אני לא יודעת אם כתבתי את זה כבר

אבל אני לא אוהבת אנשים.

 מתחיל להמאס לי מהאנשים סביבי. יכול להיות שזה בגלל שאני כל כך הרבה זמן באותו מקום עם אותם אנשים. אבל ממש נמאס לי. אני רוצה לדבר עם אנשים אבל אני כבר יודעת לאן השיחה תגיע.

זאת מדברת רק על הילדים, זה עומד, זה חולה, הבעל שוב עצבן את המטפלת.

זאת חופרת כל היום על נדלן, מצאו דירה, הקבלן מניאק, העסקה נפלה, מצאו משהו אחר, רוצה נהריה, רוצה חיפה.

זה על החופשה הבאה שהוא רוצה לקחת במקום זו שנדפקה לו, מה שגורם לו לחזור שוב ושוב על סיפור החופשה שנדפקה.

זה מקטר שיש דיונים כל הזמן ואז מגיע לדיון וכל הדיון במקום להקשיב מנסה להראות כמה הכל פשוט והוא לא מבין למה אחרים מבזבזים את הזמן שלהם על לעשות דברים שברור שאין בהם צורך בזמן שרק לו יש עבודה חשובה. 

ואז באה זאת ואומרת "שוב את מדברת על הילדים שלך? די נמאס לי לשמוע בוא נדבר שוב על פוליטיקה. אתה מצביע שמאל? זה כי שטפו לך את המוח. ראיתם את ynet? שמאלנים כולם" אפילו כשהיא מסכימה עם מישהו זה נשמע כאילו הם מתווכחים. וכל זה בנימה כל כך תוקפנית, כל הזמן מנסה להקטין את מי שהיא מדברת איתו, לבטל. (דווקא בקטע של וואינט היא צודקת, זה ממש מוגזם בזמן האחרון)

 

טוב, האמת שאת שלושת הראשונים אני די מחבבת. כיף לשבת איתם לקפה, לשמוע אותם כצליל רקע. הראשונה, למרות הרכלנות הבלתי אפשרית שלה היא חברה טובה. בשניה אני מקנאה כי גם אני רוצה להתחיל לחפש דירה. בשלישי אני מקנאה כי הוא יודע להנות מהחיים. 

הרביעי מתחיל לעלות לי על העצבים.

את האחרונה אף פעם לא סבלתי. היא מעידה על עצמה "אני יודעת שאני קלאפטה", אני רוצה לשאול אותה אם בקלאפטה היא מתכוונת כלבה.  

 

וכל הדיוני צוות אפשר לצפות בדיוק מה יהיה. 

זה: "אבל את יכולה להסביר מה האינטואיציה (לא) ובאיזה נוסחה מתמטית השתמשת (לא) ואיך את יודעת שאין בעיה (כי זה עובד) ואני לא מבין למה לא עשיתם כמו שההוא במאמר שלו עשה (כי זה לא המקרה), אבל את יכולה שוב להסביר את הנוסחה הזו ואיך הגעת אליה ולמה זה עובד?

זה: "אני לא מבין למה אנחנו עושים את הדיון הזה, למה צריך לזמן את כל האנשים האלה כדי לשמוע מה מישהו עשה? מה בדיוק אנחנו אמורים לעשות כאן?"

כלבה: רגע, אז בעצם עשיתם ככה וככה? (כן, זה בדיוק מה שאמרתי לפני רגע) טוב, אני רק מסבירה לעצמי, אז מה שבעצם את אומרת זה שעשית ככה וככה. (כן) אז בעצם, אז כן. טוב, את יכולה להמשיך (תודה)"

ההוא שעולה על העצבים: אבל אני לא מבין, למה לא לעשות ככה? הרי זה ברור שזה הפתרון (לפני רגע אמרתי שנעשה ככה, רק לא הגענו לזה) אבל אני לא מבין מה הבעיה? כל ספר לימוד שתפתחי מראה איך עושים את זה. אני לא מבין למה זה בכלל בעיה. 

זה: "את יכולה להסביר את מה שכתוב בעוד 3 שקפים? (כן, כשאני אתקדם 3 שקפים) אז מה בעצם את עושה (אני עושה...) את עושה ככה וככה (לא, אני עושה...) אז את עושה אחרת (תן לי לסיים משפט, קיבינימאט)

ועוד אחד חייב לענות על כל דבר. רוב הזמן הוא עושה את זה בשקט במלמולים לעצמו ואז זה בסדר, סתם זמזום, אבל מדי פעם הוא מתפרץ. "ברור שזה ככה" (זה לא כזה ברור) או שמישהו אחר שואל שאלה ואחרי שעונים לו האיש המדובר חייב להוסיף עוד הסבר ואם לא לכולם אז לפחות למי שיושב לידו הוא ממשיך להסביר את התשובה. 

והבוס, חייב לדבר, חייב להוסיף משהו. מסביר למי ששאל מה הוא שאל, מסביר את התשובה, חוזר על מה שאמרים ביתר פירוט (אבל אני כבר אמרתי את זה) "אבל אני מחזק את מה שאמרת למקרה שלא כולם הבינו".

 

לפעמים אני תוהה אם זו אני שלא מבינה. אם לכולם זה נראה כל כך הגיוני לנהל דיון בצורה כזו, אם המנהל לא מרגיש שום צורך להפסיק את ההתנהלות הזו, אולי אני לא באמת מבינה את מטרת הדיונים האלה. 

היום היה דיון צוות. אני באופן אישי לא הייתי צריכה להגיד כלום אבל כל כך עצבן אותי איך שיש אנשים שלא נותנים לאחרים לדבר שפעמיים התפרצתי על אנשים. מחר אני מעבירה דיון. כבר עכשיו אין לי כוח. אני כל כך הולכת לצעוק שם על אנשים. 

 

אני יותר מדי זמן באותו מקום עם אותם אנשים

אני לא אוהבת אנשים

טיול יין, מלחמות וטפשות ישראלית

כמו שנאמר בפוסט קודם, באדיבות המשפחה הראשונה יצאנו לסופשבוע בצפון. אם מזדמן לפה קורא מאזור תל אביב שאומר לעצמו עכשיו "רגע, היא לא מהצפון בעצמה?" אז לא, חיפה זה לא הצפון, זה צפון מרכז. יש עוד שני חבלי ארץ לפחות (תלוי איך סופרים) שנמצאים צפונית לחיפה. 

מזג האויר היה מושלם, לא יכלנו לבקש יותר מזה. האוטו החדש נסע כמו בובה והצימר היה מקסים. קיבלנו נוף מדהים לעמק החולה ולאגמון ושקט כזה שהאחד לא הצליח לישון מרוב שקט. אפילו החתולים והכלבים היו שקטים. 

את יום חמישי פתחנו בעצלנות. טוב נו, הטיול עוד לא התחיל. למרות ששנינו הברזנו מהעבודה יצאנו רק בצהרים אחרי אריזה חפוזה שכללה לדחוף כל מה שנכנס לתיק גב ולזרוק כמה מעילים באוטו כי לך תדע, יכול להיות קר.

 

היום הראשון הוקדש לאחד ממעשי החלם המפורסמים ביותר של המדינה- עמק החולה. באגמון כבר היינו כמה פעמים, גם בעונה הזו של השנה וראינו את העגורים (משם בא לי הרעיון לעיצוב ההזמנה לחתונה שלנו) אז בחרנו לגוון ולשם שינוי הלכנו לשמורה. כשנכנסנו הקופאית בכניסה אמרה לנו "אתם יודעים שכאן זה לא האגמון, נכון?" כבר סימן טוב. היה ריק לגמרי מלבד כמה קבוצות בית ספר ואיזה משפחה אחת מאוד רועשת. למי שמתלבט בין ביקור בשמורת החולה לבין אגמון החולה התשובה היא חד משמעית- האגמון. אבל אם גם הייתם שם אז גם השמורה נחמדה. יש לה אופי שקט כזה, יותר רגוע. הולכים בין הגומא ועל המיים, יש מלא שפמנונים גדולים ומכוערים וכמה נוטריות שמנסות להתחמק מהם. ויש גם איזה שני ג'מוסים ליד חבילת חציר כנראה שמו שם כדי לשכנע אותם שלא ילכו. בערב ניסינו ללכת לאיזה מסעדת שף רומנטית בראש פינה אבל מבט מהיר בתפריט גילה שאין לצימחונים מה לחפש שם ומכיוון שהאחד צמחוני עברנו לג'אוני. אני חייבת לציין שפעם המקום הזה היה יותר מיוחד, עכשיו הוא מרגיש כמו סתם עוד בית קפה. 

 

יום שישי התמקד באזור הרי נפתלי, שם היה הצימר שלנו. איזור מקסים, קצת יותר ירוק והוא יכול להיות טוסקנה קטנה. קטנטונת. הכל שם כרמים ויקבים. ביקרנו ביקב אדיר, טעמנו יין וגבינות וקנינו בקבוק קברנה שמצא חן בעינינו. אחר כך טיול טרקטורונים באזור, אנחנו ועוד 4 זוגות. לכולם היה ברור שהגבר נוהג ורק האחד שלי נהיה גבר אשכנזי פתוח והציע לי לנהוג. השארתי לו את התענוג, אני יותר נהנית מהדרך מאשר מהנהיגה. במקום של הטרקטורונים עוד מכירה וטעימות של יין מקומי אז בדקנו גם אותו.

בערב חיפשנו מסעדה אחרת שהעלון בצימר המליץ עליה אבל כנראה שהיא נסגרה כי לא מצאנו אותה. במקום הלכנו לדג על הדן שבאופן מפתיע דווקא שם היה לצמחוני מה לאכול. אני אכלתי בעיקר פורל. במרק, בסלטים ובמנה עיקרית. המסעדה עצמה מאוד רומנטית, יושבת על הנהר עם כמה ברווזים לבנים בחצר. הם הציעו גם יין אבל הספיק לנו. 

 

את היום האחרון העברנו בגולן. ביער אודם ביקרנו בג'ובה הגדולה. אתם ידעתם שיש ג'ובה גדולה ביער אודם? היא באמת גדולה. יש מסלול די קצר שמגיע עד לג'ובה אבל אנחנו לא הסתפקנו בו והקפנו את הג'ובה. אם לא ביקרתם עד היום בג'ובה הגדולה כדאי לכם. היא מרשימה. נכון שאתם תוהים עכשיו מה זה לעזאזל ג'ובה? אל תתהו, סעו לראות.

אחר כך המשכנו לסיור מלחמות וטנקים. אנדרטת עמק הבכא, שם טיילנו בחפירות ובונקרים וצפינו בנוף מקנה של טנק. הר בנטל (תהינו לעצמנו, אם הר בנטל הוא הבן של טל, אז הר אביטל שנמצא לידו והוא אבי-טל הוא בעצם סבא שלו?), גם הוא עם חפירות ופסלים של חיילים ומוזיקת מלחמה. מצודת כ"ח וסיפור קרבות והפסדים. ולסיום אתר הנצחה חדש עם מסדר טנקים מדורות שונים שהוצאו משרות. הבחור טנקיסט במיל' לא הסתיר את התרגשותו למראה שרמן ועוד כמה רוסים.

אבל יש בגולן עוד דברים חוץ אנדטאות וטנקים. בהר בנטל למשל, ליד החפירות יש גם בית קפה חמוד עם נוף מהמם וגן פסלים עם דמויות מקסימות. ויש את גמלא. הגענו לשם לקראת סגירה כשכבר סגרו את כל המסלולים ונשארנו רק עם נוף ושני צלמי טבע עם מצלמה בגודל קנה של טנק שמצאו אזניה שחורה בקצה השני של ההר וחיכו שהיא תקום כבר, בתקווה לפני שסוגרים את האתר.  עוד דוגמה לטמטום ישראלי, הסיפור עם הנשרים. פעם היו שם מלא, היום סופרים עשרות בודדות בעונה. עצוב איך שאנחנו הורסים לעצמנו אוצרות טבע. 

 

זהו, היה סופשבוע מקסים, חזרנו עייפים אך מרוצים, דרך ההורים משני הצדדים כדי להגיד שבת שלום והביתה, שם חיכתה לנו לאסי ממורמרת על כך שהשארנו אותה לבד עם אוכל שהיא לא אוהבת. מה לעשות, אם הייתי משאירה לה את האוכל שהיא אוהבת היא היתה אוכלת את הכל כבר ביום הראשון, ובגלל שזה יותר מדי אוכל ליום אחד היא היתה מקיאה את הרוב ונשארת רעבה יומיים. אז במקום השארתי לה הרבה אוכל שהיא לא אוהבת ואוכלת רק אם אין לה ברירה. היא תתגבר.  

זהו, חזרה לעוד שבוע רגיל. הנה כבר עבר יום שני, עוד מעט מגיע עוד סופשבוע. 

 

 

 

מרמורים

יש קטע במשפחה של האחד (AKA המשפחה הראשונה) שכל יום הולדת קונים מתנה גדולה מהאחים וההורים ביחד וכל שנה מחדש יש דיונים מה לקנות לאח התורן. אז הפעם גיסתי תפסה יוזמה ושאלה אותי מה האחד רוצה ליום הולדתו. עניתי- צימר . ככה זכינו לנו בשני לילות בסופשבוע לבחירתנו במהלך החודשים נובמבר-דצמבר. אז לפני כמה שבועות הרמתי טלפון, פתחתי יומן וסיכמתי תאריך. החישוב אמר ככה- ביום שישי אני אמורה לקבל מחזור, אם הוא שוב ידפוק איחור אז ביום ראשון, לכל היותר שני. שבוע אני אתבאס, אעשה את הבדיקות דם שהרופא שלח אותי אליהם, ובסופו נצא לצימר ואני ארגיש יותר טוב. 

אוקי, בא שישי, אין מחזור. כצפוי הגיע בראשון בצהרים, דימום עדין של תחילת מחזור. ואז הפסיק. אין יותר. עכשיו, הרופא נשים אמר לי לעשות בדיקת דם ביום השלישי של המחזור, אבל ממתי? ניסיתי להשיג את הרופא בטלפון אבל הוא חזר אלי בדיוק כשעברתי במנהרה (נדוש, אני יודעת, אבל זה באמת מה שקרה) ולא הצלחתי לענות לו ולא הצלחתי לתפוס אותו שוב. אז כמובן פניתי למרשתת היודעת כל ואחרי ביקור במספר פורומים והשארת שאלות הגעתי למסקנה שעוד לא מתחילים לספור. מחכים. והמחזור לא מגיע. בינתיים שלחתי את האחד לעשות בדיקה של גברים אז בלי הרבה תקווה ורק כדי שלא יאלץ סתם לעשות בדיקה מפדחת בדקתי שאני לא במקרה בהריון. אני לא. ברביעי בערב הוא התחיל. מה שאומר שא' הטיול נדפק וב' לא ברור אם סופרים מהיום של הדימום הרציני, שזה חמישי, יוצא שאני צריכה לעשות בדיקת דם בשבת. שוב בדיקות עם המרשתת הצלחתי להרגיע את עצמי שאפשר לעשות את הבדיקות ביום 3-5. אז נעשה ביום ראשון.  

אגב בדיקות הריון, יש בסופר פארם 2 סוגים שנראים זהים לחלוטין חוץ מזה שעל אחד כתוב שהוא תוך 30 שניות. אז לקחתי אותו, למה לא. בהוראות שלו כתוב- בדיקה חיובית מתקבלת תוך 30 שניות, לבדיקה שלילית יש להמתין 5 דקות. מה לעזאזל זה אומר, לבדיקה שלילית יש להמתין 5 דקות?  אז מה בדיוק מקבלים אחרי 30 שניות? אם בדיקה חיובית תתקבל תוך 30 שניות עד 5 דקות, למה למכור את זה כבדיקה תוך 30 שניות? מניאקים כולם.  

בסוף הטיול היה ממש כיף ותאריך מושלם מבחינת מזג אויר וכמעט הצלחתי להתעלם מהמחזור, חוץ מההגבלות המבאסות שלו, אבל זה פוסט מרמור אז על הטיול אני אכתוב בפוסט אחר. 

היום בבוקר קמתי וזכרתי שהיום מתחיל קורס אירובי במקום העבודה אז ארזתי לי תיק ולקחתי יוגורט שאני לוקחת כל בוקר ולפני שיצאתי מהבית ניסיתי להזכר מה אני צריכה לזכור. בסוף סיכמתי אם עצמי שאני צריכה לזכור רק את היוגורט ולעשות בדיקות דם בבוקר. רק כשהגעתי לעבודה נזכרתי שלא לקחתי את התיק שהכנתי . למרבה המזל ביטלו את השיעור הראשון אז לא התבאסתי יותר מדי. 

לפני כמה זמן הורדתי אפליקציה של הקופת חולים ומסתבר שיש לה קטע דפוק וכל פעם שמתקבלת תוצאה של בדיקת דם אני מקבלת התראה. זה דפוק כי א' בודקים הרבה דברים, ככה שכל היום קיבלתי התראות ובסוף לא היו תוצאות של שום דבר חשוב וב' מה בדיוק אני יכולה לעשות עם תוצאות של בדיקות דם באמצע היום. 

אז כשהגעתי הביתה בדקתי את תוצאות הביניים. מסתבר שאין לי חיסון אדמת, יש לי נוגדנים ואין לי וירוס בשתי בדיקות שונות, יש לי ערך אחד בתקן ואחד מעל התקן ועוד הרבה בדיקות שעדין בתהליך. הדבר שהכי לא מומלץ במצב כזה זה להתחיל לבדוק בגוגל מה זה הדבר הזה שיש לי מעל לתקן אז כמובן שזה הדבר הבא שעשיתי. התוצאה הראשונה בגוגל הפנתה אותי לאיזה פורום רפואי שם מישהי שאלה על הבדיקה הזו והרופאה ענתה לה שאי אפשר להתיחס רק לערך אחד בבדיקה וזה יהיה לא מקצועי לענות לה על סמך מספר אחד. הסכמתי לגמרי עם הרופאה והמשכתי לחפש. רק אחרי שהאחד התעצבן עלי שאני אפסיק לנסות לפענח דברים שגוגל בעצמו אמר לא לא לעשות ויתרתי ועזבתי את הבדיקה בשקט. בינתיים. כל הכבוד לקופת חולים על השקיפות והכל אבל זה ממש רעיון רע ככה לתת לאנשים גישה לתוצאות של הבדיקות שלהם לפני שיש מסקנות מלאות. זה סתם מכניס אנשים לסרטים. תראו אותי, עכשיו אני עצבנית על האחד כי הבדיקה שלו יצאה טובה ושלי לא. סתם שוויצר. 

 

עוד קצת על עבודה

שבוע שעבר התחיל ללא מוטיבציה. פשוט כלום. יומיים מצאתי את עצמי בוהה במחשב ותוהה למה לא בא לי לעבוד. מכיוון שהמשוב מתקרב ניסיתי להסביר לעצמי מה לא בסדר כדי שאני אוכל להגיד את זה בשיחה. המחשבות האלה רק דיכאו אותי יותר. ואז שמתי לב בשני בערב שרק בסוף היום אני מצליחה לעבוד. אז שלישי עשיתי ניסוי. הגעתי לעבודה מאוחר (9 אבל הכל יחסי) ויצאתי באמצע היום לחומוס, מה שהכריח אותי להשאר עד מאוחר כדי להשלים שעות עבודה. בערך בסביבות 4 אחהצ סוף סוף תפסתי מוזה ורכבתי על השוונג כל עוד הוא היה שם. יצא שבין 4 ל8 בערב עשיתי יותר מאשר עשיתי ביומיים וחצי שלפניו. חזרתי על הניסוי ביום רביעי, ועבד באותה רמה. 

יום חמישי הוגדר מראש כיום שלא עובדים בו. מהימים האלה שמסתכלים ביומן והוא כולו תפוס בישיבות, אז אפילו לא ניסיתי. הבוקר התחיל עם שיחת משוב שהוקדמה. היא התחילה בחצי שעה איחור וכמובן שלא הסתיימה בזמן וכבר היינו צריכים לעבור לדיון אחר חשוב. הדיון האחר היה חשוב כי היו בו 4 דורות של מנהלים- מנהל, מנהל של מנהל, מנהל של מנהל של מנהל ומנהל של מנהל של מנהל של מנהל. יש אצלנו היררכיה מאוד עמוקה. נדמה לי שבין המנהל מדרגה 4 למנכל יש עוד דרגה אחת או שתיים אבל המבנה הארגוני משתנה כל הזמן ככה שזה גמיש. לחשוב שפעם המנהל מדרגה 4 היה המנהל הישיר שלי.

אני הצגתי בדיון הזה וכנראה שהייתי אמורה להיות לחוצה אבל דווקא הגעתי די אדישה. התגובה שלי לרוב ההערות היתה פשוטה- אתה צודק, צריך לטפל גם בזה, אני אוסיף למסמך. דווקא היה דיון מועיל. למנהל מדרגה 4 יש המון ידע, אני תמיד נהנית לדבר איתו. המנהל מדרגה 3 לא נראה לי שהבין כל כך על מה אני מדברת אז הוא שתק רוב הדיון. המנהלים מדרגה 1 ו2 כבר ראו את מה שהיה לי להציג כמה פעמים אז הם פשוט נתנו הערות תומכות. היו עוד כמה אנשים חשובים אז זה טוב לעשות רושם. באיזה שלב שני אנשים בצד התחילו להתלחש אז אני עצרתי את ההצגה והסתכלתי עליהם במבט נוזף. הראשון השתתק והשני לחש לו "עכשיו הסתבכת". אני אפילו לא צריכה להגיד כלום :)

אחר כך הלכנו לאכול ואז הזכירו לי שיש 3 אנשים שאני צריכה להגיד להם מה לעשות אז את יתרת היום העברתי בדיוני עבודה איתם. 

אגב דיוני עבודה, היום הלכנו לדיון שבו אחד האנשים שעובדים איתי היה צריך להציג את העבודה שלו בפני מנהלי הפרוייקט (אין חפיפה ביניהם לבין המנהלים מהדיון הקודם, ההיררכיה אצלנו הולכת גם לרוחב). הבחור החדש בפעם הראשונה נתקל בתרבות הדיון בפרוייקט- אנחנו מגיעים לבניין שבו הם נמצאים, האנשים שבשבילם זומן הדיון נמצאים אבל כרגע באמצע דיון אחר ולא טורחים להתיחס אלינו או לעובדה שהם בעצמם ביקשו את הדיון הזה. אז הוא שוחרר חזרה לעבודה אבל אני נלכדתי על ידי המנהל הקודם שלי שנמצא באותו אזור ופיתה אותי באמצעות קפה מהמכונה שקנינו לו כמתנת פרידה לשיחה ארוכה על החיים. נראה לי שהוא ממש מתגעגע לעבודה הקודמת שלו. אני לא מתגעגעת לתקופה שהוא היה מנהל אבל טוב לשמור על קשרים אז כמובן שלא הזכרתי את העניין אפילו ברמז. 

אז מה היה בשיחת משוב? הצלחתי להגיד את מה שרציתי ואפילו בצורה יפה ולא מאשימה. והצלחתי להגניב גם את עניין המחשב (בטופס המשוב יש שאלה- האם העובד מרגיש שקר כלשהו ומה הוא צריך כדי להרגיש יותר טוב. המנהל הסתכל עלי ואני עניתי בתגובה "לא יודעת. מחשב חדש?" אז עכשיו הובטח לי שיטפלו גם בעניין הזה). באופן עקיף דאגתי להחזיר לעצמי קרדיט על עבודה שעשיתי בעבר (ועכשיו אני עושה שוב) שמשום מה המנהל בטוח שמישהו אחר עשה. הדיון מרובה מנהלים שהתרחש מיד אחר כך גם תרם לכך כשאחד החשובים שאינו מנהל ציין את החלק שלי באותה עבודה כאשר הוא הזכיר שנעשתה כבר עבודה דומה "אבל רק ג'אסט יודעת איך היא עשתה את זה". אני יודעת, יש פה ביקורת סמויה, אבל העיקר שהקרדיט נשאר שלי. אז מצבי כרגע ממש טוב. חוץ מזה אני תוהה כמה פעמים אפשר לעשות קפיצת מדרגה בין שנה לשנה כש"זה לא שבשנה הקודמת לא היית מוצלחת, אבל השנה נתת עוד קפיצה". אז השנה נתתי קפיצה ברמת הניהול. אם לפני שנתיים לא הייתי בטוחה שאני בכלל יכולה לעשות את זה ולפני שנה הייתי במקום של "מראה יכולות" אז השנה הוכתי יכולת ניהול מרשימה. ואני בכלל רציתי להיות במסלול התפתחות מקצועי ולא ניהולי. אף פעם אי אפשר לדעת לאן אפשר להגיע. 

אז זהו, עוד שבוע, אולי עכשיו אני אמצע איפה השארתי את המוטיבציה שלי. 

 

 

 

כמה "מומחים" צריך לראות

כדי להיות בטוחים שהם שמו לב לכל מה שצריך לשים לב אליו?

לפני כמה חודשים החלטתי שצריך לעשות משהו בעניין הברכיים. ידיד אמר לי שהוא הלך לפיזיוטרפיסט של מכבי חיפה והוא ממש טוב, עלה על הבעיה שלו ברגע ועזר לו. אז הלכתי גם. הפזיו' הסתכל קצת, מישש קצת וקבע שיש דלקת והיא תשאר שם לתמיד. תמיד יכאב לי ואין מה לעשות נגד זה. כדי להקל על הכאב אני צריכה מדרסים וקרח אחרי פעילות. וכדי שאני לא ארגיש שסתם שילמתי לו 250 שקלים, לא כולל עלות של המדרסים, הוא הדגים לי איזה תרגיל שאפשר לעשות, אם ממש בא לי. הוא אבחן שיש גיד אכילס קצר אבל שום דבר לעשות בקשר לזה. לזכותו יאמר שהמדרסים באמת הקלו משמעותית. 

לא קיבלתי את הקביעה שלו. התקשרתי לגיסתי הרופאה לעתיד לשאול אם היא יודעת על אורותופד טוב. היא התקשרה לאמא שלה שיש לה קשרים וחזרה אלי עם שם של אורתופד והוראה ללכת רק אליו. חיפשתי אותו באינטרנט ומצאתי אותו במועדון של מכבי חיפה. כנראה שממש משתלם לטפל בשחקני כדורגל של מכבי חיפה. האורתופד קצת יותר השקיע, שלח אותי ללכת הלוך ושוב, להתכופף, לקפוץ על רגל אחת, מישש. נתן הפניה לפיזיותרפיה וצילום וכדי שאני לא ארגיש שסתם שילמתי 200 שקלים השתתפות עצמית רשם גם המלצה להמנע מכיפוף ברכיים. למרות שלא הסכים עם הקביעה של השכן שלו שאין מה לעשות, עדין המליץ עליו לפיזיותרפיה. 

החלטתי שאם כבר מישהו שאני לא ממש סומכת עליו, לפחות הפעם אני לא אשלם הרבה ופניתי לפיזיותרפיסטית של הקופת חולים. היא ביטלה את הקביעה של הפיזיו' של מכבי חיפה שאין מה לעשות וצחקה על ההמלצה לא לכופף ברכיים. היא אמרה שאין לה ממש מה לעשות עם הצילומים שעשיתי אבל כדי שאני לא ארגיש שסתם בזבזתי כמה שעות במכון רנטגן היא הסתכלה עליהם ולא ראתה כלום. היא גם אבחנה גיד אכילס קצר אבל לשם שינוי נתנה תרגילים לשיפור ותרגילים לחיזוק השריר וטיפול בגלי רדיו קצרים. וראתה משהו שנראה לה מוזר אז היום בטיפול היא ביקשה ממישהי אחרת להסתכל. 

אז היום ראיתי את מומחית מספר 4 ברשימה. לשם שינוי היא אבחנה בעיה חדשה- הפיקה של הברך מסובבת ונוטה פנימה או משהו כזה. אז היא הדביקה אותה למקום עם מין נייר דבק כזה של פיזיוטרפיסטים. ואחרי שביקשה ממני להתכופף הודיעה לפיזיו' הרגילה שברור שכואבות לי הברכיים, תסתכלי על הכיפוף, הוא קטסטרופלי. הברכיים נוטות פנימה בצורה משמעותית. חייבים לעבוד על הנושא.

סיכום ביניים: צריך מדרסים, לא צריך צילום אבל יש, צריך למתוח גיד אכילס, צריך לחזק את השרירים וצריך לשים לב טוב לתנועה ולא לתת לברכיים לנטות פנימה. היה צריך 4 מומחים לאסוף את כל המסקנות יחד. אתם חושבים שזה מספיק או שאולי איזה מומחה חדש יראה משהו שהאחרים לא ראו?

 

העיקר שנהיה בריאים.

 

נראה אותך אומרת את זה

יש לי שיחת משוב שבוע הבא. בדרך כלל שיחת משוב זה הזדמנות להגיד למנהל מה שאני חושבת.

עם המנהל הקודם הייתי אומרת כל מה שאני חושבת. הוא היה מאוד מעריך אותי על הכנות שלי ומתעלם לגמרי מכל מה שאמרתי.

עכשיו יש מנהל חדש ונראה כאילו די אכפת לו ממה שאומרים לו. מה שאומר שאולי עדיף לא להגיד את הכל. העניין הוא שאני לא מרוצה בזמן האחרון ואולי השיחה הזו היא הזדמנות להבין עם עצמי למה אני לא מרוצה ולהגיד את זה. אז אני כבר שבוע מנסה לחשוב לעצמי מה אני רוצה להגיד וככל שאני יותר חושבת על זה זה יותר מעיק עלי, אז החלטתי לאסוף פה את מה שיש לי להגיד, ככה זה פחות יעסיק אותי במהלך היום.

אז ככה...

מה שאני עושה היום זה בדיוק מה שעשיתי לפני 4 ו5 שנים. אז עשיתי חלק א וחלק ב בפרוייקט 1, עכשיו אני עושה בדיוק את אותם חלקים בפרוייקט 2. נכון, עכשיו אני עושה אותם יותר טוב ועכשיו לכל חלק כזה יש צוות שכולל אותי ועוד מישהו, ככה שבפועל אני מנהלת 2 צוותים ועוד פרוייקטון מילוי. אבל בסופו של דבר אני עושה אותו דבר כמו לפני 4 שנים. 

בין פרוייקט 1 לפרוייקט 2 עשיתי עוד פרוייקט במשך שנתיים, אבל את הפרוייקט הזה לא מזכירים. לא מזכירים אותו ליד אנשים מסויימים כי מטעמי פוליטיקה ארגונית זה מרגיז אותם ולא מזכירים אותו גם בתוך המחלקה. נראה כאילו מעדיפים לשכוח אותו. נכון, הפרוייקט הזה היה פרוייקט פיתוח שבסופו של דבר לא מצא לקוח ונסגר אבל מאז נכנס פרוייקט חדש שעסק באותם נושאים. וכשנכנס הפרוייקט החדש, את מי בחרו לטפל באותם נושאים שמכל האנשים רק לי יש נסיון איתם? נכון, לא אותי. את הקלאפטה (הגדרה שלה) של המחלקה שעושה מה שבראש שלה אז אפשר לתת לה רק את הנושאים המעניינים. מה התירוץ של המנהל? מה שאת עושה יותר חשוב אז שמתי אותך שם כדי לא "לבזבז" אותך על הדברים הפחות חשובים. כן, אני בטוחה שכשחשבת לעצמך את מי אני אשים על הנושא הזה אמרת "זה נושא לא חשוב, ניתן אותו לקלאפטה". 

וזה לא רק זה, אנשים אחרים שעבדו איתי על הפרוייקט באים אלי מדי פעם בבקשה שאני אשחזר דברים שעשיתי שם, אז אני מפנה אותם למנהל שיתעדף. תשובת המנהל די קבועה: יש לנו צורה אחרת לעשות את הדברים האלה, תפנו להוא. למרות שההוא לא באמת עסק דווקא בדברים האלו, אני כן, אבל הוא המטפל הרשמי בדברים האלה. בעצם כל השנתיים האלו שעבדתי על הפרוייקט הזה וקיבלתי משובים מאוד חיוביים מכל מנהלי הפרוייקט (שבגלל שיטת הניהול אצלנו אף אחד מהם לא המנהל שלי בפועל) כאילו לא קרו. חזרתי לאותה נקודה שממנה לפני 4 שנים מאוד התאמצתי לצאת. המנהל הנוכחי שאז לא היה מנהל פעם הזכיר לי אמירה שלי מאותה תקופה שאם לא נותנים לי לצאת מפרוייקט 1 אני עוזבת. או עוברת מחלקה או מתפטרת, העיקר לצאת משם. אבל מאז שהוא נהיה מנהל הוא כנראה שכח את זה. 

כמובן שאם אני אצליח להגיד את זה אז תבוא השאלה "אז מה את כן רוצה לעשות". אני צריכה לחשוב על תשובה עד שבוע הבא

ועוד משהו, המחשב שלי לדעתי הכי ישן במחלקה. הוא גרוטאה. אמרתי את זה למנהל הקודם, הוא אמר שהוא יטפל בזה. כמובן שהוא לא עשה כלום. נראה אם המנהל הנוכחי כן מתכוון לדאוג לעובדים שלו. 

 

זהו לבינתיים, מטרה לשבוע הקרוב- להרחיב את הקטע. נראה אותי אומרת את כל זה בסוף 

ועוד שבוע מתחיל

היום בבוקר קמתי עם כאבי מחזור נוראיים, כאלה שאני לא יכולה ללכת ישר. מאז שהפסקתי עם הגלולות לא היו לי כאלה כאבים. חזרתי למיטה והתקפלתי מכאבים ועל הדרך הודעתי שאני לא מגיעה. לקראת הצהרים כבר הרגשתי יותר טוב אבל הודעתי וגם התעצבנתי על מנהל המעבדה שהתקשר, כשלא עניתי לו כתב לי סמס תתקשרי אלי דחוף ואז כשכבר היה לי כוח להתקשר אמר רק רציתי לשאול אם את באה לפגישת בוקר. אז לא. לקחתי לי יום עצלנות, גם כפיצוי על סופשבוע מבאס. בדיעבד זה לא היה כל כך הכרחי וגם לא עשיתי כלום חוץ ממרתון פרקים של איש חשוב מאוד (דווקא סדרה סבבה) אבל כבר לא היה לי כוח לשנות את דעתי.

השבוע נתתי לאחד לשכנע אותי לעשות משהו שאני ממש לא אוהבת לעשות- ללכת לרמי לוי בחמישי בערב. בכל יום המקום הגדול הזה עושה לי פוביה, בחמישי בערב כשעמוס שם אז אני בכלל יכולה להשתגע. למזלו הPMS עייף אותי ולא היה לי כוח לקטר אז סתם עמדתי עם העגלה בזמן שהוא העמיס ואחר כך עמדתי עם העגלה בתור לגבינות בזמן שאיזה טמבל התחיל לריב עם העובדת כי הוא רצה שהיא תגרד לו מוצרלה על המקום ולא האמין לה שמה שיש בקופסה היא גירדה לפני רבע שעה. ואחר כך עמדתי עם העגלה בתור לקופה שאמנם היו לפני רק שתי עגלות, אבל בזמן הזה האחד הספיק לעשות עוד סיבוב איסוף. כל אחד שם עם עגלה שמספיקה לחודש, או לשבוע למשפחה של 10, אני הרגשתי לא נעים מהעגלה החצי ריקה שלי (שמילאה לי חצי אוטו, הכל יחסי). טוב נו, אמנם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לקנות בשופרסל המאוד יקר שליד הבית אבל זה סתם גורם להרגשה לא נעימה שמישהו עושק אותנו. 

ועוד משהו חשוב- סוף סוף גשם. אמנם אני עדיין לא השתכנעתי סופית, עוד לא החלפתי את הבגדים בארון, אבל הסימנים טובים. אני אוהבת גשם.

 

שיהיה נובמבר גשום וקריר ותרגישו טוב 

 

...

התלבטתי אם לכתוב את זה או לא לכתוב את זה. מצד אחד זה באמת אישי, מצד שני, למה יש לי יומן אם לא בשביל זה.

כשהתחתנו הפסקתי לקחת גלולות. אמרתי לעצמי שניקח את זה באיזי, בלי לחץ, ניתן לטבע לעשות את שלו. אם אחרי שנה לא יקרה כלום אז נתחיל לדאוג. איפשהו ברקע היה את העניין שאולי מתישהו ניסע לפוסט אבל זה תמיד נראה רחוק.

אבל אז הנסיעה לניו יורק ושיחות עם אנשים, עם מנחים פוטנציאלים, עם חברים מהלימודים שכבר נמצאים בפוסט וההבנה- יש סיכוי שעוד שנה אנחנו כבר נהיה במדינה אחרת. ואני לא רוצה ללדת במדינה אחרת. אני לא רוצה ללדת לבד, אני רוצה את אמא שלי לידי. היא אמרה לי כבר עוד לפני החתונה כשדיברתי איתה על האופציה הזו שאם אני יולדת בחול היא תבוא לגור לידי לכמה חודשים ואני מאמינה לה שהיא באמת יכולה לעשות את זה. אבל אני לא רוצה לכמה חודשים, אני רוצה אותה בתור נוכחות קבועה בחיי הילדים שלי כשיהיו. אני רוצה להיות ליד אנשים קרובים במקום מוכר. אני לא רוצה חופשת לידה במקום שאני לא מכירה ולא יודעת לאן ללכת ואל מי לפנות.



המחזור שלי די סדיר והיה אמור להתחיל בשני בערב. לא הגיע. בשלישי כל פעם שהלכתי לשרותים הייתי במתח כמו נערה ששכחה לקחת גלולות, רק עם תקווה הפוכה- שלא יגיע. ניסיתי לצנן התלהבות, הרי יש עוד גורמים שיכולים להשפיע. היה הטיול והיה לחץ סביבו, היו המעברי שעות בין פה לניו יורק. שותפה שלי למשרד נסעה לחודש, אל תצחקו אבל המחזור שלנו הסתנכרן (אל תשאלו איך אני יודעת) ועכשיו היא לא פה, אין לגוף שלי עם מי להסתנכרן. אני לא יודעת מה זה.

היום עשיתי בדיקה. פס אחד. שלילי. אני רוצה לבכות.

אוטו חדש

האם זה נחשב הטרדה מינית אם המנהל שלי מבקש שאני אביא לו נשיקה?

האם התשובה משתנה אם יש לי על השולחן שקית של hershey kisses שאף אחד חוץ ממנו לא אוכל?

 

סוף סוף קיבלתי את האוטו החדש. כבר 3 חודשים אני תקועה עם רכב מעבר מעפן שרק עושה בעיות, אני ממש מתגעגעת למאזדה 2 החמודה והכחולה שהיתה לי. התלבטתי קשות אם לקנות אותה בסוף העסקה אבל התגובה של האחד להצעה הבהירה לי שלא כדאי. נראה שהרעיון לקחת אוטו למוסך יותר מפחיד אותו מאשר אותי, מה שאומר שאם יהיה לנו אוטו אני אצטרך לטפל בו והמחשבה הזו עושה לי רע. אז החלפתי אותו באח הטיפה יותר גדול, מאזדה 3, גם כי הוציאו את ה2 מההסדר ליסינג וגם מתוך תקווה שבקרוב אני אצטרך אוטו משפחתי. למרות שכמו שזה נראה כרגע לפני שאני אצטרך אוטו משפחתי אני אחזיר אותו ואשלם הרבה קנס על סיום מוקדם של העסקה כי נעבור למדינה אחרת לעשות פוסט. מצד שני אם הייתי קונה אותו סביר להניח שגם היה כאב ראש למכור אותו ובסוף גם הייתי מפסידה במחיר.

אז יש מאזדה 3 מגניבה ומצויידת היטב. יש מצלמת רוורס שזה נשמע לי כמו מתכון לאסון, אחרי שמתרגלים לדבר כזה אם יום אחד זה מתקלקל אז לא נעים. יש בקרת שיוט, שזה קצת בזבוז בכבישי הארץ אבל אולי אפשר להשתמש בזה בבוקר בכביש 22. ה2 היתה מתחילה לרעוד ב 130 קמ"ש, אולי עדיף לתת לאוטו לשלוט על המהירות, במיוחד מאז ששמו מצלמות מהירות על הכביש הזה. 

ויש את הקטע הזה שאין מפתח, רק שלט. פעם ראשונה שאספתי את האחד עם האוטו החדש הוא התחיל ללחוץ על כל הכפתורים ולשאול מה זה עושה. "זה כיבה את המנוע! באמצע הכביש". לפחות זה היה ברמזור. 

 

מאז שחזרנו החתולה נראית מבואסת. נראה לי שהיא אוהבת את אח שלי יותר מאשר אותנו. הצמחים החצי מתים שלנו ממש התאוששו בזמן שלא היינו. נראה לי שאני אביא את אח שלי לפה פעם בשבוע סתם שיעשה נעים לבית. 

 

הגיע הזמן לכתוב על הטיול

אחרי הכל אנחנו פה כבר הרבה זמן. חזרנו ביום שני. המזוודה שלי חזרה ביום שלישי (הטיסה חזרה היתה קשה, חלק מהמזוודות החליטו לעשות עצירת ביניים ארוכה יותר מהמתוכנן). היום סוף סוף אין 2 מזוודות פתוחות באמצע הסלון (ההורים שלו היו צריכים את המזוודה חזרה,  אני סתם לא הצלחתי למצוא את המתאם חשמל למצלמה אז בלית ברירה פרקתי את המזוודה). העברתי את התמונות מהמצלמה למחשב ומשם לפיקאסה (זה מה שעושה מי שמסרב לעשות פייסבוק או אינסטוש) ואפילו פרסמתי פוסטתמונות. יש סיכוי שהג'טלג נגמר אחרי שהלילה ישנתי כמעט 12 שעות. אז אפשר כבר לכתוב.

 

טיסות. סיוט. לא פלא שהמזוודה לא הצליחה לעבור את שתיהן. אני בכלל התפלאתי שהיא הצליחה להגיע לניו יורק. שעה קונקשן בפריז, נראה לכם מספיק? לא אם הטיסה מהארץ יוצאת באיחור של שעה וחצי. שדה התעופה של פריז ממש ארוך כשצריך לעבור את כולו בריצה, מזל שנעלתי נעלי ספורט. 

בכלל הנעלי ספורט האלה עבדו שעות נוספות בחופשה הזו. בעיקר בשבוע הראשון שהאחד עבד ואני טיילתי לי לבדי. ואז בערב הוא הגיע אחרי יום שלם של ישיבה ורצה ללכת קצת. ניסיתי להסביר שאני כבר הלכתי מספיק היום אבל הוא התעקש, מה אני לא אתן לו ללכת לבד. 

קיבלנו מהאוניברסיטה דירה חמודה בגיניץ' וילג', חדר וחצי, קומה שלישית, כזו שבתל אביב ישכירו ב4000 שקל לחודש. האוניברסיטה שילמה עליה 4000 דולר לשלושה שבועות. מעניין אותי אם בניו יורק אנשים מצלמים מילקי במכולת בניו ג'רסי, שם הכל זול יותר ויש פחות מיסים. 

שכונה מגניבה עם המון מועדוני קומדי, כל פעם שהגענו הביתה מישהו שאל אם אנחנו מעוניינים במופע קומדי הערב. בסוף שבוע כל הרחובות מלאים ויש רעש עד השעות הקטנות. לדייר בדירה יש מכשיר רעש לבן.

 

מה עושים? אני בעיקר אהבתי את הפארק. מילא הסנאים, כאלה יש בכמויות בכל פיסת דשא, אבל בפארק עצמו יש גם כל מיני ציפורים מגניבות וצבים וצ'יפמאנקס, שזה כמו סנאי רק יותר מהיר בלי הזנב המיותר הזה. האחד צילם סרט של 2 דקות של צב מנסה לצאת מהאגם. אני שוקלת להעלות אותו ליוטיוב. מעניין כמה צפיות הוא יקבל. 

 

ומוזיאונים. גדולים באופן מוגזם. אני יודעת לתקתק מוזיאונים, את המט עשיתי ביום אחד, על רוב האגפים עברתי בצורה חלקית, ראית חדר אחד הבנת את הרעיון. רק על המעניינים יותר עברתי בצורה בצורה שיטתית. את הנשיונל היסטורי עשיתי ביחד עם האחד. הספקנו לראות בעיקר דינוזאורים ומעופפוזאורים (פטרוזאורים אם אתם מתעקשים להשתמש במונח המדוייק) תערוכה מיוחדת בתשלום אקסטרה על דינוזאורים שעפו. כל התערוכה חשבתי עלי ועל אח שלי בגיל 10 (אני בגיל 10, הוא 8.5), בתקופה שבה יכלנו לנקוב בשם של כל דינוזאור. איך היינו חוגגים שם אם היו לוקחים אותנו. מצד שני עם כל העומס בעיר הזו אני בגיל 10 הייתי חוטפת שוק ולא מוכנה לצאת מהמלון. את המומה עשינו ביחד עם אח שלו ואשתו, הם התעיפו אחרי 2 קומות, מאטיס ואומנות של המאה ה20, אנחנו עברנו עוד בוויש זריז על פוסט מודרני.

 

קניות- אנחנו לא טובים בזה. ביום הראשון קניתי מצלמה ב B&H או כמו שהיא נקראת בפי הישראלים החנות של הדוסים. כמו בארץ גם בניו יורק אצל החרדים אפשר למצוא את הדברים הכי זולים. מזל שהספקתי לקנות אותה ביום שני כי בשלישי היא כבר נסגרה למשך כל החג כדי שהדוסים שם יוכלו לרדוף אחרי יהודים ולשכנע אותם לעשות ארבעת המינים. דרך אגב, זו הסיבה היחידה שבגללה לא מומלץ להזדהות כיהודים בניו יורק. הטיסה חזרה היתה בראשון בצהרים ככה שבבוקר עוד הספקנו ללכת לשם לקנות לאחד מחשב חדש (אחרי שהוא לקח את שלי). היה שם עמוס כמו במאפיה אחרי פסח. רק כשהגיסים הגיעו הם לימדו אותנו על האאוטלטים ואיך קונים בהם אז קנינו קצת בגדים. וגם לקחנו במזוודה חלק מהקניות שלהם כי להם לא נשאר מקום. 

קטע מצחיק בצ'ק-אין במטוס, הדיילת של אייר פראנס כבר היתה מוכנה להעלות את המזוודות שלנו אבל אז היא אמרה "אה, אני רואה שאתם ממשיכים לתל אביב" ובמבט של אוי לא, עכשיו אני צריכה לשאול את השאלות המפגרות האלה שלהם התחילה "ארזתם לבד?" חסכו לה ואמרנו כן, ארזנו לבד, המזוודות היו איתנו כל הזמן, אף אחד לא נתן לנו להעביר משהו (השמטנו את הקניות של הגיסים, חששנו שהיא לא תדע מה לעשות עם זה). 

 

אז זהו, היה כיף, המצברים התמלאו חלקית ואפילו האחד הצליח לעבוד קצת. חזרה לשגרה ולעבודה. 

 

שיהיה לכולם שבוע מוצלח ושלא יסגרו את ישראבלוג. 

 

 

פוסטתמונות (מוקטנות כדי שלא יכאב בעיניים)

ניו יורק עיר ענקית עם פארק ענק באמצע והניגודיות הזו משגעת

  

   

יש נקודה אחת בעיר שבה ניתן לראות את שני הבניינים הגבוהים ביותר

   

אגב בניינים, זה מרכז הסחר העולמי ביום בהיר וביום מעונן

     
  

וזה האמפייר משתקף בבנין אחר

היצורים המטופשים האלה כל כך מתוקים שאני לא יכולה להפסיק לצלם אותם

  

אבולוציה במיטבה- הזנב של הסנאי לא טוב לשום דבר חוץ מאשר לגרום לבני אדם לחשוב שהוא חמוד. ורק בזכות זה הוא שורד.

יש גן חיות באמצע הפארק. האמת, גן האם בחיפה מרשים באותה מידה

    
  

אבל אין בגן האם כאלה שגם עושים טריקים

   

יש גם פארקים קטנים. ויש בהם יונים

רק רגע... זה בובות

אגב בניינים 2

רואים את פסל החירות? הוא נמצא באמצע של החלק השמאלי של התמונה

נכון שחשבתם שהוא יהיה גדול יותר?

זה זירת ההחלקה בבניין רוקפלר

וככה היא נראית מחלון חנות הלגו שליד

עוד תמונות מהפרק

     

 

יש עוד מלא תמונות אבל נראה לי שמספיק. קניתי מצלמת כיס קטנה וחמודה שממש נכנסת לכיס, מה שעושה את זה מאוד נוח להסתובב איתה. האחד שאל אותי למה לא קניתי כבר מצלמה טובה. עניתי לו שלא ראיתי את התמנות שהוא צילם במצלמה הממש איכותית שלו (היא כבדה, לא היה לו כוח להסתובב איתה. שלי נכנסת לכיס :) )

חשבתי שהג'טלג כבר עבר אבל עובדה שאני לא מצליחה לישון עכשיו. 

להציל את ישראבלוג, עונה 2

אני רוצה לכתוב על הטיול אבל אין לי כוח ואני גם צריכה לסדר את התמונות קודם, אז אני אעשה את זה פעם אחרת. בינתיים אני אגיב לנושא שהיה חם פה בזמן שלא הייתי.

 

---

 

תקציר העונה הקודמת: נענע10 זימנו את עורכת התכן לשימוע לפני פיטורים. העורכת רמזה בעדינות וכל מיני חברים שלה טענו בבטחון מוחלט שאם יפטרו אותה יסגרו את ישראבלוג כי אין אף אחד אחר שיעשה את זה. קמה מחאת האוהלים גרסת ישרא והפיטורים בוטלו. 

 

בעונה הנוכחית: פיטרו את עורכת התוכן (מוזיקה דרמטית). הפלא ופלא, לא סגרו את ישרא ואפילו מונה עורך חדש, ולכו תדעו, הוא אפילו מצליח לפנות לעצמו זמן להמלצת העורכים. מכיוון שאני לא באמת יודעת מה תפקידיו הנוספים של עורך תוכן אני לא יכולה להעריך את הביצועים שלו, אבל אני לא מרגישה בעיה עם התכן. 

 

מוזיקת פתיחה

אז מה היה לנו מאז סוף העונה הקודמת: עקב הקמפיין המאוד אגרסיבי של כמה בלוגרים, אנשים החליטו שהבית נמצא בסכנה אמיתית. חלק בחרו לפעול כמו יהודים טובים וחיפשו לעצמם בית בטוח יותר. חלק אחר, בעיקר מובילי הקמפיין, ניסו לקדם פעולות ולהקים סוג של קואופרטיב או איזה תוכנית הזויה אחרת. חלק נשארו אבל כנראה משהו באווירה המלחמתית גרם להח להרגיש פחות נוח ולאט לאט הבלוגים שלהם דעכו. חלק פשוט התעלמו מהרעש וניסו להמשיך לכתוב בשקט. 

ואז נפלה ההודעה על הפיטורים (מוזיקה דרמטית). מאבק חדש קם. מובילי המאבק התחילו לחשוף הוכחות לדעיכת האתר- הסטטיסטיקות המרשימות שלהם שמוכיחות כמה הם מוכשרים ואהובים דועכות. אבוי, שוב הם לא יוכלו להראות כמה אנשים צמאים למוצא פיהם. ובנוסף יש כל מיני בעיות טכניות שמוכיחות שנענע10 לא משקיעים בצד התכני של האתר. זה לא קשור לעורכת תכן, עורכת תכן לא מתעסקת בתמיכה טכנית, אבל אם כבר התחלנו לצעוק אז למה לא לצעוק את הכל.

המשך יבוא... (כותרות סיום)

 

ואיפה אני בעניין?

 אני באופן אישי שקלתי את האופציה היהודית אבל החלטתי שאין מה למהר. אם הבית ישרף נמצא אחר. חבל סתם להזמין מובילים, לקחת יום חופש, בלאגן. אולי התוכן של הבית ישרף אבל זה לא שהוא כזה איכותי, אולי זה הזמן לספות חדשות. יש כמה אנשים פה שיהיה לי חבל להפרד מהם אבל מצד שני היו הרבה בלוגרים בעבר שנעלמו או שסתם הפסתי לקרוא אותם ויש קוראים שסתם נמאס להם. 

שקלתי שוב את האופציה הזו כשפורסמה התוכנית על קניית האתר בידי הקוראים. כאן חשבתי לעצמי- אם זה קורה אני בטוח עוזבת. אני לא עזבתי את הקיבוץ להצטרף לקיבוץ של אנשים שחושבים שהם מבינים משהו באינטרנט. אבל אז הבנתי שזה הזוי מדי ולא יקרה. חבורה של כותבים לא יקנו להם אתר. הרבה יותר ריאלי להקים אתר חדש ולמצוא מתכנת טוב שידע לקרוא את קבצי הגיבוי של ישרא וימיר אותם חזרה לבלוגים באתר החדש, אבל הם לא יעשו גם את זה. אנשים שטובים בצעקות פחות טובים במעשים. 

גם אני מרגישה ירידה בפעילות. אני לא הולכת להציג גרף פעילות כדי להראות כמה אני פופולארית כי אני לא. וגם כי זה נראה לי מטומטם. יש פה מדיה ישנה שפעם היתה יחודית אבל היום יש לה המון חלופות ואולי היא פשוט לא רלוונטית כמו שהיתה. 

אני די מחבבת את המקום הזה אבל כל הדיבורים האלה על בית ומשפחת הבלוגרים גורמים לי להרגיש שאין לי יותר מדי מה לחפש פה. לא באתי לפה לחפש משפחה, באתי לכתוב את מה שיש לי בראש ולהחשף למה שעובר לאנשים אחרים בראש. אני כותבת כי זה עושה לי טוב ואני קוראת כי זה מעניין אותי. אני לא חלק ממשפחה ואין לי פה חברי נפש. אם זה מה שהמקום הזה אז כנראה אני לא שייכת. 

בינתיים אני פה, מתעלמת מכל המתלהמים. אני לא ארד מהארץ בגלל כמה מתלהבים שמצלמים מילקי בברלין ואני לא אעזוב את האתר בגלל כמה מתלהבים שכואב להם הסטטיסטיקות שלהם. אם יסגרו אני אקפל יפה את כל הבגדים במזוודה ואסע. לא לברלין. 

 

 

ג'אסט בעיר ה(מאוד)גדולה

קראתי פה הרבה בטבלט, אבל רק עכשיו האחד הסכים לשחרר את המחשב שלי אז אני יכולה גם לכתוב.

כשרק הגעתי לניו יורק חשבתי לעצמי, מה את דפוקה? אני שונאת את תל אביב, למה לעזאזל חשבתי שאני אהנה לבד בניו יורק במשך שבוע? אני שונאת צפיפות ושונאת המון אנשים ובלאגן. 

אז זהו, שזה לא כמו תל אביב רק פי מאה יותר. זה בכלל לא. מסודר פה ונוח. תוך יום אני כבר יודעת למצוא את עצמי ברגע. נכון, גוגל מפות מאוד עוזר בנושא, אבל גם בלעדיו, הכל פה כל כך מסודר, כל הרחובות בשתי וערב, ממוספר בסדר עולה. מספיק להסתכל בצומת הקרוב ואני יודעת בדיוק איפה אני. והכל גדול ומרווח. יש מקום. נכון, יש המון אנשים, אבל יש להם המון מקום. יש המון מדרכה ואין עליה מכוניות. המכוניות אפילו לא קרובות למדרכה. 

והרכבת התחתית נוחה, אפילו האוטובוס בסדר. וגוגל כמובן יודע הכל, איך הצלחנו לצאת לחופשה בלעדיו? יש לי מפה ויש עליה כוכבים וכל יום אני הולכת בין הכוכבים הקרובים. 

ויש פארק ענקי. באמצע עיר סואנת וצפופה מישהו שם פארק והוא פשוט שם גדול וירוק ומלא סנאים. ומדשאות ונגנים בכל פינה ומזרקות ואגמים ואנשים בסירות. ואפשר ללכת שם יום שלם ולא להגיע לחצי ממנו. 

אין אופק בניו יורק. לכל כיוון שמסתכלים רואים בניינים. רק בניינים. הייתם חושבים שאת הבניין הכי גבוה יראו מכל מקום, אבל לא. שני בניינים ליד האמפייר סטייט כבר לא רואים אותו. את מרכז הסחר החדש רואים מרחוק אבל רק אם עומדים ברחוב הנכון ומסתכלים לכיוון הנכון. בניין אחד הצידה והוא מוסתר. 

ביום הראשון הוא לקח אותי לסיור התמצאות קצר, להכיר את הסביבה. צפון, דרום, מזרח, מערב, זה כל מה שצריך לדעת. בהתחלה קצת התחרפנתי כשניסיתי למקם את עצמי לפי הצל, כי הוא ברח לי. הייתי יכולה להשבע שלפני רגע הצל שלי היה בצד השני, ועכשיו הוא הסתובב. אבל אז הבנתי, זה לא השמש, זה השתקפות שלה מהבניין ממול. אז על הצל אי אפשר לסמוך, אבל על גוגל כן. (על החבילת חול של הוט מובייל קצת פחות, אבל גם הם הצליחו לפעול בסופו של דבר). 

אז כן, אני בהחלט יכולה להסתדר ואפילו להנות לבד בעיר הזו. 5 ימים עברו ברגע ועכשיו הוא סיים את מה שהוא עשה פה ומצטרף אלי לטיולים. הייתי יכולה להסתדר לבד עוד כמה ימים, אבל גם איתו יהיה כיף. 

 

פתקים משדה התעופה

.

 

...

האחד לקח את הלפטופ שלי והשאר לי את שלו. הלפטופ שלו דפוק, המקש של ה-ו מקולקל, כל המקלדת לא במקום ועכשיו גם האינטרנט לא עובד. אז אני כותבת על הטאבלט. תמיד זה חוזר לטבלט.

לאסי מנג'סת. כשבא המדביר סגרתי אותה בחדר שינה ופתחתי את החדרון שמשמש לנו מחסן כי יש לו חלונות ורציתי שיהיה כמה שיותר מאוורר. עכשיו סגרתי שוב את החדרון כי החלונות פונים לכביש, אבל ברגע שהיא גילתה שיש עוד חדר בבית היא לא מוכנה שיהיה סגור, היא מסתובבת ליד הדלת שלו ומבקשת להכנס.

פעם לפני שהיא היתה, כשנסעתי עם חברה לחול, השארתי את הבית ריק ואת האוטו בתחנת רכבת שיחכה לי עד שאני אחזור. עכשיו צריך לבקש מאח שלי שיבוא להיות איתה שלא תרגיש לבד, אז צריך להשאיר את הדירה במצב שהוא יכול לגור בה וצריך להשאיר לו את האוטו ואז זה תיאומים להגיע לרכבת. והאוטו עדיין מצפצף אז הבאתי אותו למוסך של הליסינג והם התקשרו למוסך האמיתי ושם אמרו להם שכנראה שכחו לאפס אותו אחרי הטיפול האחרון אז הוא חושב שהוא צריך טיפול. אז אני משאירה לאח שלי אוטו שצריך פסיכולוג.

אני מצוננת לגמרי. בצהרים הלכתי לקפיטריה לקנות תה, אמרתי לה שאני רוצה אדום כזה (פירות יער או שקר אחר) אבל היא אמרה לי את לא רוצה נענע ממי? נענע זה טוב. את מצוננת? זה יעשה לך טוב. אז לקחתי תה ירוק עם נענע כי לא היה לי כוח להתעקש. בדרך כלל אני לא אוהבת תה ירוק אבל הפצצתי אותו בסוכר וגם אני מצוננת אז היה בסדר. בא לי לקחת מחר יום מחלה אבל מחר זה היום האחרון שלי בעבודה לפני הנסיעה והיום כל האנשים שאני עובדת איתם לא היו אז אני צריכה לבוא מחר לוודא שהם יודעים מה לעשות כשאני לא אהיה.

אני במחזור.לפני החתונה הייתי מתבאסת מהמחזור בגלל הכאבים. עכשיו אני מתבאסת מסיבה אחרת. נראה לי ששוב יוצא לי פצע הרפס. זה כבר פעם שניה בחודש. אוף

המלחמה על הבית לא נגמרה

הנבלות רק ניצלו את הפסקת האש לבנות מנהרות חדשות. סליחה, קן טרור חדש. 

דברים שאת לא רוצה לגלות שבוע לפני טיסה:

1. שכבר שבועיים יש שביתה בחברה שאיתה את הולכת לטוס וכרגע 50% מהטיסות מתבטלות. אם יש לי 2 טיסות, לכל אחת 50% סיכוי, מה הסיכוי שאני אגיע לניו יורק להתאחד עם בעלי?

2. שיש קן צרעות ענקי בבוידם ולפי הריח הן הצליחו להרוג משהו. 

לא יודעת אם זה מזל או חוסר מזל שהאחד יצא היום לניו יורק. מצד אחד לפחות הפעם הוא לא ינסה להתמודד בעצמו עם המפגעים, מצד שני אני נשארתי לבד עם חתולה, קן צרעות ולפי הריח גופה של משהו. דווקא המדביר היה יכול להגיע היום אחר הצהריים אבל חשבתי שעדיף מחר בבוקר לפני שאני הולכת לעבודה, כי ככה אני לא אצטרך לבלות את הלילה מחוץ לבית. חשבתי לא נכון. היום בערב לא יכלתי יותר לשהות בדירה עם הריח הזה. אז נסעתי לקיבוץ מתוך מטרה להתאכסן בדירה של אמא שלי שכרגע נמצאת בארה"ב (כן, גם אתה אני הולכת להפגש שם. ממש מפגש משפחתי).  ליתר בטחון התקשרתי לאח שלי לוודא שאין לו תוכניות על הדירה. אין לו אבל בכל מקרה הוא לקח את המפתח של הדירה איתו לעפולה ויחזור רק ב11. מה זה הטירוף הזה, קורס פסיכומטרי עד 10.30 בערב? קשה באימונים, קל בקרב? מזל שההורים שלי לא גרים יחד. נסעתי במקום לאבא שלי, עשיתי מקלחת וישבתי וקראתי עיתוני חג עד שאח שלי חזר. 

 

עכשיו אני לבד. לגמרי לבד, בלי חתולה, בלי בעל, בלי צרעות. אני והדירה הגדולה של אמא שלי, בקיבוץ השקט והקריר. אולי מחר אני אתגנב לחדר אוכל לארוחת בוקר קיבוצית איכותית. או שאני אשכנע את אבא שלי להביא לי אחת. או שאני פשוט אסע לדירה לפגוש את המדביר. ואחר כך אתחיל לחפש דירה חדשה. אני יודעת שאסור להכנע לטרור, אבל אין על מי לסמוך במדינה הזו. 

 

אם מישהו יגיד לי שנה טובה אני יורה בו. 

 

עדכון מהיום (שני). בבוקר בא המדביר. היה בשוק מגודל הקן. אמר שלפי הגודל הן פה כבר שנה לפחות. מסתבר שזה לא הפליטים מהקן בתריס שבנו קן חדש, הקן בתריס היה רק פרובינציה של הקן הגדול. הוא גם חיפש את מקור הריח אבל לא מצא גוויה. אולי הצרעות אכלו אותה.

הגעתי הביתה בערב ועדיין היה ריח של גוויה אבל פחות חזק. עכשיו יש ריח שסנו מגדירים אותו כפירות הדר וסיגליות. נניח. הצצתי לבוידם ויש שם שדה קטל של צרעות. נראה לקראת הערב אם אפשר לישון פה הלילה כי אין לי כוח לקיבוץ שוב. למרות שנראה לי שאבא שלי שמח שלשם שינוי אני באה אליו לסיוע ולא לאמא שלי.

מכירים את זה שיש לכם הרגשה גועלית כזו אז אתם מחפשים אוכל שיתאים להרגשה? אז עכשיו החלטתי לאכול את הפשטידה טבעונית שאין לי מושג למה אמא של האחד החליטה לקנות לראש השנה וכמובן שאף אחד לא אכל אותה אז אנחנו קיבלנו אותה כי האחד צמחוני אז הוא אמור להיות רגיל לתחליפי אוכל. אז זהו, שלא. הדבר הזה גועל נפש. כמו שאני מרגישה עכשיו. מתאים

שבוע דפוק

הודעת שירות לציבור:

אל תדברו בטלפון בזמן שאתם חוצים כביש! 

 

 

---

 

שום דבר לא בסדר.

 

נתחיל בקטנה. אחרי שהמשקפיים שאהבתי נשברו לפני בערך חודש קניתי חדשות. בגלל שבאופטיקנה הזוג השני הוא כמעט חינם (אחרי שהזוג הראשון עולה פי 2 ממה שהוא צריך) אני בדרך כלל קונה 2 זוגות, שיהיה ספייר. אבל הפעם גם לאחד נשברו המשקפיים אז ניצלנו את הזוג השני לקנות זוג לכל אחד במחיר שפוי. אז אין לי ספייר. ובתחילת השבוע הצבע של המסגרת התחיל להתקלף. מעצבן ובדרך כלל לא קורה. עד היום תמיד חזרתי לאופטיקנה למרות המחיר הגבוה שלהם בגלל האיכות. אבל מסגרת אחת נשברה, השניה מתחילה להתקלף אחרי חודש, כנראה שנאלץ להפרד. בכל מקרה הבאתי את המשקפיים חזרה לחנות ועכשיו אני עם הספייר הישנות שהמספר שלהן כבר קטן לי. 

 

עוד מארועי לפני בערך חודש, נגמר לי הליסינג. בגלל כל מיני שטויות של המקום עבודה שלי יצא שבמקום לשמור את האוטו הישן שלי עד שיגיע החדש אני צריכה להחזיר את הישן ולנסוע על רכב חליפי, הווה אומר רכב בן 3 לפחות שהנהג הקודם שלו כנראה לא דאג לו יותר מדי. מהרגע שקיבלתי אותו הוא הבהב לי עם נורת תקלה כללית וציור של ספר עם מספר. עיון בספר הרכב הראה שיש לו בעיה עם הנורית של לוחית הרישוי. שיחנק, לא אוטו שלי. לפני שבוע גיליתי שהתוקף של הטסט של האוטו נגמר בסוף החודש ואף אחד לא חשב לספר לי, אז קבעתי להביא את האוטו לטסט בהנחה שהם יסדרו כבר את עניין הנורית. אבל השבוע נוסף מספר חדש מתחת לנורת התקלה והפעם הלך פנס קדמי. עם זה כבר אי אפשר למשוך אז לקחתי אותו למוסך שבמפעל והם החליפו את שני הפנסים. יומיים אחרי הבאתי אותו לטסט. נורת התקלה המשיכה להבהב, הפעם בלי מספר. 

יום רביעי היה ארוע של העבודה במקום מרוחק. בדרך חזרה לקחתי איתי כמה נוסעים ואיך שיצאנו מאזור הארוע, אוטו שנסע אחרינו אותת לי ואמר שעפה לי טסה. כמובן שהיא לא עפה סתם אלא בעקבות פנצ'ר בגלגל. למזלי אחד הנוסעים היה גבר, מה שאפשר טיפול מהיר בהחלפת גלגל (אני אישה, מותר לי להיות שוביניסטית), ונוסעת אחרת התכוונה לנסוע איתי רק עד המפעל ומשם לקחת את האוטו שלה, ככה שיכלתי להשאיר את האוטו שם כי לא בא לי לנסוע על כביש מהיר עם צמיג חליפי שאסור לנסוע איתו מעל 80 קמש. הבעיה שעד שהחלפנו גלגל, ועד שהגענו חזרה למפעל בלי (כמעט) לעבור את ה80 קמש, היא איחרה לאן שהיתה צריכה להגיע ולכן לא יכלה להביא אותי עד קרוב לבית, או לפחות עד לאותו קו גובה, ככה שאת הערב סיימתי בטיפוס בעליה כשאני מקללת את האוטו החלופי ואת החברת ליסינג.

היום הבאתי שוב את הרכב לליסינג, הם לקחו אותו לפנצ'ריה וכנראה עשו לו עוד משהו כי הנורת תקלה הפסיקה להבהב. לפחות בינתיים.

 

בגלל שהאחד עובד בטכניון, יש לי מדבקת חניה על האוטו. אבל החלפתי אוטו ולאחד לא היה כוח לארגן מדבקה חדשה לאוטו זמני, אז העברתי את המדבקה הישנה, מי כבר ישים לב. אז היום השומרת בכניסה שמה לב. וקרעה לי את המדבקה ושלחה אותי לחכות לו מחוץ לשער. אז עכשיו אין ברירה, הוא צריך לדאוג לחדשה. חשבתי שזה סיים את מכסת המזל הרע להיום. אז חשבתי

 

החלטנו ללכת למרכז הכרמל. בדרך הוא דיבר עם אבא שלו בטלפון ותוך כדי חצה כביש. אל תעשו את זה! אף פעם! ראיתי אותו חוצה את הכביש בלי להסתכל וראיתי את האוטו מתקרב מהר מדי והוא אפילו לא שמע אותי צועקת לו. ממש כמו בסרטים, הוא עף על המכסה מנוע ואחר כך על הכביש. במזל יש לאוטו ברקסים טובים. הוא קם, קצת מבולבל. הנהגת יצאה מהאוטו עוד יותר מבולבלת ובלחץ. הביאה מים, רצתה להסיע אותנו לבית חולים או לפחות הביתה, אבל הוא טען שהוא בסדר ורוצה להמשיך ללכת. הצלחתי לשכנע אותו שלפחות ניתן לה להסיע אותנו עד מרכז הכרמל. בדרך חזרה הוא כבר היה מוכן להודות שכואב לו ולקחנו אוטובוס חזרה.

אם יש משהו יותר גרוע מתאונה, זה שאחד ההורים שומע את התאונה בטלפון. אי אפשר להגיד אני בסדר, אני אתקשר אליך יותר מאוחר אחרי שאני אקח את הפרטים של הנהגת ואבדוק שכל החלקים שלי במקום. לא, צריך עכשיו! להסביר מה קרה ולשמוע את העצות וההוראות, לך לפה, תתקשר לשם, וכמובן הנושא הכי חשוב ובוער עכשיו- תבואו ביום שבת? לא כי שניים רוצה לקחת את שני הילדים שלו לספארי והם מאוד רוצים את הדוד שלהם שיתרוצץ אחריהם בין הכלובים במקום ההורים. 

 

יש שני דברים שצריך במשפחה- עורך דין ורופא. כשהגענו הביתה התקשרתי לאחי שסיים עכשיו לימודי משפט והתנסה קצת במשפטי תעבורה לשאול מה לעשות. הוא אמר שבלי קשר להיבט המשפטי כדאי לגשת למיון, אבל בקטע המשפטי אם אין שום נזק חוץ מאיזה יום מחלה או שניים שמקבלים עליהם תשלום מהעבודה בכל מקרה אין בעצם שום דבר שאפשר לתבוע עליו פיצוי. אם אנחנו רוצים אנחנו יכולים ללכת למשטרה להגיש תלונה אבל כנראה שללא נזק הם פשוט יהנהנו בראש ויסגרו את הנושא מחוסר עניין לציבור. מסתבר שעל דואר ספאם אפשר לדרוש פיצוי של אלפי שקלים ללא הוכחת נזק, אבל אם אוטו נכנס בך במעבר חציה ואין נזק מוכח, זובי.

יש גם רופאה במשפחה אבל היא קצת (הרבה) יותר היסטרית מאח שלי ועלולה להדביק בהיסטריה את כל המשפחה שלו, אז החלטנו בינתיים לא להתקשר אליה. מחר בבוקר נברר לאן צריך ללכת לבדוק שהכל בסדר. 

אני כבר עכשיו רואה את הסיוטים שיהיו לי היום בלילה.

 

נקווה שסוף השבוע יביא איתו את הסוף לנאחס. 

 

לפעמים אני תוהה מתי הם ישימו לב

מתי הם יבינו שהם מעריכים אותי יותר מדי. שאני לא כזו מוצלחת כמו שהם חושבים שאני. כבר 6 שנים, 5 מנהלים שונים, 2 מהם מנהלים בעבר, 3 מנהלים כיום. והם עדיין מרוצים. מתי הם יבינו שאני לא באמת מקשיבה להם בדיונים המשעממים, שאני לא יודעת מה בדיוק אני עושה ולאן אני הולכת. שאני מעגלת פינות, מתחמקת באלגנטיות, יודעת לדבר. אני מתחילה לחשוב שאולי הם צודקים ואז אני תופסת את עצמי, זה לא טוב לחשוב ככה. פעם חשבתי שאני יותר טובה מכולם וזה לא הביא אותי למקום טוב. 

הרבה זמן תהיתי מתי האחד יבין שאני לא מי שהוא חשב שאני. שהכל הצגה. אבל אולי זה לא הצגה, אולי הוא מכיר אותי באמת ועדיין רוצה אותי. 

פעם הייתי פוצעת את עצמי לראות כמה זה כואב. לא היתה לזה סיבה אמיתית, לא טראומה מודחקת, לא נסיון חיים קשה. החיים שלי באופן אובייקטיבי היו די סבבה ברובם. סתם אהבתי את הכאב. בצבא פעם המפקד קלט אותי באמצע ישיבה משחקת עם החלק החד של סכין יפנית. לא עשיתי שום דבר, באמת, אבל הוא החליט להחרים לי אותה . היום באמצע דיון משמים מצאתי סיכה ללוח שנראתה די חדה אז ניסיתי לדקור את עצמי בכרית של האצבע. לא דקירה רצינית, סתם דקירה שאני ארגיש אחר כך בזמן הקלדה. לא הצלחתי.

סתם. לא משנה. 

עדכון: יש נקודה קטנה אדומה, חור זעיר בכרית האצבע. לפחות השארתי סימן

נשרפתי ברגליים

עברתי את כל הקיץ בלי להשרף ובסופו- בום. רגליים אדומות. ועוד אדומות באופן חד צדדי לא סימטרי, כי השמש היתה בצד שמאל כל הזמן. האחד קצת יותר מסכן, נשרף בגב, עכשיו אפשר לראות בדיוק עד לאן הידים שלו מגיעות כשהוא מנסה למרוח אולטרסול (; בדרך כלל אני מורחת לו את הגב אבל הפעם הוא ניסה לבד, כנראה לא רצה שהאנשים האחרים יחשבו שאני מתנהגת כמו אמא שלו (רפרנס לפרק הרלוונטי ברמזור עם הירוק בשיניים).

אח של האחד, נקרא לו שניים, ואשתו כבר מזמן החליטו ששניים ג'וניור צריך בן דוד. עכשיו הם גם החליטו שאנחנו צריכים להתאמן ומכיוון שהם משפחה ואכפת להם, הם מוכנים לעזור ולתת לנו להתאמן על שניים ג'וניור ואחיו שעדיין לא יודע לדבר או מה הוא רוצה, אבל אוטוטו רץ מרתון. נשמות טובות, כל פעם שאחד מהם נתקע לבד עם שני ילדים אנחנו מקבלים טלפון, שניים ג'וניור רוצה לשחק עם האחד. הוא רוצה שהאחד וג'אסט יבואו איתו לים. ויבנו איתו ארמון בחול וירדפו אחרי הרץ מרתון הצעיר בזמן שאבא שלהם שוחה ואמא בבית נהנית מקצת שקט.

אז אחרי 3 שעות בים, בדיוק בשעות החמות של היום ולא, לא נהיה קר יותר בספטמבר, אחרי שהרץ מרתון עשה אימון לב ריאה, כלומר ניפח את הריאות ונתן צרחות מכל הלב, כשמידי פעם הוא נח עם הראש בתוך החול האחד אמר לי שמעי, אני לא בטוח שאני רוצה אחד כזה. יש להם יותר מדי באגים, זה לא הגיוני. הבטחתי לו שכשלנו יהיו 2 כאלה אני לא אשלח אותו איתם לבד לים.

ולמרות כל זאת, אני רוצה ילד. 

 

 

לאן עף לו עוד שבוע?

יום ראשון היינו בחתונה. זוג ערבים נוצרים, חתונה בכנסיה. היה יפה, נבל בכניסה לכנסיה שהדהד באולם בצורה מרשימה. פעם ראשונה שהצטערתי שאני לא מבינה ערבית כי ממש רציתי להבין מה הם עושים. היה איזה קטע עם כתרים, כנראה שהמעצבת שיער של הכלה לא ידעה עליו כי התסרוקת שלה ממש לא תמכה בכתר. בערב מסיבה בגן אירועים, המון אנשים, רובם לא צעירים, כנראה כל הקהילה. מסתבר שערבים יודעים לעשות שמח. לא כמו החתונה האשכנזית הקטנה שלנו, שם כולם רקדו. נחמד. 

יום שני לא היה לי כוח לנהוג אז באתי בהסעה, תכננתי לצאת בהסעה הרגילה, להגיע הביתה מוקדם, לאסוף את האחד וללכת לרוץ, אבל ישיבה שהיתה אמורה לקחת שעה לקחה שעתיים ופספסתי את ההסעה הרגילה, אז יצאתי בהסעת שעות מאוחרות ועד שהגעתי לא היה לי כוח לרוץ, אז הבטחתי לו מחר. 

יום שלישי כל היום היו ישיבות, דיונים וקורס והבטחתי לראש פרוייקט לסיים משהו עד הערב אז נשארתי עד מאוחר ועד שאספתי את האחד, לא היה לנו כוח לרוץ, אז הבטחנו שנרוץ מחר. אמרתי לו שיתקשר אלי בשש ויגיד לי ג'אסט, צאי מהעבודה עכשיו, הולכים לרוץ.

בשש הוא לא התקשר. שלחתי לו הודעה אם הוא רוצה לרוץ, ענה שאין לו כוח. שאלתי אם הוא רוצה שאני אאסוף אותו, אמר שיותר מאוחר, אז שוב נשארתי עד מאוחר. 

היום סוף סוף, עבדתי בדיוק 9 שעות, יצאתי מהעבודה, אספתי אותו, הגענו הביתה והלכנו לנוח. ואחר כך לרוץ.

ככה רץ לו שבוע כל כך מהר, לא הספקתי כלום. השבועות רצים וכבר סופשבוע. 

שבוע הבא כבר עכשיו עמוס. 

 

ולעניין אחר לגמרי, אני כבר 6 שנים ועוד קצת באותו מקום עבודה. 6 שנים, 6 ברכות ראש השנה, כולן זהות. כולן תלויות לי על הלוח בעבודה, אותה תמונה, אותו כיתוב, רק הצבע הצהוב ברקע טיפה שונה, הבדלים של מכונות דפוס שונות. והשנה- הפתעה. ברכה שונה! רקע לבן, תמונה אחרת, פונט שונה. רק המלל לא השתנה. מסתבר שגם במקום עבודה מקובע מדי פעם משנים דברים. אבל את המלל לא משנים, עד כאן. 

 

דברים חדשים שלא הצליחו השנה וחבל שכך:

beer&breakfast. מקום נחמד, לא פורמלי, אוכל מושחת, בירה טובה במחיר הוגן. אפשר לשבת בסיום של טיול, בלי כל הרשמיות והאוירה של פאב. כמו דוכן פלאפל, רק של בירה. אני חושבת שמאז המונדיאל סגור שם. חבל :(. 

פיצה בצבעים. נכון, זה מסעדה של גימיק אחד, אבל הגימיק היה נחמד. עכשיו זה סתם פיצה. אמנם לא יקרה ודי סבבה, אבל סתם עוד פיצה. לא בטוח ששווה ללכת עד מרכז הכרמל בשבילה. למרות שזה תירוץ טוב, הלכנו 2 קילומטר, מגיע לנו פיצה. אולי נמשיך להגיע לשם. 

 

עוד מעט חגים. 

בטח שאפשר לבכות תוך כדי ספורט

פשוט היא כתבה שלא ולא רציתי ללכלך לה את הפוסט עם השטויות שלי.

הכי טוב זה לבכות כששוחים בלי משקפים כי אז לא צריך לנגב את הדמעות וגם יש תירוץ למה העיניים אדומות. 

גם כששוחים עם משקפים זה בסדר כי האטימה אף פעם לא מושלמת ותמיד נכנסים קצת מים ששוטפים את הדמעות.

לבכות בזמן ריצה זה בעייתי כי הדמעות מתערבבות עם הזיעה וצורבות בעיניים ואז אי אפשר לראות כלום ויש פוטנציאל גבוה להתקל באנשים או עצמים.

באירובי קשה לבכות כי הראש כל כך עסוק בלהתרכז בקומבינציות המסובכות שאת אפילו לא שמה לב שאת שפוכה, בטח שלא נשאר לך זמן לחשוב על הגורם לבכי. הבעיה היא בחלק של העיצוב שתמיד בא אחרי והוא מונוטוני. אפשר לנסות להסיח את הדעת על ידי זה שמתרכזים בכאב של כל השרירים במקום בכאב של הנפש. אומרים שאי אפשר להרגיש כאב בשני מקומות בו זמנית כי המוח לא מסוגל לפענח אותות כאב משני מקורות שונים באותו זמן. בגלל זה שרירים תפוסים זה טוב כשרוצים לבכות. 

בעצם כל ספורט עם מוזיקה זה טוב כשרוצים לבכות כי מוזיקה קצבית גורמת לאשליה של הנאה. האחד טוען שבנות אוהבות חוגי ספורט עם מוזיקה כמו אירובי וזומבה כי ספורט זה דבר מבאס ומוזיקה גורמת לו להראות כיף.

מוזיקת רוק בווליום גבוה זה טוב כשרוצים לבכות. זה גם מסווה את הצליל של הבכי וגם ממלא את הראש. מהרעש אי אפשר לשמוע את המחשבות, גם לא את הרעות.  

מלחמת הזומבים הגדולה

יש ספר שנקרא world war Z. יש גם סרט עם אותו שם
אבל קראתי את התקציר שלו ואני מעדיפה להתעלם מקיומו ולקוות שיום אחד מישהו יעשה
סרט שבאמת מבוסס על הספר.

מכאן והלאה ספויילרים חמורים לספר.

 

בספר אוכלוסיות העולם מגלות יום אחד שהן עומדות בפני אויב חדש. אויב
שונה מכל האויבים שהיו עד היום. אוייב שלא מכיר בחוקי המשחק שלנו ולכן אי אפשר
להלחם בו לפי צורות הלחימה הישנות. אויב שלא מפחד למות ולכן אי אפשר לאיים עליו.
אויב שאין לו דברים שחשובים לו ולכן אי אפשר לעצור אותו על ידי פגיעה בדברים האלו.
אויב שאין לו מנהיג אחד אלא זרם בלתי פוסק ולכן אי אפשר לפגוע לו בהנהגה. אוייב
שיש לו מטרה אחת בלבד- להרוג אותנו ולא משנה כמה הוא יפגע בדרך, כי אין לו מה
להפסיד.

או במילים אחרות- חמאס.

אנשים שיוצאים לחגוג אחרי ששיטחנו את חצי עזה והרגנו להם מעל 1000 איש
והם הרגו לעצמם עוד כמה. ומה הם חוגגים? את העובדה שהם ירו עלינו במשך 50 יום. זו
היתה המטרה שלהם. לא שחרור מחבלים, לא נמל, אלה היו רק מילים. הם חוגגים כי
לדבריהם הם השיגו את המטרה שלהם. המטרה היתה לפגוע בנו. לא משנה כמה הם נפגעו, הם
ירו עלינו במשך 50 יום ולכן הם השיגו את המטרה.

מטרה אחת בלבד- לפגוע בנו.

 

יש סצנה מרשימה בספר שבה הצבא האמריקאי יוצא לקרב עם כל הנשק המתקדם
ומערכות התקשורת והמטוסים שבאויר והפלזמות. ובעזרת כל התקשורת הזו כולם רואים את
ההפסד המוחץ. כי מערכות לחימה מתוחכמות טובות נגד צבא מתוחכם. נגד צבא שחושב כמוך
ופועל כמוך.

נגד צבא זומבים לא יעזרו מערכות המודיעין הכי משוכללות שצהל השקיע בהן
מליונים ולא יעזרו הפצצות החכמות שדופקות בדלת בנימוס, נכנסות, הורגות רק את מי
שהן באו להרוג ומציעות לשאר קפה.

 

כמעט בכל מדינות העולם מתנהלת בספר גרסה דומה של אותו קרב, עד שבסופו
של דבר המנהיגים מבינים שהדרך היחידה לעמוד מול אוייב לא אנושי היא לפעול באופן לא
אנושי. כאן נכנסת לסיפור התוכנית הדרום אפריקאית שנהגתה על ידי גאון טקטי חסר רגש
וכל מי ששומע אותה נרתע ממנה. בעיקרון התוכנית אומרת שאי אפשר להציל את כולם, לכן
הממשל של כל מדינה צריך לבחור איזה אוכלוסיה להציל ויותר חשוב- איזה אוכלוסיה
להקריב. כי האוכלוסיה הזו תסיט את האש, תעסיק את הזומבים בזמן שהחלק הנבחר יתבצר
בבטחון. מי אמר עוטף עזה?

 

הקרב האחרון המתואר בספר, הקרב היחיד שבו יש נצחון, הוא קרב טיפש.
בונים בריקדות, משמיעים מוזיקה ויורים בכל זומבי שמתקרב. ככה במשך 48 שעות. בלי
לחשוב, בלי לעצור, כל זומבי שמתקרב יורים בו, עד שנוצרת חומה של זומבים מתים
שמאחריה מפסיקים לצוץ זומבים חדשים.

ככה גם הסתיים הסבב הנוכחי, כשהפסיקו עם הפצצות החכמות והתחילו להפיל
בניינים שלמים, פצצות טון טיפשות. כמו בימים הטובים, הורגים את כל מי שבאזור. רק
אז האש עצרה.

כי אי אפשר להלחם בצורה אנושית מול אויב לא אנושי.

 

מהתבוננות בחגיגות הנצחון של כל העולם הערבי נראה שמלחמת העולם Z עומדת לפרוץ בקרוב וכל העולם בבעיה. 

ראו כותרת הבלוג

אני חושבת שמותר כבר להכתיר את העניין כהרגל. התחלנו לרוץ. כן כן. הפעילות הסדיסטית הזו שאנשים נורמלים לא עושים אם אף אחד לא רודף אחריהם. למה, אתם שואלים? כי לי נמאס מהחדר כושר הנוכחי ואין לי כוח לחפש אחד אחר ואני ממש צריכה פעילות גופנית. מה הבעיה שלו? אין לי מושג אבל אם הוא נותן לי מוטיבציה לרוץ אז מה רע. אני רק רוצה לציין שהרעיון שלו, אני סתם נגררת. בכל מקרה, כבר פעם רביעית, השבוע אפילו רצנו פעמיים. רצים בים, מתחילים במכשירים שבאמצע, רצים לצד אחד, חזרה לצד השני, הוא עד הסוף, אני חותכת באמצע, וחוזרים למכשירים. ואחר כך ים. הכי כיף ים כשיש כבר חושך. אפשר לעשות דברים שאי אפשר לעשות כשיש אור . 

 

עדכון- אנחנו נוסעים לניו יורק. הוא נוסע מהלימודים שלו לעשות מחקר, אני מצטרפת באמצע, שבוע אני אטייל לבד בזמן שהוא עובד, שבוע נטייל יחד. הצעות ורעיונות לטיולים לבד וביחד יתקבלו בברכה. 

 

קניתי ללאסי עכבר צעצוע חדש. בהתחלה היא פחדה ממנו ולא רצתה להיות באותו חדר ביחד איתו. אחר כך היא הסכימה להתקרב אליו וגם נשכבה עליו. עכשיו היא מוכנה לשחק איתו, אבל לא יותר מדי. החתולה הזו צריכה פסיכותול. 

 

נהייתי ממש בחורה בזמן האחרון, אני מתחילה לנהל שיחות על עוגות עם הבנות האחרות. זה נראה לכם אולי סתמי, אבל בקרב חבורת מהנדסות זה בדרך כלל לא נושא שיחה נפוץ. אנחנו תותחיות בהנדסה, אבל להכין עוגה, זה לא פשוט. אז אחת החברות השיגה מתכון של עוגה טעימה בטירוף ולא פשוטה בכלל. אחרי שהיא פתחה קבוצת וואטסאפ ושיתפה בכל תהליך ההכנה כדי לקבל תמיכה נפשית החלטתי שגם אני יכולה. להלן תיעוד התהליך:

בצק פריך

 
 

מלית יוגורט ופודינג וניל 

  

תפוחים פרוסים דק דק

שכבות- בצק, תפוחים, מלית, תפוחים, קינמון ולתנור

  

קרם טופי עם פקאנים קלויים- זה התהליך הכי קשה, הכל צריך להיות מיידי, אין זמן לתמונות באמצע

 

 

ממש נהייתי פוסט אפיה :)

 

ואם כבר אנחנו בענייני תמונות, מישהו יכול להסביר לי איך בדיוק זה קרה:

הסבר- יש עציץ. ליד העציץ השארנוזנחנו שק אדמה שהיה מיועד לעציץ אחר. העציץ שלך ענפיםשלוחותאיך שלא קוראים להם לתוך השק, מצא או עשה בו חור והצמיח שורשים בפנים. איך הוא הצליח לעשות את זה? העציץ הזה יותר חכם מהחתולה שלי. לדעתי זו הוכחה ניצחת שגם צמחים רוצים לחיות ויש להם שאיפות ולכן צמחונות היא טעות! עם הצמחונים הסליחה.

 

מכירים את זה?

מכירים את זה שיש לכם נקטרינה על השולחן מאז ארוחת צהרים והיא נראית ממש טוב, אדומה ורכה במידה הנכונה ואתם מחכים לרגע המתאים לאכול אותה ואז כשמגיע הרגע אתם לוקחים אותה אליכם ושמים לב שהגלעין שלה נבקע לשניים וחושבים לעצמכם שאולי זה לא אומר כלום אבל אז אתם נותנים ביס והטעם פשוט גועלי? איזה באסה

 

מכירים את זה שאתם רואים שהמשקפיים שלכם עומדות להשבר וחושבים לעצמכם שצריך משקפיים חדשות ועד אז כדאי שמאוד תיזהרו, אבל מעניין אם אני אעשה ככה... כן, זה נשבר :(. קרה לי ביום ראשון. קרה לאחד ביום שלישי. אנחנו כל כך דומים שזה מדהים. לפחות באופטיקנה זה 1+1 כמעט חינם. 

 

מכירים את זה שאתם מורידים את סיקרט כי כולם מדברים עליה אבל האפליקציה טוענת שיש לכם רק 3 חברים אז היא לא מוכנה להגיד לכם איזה מהסודות חברים שלכם פרסמו? או שזה רק אצלי שאין לי חברים :(

 

מכירים את זה שהאדם שחי איתכם פתאום מבואס כבר כמה ימים ולא מוכן להגיד למה, סתם מתעלם ותוקע את הראש במשחק מחשב המטופש שלו ואז טוען שאני עושה ברוגז?

 

למה ביל גייטס מניאק?

בשבת רציתי לכתוב פוסט. חשבתי מה תהיה הכותרת והגעתי לתשובה הבנאלית "עוד שבוע עבר" אבל אז הבנתי שכבר השתמשתי בכותרת הזו מספיק פעמים כדי להפוך אותה לקבועה. 

אז אם כבר החלפתי כותרת רציתי להחליף תמונה לתמונה מהנייד. חיברתי את הנייד למחשב ואין... לא מגיב. לא מכיר, לא שמע, מתעלם. מה קרה? עשיתי עדכון לווינדוס, זה מה קרה. אני בנאדם נחמד, יש לי חלונות חוקי (בא עם המחשב), אם המחשב רוצה להתעדכן אני נותנת לו. ומה אני מקבלת בתמורה? ברוגז עם הטלפון. מניאק. 

כל הערב חפרתי בגוגל, צריך לכבות פה, למצוא שם, באיזה שלב עשיתי לטלפון שלי דברים שאסור לי לעשות לו מסיבות אלו ואחרות וגם זה לא עזר. מצאתי הסבר פשוט שאומר שזה בעיה בדריבר. הסרתי את הדרייבר לפי ההוראות. חיברתי את הנייד. הדרייבר התקין את עצמו שוב. נסיתי כמה פעמים. הסרתי, חיברתי, ניתקתי מהר לפני שהדרייבר יתקין את עצמו שוב. הצלחתי להגיע לתפריט של הנייד שלא כולל את הדרייבר הדפוק, אמרתי לו להתקין דרייבר אחר, התקין שוב את הדפוק. כתוב לבדוק שיש דרייבר מעודכן של גוגל, הורדתי דרייבר מעודכן של גוגל, ניסיתי להתקין, המחשב הודיע לי שכבר מותקן. בסוף בסוף, כשכבר רציתי לשבור משהו מצאתי במקום מסתור הגדרה של המכשיר ותחת ההגדרה תת הגדרה של דרייבר ושם תחת עוד לשונית הצלחתי לשנות לו את הדרייבר. 

תחושה קטנה של נצחון. אחריה תחושה של עצבים. ערב שלם הלך לי על הדבר הדפוק הזה. למה, למה לעשות את העולם כל כך מסובך? למה לעדכן דברים סתם? 

 

 

לאסי קיבלה קופסת נעלים והתאהבה בה. אני לא מבינה אותה. כל היום יושבת בקופסה, ישנה בקופסה, מקטרת בקופסה. מה יש לחתולים וקופסאות?

 

 

ריזוטו דלעת

קראתי אצל פועה ובא לי גם. חשבתי לעצמי שכשהוא יחזור מהמילואים אני אכין לו אבל הוא לא רצה להודיע לי מראש שהוא מגיע וכשהוא כבר הגיע לא היה נראה שיש לו כוח לחכות לי ולנסיונות שלי במטבח.

המטבח זה הממלכה שלו ולא לעיתים קרובות הוא נותן לי לנסות דברים בלי להפריע. אבל החלטתי לנסות בכל זאת. הלכתי איתו לסופר ושאלתי אותו 'בא לך שאני אכן ריזוטו?', הוא בתשובה 'לא, אין לי כוח להכין ריזוטו'   בכל זאת ניסיתי 'לא, אני אכין ריזוטו'. הוא ענה לי בחוסר אמונה 'אם את רוצה'. תודה באמת.

דלעת ערמונים כמובן שלא היתה בסופר המעפן ויקר במיוחד השכונתי, אז הלכתי על דלעת רגילה במקום. הוא מקפיד על סטנדרטים במטבח (או במילים אחרות, סנוב) ולכן אצלנו לא משתמשים בציר מוכן. בנוסף, אפילו כשאני מבשלת הוא לא מוכן לסמוך על מקור מתכונים לא ידוע ולכן סיפק לי ספר מתכונים פתוח בעמוד המתאים. מכאן והלאה הוא לא הפריע. טוב, ננסה. 

שלב ראשון- ציר ירקות ממה שמצאנו בסופר. במקרה שלנו זה כלל בצל, ראש סלרי, גזר וקישוא. את הבצל טיגנתי קצת והוספתי למחבת גם את הסלרי ושום.

העברתי לסיר, הוספתי את הגזר והקישוא ולמים, בתוספת מלח ופלפל

התחלתי על אש חזקה עד לרתיחה ואחר כך על אש קטנה. לקח כמעט שעתיים עד שהירקות התרככו, אולי על אש בינונית זה יקח פחות זמן.

לריזוטו עצמו. ממיסים 50 גרם חמאה עם 4 כפות שמן זית. מטגנים בצל אחד גדול ו3 שיני שום, עד שהבצל נהיה שקוף.

מוסיפים את הדלעת חתוכה לקוביות ומטגנים עוד כמה דקות. מוסיפים אורז לריזוטו, 1.5-2 כוסות ומערבבים עד שהאורז מצופה שמן.

פה מתחיל השלב הקשה שעיקרו ערבוב. 

מוסיפים כוס יין לבן ומערבבים עד שהיין נספג כולו באורז.

מוסיפים מצקת אחת של ציר. מערבבים עד שהציר נספג כולו באורז.

חוזרים על השלב האחרון מספר פעמים עד שהאורז מגיע לרמת הרכות הרצויה.

בסה"כ יוצא בערך חצי שעה של ערבוב. 

 

מכבים את האש,  מוסיפים 3 כפות גבינת פרמז'ן מגורדת ו30 גרם חמאה, מערבבים פנימה בתנועת קיפול, סוגרים את הסיר ונותנים לו לנוח כמה דקות. 

מגישים חם.

 

לדעתי יצא טעים.