לא הייתי רוצה להיות מורה

השבוע הרגשתי איך המורה שלא ידעתי שיש בי יוצאת החוצה במלוא עוזה.

השתתפתי בשתי ישיבות, באחת הייתי צריכה להציג חלק קטן והשניה היתה כולה הצגה שלי. בשני המקרים היו בקהל אנשים שלא אוהבים להקשיב יותר מדי ומדי פעם צריכים שישמעו אותם גם בבניין השכן. אין לי מושג מאיפה גייסתי את הכוחות לעניין, אבל פשוט ניהלתי את הישיבה ביד רמה ולא נתתי לאף אחד להפריע לי, להתפרץ לדברים של אחרים, לנהל ויכוחים מיותרים ולהסית את הדיון. באיזה שלב ממש אילצתי אנשים להצביע כדי לקבל רשות דיבור.

כמה דוגמאות:

המבקר הראשי של המצגת (באמת, הוגדר לו תפקיד כזה) מבהיר לנציגי הלקוח שהם לא מתנהלים באופן תקין ושהם צריכים לדעת מה ההשלכות של זה ואם אז ואז ואז. כחצי שעה אחר כך נכנס נציג נוסף של הלקוח באיחור סטייליסטי והמבקר הראשי חש צורך לחזור על עצמו ולהבהיר גם לו שהוא צריך לדעת שאם ואם אז ואז ואז... בשלב זה עצרתי אותו, "הוא יודע את זה", פונה לנציג הלקוח, "אתה יודע את זה?", הוא מהנהן לאישור, "הוא יודע, בוא נמשיך".

אדם א' שואל שאלה. אדם ב' עונה לו. באמצע התשובה אדם א'- "קיבלתי", אדם ב' לא מסתפק וממשיך את התשובה. אדם א' לא מסכים עם משהו שנאמר בהמשך ומתחיל ויכוח. אני עוצרת אותם ושואלת את אדם א' "קיבלת תשובה", מהנהן באישור, "יופי, בוא נמשיך".

אדם ג' לא מבין משהו, אדם ב' מנסה להסביר לו, אדם ד' מנסה להסביר לו, אני מנסה להסביר לו והוא לא מבין. אני שואלת אותו "אתה רוצה שנשב אחר כך ואני אסביר לך לאט?", בסדר. אבל אדם ב' מתעקש להמשיך ולהסביר. אני עוצרת אותו "סיכמנו שאני אסביר אחר כך, בוא נמשיך"

אדם ד' בסיפור הזה הוא אדם יהיר ומעצבן והוא חטף ממני המון הערות בסגנון "הוא שאל אותי, תן לי לענות","אני מנהלת את הדיון הזה", "הדיון מתנהל פה, אל תנהל דיוני צד" ועוד. נראה כאילו כל פעם שהוא ננזף לא מעט אנשים צחקו בהנאה.

חברה שלי שגם היתה נוכחת בדיון טענה שהיתי קשוחה מדי. אדם א' שחטף ממני לא מעט צעקות טען שלא היתי מספיק קשוחה, עובדה שמדי פעם הוא הצליח להפריע לי. המבקר, שהיה קצת בשוק מאיך שהשתקתי אותו, קרא לי מירב מיכאלי. למרבה המזל הוא גם הסביר שמדובר באישה אינטיליגנטית ואסרטיבית, אחרת לא היתי בטוחה אם מדובר במחמאה או לא. 

המנהל שלי היה בחו"ל בשבועיים האחרונים והיתי בטוחה שכשהוא יחזור הוא יכעס שקיימתי את המצגת בלעדיו. אבל כשהוא חזר ביום חמישי כל מה שהיה לו להגיד זה שהוא קיבל עלי מחמאות מפה ועד הודעה חדשה, קצת על התוכן של המצגת אבל בעיקר על איך שניהלתי את הדיונים. 

כראה שאנשים מתגעגעים למורה שלהם ואוהבים שמישהו צועק עליהם שיהיו בשקט. 

 

מכל הסיפור הזה אפשר ללמוד על שינויים של אנשים. לפני חמש שנים, כשרק הגעתי למקום העבודה אני זוכרת שהייתי צריכה להעביר מצגת לאנשים במחלקה שלי. כל פעם שמישהו הפריע השתתקתי, מספר פעמים לא קטן נתתי למנהל שלי לענות במקומי, באופן כללי הייתי די מפוחדת. אחר כך היו כמה ישיבות שהיתי צריכה להציג מול קהל די עויין ובכמה מהן ממש הרגשתי שבא לי לבכות. אני חושבת שכשקיבלתי על עצמי את התפקיד הניהולי הראשון וכבר לא יכלתי להסתמך על המנהל או ראש הצוות שלי שיחלץ אותי ממצבים בעיתיים אז התחלתי להשתלט על העסק, לענות לאנשים בצורה בוטחת ולנתב את הדיון לכיוונים שאני רוצה. בתפקיד הזה גם צברתי המון בטחון עצמי, מה שבהחלט עוזר לי להתמודד עם ביקורת שמוטחת בצורה לא עדינה בכלל. 

מסתבר שבכל זאת יש כמה יתרונות למקום עבודה הזה. 

 

*

עוד כמה דברים מהשבוע

בעקבות חזרתי לסטטוס הבודד באופן זמני, חזרתי גם לתפריט הנפוץ ביותר מהתקופה ההיא- אורז עם ירקות. רק שמאז המטבח השתדרג ואיתו גם הסטנדרטים. אם בימים ההם הסתפקתי בפטריות מקופסה וברוקולי קפוא, הפעם הלכתי על טריות. חציל, פטריות (לא מקופסה) וכרישה (אני חושבת שעד לפני שנה לא היה לי מושג מה זה  כרישה) מטוגנים ומבושלים במים של האורז כך שכל הטעמים נספגים באורז. יצא מוצלח. 

*

תקופת לבד היא זמן מצויין לחזור לכושר. מצאתי לי חדר כושר חמוד שתי דקות הליכה מהבית עם תוכנית אימונים של חצי שעה כמה פעמים בשבוע פלוס חוגים. השבוע היה שבוע נסיון חינם. עשיתי שני אימונים, שיעור עיצוב וזומבה. עכשיו כואבים לי כל השרירים. עד שהבחור יחזור אני אהיה מעוצבת. 

*