יום שלישי, 28 בדצמבר 2010

שיחת משוב

כבר כתבתי פה בעבר, אחד הדברים שמפחידים אותי בעבודה ובכלל בהכרות עם אנשים זה שיגלו שהרושם הראשוני שאני עושה מטעה. עם הבוס הנוכחי החשש הזה היה חלש יותר כי אני יודעת שמראש לא עשיתי עליו יותר מדי רושם. אני יודעת שהוא מעריך את הכנות שלי ואת הקטע החברתי אבל במה שנוגע למקצועיות, הוא מחשיב אותי ממוצעת ביחס למחלקה שלי. שזה לא מעט, הוא והבוס לפניו בנו לעצמם קבוצה איכותית. אני חושבת שכל האנשים שעובדים איתי תותחים אחד אחד. וביחס אליהם אני רואה את עצמי באמצע מלמטה. יש בזה משהו נוח. הדרישות שם פחות תובעניות ויותר קל לעמוד בציפיות. וגם אין את הפחד לאכזב.


בשיחת ההכרות שהוא עשה לי לפני חצי שנה (הוא מכיר אותי אישית כבר שנתיים אבל רק שנה בערך שהוא מנהל שלי) הוא די אמר לי אותו דבר. כן, אני טובה והכל, אחרי הכל, אני במחלקה שלו (גאוות יחידה זה קטע ממש חזק אצלו), אבל ביחס לכולם אני די באמצע.


בשיחת משוב היום זה נשמע שונה. עכשיו הוא טוען שהוא מכיר את העבודה שלי הרבה יותר טוב (לא לגמרי ברור לי למה) והוא ממש מתרשם ממני. אם בשיחה הקודמת בשלב המספרים הציונים שהוא נתן לי היו בסדר, הפעם הם היו ממש טובים. עד כדי כך שאמרתי לו שהוא לא משאיר לי מקום הלשתפר בפעם הבאה. עכשיו אני לא יודעת מה לחשוב. עד היום חשבתי שהסטנדרטים שלו לאנשים ממש גבוהים, אז אם הוא אומר עלי כאלה דבריםיש בזה משהו. או שהוא מתרכך.   


נכון שהיתם מצפים שמשוב טוב יתבטא בתלוש השכר? אז זהו, שלא. זה לא עובד ככה אצלנו וזה די מתסכל. לפחות גם הבוס מתוסכל מזה ודואג להבהיר למעלה להנהלה שהמצב דפוק לדעתו ולדעת כל העובדים תחתיו. כמובן שהנושא עלה במסגרת המשוב, והבוס הסכים שלדעתו מגיע לי עדכון שכר כמו שמקובל בכל מקום עבודה נורמלי שרוצה למנוע שחיקת שכר ועזיבה של העובדים אבל אין מה לעשות חוץ מלקוות שהמצב ישתנה בקרוב. מה שכן, מסתבר שמבחינת שכר אני נמצאת באזור הגבוה יותר של ההתפלגות. לא כזה מפתיע מאחר שאני התקבלתי לעבודה רגע לפני המשבר, כשעוד היתה תחרות קשה על כל מהנדס ולי היתה עבודה אחרת בתנאים טובים ככה שבאמת היו צריכים לתת לי הצעה ראויה. הרבה אנשים הגיעו אחרי בתקופת המשבר ואחריו, חלק פליטי צמצומים וחלק בוגרים טריים חסרי נסיון שעמדת המיקוח שלהם באמת לא היתה משהו וזה כל כך מתאים למקום עבודה שלי לנצל את המצב הזה ובעצם די לדפוק אנשים. מה אני אמורה לעשות עם מידע כזה? למה בכלל הוא מספר לי את זה? זה לא מידע שאמור להיות זמין לעובדים. עכשיו אני מרגישה דפוק עם זה שאני רוצה העלאה כי תכלס, אין הצדקה אמיתית שהשכר שלי יהיה יותר גבוה מאנשים אחרים טובים באותה מידה כמוני. כסף זה דבר מעצבן. זה היה כל כך הרבה יותר קל בקיבוץ, כשבכל מקרה המשכורת נכנסת לקיבוץ, אז מה אכפת לי. וזה לא שככה חסר לי, אני יכולה להמשיך לחיות ברמה מספקת לחלוטין עם המשכורת שלי. אבל ההרגשה הזו כשאני פותחת את התלוש ויודעת אם הייתי עוזבת עכשיו וחוזרת המשכורת היתה קופצת הרבה יותר ממה שהיא תעלה בכמה שני הקרובות. אוף.


 


עוד משהו. בשיחה הקודמת היה לי הרבה מה להגיד וממש לא סיננתי. אמרתי לו,בצורה יפה כמובן, מה אני חושבת על השינויים האירגוניים, על הפעולות שלו, על האנשים, על התנהלות מקום העבודה בכל מיני מישורים, דברים טובים יותר ופחות. הפעם הוא שאל אותי מה יש לי להגיד ופשוט לא היה לי מה. הוא אמר לי בטוח שיש לך מה להגיד, לא יכול להיות שאין. ולא היה. נגמר לי מה להגיד. לפני שנה עוד חשבתי שלא בטוח שאני בכלל ארצה להשאר עוד שנה כי יש הרבה דברים שמפריעים לי ובכלל, להשאר במקום זה לא תמיד טוב. זה לא שהדברים כבר לא מפריעים לי, פשוט קיבלתי אותם כעובדה. יש דברים טובים ויש דברים דפוקים ואין טעם להתלונן. אני לא מרגישה טוב עם המסקנה הזו. אני מפחדת שיותר מדי התמקמתי במקום הזה והוא מתחיל להשפיע עלי.


 


 

טלויזיה מטומטמת

עד היום חשבתי שאני חנונית. היום גיליתי שלא. לפי התכנית היפה וחנון ההגדרה של חנוית היא בחורה מכוערת טיכו שאף גבר לא יסתכל עליה גם אם היא תתחנן לעזרה. מה שטוב הוא שלפחות יש שוויון. מהרגע שהבנים עברו מייקאובר במראה החיצוני, הם כבר לא חנונים. כלומר ההגדרה חנון נקבעת אך ורק לפי מראה חיצוני. טוב לדעת.


אה כן, וזה לא מכור בכלל. איזה מקרה זה שהזוג שבדיוק התחילו לעבור להילוך גבוה לא עף והזוג הכי סתמי כן. 


הימור שלי, בפרק הבא המזכירה והרואה חשבון עפים.  


 


שבוע שעבר בתחזית, "מחר כשאצלנו יהיה יום, בארצות הברית יראו את ליקוי הירח. כאן לא יראו אותו כי השמש תסתיר.


 


די נו, עכשיו יש בטלויזיה תולעת שורקת. איזה מרתק. אווו, ושלט. בחיי שגיא זוהר יותר דפוק מהבנות ביפה והחנון. אה כן, אייל שני לא רוצה לתת למבקר של התוכנית לצלם אצלו אז הוא מכניס מצלמה נסתרת. ממש טלויזיה חוקרת


 


אסור. אסור לי לראות ערוצים מסחריים. אז מה אם על זה ידברו מחר בזמן הקפה. עדיף לא לדבר מאשר לראות את זה.


 


שוב העלו את המחירים של הדלק, הפעם בלי קשר אמיתי למחירי הנפט, רק שחיטות. טלויזיה דפוקה ומדינה דפוקה.


 


מה זה הקיץ הזה בסוף דצמבר? תנו לנו חורף. אנשים רוצים גשם. מזג אוויר דפוק ומדינה דפוקה. 

יום חמישי, 23 בדצמבר 2010

איזה אושר

הם חזרו


וחוץ מזה אין לי באמת מה לכתוב.


אם מישהו מספיק משועמם כדי לקרוא בבלוג הזה, עזבו שטויות, תעברו לקרוא את הדג


 


שבת שלום

יום שבת, 18 בדצמבר 2010

יוחזרו השמנטפים לאלתר

בעת עיוני בעיתוני סוף השבוע שנחו להם בשלווה בסלון ביתו של אבי, תפסה את עיני ידיעה בשער אחד העיתונים על קאמבק של המומינים. מעבר מהיר לעמוד המדובר (כתבה? מאמר?) לימד אותי שיצא תרגום חדש לסיפור הראשון בספר עמק החיות המוזרות. למי שלא זכה להורים מעודכנים בתרבות הסקנדינבית המתורגמת, עמק החיות המוזרות הוא הראשון בסדרת ספרים המתרחשים בעמק המומינים המוכר לכם בודאי מסדרת הטלויזיה המומינים אשר בקושי עושה כבוד לספר. ההורים שלי היו קוראים לי את הספר הזה לפני השינה ומאוחר יותר אני קראתי אותו לאח שלי לפני השינה. ולא שהייתי אחות נאמנה שכזו, פשוט הספר היה בעיני כל כך מקסים שרק חיפשתי תירוץ לקרוא אותו בקול רם.


ראשית תהיתי למה הספר הזה זקוק לתרגום מחודש. לא זכור לי שמעולם התקשיתי עם השפה שלו. שנית, למה לתרגם רק סיפור אחד? כל אחד מהספרים בסדרה (וקראתי כמה מהם) מכיל אוסף של סיפורים שמתקשרים אחד לשני וממשיכים אחד את השני. לעצור אחרי סיפור אחד זה כמו לעצור את הסדרה אחרי פרק אחד. לא בא בחשבון. עם התקדמות הקריאה גיליתי כי אבוי, המתרגם החדש, כדרכם של מתרגמים חדשים וחסרי כבוד, החליט לעדכן גם את השמות של הדמויות. התרגום של נערת הסנורק לסנורקה סביר שבא מהסדרה המצוירת. הרי למדובבים לא היה זמן לדחוף נערת הסנורק בכל מקום שנאמר בו snork girl, אבל למה להעביר את הפשלה לספר? בוב וקונצי הפכו לפונפון וטמפון או משהו בסגנון והכי גרוע- שמנטפים הפכו לצמרמרים.


What the fuck is צמרמרים???


הוצאה מחודשת של ספר כמו עמק החיות המוזרות היא דבר מבורך וככל שיותר אנשים יכירו את הספר כך העולם יהיה מקום טוב יותר ולו רק במעט. אבל למה להרוס? למה להיות מקוריים? יש תרגום לספר והוא מצויין.


 




יום חמישי, 9 בדצמבר 2010

חוקי המעלית

אחרי כחצי שנה של מגורים בבניין רב קומות (יחסית) אני חושבת שהצלחתי לנסח לעצמי את חוקי השימוש במעלית משותפת.


 


# כאשר שני אנשים או יותר ממתינים למעלית, הם יעמדו בנקודה כלשהי במרחב ויבהו בצג הקומות.


    כאשר תגיע המעלית, האדם שהגיע ראשון יכנס ראשון למעלית, ללא חשיבות לנקודה בה עמד קודם והאם היא היתה קרובה או רחוקה יותר משאר הממתינים.


# כאשר מעלית מאוכלסת עוצרת לאסוף אדם, האדם שבתוך המעלית יקח חצי צעד סמלי לאחור. אלא אם האדם כבר נשען על הקיר האחורי. במקרה זה האדם במעלית יכנס את איבריו ובכך יפנה באופן סמלי חלק מחלל המעלית.


   אדם שנכנס למעלית מאוכלסת ירכין ראשו קלות בהתנצלות שקטה על כך שקטע את רצף הנדיעה במעלית.


   האדם יכנס למעלית בשקט אלא אם השעה היא שעת בוקר, אזי רשאי האדם למלמל בוקר טוב שקט, אשר יענה במלמול חלש על בלתי נשמע.


# בעת נסיעה משותפת במעלית, נסעי המעלית יעמדו כשגופם מוטה לכיוון הדלת ומבטם לכיוון צג הקומות.


# אין משיחים עם זרים בתוך המעלית, בעת עליה למעלית או בעת ירידה ממעלית.


יוצאי דופן לכלל לעיל:


  -אם אדם אחד מחזיק את דלת המעלית או דלת הבניין לאדם אחר (דלת הבניין היא כזו הדורשת שימוש במפתח כשמגיעים מבחוץ). במקרה זה האדם שהחזיקו לו את הדלת יאמר תודה בעת כניסה לבנייןמעלית ובעת היציאה מהמעלית (לא משנה מי הוא היוצא) ימלמל ברכת פרידה (ערב טובלילה טוב להתראות וכו). ברכה זו תענה בברכה דומה מצד המחזיק.


  -במידה וזוג מכרים עולה במעלית עם אדם שלישי, המכרים ישתתקו משיחתם במהלך הנסיעה אלא אם השיחה היא ברוסית או ערבית, אזי תעבור השיחה להיות רגועה ועניינית (ועדין ברוסיתערבית). בעת סיום הנסיעה המשותפת זוג המכרים והנוסע הלא קשור יתעלמו זה מזה במידה שווה. 


  - במידה ובמעלית יש ילד, רשאי הנוסע שאינו קשור לילד לפלרטט עם הילד במידה והוא מספיק צעיר ובכל מקרה רשאי הנוסע להעיר הערות חביבות בנוגע לילד אשר יענו בחיוך מצד ההורה. במקרה זה גם תאמר ברכת פרידה בסיום הנסיעה המשותפת אשר תלווה בחיוך.


  -דין חיית מחמד כדין ילד.


  -במידה ואחד הנוסעים מחזיק בידו דבר מה בעל עניין כגון עוגה או לב מוזר עשוי פונפונים, רשאי הנוסע השני להתעניין במקור הלב המוזר או להעיר על מראה הטעים של העוגה. במקרה זה תאמר ברכת פרידה בסיום הנסיעה המשותפת, החיוך אינו הכרחי.


  - במידה ושני האנשים רוצים להגיע לאותה הקומה שאינה קומת הכניסה לבניין, הם רשאים לפתוח בשיחת שכנים מנומסת והתעניינות במיקום דירת הנוסעים וכמה זמן הם גרים שם. בפעמים הבאות שיזדמן לאותם שני אנשים לחלוק מעלית, הם רשאים לנהל שיחת מכרים קרירה בסגנון עדות אשכנז (לשאול מה נשמע מבלי לצפות לתשובה).


 


   


נקודה מעניינת- אצלנו בבניין בד"כ מעלית שמגיעה מקומה אחרת תעדיף לא לעצור באמצע הנסיעה ותקווה שהמעלית השניה תאסוף את המפריע. אם זאת, מעלית עומדת בד"כ תעדיף לא לנסוע ותקווה שהמעלית שכבר נוסעת תאסוף היא את הנוסע. עניין זה גורם לא אחת לתסכול קל על הבוקר בעיקר אם בדיוק גם שכחתי את מפתחות הרכב ונאלצתי לחזור על עקבותי ועכשיו אני עומדת וצופה במעלית אחת חולפת על פני בעוד השניה נחה לה הקומה אחרונה ולא זזה.  


 


נקודה מעניינת 2- מקובל להגיד בוקר טוב כשנפגשים ולילה טוב כשנפרדים אבל ההיפך לא קביל ונשמע מוזר.

יום שבת, 4 בדצמבר 2010

לעזאזל הכל

לעזאזל מזג האויר, לעזאזל החום הזה, לעזאזל היובש הזה. אם היה פחות יבש האש לא היתה מתפשטת כל כך בקלות. לעזאזל הרוח הזו, יבשה וחמה שמעבירה את האש מצמרת לצמרת. לעזאזל הקרן הקיימת שמילאה את כל הכרמל באורנים, עץ שבוער כל כך בקלות. כל מי שעשה על האש ביער יודע שכדי להתחיל בערה צריך לרפד את המנגל במחטים יבשים וכאלה לא חסר עכשיו. עץ מניאק ששום דבר לא יכול לגדול בצל שלו כי המחטים שלו חונקות את הקרקע. עץ שיודע שהגורל שלו להשרף ולכן מחזיק אצטרובלים מיוחדים שנועדים להפתח בשעת שרפה (פה), עץ שמתמחה בהשתקמות אחרי שרפה. נראה אותו עכשיו המניאק, הוא כנראה יהיה היחיד בשטח בשנים הקרובות.


לעזאזל אנשים חסרי אחריות שלא נזהרים באש. לעזאזל טרוריסטים קטנים, בוגדים בתוך המדינה שמנצלים את המצב לגל הצתות בכל רחבי המדינה בנסיון להקשות על כוחות הכיבוי. כל הכבוד להתארגנויות אזרחיות של סיורים נגד שכאלה, צריך לתת להם רובים ואישור לירות בכל דמות חשודה שמחזיקה גפרור. לעזאזל פוליטיקאים קטנים שבוכים על גזענות. לעזאזל פוליטיקאים שאומרים שעכשיו לא הזמן להאשים. בטח שעכשיו הזמן להאשים.


לעזאזל סקרנים מטומטמים שמתעלמים מבקשות המשטרה לא להגיע לאיזור, מסכנים את עצמם מפריעים לכוחות הכיבוי והמשטרה. לעזאזל כתב מטומטם בערוץ 1 שמראיין סקרנים מטומטמים ושואל לדעתם ואם הם ממליצים לאחרים להגיע גם. למה הוא לא שואל אותם אם הם שמעו את הבקשה של המשטרה?


לעזאזל ממשלות מטומטמות שלא חושבות קדימה. לעזאזל התקשורת שלא הקימה צעקה כשהכבאים שבתו. לעזאזל ציבור אדיש. לעזאזל התאחדות הכדורגל שלא ביטלה משחקים. אולי זה היה גורם לכמה אנשים להתעורר. לעזאזל עם כתובות על הקיר שאף אחד לא קורא. לעזאזל עם מדינה של אנאלפבתים.  


לעזאזל טפשים ששולחים אותי לבדוק מזוזות. אם זה אות מאלוהים אני לא מעוניינת בקשר אם אל שכזה. אולי אני פשוט אתלוש את המזוזה מהדלת, ככה היא בטוח לא תהיה עקומה.


לעזאזל עם האש שלא נגמרת.


די כבר 

יום שישי, 3 בדצמבר 2010

הולי פאק

איך לעזאזל? מה? נסעתי באוטו ובא לי לבכות.


איזור יפה כל כך, כל הרבה אנשים, וכל זה עולה באש.


השכונה בה היתה הדורה הקודמת שלי כבר פונתה. איזה מזל שאני כבר לא שם. כשעברתי חשבתי שאולי מבחינת בטחון ההחלטה לא לגמרי נכונה, אחרי הכל הדירה הנוכחית פונה בדיוק לכיוון שממנו מגיעים הטילים מצפון. אבל על זה לא חשבתי. פאק. המנהל שלי גר באיזור. אני מקווה שהאש לא תגיע לשם.


כל הזמן מחוברת לynet ולפורומים חיפאים, מחפשת עדכונים. עכשיו גם בקריית ביאליק יש שריפה. אנשים שגרים באיזור מדווחים שהענן מחיפה מתאחד עם הענן מהקריות.


אני לא בבית. יצאתי מהעבודה אתמול בהתלבטות, אם יפנו את נשר האם עדיף לי להיות בבית ולקחת מה שאני יכולה או שעדיף לסוע ישר להורים. התקבלה החלטה לכיוון השני. היום בבוקר נסעתי לדירה לקחת איתי את דברים. אני לא חושבת (לא רוצה להאמין) שהאש תגיע לכיוון הזה. זה לא כל כך רחוק. אם האש תגיע לדניה ובהנתן רוח נכונה היא יכולה להגיע לפארק נשר ויער הטכניון. אם האש תגיע לכיוון הזה, הדרך למפרץ קצרה, קצרה מדי, ואז זה יהיה ממש אסון. בתקופת המלחמה פחדו שטילים יפלו על אחד המפעלים במפרץ. אני חושבת שעל סכנה כזאת של שריפה הם לא חשבו. אני מכווה שהם כן חשבו והם כן מוכנים. אני מקווה שהאש לא תגיע לכיוון הזה. רק שהרוח הזו תגמר כבר וירד גשם חזק.


בכל זאת הגעתי לדירה שלי, לא כי אני פוחדת מהשריפה, שכנעתי את עצמי שהיא לא תגיע לשם (הלוואי, אמן). אני יותר דואגת מפורצים שינצלו את הפאניקה והעובדה שתושבים מתפנים. למרות שאת נשר לא מפנים עדיין, אני מעדיפה להתפנות מראש. אז לקחתי את דברי הערך שאני יכולה לסחוב: המחשב (עוד סיבה שטוב להשתמש בנייד במקום בשולחני), מצלמה, תכשיטים (לא שהם יקרים כל כך, פשוט יש להם ערך סנטימנטלי) מזומן ודרכון. לא רציתי ללקחת שום דבר רק כדי שלא ישרף כי אז אני לא אדע איפה לעצור. מה אני רוצה להציל משרפה? בגדים? ברור שאני צריכה בגדים, אבל איזה לקחת? כמה לקחת? כמה מקום להשאיר? ציוד לימודי? לא חבל על המקום במזוודה התיאורטית? אוסף הדיסקים הלא ממש מרשים אבל בהחלט בעל זכרונות שלי? את רובו יש לי בפורמט ממוחשב אבל עדיין יש בדיסק קנוי משהו שאין בסתם מוזיקה על מחשב. ספרים? יכאב לי אם הם ישרפו אבל הם לא מספיק חשובים. מה עוד נשאר שאפשר לסחוב?


יום קשה. יושבת אצל אמא בבית וחושבת על מה שהולך שם. מתפללת שיגמר סוף סוף ומודה למזלי, גם אל זה שאני לא באיזור שנשרף וגם על זה שיש לי לאן ללכת. אני מקווה שלאנשים שפונו מהבתים יש לאן ללכת. היתי רוצה שיהיה לי חדר נוסף בבית רק כדי שאוכל לארח אנשים שאין להם לאן ללכת. תחושה של חוסר אונים. אי אפשר לעשות כלום, רק לקרוא ולשמוע חדשות.


שיגמר כבר



רגע של הומור שחור


יש שמועה שכל העסק זה מזימה של סלקום, בעקבות התקלה ברשת הם רצו להסיט מהם את האש


רגע של הומור שחור

יום ראשון, 7 בנובמבר 2010

המקרה הסינגולרי של רעש לבן בשעת לילה מאוחרת

המשפט שבכותרת הופיע היום על הלוח בהרצה שנכחתי בה. טוב לפחות החלק הראשון שלו. אבל זה הביא לי רעיון לספר המשך למקרה המוזר של הכלב וכו'. נראה לכם שזה יתפוס?



לפני כמה דקות כמעט דרסתי שפן סלע. מסתבר שיש הרבה כאלה בנשר. אחד פשוט רץ לנתיב שלי ונעמד שם. אז ניסיתי לעשות סיבוב סביבו אבל הוא פשוט רץ לכיוון אליו נסעתי, שהיה הפוך מהכיוון של הסלעים שאני מניחה שמהם הוא הגיע. בסוף הוא התאפס על עצמו ורץ הביתה. ואני חשבתי שהחיות האלה לא פעילות בלילה. לפחות זה שפן ולא חזיר. ביום חמישי עשיתי טיול בשכונת נווה שאנן שזה ליד הטכניון ויש שם גלידריה די שווה, הטעם של הויסקי שווה כל קלוריה בו. בכל מקרה, אנחנו הולכים לנו באיזה שכונה נידחת כשאני רואה משהו בגודל של סוס על הדרך לפנינו. צמצום המרחק הבהיר שהדבר הגדול הזה הוא חזיר בר ויש לו הרבה חברים. ממש להקה שלמה עברה שם, כולל כמה קטנים. ממש שמורת טבע פראית פה.


 


מה שחסר בנשר זה רחובות לא משופעים. בנסיון לא לשכוח את מה שהצלחתי ללמוד על איך לנסוע על אוופניים (זה לא נכון שלא שוכחים את זה) ניסיתי ערב אחד להוציא את האופניים מעבר לרחוב המישורי הבודד שנמצא מאחורי הבית שלי. הייתם מצפים שיהיו לפחות כמה רחובות שניצבים לגרדיאנט, אבל לא. הכל עליהירידה (אגב, התשובה לשאלה מה יש יותר בעולם היא תלוי אם אתם על אופניים או ברגל). אז התחלתי להתגלגל בירידה עד שהבנתי לעוד רגע אני מתגלגלת לתוך אוטו. אז נכנסתי לחניה בדרך וניסיתי לחצות אותה בכיוון מעלה. עכשיו יש לי סימן חדש מאוד כחול ומאד גדול על הרגל. ויתרתי על נשר ואתמול העמסתי את האופניים על האוטו ונסעתי לקיבוץ שם נסעתי עם אמא שלי למסלול קצר ביער. המסלול הזה שימש בעבר, בתקופה שהבי"ס התיכון היה בקיבוץ, כמסלול ריצה והוא זכור לי היטב משיעורי ספורט. אבל לא היו זכורות לי כל העליות שבו. ולא השיפוע של הדרך הצידה לכיוון הואדי. דווקא מכאן לא קיבלתי סימן כחול, בעיקר כי אמא שלי נסעה אחרי ולא רציתי להפחיד אותה. מכירים את הקטע הזה של אמהות שמרגישות את הכאב של הילדים שלהן? אז אמא שלי כזאת. ונראה לי שיותר כואב לה מאשר לי. אם יש משהו פחות נעים מליפול מהאופנים ולחטוף מכה זה ליפול מהאופניים ולחטוף מכה כשאמא רואה. אז לא נפלתי. אבל גיליתי שוב את נפלאות הקיבעון המחשבתי. יש לי שגרה קבועה בחד"כ של אופני כושר עם דיסק קבוע שמגדיר לי את הפעילות: מוזיקה מהירה- קצב קבוע, מוזיקה איטית- עומס גבוה. אז במהלך המסלול, כל פעם שהגעתי לעליה קשה (טוב נו, לא באמת עליה קשה, יחסית ליכולות שלי היא קשה) התחלתי לזמזם לעצמי את השירים מהדיסק וזה נתן לי מרץ. ללא ספק, מנטרות עובדות.


 


 

יום שלישי, 26 באוקטובר 2010

תתחדשי

עד היום היה לי תירוץ למה אני לא מחליפה את הטלויזיה שאצלי בדירה, מפלצת CRT ללא שלט שננטשה ע"י הדייר הקודם שלא היה לו כוח לסחוב אותה אבל כן לקח איתו את השלט שלה. התירוץ היה שיש לי כבלים אנלוגים (שהועברו מהדייר הקודם גם הם) אז זה מיותר לקנות טלויזיה שמתאימה לשידור HD. הבעיה היא עם הוט שבדיוק כשהתחיל להמאס לי מהעובדה שיש בהוט 3 בדיוק 5 תוכניות שהם משדרים בלופ חוזר כל השבוע, הם החליטו לצאת במבצע שדרוג מאנלוגי לדיגיטלי + 3 חבילות באותו מחיר, או לפחות זה מה שהם אמרו בפרסומת. בפועל זה 9 שקלים יותר לחודש, אבל למה להיות קטנוניים בקשר לאמת בפרסום. בכל מקרה, החלטתי שתוספת 9 שקלים עבור זה שלפחות יהיו מדי פעם סרטים טובים זה די שווה. אז הזמנתי התקנה, יבוא מחר בבוקר. אם כן, תירוץ הכבלים האנלוגים נגמר ובלית ברירה יצאתי לקנות לי טלויזיה. כתבתי בעבר שיש לי נטיה להנעל על דברים מסויימים בלי סיבה אמיתית. ובכן, נטיה זו התבררה כנוחה כי בבואי לקנות טלויזיה היתי נעולה על LG 32' שפעם הציעו לי אחת כזו ב2000. ההנעלות על LG חסכה לי התלבטות וסקרי שוק מיגעים וההתנעלות על המחיר גם היתה לטובתי מכיוון שברגע שמצאתי את אותה טלויזיה באותו מחיר (מתצוגה) לא היתי צריכה להכנס לשיחות ארוכות עם עצמי, מה שבדרך כלל אני עושה כשאני מתלבטת. לאחר האירוע המצער באירלנד בו המצלמה שלקחתי לאמא שלי החליטה לפרוש באמצע (יותר לקראת ההתחלה) הגעתי למסקנה שאני צריכה מצלמה משלי. לא שזה היה מונע מקרה כגון זה אבל לפחות לא היתי מרגישה רע לגבי העובדה להרסתי לאמא שלי את המצלמה. אז החלטתי שאם כבר אני נכנסת לחנות אלקטרוניקה וגורמת למוכר אחד להרגיש טוב עם עצמו אני כבר אנצל את ההזדמנות להוציא ממנו מחיר על מצלמה. גם פה ההינעלות שלי על פרטים באה לטובתי מאחר ואין לי שמץ לגבי מצלמות ולכן פשוט החלטתי שאני רוצה מה שכבר ניסיתי- ניקון קולפיקס. מאחר שבחנות היה בדיוק דגם אחד של המצלמה וגם הוא היה מתצוגה, כלומר במחיר מינימאלי ביחס לקניה שלא במרשתת, נחסכה לי ההתלבטות הארוכה גם שם, מה שלא מנע ממני בכל זאת להציק למוכרת ולנסות לצלם בחנות מספר תמונות במספר מצלמות רק כדי שאני ארגיש שבדקתי משהו לפני שקניתי. לאחר שהצלחתי לשכנע את עצמי שאני בחרתי טוב, לקחתי את המצלמה והטלויזיה ונסעתי הביתה כשכרטיס האשראי שלי מרגיש קל יותר, כדי לגלות שכשהמוכר פרק את הטלויזיה מהתצוגה הוא שכח להוסיף את הכבל חשמל. נסעתי חזרה לחנות לקחת כבל וחזרתי להביתה להתקין את הטלויזיה ולגלות שהוא שכח להוסיף את הדיסק עם תפריט המשתמש. טוב, הפעם ויתרתי, בכל זאת, אני מהנדסת, אני אצליח להתמודד עם טלויזיה, וגם אם לא, היום יש הכל באינטרנט.


אז עכשיו יש טלויזיה חדשה, עם שלט, לא צריך לקום כדי להעביר ערוץ, וגם רואים ממש טוב, אפילו שזה אנלוגי. מחר כבר יהיה ממיר דיגיטאלי ואז בכלל, החיים הטובים.


 


אגב התקנת כבלים, חשבתי על יופי של עבודה לסטודנטים או לתלמידים בחופשה- ממתין לטכנאי. טכנאי של חברת הכבלים צריך להגיע מתישהו בין 8 בבוקר ל8 בערב? הזמן את הממתין לטכנאי שימתין בביתך ויכניס את הטכנאי לכשיבוא. כל שהממתין לטכנאי צריך לעשות הוא לשבת בביתך במשך עד 3 שעות (לפי חוק שירות חדש זה המקסימום מרווח זמן שבו לחברות מותר להגיד לך לחכות), להכניס את הטכנאי, להשגיח על עבודתו ובסיום לנעול את הבית ולהשאיר לך את המפתח. נניח כי שעת עבודה שלך שווה 50 שקלים, שלם לממתין לטכנאי 25 על כל שעה שהוא מחכה, או שלם לא מראש על 3 שעות כדי למנוע חשדות לאי סדרים. אתה יוצא מורווח כי לא הפסדת שעות עבודה וכסף והממתין לטכנאי יוצא מורווח כי הוא קיבל 75 שקלים על לא לעשות כלום בבית שלך. השירות ניתן גם עבור טכנאי גז, חשמלאי, שליח של המכונת כביסהמקררמזרון החדש וסוקר של המרכז הישראלי לסטטיסטיקה. ניתן גם השתמש בשירות עבור טכנאי מזגנים או שרברב אך מכיוון שאין דרך לדעת מראש כמה הם ידרשו יש לתת לממתין לטכנאי סכום כסף מקסימלי אותו אתם מוכנים לשלם ולהורות לו לאשר לאיש המקצוע לבצע את עבודתו רק במידה והמחיר שהוא ידרוש לא יעלה על סכום זה. לטובת העניין יש לוודא כי הממתין לטכנאי יודע לעמוד על שלו ולא יתקפל אל מול בעל המקצוע. לא ממולץ להתשתש בהמתנה לטכנאי מחשבים מכיוון שכשאר טכנאי מחשבים יבוא לביתך ובמשך שעתיים יעמיד פנים שהוא מטפל במחשב בשעה שהוא בעצם פתר את הבעיה תוך 10 דקות ובשאר הזמן הוא משחק סקנד לייף, בכל מקרה אתה תרגיש שהוא עבד עליך אבל לפחות לא תוכל להאשים בזה את הממתין לטכנאי.


 


אז מי בא אלי לראות טלויזיה?

יום שלישי, 19 באוקטובר 2010

דברים שקוראים בוואינט

בעתיד פייסבוק תשתול מוצרים באלבומים שלכם.


דבר ראשון שחשבתי לעצמי כשקראתי את הכתבה הוא נו ברור, תמיד טענתי שפייסבוק זה רוע. דבר שני שחשבתי היה- אם הם יצליחו לעשות את זה זה יהיה ממש מגניב. תחשבו על האלגוריתם שיעשה את זה. קודם כל צריך לזהות את סוג הסיטואציה כדי לדעת אם בכלל כדאי לשים משהו בתמונה. נגיד אם זה תמונה של תאונת מכוניות, לא נראה לי שיהיה מתאים לשים ברקע איזה מטוס של אלעל. זה עלול ליצור אסוציאציות קצת בעיתיות. למזלם של פייסבוק במקרה הזה המשתמשים בעצמם בד"כ פותרים את הבעיה כי הם נוטים להוסיף כותרת לכל תמונה. ואלגוריתם שמזהה מילים מסויימות בהקשרים רצויים כבר קיים בג'ימייל כשהם בוחרים איזה באנר קופץ לשים לנו בצד כתלות בתוכן המכתב. דבר שני, צריך לדעת מה מיקום הדמויות המרכזיות בתמונה כדי לדעת למי להוסיף בקבוק קולה ביד. אלגוריתם לזיהוי פנים פותח ומיושם כבר במצלמות דיגיטליות ככה שגם במקרה זה מישהו כבר עשה את העבודה בשביל פייסבוק. עכשיו צריך למצוא מקום לשתול בו את הקופסה של המקדונלד. למשל להניח אותה על השולחן זה יהיה הגיוני. להניח אותה על הגב של הכלב פחות. ליד הכלב אפשר להניח שקית של דוגלי. אז לאלגוריתם לזיהוי פנים צריך להוסיף אלגוריתם לזיהוי חפציםחיות. ברגע שמצאנו מקום להניח את השקית של הדוגלי צריך לדעת מה צריך להיות הגודל של השקית. נניח אם רואים כלב בחזית, צריך לזהות את הגבולות של הכלב- מה הגודל שלו בפיקסלים. אלגוריתם לזיהוי ספים זה משהו די פשוט האמת. צריך גם להחליט האם זה כלב גדול או קטן ולפי זה לקבוע מה גודל השקית לעומת גודל הכלב. נניח אם זה לברדור, השקית צריכה להיות חצי מהגודל שלו. אם זה פינצ'ר, צריך לדרוס אותו. לטובת זה כבר צריך מאגר מידע על סוגי כלבים שונים ואלגוריתם שיוך של הכלב לקבוצה לפי מאפיינים שניתן לחלץ מהתמונה. או שבמקום דוגלי נניח ליד הכלב טלויזיה חדשה. צריך להחליט מה העומק של הטלויזיה- האם היא יותר קרובה למצלמה מהכלב או יותר רחוקה. הגודל של הטלויזיה ישתנה לפי זה. או שנניח את הטלויזיה ליד הספה. נניח שהחלטנו שהטלויזיה והספה נמצאות באותו מרחק מהמצלמה ואז הגודל של הטלויזיה הוא בערך שליש מגודל הספה. עכשיו צריך להחליט לגבי שאר העצמים בתמונה איפה הם נמצאים. נניח המנורה- האם היא נמצאת לפני הטלויזיה החדשה, ואז היא צריכה להסתיר אותה או שהמנורה נמצאה מאחרי הטלויזה ואז הטלויזיה מסתירה את המנורה. המקרה השני יותר קל כי אז לא צריך להחליט בדיוק איפה צריך לגזור את המנורה כדי להדביק אותה לפני הטלויזיה. כמובן שצריך למנוע מצבים שבהם המנורה נמצאת לפני הספה אבל האלגוריתם מחליט שהיא נמצאת מאחורי הטלויזיה ואז אנחנו נקבל מנורה עם צורה מאד מוזרה. כלומר בקביעת המיקום של עצמים אחרים לעומת נניח מכונת הקפה שהחלטנו להשתיל בתמונה צריך להתחשב במיקום היחסי של העצמים האחרים ביחס לעצמם.


הדבר הכי חשוב בכל התהליך הזה הוא לדעת לא להפעיל אותו על תמונות של ציורים, אחרת אנחנו יכולים לקבל מצב שבשביל שמאחורי המונה ליזה נוסעת סובארו חדשה.


נראה לי שאני אשקול הגשת קורות חיים לצוות הפיתוח של פייסבוק. join the dark side


מה שאהבתי בכתה הזו את התגובות של אנשים שכותבים שאם פייסבוק מתחילה לעשות דברים כאלה הם מוחקים את כל התמונות שלהם מפייסבוק ותובעים את פייסבוק על הפרת זכויות יוצרים. אוי התמימות של אנשים שעוד לא קלטו שברגע שהם העלו משהו לרשת המשהו הזה כבר לא שייך להם יותר. תכלס, מי שכל כך תמים, מגיע לו שישתילו לו ויאגרה בתמונות החתונה


 


 


התגלתה הסיבה למה האוכל במטוסים לא טעים.


אוקי, זה מסביר את זה. בטיסה האחרונה חשבתי לעצמי שהאוכל באלעל ממש השתפר אבל כנראה זה פשוט אני שנהיית חרשת לעת זקנה.


 


תוספת מאוחרת: בגלל שאני כבר שנים קוראת אצלה, עוד בתקופה שהיא היתה בפעילים באופן קבוע, ובגלל שהיא ביקשה, אני מוסיפה פה את תרומתי הצנועה להפצת השמועה. אם אתם מגיעים אליה, אני ממליצה על הפוסטים הישנים מתקופת אורנג'. יש שם כמה פנינים שוות.

יום שבת, 16 באוקטובר 2010

דבלין לא מחכה לי

10 ימים באירלנד. הפסקה מהכל, מאחרי החגים, מלפני הלימודים, מהלחץ בעבודה. אני וחברה מהעבודה.


הטיול התחיל קצת בעייתי. בארץ מודיעים שהטיסה תתעכב זמן לא מוגבל עקב שביתת סבלים. משום מה השביתה הצטמצמה רק לטיסה שלנו בעוד טיסות אחרות המריאו. אני הצעתי לירות באחד מהם, נראה את האחרים שובתים אח"כ. באיחור של שעה אנחנו מקבלים סבלים מהטיסה ללונדון, להם מודיעים שהטיסה שלהם תתעכב עקב מחסור בסבלים. כנראה שאימצו את הרעיון שלי. האיחור הזה לא כזה מפריע מכיוון שסה"כ הוא מוריד שעה מהתנה לקונקשן בפרנקפורט. ושדה התעופה בפרנקפורט הוא בהחלט מקום מבאס להתקע בו. אין שם כלום. חוץ מישראלי אחד שנראה קצת כמו עמרי שרון ומטייל עם פיליפינית והחליט לברר על התוכניות שלנו. וכריזות בגרמנית, שפה שתמיד מעלה אצלי אסוציאציות שליליות. היום המשיך בנחיתה בדבלין וטיול סביב העיר כשהGPS שהבאנו מהארץ החליט שהוא לוקח אותנו לקילרני במקום לדבלין. אחרי מספר נסיונות הצלחלנו לשכנע אותו להביא אותנו למלון שהוזמן מראש ולא כלל חניה. עוד כמה סיבובים בעיר הביאו אותנו למסקנה שנצטרך לקום מוקדם בבוקר מכיוון שהחניה שמצאנו לבסוף היא בתשלום החל מ7 בבוקר ולא, אי אפשר ב9 בערב לשלם עבור שעה בבוקר.



באופן כללי הGPS שזכה לשם ג'ימס עשה לנו לא מעט צרות. בשלב מסויים של הנסיעה הוא החליט לעשות ברוגז ופשוט לא דיבר. כשהGPS שותק בכביש לא מוכר ובעיקר כשננמצאים בצד שמאל של הכביש זה מלחיץ. גם הסתבר שהתוכנה של ג'ימס די לא מעודכנת בחלק מהכבישים הבינעירוניים, מה שאילץ אותנו להפעיל כישורי ניווט. למזלנו השילוט בכבישים די מסודר וניווט בין עירוני התברר כדבר פשוט לעומת ניווט עירוני בו ג'ימס הצליח לעמוד במשימה ורוב הפעמים הביא אותנו לכתובת הנכונה.



לנהוג בצד שמאל זה קשה. הכי קשה זה לא לאותת עם הוישרים. בסדר, אני מבינה שצריך להפוך את הכיסא נהג לצד השני, אבל למה להפוך גם את הידיות של האיתות והוישרים. לפחות הדוושות נשארו בצד הנכון. חוץ מזה, הכבישים באירלנד מאד צרים וחסרי שוליים, זה ביחד עם העובדה שאף אחת מאיתנו לא רגילה לתחושה הזו של להמצא בצד הלא נכון של האוטו הביאה לכך שבסוף המסע האוטו צבר מגוון של שריטות מכל הכיוונים. מזל שרכשנו ביטוח במחיר מופרז.



הטיול היה מקסים. נופים ירוקים מדהימים, אגמים, חופים, צוקים ומבצרים ישנים. הכל יפה. ומזג האוויר היה מצויין רוב הזמן. כשאני אומרת מצויין אני מתכוונת ש3 שכבות שכללו חולצה ארוכה, סוודר ופליז הספיקו לגמרי, רוב הזמן. מבחינת אוכל אני לא יכולה להגיד שאכלתי הרבה מכיוון שהחברה שנסעתי איתה דתיה, אז רוב הזמן אכלנו את האוכל שהיא הביאה מהארץ ומדי פעם היא עשתה לי טובה וישבה איתי במסעדה בזמן שאני אכלתי. בקשר לפאבים, חיפשנו כאלה שיש בהם מוזיקה. אתם ידעתם שהשיר סימן שאתה צעיר הוא עם מוזיקה של שיר אירי שנקרא  Whiskey in the jar? אז ראינו כמה הופעות מוזיקה ומופע ריקודים אחד



חדשות טובות לכל מי שהתעניין אחרי הפוסט הקודם- היה לנו יום אחד של טיול אופניים בפארק ואני שרדתי אותו די יפה. כמובן שזה היה היום היחיד שבו היה גשם משמעותי ולא סתם טיפות מיים שעומדות באוויר ומחכות לעוברים ושבים. וגם רוח די חזקה. אבל למרות הכל שרדתי והצלחתי להגיע רחוק. זה מוכיח שכל מה שצריך זה מטרה אמיתית.



הדבר הכי מדהים שם זה הצוקים. יש את צוקי מוהר אבל הם מאוד מתויירים ויש גדר גבוהה שדי מסתירה. אבל יש גם צוקים באיי ארן, שם אין גדר ואפשר להגיע ממש עד הקצה. הם פחות גבוהים אבל כששוכבים על הבטן עם הראש מעבר לקצה הצוק, הם נראים מספיק גבוהים.



הדרך חזרה כללה קצת בעיות בטחוניות. זה התחיל עם זה שהחברה שככה סכין בתוך שקית עוגה בתיק הגב, מה שאילץ אותה לרוקן את התיק, שהיה די מלא מכיוון שגם ככה המזוודה שלה היתה במשקל גבולי, לדחוס הכל חזרה ולשקף אותו שוב. לי לעומת זאת עשו בעיות באל על מכיוון שאימצתי למזוודה שלי את הפלטה החשמלית של החברה שכנראה שעשתה בעיות בשיקוף, מה שגרם לזה שמישהו רוקן לי את המזוודה, הביא את הפלטה למטוס כדי לשאול אם היא באמת שלי, ואח"כ דחס אותה חזרה תוך שהוא מועך את השוקולדים שהבאתי לעבודה. אם אתם אי פעם נוסעים בטיסת קונקשן שהטיסה הראשונה היא לא אל על והשניה כן, קחו בחשבון שאם יש לכם פלטה חשמלית זה יקרה גם לכם. בנוסף, במעבר בקונקשן הבדיקות היו מאד (מאד) מדוקדקות. לאחר שגלאי המתכות צפצף על כולם בערך כל אחד היה צריך לעבור בדיקה אישית עם הגלאי מתכות הקטן הזה. וזו היתה בדיקה ממש אינטימית. הבחורה פשוט מזמזה לי את כל הגוף עם הדבר הזה שלה ואפילו לא הזמינה אותי למשקה אח"כ. הברזלים בחזיה שלי צפצפו. לאחר היום הזה אני יכולה להבטיח לכם שחברות התעופה אכן מקפידות ביותר על נושא הבטחון.




אז חזרתי הביתה. בינתים הספקתי לפרוק את המזוודה, להביא מתנות למשפחה, להשקות את העציצים שרובם שרדו יפה את הנטישה הזמנית. הפרחים לא שרדו. גם עץ האושר מת אבל נראה לי שהוא מהתחלה לא אהב אותי. יום ראשון חזרה לעבודה וללימודים. לא יכולה לחכות.



שתהיה לכל הסטודנטים שבינינו שנת לימודים מוצלחת ולאלה שכבר סימו ללמוד- כיף לכם.

יום חמישי, 30 בספטמבר 2010

זה קל כמו לרכב על אופניים

הרגליים שלי נראות כמו רגלים של ילדה מוכה. ברצינות. יש לי יותר סימנים כחולים על השוקיים מסימנים אדומים שהיו לי על טופס המבחן האחרון בתהליכים סטוכסטים. על השלפוחיות בכפות הידים שלי צמחו עוד שלפוחיות. אם הם יבנו עוד קומה אני אצטרך להתחיל לגבות ארנונה. האגודלים שלי משופשפים יותר מג'ינס של בן תשחורת מרדני. ואחרי כל אלה אפשר להגיד שנראה לי שתפסתי בגדול את הקטע של רכיבה על אופניים.


יש לי עדין בעיה עם ההתחלה. אני צריכה כמה נסיונות וכמה מכות טובות ברגלים לפני שאני תופסת תנופה, אבל הבנתי למה פעם באשונה לא הצלחתי להשלים אפילו סיבוב אחד של הפדאלים והבנתי מה בעקרון אני צריכה לעשות. יש לי גם בעיה עם סיבובים חדים. אם אני רוצה להסתובב אני עוצרת ומסובבת את האופנים. הצלחתי לעשות 3 סיבובים שלמים סביב החניון של הבנין ואת כל הרחוב שמאחרי הבית שלי, כולל עיקול בעליה בסופו. מחר אני אקח את האופניים לקיבוץ לבדוק כמה רחוק אני מגיעה איתם.


תנו לי להגיד לכם משהו- אין כמו ההרגשה הזו בפעם הראשונה שהצלחתי לנסוע את כל הרחוב, ההרגשה הזו של הנה, אני יכולה לנסוע על אופניים. רציתי משהו, החלטתי שהפעם אני מצליחה ו(כמעט)הגעתי לזה. מסתבר שאף פעם לא מאוחר מדי.  


 


 

יום שבת, 25 בספטמבר 2010

כואב לי הגוף

יש לי וידוי. שמי ג'אסט ואני לא יודעת לרכב על אופניים. כשהייתי קטנה פשוט לא בא לי. וזה לא שלא ניסו. ההורים שלי דחפו אותי הרבה פעמים ללמוד אבל פשוט לא בא לי. בבגרותי היו לי הרבה פעמים שממש התבאסתי מזה אבל אף פעם לא מספיק כדי לעשות מעשה ולתפוס את עצמי ביידים. עד עכשיו. בעוד שבוע אני נוסעת עם חברה לאירלנד והיא הודיעה לי שאני צריכה ללמוד לנסוע על אופניים לפני הנסיעה כי אנחנו הולכות לשכור אופניים ולעשות טיולים. אז אתמול בבוקר הלכתי וקניתי לעצמי אופניים ואת כל אחה"צ ביליתי בחצר של החברה בנסיון להשאר עליהם. לא הלך. אבל עכשיו כואב לי הגב וכואב לי התחת וכואבות לי כפות הידיים  ויש לי שפשופים באגודלים במקום שבו הם תופסים את הכידון ושפשופים בכריות כף היד ושפשוף באצבע במקום שהיא לא אמורה לגעת בבורר ההילוכים. אני מרגישה כשלון. אני מקווה שהכאבים יעברו עד מחר ואני אוכל לנסות שוב, עכשיו כשיש לי אופניים והן יושבות במרפסת ומסתכלות עלי במבט מאשים. יש למישהו עצות?


אם לא מספיק הכאבים היום בבוקר נתקפתי דחף עז לשטוף את הבית. נכון שהבית היה במצב קשה ואני החלטתי שאני חייבת לשטוף אותו היום אבל תכננתי על מתישהו אחה"צ כשאני לא אוכל לדחות את זה יותר. ומכיוון שאני גרה בקומה 5 לשטוף את הבית אומר בעצם לעבור עם סמרטוט רטוב, לסחוט אותו, לעבור עוד פעם, לסחוט עוד פעם וחוזר חלילה. זה די נוגד את מה שלימדו אותי כשהיתי קטנה שזה לשפוך הרבה מים, לשפשף טוב עם סמרטוט ולהוציא את המים עם הלכלוך החוצה. בשיטה הנוכחית אין שום דרך להוציא את המים החוצה מה שמחייב טאטוא  יסודי. מה שמחייב הרבה עבודה עם מטאטא ומגב שצריך להחזיק אותם  בדיוק איפה שהאגודל פצוע מאתמול והרבה סחיטה של הסמרטוט שמחייבת כיפוף של הגב שכואב מאתמול. בקיצור אני מרגישה עכשיו כמו סמרטוט.




 


אני לא יודעת למה לא כתבתי פה הרבה זמן. דווקא היה לי מה לכתוב, פשוט כל פעם שהתישבתי פתאום לא בא לי. היה לי גם קטע כזה עם חדר כושר. פשוט לא בא לי. ובכלל לא בא לי לעשות כלום. אולי זה דכאון של חגים. אני שונאת את תקופת החגים. כל שנה מחדש אני אומרת לעצמי ששנה הבאה אני אהיה בחול במשך כל התקופה. והשנה אני בחול דווקא אחרי החגים. זה כי החברה שקבעתי איתה לאירלנד דתיה ואין לה כל כך מה לעשות בחול כשכל יום שני הוא חג או שבת ואי אפשר לעשות כלום. אולי הטיול הזה יעשה לי טוב. אני מקווה. לפחות יש לי סיבה ללמוד לנסוע על אופניים.


 




 


על מה רציתי לכתוב ולא כתבתי: המשך לבלוג הקודם שעסק בספר של דן אריאלי "לא רציונאלי ולא במקרה". שני הפרקים הראשונים ממש הרשימו אותי וגם כתבתי על זה. אבל בפרקים הבאים לא מצאתי את אותו העניין. פרק אחד דן בהתנהגות אנשים כשאומרים להם את המילה חינם. המסקנה שלו- אנשים לא מתנהגים בהגיון כשהם רואים משהו חינם. דיייי. פרק אחר עסק בקבלת החלטות של אנשים במצבי רוח קיצוניים כמו כעס, כאב או התעוררות מינית. בניגוד לפרקים קודמים בהם הסופר הביא מגוון דוגמאות שונות, בפרק הזה הוא בחר להתעסק במצב אחד בלבד- עוררות מינית ובדק אותו בניסוי אחד בלבד- שאל אנשים שאלות על נסיונות מיניים שהם מעונינים או לא מעונינים לנסות בזמן שהם לא עשו כלום או בזמן שהם אוננו.  ואת הניסוי הזה הוא בחר לתאר בפרטי פרטים. כל הפרק הזה הרגיש כמו נסיון עלוב למשוך ריטינג בשיטה הזולה ביותר. וכמובן שאת המסקנות מהניסוי הבודד הוא השליך על מגוון מצבים והסיק מסקנות לא מבוססות בעליל. אחרי הפרק הזה כבר לא הערכתי את הסופר יותר ולכן המשכתי לקרוא אותו בעודף ביקורתיות שמצאה הצדקה. הפרקים הבאים הביאו שלל מסכנות לא מבוססות מניסויים שאת תוצאותיהם היה אפשר לצפות מראש ולהסביר ביותר מדרך אחת. בקיצור, הספר מעורר ציפיות ולא עונה עליה וחבל.




 


עוד אירוע חשוב: ערב מחלקה בעבודה. המבנה ההירככי של המחלקה שלי בעבודה עבר מספר תהפוכות מאז שהגעתי לעבודה, האחרון שבהם הוא פיצול המחלקה לשתי תתי מחלקות, לכל אחת מנהל אחר שכפוף למנהל המחלקה. ישבו המנהל הראשי ושני המנהלי המשניים - להלן תתי מנהלים- והחליטו שכדאי לעשות ערב גיבוש על מנת להזכיר לעובדי שתי תתי המחלקות שאנחנו בעצם מחלקה אחת גדולה. טוב שעשו כן כי אחרת באמת שאי אפשר היה לנחש את זה לבד. בכל מקרה, הוחלט שכל תת מנהל ממנה נציג מתת החלקה שלו להיות אחראי על הערב שיתקיים בחצר ביתו של המנהל הראשי. מהתת מחלקה השניה מונתה חברה שלי שבאופן טבעי הניחה שאני אהיה הנציגה מהתת מחלקה שלי מכיוון שאירגנתי בעבר מספר אירועי על האש מחלקתיים ולכן היא פנתה אלי ושתינו התחלנו לחשוב על תאריכים ואפשרויות. למרבה הפדיחה התברר שתת המנהל שלי בכלל לא התכוון שאני אהיה הנציגה ומינה מישהו אחר. לדבריו- אני האחרונה שהוא חשב לפנות אליה לקחת חלק בארגון הערב. והוא ממש לא חשד שיש משהו מעליב בניסוח הזה. פשוט הוא לא רצה לזרוק את זה עלי. אבל אם כבר התנדנבתי אז בסדר, אני גם חלק מהצוות שעכשיו הוא שלישיה.


אז ישבנו שלושתנו והכנו ערב גיבוש מחלקתי שלשמחתי נראה שיצא די מוצלח. האנשים התבקשו להביא אוכל מעשה ידיהם ומי שלא יודע לבשל או שלאשתו אין זמן נודב לעשות קניות. בסופו של דבר היתה יותר מדי שתיה ושני בקבוקי יין לא נפתחו אבל האוכל היה טעים ומספק. אני הכנתי לזניה פטריות. וכשאני אומרת הכנתי אני מתכוונת שהודעתי לאבא שלי שאני באה אליו להכין כי לי אין תנור. אז כשהגעתי אליו כל הרכיבים היו מוכנים חתוכים במטבח עם סיר על האש ולי נשאר לשפוך את הרכיבים לסיר ומדי פעם לערבב. לפחות הוא השאיר לי לחתוך את הגבינה. הערב כלל משחקי של מי השורה הזו בכלל. כמובן שמעט מאד אנשים התנדבו לשחק ולכן אני היתי צריכה לנדב אותם אבל ברגע שנודבו, אנשים שיתפו פעולה והיה משעשע למדי. 


 




 


גם יום כיפור היה, אבל אין לי מה לכתוב על זה. אני צמה כל שנה, לא זוכרת ממתי, נדמה לי שמאז המסע לפולין בכיתה יב'. מאז המסע אני מתסובבת עם שרשרת עם מגן דויד אז יכול להיות שבאותה שנה גם החלטתי לצום. אמא שלי לא היתה ואף אחד אחר במשפחה שלי לא צם אבל לפחות שכנעתי את אבא ואח שלי לבוא איתי לארוחה מפסקת בקיבוץ (כן, יש דבר כזה, שעתיים לפני ארוחת הערב הרגילה מוציאים חלק מהאוכל לטובת המוזרים האלה שצמים). את היום ביליתי במרתון תיאורית המפץ הגדול.


 


זהו. סוכות. בעיקרון יש עוד חופשה מרוכזת בעבודה אבל הצוות שאני עובדת איתו קיבל אישור עבודה והבוס שלי רוצה לנצל כל רגע שאני בעבודה לפני שאני אסע לחופש של שבועיים שלמים (10 ימים אבל מי סופר). אז אני עובדת בחול המועד ומקווה שבערבים יהיה לי כוח להמשיך ולנסות להשאר על האופניים מספיק זמן בלי להתרסק. אם יש מישהו שנותן שיעורים על אופניים אני אשמח לשמוע.


 


מועדים לשמחה ושיעברו כבר החגים האלו.


 


 


 


 

יום שישי, 3 בספטמבר 2010

אני לא רציונאלית?

אח שלי נתן לי לקרוא ספר "לא רציונאלי ולא במקרה". דן אריאלי, חוקר התנהגות, מתאר בספר הזה התנהגויות אנושיות ובעזרת מגוון דוגמאות וניסויים ממחיש את אופי המחשבה האנושית והמניעים הלא ממש הגיוניים שלנו. הספר הזה גורם לי לחשוב על עצמי ביחס למתואר והחלטתי שאם אני רוצה ללמוד ממנו משהו אני צריכה לקרוא אותו לאט, אחרי כל פרק לחשוב עליו ולנסות לקשר אותו אלי.


אז פה אני מביאה מסקנות שלי ממה שקראתי.


 


הערההבהרה


אני ממש לא מתיימרת לסכם כאן את הספר. הספר מכיל המון דוגמאות מרתקות והסברים. פה אני מביאה אך ורק מסקנות לגבי עצמי. מי שקורא פה וחושב שמה שאני כותבת מענייןשטויותאחר מוזמן לקרוא את הספר עצמו ולגלות בעצמו עולם שלם של חשיבה.



פרק ראשון: יחסות. בכללי מה שהחוקר אומר פה הוא שאנשים שופטים דברים באופן השוואתי. בגדול, אם תציגו לבן אדם אופציה מסויימת הוא יתקשה להחליט אם היא טובה או לא, אבל אם תציגו לו שתי אופציות, אחת קצת יותר טובה מהשניה, פתאום האופציה הראשונה תראה לו הרבה יותר טובה כי הוא יכול להשוות אותה למשהו פחות טוב. האופציה הראשונה נקראת בספר אופציית פיתוי מכיוון שברור שהיא לא תבחר אבל היא מוצגת רק על מנת לתת העדפה לאופציה הראשונה.  אני לא הצלחתי לחשוב על דוגמאות אישיות אצלי, דווקא בניסויים שהוא הציג נטיתי לחשוב שעלי זה לא היה פועל. מצד שני, העניין הזה הוא כמעט בלתי מודע ולכן מסקנה ראשונה שלי מהפרק היא שאני צריכה לשים לב לעניין ולנסות לתפוס את עצמי במצבים כאלה. מסקנה שנייה היא שאני בהחלט צריכה לנסות את השיטה הזו בעבודה. אצלנו למנהלים יש ממש קושי בקבלת החלטות ולכן בפעם הבאה שאני הולכת להציע אופציה מסויימת אני הולכת ללוות אותה באופצית פיתוי ולראות איך זה עובד. הבעיה היא שכרגע העבודה שלי היא בעיקר טכנית וכנראה תמשיך ככה בזמן הקרוב, אני שמה לי רשימת תזכורות בצד ובה מטלה ליישם את שיטת אופציית הפיתוי ולבדוק את התוצאות.



פרק שני: הכשל של תאוריית ההיצע והביקוש. מהפרק הזה יצאתי עם מסקנה אחת חשובה: אני אפרוח! מי שמעוניין להבין את המסקנה הזו מוזמן לחפש את הפרק הרלוונטי. הפרק הזה מדבר על עוגנים ואיך הם משפיעים על התפיסה שלנו לגבי שווי של דברים. בגדול, אם בפעם הראשונה שראינו מוצר מסויים הוא היה במחיר כלשהו, מעכשיו כל פעם שנראה את אותו המוצר נשווה את המחיר שלו למחיר הראשוני. העוגן הזה יכול להיות אקראי, מישהו שזורק לך מספר סתם. וגם אם ברור לך שהמספר הזה נבחר לגמרי באקראי, עדיין זה יהיה המספר שאליו תשווה כל מחיר אחר שתראה. זה נכון לא רק למחירים והספר מביא הרבה דוגמאות אחרות לעוגנים שמשפיעים על השיפוט וההחלטות שלנו.


בהתחלה חשבתי שהקטע הזה ממש לא נכון לגבי, אבל אז התחלתי לחשוב קצת וגיליתי שהוא ממש נכון. למשל, כשעברתי דירה שקלתי לקנות טלוויזיה חדשה LCD. אז בזמן שקניתי מזרון עברתי בחנות מכשירי חשמל. המוכר, שהיה ממש מעצבן הצביע באקראי על כמה טלוויזיות והדגיש אחת במבצע 2000 שקל. מסיבות מסויימות החלטתי להשאיר את ההחלטה ליותר מאוחר. מאז כל פעם שאני עוברת בחנות מכשירי חשמל אני מסתכלת על טלוויזיות והן כמעט תמיד עולות 3000 וצפונה וכל פעם אני מגיעה למסקנה LCD זה יקר וכרגע לא אני לא רואה צורך שמצדיק את המחיר. 3000 זה לא מעט כסף אבל כבר יצא שהוצאתי יותר על דברים שרציתי כדי לשפר את איכות החיים. אז למה פתאום החלטתי שעבור טלוויזיה 3000 זה הרבה? כי בפעם הראשונה שהסתכלתי על מחירים של LCD ראיתי אחת ב2000.


עוד דוגמה שהספר מביא היא לגבי דירות. בפעם הראשונה ששכרתי דירה זה היה לפני כ- 3 שנים ביחד עם חברה וזו היתה דירה 3 חדרים + מטבח + מבואה בשכונת סטודנטים ישנה ועלתה 1900 לחודש לשתינו ביחד. כשעברתי היה ברור לי שאני רוצה איזור קצת יותר מטופח ודירה קצת יותר חדשה שנראית קצת יותר טוב והיה ברור לי שאני אתפשר על הגודל. אבל הדירות שחיפשתי היו באותה העלות- סד"ג של 2000 בחודש. הדירה הקודמת שגרתי בה אכן היתה סד"ג כזה והיתה 2 חדרים יפה אבל לא לגמרי פונקיונאלית. העניין הוא שלא חשבתי לחפש משהו יקר יותר אבל נוח יותר, פשוט נראה לי הכי הגיוני להשאר בדירה באותו מחיר למרות שבפועל שילמתי כפול כי הפעם לא התחלקתי בשכ"ד עם שותפה. גם כשהייתי בדירה ההיא וחשבתי לעבור כל הדירות שחיפשתי היו באותו סד"ג של מחיר. לא הסתכלתי על דירות זולות יותר כי החלטתי שאני יכולה להרשות לעצמי משהו טוב יותר ולא הסתכלתי על יקרות יותר כי זה נראה לי סתם מיותר. אמנם בסוף זה הסתדר כי מצאתי דירה שלדעתי מושלמת, בדיוק בגודל הנכון ולא גדולה מדי, אבל במחשבה לאחור מעניין לאן הייתי מגיעה אם הייתי מודעת לצורת החשיבה הזו.


הספר מציע מגוון תחומים נוספים שבהם יש עוגנים ואחד מהם הוא תחום הלימודים. ובאמת, כששואלים אותי למה בחרתי ללמוד מה שלמדתי אני לא יודעת לתת תשובה, פשוט מאז סוף התיכון ידעתי שזה מה שאני רוצה ללמוד. יותר מאוחר שכנעתי את עצמי שמאחר שעסקתי קצת בתחום בצבא זה שכנע אותי אבל בפועל אני זוכרת את עצמי מציבה את המקצוע והטכניון בתור מטרה כבר בזמן הבגרויות. אני לא זוכרת בדיוק מה היה הדבר שגרם לי לחשוב על זה אבל כנראה שזה היה שם, איזושהי הערה שנזרקה במקרה או איזה מאמר ומאז הרעיון פשוט התנחל לי בראש וידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. עוד דוגמה: חופשות בחול. החופשה הראשונה שלי עם המשפחה היתה בצרפת והיום, כל פעם שאני חושבת על חופשה הכיוון הוא מערב אירופה.


בניגוד לפרק הקודם, קצת קשה לי לחשוב על מה אני יכולה לקחת מזה. אני מבינה שאני מאד מושפעת מעוגנים, אבל מצד שני, העניין הזה באמת עוזר בקבלת החלטות. זה שתקוע לי משהו מסויים בראש חוסך לי הרבה הטלבטויות. אם אני עכשיו אנסה להבין מתי אני מושפעת מעוגן ולנטרל אותו זה ממש יקשה עלי להיות שלמה עם ההחלטות שלי. מצד שלישי, אולי אני יכולה לקבל החלטות טובות יותר. מצד רביעי, בלי עוגן, איך אני יכולה לדעת שההחלטה הזו טובה יותר. אני עוד צריכה לחשוב על זה. המשימה מהפרק הזה- לשים לב לעוגנים ולקחת את הנוכחות שלהם בחשבון בזמן קבלת החלטות.  



אז אחרי שסיכמתי לי את שני הפרקים הראשונים, אני ממשיכה הלאה. מקווה לעוד מסקנות מעניינות בהמשך.



הערה לא קשורה: איזה תירוץ מצויין זה אני נכנסת למעלית. עוצר שיחות מעיקות במיידי

יום רביעי, 25 באוגוסט 2010

פחות 2 נקודות

לפני כמה זמן הלכתי אם אמא שלי לקנות לה בגד ים ובדרך הסתכלתי אולי אני אמצא משהו בשבילי. בשנים האחרונות היו לי כמה טונגיני בתירוץ של זה לא חלק אחד, זה שניים. אבל נמאס לי מזה, זו סתם רמאות. אני רוצה בגד ים חלק אחד ולא אכפת לי שזה לא אופנתי וכמעט אף אחת לא הולכת עם זה. מעולם לא היה לי ביקיני ולא יהיה לי ביקיני. בסוף מצאתי לי אחד יפה, שחור מאחורה, ורוד עמוק עם כתמים ומסגרת שחורה מקדימה. אבל לא על זה באתי לכתוב. לבגדי ים שלמים, להבדיל מטונגיני, יש גב עמוק. וכל פעם שהתסכלתי על הגב במראה ראיתי את הנקודות חן הממש מכוערות שיש שם. שנה שעברה, כשהרופאת עור שלחה אותי להסיר נקודה חשודה ניסיתי לשכנע אותה להוציא גם את שתי אלה. היא אמרה לי לנסות לשכנע את הרופא המומחה. הרופא המומחה לא השתכנע ואמר שקודם נוריד את הבעיתית אח"כ נדבר. כמובן שלא דיברנו.


אז החלטתי שנמאס לי, אני לא הולכת להתחנן לרופא, אני הולכת לכללית אסטטיקה ולא אכפת לי שזה יעלה לי הרבה. הן ממש מכוערות.


אז קיבלתי זימון ליעוץ להיום. הייתם חושבים שבמרפאה פרטית השירות יהיה יותר טוב משל מרפאה שכלולה בביטוח. הייתם טועים. התור שלי היה ב 12:10. הגעתי בדיוק בזמן. ב12:40 נכנסתי למנתח. שיחת יעוץ, ציפיתי שישאל שאלות, יגיד משהו מועיל. שכחתי שיעוץ זה חינם. ובשביל חינם דוקטור אבנר שמר לא יקדיש לי יותר מדקה. אז הוא הסתכל על הגב, רשם בטופס שיש שתי נקודות להוריד ושלח אותי החוצה לקבל הצעת מחיר מהפקידת קבלה. איזה מזל שנותנים יעוץ מרופא, אני לא יודעת מה הייתי עושה אלמלא השיחה הזו שחיכיתי לה חצי שעה.


בחוץ הפקידת קבלה עשתה חשבון וסיפרה לי כמה זה יעלה. יקר. כמובן. והציעה לחכות לכבוד הדוקטור שמר שיוציא את הנקודות באותו היום. מאחר שהחלטתי שאני עושה את זה בכל מקרה ולא בא לי לחשוב שכל הזמן הזה התבזבז לי רק כדי לקבל הצעת מחיר החלטתי לחכות. ואכן חיכיתי. בערך שעה הפעם.


נכנסתי לרופא, שהפעם קיבל כסף כדי לראות אותי ולכן היה קצת יותר מתעניין. רק קצת.


כל העסק לקח 3 דקות בערך. שתי זריקות הרדמה ממש כואבות, מספריים, צריבה, ריח של עור חרוך ונגמר. בשביל זה שילמתי כל כך הרבה. בשביל שהרופא יחתוך עם מספריים. אפילו תפרים לא היה צריך. שווה להיות כירורג אסטטי. בסוף נתן לי מרשם למשחה. שאלתי אם יש הוראות אחרות. -לא. -בריכה? ים? חשיפה לשמש? -לא היום. -אז מחר אני יכולה ללכת לים (בתיאוריה, אני לא באמת יכולה ללכת לים מחר)? -מחרתיים. -מחרתיים אפשר ללכת לים? - ביום ראשון. ואם תמשיכי לשאול זה יהיה עוד שבוע. יופי, רופא עם חוש הומור. חוש אחריות אין לו אבל לפחות שיעשעתי אותו. אני מאושרת.


בזמן שחיכיתי בקבלה פתאום הבנתי שרוב הנשים פה (היה גבר אחד) באות לטיפולי יופי למיניהם, בוטוקס, הסרת שיער בליזר. נשים שנראו שהן משקיעות כסף בעצמן ולא הולך להן. בצורה מוזרה הן פשוט נראו מבוגרות באופן לא טבעי. כאילו מישהו בלי כישרון ממש התאמץ (מי אמר דר' שמר?). אישה אחת נכנסה עם משקפי שמש ענקיות (נוטפות סטייל כמובן) ולא הורידה אותן הרבה זמן. כשהיא הורידה אותן הבנתי למה- היה לה איפור עיניים מפחיד ממש. פס ירוק הרבה יותר מדי עבה שנראה כאילו מתחו לה את העיניים בכוח. אולי הנשים שיודעות באמת איך לשמר את עצמן לא עושות את זה במרפאה בקריות.


אז עכשיו אני עם שתי נקודות פחות. ישאיר צלקת אבל היא תהיה פחות מכוערת ממה שהיה קודם. לפחות לא יהיו הפעם סימנים של תפרים.

יום חמישי, 19 באוגוסט 2010

עצלנות

שבוע שלם שאני לא עושה כלום. פשוט כלום. כבכול שנה גם השנה יש הדממה בעבודה שלי. סוגרים את המפעל, לכו חפשו את החברים שלכם. הבעיה היא שהשנה הפרוייקט שאני עובדת עליו אמור להיות ממש דחוף (בעיקר עקב פוליטיקה עקומה אבל לא נהיה קטנוניים) והיתי ממש בטוחה שאני אוכל לעבוד בזמן החופשה. ואכן קיבלתי אישור עבודה אממה, עקב החופשה אין רשת מחשבים. ובלי רשת אין מה לעשות. אז ביום חמישי נאלצתי להתמודד עם הבשורה- שבוע בבית והפעם לא הכנתי תוכניות בזמן.


שבוע בבית בשבוע הכי חם בקייץ. איזה כיף. אין לי כוח לעשות כלום. אין לי כוח להוציא את האף מהדלת. חם שם. אין לי כוח אפילו לכתוב את הבלוג הזה.



השבוע נשבר בשני אירועים משפחתיים. ביום שבת הוזמנתי לחגיגת 80 לאשתו של דוד של אמא שלי. לא סתם, הדוד שאל ספציפית אם אני גם אגיע. אף אחד משאר החיםבני דודים לא הוזמן. ביש מזל, עם הזמנה כזו אין ברירה, חייבים להגיע. אז נסעתי אם אמא שלי ואחותה. האח שלהן הבריז במחאה על כך שלא מוזמנים ילדים. ואכן לא היו ילדים מלבד כמה ילדים בעלי חינוך צרפתי שקיבלו אישור מיוחד והתנהגו בהתאם. האירוע התקיים במסעדה שיקיתסנובית בתל אביב. הדוד, קיבוצניק לשעבר, קומוניסט לשעבר, נהיה תל אביבי צפונבוני במובן המלא של המילה. בהתאם סגרו לנו אגף במסעדה וזכינו לארוחת צהרים שנמשכה כשלוש שעות. האוכל היה איכותי ומגוון, וכלל מגוון רחב של מנות ראשונות, פירות ים, דגים, פרגית מצויינת ובשר לא משהו שהגיע אחרי כל כך הרבה הקדמות וציפיות שהיה ממש חבל. והקינוחים, הוי הקינוחים. 


על מנת להצדיק את השתתפותם, הנכדים ממוצא צרפתי (או אנגלי, לא לגמרי עקבתי אחרי מסעות המשפחה בניכר) נתנו רסיטל כינורות. ברצינות. שלושה ילדים בגילאים בין 6 ל13 או משהו כזה, כל אחד עם כינור, דפקו הופעה שחבל על הזמן. הנכדות מהבן השני לצערן  תל אביביות ולכן במקום כינור לומדות לנגן על אורגן. ומכיוון שאמא שלהן כנראה לא מדענית כמו האמא של הכנרים, הרמה המוזיקלית שלהן היתה קצת, איך לומר, ילדותית. הגדולה הצליחה לנגן את יום הולדת שמח ואת Mary had a little lamp עם קצת קישוטים. הקטנה הצליחה להקיש על מספר קלידים תוך שהיא סופרת לעצמה בקול רם 1..2...3...4. נראה כאילו הרצון לאור זרקורים פרופורציוני הפוך ליכולות המוזיקליות ולכן אותה קטנה לא רצתה להפסיק לנגן. משום מה את אמא שלה זה שעשע. בתגובה האמא של הכנרים פתחה ביחד עם שלושת הכשרונות הקטנים בשירת אשת חייל מי ימצא והדגימה איך צריך להשמה שיר. האמא של הקלידניות לא נשארה חייבת ונתנה קטע בחלילית כשבעלה, העורך דין המוצלח ושתי הבנות שרים שיר ילדות כלשהו שנראה שכולם חוץ ממני הכירו. בדרך לא לגמרי ברורה משם הגיעו נוכחי השולחן לשירת האינטרנציונאל (!!!). קומוניסט לשעבר כבר אמרתי. משם הגיעו סיפורי זכרונות על העבר הקומוניסטי של רוב הקיבוצים בארץ בתוספת ירידה קלה על הדוד שגורש מהקיבוץ עקב קומוניסטיות יתר. למרבה המזל בשלב זה הגיע הקפה (ואיזה קפה), מה שנתן אישור רשמי לאנשים לתחיל לזוז הביתה.  


במהלך האירוע בת דודה של אמא שלי, גם היא מצרפת, ציינה שנראה שאני ואמא שלי ממש קרובות. אמא שלי, שהחלום שלה הוא שנהיה קרובות כמו בנות גילמור, ענתה בהנאה צרופה וגאווה שאכן כך. טוב נו, מי אני שאתווכח. הבתדודה שאלה אם אנחנו לא רבות אף פעם. התשובה היא שלא, אנחנו לא רבות. כשאנחנו לא מסכימות כל אחת נשארת בעמדה שלה ואני עושה מה שאני רוצה. למשל, אמא שלי נורא רוצה שאני אוריד את העגיל שיש לי בחלק העליון של האוזן. זה הולך ככה: -תורידי את העגיל הזה.-לא רוצה. -כן רוצה. -לא. -כן. -לא. כן. -לא. -כן. -טוב בסדר, כן. -אבל תורידי אותו. -בסדר. -באמת תורידי אותו. -בסדר. וכמובן שהעגיל נשאר ובסוף היא הפסיקה להעיר עליו. 



אירוע שני השבוע היה חתונה מהצד השני של המשפחה. מהצד השני ביותר ממובן אחד. בן דוד שלי, בגיל של אח שלי, שזה אומר צעיר ממני ב3 שנים, התחתן. לא בתל אביב, בבאר שבע.  בחתונה הזו לא היו צרפתים מחונכים אלא קיבוצניקים מצד אחד ומרוקאים מהצד השני. טוב נו, מרוקאים וצרפתים זה לא כל כך רחוק. וקיבוצניקים. אני רואה מישהו שרואים שהשקיע בג'ינס כהה, בגזרה מכובדת. והוסיף לו כמה קרעים בשביל האלגנט. שני הדודים שלי, שביום יום נראים לגמרי קיבוצניקים עד הקרוקס והחולצה של הפלחה, כנראה נשלחו באיומים לסלון טיפוח כל שהוא ושניהם נראו מכובדים ואלגנטיים שכמעט לא הכרתי אותם. דווקא פה היה חתונה טיפוסית למדי, בלי אפקטים מיוחדים מלבד הזיקוקים הסטנדרטיים שמשום מה היו לפני החופה והתחרו עם הכלה על תשומת הלב. ו3 נערות כלה, כאלה כמו שרואים בסרטים אמריקאים, ושנראו כאילו עוד רגע הן ישלבו ידיים וירקדו את אגם הברבורים. ניכרה ההשפעה של הצד המרוקאי בקיצ'יות המטופחת של האירוע. אלגנטיות אף פעם לא היתה הצד החזק של קיבוצניקים. בת דודה אחרת מאותו קיבוץ התחתנה בבריכה של הקיבוץ, בסוף החתונה החברים זרקו את החתן והכלה למיים.



טוב, נמאס לי. המשך, אולי, מחר

יום שלישי, 3 באוגוסט 2010

חם קיבינימאט

מה זה החום הזה? מה נסגר? יצאתי לסיבוב היומי וחזרתי רטובה לגמרי. בקושי הצלחתי לעלות במדרגות. טוב, אני מודה, בשבוע האחרון הזנחתי קצת את ההרגל החדש והבריא שלי. אבל היו לי תירוצים טובים. ביום ראשון אחשלי שיצא מהצבא סוף סוף הצליח לפנות קצת זמן לאחותו הגדולה (הוא יצא ביום חמישי, במקור תכננו משהו לחמישי בערב אבל הוא כל הזמן דחה אותי) והלכנו יחד לסרט. אח"כ הסעתי אותו הביתה והיה מאוחר אז נשארתי לישון אצל אמא שלי כדי לא לנהוג הביתה. ולא היה לי נוח אצלה אז לא ישנתי טוב ואתמול היתי עייפה כל היום. גם היום היתי עיפה כל היום אבל לזה כבר אין לי תרוץ אז הכרחתי את עצמי לצאת להליכה בכל זאת. התעללות בילדים מה שהולך פה, אני אומרת לכם.



למי שמחפש סרט טוב inseption מומלץ בחום. מה זה בחום, כמעט כמו שבחוץ עכשיו. מאד ממולץ. תהינו למה בעברית החליטו לקרוא לסרט התחלה. זה הלך ככה:


מפיץ: "אז איך אמרת שאתה מתרגם את המילה inseption בגוף הסרט?"


מתרגם: "השתלה" 


מפיץ: "התחלה? נשמע כמו יופי של שם לסרט".


מתרגם:  "לא התחלה, השתלה"


מפיץ: "אה, אני שמעתי התחלה. טוב מאוחר מדי, הסרט נקרא התחלה"


וכך נולד עוד תרגום גרוע לשם של סרט שבהחלט נכנס לתחרות עם הנוסע השמיני. ד.א. קראתי פעם בהארץ (עיתון לאנשים שחושבים את עצמם) מאמר שהוזכרה בו סיגוני ויבר בסדרת סרטי הזר. לקח לי כמה זמן להבין למה הם התכוונו. 



חם לי מדי אפילו לכתוב אז אני פשוט אשתף אותכם בטקסט גאוני שנתקלתי בו באחרונה. הטקסט מופיע על בקבוק יין. לא נגעתי


מרלו 66% וגם 34% קברנה סוביניון (הצבעים במקור)


יין זה עשוי ברובו ממרלו, כך שאופיו נשלט על ידי הרכות, קלות השתייה וההתמסרות ללוגם של היין, אך נהנה גם מהתיבול האופיני, עמוד השדרה האיתן והכתפיים הרחבות שתורם הקברנה סוביניון. כל זאת מבלי לשנות את אופיו הבסיסי והנח של המרלו. ליין טעמי מרלו, כגון עוגת פירות יבשים ותבלינין חמים, עטופים בגלימת טעמי קברנה הדוקים כמו עור, קפה, וטבק. מרלו מועשר בטעמי קברנה ובעל אופי מרלואי לחלוטין.


אני לא יודעת אם זה האופי המרלואי או עמוד השדרה האיתן של הקברנה, אבל אני לא ממש נהניתי מהיין הזה. לא שאני מבינה יותר מדי ביינות, אבל אני יודעת להגיד שאת היין הזה לא היתי מגישה לאורחים שאני רוצה שיחזרו לבקר.  

יום שלישי, 27 ביולי 2010

אזהרה פוסט זה משעמם ומיותר. אני כותבת אותו רק כדי לפרוק תסכולים. קריאה בו על אחריות הקורא בלבד.







אני צריכה לכתוב עבודה אז במקום זה אני כותבת בבלוג. למה הגעתי למצב שבו יומיים לפני ההגשה אני לוקחת שני ימי חופש מהעבודה כדי לטחון עבודה? כי אני לא מסוגלת לנהל זמן נכון. עצם הידיעה שיש לי זמן מונעת ממני לנצל אותו בצורה יעילה. גם כשאני יודעת שאין לי זמן אני לא מנצלת אותו בצורה יעילה. רק כשממש אין לי זמן אני נותנת פוש חזק ובסוף מתעצבנת כי לא הספקתי לעשות עבודה כמו שצריך. וגם אז, אני מחפשת הסחות דעת כל הזמן.


קניתי לעצמי שולחן עבודה חדש, יפה, ואני לא מסוגלת לשבת עליו כדי ללמוד. אני לא יודעת למה, לא מסוגלת להסביר את זה. הכיסא אמנם לא נוח אבל לא עד כדי כך. אז עכשיו אני פשוט יושבת על כורסה עגולה והמחשב מונח על שולחן איקאה מצ'וקמק ואני איכשהו כן מצליחה לכתוב כמה שורות ברצף כל פעם.


בבוקר ישבתי בספריה והצלחתי להשאר בריכוז כמעט 4 שעות. הבעיה היא שהיה שם שקט לגמרי והתחלתי להכניס את עצמי לסרטים שהם ינעלו את הספריה בלי לבדוק קודם שריק שם ואני אשאר נעולה בפנים. בסוף השקט שיגע אותי והחלטתי ללכת הביתה ולהמשיך שם. כמובן שלא הצלחתי ובזבזתי בערך 3 שעות באכילה של דברים מיותרים וגלישה באתרים מיותרים. ואז הרגשתי עיפה ונרדמתי על הספה לחצי שעה. התעוררתי בהרגשה ממש רעה של בחילה וכאב ראש והכרחתי את עצמי לשבת לעבוד. אז עכשיו סוף סוף אני יושבת מול המחשב ונמנסה לכתוב ותוך כדי עושה הפסקות כדי לכתוב פה. ולגלוש במקומות אחרים.


נורא בא לי ללכת לאמא שלי להתפנק אצלה. היא תכין לי קפה קר וארוחת ערב ואני בינתיים אמשיך לעבוד. אבל אני לא יכולה לשתות קפה כי אני במחזור ובמחזור קפאין גורם לי לכאבי תופת .ואני גם לא רוצה לאכול כי אכלתי יותר מדי היום. מתישהו אני אלך לחדר כושר כי עכשיו עדיין לא כל כך כואב לי אבל אני יודעת שבהמשך השבוע יכאב מאד ואני לא אוכל לעשות שום פעילות. נמאס לי מהכאבים האלו. אני שוקלת ללכת לרופא אלטרנטיבי, אולי זה יעזור.


*הפסקה לחדר כושר*


הלכתי לחדר כושר. התחלתי את האימון הרגיל שלי שכולל בערך 50 דקות אופניים בקצבים משתנים. בערך באמצע התחיל לכאוב לי הגב. לא אותו כאב כמו ביום ראשון אבל גם כאב כזה שהגב אומר אל תתעסקי איתי. אז חתחתי את האימון מוקדם. אני חייבת לקנות כיסא טוב. חזרתי, אכלתי ארוחת ערב, מקלחת , טלויזיה (היתי חושבת שעם כבלים אנלוגים אני לא אוכל לבזבז זמן על טלויזיה, טעיתי) ועכשיו שוב, במרץ.


ריח של פופקורן. מי המניאק שעושה פופקורן בשעה כזו ועם חלונות פתוחים. מריח טוב, כמו פופקורן של קולנוע, לא כמו הפושטי שמכינים בבית. אוף איך בא לי פופקורן עכשיו.


מניאקים, עכשיו יש ריח של סיגריות. איזה כיף בבניין משותף, אפשר לחלוק עם השכנים דברים.


זהו, אני כבר לא יכולה. הלכתי לישון.


לילה טוב ויום מולח מחר, יותר מהיום.







פוסט זה נכתב במשך פרק זמן כולל של כ4 שעות


במהלך הכתיבה ספק האינטרנט שלי התחלף (בהתחלה היתי על אלחוטי כי לא היה לי כוח לחבר את המחשב אבל אז הוא היה איטי מדי אז עברתי לחוטי וניתקתי את האלחוטי כי זה לא מנומס לגלוש עם האינטרנט של השכנים). כשניסיתי לשמור אותו האתר הודיע לי שבגלל שה IP השתנה יש צורך להזין סיסמה מחדש וזרק אותי מחלון העריכה. בהתחלה שקלתי לזעוק מרה על הקטע שאבד. השקילה הסתימה בחלטה שלילית מאחר שכל מה שכתוב פה הוא זבל. בכל זאת ניסיתי לעשות שחזור של הקטע האחרון וראה איזה פלא, השחזור צלח. אז למרות הכל יש תיעוד לכל מה שעבר עלי במהלך השעות האחרונות.

יום ראשון, 25 ביולי 2010

לשם שינוי אני לא מבואסת

זאת אומרת, בכללי אני כן מבואסת. יש ליום הזה, טו באב נטייה ממש לעצבן אותי, אבל היה לי מבחן היום ולשם שינוי אני לא מבואסת ממנו. אני חושבת שזה המבחן הראשון בתואר השני שאני לא יוצאת ממנו בהרגשה שאם הייתי לומדת יותר הייתי מצליחה יותר. האמת היא שזה לא כזה חוכמה. זה היה מבחן עם חומר סגור, הווה אומר בעיקר לשנן. ובזה אני די טובה. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה היה לי מבחן עם חומר סגור. זה כזה כיף, כל מה שצריך זה לזכור כל פיפס שכתוב במחברת, בלי טריקים מלוכלכים ובלי התחכמויות. אז ישבתי 3 ימים ולמדתי בעלפה את כל המשפטים וההוכחות ועכשיו אני מרגישה טוב. ביחס למבחן לפחות.


אני לא מרגישה טוב ביחס לעצמי. אחרי המבחן הלכתי לחדר כושר אבל איך שעליתי על האופניים הרגשתי את הגב שלי אומר לא בא לי. כנראה שבשלושה ימים האלה לא הייתי נחמדה אליו. אני חייבת כיסא חדש למחשב.  ולהתחיל להעלות את המינון של החדר כושר. או למצוא פעילות חלופית.


נקודה אחת שלגביה אני גאה בעצמי- מאז שהחלטתי שאני חייבת לשפר את אורך החיים שלי בינתיים קידמתי צעד ראשון ואני מקפידה ללכת כל יום חצי שעה  בערב או רבע שעה באמצע היום ורבע שעה בערב. זה לא עניין של כושר אלא של יציבה ושל הזרמת הדם מאחר ואני יושבת מול שולחן כל היום. בינתיים אני מתמידה, למרות שגם זה לא ממש חוכמה כי השכונה כרגע חדשה לי אז כל יום אני מגלה שבילים חדשים ועולה במדרגות אחרות. לפני כמה ימים גיליתי גן נסתר. אני יותר מרוצה מהשכונה הנוכחית מאשר מהקודמת. יש פה פחות כלבים ובעיקר פחות חרא של כלבים ברחוב והרבה יותר חתולים. וכולם נראים טוב.



לפינת הפרסומת המעצבנת: באנר קופץ באינטרנט "לא וויתרת בטיול שלך והגעת על למאצ'ו פיצ'ו, על תוותר בתואר שלך, בוא למכללת לתל חי". ישב קופיריטר וחשב לעצמו מי קהל היעד של מכללת תל חי. האם קהל היעד הוא חיילים משוחררים שרוצים להתחיל מיד ללמוד על מנת לפתח קריירה? לא. האם קהל היעד הוא אנשים תכליתיים שיודעים מה הם רוצים? לא. האם קהל היעד הוא אנשים שהחליטו לעשות משהו שונה ולטייל באירופה לשם שינוי? לא. קהל היעד הוא צעירים קונפורמיסטים שעושים מה שצריך לעשות אחרי צבא- לצאת לטיול בדרום אמריקה ולא לדלג על אף אחד מהאתרים המופיעים במדריך לתרמילאי הישראלי.


לא שיש לי בעיה עם זה שתל חי לא רוצים אנשים כמוני בתור סטודנטים. זה בסדר, גם אני לא בדיוק שקלתי אותם בתור אופציה כלשהי. פשוט הגישה הזו- אנחנו רוצים את המאגניבים והמאגניבים זה לא את- יש בה משהו שהיתי מצפה ממוסד שמתימר להיות אקדמי להמנע ממנו. מצד שני, אולי האמירה הזו, בוא אלינו כי אחרי שסימנת וי על הטיול צריך לסמן וי על לימודים, אולי זה הדבר היחיד שישכנע מישהו ללמוד אצלם.



וכמובן לפינת הספרים. תקופות בהן יש לי לחץ הן בד"כ התקופות בהן אני קוראת הכי הרבה. סוג של פרדוקס עצמי. פעם כשהיתה לי תקופת מבחנים מהגהנום החלטתי להמנע מכך ע"י זה שאני פשוט לא אלך לסיפריה ואז לא יהיה לי מה לקרוא ואני לא אוכל לבזבז את הזמן. בסופו של דבר ניגשתי למדף הספרים שלי והתחלתי לקרוא את חולית בפעם השלישית. סיימתי אותו תוך שבועיים.


בהתאם, בתקופה האחרונה גמאתי ספרים כמו תולעת ספרים שצוברת אנרגיה כדי להפוך לגולם. אולי בסוף עוד יצא ממני פרפר. מכל הספרים אני רוצה להמליץ על אחד: גלנקיל- מותחן כבשים לאוני סוואן . הגעתי לספר הזה כשיום אחד הלכתי עם חברה שלי והחבר שלה לבית קפה. במהלך הערב הלכתי לנוחיות (איזה מילה משעשעת, נכון?) ובדרך חזרה קלטתי מדף ספרים. על המדף משך את העיין שלי ספר בעטיפה ירוקה עם ציור של כבשים. לקחתי אותו לשולחן ושלושתנו עיינו בתמצות העלילה המובא בעטיפת הספר. כמה ימים אחרי זה ערכתי חנוכת דירה והזמנתי את השניים. הם מצידם הביאו לי כמתנה את הספר הזה. איזה חמודים.


קצת על הספר- הספר הוא מעיין מותחן בלשי המנסה להתחקות אחר הרצח של רועה מהכפר גלנקיל באירלנד. מי שמנהל את החקירה הם עדר הכבשים של אותו רועה ובראשם הכבשה מיס מייפל שהיא הכבשה הכי חכמה בגלנקיל ואולי בכל העולם. הספר מובא מנקודת המבט של עדר הכבשים שההכרות שלהם עם העולם מגיעה מסיפורים שהרועה שלהם נהג לספר להם ומשיחות שהם היו מקשיבים להם. לכן ההבנה שלהם את הסיפור מעניינת ומקורית. ביחד עם הסיפור הראשי על הרצח ופיענוחו אנחנו שומעים את הסיפורים הפרטיים של חלק מהכבשים, ביניהם הכבשה החכמה ביותר בגלנקיל, איל צעיר שגדל בקרקס, איל זקן שראה עולם ועוד.


סיפור חמוד ומקסים בתמימותו ויחד עם זאת מעניין ומותח ככל שמתקרבים לפתרון התעלומה.



 מצד שני ספר שאכזב אותי- פתאום דפיקה בדלת אתגר קרת. נראה לי שהוא איבד את זה. אולי זה רק אני אבל לא מצאתי באף אחד מהסיפורים את הקסם של אניהו וגעגועי לקיסינג'ר. שני הסיפורים הראשונים העלו אצלי חיוך אבל כל השאר פשוט נגמרו סתם כמו שהם התחילו והשאירו אותי עם הרגשה של מה ניסית לעשות פה בדיוק. חבל. אני לא אומרת שהסופר צריך לכתוב את אניהו לנצח, בכל זאת אנשים משתנים. אבל פה יש הרגשה שזה בדיוק מה שהוא ניסה לעשות. הסגנון אותו סגנון אבל התוכן- חסר.


יום חמישי, 22 ביולי 2010

just go and study

חשבתי הרבה על הכפל משמעות בכותרת, אני מקווה שמישהו יעריך את זה. יש לי מבחן ביום ראשון. מתוך הכרות מעמיקה עם עצמי ידעתי שאין טעם לקחת יותר מיום חמישי חופש כי אני סתם אבזבז את הזמן. דווקא היום היה די פרודוקטיבי. אבל הערב, אוי הערב.



אז מה היתי מוחקת אם היתי יכולה?


לא היו לי באמת חוויות קשות בחיים ואת אלה שכן היו לי לא היתי מוחקת כי הן כולן בנו אותי.


לא הייתי מוחקת את שנות הבדידות בכיתה ח' וט', שנים שבהן היו בקושי 2 בנות שהיו מוכנות לדבר איתי מדי פעם. שנים שבהן חייתי בפנימיה בקיבוץ כי ככה כולם, אבל בכל הזדמנות היתי הולכת להורים. לא היתי מוחקת את הישיבת קבוצה שבה חילקו אנשים לחדרים ואף אחת לא רצתה אותי בחדר והמחנכת נזפה בכל הבנות ואמרה שאולי אני לא מודה בזה אבל דברים כאלה משאירים צלקת לכל החיים. מטומטמת. היא באמת חושבת שלהגיד דברים כאלה מול הפנים שלי יגרום לי להרגיש יותר טוב? לא היתי מוחקת את הארוחות בוקר שבהן ישבתי לבד ואין דבר יותר משפיל בקיבוץ מלשבת לבד בחדר אוכל. לא הייתי מוחקת אותם כי זה לימד אותי לשים ז**ן על כולם. זה לימד אותי איך לא להתיחס לאנשים רעים. זה לימד אותי להעריך את האנשים שפגשתי אח"כ בתיכון. זה לימד אותי לראות את הרוע שמאחרי החיים בקיבוץ בשלב מספיק מוקדם כדי שאני אוכל לצאת משם ובגדול, עם משכורת יפה, רכב ליסינג והערכה. אולי את הפחד מאנשים שכל החוויה הזו גרמה היתי מוחקת, את החשד כל פעם שאני פוגשת מישהו חדש, את החשש מהרגע שבו הם יראו את מה שהחברה בקיבוץ ראו ולא ירצו להיות בסביבתי יותר. לקח לי הרבה זמן עד שהבנתי שאני בסדר וזה הם חארות. מצד שני, חשד יכול להיות לפעמים דבר בריא. פסימים לא מתאכזבים. אבל אני עדיין מפחדת מבנות.


לא הייתי מוחקת את החבר השני שלי, שהיה הראשון שבאמת אהבתי. לא הייתי מוחקת את ההרגשה הגרועה כל פעם שהוא היה מזכיר לי שאין מה לעשות, הוא פשוט לא אוהב אותי. נחמד לו איתי, אבל הוא לא יכול לשקר לי. כל הפעמים שהוא סיפר לי מה אני לא. כשהוא אמר לי פעם בטלפון שאני לא אתקשר אליו באמצע הלילה לדבר על פרפרים. אני יודעת שזה נשמע מוזר אבל בהקשר שבו זה נאמר זה היה ממש כואב. כשהוא סיפר לי על שלומית שנתנה לו את המספר טלפון שלה והוא החליט לשמור אותו כי מי יודע. וכשחודש אחרי זה, כשכבר לא היינו ביחד הוא חש צורך להתקשר לשאול מה נשמע וכשאמרתי שאני מתגעגעת התשובה שלו היתה ששבוע אחרי שנפרדנו הוא אכן התקשר לשלומית ועכשיו הם ביחד. דרך אגב, כשפגשתי אותו במקרה 5 שנים אחרי הוא התנצל על הקטע הזה. הוא שמע את השורה בשיר It was a slap in the face how quickly I was replaced ופתאום הוא הבין למה כל כך נפגעתי ממנו. היתה תקופה שהיתי שורטת את החבר החדש שלי בגב רק כדי לתהות אם הוא מרגיש את זה. מאז לא נתתי לעצמי להתאהב באף אחד. לא הייתי מוחקת אותו למרות שאני עדיין פוחדת מגברים.


אולי את החבר השלישי הייתי מוחקת. הוא היה סתם דפוק. הייתי איתו בעיקר כי לא רציתי להיות לבד. הוא היה מאוהב בי לגמרי. טוב נו, לא בי, הוא היה מאוהב ברעיון של להיות מאוהב. הוא רצה לעשות הכל ביחד וכל פעם נעלב שאני לא רוצה אותו בכל רגע בחיי. הוא לקח ממש קשה את העובדה שלא רציתי שהוא יבוא לשיעור אירובי. אירובי! טוב נו, ככה זה כשאני יוצאת עם מישהו שלומד ביולוגיה (סתם, בדיחה סטראוטיפית, עם הביולוגים הסליחה).זה היה בתקופה אחרי הצבא שהיתי צריכה לעבוד בקיבוץ במשך שנה ורק חיכיתי להתחיל ללמוד. השנה הזו היתה מיותרת וכמוה גם המערכת יחסים הזו.


לא הייתי מוחקת את הנכשל הראשון בתואר, למרות התסכול. זה הוריד אותי לקרקע בכל מה שנוגע לאינטילגנציה. הבנתי שזה שעד עכשיו חשבתי שאני יותר חכמה מרובם זה רק בגלל שבקיבוץ רובם טפשים. זה לא בריא לבנאדם לחשוב שהוא יותר טוב מאחרים אפילו אם זה בא בקטע הגנתי, לא אכפת לי שאין לי חברים כי אני יותר טובה מהם. בטכניון למדתי ענווה ולמדתי להעריך אנשים.


לא הייתי מוחקת את הקטע הקצר והמעצבן שהיה לי עם ההוא מהעבודה, למרות שעכשיו כל פעם שאני רואה אותו בא לי לבעוט בו. ולמרות שהוא מתעקש להיות ממש מעצבן וממש לא בא לי לראות אותו ואני שמחה שהוא לא מגיע לעבודה לעיתים יותר קרובות. לא הייתי מוחקת אותו כי הוא לא שווה את זה. כי כדי לרצות למחוק אותו אני צריכה להתחרט על מה שקרה והוא פשוט לא שווה שאני ארגיש חרטה בגללו.



לעומת זאת, אם במקום למחוק היו מציעים לי לצייר דברים חדשים, אולי דווקא היו לי כמה רעיונות. אבל זה כבר נושא אחר.
 

יום שישי, 16 ביולי 2010

הופ הופ טררלה, עכשיו אני יותר זקנה

אז לא הצלחתי להעלם לשבוע. במקום זה הבאתי לעבודה עוגה. באתי לפתוח את החדר שלי והתפלאתי שהוא לא נעול. בדרך כלל אני מגיעה קצת לפני כולם, אז זה נראה לי מוזר. פתחתי את הדלת וראיתי צרור בלונים על השולחן והשותף שלי למשרד שדיבר בטלפון עצר את השיחה וצעק לי מזל טוב. איזה חמוד. הקפיד במיוחד להגיע לפני ולנפח לי בלונים. עכשיו אני מתבאסת מזה שעוד מעט עושים לנו משחק כיסאות מוזיקלים בעבודה וכולם מחליפים שותפים למשרד. אמנם אני משתדרגת ועוברת לשולחן ליד החלון, אבל אני מחליפה שני שותפים שאני די מחבבת באחד קצת מעצבן ואחד שקצת מוזר וגם מגיע לעבוד אצלנו רק פעם בשבוע כי יש לו גם מקום עבודה אחר.


חוץ מזה קורים דברים לא טובים בעבודה. בפרוייקט שאני עובדת עליו יש מלחמות בהנהלה. יש בעיה רצינית של עמידה בזמנים שמובילה למלחמות כסת"חים קשות. בנוסף יש מלחמות אגו. אני אמנם לא מעורבת אבל מוביל הפרוייקט, שמעורב חזק, רואה בי גורם מיעץ ומספר לי על  מה שקורה. מה שלא יקרה עכשיו, זה לא יהיה טוב וזה ממש מבאס אותי. אני מאד אוהבת  את העבודה והאנשים שאני עובדת איתם אבל אני לא בטוחה שאני רוצה להיות במקום עם פוליטיקה כזאת. בעיקר כי אני יודעת שאצלנו בסופו של דבר כמעט כולם נדרשים למידה זו או אחרת של ניהול ולכן מעורבות בכל הזבל הזה. בנוסף לזה ההנהלה נהיתה ממש דרקונית עם חוקי חופשות חדשים שקובעים הדממה 3 פעמים בשנה ועוד 7 ערבי חג שבהם אי אפשר לעבוד אבל חייבים לקחת חצי יום חופש. יוצא שמכל הימי חופש שיש לנו חלק גדול מאד אנחנו חייבים לקחת במועדים שהכי לא בא לקחת בהם חופש- אוגוסט, סוכות ופסח ומה שנשאר לבחירה זה חלק קטן מאד. אם מוסיפים לזה את העובדה שבתור מדיניות כמעט ואין אצלנו קידומי שכר יוצא שאני באמת מתחילה לחשוב על אופציות אחרות . אמנם יש לי התחייבות בגלל הלימודים, אבל אם אני עוזבת מקסימום אני אדרש להחזיר את הכסף ששילמו לי על הלימודים, אני יכולה לעמוד בזה. אני אוהבת את המקום הזה אבל ההתרחשויות האחרונות ממש עושות  לי רע.



יש לי עבודה לטכניון שאני צריכה להכין וממש אין לי כוח אליה. אני חייבת לעשות אותה בסופ"ש הזה או שאני אצטרך לקחת ימי חופש מהעבודה. מכירים את החלומות האלה שממש גורמים להרגשה רעה? אז אחרי אחד הערבים שבהם שוב אמרתי לעצמי שעכשיו אני אתחיל עם העבודה ושוב לא הגעתי אליה היה לי רצף של כמה חלומות כאלה. בפעם הראשונה זה היה שבת בערב וביום ראשון היו צריכים להיות לי 2 מבחנים, בהיסטוריה ובאנגלית (מה הקשר?) או שאחד מהם היתה עבודה, אני לא בטוחה. בכל מקרה העברתי את כל הסופ"ש בתירוצים למה אני לא מתחילה ללמוד והגיע שבת בערב והבנתי שאני כבר לא אצליח כלום ואז התעוררתי פעם ראשונה בהרגשה דפוקה. אח"כ היה חלום נוסף, הפעם בעבודה ושוב לא עשיתי משהו שהיתי צריכה לעשות. בבוקר התעוררתי עם מצב רוח ממש מזופת מכל החלומות.



נתבקשתי להשתתף במחקר על גורמים לסרטן השד בתור קבוצת ביקורת. באה אלי הביתה בחורה חמודה, לקחה לי כמה מבחנות דם, בצורה ממש מקצועית, אני חייבת לציין וערכה איתי ראיון על ההיסטוריה המשפחתית שלי ועל אורך החיים שלי. החלק של אורך החיים גרם לי להרגיש עוד קצת רע עם עצמי. הבנתי שאני חייה אורך חיים ממש דפוק וממש לא אוכלת נכון. ותוך כדי ראיון אני אומרת לעצמי לא לנסות ליפות את המציאות. היא לא באה לשפוט אותי, היא צריכה את המידע האמיתי. אבל זה הרגיש לי מדכא. מאז אני מנסה כל ערב לצאת לצעידה קצרה וגם בצהרים מדי פעם לשבור את רצף הישיבה מול המחשב ולעשות טיול עד קצה הסדרון וחזרה. ולאכול ירקות. ולהוריד עוד משקל. כשלפני שנה החלטתי להוריד משקל זה היה די פשוט בעיקר כי היתי במצב ממש רע ואכלתי המון שטויות ולא עשיתי כלום. עכשיו אני כבר מקפידה על חדר כושר פעמיים בשבוע ולא אוכלת שטויות כמעט ועדיין אני הBMI שלי נמצא בתחום הגבוה מדי ומפה כבר ממש קשה לשפר. אני אפילו לא יכולה להוריד בכמות הסוכר בקפה כי אני שותה עם רבע כפית בערך. באיזה שלב החלטתי שברגע שיגמר לי הסוכר במשרד אני אעבור לשתות בלי סוכר, בעיקר כי עצבן אותי שאנשים פשוט באים ולוקחים לעצמם מהסוכר שלי בלי להגיד כלום. אבל נשברתי כי קפה בלי  סוכר בכלל זה ממש לא טעים וסתם מבאס, וחוץ מזה, אני בנאדם נדיב ולא נעים לי כשמישהו מבקש סוכר להגיד שאין לי.


בכלל, שמתי לב שאם אני שמה משהו על השולחן שלי אנשים מרגישים בנוח פשוט לקחת לעצמם. אם זה הקרקרים הטעימים וספוגי השומן הרווי אז פחות אכפת  לי- כמה שהם יקחו יותר ישאר לי פחות להשמין ממנו, אבל זה קורה גם עם הקרקרים בטעם דיקט וחסרי כל ערך תזונתי שנועדו רק לספק את התשוקה ללעוס משהו. ועם החלב, שזה כבר די מעצבן כי לא אכפת לי שישתו ממנו, ככה הוא לא יתקלקל, אבל לפחות שיקנו אחר אם הוא נגמר. לא יודעת מה יש לאנשים.



זהו להיום. נראה לי שאני אלך עכשיו לחדר כושר במקום יותר מאוחר, ככה אני אוכל לבלות את כל שארית היום בלהעמיד פנים שאני עושה את העבודה לטכניון.


מה שכן, אני חייבת לציין שמאז שיש לי כבלים אנלוגיים ממש אין מה לראות בטלוייזיה, מה שעושה ליכולת בזבוז הזמן שלי רק טוב.


יום שישי, 9 ביולי 2010

בבוקר כשאני נוסעת לעבודה חלק גדול מהדרך הוא בכבישים עירוניים. באחד הצמתים יש מעבר חציה בין מדרכות והמדרכות מגודרות. יום אחד שמתי לב שאחת הגדרות מקומטת בקצה (לא יודעת אם היא היתה ככה תמיד) ותלוי עליה זר פרחים כזה ששמים על קברים. למחרת האטתי קצת כשעברתי ליד הזר שעדין היה שם וראיתי גם מודעת אבל תלויה לידו. סיפור שמספר את עצמו. הזר נשאר שם. הוא כבר יבש לגמרי אבל מדי פעם מישהו שם עליו איזה פרח טרי. עכשיו נוספו עליו כמה פרחי פלסטיק. עדות למישהו שלר רוצה שישכחו מה שקרה. כל פעם שאני עוברת לידו אני מאיטה קצת. אתמול כשעברתי לידו חשבתי לעצמי שאני מקווה שעוד אנשים רואים אותו וגם הם מאיטים. כשהמשכתי לנסוע ראיתי שיש פקק רציני לכיוון השני. ישר ידעתי- עוד תאונה. עדכוני התנועה ברדיו אישרו את המסקנה שלי. חשבתי לעצמי, אולי עכשיו גם אלו שנוסעים לכיוון השני יאטו.  



הדירה לאט לאט הגיעה למצב יציב. לא קניתי כל מה שרציתי, יש עוד מנורה שלא תליתי אבל כל הדברים כבר מרגישים במקום וכבר לא בא לי להזיז אותם. ביום ראשון עשיתי חנוכת בית. רציתי להזמין חברים אבל אין לי חברים אז הזמנתי כמה אנשים מהעבודה. אבא שלי הכין לי המון אוכל, מתוקים, מלוחים, כל מה שצריך כדי לארח (אני ממש גרועה באוכל). כמעט כולם דפקו איחור אופנתי של כמעט שעה אבל בסוף הבית התמלא בדיוק עד למצב שכבר אי אפשר היה להושיב עוד מישהו. פעם ראשונה שאני מארחת אנשים בעצמי. בדירה הקודמת לא יכלתי לארח כי לא באמת היה מקום ליותר מ-3 אנשים בו זמנית וחוץ מזה, לא היה לי את מי לארח. עכשיו יש לי מקום, אולי אני גם אמצא אנשים. if you build is he will come. חוץ מזה, המקום קיבל אופי. יש ג'ירפות מודבקות מאחורי הספה.  יש גם אורחים לא רצויים שתי יונים שממש מתעקשות להקים משפחה אצלי במרפסת. פעם שניה שמצאתי ביצים שהם הטילו. השבוע הן גם נכנסו פנימה לתוך הדירה ונראה לי שתכננו לבנות שם קן. היום בבוקר אחת מהן ניסתה לפתוח את החלון. מניאקית.



ביום שלישי יש לי יומולדת וזה מבאס אותי. עוד שנה עברה וכלום. אני עדיין באותו מצב. באמצע תואר שני שכרגע די נמאס לי ממנו. שוקלת לעשות הפסקה. לא באמת. אולי כן. חברתית ורומנטית באותו מצב עגום. בא לי  לדלג על השבוע הזה ולעבור ישר לאח"כ. אני הוכלת לישון, תעירו אותי כשאני אהיה בת 28 וחצי.


יום חמישי, 8 ביולי 2010

אתמול בצהרים אני מקבלת סמס מאמא- תתקשרי אלי כשאת יכולה. מהמסרים שלה אף פעם אי אפשר לדעת מה עומד מאחוריהם. זה יכול להיות- תתקשרי אלי כשאת יכולה, חשבתי על רעיון מה לעשות ביומולדת שלך, תתקשרי אלי כשאת יכולה, הגיע בשבילך מכתב מהטכניון והוא נראה כבד ואני צריכה שתגידי לי אם לפתוח אותו, תתקשרי אלי כשאת יכולה, אני צריכה עזרה בקניית מכשיר חשמלי כלשהו ושאר דברים. בדיוק הייתי באמצע תהליך שדרש ריכוז כדי לא ללכת לאיבוד ולכן התעלמתי מההודעה ואמרתי לעצמי שאני אתקשר בערב מהבית.


כמה שעות מאוחר יותר היא מתקשרת אלי: (המשפטים המופיעים בסוגריים לא נאמרו במציאות) 


-חשבתי שתבואי הערב (יש לה לפעמים את הקטעים האלה של אולי תבואי הערב לארוחת ערב). 


- יש לי תוכניות, למה? 


- אבא דיבר איתך? 


-הוא היה אמור לדבר איתי?


-הוא אמר שיתקשר אליך...


-ו...?


-היום בבוקר היו לו כאבים בחזה, שלחו אותו לטיפול נמרץ, הוא עכשיו מאושפז שם....


(ולא נראה לך לנכון לפתוח את השיחה באינפורמציה הזו?????)


-אבל אל תדאגי, לא מצאו שום דבר בעיתי, הם מחזיקים אותו שם ליתר בטחון


(בטיפול נמרץ???)


-אני באה


-מתי?


-עוד מעט (ברגע שתתני לי לנתק את הטלפון כדי שאני אוכל לרשום לעצמי כמה דברים וללכת).


-אבל אל תדאגי, הוא בסדר


-בסדר


ואז היא מתחילה לדבר ואני כבר לא מקשיבה, רק מנסה לסיים את השיחה


-בלה בלה בלה


-בסדר


-בלה בלה בלה


-בסדר!!


-בלה בלה בלה


-בסדר!!!!


-אבל אל תדאגי


-בסדר!!!!!! (תני לי ללכת כבר!!!@!!)



מגיעה לאמא, הולכים לבית של אבא לאסוף כמה דברים שהוא ביקש שיביאו לו.


היא מדברת איתו בטלפון (מסתבר שהיום זה כבר מותר לדבר בטלפון בטיפול נמרץ), מתרוצצת סביב עצמה, מצביעה לי על הדברים שהוא אומר שהוא צריך כדי שאני אכניס אותם לשקית וכשמחליטה שזהו מתחילה לזרז אותי שנזוז. הולכים לקחת אוטו מהמגרש של הקיבוץ. היא מתחילה להסתבך עם המחשב של הסידור רכב (קטע כזה של מכוניות וקיבוץ). בסוף מצליחה לקחת מפתח לאוטו ומזרזת אותי (שכבר מחכה לה בחוץ). ומזכירה לי לא לדאוג.


נוסעות לעפולה. בדרך היא מתלבטת בקול רם אם להתקשר שוב לאח שלי האמצעי כי קודם כשהיא התקשרה הוא היה בעבודה ולא ענה לה אז היא שלחה לו סמס באותו נוסח כמו שהיא שלחה לי ומן הסתם גם הוא לא חזר מייד כשהוא ראה את ההודעה. ברור שתתקשרי עוד פעם. את מכירה את הבן שלך, הוא לא יתקשר או שיתקשר מחר בבוקר לשאול מה רצית (זה מה שאני הייתי עושה). ומתלבטת אם להתקשר למפקד של האח הקטן שבצבא כי הוא אמור לצאת מחר (היום) בצהריים אבל יכול להיות שישחררו אותו מאוחר או שברגע האחרון ידפקו אותו והוא יסגור עוד שבת. ברור שתתקשרי. בסוף יתקעו אותו שבת בבסיס. ומתלבטת אם להתקשר לאח של אבא. ברור שאל תתקשרי, הוא יספר לסבתא והיא תדאג מאד (אבא שלו סבל מלחץ דם גבוה ומת מהתקף לב בגיל יחסית צעיר) וגם ככה הבריאות שלה לא משהו והיא תמיד דואגת יותר מדי.


פתאום נזכרת שאין לה מזומן. זה בסדר, יש לי מספיק. צריך לשלם בחניה. זה בסדר, יש לי מספיק. אולי אני אעצור בתחנת דלק ואוציא כסף. זה בסדר, יש לי מספיק. אל תדאגי, הוא בסדר (איך לא לדאוג כשהיא מתחרפנת עוד רגע???).



מגיעות לבית חולים העמק. השומר שבודק את התיקים אדיב באופן לא טיפוסי לשומרים שבודקים תיקים. חושבת לעצמי, טוב נו, אנשים שמגיעים לפה זקוקים לכל טיפת נחמדות שהם יכולים לקבל. חתיכת מבוך. נודדות בין המבנים, מוצאות טיפול נמרץ. דלת סגורה בלי ידיות. אמא מתקשרת אליו, הוא אומר שהוא בטיפול נמרץ לב. אחות חביבה שאמא בקושי רואה מרוב לחץ מסבירה לנו איך להגיע- תלכו עד הסוף, תפנו שמאלה, תעברו לבניין החדש ... (תוהה ביני לבין עצמי, אם זה הבניין החדש, אם הבניין שיבנו אחריו יהיה הבניין העוד יותר חדש). מגיעות לבניין החדש. מעלית ענקית כמו בשדה התעופה. חושבת לעצמי שאנשים לא יעמדו קרוב אחד לשני. אח"כ מבינה שזה כדי שהמיטות הגדולות האלו על גלגלים יוכלו לעבור.  


הגענו אחרי השעות ביקור אבל אבא מראש פלירטט עם האחיות וביקש שיכניסו אותנו. אמא נכנסת ומציגה את אותנו- אשתו ובתו. מזל שהם לא התגרשו באופן רשמי, ככה היא עדין יכולה להציג את עצמה בצורה הזו. הוא נראה בסדר גמור, מתלוצץ עם רופאיו. אנחנו מדברים ובינתיים אמא מתקשרת לשני האחים שכבר נהיו זמינים. שניהם מדברים איתו בטלפון. יושבות שם שעתיים, בעשר בערב האחות מגרשת אותנו באדיבות. אני מתה מרעב, רוצה לקנות לעצמי בורקס. אמא בשום אופן לא מסכימה, מתעקשת שאני אקח סנדויץ', פתאום בורקס נהיה אוייב העם, עתיר שומן וכולסטרול והרגע ראיתי מה כולסטרול מיותר עושה לאבא שלי. עיפה ורעבה מדי להתווכח. סנדויץ' ב20 שקלים. מניאקים כולם.



ביציאה מהבית חולים יש מלא שלטים שמזכירים שצריך לשלם על החניה במכונות תשלום האוטומטיות כי אי אפשר לשלם בשער. חיצים ענקיים בכל מקום מצביעים למכונות. כשהולכים לכיוון החניה כל שני מטר שלט מזכיר לשלם את החניה במכונות. אני משלמת את החנייה ואנחנו נוסעות לכיוון היציאה. עוד כמה שלטים מזכירים שאי אפשר לשלם ביציאה. כשאנחנו מגיעות כבר כמעט לשער היציאה, שלט אחרון מתריע שבשער אפשר לשלם רק באשראי. העיקר העקביות.



היום עשו לו צנטור. גילו שני עורקים סתומים. הכניסו דברים שאמורים לשמור אותם פתוחים. חוץ מזה הוא בסדר. האח החייל הגיע הביתה. אמא שלי התקשרה לעדכן אותי שהם נוסעים אליו ושגם החברה של אבא תהיה שם וכמובן היא מתלבטת, כי אי אפשר בלי, אם זה יהיה בסדר אם היא גם תכנס ואם זה לא יגרום לחברה להרגיש לא בנוח. היתי צריכה להתקשר בערב לשאול אותה איך היה אבל כבר אין לי כוח אליה. אני אתקשר מחר בבוקר.



מחר (היום באופן תיאורטי) יהיה פוסט אופטימי. אני מקווה.

יום ראשון, 27 ביוני 2010

יפוטר עמנואל לוטם

(כותרת משנה- יומן קריאה- זיהוי תבניות וויליאם גיבסון)



ווידוי 1. אני מעדיפה תרגום על מקור. מה לעשות, אנגלית פשוט לא זורמת לי טוב. כשאני קוראת ספר אני לא רוצה להתאמץ להבין אותו, אני רוצה לזרום לתוכו.


ווידוי 2. אני בדר"כ לא בודקת מי המתרגם. בעיקר עם התרגום טוב כזה שמרגיש כל כך טבעי שאני שוכחת שזה לא המקור ולכן לא טורחת לבדוק מי עשה את העבודה הטובה. אני כן שמה לב לתרגום כשהוא גרוע. כשאני קוראת ספר ואיזה משפט פשוט לא מסתדר ואני תוהה מי האדיוט שהחליט לתרגם את זה ככה. אחרי כמה משפטים כאלה אני בודקת מי המתרגם כדי לדעת על מי להתעצבן. אז במקרה הזה המעצבן הוא עמנואל - אני כותב אלפים בע' כי ככה החלטתי- לוטם. וזה לא פעם ראשונה שאני נתקלת בשם שלו בתור מתרגם. משום מה הוא המתרגם הרשמי של ספרי פנטזיה ומד"ב רך.  בפנטזיה עוד איכשהו אפשר להסתדר איתו, אם המקום הוא לא טבעי אז איכשהו השפה הלא זורמת משתלבת בסביבה, אם כי יצא לי להכיר כמה טולקינאים (ווידוי 3. יצא לי להכיר כמה טולקינאים בחיי) שהיו מוכנים להוציא אותו להורג על מה שהוא עשה לשר הטבעות. אלפים בע' זה רק קצה הקרחון של ההתעללות בשפה שם. אבל בספר כמו זה, שמתרחש בעולם ובזמן שלנו, השפה של עמנואל - לפחות אני עקבי ומשתמש תמיד באותם מושגים גם אם אין קשר בין הספרים- לוטם לא מתאימה, לא נכונה, לא מתנגנת ומעיקה. מילים ארכאיות משולבות עם ביטויים טכנולוגיים מתקדמים ביחד עם חידושי לשון מטופשים של האקדמיה גורמים לחוסר רציפות וחוסר בהירות.


בנוסף לכך, בסוף הספר מופיע ביאור מונחים. כבודו עשה לנו טובה ואסף למעננו את המונחים שהוא לא הצליח לתרגם בגוף הספר בצורה מובנת. בין השאר מופיע שם "האיזור הקפוא". עשר נקודות למי שמנחש למה הוא התכוון. וויתרתם? התשובה בלבן. גראונד זירו, למען השם. ערך נוסף שמופיע שם הוא קיפל- אני מצוטטת- מי שלא מכיר את המילה הזאת שצריך לקרוא את בלייד ראנר בדחיפות, אבל זו לא הסיבה היחידה. כלומר מר לוטם לא מוכן להסביר לבורים שבינינו למה התכוון המשורר, אבל הוא בהחלט הולך לנצל את ההזדמנות לתפוס עלינו תחת. אם בתפיסת תחת עסקינן, הספר לא נקרא בלייד ראנר כי אם "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?" ורק לאחר יציאת הסרט נוסף לו השם המוכר יותר.


בקיצור אני שוקלת להסיר את החרם שלי על פייסבוק רק כדי שאוכל לפתוח קבוצה שנקראת "יפותר עמנואל לוטם". אם מישהו מוכן לעשות את זה במקומי אני אודה לו.


עמנואל לוטם- תתפטר.



ועכשיו נחזור לעניין שלשמו התכנסנו- הספר. קודם כל זה ספר עם שם של קורס בטכניון ששקלתי לקחת סמסטר שעבר. איך אפשר שלא לרצות לקרוא אותו. הספר עונה להגדרה science fiction מכיוון שהוא fiction, כלומר בדיה, לא מבוסס על סיפור אמיתי והוא science. כלומר מכיל המון אלמנטים טכנולוגיים מתקדמים. עקב מגבלות השפה העברית, הפעם לא בגלל עמנואל לוטם (תתפטר), יותר קשה לטעון שהספר הוא מדע בדיוני מכיוון שהוא אינו בדיוני. להבדיל מספרים אחרים של אותו סופר, הספר הזה מתרחש בתחילת המאה הנוכחית, זמן לא רב אחרי נפילת התאומים, אשר לוקחים חלק קטן בבניית הסיפור, והוא עוסק בעיקר ברשת האינטרנט ובתופעות שהיא גוררת. בדומה לרוב הספרים של גיבסון, אשר משתייכים לתת הז'אנר סייבר פאנק, גם הספר הזה נותן תחושה עתידנית של טכנולוגיה וחיים בעולם וירטואלי. אבל להבדיל משאר הספרים, בספר הזה הקדמה כבר פה. העולם שבו אנו חיים מספיק מעניין ומתוחכם שאין לגיבסון צורך להוסיף עליו תוספות בדיוניות. נראה כאילו המציאות סוף סוף השיגה את הדמיון.


גיבורת הספר היא טיפוס מעניין, קייס פולארד, בחורה עם פוביות מוזרות ואניטואיציה מרתקת שגם מפרנסת אותה. בהתאם לעולם המודרני, היא חיה בכפר גלובלי אבל עדיין מתקשה עם הנדודים שכפר שכזה דורש. (הספר מציע הסבר ממש יפה לתופעת הג'ט לג, מומלץ לקרוא רק כדי לקבל חומר למחשבה). לקייס מוצעת עבודה מעניינת שקשורה לנושא שמעניין אותה ועוד המון אנשים בסיבר ספייס. יחד עם העבודה מתחילים לקרות לה דברים מטרידים, מישהו מנסה לעשות לה משהו, לא ברור מה. קייס נשלחת למסע חיפושים מקיף עולם ותרבויות שמראה למרות אשליית הכפר הגלובלי, העולם עדיין מורכב מאנשים שונים אחד מהשני, תוך כדי שהיא מנסה לגלות מי רודף אחריה.


למי שאוהב טכנולוגיה לא בדיונית, למי שחי ברשת, הספר הזה מומלץ בחום. עדיף באנגלית אם אתם מסתדרים.



יום שלישי, 22 ביוני 2010

רק דיברתי

והיום פגשתי ג'וק בבית. ארורים ישראבלוג והנושא החם. אתם הבאתם את זה עלי. וגם לא היתי מצויידת בתרסיס מתאים אז נאלצתי לרדוף אחריו עם מטאטא ולטאטא אותו החוצה. איזה כיף שיש מרפסת שאפשר לטאטא אליה ג'וקים. חוץ מזה שיש שם איזה יונה שהטילה שם ביצים ואני זרקתי אותן ואח"כ כל היום שמיעתי אותה הומה לה בעצבות והיה לי לא נעים. אני חושדת שעכשיו היא מחפשת דרכים להתנקם בי.  



אתמול תרמתי דם. יש לי איזה וריד מכוער בזרוע שנראה כאילו מישהו צייר אותו בטוש. בד"כ כשרופאים באים לדקור אותי ואני מראה להם את הוריד הזה הם צוחקים עליו ואומרים שזה חוט, אי אפשר לעשות איתו כלום ואז מתחילים לחפש שעה וריד אחר. הפעם למתרימה לא בא לחפש וריד אחר אז היא פשוט הלכה עליו וקרע לו את הצורה. ימח שמה, עכשיו הוריד הזה מקושט בקטם סגול בולט וכואב. והיא לא הבינה למה לקח לה שעה להוציא ממני מספיק דם ועוד האשימה אותי שזה בגלל שלא שתיתי מספיק. רק שבאמצע היא היתה צריכה להזיז את המחט ולהדק את הח"ו וכמעט עשתה לי נמק. לקח שאני מקפידה לא ללמוד- תמיד ללכת לפרמדיקים גברים. לא יודעת למה אבל הם הרבה יותר מקצועיים ועדינים. אשה לאשה כלבה.



 חדשות רעות- האמוגלובין שלי שוב גבולי. אני צריכה להקפיד יותר. כשהיתי בצבא הלכתי פעם אחת לתרום דם. עשו לי את הבדיקת  אמוגלובין ושלחו אותי לרופא. הרופא התחיל לאיים עלי שרמת הברזל אצלי בדם ממש נמוכה ואני חייבת להתחיל לקחת כדורים ולאכול נכון ולבוא לבקר אצלו כל חודש לבדיקת דם. אחרי חודש באתי אליו ואמרתי לו שהכדורים עושים לי סחרחורת. הוא אמר שזה לא הכדורים, זה האנמיה . ניסיתי להסביר לו שלא היו לי סחרחורות לפני שלקחתי את הכדורים וגם כשבטעות לגמרי שכחתי לקחת אותם כמה ימים הן נעלמו. כמובן שהוא לוא נתן להגיון לבלבל אותו ונתן לי עוד כדורים ותור לעוד חודש ואמר שאם אני אקפיד מספיק על תזונה והוא יראה שיפור משמעותי בבדיקה הוא יוותר לי על הכדורים. אחרי חודש חזרתי אליו שוב. הפעם היה לו משרד חדש עם מדרגה קטנה בכניסה שאפשרה לי לדפוק כניסה מרשימה שכללה השטתחות על הרצפה כאילו היא היתה קבר צדיקים. הוא כנראה הרגיש כל כך לא נעים על הקטע הזה של המדרגה שהפעם הוא לא התווכח איתי כשאמרתי שהכדורים עושים לי סחרחרות ואמר שאם אני ממש מתעקשת אני יכולה לקנות לעצמי סוג אחר של כדורים שמוכרים באזרחות בלי מרשם. אמרתי שאני אקנה את הכדורים ואהיה ילדה טובה ותודה שלום ומאז לא חזרתי אליו יותר. אחרי הצבא המצב השתפר וכרגע הוא נע בין טוב ללא משהו. אבל אני באמת צריכה להקפיד. 


הקטע המתסכל אם האנמיה היה שכל מי שאמרתי לו שאני אנמית הסתכל עלי רגע ואמר- רואים. אני מאד לבנה (המוצא המצרי שלי איכשהו נעלם בגנים) ובאותה תקופה היתי אפילו עוד יותר. חבר שלי באותו זמן כמובן הגיב באותה צורה ואמר שאם אני אצבע את השיער לשחור אני אראה כמו וונדסדי וזה יהיה ממש מדליק. לרגע אפילו שקלתי את זה אבל אז נפרדנו וויתרתי על הרעיון.



וזה היה רגע של נוסטלגיה. ללא ספק, פעם הנוסטלגיה היתה הרבה יותר איכותית.


יום שישי, 18 ביוני 2010

יש נושא חם מגניב

ג'וקים! אני לא חושבת שאפשר לתאר את מה שאני מרגישה כלפיהם כפחד. זה יותר סלידה עמוקה ובלתי רציונאלית לחלוטין. אני פשוט לא רוצה שהדבר הזה יהיה קרוב אלי. פעם כשהלכתי לקנות לעצמי כזה חומר נגד ג'וקים ראיתי מיכל עם ציור של ג'וק ענק. רק מלהסתכל על המיכל נהיו לי עצבים מרוטים וכשאיזה ילד נתקע לי ברגל אני נתתי קפיצה רצינית. למזלי אני יכולה לציין שהרבה זמן לא פגשתי אחד. אחד היתרונות של הדירה הקודמת שלי שמשום מה לא היו שם ג'וקים. היו שם חשופיות שטילו להן בחופשיות על נעלי הבית שלי אבל לפחות ג'וקים לא. אני מאד מקווה שג'וקים לא מגיעים לקומה חמישית ואז אולי יהיה לי מזל וגם בדירה הנוכחית אני לא אפגוש אותם. לפחות חשופיות אין פה.


כשהיתי בדירות שכן היו בהן ג'וקים ברגע שהיתי רואה אחד היתי מיד קופצת להביא את המיכל ריסוס ואז היתי רודפת אחרי הג'וק עם המיכל בכל הבית עד שהוא היה מתחיל לפרפר, משום מה הדברים האלה אף פעם לא מתים מיד, ואז היתי מטאטאת אותו החוצה. פעם כשעוד היה לי חתול הוא בעצמו רדף אחריהם ואני היתי מנסה לגרש אותו כי לא רציתי שהוא יגע בדבר הזה, חוץ מזה שהוא היה מפרק וראש של ג'וק זה יותר מגעיל מג'וק שלם.


אני לא מבינה איך אנשים מסוגלים למעוך אותם. רק הצליל הזה של השריון שלהם נשבר עושה לי צמרמורת בכל הגוף, שלא לדבר על האיכסה שנשאר אחר כך.



היום בערב הלכתי לטיול קצר בשכונה. מכיוון שמה שלבשתי לא כלל כיסים לקחתי איתי רק את הצרור מפתחות הכולל בתוכו את מפתחות הבית. בדרך חשבתי לעצמי שאם עכשיו יקרה לי משהו, נגיד ידרוס אותי מישהו או סתם יקרה לי משהו אחר שאני כרגע לא מצליחה לחשוב עליו, לא יוכלו לזהות אותי. הדבר היחיד שיצמאו זה צרור מפתחות. אולי מישהו יזהה שאחד המפתחות בצרור הוא של תא דואר וגם יש עליו מספר. יש המון עמדות תאי דואר בשכונה אבל אולי אם הם יחפשו הם ימצאו את התא דואר המתאים ואז אולי יבררו לאיזה דירה הוא שייך. אבל גם אז, הרי הכתובת שלי לא בדירה הזו. מבחינת העיריה הדירה שייכת למישהו אחר. רק בחברת החשמל מופיע שאני גרה שם. או לפחות אני זו שצריכה לשלם את החשבון. אבל מי עובד בחברת החשמל בסוף שבוע? אז אף אחד לא ידע מי אני ובינתיים מי יחפש אותי? טוב, בקטע הזה אני רגועה כי בשבת בערב אמא שלי תתקשר אלי לשאול אם אני באה לארוחת ערב ואם אני לא אענה היא תתקשר לאבא שלי לשאול אם הוא שמע ממני משהו ואחרי כמה זמן היא ממש תדאג ואולי אפילו תיסע אלי לדירה לחפש אותי. אם לעומת זאת כל זה יקרה ביום ראשון... 

יום שני, 14 ביוני 2010

על ארגזים פרק אחרון או- אל המנוחה ואל הנחלה

בשעה טובה הדייר הקודם עזב את הדירה ואני נכנסתי אליה ואפילו יש לי אינטרנט והפעם הוא לגמרי שלי.


במסגרת פילוסופית החיים שלי שעיקרה הוא לא ללמוד מטעויות, גם הפעם לא הזמנתי מוביל. חשבתי שאין לי הרבה דברים. אז חשבתי. אחרי שבשבוע הקודם עברו רוב הארגזים, השבוע היה תור הדברים שהם לא ארגזים. הדבר העיקרי שהוא לא ארגז הוא מכונת הכביסה. דווקא היא עברה בשלום בעזרתם האדיבה של שני עמיתים לעבודה, עגלה שנסחבה מהמפעל בקיבוץ והשכנה שלמרות שחושבת שאני נחמדה רק כשאני רוצה משהו הסכימה ברוב טובה לפתוח לי את שער הגישה לחניה שלה ובכך חסכה מדרגות. ביחד עם המכונה נדחסו לתוך הטרנזיט הקיבוצי דברים אחרים שאינם ארגזים וגם הצורה שלהם לא ארגזית ולכן הם לא כל כך נהנו להדחס שם. מנורת עמוד עם אהיל נייר גלילי מוארך החליטה במהלך הנסיעה שהיא עפיפון. האהיל לא כל כך שמח להחלטה הזו ובאמצע הדרך ברך להפרד מהבסיס שלו. עכשיו יש לי מנורת עמוד בלי אהיל ואהיל בלי מנורה. דבר נוסף שהוא לא ארגז הוא צמח במבוק שקיבלתי מתנה לחנוכת הדירה הקודמת קודמת שעוד גרתי בה עם שותפה. בפעם הראשונה שהוא עבר איתי דירה הוא היה די צנוע. מאז הוא זכה להמון שמש והפעם היה צריך להחזיק אותו באלכסון כדי שיכנס לאוטו. אני מקווה שהוא לא יהיה בטראומה מהמעבר הזה.


סיבוב אחרון בטרנזיט המסוקס הביא איתו את כל הבגדים, כולל כמה שחיכו בקוצר רוח לאיחוד מחודש עם מכונת הכביסה, נמר גדול, כמה כריות, כלי ניקוי, ושאריות אחרונות של נוכחות שלי בדירה הישנה. בשעה טובה ומוצלחת כל מה ששייך לי נטש את הדירה ההיא ונחת בחדשה. עכשיו צריך רק לחזור לשם לנקות את השאריות ואולי להצליח למצוא מישהו אחר שירצה לשכור אותה.


יום שבת עבר עלי במשימה המתסכלת של פריקת הארגזים. כמה שלארוז שה מדכא, לפחות זה לא מסובך- זורקים הכל לתוך קרטון ומקוים שלא ישבר. אבל לפרוק זה כבר סיפור. הרי מה שיוצא מהקרטון תופס מקום חדש ובדרך כלל הוא לא יזוז משם יותר. ככה שצריך לחשוב טוב טוב על כל דבר שיוצא מה המקום שלו. בינתיים כל התמונות מצאו את מקומן מלבד 2 קטנות שעדיין מתלבטות. לוכד חלומות התמקם מול דלת הכניסה. זר ורדים כחולים וסגולים מבד עדין לא מצא את מקומו ויושב בינתיים בתוך מתקן דיסקים שהדיסקים שלו עדין פוחדים לצאת מאחד הארגזים האחרונים שעוד לא פורקו. כמה עציצי פלסטיק קטנים יושבים כרגע ליד המיקרו וכנראה ישארו שם. למעשה נשארו רק 4 ארגזים לא פרוקים. אחד גדול יודע בדיוק לאן הוא הולך להפרק- לתוך שולחן העבודה לכשיבוא. 3 ארגזים קטנים מכילים אוסף קישקושים, קישוטים ושאר דברים יפים אך מיותרים שברגע שהם יצאו הם יקבעו את אופי הדירה ולכן פיזורם הוא משימה שדורשת מחשבה עמוקה ואין לבצעה בפיזור דעת.טוב, קצת רימיתי, יש עוד 2 ארגזים. ארגז הנעלים הפך לשקית נעלים שמחכה לארון נעלים. וארגז בגדי החורף הוכרז רשמית כמקום אכסון לעונות הלא פעילות וכרגע הוא לא ארגז באופן רשמי. אבל חוץ מזה כל הארגזים פורקו. הדייר הקודם השאיר את הטלויזיה שלו. דיברתי איתו אתמול ושאלתי אותו אם יש לטלויזיה שלט. אה, כן, ארזתי אותו בטעות. אני אביא לך אותו כשאני אבוא לקחת את החשבונות מהדואר. האמינות של הבנאדם הזה בעיני כל כך נמוכה שאני לא מאמינה לו שהוא אי פעם יביא את השלט. נראה לי הוא פשוט יקח אותו איתו הלאה למזכרת. אם למישהו יש שלט מיותר של טלויזית konika אני אשמח לקבל.


יתרון שפתאום גיליתי בדירה הישנה- ממש שקט שם. סוף העולם, קצה רחוב ללא מוצא. אף אחד לא עבר שם בדרך לאנשהו. אמנם כל פעם שהשכנים ערכו מסיבה אני היתי משתתפת פסיבית בשיחות אבל לפחות מסיבה היא רעש קבוע. לא היו שם צופרי מכונית, ערסמובילים עם מוזיקה עזה שחולפת ליד החלון אזעקות רכב ושאר עוברי אורח רעשניים. פה יש את כל אלה ובנוסף לזה בכל בוקר אני מתעוררת לקול המיית יונים. החיקוי עורבני לציפור הזה הולך לעשות לי כנראה הרבה בלגן במרפסת. צריך לשים לב טוב שהם לא יחליטו להתרבות.


חסרון שגיליתי פתאום בדירה הישנה- יש שם המון אור. בעיקר בערב יש תאורה מהמדרגות לתוך החלון. פה בלילה הראשון פתאום נהיה לי חשוך מדי. עכשיו אני ישנה עם תריסים קצת פתוחים כדי להרגיש שבא הבוקר.


אני לא מרגישה מוזר להתעורר בבית זר. כשאני פותחת את העיניים אני לא מצפה לראות את החדר הקודם. אולי בגלל שהמזרון מרגיש אחרת אני יודעת ברגע שאני מתעוררת שאני כבר לא שם. אולי בגלל שלא באמת אימצתי את הבית ההוא. שם קרה לי כמה פעמים שהתעוררתי ולא היתי בטוחה איפה אני. אני נכנסת לבית הזה והוא נראה לי טבעי. יש לי כורסה עגולה שבבית הקודם בקושי ישבתי בה, מאז שאני פה אני יושבת רק בה ופתאום היא מרגישה כל כך נכון שאני לא מאמינה שחשבתי להוריש אותה לאחי. הכל פה מרגיש במקום גם אם דברים עדין לא מונחים במקומם. מין הרגשה טבעית של הגעתי. עכשיו אני פה. אולי מצאתי את המקום שלי.



לפינת המירמור.


 האנשים שהכי סומכים עליהם הם אלה שיכולים לתקוע את הסכין הכי עמוק. זה שהדייר הקודם דפק אותי עם פינוי הדירה ועוד כמה פכים קטנים, מילא, אי אפשר לסמוך על עורכי דין (רק על המשועממים מביניהם). זה שבעלת הדירה הקודמת דפקה אותי עם חיפוש דיירים, מילא. אנשים עשירים הם מניאקים. היה מישהו שהיתי צריכה לעבוד תחתיו וכל הזמן הרגשתי שהוא נגדי, בסדר. הכל פוליטיקה של עבודה. אבל ראש הצוות שלי, שנתן לי להרגיש שאנחנו שותפים, שהוא סומך עלי ומכבד אותי. זה כואב. לא הצלנו להגיע להסכמה. קרה כבר כמה פעמים. החלטנו שמעלים את העניין למנהל והוא יחליט. גם זה קרה. המנהל לא רק שתמך בצד שלי אלא היה יותר בצד ממני. ואז אני הלכתי והוא נשאר לדבר עם הבוס. אחרי כמה זמן שלח סיכום דיון. אחרי שאני הלכתי הוא שכנע את הבוס שאותה הבעיה שהוא חשב שיש ואני טענתי שאין קיימת במקום אחר. בקיצור הלך מאחרי הגב שלי והכניס לי את זה מהצד השני. כאילו כדי להוכיח שהוא בכל זאת צודק ובכל זאת המנהל.     


אסור. פשוט אסור להאמין באנשים. כולם יאכזבו בסוף, אבל רק אלה שאמנתי בהם יצליחו לפגוע תוך כדי.  

יום ראשון, 6 ביוני 2010

על ארגזים פרק ג' - או שוב לא מצליחה לישון

אז אני שוב כותבת כי לפעמים זה מרדים אותי.


קטן עלי לחיות בבית שמכל החפצים שלי מה שנשאר בו זה שני ארגזים וכמה שקיות בגדים. גם ככה את רוב הדברים שלי אני לא באמת צריכה. אני חושבת שאני הולכת לעשות מבחן: כל מה שלא יחסר לי  בשבוע הזה אני אזרוק ברגע שאני אעבור. חוץ מהדברים היפים. הם סתם עושים אווירה נעימה. רשימה של דברים שלא יזרקו בינתיים: סיר לפסטה, פסטה, סיר קטן למרק. צלחת אחת, שתי כוסות (אני לא יכולה להסביר את זה אבל אני תמיד משתמשת ב-2 כוסות בו זמנית). מחשב.


זה כיף לתכנן את הדירה החדשה ומה אני הולכת לעשות בה. בעיקר המחשבה על כל הדברים שאני יכולה לקנות עכשיו כשנכנסתי לדירה ריקה ומרווחת שאני יכולה לעשות בה מה שאני רוצה. קניה ראשונה- כיריים- done. ראש גז בודד. הוזמן במרשתת (אינטרנט בלעז). קניות במרשתת זה דבר נפלא (אני מקדמת קמפיין להחדרת המילה מרשתת לשפת הדיבור).


צריך לקנות:


שולחן עבודה. כזה עם מדפים מעליו. אבל בלי גב כדי שלא יחסום את הקיר.


מדף למטבח שעליו אני אשים את הכיריים. ואת המיקרו והטוטסר. זה צריך להיות כזה עם כמה תאים שיכנס במקום התנור הישן והמעפן שאני צריכה לזרוק.


ארון למקלחת. או שאני פשוט אזרוק את כל הדברים על המכונת כביסה.


שלט לטלויזיה. כי הקודם השאיר טלויזיה בחדר כי לא בא לו לסחוב אותה אבל אין לה שלט. והגיע הזמן שאני אחזיר את הטלויזיה שלי לקיבוץ, 3 שנים אחרי שעזבתי.  


אני רוצה לקנות:


מדבקות לקיר. ראיתי את זה פעם אחת בחנות ואז חיפשתי באינטרנט ומסתבר שזה סוג של האופנה האחרונה בעיצוב. בכל מקרה יש כמה כאלה ממש יפות. בעיקרון יהיה יותר מרשים אם אני אקנה צבע ואדפיס את התמונות שאני רוצה ואצור מהן שבלונות לצבע, אבל עם הכישרון שלי זה בטח יתפספס וסתם ימרח וחבל.


שעון יפה כזה גדול שתופס חצי קיר ומורכב רק מספרות, בלי לוח שעון. כי יש לי הרבה קיר לשים עליו דברים.


צמחים. כאלה שאוהבים שמש כי יש לי הרבה.


דגים כאלה שמדביקים באמבטיה, כי יש לי אמבטיה.  



לכתוב את כל זה די העביר לי את הבאסה שלא נתנה לי לישון אבל אני עדיין לא עיפה.


נראה לי ששמו לי משהו בקפה. היתה לי הרצאה באמצע היום ולפני ההפסקה הרגשתי שאני עוד רגע נרדמת. אז קניתי קפה הפוך בגרג. מזמן לא שתיתי קפה הפוך טוב באמצע היום, מאז שהעובדת בקפיטריה עברה לקפיטריה אחרת בשטח המפעל ובמקומה הביאו כמה עובדות שהורסות את הקפה באופן שיטתי. בכל מקרה, אחרי ההפסקה, בהמשך ההרצאה ובהמשך כל היום היתי קופצנית. אני עדיין מרגישה קופצנית. אם אני לא אלך לישון בקרוב אני כל כך הולכת להרדם מחר בעבודה. מישהו יכול להמליץ על מכונת קפה טובה?



יום שישי, 4 ביוני 2010

אדם צובר ארגזים כמו נמלים בחודשי הקיץ

וזה מיאש


יש לי בית קטן בכוונה כדי שאני לא אצבור יותר מדי דברים ועדין, הארגזים ממשיכים להערם. לדחוף את כל החיים לארגזים ולכתוב על כל ארגז מאיפה הוא בא. רק אחרי שסגרתי את הארגז עם כלי הכתיבה נזכרתי שגם כדאי לכתוב עליו משהו. התעצלתי לפתוח אותו שוב אז אני אני מתמשת באיזה עט פושט שנשאר מאחור. לכתוב הפוך כי הארגז על הרצפה ואין לי כוח להרים אותו.


יום אחרון בדירה הזו וכמה צפוי- אין אינטרנט. אז גם הפעם הקטע הזה נשמר על המחשב ויפורסם מאוחר יותר.


די נמאס לי מהדירה הזו. אני לא יכולה להגיד בדיוק למה. לכלבים בחוץ כבר התרגלתי ואני לא שומעת אותם בבוקר. נראה לי החוסר אונים. שנעלם לי האינטרנט לסופשבוע שלם כי בעלת הדירה לא מרגישה צורך לקנות ראוטר נורמלי כי היא לא צריכה, יש לה נטסטיק. ופתאום להיות שבוע שלם בלי מים חמים כי יש רק אדם אחד שמטפל במים החמים בכל חיפה והיא לא מוצאת את הטלפון שלו. תגובתה: מזל שקיץ עכשיו. גם הממיר התחיל לגמגם. אני לא מרגישה שהדירה באמת שלי. אני לא מרגישה בבית. מצד שני אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה כן הרגשתי בבית. יש לי הרבה פעמים חלומות על מעבר דירה, רובם בדירות בקיבוץ, כל פעם זה במקום משונה אחר וכל פעם אני מתעוררת ומנסה להזכר איפה אני גרה באמת. בדירה שהיתה לי בקיבוץ גרתי 5 שנים. כשחזרתי מחופשה של חודש היא נראתה לי זרה. התעוררתי באמצע הלילה ושוב תהיתי איפה אני. אולי עכשיו בדירה שאני עוברת אליה אני אצליח לגרום לה להיות שלי.


מסתבר שבעלת הדירה החדשה לא רוצה שאני אכניס לשם חתול. אני גם לא בטוחה שאני רוצה חתול. מסכן, מה הוא יעשה כל היום כשאני לא אהיה בבית. אני לא אוכל לתת לו לשוטט כי הוא לא יוכל להכנס הביתה אח"כ לקומה חמישית. אולי אני אקנה לי תוכי.



לא מצאתי מישהו שיקח את הדירה הישנה במקומי. זאת אומרת, מצאתי מישהו שרוצה אותה ל- 3 חודשים. אבל כסיפרתי עליו לבעלת הדירה היא שאלה איך קוראים לו. אמרתי לה את השם שלו. היא היססה לרגע... ערבי? כן. ואני שומעת בטלפון איך היא מחפשת תירוץ לצאת מזה. בערב היא הודיעה לי באושר רב שהיא ניהלה כינוס משפחתי והחליטה להשכיר את הדירה לעוד שנה. אז עכשיו אני צריכה למצוא לה מישהו שיכנס לשנה ו-3 חודשים, היא מעדיפה סטודנטית. אני מתחילה להרגיש שאין לי כוח אליה ואני מוכנה פשוט לשלם על העוד 3 חודשים האלו ושהיא אח"כ תחנק עם חיפוש דייר חדש. בינתיים אני יכולה לארח פה אנשים כי המיטה והמקרר נשארים ויש גם טלויזיה. אז אם מישהו מגיע לחיפה ב-3 חודשים הקרובים וצריך דירת אירוח אפשר לפנות אלי.



 


עדכון שישי בבוקר- יש אינטרנט!!!. יש עוד ארגזים. סיבוב אחרון של פרידה מהבית.


 


בהשראתו:


רעיון טוב- להביא למפגש צוות השבועי עוגת גבינה עם פירות יער


רעיון רע - לבוא בחולצה לבנה באותו יום.



מתוך דיון ארוך מאד ומאד מיותר שהתקיים היום:


-אני לא מבין מה אני רואה בגרפים.


-אתה רוצה לראות שהגרף הכחול מגיע לאדום.


-אבל הוא לא


-נכון. האדום זה מצב אופטימאלי, לא תמיד אפשר להגיע אליו.


-אז מה אני רואה פה?


-שהגרף הכחול מתקרב לאדום.


יום שלישי, 25 במאי 2010

מין שבוע כזה

פתאום נפל עלי מין שבוע כזה שבו אין לי זמן. כל יום יש לי סיבה אחרת שאני לא אגיע הביתה מוקדם. ויש לי סל כביסה מלא שתכננתי לעשות בשבת אבל בסוף לא יצא והוא עולה על גדותיו עם כל יום שעובר.


בין השאר, היה איזה תרגיל להגשה היום. בד"כ התרגילים בקורס הזה די פשוטים, חזרה על מה שנעשה בתרגול עם איזה טויסט. וכל פעם אני מבטיחה לעצמי שאני לא אדחה אותם לשבוע האחרון, ואם כבר דחיתי אותם לשבוע האחרון אז אני אעשה אותם בסופ"ש ובסוף אני תמיד מכינה אותם בראשון בערב כדי לא להגיע ליום הממש אחרון (הם תמיד להגשה ליום שלישי). מזל שהשבוע שכנעתי את עצמי בכוח להתחיל (תכננתי גם לסיים) ביום שבת. הפעם הם נתנו מעצמם בתרגיל. כל שאלה עלתה לי בכמה דפי קשקושים ומחשבות שמסתובבות סביב עצמן. כל מה שנאר לי מיום ראשון ושני בערב הוקדש לתרגיל המעפן הזה. בסוף יצא משהו שאני ממש לא מרוצה ממנו. הוספתי הערה לבודק שיש מצב שמה שכתבתי הוא שטות, לפחות שיעריך אותי על הנסיון. 3 אנשים שעובדים באותו מקום כמוני ולוקחים את הקורס (צירוף מקרים מגניב) באופן בלתי תלוי צילמו ממני חלקים מהתרגיל. לא ראיתי אף אחד (ודיברתי עם כמה אנשים בקורס) שממש כתב משהו שהוא גם מאמין בו. בהתחלה חשבתי שהקורס הזה לא כל כך נורא, עכשיו אני מתחילה לראות את הנפילה שתבוא בסוף הסמסטר.


אני חושבת שאם מישהו יסתכל על כל הדפי קשקושים שלי הוא יהיה די משועשע. אני לפעמים משועשעת מהם . בעיקר בעבודה יש לי דפים שלמים של שיחות עם עצמי. למשל "למה X לא עושה Y????". שורה מתחת "כי שכחת לשים שם Z" "תזכרי מחר בבוקר לשנות את השורה הזו" "כנראה שיש לך טעות שם". לפעמים שאלה בסגנון השאלה הראשונה עשויה להוביל בסוף לשורה "כי את עושה שטויות!!!!! (קו תחתתון)".


השיחות האלה הן חלק מתהליך החשיבה שלי. קשה לי לחשוב בלי כלי כתיבה ביד, עדיפות לעיפרון מכאני שחור 0.7, גם אם אני לא כותבת. יש לי גם קטע כשאני באה לפתור איזה תרגיל אני חייבת לדעת איפה המחק. אני לא יכולה להתחיל לכתוב בלי לוודא שהוא בהישג יד מידי. גם אם אני רק מקשקשת על הדפי טיוטא שגם ככה מלאים סימנים לא ברורים. דבר ראשון אני אהפוך את כל השולחן עד שאני אמצע את המחק ורק אח"כ אני אקרא מה בכלל צריך לעשות.  



עדכוני דירה: מצאתי מישהו שרוצה להכנס ל-3 חודשים והוא אפילו לא חושב שהדירה שלי חור. רק שעכשיו כבר 3 ימים שהטלפון של בעלת הדירה לא זמין. כמו שאני מכירה אותה יש מצב שהמכשיר התקלקל והיא פשוט לא מצאה זמן להביא אותו לתיקון אז בינתיים היא מדברת רק מטלפון קוי. או שהיא החליפה מספר ולא מצאה לנכון לעדכן את הדיירת שלה בעניין. גם הבית שלה חשוך כל הזמן הזה. לעומת זאת הבת שלה שגרה בדירה לידי ללא ספק נמצאת בבית וגם שומעת מוזיקה בקול רם ב1 בלילה. אנשים עשירים חושבי םשמותר להם הכל.


יש משהו משעשע בלהראות לאנשים דירה. תוך כדי זוכים לשמוע עליהם ועל הנסיבות שהביאו אותם. הגיע לראות את הדירה מישהו שהחליט על פרידה זמנית מאשתו וצריך מקום לזמן קצר. בא עם חבר (גרוש) שלו. מתחילים להתלבט האם זה בעיה שאין סורגים והאם הדייר הפוטנציאלי יביא איתו את כל המערכת בידור עתירת הרושם שלו (על מי בדיוק הוא יעשה רושם?). זו שכונת יוקרה, היחידים שיעיזו לנסות לפרוץ פה הם גנבים מקצועיים והם לא יבזבזו את הזמן שלהם על יחידת דיור מצ'וקמקת שבטח גר בה איזה סטודנט, כשכמה מדרגות למעלה יש טירה מאובזרת היטב.



קניתי מזרון חדש (איך אומרים, מזרן או מזרון?). איזה כיף זה ללכת לקנות מזרון. יש לגיטימציה לעבור בין מזרונים ולקפוץ עליהם. בחנות אחת היה מוכר ממש נחמד ששאל אותי מה אני מעדיפה. אמרתי לו רך אבל לא יותר מדי, בדיוק כמו של הדובון הקטן. הוא כיוון אותי לשני מזרונים שקיפצתי עליהם בהנאה ושניהם היו מפנקים ונעימים. אז הוא כיוון אותי למזרון אחר ואמר שהוא רוצה לבדוק כיוון אחר. קיפצתי על המזרון באושר אבל אבוי, המזרון כאילו לא רצה אותי. אבל ממש לא. כנראה שהמבט שלי הביע את האכזבה כי המיכר תירץ את הפעולה הזו ואמר שהוא רצה לבדוק את התגובה שלי למזרון קשה כדי לדעת אם הוא בכיוון. למה אנשים קונים לעצמם מזרון קשה? נשגב מבינתי. אחרי כמה קפצוצים בחנות הזו ובאחת שכנה בחרתי מזרון אחד כיפי. תיאמתי שהמוביל יביא לי אותו בדיוק כשאני אכנס לדירה החדשה בתקווה שזה לא יתפספס. עכשיו יש לי עוד משהו לחכות לו במעבר.


רציתי גם לקנות טלויזיה חדשה. לא שאני לא מרוצה מהCRT האיכותית שלי, רק שנראה לי שמסך שטוח ישאיר יותר מקום לזוז. רק שחנויות אלקטרוניקה מפחידות אותי. נכנסתי לכמה חנויות ואיכשהו כל פעם שניגש אלי מוכר הוא נתן לי הרגשה רעה של אני לא מאמינה לו. זה לא שאני לא מאמינה לאנשים בכלל, על ההוא מהמזרונים סמכתי לגמרי. אבל אלה בטלויזיות, היתי בטוחה שהם עובדים עלי. אולי בגלל שבטלויזיות פשוטות אין באמת הבדל בין המכשירים השונים אז למוכר אין כל כך מה להגיד חוץ מ"זה פירמה טובה, LG מייצרים מסכים (ברצינות?), על זה המלצתי לחבר שלי לפני יומיים, זה במבצע". בסוף אני אקנה באינטרנט וזהו.


אני צריכה לחפש שולחן עבודה. מי מזמין אותי לטיול באיקאה (אהם)? 

יום שני, 24 במאי 2010

קיבוץ

חברה של אבא שלי גרה בקיבוץ אחר. היא היתה בטיול קיבוץ שלהם יחד עם משהי מהקיבוץ שלי. המישהי מהקיבוץ שלי שאלה אותה איך אבא שלי מרגיש עם זה שאח שלי יצא מהארון.  אבא שלי לא ידע על אח שלי. קיבוץ.


עכשיו אבא שלי נעלב שהוא האחרון שיודע. די בצדק האמת. אמרתי לאח שלי שהוא צריך לספר לו ושזה מה שיקרה בסוף. גם התגובה של אבא שלי צפויה. באופן עקרוני קשה לו עם זה אבל בפועל זה לא באמת ישנה כלום. חוץ מזה שעכשיו אבא שלי נעלב שאף אחד לא סיפר לו.



חלמתי חלום על אח שלי. יצאנו לטיול משפחתי והיה שם איזה בור עמוק שאבא שלי ואח שלי עמדו על השפה והסתכלו לתוכו. באיזה שלב ההורים שלי הלכו לעשות משהו ואני ראיתי את אח שלי עומד על מעין גשר שמעל לבור. קראתי לו כדי להגיד לו שיזהר אבל כשהוא הסתובב אלי הוא איבד שיווי משקל ונפל לבור (שהיה כנראה מאד עמוק). אני נכנסתי לפאנקה וצרחתי את השם שלו ואמרתי לעצמי שזה לא יכול להיות ומה עשיתי ואני חייבת להחזיר איכשהו את הזמן ולמנוע את זה ולא יכול להיות ואני חייבת להתעורר. רגע, להתעורר? טוב זה חייב להיות חלום. אם ככה אז קיבינימאט, גם אני קופצת לבור. קפצתי לבור, נחתי נחיתה רכה. אח שלי בינתיים טייל לו בתוך הבור. האח השני גם קפץ והצטרף אלינו ושלושתנו יצאנו יחד מהבור שפתאום כבר לא היה כל כך עמוק.



יכול להיות שיש קשר בין הדברים?