יום שבת, 29 באוקטובר 2016

סימנים שבא החורף

לעצים כבר אין עלים.


מתחת לכל עץ יש סנאי שמן שלא מפחד מאנשים כי הוא עסוק בלהחביא אגוזים.


כיבו את כל המזרקות חוץ מהמזרקה החדשה בקטע האחרון של מסלול הנהר שהפעילו רק השבוע (סימן שנהינו מקומיים- אנחנו מתרגשים שפתחו את הקטע האחרון של מסלול הנהר, רק חבל שרק עכשיו הם נזכרו).


סגרו חצי מהברזיות בפארק.


הפאב שעל הנהר מודיע שהיום זה היום האחרון שלו השנה.


אין המון אנשים במסלול הליכהריצהאופניים לאורך האגם.


האלווין.


הצטננתי פעם ראשונה השנה.


 


 


הלכתי לעשות בדיקות מעקב, ביחד עם הבדיקות יש גם שקילה. לפני שעליתי למאזנים ציינתי שאני עצלנית לאחרונה. המאזניים אישרו. האח שלוקח דם אמר לי שזה לא שאני עצלנית, אני פשוט מתכוננת לחורף, כמו הדובים שצוברים שכבת שומן שלא יהיה להם קר. אני דובי ^-^


 


 


 


 


 


 

יום שישי, 28 באוקטובר 2016

Go Cubs

בכניסה לארט איסטיטיוד, אחד ממוזיאוני האומנות המובילים בעולם 


ובפיסבוק שלהם 



 


מחוץ למוזיאון פילד 

ובתוך המוזיאון 

האמריקאים האלה דפוקים


 

יום חמישי, 20 באוקטובר 2016

בדרך ל(דור קאונטי עצרנו ב)מילווקי

תאמת, אין לי מושג מה היה לאיגי וקסמן לחפש במילווקי, לדעתי היא סתם החליטה שמילווקי זה שם מגניב שמשתלב יפה עם יההה. רק בגלל שעברנו שם והאחד לא הפסיק לזמזם את השיר הזה שהוא מכיר רק 2 מילים מתוכו, הסכמנו לעצור שם ובסוף כולנו סיכמנו שזה היה בזבוז זמן. 


 


אבל נתחיל מהתחלה, או משישי בלילה, כשהאח של האחד, נקרא לו 2, ואשתו ההרה הגיעו לבקר. אחרי הביקור הקודם של ההורים של #1 כנראה סיפרו לכולם שאין מה לעשות בשיקגו, ולכן בכל השיחות עם מר וגברת #2 היה די ברור שלדעתם שיקגו זה בזבוז זמן ורק בגלל שהודעתי שאני לא מוכנה לטוס עם מזרקים הם הסכימו לבוא אלינו וביחד לשכור רכב ולנסוע מפה. אבל כמה ימים לפני הביקור חברים שלהם שיכנעו אותם ששיקגו דווקא ממש מגניבה ואולי כדאי להם לבקר פה כמה ימים. בסופו של דבר הם היו איתנו 4 ימים, 2 מתוכם בשיקגו ו2 בוויסקונסין, כי מה לעשות, אם רוצים לנסוע החוצה משיקגו זה גם החוצה מאילינוי. 


בניגוד לציפיות הלא מאוד גבוהות שלי, היה ממש סבבה. ההרה מאוד השתדלה לא להזכיר את ההריון ("בחודשים האחרונים" הפסקתי לאכול חריף ולשתות קפה ולעשות טיאראיקס, בלי סיבה מיוחדת) ואני הבנתי כמה אני מתגעגעת אליהם, למשפחה, לטיולים המשותפים, להכין ארוחות יחד, להתקשר ולהזמין אותם לארוחת בוקר בנדב קינוחים, ובעיקר לאופציה לשתות קפה בבית קפה בלי שהאחד יקטר על כמה שהקפה פה גרוע (באמת שהוא נהיה ממש מעיק בקטע הזה). וגם נזכרתי כמה שני האחים דומים אחד לשני ובעיקר ששניהם מעצבנים בדיוק באותה צורה, מה שגרם לי להגיד כמה פעמים שאני לא מאמינה שיש שניים מהדבר הזה. 


 


היומיים הראשונים היו קצת בעייתיים כי המזוודות של הזוג סירבו להגיע והאישה העבירה שעות ארוכות בשיחות טלפון עם נציגי חברת התעופה בהם היא פגשה את האדיבות האמריקאית המפורסמת והבינה, כמו כל מי שחי פה מספיק זמן, למה אמריקאים מסויימים בוחרים לקחת נשק ולירות בכל מי שסביבם. לכן את היום הראשון העברנו בהשלמת ציוד שיספיק לזוג עד שיגיעו המזוודות שלהם. יספיק גם עם המזוודות יגיעו רק עוד חודש. אבל הצלחנו להגיע לאתרי החובה וגם בפעם השניה מאז שהגענו לפה אכלנו את המנה המפורסמת של שיקגו, שיקגו סטייל דיפ דיש פיצה. אולי בעוד שנה ננסה שוב. 


בסוף, בלי קשר לשיחות הארוכות, המזוודות מצאו את דרכן אלינו ביום ראשון ב12 בלילה, בדיוק בזמן לכביסה ולצאת לוויסקונסין. 


בנסיעה לוויסקונסין כבר הכל היה רגוע, מזג האויר התבהר ואיפשר כמה תמונות מהממות של שלכת והמזוודות שהגיעו איפשרו לנו לדלג על כל האאוטלטים שיש בדרך. 


 


את ההזמנה של המלון בדור קאונטי אני עשיתי ורשמתי את השם של 2 כאורח עיקרי. לו יש שם אמריקאי ולי יש שם שהאמריקאים פשוט לא מצליחים להגיד כמו שצריך. מכיוון שקצת התעכבנו בדרך התקשרו אלי מהמלון והפקיד, שהתקשר לטלפון שלי, שרשמתי במפורש כמספר שלי, בלי בושה שאל "האם אני מדבר עם 2?". מכיוון שהטלפון היה מחובר לדיבורית של האוטו יצא שבאמת 2 ענה לו ולכן אישר שזה אכן הוא. כשהגענו למלון היה רשום לפקיד השם שלי והשם של 2 ולכן כשהוא קידם את פנינו הוא מייד הכריז "נתחיל עם 2". אחרי שהוא סיים אם 2 הוא פנה אלי ואמר "עכשיו אתם". הבחור פשוט נמנע מלנסות ולהגיד את השם שלי. כמעט וצעקתי עליו say my name bitch! אבל חוץ מזה המלון היה מקסים. הגענו אליו בחושך ולא ראינו את האזור ולכן בבוקר כל היופי הזה חיכה לנו בהפתעה. 


 


עכשיו הם עזבו והאחד חזר לעבוד עד 8 בערב והבית נראה עוד יותר ריק ממה שהיה קודם. אמא שלי הבטיחה שאם אנחנו לא נבוא בדצמבר היא תבוא לכאן. אני מחכה. 


 











 

יום חמישי, 13 באוקטובר 2016

בואו נדבר על זה

אני רוצה להגיד את זה לפסיכו שהתחלתי לדבר איתה אבל בשבוע הבא לא נדבר כי האח של האחד ואשתו יהיו פה (או שאנחנו נהיה איתם במקום אחר) ואני רוצה לפרוק את זה בינתיים. 


בסוף השיחה שלנו עלה נושא הלינה המשותפת בקיבוץ וכמובן שהפסיכו קפצה על המציאה הנפלאה, שהרי ידוע שהלינה המשותפת פצעה את נפשם הרכה של אינספור בוגרי החינוך הקיבוצי. זה די עצבן אותי כי עם כל הכבוד לכל פצועי הנפש, הקשיים שלי הם לא עם אותה ילדה שלא רצתה לישון בבית ילדים, הם עם המציאות הנוכחית, עם האכזבות והכשלונות, המרחק והבדידות ואני לא חושבת שיש מישהו שיכול לטעון שהקשיים האלה נגרמים בגלל אותה לינה משותפת. הפסיכו כמובן דיברה על אותה ילדה פצועת נפש שהתקשרה להורים שלה לבוא לקחת אותה כי היא לא יכולה לישון, אבל הילדות שלי לא היתה ילדות פצועה, אני התקשרתי להורים כי ידעתי שהם יבואו לקחת אותי.


וזה מה שלא הספקתי להגיד לה כי נגמר הזמן וגם קצת כי עצבן אותי הקלישאתיות בדימוי שלה. אני תמיד ידעתי שההורים שלי יבואו לקחת אותי. ידעתי שאמא שלי תעשה הכל בשבילי, תלך עד קצה העולם. כשהייתי חולה היא היתה שולחת את אחד האחים לקחת אותי מחיפה והייתי צוחקת שהיא כולאת אותי אצלה בלי האוטו כדי שאני לא אוכל לברוח. כשהיה לי רע גם לה היה רע, כשכאב לי היא רצתה לקחת את הכאב אליה ובחתונה שלי היא היתה מאושרת כמוני. כשהתחלנו להתארגן על המעבר אמא שלי הודיעה שנמצא דירה עם חדר אורחים כי כשאני אלד (איזה אופטימיות) היא תבוא לפה להיות איתי. וגם לפני. כששבוע אחרי שהגענו לפה האחד נסע לפילדלפיה לשבוע והשאיר אותי לבד היא הודיעה לי שבפעם הבאה שהוא עושה את זה היא תבוא לפה להיות איתי. כשחברה שלה תכננה להיות פה בינואר אמא שלי כבר התחילה לתכנן להצטרף אליה ואני הייתי בטוחה שמכל המשפחה היא תהיה הראשונה שתבוא לפה.


אבל אז גילו לה סרטן. וכשהאחד נסע לכנס היא היתה בכימותרפיה ואני הייתי לבד שוב. ובחודש שבו אם ההריון היה מגיע למקום הנכון הייתי אמורה ללדת במקום שהיא תבוא להיות איתי אני באתי להיות איתה בניתוח. בינתיים ההורים שלו היו פה פעמיים, אח אחד היה פה בדרך לכנס בבוסטון והאח השני יהיה מחר בדרך מקנדה לניו יורק. ומהמשפחה שלי אף אחד. אבא שלי אמר מהתחלה שהוא לא במצב בריאותי לטיסות טרנס אטלנטיות. האחים כל הזמן אומרים שהם יבואו לבקר אבל במקום זה כשיש להם רגע פנאי הם נוסעים לטרקים בגיאוגיה. הדוד היה באמריקה בסיור רפתות (אל תשאלו) אבל שיקגו לא היתה בדרך שלו. ואמא, שהייתי בטוחה שהיא הראשונה שתחצה את האוקיינוס כדי להיות איתי, היא לא באה. ואני לא יכולה לכעוס עליה שיש לה סרטן. אני יכולה לכעוס על העולם שוב אבל מה זה יעזור לי, אני והעולם כבר ממזמן בברוגז. חוץ מזה שזה קצת ילדותי, במקום לכעוס שרע לה, שקשה לה, אני כועסת שהיא לא באה אלי. 


אז אולי זה מה שחסר לי, זה הנעליים שהשארתי מאחור, הדבר הבסיסי הזה שהיה ברור מאליו, וחשבתי שאני יכולה להסתדר בלי או שאני יכולה לגרום להם להגיע לפה אבל אי אפשר. כל החיים שלי היה דבר אחד שידעתי בוודאות, שאמא שלי תלך עד קצה העולם בשבילי אבל מסתבר ששום דבר לא וודאי. 

יום שלישי, 11 באוקטובר 2016

חלומות בשנקל

יש לי קטע בחלומות שבתקופות מסויימות יש לי מוטיבים חוזרים בחלום ובאיזה שלב כשאני שמה לב למוטיב הוא הופך להיות סימן לחלום. למשל בזמן האחרון אני חולמת הרבה שאני בלי נעליים, אני יוצאת מאיפשהו  ומגלה שאין לי מושג איפה השארתי את הנעליים שלי. אז בפעמים האחרונות כבר הבנתי שזה חלום ואני לא צריכה לדאוג לנעליים.


יש מוטיב אחד חוזר שזה לא עובד עליו וזה שאני מחפשת איפה אני גרה. בחלומות האלה אני לא יודעת שאני חולמת ופשוט ממשיכה לחפש. 


אז נחזור לנעלים, הלילה שוב יצאתי מאיזה דירה (אחרי סיפור ארוך עם אבא שלי שלא זוכר דברים ואיזה נסיעה שהתערבבה עם אירועי הסופש) לכיוון הר כלשהו וגיליתי שאני יחפה ולא זוכרת איפה השארתי את הסנדלים. עכשיו אני לא יכולה ללכת יחפה להר ולא רציתי לחזור ולהתחיל לחפש את הסנדלים אז בגלל שזה חלום ובעקרון אפשר לשלוט על חלומות החלטתי שאני אשנה את החלום ככה שאני לא אהיה יחפה. המשכתי ללכת תוך כדי שאני אומרת לעצמי שאני לא יחפה, זה חלום ויש לי סנדלים, אבל זה לא עבד. המשכתי ללכת במסדרון של הבניין יחפה.


כשהתקרבתי ליציאה מהבניין ראיתי שיש דלת צדדית למסדרון שבעצם הובילה לכלום ואם אני אצא ממנה אני אפול 2 קומות. עוד קטע שיש לי בחלומות- אם אני נופלת אני תמיד אתעורר רגע לפני הפגיעה בקרקע. אז התלבטתי אם אני רוצה להתעורר מהחלום הזה או לא, אם אני לא מצליחה לגרום לזה שאני אנעל סנדלים אולי עדיף להתעורר ולא ללכת ככה החוצה ופשוט הלכתי לכיוון הדלת, יצאתי וכמובן שנפלתי.


רגע לפני סוף הנפילה התעוררתי, אבל לא באמת. חלמתי שהתעוררתי. ובגלל שהתעוררתי ירדה עלי מין שלווה וישבתי בשקט בחושך במשך כמה שניות, עד שמשהו נראה לי לא הגיוני ואז התעוררתי באמת, במיטה שלנו, עם האור המעצבן בחלון, התהפכתי וחזרתי לחלום הבא שכלל חתולים בקופסה ודלת מקלחת שלא ננעלת וכל הזמן אנשים נכנסים אז אין לי ברירה ואני הולכת להתקלח אצל אמא שלי.


 


ונעבור לפסיכולוגיה בגרוש. ברור שאני מנסה לשלוט על מה שקורה לי, כי אני אמורה להיות מסוגלת לשלוט על דברים, כמו שבחלום אני אמורה להיות מסוגלת לשלוט במה שקורה. ואני לא מצליחה, הדברים לא קורים כמו שאני מנסה, כמו שצריך. דברים פשוט לא מסתדרים ואני ממשיכה ללכת בלי הכלים המתאימים ליעד שלי. והדלת הזו שמעבר בה יעיר אותי מהחלום, זה אמור להיות החזרה לארץ, לשגרה, למוכר שעובד ולדברים שמסתדרים. 


אבל מה הקטע של הנעליים? למה אני שוכחת אותן בכל מקום? 


 

יום שבת, 1 באוקטובר 2016

תכלה שנה וקללותיה

עברה לה שנה. אי אפשר להגיד שהיא היתה שנה טובה.


שנה של תסכולים בלתי נגמרים, רגעים של יאוש מוחלט, ריבים שהשאירו אותי לבד, גם אחרי שהשלמנו כי תחושת החמיצות נשארה. שנה במקום זר, שנה שהזכירה לי שוב ושוב כמה אני לא טובה בהסתגלות. 


תכלה שנה מקוללת, שנה שהתחילה בבית חולים, שנה שבמהלכה הכרתי מקרוב את מערכת הרפואה לעשירים של ארצות הברית. שנה שאת רובה העברתי בבית לבדי, מאבדת את כל הביטחון העצמי שצברתי.


שנה שבה למדתי מה זה געגועים ואיך זה מרגיש כשכבר עברתי את הסף ואני יותר כבר לא מרגישה כלום לא מתגעגעת, לא זוכרת. היו לי חברים אבל אני כבר לא מרגישה קשר אליהם. התגעגעתי לשיחות, לקפה ביחד, להעביר את הזמן. פה הכל יעיל, באים, עובדים, הולכים הביתה ואז אני שוב לבד בבית כי האחד לא ממהר להגיע הביתה, ואני כבר לפעמים מעדיפה שלא יגיע, הבית יותר שלי כשהוא לא פה.


התחלתי טיפול בסקייפ. אני מאוד סקפטית לגבי הדברים האלה ועד כמה הם ישפיעו עלי אבל הגעתי למסקנה שאין לי ברירה, אני חייבת לנסות כי זה או זה או שאני טסה חזרה לארץ ומשאירה אותו פה, שיעשה מה שבא לו.


תכל שנה חדשה, עזבו ברכות, רק תנו לי לעבור אותה בשלום.