לדרוך בתוכו. ואז התחמם ובשאר הביקור היה להם כמה מעלות טובות מעל האפס (5-6 ככה) ושמש יפייה. אחרי שהזהרתי אותם שממש קפוא ולא נעים היה בכלל לא נורא. עכשיו לכי תשכנעי אותם שזה לא מזג אויר טיפוסי ובדרך כלל בכלל לא נעים פה.

יום שלישי, 19 בדצמבר 2017

יום שני, 18 בדצמבר 2017

הבדלי מנטליות בעבודה

באחת מקבוצות הפייסבוק של נשים ברילוקישן עלתה השאלה על הבדלי תרבות עבודה בין ארהב לישראל. כמובן שאפשר לכתוב על זה בלי סוף, אבל אני רציתי להביא את שני הדברים העיקריים שאני חווה. מכיוון שאני ביישנית אני מפרסמת פה ולא בפייס.

ההבדל הראשון שאני מרגישה הוא היחס לעבודה ומיקומה בחיים. בארץ ההרגשה היא שהעבודה היא החיים. אנחנו מבלים במקום הזה חצי משעות הערות שלנו ולכן מקום העבודה הופך להיות הרבה יותר ממקום עבודה. הציפיות מהעובד הן בהתאם, ובכללי אפשר להגיד שהשקעה נמדדת בעיקר בנוכחות. ניקח שני עובדים שמבצעים את אותה כמות עבודה אבל אחד מסיים אותה ב8 שעות והולך הביתה מוקדם ואילו השני מושך על פני 10 שעות ונותן שעה נוספת. השני ייתפס כמשקיע בעוד שהראשון בוודאי זכה למבטים לא מרוצים מהבוס. המצב הזה לא מעודד יעילות אלא משיכת זמן ובטלה. רוב מקומות העבודה דווקא סבבה עם הבטלה הזו כפי שאפשר לראות בקבוצת הפייסבוק צרות ההייטק, אם כי לדעתי המצב לא ייחודי לשם. ישיבות ארוכות, הפסקות קפה, שולחן פינגפונג, מגוון גירויים שיגרמו לעובד להאמין שהעבודה היא החיים.
בארצות הברית, לפחות במקום שבו אני עובדת המצב שונה. העבודה היא מקום שבאים אליו לעבוד. שעות העבודה הסטנדרטיות הן תשע עד חמש (שעה פחות מהארץ) ולפחות אצלנו אם אין לחץ גם על זה לא מתעקשים. אם יש לחץ כמובן שעובדים כמה שצריך כדי לסיים בזמן אבל גם אז באים כדי לעבוד, לסיים וללכת. נדירות ההפסקות שלא לצורך דיונים. רוב האנשים אצלנו עושים הפסקה לארוחת צהריים אבל לא מושכים אותה מעבר לדרוש לסיים את האוכל. אני יודעת שבמקומות אחרים נהוג לאכול מול המחשב. מצד אחד זה מרגיש קצת מנוכר, אנשים באים לעבוד, לא לבלות יחד. מצד שני זה מאפשר הרבה יותר זמן לבלות אם האנשים שאיתם בוחרים לבלות. אלא אם האנשים האלה הם פוסט דוק שיוצא מהמשרד מאוחר בערב ואז זה פשוט משאיר לי הרבה זמן עם עצמי ועם הנהר.

הבדל נוסף שאני מרגישה בצורה מאוד ברורה הוא העובדה שפה החיים הפרטיים של אדם הם פרטיים שלו. בארץ השתגעתי מכך שכל אחד מרגיש חופשי להכנס לי לחיים הפרטיים ולרחם. כשעזבתי לפחות חצי מהאנשים בחרו להפרד עם המילים עכשיו הזמן לעשות ילדים. וואלה תודה, אני עובדת על זה, רוצה פירוט של כל ההורמונים שהזרקתי לעצמי החודש?
פה אף אחד לא ישאל על מצב משפחתי אלא אם הוא בעצמו מהגר. מי שרוצה מספר, מי שלא לא. שני אנשים התחתנו השנה בלי לספר. בחתונה שלי התווכחתי עם חמי שטען שאם אני מתכננת להישאר במקום העבודה הנוכחי אני צריכה להזמין את כל הצוות שלי. אני הזמנתי רק חצי ועד היום אני לא יודעת אם מישהו נעלב וזה גם לא ממש מעניין אותי. יש אנשים שבוחרים לשתף, יש כאלה שלא ואף אחד לא ישאל שאלות. בהתחלה זה הרגיש לי כמעט מעליב, חוסר עניין באחר. קרוב לזמן תחילת העבודה אמרתי למנהל שלי שיש לי עניין כלשהו בבית חולים ואני לא אבוא לעבודה יומיים ושאלתי אם צריך להביא אישור, הוא אמר שאין צורך וזהו, בלי תרגישי טוב, בלי איך היה. כמה זמן אחרי החלטתי לעדכן אותו שאנחנו בטיפולי פוריות ובגלל זה אני אעדר כמה ימים בחודש הקרוב, הוא אמר לי שהוא שמח שאני אומרת לו את זה, כשאמרתי שאני הולכת לניתוח הוא קצת דאג לי, הוא לגמרי מבין והוא ואישתו עברו גם טיפולים. בקיצור זה לא שלא אכפת, זה פשוט כבוד לפרטיות ולבחירה שלי מה לשתף ומה לא.

את שני הנושאים האלה אפשר להגדיר כתרבות של ניכור. יש יתרונות לשקט, ליכולת לעבוד ולהפריד בין עבודה לחיים. מצד שני חסרים לי החברים מהעבודה הקודמת. אני לא חושבת שאני אוכל להגיד משהו דומה על האנשים פה.

יום שבת, 16 בדצמבר 2017

בית חדש

עברתי מדינה, מה זה בשבילי לעבור אתר. 

כמו במעבר מדינה, גם פה אני כנראה אאבד כמה חברים שישארו מאחור. אולי אני אמצא חברים חדשים, אולי לא. אני לא טובה בלשמור על קשרים, אני לא טובה בליצור קשרים. אבל לפחות למחשבות שלי יש בית.

ארזתי את כל הפוסטים להרבה מזוודות קטנות ולקחתי אותם למסע עם קונקשן בוורדפרס. חלק מהמזוודות הלכו לאיבוד בדרך והגעתי לפה בלי השנים הראשונות של הפוסט. לא נורא, כל מעבר הוא הזדמנות לנקות ולהפטר מחפצים ישנים.

לא עשיתי מסיבת פרידה עם פוסט סיכום מרגש, אני לא אוהבת לסכם דברים. אני לא טיפוס רגשני, אני איש פח (כדברי אחד הפוסטים שהלכו לאיבוד במעבר). מה שנגמר נגמר ומה שמתחיל מתחיל, כל הדברים נעים במסלולם, לא יוכל איש לדבר וכו.

ייקח קצת זמן להכיר את המקום החדש. בינתיים הספקתי לעצב את הבית ולסדר אותו שיהיה ראוי לאירוח. לכל המבקרים ישנים וחדשים ברוכים הבאים. 

יום שלישי, 21 בנובמבר 2017

ככה מתחיל יום רע

קמה הפוכה מהמיטה אחרי לילה גרוע. כנראה לא הייתי צריכה לאכול אתמול את הפסטה שנשארה מיום שישי. קמה לאט ולוקחת את הזמן. האחד יוצא לעבוד ואני מתחילה להתארגן. באמצע האחד מתקשר מעוצבן שהיה צריך לקנות כיבוד לפגישה ובמאפיה האשראי לא עובד והוא צריך מזומן, תוהה אם אני יוצאת ואם כן אם אני יכולה להביא לו מזומן. בינתיים ראש הצוות שולח הודעות על משהו חדש שהוא רוצה לעשות. עד שאני מסיימת להתארגן הוא כבר מגיע ואנחנו נפגשים במעלית. נותנת לו מזומן והולכת לאוטובוס, תוך כדי הסתמסות חצי מודעת עם ראש הצוות. 


עולה לאוטובוס תוך כדי שיחה בהודעות, מתישבת רגל על רגל, משהו מרגיש מוזר, אני בדרך כלל לא יושבת ככה באוטובוס, ממשיכה להתכתב. אין פקקים היום, סיכוי שאני לא אגיע מאוחר מדי למרות שעת היציאה המאוחרת. באה לרדת מהאוטובוס ורואה שיש גשם בחוץ. תוהה אם המטריה בתיק עם המחשב. פאק! איפה התיק??? מנסה להזכר אם היה לי תיק באיזה שלב. בגלל זה ישבתי רגל על רגל, כי לא היה לי תיק. לוקחת אוטובוס חזרה. לוקחת אובר לעבודה. מגיעה מאוד מאוחר.


המחשב לא היה בתיק וגם לא המטריה. וכשהאחד חזר למאפיה עם מזומן הם כבר תיקנו את האשראי. 

יום חמישי, 16 בנובמבר 2017

הולך להיות צפוף

היום בערב נושא הויזה הראשי יחזור סופסוף עם הויזה החדשה שלו. אמא ובנזוגה עדיין פה ויהיו עד יום שני. הערב אני כבר לא אוכל להתפרש באמצע המזרון. 


האורחים כשלעצמם לא תופסים הרבה מקום ( כמובן מעבר לעובדה שכל חדר השינה שלהם) אבל יש התדרדרות מסויימת. בימים הראשונים, עדיין עם ג'ט לג הם היו הולכים לישון בתשע בערב, מה שהשאיר לי כ3 שעות לעצמי לבד. אבל השעון הסתדר להם ואתמול ברבע לאחת עשרה הייתי צריכה לרמוז לאמא שלי שתלך לישון והיא בתגובה החליטה שזה הזמן לשיחה אמיתית לפני שהספאוז יחזור ולא נהיה לבד יותר.


בימים הם עצמאיים לגמרי, אני מכינה להם מסגרת כללית לטיול והולכת לעבודה בראש שקט וידיעה שהם יסתדרו. בערב נחמד לי שאני לא חוזרת לבית ריק (בדרך כלל הספאוז מגיע אחרי) ויש לי משהו לאכול, שאריות מארוחת הצהריים שלהם באיזה מסעדה. הבית גם נשאר מסודר, אני שוטפת כלים מיד אחרי השימוש ומסדרת אחרי והם בהתאם משאירים מסודר אחריהם ויום אחד גם החליטו לטאטא כי לטענתם הם הביאו לכלוך.


בינתיים אני לא מרגישה שצפוף ואני רוצה את המקום שלי חזרה, אבל כאמור הערב יהיה צפוף יותר, הספאוז יתפוס הרבה מקום, ישאיר את המזוודה שלו זרוקה באמצע החדר ואת הבאלגן אחריו והצפיפות תורגש במלואה. 

יום שבת, 11 בנובמבר 2017

אפשר לישון באלכסון

אחרי ששלחתי את האורחים לחדר השינה שלנו פרשתי לי את המזרן המתקפל בחדר העבודה, כיביתי את האור ונכנסתי מתחת לשמיכה ופתאום חשבתי לי שאני בצד של הspause. זאת אומרת בצד שהוא בדרך כלל ישן בו בחדר אורחים, במיטה שלנו הצדדים הפוכים. ניסיתי להזכר למה זה הצד שלו ונזכרתי שבצד הזה אין מקום על הרצפה לשים את השעון, ובכלל שכחתי לשים את השעון לידי. אז לקחתי את השעון ועברתי לצד שלי ואז שמתי לב שאני משתדלת להשאר בצד אחד וחשבתי על זה שבעצם כל המזרן שלי, אני יכולה לישון איך שבא לי, פאק יה, אני יכולה לישון באלכסון. התפרשתי לי באלכסון כמו שכל המגזינים המטופשים טוענים שכל אחד חולם לישון אבל אחרי בערך דקה זה הרגיש לי ממש מוזר לישון ככה, פשוט זה לא הסתדר. למה לעזאזל שמישהו ירצה לישון ככה? התיישרתי חזרה ורק בשביל העיקרון התגלגתי לאמצע המזרן. יאללה בלאגן, מהיום ועד שהנוסף יחזור אני ישנה באמצע. כשהוא יחזור אולי נפנה לו מקום בצד שלו. 

יום שישי, 10 בנובמבר 2017

הייתי רוצה להיות מהנשים האלה שהבית שלהם תמיד מבריק

לפעמים יש לי הרגשה שזה כל אישה שהיא לא אני. 


את החשוב ביותר לא ציינתי. אמא שלי באה לבקר. סוף סוף, אחרי שנתיים וחצי שאנחנו פה, אחרי שנה וחצי שלא ראיתי אותה, היא באה. ביחד עם בנהזוג שלה. 


אבל נחזור לעניינינו. אמא באה לבקר. שזה אומר שהבית צריך להראות נקי. בעצם, להראות זה לא מספיק כי היא תהיה פה מספיק זמן שבאיזה שלב היא תחליט שבא לה לנקות ואז היא תראה את כל מה שבאמת לא נקי. אז הבית צריך להיות באמת נקי. ומסודר. כי אחרת אני לא אפסיק לשמוע סיפורים על כמה בלאגן אצלי. ולא שאני לא יודעת שאני חיה בבלאגן, אבל עדיין, כשאמא מציינת את זה בטון הזה שבו היא אומרת את זה, טון שהוא לא ביקורת אז אני לא יכולה להתעצבן שהיא מעבירה ביקורת, קשה לי להסביר מה זה בדיוק הטון הזה, אבל הוא מעצבן. 


הבעיה היא שאני לא בנאדם נקי. זה לא שאני חיה בזוהמה, נגיד מפריע לי שהרצפה מלוכלכת, אבל לא מפריע לי שמתחת למיטה יש מלא אבק, כל עוד הוא נשאר שם. והוא נשאר שם. והכתמים בכל מקום במטבח מפריעים לי רק כשיש אורחים. בגלל זה אני לא מתלהבת מלארח. וחדר האורחים עבודה מחסן של כל מה שאין לו מקום בארון, בכלל, שלא נדע מצרות. את הדלת שלו אנחנו סוגרים כל פעם שמזמינים אורחים. אבל אמא באה, ובסוף השבוע האחרון לא היה לי כוח להיות מועילה כי אני מעדיפה לבזבז את הזמן על להתבאס שאני לבד, אז יצא שבמשך השבוע האחרון כל יום יצאתי מהעבודה לסשן סידור ונקיון. הברקתי את המטבח וסידרתי את הארון וגיליתי מלא אוכל שהspause מאוד אוהב לקנות ואחר כך שוכח שיש לנו וסידרתי את המקרר שלמרות שהיה כמעט ריק עדיין מצאתי כמה לימונים וכרוב ניצנים שראו ימים יפים יותר לפני הרבה זמן. והברקתי את האמבטיה והקרמיקה וגיליתי שהשטיח נגד החלקה שלא השתמשנו בו מאז שהחמים באו לבקר מלא עובש וצריך לקנות חדש. ואם כבר חייבים לסדר את חדר השינה אז נסדר גם את הארון ונחליף בגדי קיץ בחורף, מה שהכניס אותי לדיכאון כל פעם שהעברתי בגד קצר למדף התחתון כי אני כבר לא אצטרך אותו, כי יותר כבר לא יהיה חם עד מאי. וגם התבאסתי מכל בגדי הקיץ היפים שלא לבשתי או לבשתי רק פעם אחת. ניסיתי לסדר גם את חדר האורחים ובסוף ויתרתי והכרזתי בקול רם בפני הבלאגן שמכיוון שזה החדר שלי בשבוע וחצי הקרובים אני שומרת על הזכות לבלאגן בחדר הזה.


אז עכשיו יש לי חדר עם בלאגן ומזרון מתקפל ושני אורחים שמאכלסים את חדר השינה שלי והיי, הבית שלי ממש נקי עכשיו. אני את שלי עשיתי. 

יום חמישי, 2 בנובמבר 2017

שוב

שוב לבד. כי נושא הויזה הראשי נסע לכנס ובגלל שיצא את גבולות ארהב צריך לעבור בארץ לחדש ויזה, ואם כבר עובר בארץ צריך לעשות סבב הופעות באוניברסיטאות כדי להרגיש את השטח. שיר אהובת הספן.


 


שוב בחדר המתנה של מרפאת פוריות. מרפאה אחרת הפעם, אולי משנה מקום משנה מזל. שוב מחכה לבדיקה שתגיד אם שוב צריך ניתוח. אם התשובה תהיה חיובית אני שוב אשקע לדיכאון כי פעם שלישית בשלוש שנים וקר מדי לגלידה. ושוב צריך לאסוף בדיקות ומסתבר שצריך גם חיסון אבעבועות רוח כי הגוף לא מראה נוגדנים ואולי בעצם אף פעם לא היו. ואם כבר חיסונים שוב צריך חיסון לשפעת ואני דוחה כל פעם.


 


שוב חורף. הגוף נזכר כמה קר יכול להיות והראש יודע שזו רק ההתחלה, כל עוד לא ירד מתחת לאפס זה לא באמת קר. ושוב למלא מאגרים של ויטמין די ואומגה 3 לקראת החורף המתקרב. שוב מתחילה עונת החגים וריח של פמפקין ספייס בכל מקום. ובירה פמפקין ספייס! למה לעזאזל הם חושבים שזה לגיטימי? 


 


דיכאון חורף, הנה זה בא.


 

יום רביעי, 11 באוקטובר 2017

אין על האדיבות של האמריקאים

אתמול קיטרתי על האבטלה לזמן לא ידוע, היום בבוקר בדקתי את סטטוס הבקשה שלי וקיבלתי בשמחה את ההודעה שהאישור בהנפקה וישלח בדואר. מנסיון איתם הוא יכול לנדוד שבוע בדואר, אבל לפחות אני יודעת שיש אישור ושהוא יגיע מתישהו. גם טוב. רק כדי להיות בטוחה בדקתי שוב ושוב את הססטוס באתר, לא השתנה. 


באתר של רשות ההגירה (שמטפלים גם באישורי עבודה) יש עוזרת וירטואלית שקוראים לה אמה. שלשום כשהייתי מתוסכלת החלטתי להתקשר למספר טלפון של הרשות, אולי אם אני אנדנד מספיק אני אצליח לקבל איזו הערכת זמן או רעיון איך לקבל אישור זמני, אבל לדבר עם נציג שירות אמריקאי זה מועיל פחות מאשר לדבר עם העוזרת הוירטואלית. על כל שאלה ששאלתי נציגת השירות פשוט הקריאה לי את מה שכתוב באתר ואחר כך שאלה אותי שאלות על זמנים שבדיוק לפני רגע היא הקריאה לי את התשובה עליהן. 


 


בארץ אוהבים לדבר על כמה אמריקאים הם מנומסים ושירותיים. הם בהחלט מנומסים. אני יכולה לצעוק, להתחנן, לנדנד, להתעקש והם ימשיכו לענות בנימוס ולהתנצל על כך שמבחינתם אני יכולה ללכת לחפש, בבקשה. מבחינת שירותיות, מכירים את אלקסה, סירי או אוקי גוגל? כל אחד מהם הרבה יותר מועיל מנציג שירות אמריקאי. עם אלקסה לפחות מרגישים שהיא רוצה לעזור ומתוכנתת לנסות להבין מה רוצים ממנה. נציג שירות אפילו לא ינסה להבין מה רוצים כי זה לא מעניין אותו, הוא פשוט יקריא מה שכתוב לו בפרוטוקול ויחזור על זה 20 פעמים אם יהיה צורך. ויתנצל כל פעם שמתעצבנים עליו, ועוד פעם יתנצל על זה שהוא שם אותכם על המתנה בזמן שהוא מתקתק את הנתונים שלכם לטופס ממוחשב שברור לכם שיעבור לסל האשפה ברגע שתסתיים השיחה ושוב יתנצל על זה שהוא חוזר על אותן שאלות שעניתם עליהן לפני רגע כי המחשב מבקש אותן שוב והנציג לא מסוגל לזכור או לבדוק מה הוא כתב או הקריא לפני רגע. והכי חשוב, אחרי שעה של עצבים שבה הנציג הבהיר שוב ושוב שאין לו שום כוונה לעשות משהו בשבילכם היום, בסוף כל שיחה תבוא השאלה is there anything else I can do for you today? ולא, להגיד "כן, אתה יכול לעזור לי" לא יעזור. הוא יתנצל שוב שלא בז**ן שלו לעזור ויחזור שוב ושוב על השאלה עד שתסכימו להגיד שלא, אין עוד משהו שהוא יכול לעזור בו היום. תודה.

יום שלישי, 10 באוקטובר 2017

תכלה שנה נוספת וקללותיה

עוד שנה עברה. 


מזמן לא עדכנתי כי נמאס ולא מעניין ומיותר וסתם ומדי פעם מתחשק לכתוב שוב אבל אז אני מגיעה לכתוב ולא בא לי יותר. אבל עכשיו אני שוב מובטלת ויש לי הרבה זמן אז יאללה, זה יעסיק אותי עד לשיעור זומבה.


אז נשארים פה עוד שנה. אחרי ויכוחים ואיומים שאם הבחור לא יועיל בטובו להחליט סופסוף מה הוא רוצא אני אפסיק לחכות ואחזור לארץ בלעדיו הוא הואיל בטובו להחליט שהוא רוצה להשאר ואפילו להוציא את הטפסים הדרושים. משוכנע שארבעה חודשים זה מלאאאא זמן הוא לקח את הזמן שלו לארגן את הטפסים ואז להביא אותם הביתה כדי שאני אוכל לשלוח למשרד ההגירה כדי לחדש את אישור העבודה. רק ששלושה חודשים מראש לחדש את האישור זה בכלל לא מלא זמן וככה יצא שכבר שבוע וחצי אין לי אישור עבודה והבקשה שלי מחכה איפשהו במשרדים שלהם וכבר ממש לא נעים לי במצב הזה. בעבודה אמרו שמבינים שיש עיכובים בכל מה שקשור להגירה ושהם באמת לא רוצים לפטר ומחכים לי אבל כמה כבר אני יכולה לשבת בבית ולהגיד שאני בודקת בכל יום ואין לי מושג מה קורה. וכמובן שאין עם מי לדבר בהגירה. אם לפחות הוא היה אומר בואי נהפוך את החופשה הכפויה שלך לטיול, אבל בדיוק עכשיו הוא עסוק כי הוא נוסע לכנס בצרפת ולכן חייב לעבור גם בארץ לחדש את הויזה ואם הוא כבר בארץ אז באמת כדאי שיעשה כמה הרצאות שיכירו אותו, אז הוא דיבר על זה הרבה אבל רק עכשיו הוא פתאום נזכר שאולי באמת כדאי להכין איזה הרצאה. אז הוא עסוק. 


הוא עסוק ואני בבית מובטלת. שוב מנסה להעסיק את עצמי, שוב מנסה להנות מהשקט, מהרוגע, ומשתגעת. מנסה לא להתעצבן עליו, אבל תקועה עם ההרגשה המעצבנת שהוא שוב שוכח שיש עוד מישהו שתלוי בהחלטות שלו ובעיכובים שלו. ותוהה לעצמי למה אני לא לוקחת את עצמי וחוזרת הביתה לבד. אם כבר להיות לבד, לפחות במקום שבו אני מבינה את השפה. 


 


הפוסט הזה היה אמור להיות אופטימי, לסכם שנה קצת פחות גרועה מזו שלפניה. אבל בסוף יצא כזה. כנראה בגלל זה לא בא לי לכתוב יותר. 

יום חמישי, 15 ביוני 2017

אני יודעת שזה לא התגובה הנכונה

אני יודעת שלא לדבר לא יפתור כלום, אני יודעת שהוא לא עצבני עלי, הוא מתוסכל מזה שהוא לא ישן. אבל עדיין...


להתעורר פעם ראשונה מהשעון ולראות שהוא בדיוק בא לישון, ואז להתעורר פעם שניה ולשמוע אותו מתעצבן עלי שאני אכבה כבר את השעון. תמיד קמתי לאט. מאז שהוא מכיר אותי השעון שלי מצלצל 3 פעמים לפני שאני קמה, ועכשיו פתאום הוא מחליט שדוקא כשהשעון מצלצל הוא בא לישון והשעון מפריע לו. ולא, הוא לא מתכוון לנסות לפתור את הבעיה שלו עם השינה, יותר קל להתלונן שהוא עייף כל היום. ולהתעצבן עלי.


אני יודעת שאני צריכה לדבר איתו על זה, אבל המילים האחרונות שהוא אמר לי אתמול בבוקר, די אני לא רוצה לשמוע אותך יותר, דפקו לי את כל היום. אםשר להאשים אותי שמאז אני לא רוצה לדבר איתו?

יום שני, 5 ביוני 2017

אני לא רוצה לנסוע לארץ עכשיו

סופסוף הבחור הואיל בטובו לקבל החלטה שנשארים ואחרי חודשים של נדנודים, ברגע הכמעט אחרון כהרגלו, הוא הואיל בטובו לנסות לקדם את הביוקרטיה הדרושה. רגע כמעט אחרון בשביל נושא אישור העבודה שלי. רגע אחרי אחרון בשביל ביקור בארץ. כי הויזה שלי מסתיימת בסוף אוגוסט ולהוציא ויזה חדשה יקח לפחות חודש וחצי בארץ ו-וואלה, לא מתאים לי עכשיו חודש וחצי בארץ. ביוני אמא שלי נוסעת לחופשה בשוויץ ואני לא מוכנה להיות בארץ כשהיא לא. ביולי ההורים שלו טסים לקנדה ואחרי זה יבואו לבקר אותנו כי הוא לא היה מוכן להחליט ולהודיע להם מתי אנחנו נבוא לבקר. ובאוגוסט אין סיכוי שאני באה לארץ. אני השתגעתי? העונה הכי מגניבה בשיקגו והחודש הכי גרוע בארץ.


ועכשיו, פתאום, אחרי שחודשים אני מתחננת שיחליט ומנסה להסביר לו שאין זמן, עכשיו הוא נזכר שחשוב שנבקר בארץ. שנינו. שנה שעברה זה לא היה חשוב שהוא יצטרף אלי בביקור, ולא נורא ששנתיים הוא לא יהיה בארץ, הרי כל המשפחה שלו באה אלינו.  אז עכשיו הוא מנסה לשכנע אותי עם מה, לא תראי את המשפחה שלך שנתיים? כנראה. כנראה שלמשפחה שלי לא מספיק חשוב לראות אותי, כי מסתבר שאף אחד מהם לא מסוגל לטיסה טרנס אטלנטית. אז לא, אני לא אראה אותם. אני בטוחה שאם היו נכדים מעורבים בעניין הם היו עולים על מטוס כמו גדולים אבל כנראה שכל זה רק שנינו הם יחכו שאנחנו נבוא. אז שיחכו.


אולי בחורף כשיהיה פה מבאס ויסתדר לי לקחת חודשיים חופש, נקמבן ביקור בארץ משולב עם טיול ארוך באירופה בזמן שהשגרירות בארץ מועילה בטובה לאשר לי ויזה חדשה. אולי אני פשוט אעבוד מהארץ כמה זמן, למרות שזה יעלה לי בכאב ראש מול רשויות המס בארץ. אבל לא עכשיו. לא בזמן הכי לא מתאים רק בגלל שהוא החליט לקחת את הזמן שלו. 


וגם ממש לא מתחשק לי להגיע לארץ כרגע. השכנה ניסחה את זה יפה, יש משהו טוב בלהיות מרוחק מהכל במצב הזה. לא לראות את כל החברות עם הילדים, את כל המשפחה שמסתכלים עלי ויודעים מה עברתי לפני הנסיעה ושעדיין אין שינוי. חוץ מהמשקל שכרגע עקב פדלאות יתר חזר להיות כמו לפני החתונה, מה שבטוח יעלה מבטי תהייה. אוף, הסתכלתי על התמונות מוושינגטון, ממש לא בא לי לפגוש אנשים שלא ראיתי שנה כשאני נראית ככה. אני לא בנאדם של קשרים ורק אם חבר אחד מהעבודה אני מקשקשת מדי פעם ומתעדכנת אבל בגדול פחות מעניין אותי מה קורה שם. אני כבר די בטוחה שאני לא אחזור לאותו מקום. גם להם אני לא באמת חסרה. לא שזה מפתיע אותי, לא ציפיתי להרבה ממקום עבודה, אבל בכל זאת, היה להם מאוד חשוב לדאוג שאני אצא לחל"ת ולא אעזוב, אפילו ניסו לסדר לי אישור לימודים על חשבון כדי שאני אתחייב לחזור. אבל כשזה מגיע לרמה האישית, כששני המנהלים ידעו שהייתי אמורה לטוס ובסוף טסתי רק שבועיים אחרי אבל אף אחד מהם לא חשב להתקשר לשאול מה נשמע ואם צריך משהו, אחרי שנה כשהיה צריך להאריך את החל"ת ניהלתי חליפת מיילים עם מישהי ממשאבי אנוש שאין לי מושג מי היא או מה משני השמות שלה הוא השם הפרטי ומה שם המשפחה ואפילו עכשיו, אני שלחתי מייל למנהל עם המלצה על מישהו שהכרתי פה וחוזר לארץ ומחפש עבודה, לתוך המייל הכנסתי כמה מילים על אולי נעבוד יחד בעתיד, הוא מבחינתו לא התייחס, לא שאל מתי ואם בכלל. השליתי את עצמי שההערכה שלהם שווה משהו רגע אחרי שאני אומרת שלום. 


לא רוצה לנסוע לארץ עכשיו. לא בא לי. 

יום ראשון, 4 ביוני 2017

דיסי

והפעם בפינתנו ערים שהן קלישאות: וושינגטון הבירה, מחוז קולומביה, שהקשר בינה לבין וושינגטון הסטייט הוא כמו הקשר בין פמפקין ספייס לדלעת- לא קיים. 


(דרך אגב, אם יוצא לכם להגיע לארצות הברית בתקופה של חג ההודיה אתם חייבים לטעום בירה עם פמפקין ספייס. רק כדי להבין כמה דפוקים האמריקאים שחושבים שזה לגיטימי ליצור דבר שכזה ועוד לקרוא לו בירה)


וושינגטון דיסי, בירת הדמוקרטיה, חופש, חירות, שוויון... ניסינו לעשות לעצמנו משחק, לספור כמה פעמים אנחנו נתקלים בכל מילת השראה כזו. התייאשנו אחרי רחוב אחד שאפילו לא היה במול, איפה שכל המונומנטים. פשוט כל אבן רחוב, כל קיר, כל כיכר, הכל מכיל סמלים וציטוטים. 


המול... אוסף של מונומנטים, כל אחד יותר גדול מהשני, כל אחד יותר קלישאתי מהשני, ערמות של סמלים ודימויים ושל freedom, liberty, peace, democracy.. אנדרטאות עצומות ומלאות סמלים לזכר מלחמת העולם השניה, מלחמת ויאטנם ומלחמת קוריאה. על מלחמת האזרחים לא מדברים, בוא לא נזכיר שפעם נלחמנו בעצמנו, אנחנו, אבירי החופש שמביאים שלום לעולם. ופולחן אישיות עצום לנשיאים נבחרים. פסל עצום של לינקולן צופה על האובליסק של וושינגטון (דימוי מישהו?), אנדרטה לרוזוולט (או כמו שהם קוראים לו FDR) שבנויה מ4 חצרות עם פסלים ואבנים לסימול הפעלים הרבים שלו ובצד השני של האגם משקיף על כולם מקדש לג'פרסון. באמצע גם אנדרטה עצומה למרטין לותר קינג גם היא כולה סימבולים (מתוך הר של יאוש ראיתי סלע של תקווה- פסל של הר שממנו יוצא סלע עם הדמות של MLK) והכי סימבולי שדווקא היא נבנתה בסין ולא על ידי פועלים שחורים.


האמת שחייבים להודות, הם יודעים לעשות את הפולחן שלהם מרשים. אחרי שסיימנו להקיא את כל המסרים של החופש, שוויון חירות לא יכלנו שלא להעריך את ההשקעה העצומה ואת העוצמה והיופי שיש בכל המונומנטים האלו. אם כבר להיות קלישאתיים, אז עד הסוף, בכל הכוח והכסף והגודל שיש לארץ הזו להציע.


מבין הסמלים הכי התרשמנו מהספריה של הקונגרס. הגירסה האמריקאית לספריה הגדולה של אלכסנדריה. אם במקור כל נוסע שהיה נכנס לאלכסנדריה היה צריך למסור את כל הספרים שברשותו לספריה שם הכינו עותק, כאן כל מי שמוציא זכויות יוצרים על ספר צריך למסור שני עותקים לספריה. כלומר כל הספרות שמוגנת בזכויות יוצרים נמצאת פה. וכמו כל העיר, גם הספריה היא לא רק ספריה אלא מקדש לידע. מבנה עצום משיש עם עיטורי זהב ואלומיניום (שפעם, בדיוק מתי שבנו את הספרייה, היה יקר ורגע אחרי המחירים שלו צנחו). ציורי קיר ותקרה עם המוזות והחושים והעונות והמדעים, התקרה מוקפת בשמות של כל הסופרים והפילוסופים הגדולים, פסלים של ילדים שמסמלים מקצועות ופסיפס זכוכית שנעשה באי הזכוכית בוונציה ופסלים של מגלים חשובים ועוד ערמות על ערמות של סמלים ודימויים שמייצגים ידע וחוכמה. שיהיה ברור לכל מי שנכנס בשערי הספריה שכאן זה מקדש של ידע שזמין לכולם (אחרי הוצאת כרטיס ספריה), ידע! אתם שומעים? ידע!.


עידון זה לא הקטע שלהם. 


בערב הלכנו לקפיטול לראות אותו בלילה ומפה לשם מצאנו את עצמנו בטקס יום הזיכרון הלאומי. גם זו חוויה. 


עוד דבר מרשים שיש לעיר הזו להציע הוא אוסף של מוזיאונים. המטרה העיקרית של הביקור שלנו היתה מוזיאון האויר וחלל. חוויה מושלמת לכל חובב מטוסים וחלליות וגם אני די נהנתי. מכיוון שהיינו רק 3 ימים וכל יום טחנו שעות בהליכה לא הספקנו לראות הרבה אבל ממה שראינו בהחלט נהנינו. 


 


וקצת בקטע אישי, כשאח של האחד הודיע שהוא מגיע לארהב ויעבור לבקר האחד הציע שאולי ננצל את ההזדמנות שהוא פה וניסע לאיזה מדינה לטייל. כמו שאולי אתם זוכרים אני התעצבנתי על למה צריך שאח שלו יגיע, למה סתם לנסוע איתי זה לא מספיק, למה אנחנו מטיילים רק כשאחים באים לבקר. אחרי קצת עצבים סוכם שהאח יבוא לבקר בשיקגו (מה רע בדיוק בלבקר אותנו?) ושניסע שנינו מתישהו. אז מתישהו קצת התעכב כי כל פעם אמרנו שהיום או בסופשבוע הזה נזמין טיסה לשבוע הבא עד שהגיע ממוריאל דיי ואני הודעתי שסופשבוע ארוך וצריך לנצל אותו. אז פעם ראשונה שרק שנינו, בלי אחים, בלי כי חברים הציעו, בלי כנס שהוא עובד ואני מטיילת, פעם ראשונה מאז הגענו לארצות הברית ששנינו לקחנו חופש וטיילנו. והיה כיף. ומתיש. ונזכרתי שאני אוהבת להיות איתו. 

יום רביעי, 3 במאי 2017

יום העצמאות

פעם שניה פה. שנה שעברה התעלמתי. מיום השואה, מיום הזיכרון, מיום העצמאות. זה היה שם ואני פה. 


השנה יש את השכנים והם לא מתעלמים, ואנחנו נגררים אחריהם. קבענו עם עוד חברים ליום העצמאות.


ואם חוגגים את יום העצמאות אי אפשר שלא לציין גם את יום הזיכרון. ביום שני הודעתי שאני עובדת מהבית ובצהרים הלכתי לטקס בהילל (ארגון לסטודנטים יהודים) באוניברסיטה . בדרך כלל אני לא משחקת על הקלף של חגים יהודיים, למרות שיש בחור אחר יהודי שלא בא לעבוד בחגים אבל הוא כנראה גם ממש חוגג אותם, וגם יש לו ילדים, אבל הפעם הרשיתי לעצמי להודיע שאני לא אגיע לדיון סטאטוס היומי כי אני הולכת לטקס. הטקס היה קצת מוזר, לא מהודק, מיעוט משתתפים. מסתבר שיהודים אמריקאים לא כל כך מתחברים לאבל ישראלי, רק לשמחות (למנגל יום העצמאות בשלישי הגיעו דווקא די הרבה) ואין פה הרבה ישראלים וגם אלא שיש משום מה לא הגיעו הרבה. אז היה טקס קטן, כמה קליפים ביוטיוב, שני ישראלים שמנסים לספר באנגלית (למרות שלא היו הרבה שלא יודעים עברית) ותפילת אל מלא רחמים. ומשום מה מארגנת הטקס לא חשבה לסיים את הטקס בתקווה. לי זה הפריע אז שאלתי אותה אם היא לא רוצה לשיר את התקווה, היא ענתה כן, אם אתם רוצים. קצת מוזר שכולם עומדים ומחכים שמישהו יתחיל לשיר כדי להצטרף אבל בסוף הצליח.  


 


שני בערב תכננו מנגל כי שבועיים לפני פתאום גילינו שיש לזוג חברים מנגל ובעצם גם סוג של מרפסת אבל ביום שני ירד המון גשם והיה קר (ככה זה אביב) אז הסתפקנו בארוחה עם אוכל ישראלי. בשלב הארגון אני עקבתי בשקט כשהשכנה והבחורה השניה (מהזוג עם המנגל) התכתבו בוואטסאפ וחילקו מאכלים ובסוף קיבלנו חומוס אחרי שבמפגש קודם האחד הפגין יכולות בעניין. הוא החליט שהוא מכין גם לחם ממחמצת המחמד שלו ואני החלטתי שאני מכינה גם פלפלים קלויים בחומץ ומאלתרת סלט זייתים ופטה שאין לי מושג איך מכינים ולא מצאתי מתכון אז פשוט הלכתי עם מה שנראה לי ודווקא יצא טעים. היה ממש כיף וכשנגמר חשבתי על זה שבארץ אמנם היינו מזמינים לפעמים חברים לארוחה אבל כל החגים היו עם המשפחה, כולל דיונים עם איזה משפחה, ודווקא יש משהו כיף בלחגוג עם חברים במקום עם משפחה. זה מין קשר כזה שבארץ לא יכול להיווצר כי מי יעיז להגיד למשפחה שלו לא, השנה אני לא אבוא לחגוג איתכם, אני עם חברים. בסוף הארוחה החברה עם המנגל שלחה תמונה בוואטסאפ וחשבתי על זה שהנה, משהו שאני אתגעגע אליו.


 


וגם סופסוף מצאתי שימוש למוד broil בתנור או בעברית מצב בוא פשוט נשרוף בתוך דקה את מה ששמנו בתנור. זה כיף להכין פלפלים קלויים. 

מוטיב חוזר חדש בחלום

אני מגיעה לכיתה או מסתובבת במסדרונות בית ספר כלשהו וצריכה להכנס לקורס ומבינה שלא עשיתי שיעורי בית לא קראתי אין לי מושג באיזה עמוד בספר (או באיזה ספר) אנחנו ולא ברור לי בכלל איך אני אעבור את המבחן הסופי. אבל אז אני נזכרת שכבר סגרתי את התואר אז בעצם לקורס הזה לא תהיה שום השפעה עליו. 


חזר לי כבר כמה פעמים בשנה האחרונה. מישהו רוצה לנסות להבין מה זה אומר?

יום חמישי, 27 באפריל 2017

אני יודעת שזה מיותר להתעצבן על זה

הרי ברור בימינו שכל אתר אפשרי מוכר את המידע על הגולשים לכל אתר אחר, אבל באמת, תנסו לעשות את זה בצורה קצת יותר מעודנת.


חברים אמרו שהם הולכים לאיזה מיוזיקל זניח ב10 דולר ושאלו אם אנחנו רוצים להצטרף, אז גיגלתי את השם לראות ביקורות (שכצפוי ממיוזיקל ב10 דולר לא היו משהו). מאז אותו יום שהיה לפני חודש בערך אני רואה בכל אתר אפשרי פרסומת למיוזיקל הזה. עכשיו מילא זה כשזה היה עם המילטון, מיוזיקל שכרטיס שלו עולה כמו כרטיס טיסה בתוך ארה"ב ויש עליו הייפ מטורף, אבל לדחוף לי בכל מקום אפשרי פרסום על איזה מיוזיקל גרוע ב10 דולר? זה ממש סתם לעצבן. 


קנינו לגיס ואשתו כרטיס מתנה לאמזון כדי שיוכלו לעשות משלוח לדירה שלנו בפעם הבאה שההורים שלו באים לבקר (זאת אומרת הוא קנה אבל החשבון אמזון על שמי) ובחרנו בברכה של מזל טוב להולדת הבת (זאת אומרת מזל טוב לnew baby, אבל בורוד ככה שברור שזה בת). יום למחרת הפייסבוק מציע לי להשתתף בסקר מותגים אקראי לחלוטין שבסופו אפשר לזכות בכרטיס מתנה לאמזון. החלטתי לנסות, למה לא. שאלה ראשונה: האם למישהו קרוב אליך נולד לאחרונה ילד. כאילו שאתם לא יודעים. החלטתי לענות לא כדי לעשות דווקא. שאלה שניה: איזה מותג מתחבר אצלך לתינוקות. אפילו לא טורחים להעמיד פנים שהשאלה הראשונה היתה רלוונטית למשהו.


פייסבוק לאחרונה החליט שוב שאין לי מספיק חברים. אז כדי לשכנע אותי להוסיף חברים החליט לבחור בשיטת עונשים- מדי פעם הוא מחליט להציג לי רק 5 עדכונים מאוסף החדשות ומודיע שאם אני רוצה לראות יותר חדשות אני צריכה יותר חברים. פייסבוק, זה שדוחף לי פוסטים ממומנים ש"אולי יעניינו אותך", זה שמציג לי את אותו סרטון שבוע אחרי שבוע למרות שכבר ראיתו אותו, זה שמקפיץ לי פוסטים ישנים, שמציג לי כל פוסט שאיזה חבר של חבר עשה לו לייק, פתאום נגמר לו מה להציג לי כי אין לי מספיק חברים. וכמובן שמציע לי להיות חברה של פייסבוק. כן, בדיוק מה שרציתי. תיכף אני מציעה לך חברות. 


 


אני כותבת בישראבלוג על כמה האינטרנט של ימינו מעצבן. כמה זקנה זה עושה אותי?

יום ראשון, 23 באפריל 2017

לימבו

זוג שהגיע באותו זמן איתנו וסוג של מראה שלנו, הוא עבד באותו מקום כמוני ונסעו בעקבות פוסט שלה, חוזרים בסוף השנה הזו. הבעל, שכמוני נמצא בחל"ת, יחזור למקום העבודה הישן. האישה התחילה לחפש.


החברה הראשונה שלי פה, זאת שהייתי נפגשת איתה לקפה בצהרים כשלא עבדתי, גם הם הגיעו לשיקגו בערך באותו זמן כמונו לפוסט של הבעל, חוזרים בקיץ, הבעל כבר מצא מקום עבודה בארץ. 


השכנים, שהגיעו לפני שנה, מתלבטים. הבעל, נושא הויזה הראשי, שלח קורות חיים לכמה חברות, כתלות בתשובה שיקבל הם צריכים להחליט. בינתיים חידשו את החוזה לעוד שנה אבל לא סופי. 


יש גם את ההיא שאני לא ממש מכירה אבל ראיתי בכמה מפגשי בנות וחברה שלה בפייס, שהגיעו חצי שנה אחרינו, חיפשה עבודה באותו זמן כמוני ואפילו התראיינו לאותה משרה בשגרירות, שכל מפגש אמרה כמה היא מוכנה לעלות על מטוס חזרה. הם כבר מזמן בארץ.


 


בהתחלה זה היה הזוג שעזר לנו כשגענו, אנשים שלא הכרנו, חבר של חבר של מישהי שעבדה איתי ובכל זאת היו מקסימים ועשו לנו את הנחיתה ליותר קלה, כשהם עברו לסיאטל זה היה עצוב אבל בכל זאת, הם פה כבר הרבה זמן. אחר כך החברה שעבדה במשרד החוץ, זאת שהיתה מארגנת מפגשי בנות ומאז שעזבה אין מפגשים. גם היא פה כבר הרבה זמן, באמת שהגיע הזמן להמשיך בחיים שלה.


במפגשי בנות הראשונים אני הייתי מהחדשות. במפגש האחרון כבר הייתי באמצע. אם יהיה מפגש עכשיו אני אהיה מאלה שעברו כבר שני חורפים ויכולות לתת עצות לאחרות. עכשיו גם אנחנו פה כבר הרבה זמן. אולי הגיע הזמן גם בשבילנו?


 


פוסט זה שלב מעבר לא מוגדר. לא מוגדר כמה זמן הוא יקח ולא מוגדר מה יהיה בסופו. מה ניקח מפה ומה ישאר, מה יצליח ומה ישבר. לימבו שבו כולם פה באופן זמני, חלק זמני יותר וחלק פחות. חלק יצליחו וחלק לא אבל בסוף כולם ימשיכו הלאה. אנשים נכנסים ויוצאים מהחיים שלנו וגם אנחנו מתישהו נצא.  

יום שישי, 14 באפריל 2017

אני ממש פעילה לאחרונה

הרכבת מתעכבת ולא בא לי ללכת ברגל. קטע זה נכתב בפלאפון, סליחה על הטעויות שהשתרבבו פנימה.


כשהלכנו לקנות ארוחת צהרים הבחורה השניה החליטה לקחת גם פרוסת עוגה אז יצא שהסתכלנו על העוגות ופתאום עוגת הגזר נראתה ממש טובה והחלטתי להכין אחת. כדי לתת תוקף להחלטה הכרזתי עליה בקול רם כי דברים שאומרים יש יותר סיכוי שבאמת יקרו. הבחור שהיה איתנו שאל אולי אם זאת עוגה לפסח ואמרתי שממש לא אבל אולי אני אשים שפנים משוקולד למעלה ואז זו תהיה עוגה לפסחא. ואז חשבתי לעצמי שיכול להיות מעניין סתם בשביל הקטע לעשות אותה כשרה. חיפשתי בגוגל עוגת גזר כשרה לפסח ומצאתי המון מתכונים, רק שכולם הכילו קמח מצה, מה שגרם לי לתהות בקול רם באנגלית למה יהודים מנסים לרמות את אלוהים. זה לא באמת עוגה עם קמח, זה קמח מצה. זה כשר. זה נוגד את כל הרעיון של פסח אבל זה כשר. יופי, סידרנו אותו. החלטתי לא לוותר וחיפשתי עוגה ללא גלוטן. קיבלתי בדיוק אותו מתכון, רק עם קמח ללא גלוטן. יופי. תחליפי אוכל. במקום למצוא רעיונות חדשים לאוכל מעניין אנשים מחליפים רכיבים ברכיבי כאילו. כאילו קמח, כאילו ביצים, כאילו חלב, כאילו בשר. ללכת בלי, להעמיד פנים שמרגיש עם. אם באמת הייתי רוצה להכין עוגה כשרה לא הייתי מכינה עוגת גזר.


חזרתי הביתה, עשיתי סיבוב בארונות ובמקרר לראות מה חסר ויצאתי מהבית ואז הבנתי שעשיתי את מה שבדיוק לפני כמה ימים השכנה אמרה שיום אחד יקרה לי, נעלתי את עצמי מחוץ לדירה בלי מפתח. וכמובן שאת מי אני פוגשת בדרך החוצה? את השכנים. למרבה המזל היה מספיק מאוחר לשלוח לאחד הודעה ככה שעד שחזרתי הוא כבר היה בבית. הדרמה בוטלה.


אז יש עוגת גזר כשרה לפסחא אבל לא לפסח ואפילו אחת בדרך לעבודה. רק שבנתיים אין רכבת. נראה לי אני אלך ברגל


 


 

יום חמישי, 13 באפריל 2017

גבר ואישה ממלאים דוחות מס

שנה עברה הוא נאלץ להתמודד לבדו עקב העובדה שרק הוא נדרש למלא דוחות ולכן זה לגמרי בעיה שלו. במשך סופשבוע שלם הוא הסתגר בחדר העבודה כשמדי פעם הוא יוצא מותש וסתור שיער לאושש את עצמו במעט אוכל. מפעם לפעם עלו זעקות שבר מחדר העבודה. אחרי שהושלם הדוח לקח לו שבוע שלם להדפיס אותו, לגנוב מהדקים מהמשרד, לשים את הדפים במעטפות (שאני קניתי, יש גבול לכמה הוא יכול להתמודד) וללכת לדואר לשלוח אותן. הוא חזר מהדואר הלום קרב מהקושי לשלוח דואר רשום.
השנה גם אני נדרשתי למלא דוחות. בעצת רואה חשבון אדיב רכשתי רשיון לתוכנה שהאוניברסיטה מספקת לסטודנטים שלה למטרה זו. זה אחרי שחודש שלם ביקשתי ממנו להגיד לי את השם של התוכנה (אני לא זוכר, זה במייל שלי, אני צריך לבדוק, לא עכשיו, בואי נעשה את זה שבוע הבא, שבוע הבא הבא...)

 בסופו של דבר התישבנו שנינו, כל אחד מול המחשב שלו והפלא ופלא, תוך שעתיים העניין הסתיים ללא כאבים. מדי פעם הוא זעק ביאוש "איך אני אמור לדעת מה זה אומר???" אבל מיד הרגעתי אותו "תלחץ על סימן השאלה הקטן, יש שם הסבר". כמעט הסתיים. בשלב כלשהו שנינו נתקלנו  בבאג מעצבן בתוכנה ושנינו פנינו לתמיכה טכנית וקיבלנו שתי תשובות שונות לחלוטין  שבמהותן אמרו בצורה מאוד מנומסת זה בעיה שלכם. בעוד אני עקפתי את הבאג בהתחמקות אלגנטית הוא התעקש שהוא לא יכול להמשיך כל עוד הבאג קיים ולכן חיכה שבוע עד שהשתכנע לחלוטין שכשאמריקאים אומרים לו שהבעיה תיפתר בימים הקרוביםכשהוא ישתמש בפיירפוקס הם מתכוונים שהוא יכול ללכת לחפש. ככה שלקח לו עוד שבוע שלם ללחוץ על המשך. 

בשעה טובה התוכנה ייצרה את הדוחות, עכשיו נשאר להדפיס ולשלוח. אבל הוא לא רוצה ללכת להדפיס היום כי גם ככה הדואר לא פתוח. אבל מחר הוא לא יכול להדפיס כי ככה ובעצם הוא יוכל להדפיס רק ביום חמישי וללכת לדואר רק שבוע אחרי. 

התיאשתי, הדפסתי, שידכתי, שמתי במעטפות והלכתי לדואר ושוב באורח פלא העניין עבר מהר וללא בעיות. הפקידה שראתה אותי עומדת בתור עם מעטפות שאלה אותי אם זה דואר רשום, והראתה לי איפה הטפסים שאני צריכה למלא. עיקר הזמן בדואר היה הזמן שלקח לי לכתוב את הכתובות של 4 מעטפות וברגע שהעניין הסתיים למסור אותם לפקידה ולשלם לקח בערך דקה.


אז למה לעזאזל גברים הם כאלה חסרי אונים?

יום שלישי, 11 באפריל 2017

לשנה הבאה בירושלים

השנה בירכנו את הברכה וכל הנשים הרימו לחיים (בזמן שהגברים זכו למבטים מאשימים). סדר רילוקישן פעם שניה, הפעם אנחנו במארגנים. שתי דירות התחרו על האירוח, אנחנו והשכנים, אבל הם לקחו בהליכה מאחר והם הצליחו להשלים מניין ולמרות הדמיון העצום בין הדירות (בניין שהיה פעם בית מלון, כל הדירות העתק הדבק) עדיין המבנה הפנימי של הדירה שלנו לא מאפשר שני שולחנות. שלושה זוגות פלוס שני סטודנטים בודדים, אחד ישראלי בתואר ראשון, אחד אמריקאי בדוקטורט, שניהם באותו גיל ולכן התחרו על הזכות לשאול את הקושיות, פלוס שתי סיניות בשביל הגיוון.


השכנים משקיעים בכל אירוע שהם מארגנים ולכן למרות שזה לא באמת חשוב לאף אחד הקפדנו לקרוא את כל ההגדה, לפחות עד החלק של האוכל. על החלק שאחרי האוכל עברנו בקפיצות, בעיקר מהכוס השלישית לרביעית ואת אחד מי יודע ביצענו רק למספרים ראשוניים.


יש משהו כיף בפסח רחוק מהכל. לעשות את זה לא כי צריך, אלא כי רוצים ועם אנשים שרוצים להיות איתם ולהנות. יש משהו כיף בלהתנתק.


 


עכשיו חסר לנו שולחן אוכל אז אין לי איפה לזרוק את המפתחות כשאני נכנסת הביתה. ולמרות שהאחד התחיל מהבוקר עם קיטורי אני שפוך מת שלו הוא כנראה לא יגיע הביתה בקרוב לסחוב אותו חזרה.


יום נישואים שמח לי.


 


 

יום ראשון, 9 באפריל 2017

נראה לי שרבתי עם גיסתי

אני באמת שמחה בשבילה. אין לי בעיה כשחברות שולחות תמונות של הילדים וכשהייתי בארץ ביקרתי שתי חברות בחופשת לידה ושמחתי לעזור עם הילדים. אבל באמת היא חייבת להפציץ את הוואטסאפ המשפחתי בתמונות? הנה, קחי מלח, את רואה את הפצעים האלה? שימי עליהם עוד קצת, זה לא מספיק. וזה לא שהיא לא יודעת איך זה מרגיש, היא היתה שם, היא בכתה לי שעות בטלפון, אבל ברגע שהצליחה זהו, לא זוכרת כלום, הכל טוב. בעיקרון אפשר להשתיק קבוצות אבל הטלפון כל כך חכם שהוא חייב לספור את כל ההודעות שלא נקראו, לא מעניין אותו שהם מקבוצה מושתקת. באמת שחיפשתי בגוגל איך לבטל את העניין ומסתבר שזה לא קטע של האפליקציה אלא של הטלפון. גם כן חכם. אז עזבתי את הקבוצה. ניסיתי לחכות 24 שעות בין פרסום התמונה האחרונה לבין העזיבה כדי שלא יראה שיש קשר אבל זה פשוט לא התאפשר. יום למחרת קיבלתי הודעה מהגיסה השניה שהיא מתחברת למה שעשיתי ומבינה אותי. כן, מה עשיתי, עזבתי קבוצה. בימינו עזיבת קבוצה זה אקט קשה. אני לא בטוחה כי כבר הרבה זמן לא דיברנו, אבל יש מצב שכרגע אנחנו בריב. 


 


היום הלכנו לטיול עם השכנים ובדרך תוך כדי שיחה התחלתי לספר שכשהייתי בניו אורלינס לקחתי סיור ו.. והשכנה עצרה אותי ואמרה בטון חיקוי "אז עכשיו זה אני הייתי בניו אורלינס?" ובאמת שלקח לי רגע להבין מה העיר אותה במשפט הזה. כן, אני הייתי בניו אורלינס. האחד היה בכנס ואני טיילתי, אז להגיד שהיינו יחד? יותר מאוחר הוא גם רצה לספר משהו ואמר כשהיינו בניו אורלינס... ומיד היא הגיבה "אני מבינה שבשבילך זה אנחנו היינו ובשבילה זה אני הייתי". איכשהו תמיד יוצא שבשיחות שלנו עם השכנים כל העצבים שלי עליו עולים לפני השטח במין כאילו צחוק ואני כל פעם תוהה אם הוא שם לב לדברים שנאמרים ואם הוא מבין שזה לא באמת בצחוק. 


 


 


 


 

יום שבת, 1 באפריל 2017

דברים שרציתי לספר לו

ולא סיפרתי כי הוא הגיע הביתה עצבני ורק עשה אותי ממורמרת עד שכתבתי את הפוסט של אתמול.


 


יש בחורה ישראלית חדשה שהתחילה לעבוד בקבוצה שלי בסניף אחר של החברה. סניף שיש בו מהנדס אחד קבוע מהקבוצה השניה, מתמחה אחד מהקבוצה שלנו ואיש שיווק אחד. וכשהיא התחילה המהנדס היה בנסיעת עבודה והמתמחה לא היה וגם ראש הצוות היה באותה נסיעה ככה שיצא שהיא היתה לבד ואני כמו ישראלית טובה הצעתי את עזרתי בהנגאאוט צ'אט, הדרכתי אותה איך להתחיל וניסיתי להפנות אותה לכל מסמך שיכלתי לחשוב עליו שיעזור לה להתמצא, רק שכמעט אין מסמכים כאלה. היא טחנה לי שעות בצ'אט וכבר רציתי להגיד לה שתלך לגוגל, זה מה שאני עשיתי, אבל לא יפה, זה שלי היה קשה להתחיל לא אומר שאני לא צריכה לעזור שלה יהיה יותר קל. אז אתמול אחרי שראש הצוות חזר והיא כנראה טחנה לו די הרבה (למה לעזאזל אני לא טחנתי לו ככה כשהתחלתי לעבוד? אני חייבת לעבוד על האסרטיביות שלי) היא כתבה לי הודעה די ארוכה וממורמרת שראש הצוות שלח לה מסמך שאני כתבתי והיא מבקשת ממני שאם יש לי מסמכים כאלה שאני אשלח לה. כאילו שאני מסתירה ממנה מידע. עניתי לה שכתבתי את המסמך הזה רק הבוקר ושלחתי לצוות לקבל עליו הערות (שעד היום לא הגיעו). מסתבר שכמה שלא עוזרים למישהו, בסוף תמיד יש תלונות.


 


בערב כשחזרתי הנהר היה מוזר. הוא פשוט עלה על גדותיו. יש מסלול הליכה לאורך הנהר שיש בו כמה מפלסים ובמקומות בהם הגשרים של המכוניות חוצים את הנהר וחוסמים את המסלול יש גשרים קטנים מסביב לחלק החסום. אז אתמול כל המפלסים הנמוכים היו מוצפים, הגשרים היו חצי שקועים במים וגשר אחד היה חסום. עכשיו זה לא שהיה הרבה גשם, וגם אם כן, הנהר הזה נשפך מהאגם הקרוב למיסיסיפי ככה שהרבה גשם לא אמור להשפיע עליו. ככה שההסבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו זה גאות מטורפת באגם. בכל מקרה זה היה מוזר ומרתק.


 


כשעליתי מהמסלול חזרה למפלס הכביש הרגשתי חולשה נוראית והתלבטתי אם לוותר על התענוג של אוטובוס ולהזמין אובר. החלטתי לחכות לאוטובוס שמאוד התמהמה וגרם לי לחשוב שאולי בכל זאת כדאי לוותר. בסוף הגיע האוטובוס ובגלל שכנראה כמה אוטובוסים לפני התפספסו היו המון אנשים שחיכו לו. אני עליתי בתחנה מוקדמת אז היה לי מקום ישיבה אבל אנשים שעלו אחר כך היו דחוסים כמו סרדינים. ואז, בדיוק באמצע הדרך בין התחנה האחרונה של מרכז העיר לתחנה הראשונה של השכונה, או כמו שזה מוגדר אצלנו בדיוק באמצע האזור המסוכן, תקר. פיצוץ ואחריו רעשים שלא משאירים מקום לספק. האוטובוס עצר בצד הכביש איפה שאין אף אוטובוס אחר שעוצר והנהגת התקשרה וביקשה שישלחו אוטובוס אחר. ידעתי שלא הייתי צריכה להיות על האוטובוס הזה. היה ברור שיבח הרבה זמן עד שיגיע אוטובוס חלופי וכשזה יקרה בטוח שלא יהיה לי מקום לשבת אז החלטתי לעשות את מה שהייתי צריכה לעשות מהתחלה והזמנתי אובר פול. כשהאפליקציה הודיעה שסטיבן הנהג שלי הגיע חיכיתי לו בצד אחד של הכביש ופתאום אני שומעת מישהי בצד השני שואלת אתה סטיבן? אני מסתכלת לצד השני ורוצה את האוטו של סטיבן (ג'יפ) ומישהי ניגשת אליו ויש עוד מישהי ניגשת ושואלת אותה זה סטיבן? אז גם אני ניגשתי. זה היה די ברור אבל עדיין משעשע ששלושתנו החלטנו להזמין אובר באותו זמן וככה יצא שהוא אסף את שלושתנו. הנה דוגמה ליעילות של ימינו.


 


היום ראיתי שתי יונים בריקוד חיזור. חבל שלא הספקתי לצלם. אמורים להגיד שתי יונים? הרי ליונה תמיד מתייחסים בלשון נקבה אבל בכל זאת זה די ברור שאחד מהם זכר. עברית שפה סקסיסטית.


 


היום שבת פגשתי חתול ברחוב. זה ממש נדיר לראות פה חתולים ברחוב ואם כבר רואים אותם הם לא מפוחדים אבל גם לא יתנו להתקרב אליהם ופשוט ילכו באדישות למקום אחר תוך שהם שומרים מרחק. גם זה ברגע שראה אותי פתאום נזכר שיש לו משהו לעשות במקום אחר והלך באדישות אבל אז ראה שאני קוראת לו ובא לבדוק אם אני ידידותית. מפה לשם העברנו בערך 10 דקות של ליטופים והתמרחות על המדרכה החמה, עד שהוא ראה ציפור והלך לגרש אותה מהשטח שלו. 

יום שישי, 31 במרץ 2017

למה

למה. 


למה אני עדיין פה? למה אני יודעת למרות שהוא לא מוכן לדבר על זה שבסוף נישאר עוד שנה. למה אני נשארת איתו. נכון שכבר לא רע לי פה, נכון שלמדתי להנות ולאהוב את העיר. אבל החיים שלי תקועים. זה לא שאני לא נהנית בעבודה, היא סבבה ואני מוצאת את המקום שלי ולומדת הרבה וצוברת ניסיון על הדרך. אבל אין לי לאן להתקדם מפה. פה זה לעשות את אותו הדבר עד שנעזוב ואני יודעת שהמשכורת שלי נמוכה ביחס לתחום וזה קצת אשמתי כי כשהמנכל אמר לי שהתקבלתי הוא שאל מה הציפיות שכר ובכוונה נתתי תחום גדול כדי שלא לדפוק לעצמי וככה בעצם אמרתי לו שאני לא יודעת מה אני שווה. אז הוא הציע לי בדיוק באמצע.


והוא. כבר אין לי כוח לריב איתו. כל שבוע שני אני מוצאת את עצמי שואלת למה אני עדיין איתו. אני יודעת שטוב כמוהו אני לא אמצא אבל כמה זה באמת טוב?


נמאס לי לשמוע אותו מקטר. מגיע הביתה ומקטר, יוצא מהבית ומקטר. אוכל ומתלונן על האוכל, שותה קפה ומתלונן על הקפה. ממשיך להתלונן על הקפה עוד שעות אחרי. איך היה בניו אורלינס? הקפה היה גרוע. זה תחביב אצלו, לקטר. בעיקר על הקפה. כמה אפשר לקטר על קפה? ולהציק. למה אתה מציק? כי זה כיף. למה אתה מתלונן על בעיה במקום לטפל בה? כי זה יותר כיף. אז זהו, שלי לא כיף. הוא אומר שזה התחביב שלו להתלונן ולי נמאס מה תחביב הזה. ונמאס מההצקות המפגרות. ועכשיו הוא אימץ תחביב חדש, בהתאם לסביבה האמריקאית, פאסיב אגרסיב. ג'אסט קר לי. ג'אסט, שמעת? קר לי. מה את מתכוונת לעשות בנידון? אני מתכוונת ללכת לחדר שינה כדי לא לשמוע אותך יותר. רוצה לחזור לארץ לבד כדי לא לשמוע אותך יותר.


ונמאס גם שכל פעם שאחד האחים מגיע לאזור מה שאני רוצה כבר לא משנה, משנה רק מה שהאח רוצה. אז עכשיו האח הגדול עובר בארצות הברית ורוצה שנצטרף אליו לקפיצה לקנדה בסופשבוע לבקר קרובי משפחה. לעלות על מטוס למונטריאול בשישי, לישון אצל הקרובים ולחזור בראשון, אולי אפילו שני. כי פתאום יש לו זמן, הוא יכול לקחת ימי חופש. שנה שלמה הוא לא לקח אף יום חופש כי צריך לעשות רושם. הוא לא לקח חופש להאריך קצת את השהות אחרי הכנס כדי שנוכל להיות יחד. הוא לא יקח חופש לטייל איתי. מתי הוא כן לקח חופש? כשהאח ואישתו ביקור. כשההורים ביקרו. ועכשיו, כשפתאום זה לא בסדר שאנחנו בארצות הברית ולא מבקרים את הקרובים בקנדה. שנה וחצי אנחנו פה, כמה פעמים הצעתי בוא ניסע נלשבוע לקנדה, נטייל ונבקר את הקרובים שלך ואין תגובה. אבל עכשיו כשהאח רוצה לנסוע יחד, עכשיו זה לא יפה לא לנצל את ההזדמנות שאנחנו פה ולקפוץ לבקר. רק לסופשבוע כי לא באמת מתאים עכשיו טיול ארוך, אבל צריך לבקר אותם. אחרי שנה וחצי פתאום זה לא יפה.


שמישהו יסביר לי למה אני לא אורזת 3 מזוודות ולוקחת את עצמי חזרה לארץ. אני יודעת שאמא שלי תשמח לבוא לעזור לי לסחוב.

יום ראשון, 26 במרץ 2017

אביב

הוא פה. 


יוצאת בבוקר לעבודה, קריר. לובשת את המעיל הקל, זה שבארץ שמור לימים הממש קרים בחורף. יוצאים לארוחת צהרים, חם. שמש. שמלה ארוכה מרגיש קצת חם מדי. בחוץ טירוף, הרחובות מלאים אנשים, אנשים יושבים על הספסלים או על פיסות הדשא המעטות. כמו ג'וקים כולם יצאו מהכוחים שלהם לספוג חום. יוצאת מהעבודה, שוב קריר. טוב שבכל זאת יש מעיל. הולכת לאוטובוס ולא בא לי לעלות עליו אז עושה סיבוב בפארק שגם מלא אנשים. כשמתחילה רוח קרירה הולכת חזרה לאוטובוס. יוצאת מהאוטובוס, קר וטיפה ענקית נופלת לי על הראש. עד סוף הערב הטיפה כבר הופכת לסערת ברקים שאחריה סופשבוע אפור וגשום. אביב.


 











יום שלישי, 21 במרץ 2017

אמריקאית

היתה לי שיחת משוב השבוע. אני כבר 10 שנים בשוק העבודה וזו היתה שיחת המשוב הכי קצרה ותמציתית שהיתה לי. אפילו בעבודה הקודמת כשהמנהל התחלף וכל מה שהיה לו להגיד זה אני יודע שהמנהל הקודם ממש העריך אותך ואני מניח שיש לו סיבה זה לקח יותר זמן. בפעם השניה שהתחלף מנהל השיחת היכרות איתו לקחה יותר זמן והוא ציין את זה כאחת משיחות ההיכרות הכי קצרות שהיו לו (כדוגמה ליעילות ותמציתיות שלי, לא בטוחה שזו היתה מחמאה).


לפני השיחה המנהל (לא הישראלי, הישראלי הוא ראש צוות) שלח מייל עם מספר שאלות מכינות בסגנון מה החוזקות, הישגים, יעדים ושיט כזה. אני השקעתי ועניתי בסגנון מכתב קורות חיים, תרגלתי אמריקאית. השאלה האחרונה היתה משוב איך החברה יכולה להשתפר כחברה. התלבטתי אם זה הזמן לכנות או שזה הטעיה, בסוף החלטתי שזה לא המקום לשפוך כל מה שאני חושבת ורק הערתי בעדינות על היעדר תיעוד (עם המילים in my opinion לפני, באמריקאית אסור לציין דברים כאילו הם עובדות, צריך לציין שזה לדעתי בלבד).


לקראת השיחה התכוננתי, חשבתי מה כדאי להגיד ואיך אם הוא ישאל אותי איך אני מרגישה, איך לענות אם ישאל מה התוכניות לעתיד (אין לי מושג), בסוף לא היתה שום שאלה. המנהל התיחס טיפה למה שכתבתי על תיעוד, הסכים תוך כדי חוסר הסכמה ואמר שאם יש לי רעיונות בנושא אני מוזמנת לעשות משהו. חוץ מזה הוא מסכים עם מה שכתבתי, שמח שאני מרוצה, שהם מרוצים ממני ושקיבלתי העלאה. זהו. 


אני מאוד שמחה שמרוצים ממני, ובטח שאני שמחה על ההעלאה. אבל עדיין, החלק שלי אישית הכי חשוב בשיחות משוב זה הנקודות לשיפור. אתם מרוצים, זה יופי, אבל תמיד יש מקום לשיפור ואני רוצה להיות הכי טוב שאני יכולה. אני יודעת שיש כמה מקרים שראש הצוות לא היה מרוצה, יש פעמים שהייתי צריכה להתנהל אחרת, להבין יותר רמזים לגבי ציפיות שלא נאמרו במפורש. זה הבעיה עם אמריקאים, הם לא יגידו לך אם היית לא בסדר, לא יעירו או יסבירו מה הם כן רוצים. שקלתי לבקש מראש הצוות שיחה חוזרת, הפעם עם נקודות לשיפור, אבל החלטתי שלא השנה. אני חושבת שאני די מבינה מתי הוא לא מרוצה (בכל זאת ישראלי לשעבר) ויודעת לקחת מזה לקחים להמשך.


חוץ מזה שבינתיים אין לי מושג אם נישאר פה לשנה הבאה או לא.


 


עכשיו קיבלתי מייל מהמנכל שהוא מכין משוב לסגל הניהולי ומבקש לאסוף אינפוטים מאנשי הקבוצה אז הוא רוצה שאני אכתוב כמה דברים על ראש הצוות. הניסוח של השאלות מאוד אמריקאי: תן דוגמאות לכמה המנהל מוצלח ואיזה יכולות exceptional יש לו וציין איך הוא יכול להשתפר. ושוב חוזרת ההתלבטות: כמה הוא באמת רוצה כנות, וכמובן איך לענות בצורה אמריקאית. לפחות אני מתרגלת שפה חדשה.    


 

יום שבת, 18 במרץ 2017

יומן טיסה וניו אורלינס

טיסה בשמונה בבוקר. נשמע סביר, לא? אבל אז לוקחים אחורה בזמן, כדאי להיות בשדה שעתיים לפני, זה יוצא שש. ניקח אובר, זה שעה נסיעה, קיבלנו חמש בבוקר לצאת מהבית. אוי. רגע אבל בלילה עוברים לשעון קיץ שזה שעה פחות. רגע, מה??? אוף.
חמש בבוקר מוכנים לצאת עובר לשדה יצוא ממש יקר,אפשר לקחת עובר לרכבת ורכבת לשדה, עדיין סביר. אבל לא אם בדיוק פספסנו את הרכבת ויש אחת כל 20 דקות. צפוף. 
אה כן, אתמול היה מצעד סיינט פטריק. לא יודעת אם קשור לזה או שזה סתם הרכבת בשעה הזו אבל העשרים דקות האלה בתחנה היו 20 דקות יותר מדי עם חבורת שיכורים ששמו מוזיקה רועשת ורקדו בצורה מאוד לא מרגיעה, כשמדי פעם יוצא מישהו מאזור הריקודים, פעם זה שיכור שניגש אלינו וממלמל משהו לא ברור,ספק מדבר איתנו ספק עם עצמו עד שמישהו אחר, כנראה קצת פחות שיכור בא לקחת אותו חזרה למסיבה, פעם זה הומלס מסריח מאלכוהול ומושיט יד ומלממל איזה בקשה. באיזה שלב כל האנשים הפיכחים התקבצו מאחרי המעלית כשהמעלית מסתירה אותנו מהמסיבה. 
והרכבת. מלאה אנשים, מעטם נראים כמי שנוסעים לשדה התעופה, רובם נראים שיכורים, ישנים כל אחד על ספסל שלם. עברנו 3 קרונות עד שהגענו למסקנה שלא נמצא אחד פחות גרוע. חלק מהאנשים הישנים נשארו מרוחים על הספסלים אחרי שהרכבת הגיעה לתחנה האחרונה שלה בשדה. אני לא לגמרי בטוחה שהם לא היו מעולפים שם. בהחלט לא הזמן לחסוך על אובר. 
הגענו לשדה בשש וחצי, מספיק זמן. רק שטסנו בטיסות נפרדות שמסתבר שיוצאות מטרמינלים שונים. שזה חבל כי ככה נשארתי לבד כשחיפשתי את השער שלי שער 3 שבאופן מוזר היה אחרי 2a , 2c ו4 ואחרי השלט שמפנה לשערים 5-11. וגם הסתבר שהוא לא השער של הטיסה. כל הלוחות האלקטרונים אמרו שהוא כן אבל הדיילת בשער התעקשה שהשער הזה שייך לחברת תעופה אחרת. לחברת התעופה שלנו יש שני שערים בקצה המסדרון, שם דיילים מבולבלים טענו בלא יותר מדי בטחון שהטיסה תצא משער 7 למרות שמסך הטלוויזיה טען בתוקף על טיסה אחרת. רק בשעת הבורדינג הודיעו על שער 7 באופן רשמי. מסתבר שגם למטוס לקח זמן לגלות באיזה שער הוא ולכן הטיסה אמורה בחצי שעה, שזה בסדר כי זה פחות זמן לחכות לטיסה של האחד שנוחתת אחרי. ככה זה כשחוסכים וטסים לואו קוסט. 
בינתיים המסקנה מהמסע הנוכחי היא לא לחסוך. חבל.


 






 


אז ניו אורלינס. המקום אליו מגיע כל הזיהום ששיקגו שופכת לנהר המיסיסיפי מאז שהם הפכו את הכיוון של נהר שיקגו. אחרי שבשבת האחרונה צבעו את נהר שיקגו בירוק ציפינו שהשבוע הירוק יגיע לניו אורלינס, אבל כנראה שהתנינים שתו אותו בדרך.
ניו אורלינס. מהערים שנראות כמו קלישאות של עצמן עד שאי אפשר לדעת אם הם באמת ככה או שהכל הצגה. זה לא שיש מה לעשות שם שבוע ועוד לבד בזמן שהאחד בכנס אבל הוא התעקש שחבל שאני אבוא לפחות וגם הבטיח שימצא זמן לטייל איתי. אז באתי לשישה ימים ולקחתי איתי את הנייד מהעבודה ככה שיכלתי לסיים כל יום בבית קפה מעמידה פנים שיש לי איזה הספק בעבודה ואני לא לגמרי מבזבזת את הזמן. מצאתי חברה נחמדה שנקראת free tours by foot שהם לא בדיוק חינם אלא יותר שלם כמה שנראה לך, אנחנו רק אומרים שבדרך כלל סיורים כאלה עולים 25 דולר והמדריכים  חיים על הטיפים והמדריכה בסיור וודו אפילו מחזיקה בארנק קמע למשוך הכנסות, just saying , אז באמשכם תהיו נדיבים. הלכתי לשלושה סיורים כאלה, לשניים מהם הצטרפה אלי מישהי שפעם אחרונה שממש דיברתי איתה היתה בחנוכה שנה שעברה אבל שתינו ישראליות משיקגו שהבעלים ומחזיק הויזה הראשי שלהם נמצא בכנס בניו אורלינס אז אין שום סיבה שלא נהיה פתאום חברות הכי טובות למשך יומיים. לטיול השלישי האחד כמעט הצטרף אבל בסוף החליט שחשוב שיהיה בכנס, מה שלא הפריע לו להתלונן בסוף היום שהכנס היה בזבוז זמן. ביום האחרון, שגם ככה חצי מהאנשים לא נשארים אליו, הוא הסכים להבריז ולטייל איתי. וקיטר חצי מהזמן. 
מה יש בניו אורלינס? בגדול יש את הרובע הצרפתי שהוא שילוב של בוהמה , ג'אז ו-וודו. נראה שהעיר די מתכחשת לשיוך שלה למדינות הקו-פדרציה אבל עדיין בעלת אופי דרומי מובהק. העיר מלאה בחנויות רהיטים וקישוטים של בעלי אחוזות חסרי טעם, כלי אוכל ותכשיטים מוגזמים עם הסמל של העיר בכל מקום אפשרי. המסעדות חזקות במאכלי ים ופו-בוי שזה סנדוויץ עם משהוא מטוגן ועם סיפור היסטורי שגורם לתהות איזה מין עיר בוחרת במאכל שבעלי מסעדות החליטו לתרום בחינם לשובתים בתור מאכל יצוגי. הם גם חזקים בחריף ובכל רחוב בערך יש חנות עם טעימות של רטבים שנעים בין חריף מאוד לחריף מוות. האחד מת על טעימות חינם ואוהב חריף אבל כל פעם שנכנסנו לחנות כזו יצאנו מיד אחרי טעימה אחת (הוא טעם, אני פולנייה) וחיפשנו מים. ואי אפשר לא לציין את הבנייה (beniget) שזה סופגניה מרובעת עם הר של אבקת סוכר עליה. כל קפה שני הוא קפה בנייה. 
חוץ מחנויות של " עתיקות" יש גם המון חנויות אומנות עם דגש על ג'אז והמון חנויות מזכרות למי שרוצה להמשיך להרגיש כמו קלישאה גם כשהוא חוזר הביתה. להבדיל משיקגו העיר הזו חיה ומלאה תיירים כל היום כל השבוע. בדומה לשיקגו גם פה בכל פינת רחוב יש קבצן אבל להבדיל, פה לידו יש גם נגן כלשהו ובצמתים הגדולים יש להקות ג'אז שלמות לא רעות בכלל.  
חוץ מהרובע הצרפתי יש גם את רובע הגנים שמעניין לקחת בו סיור ולשמוע סיפורים אבל חוץ מזה אין מה לחפש שם. יש גם סיור ביצות (תנינים הם חלק מהקלישאה של העיר) שאמור להיות טוב אבל לא בא לי ללכת לבד. 


 


אי אפשר להגיד שעשיתי הרבה אבל לפחות שינוי האווירה היה טוב. כמו שהשכנים אמרו " איזה כיף לכם, אתם לא תהיו בשיקגו". רק חבל שפספסנו את סופת השלג שהיתה השבוע שהיא גם השלג הרציני היחיד שהיה השנה. ביום האחרון חזרנו מהשמש הנעימה של ניו אורלינס לשאריות שלג. בתחילת החורף הבטיחו לנו חורף קשה. נראה שהחורף לא הקשיב להבטחות.


האחד מצידו דיבר עם כמה ישראלים שהוא מכיר מתואר ראשון והגיע למסקנה שהמצב שלו גרוע בדיוק כמו של כולם וכולם מבואסים כמוהו ( אם כי לדעתי לא מתבכיינים כמוהו) ככה שבסך הכל מצבו בעצם לא רע, מה שאומר שההצהרות שלו מלפני שבוע על כך שאין טעם להמשיך עוד שנה כנראה נמשכו חזרה. זה אומר שמאוד בקרוב אנחנו צריכים לנהל שיחת יחסינו (עם שיקגו) לאן. 


וכמובן המכשול הקרוב והמעיק ביותר, צריך למלא את המיסים. שיהיה לנו בהצלחה עם זה.


 











יום שישי, 10 במרץ 2017

לא יודעת למה אני מספרת את זה

אני מניחה שיהיו א.נשים שיתעצבנו.


קראתי בבלוג אחר מישהי שמתארת חוויה דומה וחשבתי על זה ששני אנשים שונים חווים את אותו הדבר בצורה שונה לגמרי. 


 


זה היה כשהיינו בצבא. שנינו ג'ובניקים ששירתו רחוק מהבית ולכן גרנו באכסניה של ג'ובניקים. כשאני הגעתי לשם הוא כבר היה שם 4 שנים, לא עתודאי אבל עם תואר אקדמי, מה שתמיד הרשים אותי. אני ידעתי שהוא היה מאוהב בי אבל אני הייתי ילדה מפגרת שלא יודעת מה טוב לה. לקראת סוף השירות שלנו נסענו שנינו לטיול בצפון עם אוהל בכינרת. אני ידעתי מה הוא רוצה אבל המשכתי לשחק אותה מפגרת. בערב כשהיינו במים הוא ניסה ליצור מגע אבל אני שיחקתי איתו, מתקרבת ומתרחקת. ישנו מחוץ לאוהל כי היה חם, קרוב אחד לשני ובמהלך הלילה הוא התקרב אלי וחיבק. חיבוק צמוד. והידיים שלו התחילו ללטף ונכנסו מתחת לחולצה ומתחת לחזיה ואני הרגשתי אותו צמוד אלי כל הלילה והעמדתי פנים שאני ישנה.


בבוקר הוא ניסה לחבק ואני התרחקתי, העמדתי פנים שלא קרה כלום והמשכנו לטייל.


 


וכאן באה השאלה הצפויה: למה לא הראית לו שאת לא רוצה? 


התשובה אולי קצת פחות צפויה. כי כן רציתי. לא אמרתי כלום כי נהניתי. לא הייתי בתולה, הכרתי מגע של גבר ואהבתי את זה. אהבתי להרגיש את התשוקה של גבר שרוצה אותי. העמדתי פנים שאני ישנה כי לא רציתי שיפרש את ההסכמה שלי לא נכון, שיחשוב שעכשיו יש בנינו משהו אבל בהחלט רציתי את המגע וכשהוא עצר אני זזתי קצת, ניסיתי לגרות אותו להמשיך. 


נהניתי מזה. נהניתי מהטיול הזה. נהניתי מהלילה הזה. והרגשתי כלבה כי אני ניצלתי אותו. ניצלתי את הרצון שלו ושיחקתי בו. 


 


אחרי הצבא שנינו התחלנו לצאת אם אנשים אחרים שהסתובבו באותם חוגים וככה יצא שהיינו מבלים הרבה ברביעיה. כשאני נפרדתי מהגבר שאיתו יצאתי היה נראה שהבחור והחברה שלו, לימים אישתו, בחרו בצד השני. או שפשוט עכשיו כשהיתה לו מישהי אני כבר הייתי מיותרת. נפגשנו עוד כמה פעמים בטכניון ובסוף הגעתי לעבוד באותו מקום שהוא עבד. בהתחלה ניסינו לחדש את קשר הידידות אבל זה כבר לא היה זה. הוא יותר בכיר ממני ונפגשנו בהרבה דיונים והקשר המקצועי בינינו היה טוב, הערכנו אחד את השני ונהנינו להתווכח. 


 


לפעמים אני תוהה אם הוא יודע שאני ניצלתי אותו, אם הוא כועס עלי או שאולי ברגע שהוא מצא את המישהי שלו אני כבר לא הייתי משמעותית יותר. 


 


לא יודעת למה סיפרתי את זה. אני לא מנסה להגיד פה שום דבר, רק לחלוק פה חוויה, חוויה שנשים אחרות כנראה היו חוות אחרת. אני מניחה שיהיו נשים שיתעצבנו. 


 

יום ראשון, 5 במרץ 2017

הצלחה?

יום רביעי 


יצאתי מהמשרד והחלטתי שפרורי שלג הם אמנם לא שלג אמיתי אבל מספיק קרוב לשלג להצדיק רכבת. מה גם שצריך להגיע הביתה בזמן לזומבה. עדיין ירדתי 2 תחנות מוקדם והלכתי ברגל לאורך הנהר. אני מתחילה לחבב את הנהר הזה אפילו שהוא מלא ג'יפה כרגע. 


השכנים הזמינו לפיצה וסרט, מה שבכל זמן אחר זה היה יכול להיות תירוץ מצויין ללמה אי אפשר ללכת היום לחדר כושר אבל אתגר וזה, ביקשתי שנקבע לשמונה וחצי והספקתי להגיע מהזומבה בדיוק בזמן למקלחת ופיצה. הנחמד בפיצה אצל השכנים זה שאפשר ללכת בנעלי בית ופיג'מה. 


סליחה על הרשעות, אבל מדריכת זומבה מלאה לא יכולה להיות טובה. מצטערת, זה פשוט לא קורה. כאילו גוף מלא זה סבבה, ועם אורך חיים נכון זה יכול להיות באמת בריא, אבל למדריכת זומבה לא אמור להיות שומן מיותר. בחורה שאוהבת את הריקוד ועושה את זה עם כוונה מלאה מספר פעמים בשבוע לא תצבור שומנים, זה פשוט לא יקרה. איך שראיתי את המדריכה נכנסת ידעתי שבשביל זה לא היה שווה לצאת מהבית. ואכן השיעור היה גרוע. הריקודים, אם אפשר לקרוא לזה ככה, היו פשוט משעממים, בכל שיר יש בערך 3 תנועות שחוזרות על עצמן שעה כל פעם, כמעט נרדמתי. והעצוב הוא שבשיעור טוב המדריכה מקפצת לה בקלילות בעוד אני בקושי מצליחה לנשום, פה אני קפצתי בזמן שהמדריכה סימנה את התנועות ובקושי התרוממה מהרצפה. בקיצור, לא הולכת יותר לזומבה של יום רביעי. 


 


 




 


יום חמישי


ידעתם שבארצות הברית פלאפונים חייבים להשמיע צליל צמצם בזמן צילום וזה לא חוקי לכבות את הצליל הזה? אז הפוסט ההוא באטוטבוס? תשכחו שראיתם אותו. דרך אגב, ידעתם שבשיקגו אסור לקנות ספריי צבע? 


ההבטחות לשלג נשארו הבטחות בלבד ואני הלכתי ברגל מהמשרד לאוטובוס, הפעם בחרתי רחוב רחב ונוח. אמנם יש רמזור כל 20 מטרים אבל זה נותן זמן לחשוב.


אחר כך שיעור boot camp כי מסתבר שככה שאמריקאים חושבים שטירונות נראית והם מוכנים לשלם על זה כסף. המדריכה ניסתה להשמע כמו מדריכת טירונים כולל שלב שבו היא לקחה אותנו לטיול שטח שזה אומר לצאת מכיתת האירובי ולכת סביב ההליכונים (יש הרבה הליכונים בחדר כושר הזה) וכל זמן הטיול מחזיקים משקוליות כשהמרפקים בגובה הכתפיים והמשקוליות קרובות לכתפיים. היה משעשע, החלק האנ-אירובי היה בהחלט אינטנסיבי אבל החלק האירובי לא היה מספיק לטעמי אז חזרתי הביתה ונתתי עוד קצת קפיצות דלגית, הפעם עם נעלים כי לומדים מטעויות. 


 




 


יום שישי


פעם כשהייתי צעירה ובכושר ועשיתי תואר שני, הייתי הולכת לחדר כושר בטכניון ושם פיתחתי לעצמי אימון ספינינג. האימון כלל אלבום אחד קבוע שקצב המוזיקה קבע את העוצמה והמהירות של הספינינג. הגעתי למצב שאני מכירה את האלבום בעלפה ויודעת בדיוק מתי צריך להעלות התנגדות ומתי להאיץ והוא הפך להיות מנטרה של האימון. עד היום אם בטעות אחד השירים מהאלבום מתנגן לי בנגן הגוף שלי נכנס למוד תנועה. בתחילת השבוע בחדר כושר הצלחתי לעשות חצי אלבום לפני שלא יכלתי יותר. היום סיימתי את כולו. מרגיש טוב.


 




 


יום שבת 


זה היה קשה כי היינו צריכים ללכת לחברים וניסיתי ללא הצלחה להכין אזני המן והתחלתי מאוחר מדי ולא היה ממש זמן אז בזמן שהאוזניים נמסו להם בתנור לעוגיה אחת גדולה ובלתי אכילה קפצתי קצת על חבל. 


 




 


ראשון


האחד החליט לריב בבוקר ואז ללכת למשרד לכל היום. שקלתי לתעל את העצבים עליו לחדר אבל נראה לי עדיף לצאת לסיבוב בשכונה לראות מה חדש לפני שאני מתישה את עצמי. חבל שקר מדי לאופניים. אבל לא לדאוג, הגעתי לחדר כושר ופעם שניה השבוע השלמתי אלבום שלם על האופני ספינינג. כבוד. 


 


אז הצלחה?


המטרה היתה להתאמן כל יום במהלך השבוע עד שהגוף לא יכול יותר. עד שהוא יצעק שאני אניח לו לנפשי. עד שאני אקרוס ולא אוכל לקום בבוקר. אז כן, היו איזה יומיים שבקושי הלכתי כי נתפסו לי השוקיים והיום בבוקר קצת רעדו הרגליים אבל אני עדיין עומדת. אפשר לכנות את זה הצלחה?


 

יום שלישי, 28 בפברואר 2017

יום שלישי

שבשבוע האמריקאי הוא בעצם היום השני והוא גם היום השני לשבוע המטרה שלי. 


יצאתי מהעבודה וליתר בטחון בדקתי עם הטלפון שלא הולך לרדת גשם. בדרך כלל האפליקציה של אקיוווד'ר מדוייקת במה שנוגע לשעה הקרובה (יותר מזה בשיקגו אף אחד לא יכול לחזות) והוא הבטיח שלא הולך לרדת גשם בשעה וחצי הקרובות. אכן ברגע שיצאתי מדלת הבניין לא ירד גשם. רק טיפה או שתיים. ועוד כמה. ועוד קצת. אחרי חצי בלוק כבר פתחתי מטריה. אמנם בשלב הזה עדיין יכלתי להסתובב וללכת לרכבת שנמצאת רבע בלוק מדלת הבניין בצד השני, אבל יש לי מחסומים פסיכולוגיים בראש שממש מקשים עלי להסתובב ולחזור על עקבותי ולכן המשכתי ללכת תוך כדי שאני אומרת לעצמי שהגשם לא ממש חזק. הגשם באמת לא היה ממש חזק, אבל הרוח הזו, לעזאזל איתה. ועם כל המכוניות האלה בכביש שחוסמות את כל מעברי החציה. עד שהגעתי לאוטובוס הייתי די רטובה. מצד שני כולם הגיעו לאוטובוס רטובים אז לא נורא.


כשהגעתי לשכונה הגשם כבר היה די חזק ועדיין בחרתי לרדת מהאוטובוס תחנה אחת לפני התחנה שממש קרובה לדירה. יש שיגידו שבאופן בלתי מודע אני נמנעת מלעבור ברחוב שבו ירו במישהו לפני חודש. אם כן אז תוך לא הרבה זמן יגמרו לי הדרכים לחזור הביתה :(


בהתאם לרעיון של JRB המעולה לקחתי דילגית והתחלתי לקפוץ. ואז הבנתי שדילגית בהחלט מצריכה חזיית ספורט. ואם כבר אז עדיף גם חולצת ספורט ולצאת מהג'ינס. אז עליתי על מדים, לא כולל נעליים, וחזרתי לקפוץ. פאק זה קשה. אחרי כמה זמן החלטתי לעבור לאינטרוולים, מבחינת כוח רצון זה קצת יותר קל. שקלתי לעשות המון סטים של בטן אבל בינינו זה די מיותר להשקיע כל כך הרבה בבטן כשהשרירים מכוסים בשכבת שומן עבה אז עשיתי סטים של כל מיני שרירים אחרים משולבים עם אינטרוולים של קפיצות ושל מנוחות. בברוטו עשיתי בערך 40 דקות של פעילות (בנטו בערך חצי מזה וזה כולל את הסטים) עד שהגעתי למצב שאני לא מצליחה לבצע יותר משתי קפיצות ברצף והחלטתי שזה מספיק להיום. ואז בבת אחת קיבלתי תזכורת שלקפוץ עם דלגית כשאני יחפה זה רעיון ממש רע לאנשים עם ברכיים דפוקות. כרגע אני יושבת עם קוביות קרח על הברכיים ומהרהרת בעונש של מי שמתעצל לנעול נעליים.  


נראה לי שמחר אני ממש אטרח ללכת לשיעור זומבה. אם לא יבטלו אותו. ואם לא יהיה גשם מטורף כמו עכשיו. 


 






עריכה מאוחרת:


האין גשם הפך להיות המון גשם עם אזהרת טורנדו. הדבר הזה שבחוץ כרגע די מגדיר מחדש את המונח סופת ברקים. מכירים את זה שבחדר חשוך יש מנורת פלורסנט מהבהבת שמרגישה כמו דיסקו מקולקל? אז ככה השמיים נראים כרגע. וזה לא שיש רעמים, יש צליל קבוע ומתגלגל עם עצמה משתנה לפרצים. הגשם נראה כאילו מישהו שפך מים, רק שהוא יורד במאוזן (אם אפשר לקרוא לזה יורד) ומדי פעם גם כלפי מעלה. כנראה שהאביב הגיע :)


 


 

יום שני, 27 בפברואר 2017

החלטה (כי אם אני כותבת את זה פה אולי זה יקרה)

השבוע לעשות כל יום פעילות גופנית, עד שהגוף לא יעמוד בזה יותר. מאחר והכושר בקנטים זה לא יגזול יותר מדי זמן.


ללכת ברגל מהעבודה לאוטובוס במקום לקחת רכבת. לפחות כל עוד לא יגיע השלג שהבטיחו.


אולי ככה אני אצליח לאפס את עצמי שוב למצב טוב.


 


בדרך כלל אין לי ריבים עם המשקל, מקסימום אני אעלה מידה, אני כבר יודעת איך לרדת חזרה כשאני ארצה. הבעיה היא שלא הבאתי איתי מהארץ את המכנסיים במידה גדולה ולא בא לי עכשיו קניות מבאסות. 


 


 

יום שלישי, 21 בפברואר 2017

אנשים באוטובוס

(אני יודעת שזה לא מנומס לצלם אנשים בלי ידיעתם ועוד לפרסם באינטרנט אבל נתנחם בעובדה שזה בפינה נידחת של אתר ישראלי גוסס ואין סיכוי ששתי בחורות משיקגו ימצאו את עצמן פה. אל תספרו לאף אחד)






 


 











יום ראשון, 19 בפברואר 2017

אתמול ולפני שנה

מי ששם תמונות בפייסבוק מכיר את הקטע הזה של שלו להציע לך לשתף זכרונות (לא פייסבוק, אני לא רוצה למחזר פוסט מלפני שנה, תודה). אתמול לפני שנה שמתי בפייס את התמונה הזו:




אתמול צילמתי את התמונה הזו:




 


ועוד הבטיחו לנו השנה חורף קשה.


אז כמו שאפשר לראות בתמונה אתמול לקחנו את האופניים פעם ראשונה מאז תחילת החורף ונסענו לטיול. הפארק עדיין מבאס, העצים עדיין מתים אבל האגם... האגם כחול והטמפרטורות כאילו אביב. יותר חם פה מאשר בארץ. מה קורה פה?


נראה שאפילו העצים מבולבלים והתחילו להוציא ניצנים. והיום ראינו את אלה: 



 


למי שבארץ זה לא אומר כלום, וואו, פרח, בארץ עכשיו יש מלא כאלה. אבל פה, פרחים באמצע פברואר זה פשוט לא הגיוני. תחשבו שבאמצע יולי תטילו ופתאום תראו כלנית, ככה מפתיע. כמובן שהייתי חייבת לתעד את הפלא הזה ואיזה בחור על אופנים שעבר בסביבה שאל אם אלו תמונות של אביב באמצע פברואר. 


אז כן, אתמול ולפני שנה. בתגובה לפוסט הקודם אמפיארטי כתבה שאני נשמעת מפוייסת, באמת נראה ששיקגו ואני כבר לא אויבים. אולי יש השפעה לשיחות עם הפסיכיאטרית, אולי זה העבודה שנותנת עניין בחיים, אולי זה הידיעה שהאביב יגיע ואולי זה הנכונות להרפות. ואולי זה פשוט נהיה מוכר ונעים.


אתמול כשנסענו על האופניים נזכרתי באופניים הוורודות ז"ל שקנינו לי ב100 דולר, יד שניה אופניים שבוולמארט עולות 150, שאחרי כמה נסיעות שבקו חיים במצב שלא ניתן להצלה. שקלתי לתרום אותם למקום שמפעיל בני נוער בשיקום אופניים ואז מוכר אותם אבל הם נראו לי לא מספיקות אפילו לזה אז פשוט השארתי אותם בחניון לא קשורים. בסוף החורף הם כבר לא היו שם. האופניים שיש לי עכשיו עלו יותר ושווים יותר ואולי זה ההבדל, אני כבר לא קונה בזול במחשבה שגם ככה עוד שנה אני אצטרך להפטר מהכל, החלטנו יחד שמפסיקים להתייחס למקום הזה כזמני והופכים אותו לבית. אמנם זה לא התבטא ביותר מדי קניות כי די יש לנו כל מה שצריך אבל רק עצם שינוי צורת המחשבה תורם לשינוי ההרגשה. 


לפני שנה ואתמול. ההבדל הוא לא רק במזג האויר. 

יום שישי, 17 בפברואר 2017

רגע של אביב באמצע פברואר

כבר שבוע שבהיר ולא קר והיום היה ממש נעים, בסביבות 60 מעלות. 


כן, אני כבר חושבת בפרנהייט. וכשאני חושבת על זה זה יותר הגיוני פה. 0 ו100 מעלות צלזיוס הם טמפרטורות הקפיאה ורתיחה של מים, 0 ו 100 מעלות פרנהייט הם טמפרטורות הקפיאה ורתיחה של שיקגו. 30 מעלות (0 צלזיוס) זה סתם עוד שלב בירידת הטמפרטורות בדרך לנמוך אבל 0 פרנהייט, זה כבר ממש קר במונחים מקומיים. קר ברמה של מי שיכול לא יוצא מהבית. 100 מעלות לעומת זאת זה חם מאוד ולא נעים אפילו ללכת לאגם. אז כן, זה יותר הגיוני ככה.


אז שבוע אביבי וכמה ימים שבערב אני יורדת מהרכבת 2 תחנות לפני הזמן והולכת ברגל לאוטובוס. בגלל שהשקיעה הולכת ומתאחרת אני ממש יכולה לצאת כשעוד אור. מה שיפה בלופ זה שבגלל שאין ירוק אז הוא לא חסר. בשכונה שלנו בקיץ הכל ירוק ובחורף מת. בלופ הכל בניינים גבוהים וכסופים על רקע של שמים בגוון כחול עמוק של לפני שקיעה ומדי פעם בין הבניינים בכיוון מערב רואים אדום מטמטם ביופיו. חבל רק שהאגם פה נמצא בכיוון הלא נכון, אם רק הוא היה בצד השני כמה שקיעות הייתי הולכת לראות. 


היום החלטתי שמספיק נעים ללכת לאורך הנהר, רק שלמרבה הצער הנהר עדיין במצב חורף, שזה אומר שלא מנקים אותו והוא מלא ג'יפה ואפילו האווז הבודד ששחה נראה מבואס מהלכלוך. זה הזכיר לי שהאביב לא באמת הגיע אבל לפחות השנה, בניגוד לשנה שעברה אני יודעת שהוא יגיע ואני יודעת כמה יפה הוא יהיה וימים כאלה, למרות שעדין לא אביב, מזכירים לי שיש למה לחכות.


 

יום שני, 6 בפברואר 2017

בין חלום למציאות וירטואלית

נתחיל בסיפור פאדיחה. 


קיבלנו למשרד משקפי VR (כן, אני עובדת במקום מגניב). המשקפיים הגיעו עם אפליקציית כיול פשוטה שכוללת בלונים וליזרים. כל הגברים במשרד שניסו את המשקפיים התחילו להעיף בלונים ולפוצץ אותם ורק אני כמו מפגרת התחלתי לרדוף אחרי הבלונים, לתפוס ולזרוק ופתאום... בום! טראח! מה קרה? ג'אסט נכנסה בעמדת בקרה, המסך נפל והתפרק לחלקים ואני קיבלתי מכה באף :( העניין הוא שהכל נראה כל כך אמיתי שממש הייתי בטוחה שאני בחלל ענקי וריק והמכה הגיעה ממש בהפתעה.


היום הבחורה החדשה במשרד (יש עוד מהנדסת במשרד, יאי) הורידה עוד אפליקציות ואני, עדין כואבת את ההשפלה מיום שישי העדפתי להתרחק. אבל אז היא מצאה אפליקציה שלא יכלתי לעמוד בפניה. עיקר האפליקציה- לעלות במעלית לקומה האחרונה של גורד שחקים ולצאת מהמעלית אל קרש שהקצה שלו באויר.


הזכרתי פה פעם בעבר שנפילה או קפיצה ממקום גבוה זה מוטיב חוזר בחלומות שלי. מה שמאוד מאפיין את הנפילה הוא שבדרך כלל אני יודעת שאני חולמת כשאני נופלת ואני יודעת שברגע שאני אגיע למטה, רגע לפני הפגיעה אני אתעורר. לפעמים כשאני יודעת שאני חולמת אני בכוונה קופצת מהחלון ולפעמים זה הפתרון כשאני רוצה להתעורר מהחלום אני קופצת ואז מתעוררת (או שאני חולמת שאני מתעוררת, גם זה קרה. ניסיתי להתעורר אז קפצתי ורגע לפני הפגיעה חלמתי שהתעוררתי אבל אז הסתכלתי מסביב והבנתי שאני עדיין חולמת ואז באמת התעוררתי. אינספשיין לעניים). 


בכל אופן, הייתי חייבת לנסות את האפליקציה החדשה. שני הנסיינים שניסו לפני לא הצליחו לצאת מהמעלית, אחד ממש התישב וניסה ללכת על ארבע והשני פשוט חזר למעלית והוריד את המשקפיים. זה נראה בערך ככה. שמתי את המשקפיים, יצאתי מהמעלית ופשוט הלכתי על הקרש עד לקצה והסתכלתי מסביב. אני מתה על גבהים. מודה שקצת רעדו לי הרגליים אבל זה היה ממש מגניב. ואז לקחתי צעד הצידה. כל כך מגניב. כל הבניינים חולפים מולי והקרקע מתקרבת בדיוק כמו בחלום ואני תוהה מה יקרה כשאני אגיע למטה. ואז הקרקע מגיעה ועוברת והכל נהיה לבן. כנראה שככה מתעוררים מחלום במציאות מדומה. 


יום אחד אני חייבת לנסות צניחה חופשית. 

יום ראשון, 29 בינואר 2017

סנאי

מכירים את זה שאתם מנסים לצלם ציפור שכל הזמן בורחת ממכם ואז מגיע סנאי,  נדחף לכם לפריים ורוצה שתצלמו אותו? אז הנה סנאי (וגם ציפור ברקע):








 


וסלפי עם פתיתי שלג

יום שישי, 27 בינואר 2017

קצת על העבודה

זה כזה:


רק שאצלי זה יותר: זה לא עובד. למה זה לא עובד. זה מצביעים, אני אמורה לדעת את זה, שאלו אותי על זה בראיון עבודה. אני לא יכולה לשאול את המנהל כי אז הוא יבין שאני לא באמת מבינה כלום וסתם חירטתי בראיון. מה אני עושה פה בכלל. מתי הם יבינו שזה היה טעות לקבל אותי לעבודה. אה שניה, העתקתי פה משהו לא נכון, אוף אני מטומטמת, למה אני עושה טעויות מטופשות? מה אני עושה פה בכלל?


בזמן האחרון יש טיפה שיפור. אני עדיין מוצאת את עצמי שעות מנסה למצוא בעיה רק שאני יותר ויותר מודעת לזה שבסוף אני אגלה שזה טעות מטומטמת. אבל אני עדיין עושה טעויות מטומטמות.


 


אם הייתי נשארת בעבודה שלי בארץ הייתי עכשיו ראש מדור. מצד שני אם היינו נשארים בארץ לא בטוח שהייתי נשארת בעבודה הקודמת שלי. 


 


אני לא מבינה את השפה שלהם פה. אפילו המנהל שאמור להיות ישראלי הוא יותר אמריקאי מישראלי. הוא אמנם יותר קרוב לישראלי מאמריקאים אחרים אבל בהתנהלות שלו הוא יותר אמריקאי ואני לא מבינה אמריקאים. למה אי אפשר להגיש פשוט מה אתה רוצה?


 


קראתי קצת על agile methology שזו מטודולגיית עבודה של מפתחי תוכנה וזה די חיזק את הדיעה שתמיד היתה לי על אנשי תוכנה. זה לגמרי מתודולוגיית עזבו אותי באמשכ'ם אין לי כוח למטודולוגית עבודה סדורה. מזכיר לי שבארץ עמית לעבודה ביקש מאיש התוכנה שעבד איתנו שיתן לו איזה דיאגרמת בלוקים שמתארת מה הוא עושה. איש התוכנה ענה לו: קח קערת ספגטי עם כדורי בשר, תצלם אותה, ככה נראית הדיאגרמת בלוקים שלנו. 


 


איזה יום עלתה לי שאלה, מה ההבדל בין struct ל class (למי שלא מכיר, מדובר על שני דברים זהים לחלוטין באופן השימוש בהם), מאחר ונראה כי כולם יודעים בדיוק מתי משתמשים בכל אחד מהם עניין אותי לדעת מה באמת מבדיל ביניהם. עיון בגוגל העלה את שההבדל היחיד הוא הגדרת ברירת המחדל של רמת החשיפה של כל אחד, הבדל זניח למי שמקפיד לא לסמוך על ברירת מחדל. אבל אז נתקלתי בתשובה הבאה: 


OK, enough of that squeaky clean techno talk. Emotionally, most developers make a strong distinction between a class and a struct. A struct simply feels like an open pile of bits with very little in the way of encapsulation or functionality. A class feels like a living and responsible member of society with intelligent services, a strong encapsulation barrier, and a well defined interface. 


או בעברית: חלאס עם הקשקושים הטכנים, ההבדל הוא רגשי, class הוא אובייקט מכובד בעל נוכחות וזכות קיום עצמאית בעוד struct הוא סתם פושט שאף אחד לא לוקח ברצינות. 


בקיצור לכו אחרי הרגש שלכם (או אחרי מה שאתם אמורים להרגיש) כשאתם כותבים תוכנה. מה שמסביר למה הרבה פעמים קוד נראה כמו קערת ספגטי עם כדורי בשר. 


 


יש לי בעיה, לפעמים אני נגררת לויכוח מיותר ואני פשוט לא יכולה להפסיק למרות שאני יודעת שהויכוח הוא חסר משמעות. אז לפני שבוע הייתי צריכה לממש איזה חלק ממאמר והחלטתי לממש אותו קצת אחרת (חישוב מחיר לפי נורמה ריבועית ולא לפי נורמה) כי לדעתי אין באמת השפעה למה מחשבים אבל זה פשוט מרגיש יותר נכון ככה. אחד האנשים האחרים בצוות החליט שאם במאמר זה מופיע ככה אז כנראה שיש לזה סיבה וממש בכוח ניסה למצוא את הסיבה וככה נגררתי איתו לויכוח אינסופי על האם יש או אין סיבה. כשהמנהל שאל אותי מה אני חושבת שצריך לעשות אמרתי לו שתכלס אני לא באמת חושבת שזה משנה, מה שיעשה את כולם שמחים, אבל פשוט לא הייתי מסוגלת להפסיק להתווכח עם הבחור השני (שדרך אגב לא אמריקאי, מה שמסביר את הנכונות שלו להתווכח. אמריקאי פשוט היה מציין שדעתו שונה אבל תעשי מה שאת חושבת). הבעיה היא שכל הויכוח נערך על גבי תוכנת ניהול הגירסאות ששולחת מייל לכל מי ששייך לפיתוח כל פעם שיש הודעה חדשה. אני חושבת שעכשיו קצת פחות אוהבים אותי :(


המנהל מצידו אמר שהוא מחכה להתיחסות של המתמחה דוקטורנט שלנו שאחרי כמה ימים הואיל בטובו להתיחס לדיון וציין שלדעתו בכלל המאמר טועה ומה שאני עשיתי נכון. עמוק בתוך תוכי ביצעתי ריקוד קטן של שמחה.  


 


לפחות הנסיון שאני מקבלת פה יהיה מאוד בעל ערך בהמשך הקריירה. 


 

יום רביעי, 11 בינואר 2017

הרוח שורקת בחוץ כמו משוגעת

לרגע השריקה נשמעה חזקה מדי ולא בדיוק מבחוץ ואז נזכרתי ששמתי קומקום על הכיריים. עכשיו הקומקום לא על הכיריים אבל השריקה לא פסקה.  


בשבוע האחרון הטמפרטורות קפצו בין 0 מעלות צלזיוס ל0 מעלות פרנהייט. אין כמו 0 פרנהייט להבין כמה 0 צלזיוס זה חם ונעים.


קצת תמונות של קור מסופשבוע יבש וקפוא:


זה מה שקורה מעל פתח של תעלת אוורור. 





האגם מלמעלה. שימו לב לפס הלבן, תוהה אם זה קרח במרכז או סתם שבירה מעניינת.
דרך אגב, בתמונה זה השכנים.



האגם מקרוב, שוב עם השכנים.


האגם יותר מקרוב












 


 

יום שבת, 7 בינואר 2017

חווית קניה בויקטוריה סיקרט

זה משהו שאני חייבת לשתף. 


יש לי חזיה אחת של ויקטוריה והחלטתי שבא לי עוד אחת, זה ארה"ב, כמה יקר כבר יכולה להיות פה חזיה איכותית. אז נכנסתי לחנות שלהם וכמובן שמייד ניגשה אלי המארחת ושואלת אם אני צריכה עזרה. אני מגדירה אותה כמארחת כי לקרוא לה מוכרת נראה לי יעליב אותה. היא שאלה אותי אם כבר עברתי התאמה אצלם וכשאמרתי שלא מיד הצמידה לי מינדי צעירה בלונדינית ונאה ששאלה אותי לשמי והורתה לי ללכת אחריה. 


הלכתי אחריה לחדר אפלולי עם מספר תאי הלבשה ושם מינדי הפנתה אותי לאחד התאים והורתה לי להוריד את המעיל ולהשאר בינתיים בחולצה. לאחר שהורדתי את המעיל והסוודר היא שלפה סרט מדידה, בדקה היקפים שאלה מה אני לובשת כרגע ומה מחפשת והורתה לי לחכות. אחרי כמה זמן היא חזרה עם חזיה פשוטה, אמרה לי ללבוש אותה, ללחוץ על כפתור בתא ולחכות לה שתבדוק התאמה. לבשתי ולחצתי על הכפתור. באופן מפתיע הגיעה צעירה נאה אחרת שהיא לא בלונדינית ולא מינדי והתנהגה כאילו מעולם לא התבצע החילוף הזה והיא היתה פה כל הזמן. היא הסתכלה עלי עם החזיה, סובבה, סידרה רצועות, הסכימה איתי שהמידה לא בדיוק והורתה לי לחכות. אחרי כמה זמן היא חזרה עם חזיה דומה במידה אחרת ושוב הורתה לי ללבוש אותה וללחוץ על הכפתור. לבשתי ולחצתי על הכפתור. הצעירה שהיא לא מינדי חזרה, בדקה את החזיה, סובבה, סידרה והסכימה שהפעם המידה מתאימה, שאלה מה אני מחפשת ושוב הורתה לי לחכות. אחרי כמה זמן שוב חזרה עם ערמה של מגוון חזיות, הורתה לי לבדוק את כולם, להחליט מה מתאים לי וללחוץ על הכפתור. מדדתי, בחרתי, חזרתי והתלבשתי ושוב לחצתי על הכפתור ובינתיים, מכיוון שכבר הייתי לבושה גם יצאתי מחדר ההלבשה וראיתי שמינדי מיקמה מחוץ לתא פתק עם השם שלי, שכמובן היה כתוב לא נכון, עם n במקום r אבל לפחות זה גרם להם להגיד את השם בהגיה נכונה אז לא תיקנתי. כשהבחורה שהיא לא מינדי חזרה הראיתי לה שתי חזיות שאהבתי ושאלתי באיזה עוד צבעים יש אותן. מסתבר שעל הפתק יש רשימה של כל הדגמים והבחורה שהיא לא מינדי סימנה על הפתק את המידה ואת שני הדגמים שאהבתי ושלחה אותי לריצ'ל שתראה לי את הצבעים. 


יצאתי מחדר המדידה ולראשונה היתה לי הזדמנות להסתכל מסביב על החנות בעת שריצ'ל ניגשה אלי והסתכלה על הפתק שלי. היא הובילה אותי לאורך החנות ופתחה שתי מגרות, כל אחת מלאה בחזיות בדגם ובמידה המתאימים ובמגוון צבעים ונתנה לי שקית בד כדי שיהיה לי נוח. 


לונג סטורי שורט, יצאתי עם 3 חזיות חדשות של ויקטוריה סיקרט וגם קיבלתי תיק ערב במתנה. חוץ מזה קניתי גם מכנסיים סופר חמים וג'קט לא סופר חם ביוניקלו כי היה להם סופעונה. זה מה שקורה כשהאחד נוסע ומשאיר אותי לבד.