הגנבים בחסות המדינה הגיעו אלי

קיבלתי מכתב אהבה מרשות הגביה. לפי בדיקה שהם ערכו יש בידי מקלט טלוויזיה מ2011 ולכן אני חייבת להם 1156 שקלים אגרה. ניסיתי לחשוב איך הם הגיעו אלי והגעתי למסקנה שהוט מניאקים ונקמו בי על זה שעזבתי את הכבלים שלהם. לפי הרשום במשרד הפנים אני גרה בקיבוץ. אין לרשות המיסים שום דרך לדעת איפה אני גרה ולכן אין להם יכולת לדעת שיש לי טלויזיה אלא אם הם בדקו ברשימות של הוט וראו שמ2011 עד ללפני חודשיים היו לי כבלים. אי לכך הוט מניאקים ורשות הגביה מפיונרים ומניאקים וגנבים.  אח שלי לומד משפטים ומתחיל התמחות בנושאי כסף אז אני אשאל אותו אם יש מה לעשות אבל לפי מה שקראתי בכל מיני מקומות עדיף לא להסתבך איתם ופשוט לשלם מעכשיו את המס המיותר הזה שנועד לממן רשות שכבר מזמן לא מספקת את הסחורה. איזה באסה.

 

אתמול ארחנו את המשפחה שלו לארוחת ערב. יש סיבה שכלי אוכל נמכרים באריזות של 6 סטים באריזה. אנשים לא אמורים להכין ארוחה ליותר מ-6 אנשים. אז מה עם המשפחה שלו זה 8 אנשים וילד, שיבואו בתורות. אתם יודעים כמה כלים זה לשטוף אחר כך? הוא עמד בכיור יותר משעה. אני עזרתי מדי פעם בניגוב הכלים כדי לפנות לו מקום על היבשן.

סה"כ עבר בשלום. העבודה התחילה כבר בחמישי בערב בקניות. ניסיתם פעם לעשות קניות ברמי לוי בחמישי בערב, בסוף השבוע האחרון לפני פסח? 9 בערב עמדנו בחוץ ועשינו מארבים לאנשים עם עגלות, כי לא נשארו. חווית קניות ללא ספק. בשישי בבוקר ניצלנו רגע אחרון של שקט כדי לתלות את אחרונות התמונות ולסדר את הבית ואז התחילה העבודה. זה התחיל בעוגת תפוזים מתפוזים שלמים. אני זכיתי להפעיל את הבלנדר מוט שכיכב בתפקיד המעבד מזון. אולי היינו צריכים לבקש מעבד מזון כמתנת חנוכת בית. לאחר מכן פיצלנו כוחות, אני לבצלים ממולאים, הוא ללזניה מושקעת במיוחד שיצאה ממש טעימה. הבצלים היו בסדר. עוד היו מרק כתום שחלקו מצא את דרכו לבגדים שלי, סלט ושעועית מבושלת.

הבית זכה למחמאות וגם האוכל. המחמאות על הבית הופנו אלי, על האוכל אליו. מדי פעם מלמלתי שגם אני הכנתי משהו כדי לקבל קצת קרדיט אבל לא נראה לי שהאמינו לי. גם בעבודה אף פעם לא מאמינים לי כשאני אומרת שהכנו את העוגה ביחד ולא הוא עשה את כל העבודה. כנראה אני ממש נראית כמו מישהי שלא יודעת לבשל.

עבר בשלום. אפילו החתולה יצאה מהמחבוא וצפתה על המתרחש מהפינה שלה כשמדי פעם הילד מציק לה. כנראה שהארוח היה כל כך לבבי שהם לא רצו ללכת הביתה עד 23:00, ככה שכל הכלים חיכו עד היום בצהרים. אבל כרגע הבית במצב סביר והמטבח חזר על מקומו בשלום. עכשיו צריך להכין ארוחה גם להורים שלי. לפחות הפעם זה לא יעבור את ה-6 אנשים ונוכל להשתמש רק בסט כלים אחד. למרות שנראה לי שנעדיף חד"פים.

איזה מזל ההחלטנו לקחת חופש מחר.

 

שיהיה לכולם חג פסח שמח וכשר (לאלה שזה משנה להם) ושלא תמצאו את עצמכם מוקפים בהמון סואן וגועש של עמישראל שיצא לחופש עם הילדים שלו.

 

 

מה זה המזג אויר המגעיל הזה

השבוע הייתי חייבת לסדר את השולחן שלי במשרד כי הוא התמלא אבק ולא הצלחתי לנקות. גם הבית התמלא אבק אבל לא היה לי ממש כוח לנקות אותו. ניקיתי חלקית. אתמול בכלל היה מגעיל. מה זה החמסין הזה באמצע מרץ? פסח פה עוד מעט, איפה האביב שהוא הבטיח? הדבר היחיד שיהיה בסוף זה נקיון פסח בלית ברירה.

עדכון טרי. בצהריים תליתי כביסה בחוץ מתוך מחשבה שתוך כמה שעות היא תתיבש. לפני שיצאתי מהבית התלבטתי אם להוריד אותה עכשיו או כשאני אחזור. החלטתי על השני. חזרתי, הכביסה היתה רטובה :-S. תליתי אותה מחדש בפנים. עכשיו יקח לה יומיים.

 

נראה לי שפתרתי את בעיית הדירה הישנה. כרגע בעלת הדירה הקודמת כנראה שונאת אותי ולא רוצה לדבר איתי אבל להגנתי אני רוצה לטעון- היא התחילה. הבאתי לה את הדיירת המושלמת, אני הייתי מתה להשכיר לה דירה אם היתה לי אחת. בחורה צעירה, מהנדסת, רצינית, אפילו תכננה לסייד את הדירה בעצמה. ואז בעלת הדירה מודיעה לי שהיא לא מוצאת חן בעיניה. למה? כי בעלת הדירה רוצה לסייד את הדירה בעצמה ושאלה את הבחורה אם היא תהיה מוכנה להשתתף בעלות הסיוד. במקום להגיד מה פתאום הבחורה אמרה ובצדק שהיא לא מתחייבת לכלום. היא לא מתחייבת לשלם על סיוד של דירה שהיא נכנסת אליה! בגלל זה בעלת הדירה לא אוהבת אותה. נראה לי שתוך כדי שהיא סיפרה לי את זה היא בעצמה הבינה כמה טפשי זה נשמע אז היא התחילה לתת לי עוד תירוצים, הערבים שלה זה אמא ודודה שלה ואמא שלה תופרת, איך היא יכולה להיות בטוחה שהיא תוכל לערוב לה. כי היום למי שאמא שלה תופרת לא מגיע לשכור דירה. התאפקתי לא להגיד לה מה אני חושבת על היחס הזה וניסיתי לשכנע אותה לפחות לפגוש את הבחורה שתבין כמה שהיא רצינית. אחרי כמה ימים התקשרה אלי הבחורה ושאלה אם אני יודעת מה בעלת הדירה רוצה כי היא מרגישה שהיא מנסה לנפנף אותה ומדברת אליה בגסות. בשלב הזה הרגשתי ממש לא נעים מהבחורה. אני אמרתי לה שבעלת הדירה נחמדה, שהיא תהיה מרוצה ואז היא מתנהגת בהתנשאות כזו. הבנתי שאין ברירה, זה הזמן להפסיק להיות נחמדה. חיכיתי כמה ימים כדי שבעלת הבית תסיים עם הסיוד ונקיון ואז התקשרתי ובנימוס הודעתי לה שאם היא לא מוצאת דייר אחר אני אמשיך להשתמש בדירה. מה זאת אומרת להשתמש בדירה היא שאלה בטון מפוחד. להשתמש, את יודעת. יש לי חברים מהמרכז, לפעמים הם מגיעים וצריכים מקום לישון בו. בשום אופן לא! אני לא מסכימה שתתחילי לארח אנשים שאני לא יודעת מי הם בדירה שעכשיו נצבעה ונוקתה. אין דבר כזה לא מסכימה, אמרתי לה. אם אני משלמת על הדירה זכותי להשתמש בה. זה עשה את העבודה. היא הודיעה לי שהיא לא רוצה את הכסף שלי ובעשירי לחודש (מועד תשלום השכ"ד) היא תפגוש אותי להתחשבנות אחרונה ותחזיר לי את הצ'קים. העשירי כבר עבר לפני שבוע והיא לא דיברה איתי עדיין אבל מצד שני היא גם לא פדתה את הצ'ק של מרץ. בדקתי באתר של הבנק וראיתי שאת כל הצ'קים הקודמים היא פדתה בדיוק ב10 או מקסימום ב11 לחודש, מה שאומר שהיא באמת לא מתכוונת לפדות אותו. אם היא תחליט לא לדבר איתי ופשוט לנתק קשר אין לי בעיה עם זה. אולי אני לא הייתי לגמרי בסדר אבל באמת הרגשתי שהיא מגזימה לגמרי ואני צריכה לנקוט צעדים קיצוניים כדי לצאת מזה.

 

ולנושא אחר לגמרי. הקיץ המתקרב מביא איתו את הדילמה הקבועה- להסתפר או לא להסתפר. במהלך החורף השיער שלי עבר את השלב שבין שיער סתם ארוך לבין שיער ממש ארוך, כזה שגם מושך הערות. כבר שנים שלא היה לי שיער ממש ארוך ואני ממש נהנית מזה. מצד שני שיער ארוך זה סיוט בקיץ ושיער ממש ארוך עוד יותר. אני לא יכולה לאסוף אותו גבוה כי הוא כבד ועושה לי כאב ראש. אני לא יכולה לאסוף אותו חלקית כי חם. נשארה האופציה של ללכת עם צמה כל הקיץ, שזה די משעמם. או למצוא תסרוקת אלטרנטיבית בעלת תכונות זהות לצמה. רעיונות יתקבלו בברכה.

 

הוא שאל איך חגגנו את יום החנונים הבינלאומי שחל ב14 למרץ. אצלנו האחראי על העוגות דאג להכין 2 עוגות פאי (טעימות להפליא יש לציין) והזמין את כולם להתכבד בשעה 1:59 בדיוק. והוא טוען שהוא לא חנון וזה נעשה באירוניה. ממש.

שנה

אחר הצהריים עלינו לבית הקברות, המשפחה וכמה חברים. אח"כ הלכנו לפינה שהכינו לזכרה, ספסל וכן ציור מעץ מתחת לעץ זית. באולם קולנוע היתה תערוכה של עבודות שלה. חלק דברים חדשים מהתקופה האחרונה שלה. חלק ישנים יותר. חלק מהן אני זוכרת שהיא יצרה, אני זוכרת את הסיפורים מאחריהן. אחר כך אזכרה במועדון. כל מיני אנשים מהקיבוץ שואלים איפה אני היום. חברים שלה מכל מיני תחנות בחיים שפגשתי בעיקר סביב המחלה אומרים שלום, חיבוק, מה נשמע. מוזר. סרט שמכיל ראיון ארוך שהיא נתנה אחרי שגילתה, פורש את כל האופטימיות והאהה שלה  על המסך, משולב בסרטים שהיא עשתה, חלק מהעבודות שלה. קראתי את מה שכתבתי לה. לא חשבתי שמישהו מקשיב, לא הסתכלתי על האנשים, רק על הדף, אבל פתאום אחרי משפט הומוור שמעתי אנשים צוחקים. כן הקשיבו וגם אמרו לי שריגשתי. לא התכוונתי. רק כתבתי מה שהרגשתי. ברחתי משם מיד אחרי שנגמר, לא ידעתי מה עוד אפשר להגיד, לא רציתי להיות אדיבה, להגיד שלום, תודה. הגענו לאוטו, נכנסנו והתחלתי לבכות. פעם ראשונה שהוא רואה אותי בוכה. עכשיו הוא יודע שגם אני אנושית.

הבית מתחיל לקבל צורה. העבודה לא

דברים מתחילים לנחות במקומם.

יום חמישי קיבלתי את הספות הישנות של אמא שלי. בצער רב נפרדתי מהספינה שקוראת לעצמה ספה שהיתה לי קודם. דבר ענקי ונוח. לא האמנתי שאפשר להוציא אותו מהדירה בלי מובילים מקצועיים אבל אח שלי החליט שהוא רוצה אותה ושכנע את האח השני שעזר להביא את הספות שמה שנכנס גם יכול לצאת. מה לעשות, ספה אחת אדום ואחת בז' לא נראות טוב. אז עכשיו יש שתי ספות אדומות וקצת פחות נוחות. האמת, הספות החדשות של אמא שלי פחות נוחות לדעתי. וגם כתומות.

יום שישי הגיע שולחן אוכל מההורים שלו ביחד עם כסאות שעברו חידוש. וביחד עם רמזים מצד אמא שלו שמחכה בקוצר רוח להזמנה לארוחה. הוא יבשל. המשפחה שלי תסתפק בקפה ועוגה. שבת אבא שלי בא לעזור ועכשיו יש מדפים, וילונות ואהיל ורוד. תלינו כמה תמונות, שמנו שטיח חדש מהשופרסל. מוזר לקנות שטיח בסופר אבל הוא נחמד ונעים ודי זול. הסלון נראה די קרוב לצורתו הסופית. החדר הקטן והמיותר הוכרז סופית כממחסן (אחרי שאמא שלי הבינה סוף סוף למה הוא באמת אמור לשמש, אבל בלי לחץ), המרפסת חולקה לפינת עבודה ופינת אל תפריע לי. בכניסה יש שולחן אוכל ואפילו אכלנו עליו ארוחת ערב. זה יותר נחמד לאכול על שולחן אוכל.

 

בעבודה היתה לי שיחת משוב. בשתי מילים- אני תותחית. אם בהתחלה המנהל לא ממש תפס ממני (לא במילים האלה אבל הוא די אמר את זה), שנה שעברה הוא כבר ידע שאני מקצועית ועובדת מצויינת אבל לא היה בטוח שאני יכולה להוביל פרוייקט ודי נתן לי את התפקיד כי לא היתה לו ברירה אחרת (גם את זה הוא אמר) עכשיו הוא בטוח שאני יכולה להיות גורו מקצועית (מילים שלו) או ללכת לכיוון ניהול מקצועי. אחרי משוב כזה אני די יכולה להגיד מה שבא לי. אז אמרתי. אמרתי לו שלדעתי יש יותר מדי התנשאות במחלקה, אנשים מתנהגים כמו טייסים ובטוחים שכולם מסביבם רק כדי לסייע להם במשימה שלהם. אמרתי שאין אנשים עם נסיון. שברגע שמישהו נהיה מקצועי הוא מקודם. שאין עם מי להתיעץ, כל אחד צריך להמציא הכל מחדש. אין בקרה על העבודה. אין לימוד מטעויות העבר כי אין עבר. אני שם כמעט 5 שנים ואני מהוותיקים. נראה לי שהוא קצת נפגע. כנראה הבונוס שנה הבאה יהיה קצת פחות גבוה.

פנה אלי אחד המהנדסים הבכירים בשטח, הציע לי לעבוד על פרוייקט חדש שהוא מקדם. משהו מחקרי, בלי יותר מדי תקציב, בלי אור זרקורים. בדיוק מה שרציתי. תחום קצת שונה ממה שאני עושה עכשיו אבל מספיק דומה כדי שאני אוכל להשתמש בנסיון שלי ומצד שני מספיק שונה שיהיה מעניין ויצריך עבודת מחקר וקריאה. בלי לחץ ובלי פוליטיקות. אמרתי למנהל שאני רוצה לעשות את זה. אמר לי שזה תלוי בי אבל... יש פרוייקט אחר, די מה שעשיתי בפרוייקט האחרון שהובלתי, רק שיש בו לקוח ויש בו כסף ויש בו זרקורים ותהילה. אני לא אהיה מובילה אבל אני אהיה אחראית על חלק מסויים, לא זה שעשיתי בפרוייקט הנוכחי, ובחלק שכן קשור אני אהיה דמות מרכזית. ההנהלה של הפרוייקט הזה מורכבת מאנשים שעבדתי איתם בעבר וקיוויתי לא לפגוש שוב. הפרוייקט במרכז תשומת הלב ולכן גם בלחץ להצליח. בקיצור כל מה שאני לא רוצה. אבל מכיוון שהפרוייקט כל כך חשוב רוצים אליו את האנשים הכי טובים והחלק שאני אמורה לקחת מצריך ידע ונסיון שאין להרבה אנשים חוץ ממני גם המנהל וגם המנהל של המנהל והמנהל שלו רוצים שאני אעשה את זה. מבחינה מקצועית ללא ספק זה יקדם אותי הרבה יותר. השאלה היא האם אני אהנה מזה. אני בכלל לא בטוחה. מה גם שהוא עדיין לא מוכן להגיד לי עם מי מהמחלקה אני הולכת לעבוד.

אני לא יודעת מה לעשות עם זה. אני בטוחה שבטווח הקרוב אני אהנה יותר מהראשון. מצד שני אם אני אצליח להתמודד עם השני אני בהחלט אזכה להרבה יותר הערכה ואבסס את המעמד שלי כדמות מפתח במחלקה. השאלה אם אני בכלל רוצה להיות דמות מפתח. כולם רוצים שיעריכו אותם, לא?

 

החתולה עדיין בסדר, אנחנו גם כן. שיהיה לכולנו שבוע מוצלח ובחירות נכונות.