המלחמה על הבית לא נגמרה

הנבלות רק ניצלו את הפסקת האש לבנות מנהרות חדשות. סליחה, קן טרור חדש. 

דברים שאת לא רוצה לגלות שבוע לפני טיסה:

1. שכבר שבועיים יש שביתה בחברה שאיתה את הולכת לטוס וכרגע 50% מהטיסות מתבטלות. אם יש לי 2 טיסות, לכל אחת 50% סיכוי, מה הסיכוי שאני אגיע לניו יורק להתאחד עם בעלי?

2. שיש קן צרעות ענקי בבוידם ולפי הריח הן הצליחו להרוג משהו. 

לא יודעת אם זה מזל או חוסר מזל שהאחד יצא היום לניו יורק. מצד אחד לפחות הפעם הוא לא ינסה להתמודד בעצמו עם המפגעים, מצד שני אני נשארתי לבד עם חתולה, קן צרעות ולפי הריח גופה של משהו. דווקא המדביר היה יכול להגיע היום אחר הצהריים אבל חשבתי שעדיף מחר בבוקר לפני שאני הולכת לעבודה, כי ככה אני לא אצטרך לבלות את הלילה מחוץ לבית. חשבתי לא נכון. היום בערב לא יכלתי יותר לשהות בדירה עם הריח הזה. אז נסעתי לקיבוץ מתוך מטרה להתאכסן בדירה של אמא שלי שכרגע נמצאת בארה"ב (כן, גם אתה אני הולכת להפגש שם. ממש מפגש משפחתי).  ליתר בטחון התקשרתי לאח שלי לוודא שאין לו תוכניות על הדירה. אין לו אבל בכל מקרה הוא לקח את המפתח של הדירה איתו לעפולה ויחזור רק ב11. מה זה הטירוף הזה, קורס פסיכומטרי עד 10.30 בערב? קשה באימונים, קל בקרב? מזל שההורים שלי לא גרים יחד. נסעתי במקום לאבא שלי, עשיתי מקלחת וישבתי וקראתי עיתוני חג עד שאח שלי חזר. 

 

עכשיו אני לבד. לגמרי לבד, בלי חתולה, בלי בעל, בלי צרעות. אני והדירה הגדולה של אמא שלי, בקיבוץ השקט והקריר. אולי מחר אני אתגנב לחדר אוכל לארוחת בוקר קיבוצית איכותית. או שאני אשכנע את אבא שלי להביא לי אחת. או שאני פשוט אסע לדירה לפגוש את המדביר. ואחר כך אתחיל לחפש דירה חדשה. אני יודעת שאסור להכנע לטרור, אבל אין על מי לסמוך במדינה הזו. 

 

אם מישהו יגיד לי שנה טובה אני יורה בו. 

 

עדכון מהיום (שני). בבוקר בא המדביר. היה בשוק מגודל הקן. אמר שלפי הגודל הן פה כבר שנה לפחות. מסתבר שזה לא הפליטים מהקן בתריס שבנו קן חדש, הקן בתריס היה רק פרובינציה של הקן הגדול. הוא גם חיפש את מקור הריח אבל לא מצא גוויה. אולי הצרעות אכלו אותה.

הגעתי הביתה בערב ועדיין היה ריח של גוויה אבל פחות חזק. עכשיו יש ריח שסנו מגדירים אותו כפירות הדר וסיגליות. נניח. הצצתי לבוידם ויש שם שדה קטל של צרעות. נראה לקראת הערב אם אפשר לישון פה הלילה כי אין לי כוח לקיבוץ שוב. למרות שנראה לי שאבא שלי שמח שלשם שינוי אני באה אליו לסיוע ולא לאמא שלי.

מכירים את זה שיש לכם הרגשה גועלית כזו אז אתם מחפשים אוכל שיתאים להרגשה? אז עכשיו החלטתי לאכול את הפשטידה טבעונית שאין לי מושג למה אמא של האחד החליטה לקנות לראש השנה וכמובן שאף אחד לא אכל אותה אז אנחנו קיבלנו אותה כי האחד צמחוני אז הוא אמור להיות רגיל לתחליפי אוכל. אז זהו, שלא. הדבר הזה גועל נפש. כמו שאני מרגישה עכשיו. מתאים

שבוע דפוק

הודעת שירות לציבור:

אל תדברו בטלפון בזמן שאתם חוצים כביש! 

 

 

---

 

שום דבר לא בסדר.

 

נתחיל בקטנה. אחרי שהמשקפיים שאהבתי נשברו לפני בערך חודש קניתי חדשות. בגלל שבאופטיקנה הזוג השני הוא כמעט חינם (אחרי שהזוג הראשון עולה פי 2 ממה שהוא צריך) אני בדרך כלל קונה 2 זוגות, שיהיה ספייר. אבל הפעם גם לאחד נשברו המשקפיים אז ניצלנו את הזוג השני לקנות זוג לכל אחד במחיר שפוי. אז אין לי ספייר. ובתחילת השבוע הצבע של המסגרת התחיל להתקלף. מעצבן ובדרך כלל לא קורה. עד היום תמיד חזרתי לאופטיקנה למרות המחיר הגבוה שלהם בגלל האיכות. אבל מסגרת אחת נשברה, השניה מתחילה להתקלף אחרי חודש, כנראה שנאלץ להפרד. בכל מקרה הבאתי את המשקפיים חזרה לחנות ועכשיו אני עם הספייר הישנות שהמספר שלהן כבר קטן לי. 

 

עוד מארועי לפני בערך חודש, נגמר לי הליסינג. בגלל כל מיני שטויות של המקום עבודה שלי יצא שבמקום לשמור את האוטו הישן שלי עד שיגיע החדש אני צריכה להחזיר את הישן ולנסוע על רכב חליפי, הווה אומר רכב בן 3 לפחות שהנהג הקודם שלו כנראה לא דאג לו יותר מדי. מהרגע שקיבלתי אותו הוא הבהב לי עם נורת תקלה כללית וציור של ספר עם מספר. עיון בספר הרכב הראה שיש לו בעיה עם הנורית של לוחית הרישוי. שיחנק, לא אוטו שלי. לפני שבוע גיליתי שהתוקף של הטסט של האוטו נגמר בסוף החודש ואף אחד לא חשב לספר לי, אז קבעתי להביא את האוטו לטסט בהנחה שהם יסדרו כבר את עניין הנורית. אבל השבוע נוסף מספר חדש מתחת לנורת התקלה והפעם הלך פנס קדמי. עם זה כבר אי אפשר למשוך אז לקחתי אותו למוסך שבמפעל והם החליפו את שני הפנסים. יומיים אחרי הבאתי אותו לטסט. נורת התקלה המשיכה להבהב, הפעם בלי מספר. 

יום רביעי היה ארוע של העבודה במקום מרוחק. בדרך חזרה לקחתי איתי כמה נוסעים ואיך שיצאנו מאזור הארוע, אוטו שנסע אחרינו אותת לי ואמר שעפה לי טסה. כמובן שהיא לא עפה סתם אלא בעקבות פנצ'ר בגלגל. למזלי אחד הנוסעים היה גבר, מה שאפשר טיפול מהיר בהחלפת גלגל (אני אישה, מותר לי להיות שוביניסטית), ונוסעת אחרת התכוונה לנסוע איתי רק עד המפעל ומשם לקחת את האוטו שלה, ככה שיכלתי להשאיר את האוטו שם כי לא בא לי לנסוע על כביש מהיר עם צמיג חליפי שאסור לנסוע איתו מעל 80 קמש. הבעיה שעד שהחלפנו גלגל, ועד שהגענו חזרה למפעל בלי (כמעט) לעבור את ה80 קמש, היא איחרה לאן שהיתה צריכה להגיע ולכן לא יכלה להביא אותי עד קרוב לבית, או לפחות עד לאותו קו גובה, ככה שאת הערב סיימתי בטיפוס בעליה כשאני מקללת את האוטו החלופי ואת החברת ליסינג.

היום הבאתי שוב את הרכב לליסינג, הם לקחו אותו לפנצ'ריה וכנראה עשו לו עוד משהו כי הנורת תקלה הפסיקה להבהב. לפחות בינתיים.

 

בגלל שהאחד עובד בטכניון, יש לי מדבקת חניה על האוטו. אבל החלפתי אוטו ולאחד לא היה כוח לארגן מדבקה חדשה לאוטו זמני, אז העברתי את המדבקה הישנה, מי כבר ישים לב. אז היום השומרת בכניסה שמה לב. וקרעה לי את המדבקה ושלחה אותי לחכות לו מחוץ לשער. אז עכשיו אין ברירה, הוא צריך לדאוג לחדשה. חשבתי שזה סיים את מכסת המזל הרע להיום. אז חשבתי

 

החלטנו ללכת למרכז הכרמל. בדרך הוא דיבר עם אבא שלו בטלפון ותוך כדי חצה כביש. אל תעשו את זה! אף פעם! ראיתי אותו חוצה את הכביש בלי להסתכל וראיתי את האוטו מתקרב מהר מדי והוא אפילו לא שמע אותי צועקת לו. ממש כמו בסרטים, הוא עף על המכסה מנוע ואחר כך על הכביש. במזל יש לאוטו ברקסים טובים. הוא קם, קצת מבולבל. הנהגת יצאה מהאוטו עוד יותר מבולבלת ובלחץ. הביאה מים, רצתה להסיע אותנו לבית חולים או לפחות הביתה, אבל הוא טען שהוא בסדר ורוצה להמשיך ללכת. הצלחתי לשכנע אותו שלפחות ניתן לה להסיע אותנו עד מרכז הכרמל. בדרך חזרה הוא כבר היה מוכן להודות שכואב לו ולקחנו אוטובוס חזרה.

אם יש משהו יותר גרוע מתאונה, זה שאחד ההורים שומע את התאונה בטלפון. אי אפשר להגיד אני בסדר, אני אתקשר אליך יותר מאוחר אחרי שאני אקח את הפרטים של הנהגת ואבדוק שכל החלקים שלי במקום. לא, צריך עכשיו! להסביר מה קרה ולשמוע את העצות וההוראות, לך לפה, תתקשר לשם, וכמובן הנושא הכי חשוב ובוער עכשיו- תבואו ביום שבת? לא כי שניים רוצה לקחת את שני הילדים שלו לספארי והם מאוד רוצים את הדוד שלהם שיתרוצץ אחריהם בין הכלובים במקום ההורים. 

 

יש שני דברים שצריך במשפחה- עורך דין ורופא. כשהגענו הביתה התקשרתי לאחי שסיים עכשיו לימודי משפט והתנסה קצת במשפטי תעבורה לשאול מה לעשות. הוא אמר שבלי קשר להיבט המשפטי כדאי לגשת למיון, אבל בקטע המשפטי אם אין שום נזק חוץ מאיזה יום מחלה או שניים שמקבלים עליהם תשלום מהעבודה בכל מקרה אין בעצם שום דבר שאפשר לתבוע עליו פיצוי. אם אנחנו רוצים אנחנו יכולים ללכת למשטרה להגיש תלונה אבל כנראה שללא נזק הם פשוט יהנהנו בראש ויסגרו את הנושא מחוסר עניין לציבור. מסתבר שעל דואר ספאם אפשר לדרוש פיצוי של אלפי שקלים ללא הוכחת נזק, אבל אם אוטו נכנס בך במעבר חציה ואין נזק מוכח, זובי.

יש גם רופאה במשפחה אבל היא קצת (הרבה) יותר היסטרית מאח שלי ועלולה להדביק בהיסטריה את כל המשפחה שלו, אז החלטנו בינתיים לא להתקשר אליה. מחר בבוקר נברר לאן צריך ללכת לבדוק שהכל בסדר. 

אני כבר עכשיו רואה את הסיוטים שיהיו לי היום בלילה.

 

נקווה שסוף השבוע יביא איתו את הסוף לנאחס. 

 

לפעמים אני תוהה מתי הם ישימו לב

מתי הם יבינו שהם מעריכים אותי יותר מדי. שאני לא כזו מוצלחת כמו שהם חושבים שאני. כבר 6 שנים, 5 מנהלים שונים, 2 מהם מנהלים בעבר, 3 מנהלים כיום. והם עדיין מרוצים. מתי הם יבינו שאני לא באמת מקשיבה להם בדיונים המשעממים, שאני לא יודעת מה בדיוק אני עושה ולאן אני הולכת. שאני מעגלת פינות, מתחמקת באלגנטיות, יודעת לדבר. אני מתחילה לחשוב שאולי הם צודקים ואז אני תופסת את עצמי, זה לא טוב לחשוב ככה. פעם חשבתי שאני יותר טובה מכולם וזה לא הביא אותי למקום טוב. 

הרבה זמן תהיתי מתי האחד יבין שאני לא מי שהוא חשב שאני. שהכל הצגה. אבל אולי זה לא הצגה, אולי הוא מכיר אותי באמת ועדיין רוצה אותי. 

פעם הייתי פוצעת את עצמי לראות כמה זה כואב. לא היתה לזה סיבה אמיתית, לא טראומה מודחקת, לא נסיון חיים קשה. החיים שלי באופן אובייקטיבי היו די סבבה ברובם. סתם אהבתי את הכאב. בצבא פעם המפקד קלט אותי באמצע ישיבה משחקת עם החלק החד של סכין יפנית. לא עשיתי שום דבר, באמת, אבל הוא החליט להחרים לי אותה . היום באמצע דיון משמים מצאתי סיכה ללוח שנראתה די חדה אז ניסיתי לדקור את עצמי בכרית של האצבע. לא דקירה רצינית, סתם דקירה שאני ארגיש אחר כך בזמן הקלדה. לא הצלחתי.

סתם. לא משנה. 

עדכון: יש נקודה קטנה אדומה, חור זעיר בכרית האצבע. לפחות השארתי סימן

נשרפתי ברגליים

עברתי את כל הקיץ בלי להשרף ובסופו- בום. רגליים אדומות. ועוד אדומות באופן חד צדדי לא סימטרי, כי השמש היתה בצד שמאל כל הזמן. האחד קצת יותר מסכן, נשרף בגב, עכשיו אפשר לראות בדיוק עד לאן הידים שלו מגיעות כשהוא מנסה למרוח אולטרסול (; בדרך כלל אני מורחת לו את הגב אבל הפעם הוא ניסה לבד, כנראה לא רצה שהאנשים האחרים יחשבו שאני מתנהגת כמו אמא שלו (רפרנס לפרק הרלוונטי ברמזור עם הירוק בשיניים).

אח של האחד, נקרא לו שניים, ואשתו כבר מזמן החליטו ששניים ג'וניור צריך בן דוד. עכשיו הם גם החליטו שאנחנו צריכים להתאמן ומכיוון שהם משפחה ואכפת להם, הם מוכנים לעזור ולתת לנו להתאמן על שניים ג'וניור ואחיו שעדיין לא יודע לדבר או מה הוא רוצה, אבל אוטוטו רץ מרתון. נשמות טובות, כל פעם שאחד מהם נתקע לבד עם שני ילדים אנחנו מקבלים טלפון, שניים ג'וניור רוצה לשחק עם האחד. הוא רוצה שהאחד וג'אסט יבואו איתו לים. ויבנו איתו ארמון בחול וירדפו אחרי הרץ מרתון הצעיר בזמן שאבא שלהם שוחה ואמא בבית נהנית מקצת שקט.

אז אחרי 3 שעות בים, בדיוק בשעות החמות של היום ולא, לא נהיה קר יותר בספטמבר, אחרי שהרץ מרתון עשה אימון לב ריאה, כלומר ניפח את הריאות ונתן צרחות מכל הלב, כשמידי פעם הוא נח עם הראש בתוך החול האחד אמר לי שמעי, אני לא בטוח שאני רוצה אחד כזה. יש להם יותר מדי באגים, זה לא הגיוני. הבטחתי לו שכשלנו יהיו 2 כאלה אני לא אשלח אותו איתם לבד לים.

ולמרות כל זאת, אני רוצה ילד. 

 

 

לאן עף לו עוד שבוע?

יום ראשון היינו בחתונה. זוג ערבים נוצרים, חתונה בכנסיה. היה יפה, נבל בכניסה לכנסיה שהדהד באולם בצורה מרשימה. פעם ראשונה שהצטערתי שאני לא מבינה ערבית כי ממש רציתי להבין מה הם עושים. היה איזה קטע עם כתרים, כנראה שהמעצבת שיער של הכלה לא ידעה עליו כי התסרוקת שלה ממש לא תמכה בכתר. בערב מסיבה בגן אירועים, המון אנשים, רובם לא צעירים, כנראה כל הקהילה. מסתבר שערבים יודעים לעשות שמח. לא כמו החתונה האשכנזית הקטנה שלנו, שם כולם רקדו. נחמד. 

יום שני לא היה לי כוח לנהוג אז באתי בהסעה, תכננתי לצאת בהסעה הרגילה, להגיע הביתה מוקדם, לאסוף את האחד וללכת לרוץ, אבל ישיבה שהיתה אמורה לקחת שעה לקחה שעתיים ופספסתי את ההסעה הרגילה, אז יצאתי בהסעת שעות מאוחרות ועד שהגעתי לא היה לי כוח לרוץ, אז הבטחתי לו מחר. 

יום שלישי כל היום היו ישיבות, דיונים וקורס והבטחתי לראש פרוייקט לסיים משהו עד הערב אז נשארתי עד מאוחר ועד שאספתי את האחד, לא היה לנו כוח לרוץ, אז הבטחנו שנרוץ מחר. אמרתי לו שיתקשר אלי בשש ויגיד לי ג'אסט, צאי מהעבודה עכשיו, הולכים לרוץ.

בשש הוא לא התקשר. שלחתי לו הודעה אם הוא רוצה לרוץ, ענה שאין לו כוח. שאלתי אם הוא רוצה שאני אאסוף אותו, אמר שיותר מאוחר, אז שוב נשארתי עד מאוחר. 

היום סוף סוף, עבדתי בדיוק 9 שעות, יצאתי מהעבודה, אספתי אותו, הגענו הביתה והלכנו לנוח. ואחר כך לרוץ.

ככה רץ לו שבוע כל כך מהר, לא הספקתי כלום. השבועות רצים וכבר סופשבוע. 

שבוע הבא כבר עכשיו עמוס. 

 

ולעניין אחר לגמרי, אני כבר 6 שנים ועוד קצת באותו מקום עבודה. 6 שנים, 6 ברכות ראש השנה, כולן זהות. כולן תלויות לי על הלוח בעבודה, אותה תמונה, אותו כיתוב, רק הצבע הצהוב ברקע טיפה שונה, הבדלים של מכונות דפוס שונות. והשנה- הפתעה. ברכה שונה! רקע לבן, תמונה אחרת, פונט שונה. רק המלל לא השתנה. מסתבר שגם במקום עבודה מקובע מדי פעם משנים דברים. אבל את המלל לא משנים, עד כאן. 

 

דברים חדשים שלא הצליחו השנה וחבל שכך:

beer&breakfast. מקום נחמד, לא פורמלי, אוכל מושחת, בירה טובה במחיר הוגן. אפשר לשבת בסיום של טיול, בלי כל הרשמיות והאוירה של פאב. כמו דוכן פלאפל, רק של בירה. אני חושבת שמאז המונדיאל סגור שם. חבל :(. 

פיצה בצבעים. נכון, זה מסעדה של גימיק אחד, אבל הגימיק היה נחמד. עכשיו זה סתם פיצה. אמנם לא יקרה ודי סבבה, אבל סתם עוד פיצה. לא בטוח ששווה ללכת עד מרכז הכרמל בשבילה. למרות שזה תירוץ טוב, הלכנו 2 קילומטר, מגיע לנו פיצה. אולי נמשיך להגיע לשם. 

 

עוד מעט חגים. 

בטח שאפשר לבכות תוך כדי ספורט

פשוט היא כתבה שלא ולא רציתי ללכלך לה את הפוסט עם השטויות שלי.

הכי טוב זה לבכות כששוחים בלי משקפים כי אז לא צריך לנגב את הדמעות וגם יש תירוץ למה העיניים אדומות. 

גם כששוחים עם משקפים זה בסדר כי האטימה אף פעם לא מושלמת ותמיד נכנסים קצת מים ששוטפים את הדמעות.

לבכות בזמן ריצה זה בעייתי כי הדמעות מתערבבות עם הזיעה וצורבות בעיניים ואז אי אפשר לראות כלום ויש פוטנציאל גבוה להתקל באנשים או עצמים.

באירובי קשה לבכות כי הראש כל כך עסוק בלהתרכז בקומבינציות המסובכות שאת אפילו לא שמה לב שאת שפוכה, בטח שלא נשאר לך זמן לחשוב על הגורם לבכי. הבעיה היא בחלק של העיצוב שתמיד בא אחרי והוא מונוטוני. אפשר לנסות להסיח את הדעת על ידי זה שמתרכזים בכאב של כל השרירים במקום בכאב של הנפש. אומרים שאי אפשר להרגיש כאב בשני מקומות בו זמנית כי המוח לא מסוגל לפענח אותות כאב משני מקורות שונים באותו זמן. בגלל זה שרירים תפוסים זה טוב כשרוצים לבכות. 

בעצם כל ספורט עם מוזיקה זה טוב כשרוצים לבכות כי מוזיקה קצבית גורמת לאשליה של הנאה. האחד טוען שבנות אוהבות חוגי ספורט עם מוזיקה כמו אירובי וזומבה כי ספורט זה דבר מבאס ומוזיקה גורמת לו להראות כיף.

מוזיקת רוק בווליום גבוה זה טוב כשרוצים לבכות. זה גם מסווה את הצליל של הבכי וגם ממלא את הראש. מהרעש אי אפשר לשמוע את המחשבות, גם לא את הרעות.