מין שבוע כזה

פתאום נפל עלי מין שבוע כזה שבו אין לי זמן. כל יום יש לי סיבה אחרת שאני לא אגיע הביתה מוקדם. ויש לי סל כביסה מלא שתכננתי לעשות בשבת אבל בסוף לא יצא והוא עולה על גדותיו עם כל יום שעובר.

בין השאר, היה איזה תרגיל להגשה היום. בד"כ התרגילים בקורס הזה די פשוטים, חזרה על מה שנעשה בתרגול עם איזה טויסט. וכל פעם אני מבטיחה לעצמי שאני לא אדחה אותם לשבוע האחרון, ואם כבר דחיתי אותם לשבוע האחרון אז אני אעשה אותם בסופ"ש ובסוף אני תמיד מכינה אותם בראשון בערב כדי לא להגיע ליום הממש אחרון (הם תמיד להגשה ליום שלישי). מזל שהשבוע שכנעתי את עצמי בכוח להתחיל (תכננתי גם לסיים) ביום שבת. הפעם הם נתנו מעצמם בתרגיל. כל שאלה עלתה לי בכמה דפי קשקושים ומחשבות שמסתובבות סביב עצמן. כל מה שנאר לי מיום ראשון ושני בערב הוקדש לתרגיל המעפן הזה. בסוף יצא משהו שאני ממש לא מרוצה ממנו. הוספתי הערה לבודק שיש מצב שמה שכתבתי הוא שטות, לפחות שיעריך אותי על הנסיון. 3 אנשים שעובדים באותו מקום כמוני ולוקחים את הקורס (צירוף מקרים מגניב) באופן בלתי תלוי צילמו ממני חלקים מהתרגיל. לא ראיתי אף אחד (ודיברתי עם כמה אנשים בקורס) שממש כתב משהו שהוא גם מאמין בו. בהתחלה חשבתי שהקורס הזה לא כל כך נורא, עכשיו אני מתחילה לראות את הנפילה שתבוא בסוף הסמסטר.

אני חושבת שאם מישהו יסתכל על כל הדפי קשקושים שלי הוא יהיה די משועשע. אני לפעמים משועשעת מהם . בעיקר בעבודה יש לי דפים שלמים של שיחות עם עצמי. למשל "למה X לא עושה Y????". שורה מתחת "כי שכחת לשים שם Z" "תזכרי מחר בבוקר לשנות את השורה הזו" "כנראה שיש לך טעות שם". לפעמים שאלה בסגנון השאלה הראשונה עשויה להוביל בסוף לשורה "כי את עושה שטויות!!!!! (קו תחתתון)".

השיחות האלה הן חלק מתהליך החשיבה שלי. קשה לי לחשוב בלי כלי כתיבה ביד, עדיפות לעיפרון מכאני שחור 0.7, גם אם אני לא כותבת. יש לי גם קטע כשאני באה לפתור איזה תרגיל אני חייבת לדעת איפה המחק. אני לא יכולה להתחיל לכתוב בלי לוודא שהוא בהישג יד מידי. גם אם אני רק מקשקשת על הדפי טיוטא שגם ככה מלאים סימנים לא ברורים. דבר ראשון אני אהפוך את כל השולחן עד שאני אמצע את המחק ורק אח"כ אני אקרא מה בכלל צריך לעשות.  

עדכוני דירה: מצאתי מישהו שרוצה להכנס ל-3 חודשים והוא אפילו לא חושב שהדירה שלי חור. רק שעכשיו כבר 3 ימים שהטלפון של בעלת הדירה לא זמין. כמו שאני מכירה אותה יש מצב שהמכשיר התקלקל והיא פשוט לא מצאה זמן להביא אותו לתיקון אז בינתיים היא מדברת רק מטלפון קוי. או שהיא החליפה מספר ולא מצאה לנכון לעדכן את הדיירת שלה בעניין. גם הבית שלה חשוך כל הזמן הזה. לעומת זאת הבת שלה שגרה בדירה לידי ללא ספק נמצאת בבית וגם שומעת מוזיקה בקול רם ב1 בלילה. אנשים עשירים חושבי םשמותר להם הכל.

יש משהו משעשע בלהראות לאנשים דירה. תוך כדי זוכים לשמוע עליהם ועל הנסיבות שהביאו אותם. הגיע לראות את הדירה מישהו שהחליט על פרידה זמנית מאשתו וצריך מקום לזמן קצר. בא עם חבר (גרוש) שלו. מתחילים להתלבט האם זה בעיה שאין סורגים והאם הדייר הפוטנציאלי יביא איתו את כל המערכת בידור עתירת הרושם שלו (על מי בדיוק הוא יעשה רושם?). זו שכונת יוקרה, היחידים שיעיזו לנסות לפרוץ פה הם גנבים מקצועיים והם לא יבזבזו את הזמן שלהם על יחידת דיור מצ'וקמקת שבטח גר בה איזה סטודנט, כשכמה מדרגות למעלה יש טירה מאובזרת היטב.

קניתי מזרון חדש (איך אומרים, מזרן או מזרון?). איזה כיף זה ללכת לקנות מזרון. יש לגיטימציה לעבור בין מזרונים ולקפוץ עליהם. בחנות אחת היה מוכר ממש נחמד ששאל אותי מה אני מעדיפה. אמרתי לו רך אבל לא יותר מדי, בדיוק כמו של הדובון הקטן. הוא כיוון אותי לשני מזרונים שקיפצתי עליהם בהנאה ושניהם היו מפנקים ונעימים. אז הוא כיוון אותי למזרון אחר ואמר שהוא רוצה לבדוק כיוון אחר. קיפצתי על המזרון באושר אבל אבוי, המזרון כאילו לא רצה אותי. אבל ממש לא. כנראה שהמבט שלי הביע את האכזבה כי המיכר תירץ את הפעולה הזו ואמר שהוא רצה לבדוק את התגובה שלי למזרון קשה כדי לדעת אם הוא בכיוון. למה אנשים קונים לעצמם מזרון קשה? נשגב מבינתי. אחרי כמה קפצוצים בחנות הזו ובאחת שכנה בחרתי מזרון אחד כיפי. תיאמתי שהמוביל יביא לי אותו בדיוק כשאני אכנס לדירה החדשה בתקווה שזה לא יתפספס. עכשיו יש לי עוד משהו לחכות לו במעבר.

רציתי גם לקנות טלויזיה חדשה. לא שאני לא מרוצה מהCRT האיכותית שלי, רק שנראה לי שמסך שטוח ישאיר יותר מקום לזוז. רק שחנויות אלקטרוניקה מפחידות אותי. נכנסתי לכמה חנויות ואיכשהו כל פעם שניגש אלי מוכר הוא נתן לי הרגשה רעה של אני לא מאמינה לו. זה לא שאני לא מאמינה לאנשים בכלל, על ההוא מהמזרונים סמכתי לגמרי. אבל אלה בטלויזיות, היתי בטוחה שהם עובדים עלי. אולי בגלל שבטלויזיות פשוטות אין באמת הבדל בין המכשירים השונים אז למוכר אין כל כך מה להגיד חוץ מ"זה פירמה טובה, LG מייצרים מסכים (ברצינות?), על זה המלצתי לחבר שלי לפני יומיים, זה במבצע". בסוף אני אקנה באינטרנט וזהו.

אני צריכה לחפש שולחן עבודה. מי מזמין אותי לטיול באיקאה (אהם)? 

קיבוץ

חברה של אבא שלי גרה בקיבוץ אחר. היא היתה בטיול קיבוץ שלהם יחד עם משהי מהקיבוץ שלי. המישהי מהקיבוץ שלי שאלה אותה איך אבא שלי מרגיש עם זה שאח שלי יצא מהארון.  אבא שלי לא ידע על אח שלי. קיבוץ.

עכשיו אבא שלי נעלב שהוא האחרון שיודע. די בצדק האמת. אמרתי לאח שלי שהוא צריך לספר לו ושזה מה שיקרה בסוף. גם התגובה של אבא שלי צפויה. באופן עקרוני קשה לו עם זה אבל בפועל זה לא באמת ישנה כלום. חוץ מזה שעכשיו אבא שלי נעלב שאף אחד לא סיפר לו.

חלמתי חלום על אח שלי. יצאנו לטיול משפחתי והיה שם איזה בור עמוק שאבא שלי ואח שלי עמדו על השפה והסתכלו לתוכו. באיזה שלב ההורים שלי הלכו לעשות משהו ואני ראיתי את אח שלי עומד על מעין גשר שמעל לבור. קראתי לו כדי להגיד לו שיזהר אבל כשהוא הסתובב אלי הוא איבד שיווי משקל ונפל לבור (שהיה כנראה מאד עמוק). אני נכנסתי לפאנקה וצרחתי את השם שלו ואמרתי לעצמי שזה לא יכול להיות ומה עשיתי ואני חייבת להחזיר איכשהו את הזמן ולמנוע את זה ולא יכול להיות ואני חייבת להתעורר. רגע, להתעורר? טוב זה חייב להיות חלום. אם ככה אז קיבינימאט, גם אני קופצת לבור. קפצתי לבור, נחתי נחיתה רכה. אח שלי בינתיים טייל לו בתוך הבור. האח השני גם קפץ והצטרף אלינו ושלושתנו יצאנו יחד מהבור שפתאום כבר לא היה כל כך עמוק.

יכול להיות שיש קשר בין הדברים?

יומן(י) קריאה

אחרי הקטע הקודם ביאסתי את עצמי ועכשיו אני לא מצליחה לישון

אז בגלל שמזמן לא היה כאן- יומן קריאה על כמה ספרים שלא כתבתי עליהם עדין

פסיעות על רצפת הזמיר (ליאן הרן). אני חושבת שרשמית הספר הזה שייך לקטגורית ספרי פנטזיהמד"ב, בעיקר כי הוא חלק מטרילוגיה, תופעה  נפוצה למדי בז'אנר הנ"ל. הספר מוצג כבעל אופי יפני למרות שרוב הדברים המתוארים בו, כולל מקומות, הם פרי הדמיון של הסופרת. בפועל חוץ מהציור על העטיפה והעובדה שרצפות זמיר הן משהו שקיים ביפן לא מורגש הקשר היפני ואלמלא הציור על העטיפה לא היתי מרגישה את האופי היפני והיתי מתייחסת למיקום עלילת הספר כפי שהתיחסתי לארץ התיכונה, מקום דמיוני בעל מאפיינים המזכירים תקופות מסויימות בהיסטוריה.

דוגמה לספר שכן נתן לי את ההרגשה הזו- ספר שממש אהבתי אבל קראתי מזמן אז קשה לי לכתוב עליו- גשר הציפורים. גם הוא ספר פנטזיה פרי דמיון של סופר אמריקאי (בארי יוגרט) אבל שם האוירה המזרח רחוק יותר מורגשת.

על העלילה: נער השיך לכת נרדפת ניצל מפרעות שמבצע מנהיג שבט שכן בכפר שלו שבהן נהרגים כל אנשי הכפר, בתוכם גם משפחתו של הנער. הנער ניצל ונאסף ע"י לוחם בעל אדמות שמסיבה שתתברר בהמשך מחליט לאסוף אותו אל ביתו ולהגן עליו. הכת אליה שיי ךהנער היא כת שדוגלת בשלום אבל המאורעות הקשים שעוברים על הנער גורמים לו להרגיש את השאיפה לנקמה ואת הרצון להרוג הנלווה אליה. הנער מתכנן את הנקמה שלו בעידוד הלוחם שגם לו יש טינה ישנה. הספר מלווה את הנער שמגלה את היכולות שלו ואת התשוקות שלו ובמקביל מלווה נערה בת אצילים ששבויה בשבט ממנו הגיע מושא הנקמה. כמובן שהנער והנערה נפגשים והרגשות שעוברים ביניהם משפיעים על התנהלות העניינים.

אפשר לסווג את הספר כספר מסענקמה עתיר קרבות ושיעורי חרב ומלחמה. לא מצאתי בו משהו מיוחד. מצד אחד לא רציתי להניח אותו כי עניין אותי לדעת מה יהיה בהמשך ומצד שני היו קטעים שרציתי לדלג עליהם מאותה סיבה. הספר לא משך אותי לקרוא את שאר הטרילוגיה.

המלצה: ספר טוב להעביר את הזמן. מהנה במידה.

הדבר היה כך (מאיר שלו). אני אוהבת את מאיר שלו. אני לא חושבת שיש עוד סופר ישראלי שאני יכולה להגיד את זה עליו. הוא שומר על צורת כתיבה מכובדת בשפה יפה אבל לא מסובכת. הסיפורים שלו מעניינים ולא מנסים להתחנף או להיות משהו אחר.

הספר הזה עוסק בילדותו ומשפחתו של הסופר. כנראה בגלל הקרבה של הסופר לסיפור, הספר הזה מוגש בהמון אהבה. העלילה הפעם קצת שטוחה, סיפורי חלוצים והתבגרות בשדות עמק יזרעאל, לא משהו שלא שמענו כבר. אבל על חוסר החידוש בעלילה שלו מפצה עם הומור טוב ועם תיאור מקסים ומשעשע של הדמויות, תיאור שגורם לנו לאהוב אותן ולקוות איתן ולרצות להיום שם. ספר קצר שנגמר מהר ומשאיר טעם של עוד. מומלץ.

אהבה עיקשת (איאן מקיואן). מקורי. עלילה לא צפויה המתאימה לשם הספר באופן שלא ניתן היה לנחש אותו מראש. הספר מתחיל באורע שנדמה כמאורע מחולל- כדור פורח כמעט מתרסק מעל פארק מחוץ ללונדון ומספר עוברי אורח שהיו עדים למאורע וניסו למנוע אסון. אבל למרות שהמאורע אכן יוצר את כל הסיפור הוא עושה את זה בצורה שונה לגמרי ממה שניתן לצפות. אני כמובן לא אפרט פה על ההמשך כדי לא להרוס, אבל אני כן אפרט על צורת ההתקדמות. בגדול הפסר מכיל נראטיב קלאסי של סיפור- מאורע מחולל, בניית קונפליקט, מספר עימותים שמרחיבים את הקונפליקט

עימות מרכזי והתרה. ולמרות שהמבנה עצמו מוכר וצפוי, את הפרטים עצמם לא ניתן לחזות. זה נותן מתח ועניין לספר.

קטעים שפחות אהבתי בספר הם שיחות בין הדמויות בנוגע לעיסוקן. הדמויות הראשיות בספר הן אנשים משכילים שמתפרנסים ממחקר ונראה שכל שיחה ביניהן שלחה את הסופר לעשות מחקר משל עצמו על מנת להמנע מכתיבת שטויות שיגרמו למספר לא גדול של אנשים שמבינים בתחום לנוד בראשם ולמלמל שהסופר הזה לא מבין מהחיים שלו. אני מעריכה סופרים שמקפידים על דיוק בספרים אבל במקרה הזה, מכיוון שבד"כ השיחות הנ"ל לא משפיעות על העלילה ורק לפעמים נותנות תובנות מהצד, נראה כאילו ההקפדה הזו טרחנית ומיותרת. ניתן היה בקלות להחליף את נושא השיחה את את הדוברים כך שהדיוק לא יהיה כל כך חשוב והקורא הפשוט לא ירגיש בור.

מומלץ

הכתובים הסודיים (סבסטיאן בארי). לא כל כך אהבתי. מתחיל בצורה מבטיחה. פסיכיאטר בבית משוגעים שעומד להתפנות מנסה להתחבר אל זקנה חוסה ולהבין אותה. הזקנה עצמה מספרת לפסיכי דבר אחד ולקוראים דבר אחר. הסיפור של הזקנה מתרחש באמצע המאה הקודמת ונותן הצצה מעניינת לעולם שהיה. באיזשהו שלב במהלך הספר הסיפור של הזקנה מקבל תפנית ובמקום להזדהות עם הגיבורה מתחילים לתהול לגבי המניעים (או חוסר המניעים) שלה ובמשך חלק לא קטן של הספר היה לי רצון לצעוק עליה שתעשה כבר משהו. סוף הספר הוא מעצבן. הסיבה היחידה שהוא לא צפוי היא שאני לא מצפה מסוף להיות כל כך בנאלי. בסופו הספר הופך לרומן משרתות זול וגרם לי להתעצבן על הסופר שהביא אותי עד לפה רק כדי לספק סוף כזה.

שני ספרים שהפסקתי באמצע:

שתהיי לי הסכין (דויד גרוסמן). אמרתי שאני לא אוהבת סופרים ישראלים. לגרוסמן נתתי הרבה הזדמנויות ופעם אחת זה השתלם כשממש נהניתי ממישהו לרוץ איתו. אבל בכל הפעמים האחרות, כולל זו, זנחתי את הספר באמצע. העלילה שלו פשוט לא זזה לשום מקום. לא קורה כלום והדמות שכותבת את הסיפור מעצבנת ומוזרה ולא מעוררת שום הזדהות או רגש כלשהו.

איש נופל (דון דלילו). הספר מתייחס לאסון התאומים ולאיש אחד שניצל. כנראה שצריך להיות שם כדי להבין למה הספר הזה נכתב. אני לא הבנתי.

עכשיו אני אנסה שוב להרדם. אני מקווה שאין לי אף ישיבה מחר כי אם תהיה כזו אני פשוט הולכת לישון בה כל כך טוב.

זהו, הגעתי למסקנה שאני אהיה לבד לנצח. כל המוצלחים תפוסים והיחידים שנשארו יש סיבה שהם לבד. כנראה שיש סיבה לכך שאני לבד. החלטתי שאני הולכת לאמץ חתול. אם כבר רווקה זקנה אז עד הסוף, לפחות שמישהו יתגעגע אלי לפעמים.

פתאום שמתי לב שכבר עברה יותר משנה מאז שפתחתי את הבלוג הזה. ניסיתי לחשוב מה עבר עלי מאז והגעתי למסקנה שכלום. מתוארים פה כמה אנשים שיצאתי איתם, היתי יכולה להוסיף עוד אחד בעקבות השבוע החולף אבל זה חסר טעם. לא התחלתי תזה, להיפך, החלטתי לוותר ולעשות תואר בלי תזה שזה במילים אחרות תואר לא שווה, אבל לפחות מעניין לי. שקעתי לתוך העבודה. תמיד חשבתי שאני עושה רושם ראשוני טוב מדי ופחדתי מה יקרה כשהוא יעבור. אז עכשיו אפשר להגיד כבר שהרושם הראשוני עבר והבוס שלי מעריך אותי לפי מה שאני שווה באמת, שזה קצת פחות ממה שהוא ציפה אבל לפחות הוא לא מאוכזב. מה שכן, גיליתי ששפטתי לא נכון את הבוס החדש שלי. בבסיס שלו הוא ממש מנסה להיות אדם טוב, הוא פשוט לא מודע לאנטי שהוא יכול ליצור לפעמים. מפריע לי שבשיחת משוב איתו אמרתי לו שהוא יוצר לפעמים אנטי (בתוספת פירוט על מה בו יוצר אנטי). הוא לקח את זה די קשה ולמרות שהוא טוען שהוא מעריך את הכנות שלי לא נראה לי שאני צריכה להגיד לו את זה.

בעלת הדירה שלי כלבה. החוזה שלי מסתיים בספטמבר אבל מצאתי דירה ממש נחמדה שמתפנה עכשיו ואני רוצה לעבור אליה. אז דיברתי עם בעלת הדירה לשאול אותה אם היא רוצה שאני אפרסם מודעה, כי כשהארכנו את החוזה לפני שנה היא אמרה משהו על זה שהיא רוצה לתת את היחידת דיור לבת שלה. אז היא התחילה לנבוח עלי שמה פתאום אני רוצה לסיים את החוזה לפני הזמן ומה היא תעשה עם הדירה עכשיו. אמרתי שאם היא רוצה להמשיך להשכיר אותה אני אמצע מישהו שירצה לשכור אבל היא אמרה שלא מתאים לה עכשיו כי שכירת דירה הולכת ביחד עם תחילת שנת הלימודים האקדמית (???) והיא עדין לא החליטה בכלל עם היא רוצה להמשיך להשכיר את היחידה והבן שלה חוזר לארץ רק באוגוסט ואז היא תחליט אם היא רוצה לתת לו את הדירה או לא אז בינתיים אין לה מה לעשות עם הדירה. אין לי כוח אליה. החלטתי שאני אעבור בכל מקרה ואם היא תמשיך להיות כלבה אני אספוג את התשלום. אני יכולה להרשות את זה לעצמי. בכל מקרה אני אחפש אולי אני אמצע מישהו שיקח את הדירה ל-3 חודשים. אם מישהו מחפש יחידת דיור נחמדה, בנויה בצורה לא לגמרי פונקציונאלית, חימום מים בגז שנראה כאילו הוא הולך להתקלקל שוב בקרוב אבל זה כבר לא בעיה שלי, חיבורי חשמל מוזרים שעושים בעיות ו3 כלבים של השכנים שמטילים בחצר וגם מלכלכים אותה, שיפנה אלי.

לדירה החדשה אני אביא חתול.  

עכשיו עברתי על המומלצים וקראתי את הקטע הזה ולא יודעת למה אבל הוא גרם לי לכמעט דמעה. איזה סיפור יפה.

  

יש לי וידוי

אתמול בערב רצחתי חשופית באכזריות. פשוט נמאס לי מהן. אני כל יום מוצאת עקבות שלהם על הנעלי בית ועל השולחן. בחמשי בלילה חזרתי הביתה אחרי טיול ומצאתי אחת גוססת באמצע הדירה עם כל מיני נוזלי חשופית מגעילים סביבה. העפתי אותה החוצה. ואז אתמול בערב כשחזרתי הביתה ראיתי אחת מטיילת על הקיר בחוץ. אז לפני שהיא נכנסה אלי הביתה פיזרתי עליה מלח. לא נשארתי לראות מה קורה לה אבל היום בבוקר כשבדקתי ראיתי כתם מגעיל על הקיר. אני מתנצלת בפני כל היצורים החיים על האכזריות אבל נמאס לי. התחתי לחפש דירה אחרת.

ביום חמישי היה טיול מהעבודה. בגדול אי אפשר להגיד שהתנאים שלי בעבודה מפנקים אבל מה שבטוח, הם יודעים לעשות טיול. הטיול היה כולו בשפלת יהודה, באיזור קריית גת ובית גוברין. הרבה נסיעה. בבוקר עליתי על אובטובוס עם מדריכה מעצבנת שפשוט חפרה כל הדרך עם קול ממש מעצבן. עצרנו לארוחת בוקר מצויינת בזכרון, ארוחה מהסוג שמשאירה אותי שבעה לכל היום. אחרי הארוחה תיקנתי את הטעות שלי ואני ועוד כמה אנשים שהיו על אותו האוטובוס החלפנו אוטובוס. גם שם המדריכה חפרה, על אותם נושאים בדיוק אבל בצורה קצת פחות מעצבנת. בפעם השלישית שעלינו על אוטובוס זה כבר היה לפי יעד ואי אפשר היה לבחור אוטובוס והמדריכה הראשונה היתה עליו. יצא ששמעתי את אותם סיפורים 3 פעמים ואני יכולה להסביר לכם על מרד בר כוכבא ועל המרד הגדול ועל 3 הסברות ללמה חוגגים את לג בעומר (שלושה סברות, כמו שהמדריכה חזרה וצינה כמה פעמים).

מסקנת ביניים: אם רוב חגי ישראל מתמצים ב"רצו להרוג אותנו, ניצלנו, בואו נאכל", הרי שלג בעומר הוא בסימן "רצו להרוג אותנו, הצליחו, בואו נשרוף את העיר".

החלק השני של הטיול כלל מגוון פעילויות לפי בחירה, אני בחרתי סנפלינג ואומגה במערות הפעמות וסיור (זחילה) במערות ח'רבת מדרס. קטע משעשע, אני זוכרת שהיתי בדיוק באותו טיול בכיתה ד, במערות הפעמון (בלי הסנפלינג), בעמק האלה איפה שדויד וגולית נלחמו ובמערות של בר כוכבא. אני לא זורכת למה אבל אז לא נכנסתי למערות אז החלטתי שהפעם זו תהיה חויה משלימה.

הסנפלינג גרם לי להרגשה שאני כבר זקנה כשרגע לפני שהמדריך זרק אותי לתוך בור באדמה עצרתי להתלבט אם אני באמת רוצה להכנס לשם ולמה אני צריכה את זה. אבל בסוף נכנסתי והיה לגמרי שווה את זה. מבחוץ זה נראה כאילו יש כמה בורות באדמה ופשוט משלשלים לשם אנשים. אבל אז אחרי שעוברים את הקטע הראשון ונגמר הבור פתאום מצאתי את עצמי תלויה מתקרה של מערה ענקית עם מספר חורים מלמעלה כשמכל חור יורד בנאדם. איזה מראה מדהים.

רגע לפני שנכנסנו למערות הבנתי שאני ממש הולכת לזחול שם והצטערתי על זה שבכיתה ד' לא נכנסתי למערה ואז היתי חוסכת לעצמי את החוויה הזו עכשיו והולכת לסיור אחר. מערות הן לא מקום טוב לגלות נטיה לקסטרופוביה, בעיקר לא כאלה שאי אפשר להסתובב אחורה ובעיקר לא כשיש עוד הרבה אנשים במערה שגומרים את החמצן. אותה המדריכה החופרת כנראה לא חפרה את המערות האלה ואמצע פשוט נכנסה לאחת לא נכונה. מזל שהיתי יחסית מאחור ועד שהגעת לצומת הבעיתי האנשים הראשונים הבינו את הטעות וקראו למדריכה לעשות אחורה פנה.

מסקנה שניה, אני באמת זקנה ועכשיו אני עדיין מרגישה את הברכיים ואני חושבת שמשהו שם זז מהמקום.

הטיול הסתיים בארוחת ערב איכותית והגעתי הביתה בערך בחצות. היה מצויין. לחשוב שיום לפני מוביל הפרוייקט שלי חשב שאולי בהתחשב בלחץ הלא נורמאלי של הפרוייקט מן הראוי שנוותר על הטיול. מזל שהבהרתי לו שאין שום סיכוי ושישכח מזה.

מילה על הנושא החם. אני לא מתכוונת לעזוב את הפייסבוק בעקבות הצעד החדש ובכלל. והסיבה העיקרית לכך שאני אף פעם לא אעזוב אותו היא שאין לי ולא הולך להיות לי חשבון פייסבוק ולא משנה כמה זה יהיה פופולארי. פייסבוק זה רוע והצעד האחרון שלהם עם הקטע של למכור מידע על משתמשים הוא רק הוכחה נוספת לכך. אני רק לא מבינה את האנשים שמתרגשים מהצעד הזה. הרי רוב האנשים שנמצאים שם כבר ויתרו לגמרי על כל הקטע של פרטיות. אז עכשיו הם מתלוננים על זה שמישהו החליט לנצל בצורה צינית את הפתיחות שלהם ולהרויח עליהם. הרי הם בעצמם עשו את כל העבודה בשביל האח הגדול, פתחו את הפרופיל שלהם לעולם בלי שום הגנות, נתנו לכל מי שרק רוצה את האפשרות לדעת עליהם הכל ועכשיו הם מתפלאים שמישהו ממש משתמש במידע הזה לטובתו האישית.

כל תופעת עדר כזאת, פייסבוק, קרוקס, סקיני ג'ינס, מקרבת אותנו עוד צעד ל1984.

שיהיה לכולנו שבוע טוב וחג שבועות שמח ואל תגזימו עם הגבינות, למרות מה שסיפרו לכם כשהיתם ילדים חלב זה לא באמת בריא.