יפוטר עמנואל לוטם

(כותרת משנה- יומן קריאה- זיהוי תבניות וויליאם גיבסון)

ווידוי 1. אני מעדיפה תרגום על מקור. מה לעשות, אנגלית פשוט לא זורמת לי טוב. כשאני קוראת ספר אני לא רוצה להתאמץ להבין אותו, אני רוצה לזרום לתוכו.

ווידוי 2. אני בדר"כ לא בודקת מי המתרגם. בעיקר עם התרגום טוב כזה שמרגיש כל כך טבעי שאני שוכחת שזה לא המקור ולכן לא טורחת לבדוק מי עשה את העבודה הטובה. אני כן שמה לב לתרגום כשהוא גרוע. כשאני קוראת ספר ואיזה משפט פשוט לא מסתדר ואני תוהה מי האדיוט שהחליט לתרגם את זה ככה. אחרי כמה משפטים כאלה אני בודקת מי המתרגם כדי לדעת על מי להתעצבן. אז במקרה הזה המעצבן הוא עמנואל - אני כותב אלפים בע' כי ככה החלטתי- לוטם. וזה לא פעם ראשונה שאני נתקלת בשם שלו בתור מתרגם. משום מה הוא המתרגם הרשמי של ספרי פנטזיה ומד"ב רך.  בפנטזיה עוד איכשהו אפשר להסתדר איתו, אם המקום הוא לא טבעי אז איכשהו השפה הלא זורמת משתלבת בסביבה, אם כי יצא לי להכיר כמה טולקינאים (ווידוי 3. יצא לי להכיר כמה טולקינאים בחיי) שהיו מוכנים להוציא אותו להורג על מה שהוא עשה לשר הטבעות. אלפים בע' זה רק קצה הקרחון של ההתעללות בשפה שם. אבל בספר כמו זה, שמתרחש בעולם ובזמן שלנו, השפה של עמנואל - לפחות אני עקבי ומשתמש תמיד באותם מושגים גם אם אין קשר בין הספרים- לוטם לא מתאימה, לא נכונה, לא מתנגנת ומעיקה. מילים ארכאיות משולבות עם ביטויים טכנולוגיים מתקדמים ביחד עם חידושי לשון מטופשים של האקדמיה גורמים לחוסר רציפות וחוסר בהירות.

בנוסף לכך, בסוף הספר מופיע ביאור מונחים. כבודו עשה לנו טובה ואסף למעננו את המונחים שהוא לא הצליח לתרגם בגוף הספר בצורה מובנת. בין השאר מופיע שם "האיזור הקפוא". עשר נקודות למי שמנחש למה הוא התכוון. וויתרתם? התשובה בלבן. גראונד זירו, למען השם. ערך נוסף שמופיע שם הוא קיפל- אני מצוטטת- מי שלא מכיר את המילה הזאת שצריך לקרוא את בלייד ראנר בדחיפות, אבל זו לא הסיבה היחידה. כלומר מר לוטם לא מוכן להסביר לבורים שבינינו למה התכוון המשורר, אבל הוא בהחלט הולך לנצל את ההזדמנות לתפוס עלינו תחת. אם בתפיסת תחת עסקינן, הספר לא נקרא בלייד ראנר כי אם "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?" ורק לאחר יציאת הסרט נוסף לו השם המוכר יותר.

בקיצור אני שוקלת להסיר את החרם שלי על פייסבוק רק כדי שאוכל לפתוח קבוצה שנקראת "יפותר עמנואל לוטם". אם מישהו מוכן לעשות את זה במקומי אני אודה לו.

עמנואל לוטם- תתפטר.

ועכשיו נחזור לעניין שלשמו התכנסנו- הספר. קודם כל זה ספר עם שם של קורס בטכניון ששקלתי לקחת סמסטר שעבר. איך אפשר שלא לרצות לקרוא אותו. הספר עונה להגדרה science fiction מכיוון שהוא fiction, כלומר בדיה, לא מבוסס על סיפור אמיתי והוא science. כלומר מכיל המון אלמנטים טכנולוגיים מתקדמים. עקב מגבלות השפה העברית, הפעם לא בגלל עמנואל לוטם (תתפטר), יותר קשה לטעון שהספר הוא מדע בדיוני מכיוון שהוא אינו בדיוני. להבדיל מספרים אחרים של אותו סופר, הספר הזה מתרחש בתחילת המאה הנוכחית, זמן לא רב אחרי נפילת התאומים, אשר לוקחים חלק קטן בבניית הסיפור, והוא עוסק בעיקר ברשת האינטרנט ובתופעות שהיא גוררת. בדומה לרוב הספרים של גיבסון, אשר משתייכים לתת הז'אנר סייבר פאנק, גם הספר הזה נותן תחושה עתידנית של טכנולוגיה וחיים בעולם וירטואלי. אבל להבדיל משאר הספרים, בספר הזה הקדמה כבר פה. העולם שבו אנו חיים מספיק מעניין ומתוחכם שאין לגיבסון צורך להוסיף עליו תוספות בדיוניות. נראה כאילו המציאות סוף סוף השיגה את הדמיון.

גיבורת הספר היא טיפוס מעניין, קייס פולארד, בחורה עם פוביות מוזרות ואניטואיציה מרתקת שגם מפרנסת אותה. בהתאם לעולם המודרני, היא חיה בכפר גלובלי אבל עדיין מתקשה עם הנדודים שכפר שכזה דורש. (הספר מציע הסבר ממש יפה לתופעת הג'ט לג, מומלץ לקרוא רק כדי לקבל חומר למחשבה). לקייס מוצעת עבודה מעניינת שקשורה לנושא שמעניין אותה ועוד המון אנשים בסיבר ספייס. יחד עם העבודה מתחילים לקרות לה דברים מטרידים, מישהו מנסה לעשות לה משהו, לא ברור מה. קייס נשלחת למסע חיפושים מקיף עולם ותרבויות שמראה למרות אשליית הכפר הגלובלי, העולם עדיין מורכב מאנשים שונים אחד מהשני, תוך כדי שהיא מנסה לגלות מי רודף אחריה.

למי שאוהב טכנולוגיה לא בדיונית, למי שחי ברשת, הספר הזה מומלץ בחום. עדיף באנגלית אם אתם מסתדרים.

רק דיברתי

והיום פגשתי ג'וק בבית. ארורים ישראבלוג והנושא החם. אתם הבאתם את זה עלי. וגם לא היתי מצויידת בתרסיס מתאים אז נאלצתי לרדוף אחריו עם מטאטא ולטאטא אותו החוצה. איזה כיף שיש מרפסת שאפשר לטאטא אליה ג'וקים. חוץ מזה שיש שם איזה יונה שהטילה שם ביצים ואני זרקתי אותן ואח"כ כל היום שמיעתי אותה הומה לה בעצבות והיה לי לא נעים. אני חושדת שעכשיו היא מחפשת דרכים להתנקם בי.  

אתמול תרמתי דם. יש לי איזה וריד מכוער בזרוע שנראה כאילו מישהו צייר אותו בטוש. בד"כ כשרופאים באים לדקור אותי ואני מראה להם את הוריד הזה הם צוחקים עליו ואומרים שזה חוט, אי אפשר לעשות איתו כלום ואז מתחילים לחפש שעה וריד אחר. הפעם למתרימה לא בא לחפש וריד אחר אז היא פשוט הלכה עליו וקרע לו את הצורה. ימח שמה, עכשיו הוריד הזה מקושט בקטם סגול בולט וכואב. והיא לא הבינה למה לקח לה שעה להוציא ממני מספיק דם ועוד האשימה אותי שזה בגלל שלא שתיתי מספיק. רק שבאמצע היא היתה צריכה להזיז את המחט ולהדק את הח"ו וכמעט עשתה לי נמק. לקח שאני מקפידה לא ללמוד- תמיד ללכת לפרמדיקים גברים. לא יודעת למה אבל הם הרבה יותר מקצועיים ועדינים. אשה לאשה כלבה.

 חדשות רעות- האמוגלובין שלי שוב גבולי. אני צריכה להקפיד יותר. כשהיתי בצבא הלכתי פעם אחת לתרום דם. עשו לי את הבדיקת  אמוגלובין ושלחו אותי לרופא. הרופא התחיל לאיים עלי שרמת הברזל אצלי בדם ממש נמוכה ואני חייבת להתחיל לקחת כדורים ולאכול נכון ולבוא לבקר אצלו כל חודש לבדיקת דם. אחרי חודש באתי אליו ואמרתי לו שהכדורים עושים לי סחרחורת. הוא אמר שזה לא הכדורים, זה האנמיה . ניסיתי להסביר לו שלא היו לי סחרחורות לפני שלקחתי את הכדורים וגם כשבטעות לגמרי שכחתי לקחת אותם כמה ימים הן נעלמו. כמובן שהוא לוא נתן להגיון לבלבל אותו ונתן לי עוד כדורים ותור לעוד חודש ואמר שאם אני אקפיד מספיק על תזונה והוא יראה שיפור משמעותי בבדיקה הוא יוותר לי על הכדורים. אחרי חודש חזרתי אליו שוב. הפעם היה לו משרד חדש עם מדרגה קטנה בכניסה שאפשרה לי לדפוק כניסה מרשימה שכללה השטתחות על הרצפה כאילו היא היתה קבר צדיקים. הוא כנראה הרגיש כל כך לא נעים על הקטע הזה של המדרגה שהפעם הוא לא התווכח איתי כשאמרתי שהכדורים עושים לי סחרחרות ואמר שאם אני ממש מתעקשת אני יכולה לקנות לעצמי סוג אחר של כדורים שמוכרים באזרחות בלי מרשם. אמרתי שאני אקנה את הכדורים ואהיה ילדה טובה ותודה שלום ומאז לא חזרתי אליו יותר. אחרי הצבא המצב השתפר וכרגע הוא נע בין טוב ללא משהו. אבל אני באמת צריכה להקפיד. 

הקטע המתסכל אם האנמיה היה שכל מי שאמרתי לו שאני אנמית הסתכל עלי רגע ואמר- רואים. אני מאד לבנה (המוצא המצרי שלי איכשהו נעלם בגנים) ובאותה תקופה היתי אפילו עוד יותר. חבר שלי באותו זמן כמובן הגיב באותה צורה ואמר שאם אני אצבע את השיער לשחור אני אראה כמו וונדסדי וזה יהיה ממש מדליק. לרגע אפילו שקלתי את זה אבל אז נפרדנו וויתרתי על הרעיון.

וזה היה רגע של נוסטלגיה. ללא ספק, פעם הנוסטלגיה היתה הרבה יותר איכותית.

יש נושא חם מגניב

ג'וקים! אני לא חושבת שאפשר לתאר את מה שאני מרגישה כלפיהם כפחד. זה יותר סלידה עמוקה ובלתי רציונאלית לחלוטין. אני פשוט לא רוצה שהדבר הזה יהיה קרוב אלי. פעם כשהלכתי לקנות לעצמי כזה חומר נגד ג'וקים ראיתי מיכל עם ציור של ג'וק ענק. רק מלהסתכל על המיכל נהיו לי עצבים מרוטים וכשאיזה ילד נתקע לי ברגל אני נתתי קפיצה רצינית. למזלי אני יכולה לציין שהרבה זמן לא פגשתי אחד. אחד היתרונות של הדירה הקודמת שלי שמשום מה לא היו שם ג'וקים. היו שם חשופיות שטילו להן בחופשיות על נעלי הבית שלי אבל לפחות ג'וקים לא. אני מאד מקווה שג'וקים לא מגיעים לקומה חמישית ואז אולי יהיה לי מזל וגם בדירה הנוכחית אני לא אפגוש אותם. לפחות חשופיות אין פה.

כשהיתי בדירות שכן היו בהן ג'וקים ברגע שהיתי רואה אחד היתי מיד קופצת להביא את המיכל ריסוס ואז היתי רודפת אחרי הג'וק עם המיכל בכל הבית עד שהוא היה מתחיל לפרפר, משום מה הדברים האלה אף פעם לא מתים מיד, ואז היתי מטאטאת אותו החוצה. פעם כשעוד היה לי חתול הוא בעצמו רדף אחריהם ואני היתי מנסה לגרש אותו כי לא רציתי שהוא יגע בדבר הזה, חוץ מזה שהוא היה מפרק וראש של ג'וק זה יותר מגעיל מג'וק שלם.

אני לא מבינה איך אנשים מסוגלים למעוך אותם. רק הצליל הזה של השריון שלהם נשבר עושה לי צמרמורת בכל הגוף, שלא לדבר על האיכסה שנשאר אחר כך.

היום בערב הלכתי לטיול קצר בשכונה. מכיוון שמה שלבשתי לא כלל כיסים לקחתי איתי רק את הצרור מפתחות הכולל בתוכו את מפתחות הבית. בדרך חשבתי לעצמי שאם עכשיו יקרה לי משהו, נגיד ידרוס אותי מישהו או סתם יקרה לי משהו אחר שאני כרגע לא מצליחה לחשוב עליו, לא יוכלו לזהות אותי. הדבר היחיד שיצמאו זה צרור מפתחות. אולי מישהו יזהה שאחד המפתחות בצרור הוא של תא דואר וגם יש עליו מספר. יש המון עמדות תאי דואר בשכונה אבל אולי אם הם יחפשו הם ימצאו את התא דואר המתאים ואז אולי יבררו לאיזה דירה הוא שייך. אבל גם אז, הרי הכתובת שלי לא בדירה הזו. מבחינת העיריה הדירה שייכת למישהו אחר. רק בחברת החשמל מופיע שאני גרה שם. או לפחות אני זו שצריכה לשלם את החשבון. אבל מי עובד בחברת החשמל בסוף שבוע? אז אף אחד לא ידע מי אני ובינתיים מי יחפש אותי? טוב, בקטע הזה אני רגועה כי בשבת בערב אמא שלי תתקשר אלי לשאול אם אני באה לארוחת ערב ואם אני לא אענה היא תתקשר לאבא שלי לשאול אם הוא שמע ממני משהו ואחרי כמה זמן היא ממש תדאג ואולי אפילו תיסע אלי לדירה לחפש אותי. אם לעומת זאת כל זה יקרה ביום ראשון... 

על ארגזים פרק אחרון או- אל המנוחה ואל הנחלה

בשעה טובה הדייר הקודם עזב את הדירה ואני נכנסתי אליה ואפילו יש לי אינטרנט והפעם הוא לגמרי שלי.

במסגרת פילוסופית החיים שלי שעיקרה הוא לא ללמוד מטעויות, גם הפעם לא הזמנתי מוביל. חשבתי שאין לי הרבה דברים. אז חשבתי. אחרי שבשבוע הקודם עברו רוב הארגזים, השבוע היה תור הדברים שהם לא ארגזים. הדבר העיקרי שהוא לא ארגז הוא מכונת הכביסה. דווקא היא עברה בשלום בעזרתם האדיבה של שני עמיתים לעבודה, עגלה שנסחבה מהמפעל בקיבוץ והשכנה שלמרות שחושבת שאני נחמדה רק כשאני רוצה משהו הסכימה ברוב טובה לפתוח לי את שער הגישה לחניה שלה ובכך חסכה מדרגות. ביחד עם המכונה נדחסו לתוך הטרנזיט הקיבוצי דברים אחרים שאינם ארגזים וגם הצורה שלהם לא ארגזית ולכן הם לא כל כך נהנו להדחס שם. מנורת עמוד עם אהיל נייר גלילי מוארך החליטה במהלך הנסיעה שהיא עפיפון. האהיל לא כל כך שמח להחלטה הזו ובאמצע הדרך ברך להפרד מהבסיס שלו. עכשיו יש לי מנורת עמוד בלי אהיל ואהיל בלי מנורה. דבר נוסף שהוא לא ארגז הוא צמח במבוק שקיבלתי מתנה לחנוכת הדירה הקודמת קודמת שעוד גרתי בה עם שותפה. בפעם הראשונה שהוא עבר איתי דירה הוא היה די צנוע. מאז הוא זכה להמון שמש והפעם היה צריך להחזיק אותו באלכסון כדי שיכנס לאוטו. אני מקווה שהוא לא יהיה בטראומה מהמעבר הזה.

סיבוב אחרון בטרנזיט המסוקס הביא איתו את כל הבגדים, כולל כמה שחיכו בקוצר רוח לאיחוד מחודש עם מכונת הכביסה, נמר גדול, כמה כריות, כלי ניקוי, ושאריות אחרונות של נוכחות שלי בדירה הישנה. בשעה טובה ומוצלחת כל מה ששייך לי נטש את הדירה ההיא ונחת בחדשה. עכשיו צריך רק לחזור לשם לנקות את השאריות ואולי להצליח למצוא מישהו אחר שירצה לשכור אותה.

יום שבת עבר עלי במשימה המתסכלת של פריקת הארגזים. כמה שלארוז שה מדכא, לפחות זה לא מסובך- זורקים הכל לתוך קרטון ומקוים שלא ישבר. אבל לפרוק זה כבר סיפור. הרי מה שיוצא מהקרטון תופס מקום חדש ובדרך כלל הוא לא יזוז משם יותר. ככה שצריך לחשוב טוב טוב על כל דבר שיוצא מה המקום שלו. בינתיים כל התמונות מצאו את מקומן מלבד 2 קטנות שעדיין מתלבטות. לוכד חלומות התמקם מול דלת הכניסה. זר ורדים כחולים וסגולים מבד עדין לא מצא את מקומו ויושב בינתיים בתוך מתקן דיסקים שהדיסקים שלו עדין פוחדים לצאת מאחד הארגזים האחרונים שעוד לא פורקו. כמה עציצי פלסטיק קטנים יושבים כרגע ליד המיקרו וכנראה ישארו שם. למעשה נשארו רק 4 ארגזים לא פרוקים. אחד גדול יודע בדיוק לאן הוא הולך להפרק- לתוך שולחן העבודה לכשיבוא. 3 ארגזים קטנים מכילים אוסף קישקושים, קישוטים ושאר דברים יפים אך מיותרים שברגע שהם יצאו הם יקבעו את אופי הדירה ולכן פיזורם הוא משימה שדורשת מחשבה עמוקה ואין לבצעה בפיזור דעת.טוב, קצת רימיתי, יש עוד 2 ארגזים. ארגז הנעלים הפך לשקית נעלים שמחכה לארון נעלים. וארגז בגדי החורף הוכרז רשמית כמקום אכסון לעונות הלא פעילות וכרגע הוא לא ארגז באופן רשמי. אבל חוץ מזה כל הארגזים פורקו. הדייר הקודם השאיר את הטלויזיה שלו. דיברתי איתו אתמול ושאלתי אותו אם יש לטלויזיה שלט. אה, כן, ארזתי אותו בטעות. אני אביא לך אותו כשאני אבוא לקחת את החשבונות מהדואר. האמינות של הבנאדם הזה בעיני כל כך נמוכה שאני לא מאמינה לו שהוא אי פעם יביא את השלט. נראה לי הוא פשוט יקח אותו איתו הלאה למזכרת. אם למישהו יש שלט מיותר של טלויזית konika אני אשמח לקבל.

יתרון שפתאום גיליתי בדירה הישנה- ממש שקט שם. סוף העולם, קצה רחוב ללא מוצא. אף אחד לא עבר שם בדרך לאנשהו. אמנם כל פעם שהשכנים ערכו מסיבה אני היתי משתתפת פסיבית בשיחות אבל לפחות מסיבה היא רעש קבוע. לא היו שם צופרי מכונית, ערסמובילים עם מוזיקה עזה שחולפת ליד החלון אזעקות רכב ושאר עוברי אורח רעשניים. פה יש את כל אלה ובנוסף לזה בכל בוקר אני מתעוררת לקול המיית יונים. החיקוי עורבני לציפור הזה הולך לעשות לי כנראה הרבה בלגן במרפסת. צריך לשים לב טוב שהם לא יחליטו להתרבות.

חסרון שגיליתי פתאום בדירה הישנה- יש שם המון אור. בעיקר בערב יש תאורה מהמדרגות לתוך החלון. פה בלילה הראשון פתאום נהיה לי חשוך מדי. עכשיו אני ישנה עם תריסים קצת פתוחים כדי להרגיש שבא הבוקר.

אני לא מרגישה מוזר להתעורר בבית זר. כשאני פותחת את העיניים אני לא מצפה לראות את החדר הקודם. אולי בגלל שהמזרון מרגיש אחרת אני יודעת ברגע שאני מתעוררת שאני כבר לא שם. אולי בגלל שלא באמת אימצתי את הבית ההוא. שם קרה לי כמה פעמים שהתעוררתי ולא היתי בטוחה איפה אני. אני נכנסת לבית הזה והוא נראה לי טבעי. יש לי כורסה עגולה שבבית הקודם בקושי ישבתי בה, מאז שאני פה אני יושבת רק בה ופתאום היא מרגישה כל כך נכון שאני לא מאמינה שחשבתי להוריש אותה לאחי. הכל פה מרגיש במקום גם אם דברים עדין לא מונחים במקומם. מין הרגשה טבעית של הגעתי. עכשיו אני פה. אולי מצאתי את המקום שלי.

לפינת המירמור.

 האנשים שהכי סומכים עליהם הם אלה שיכולים לתקוע את הסכין הכי עמוק. זה שהדייר הקודם דפק אותי עם פינוי הדירה ועוד כמה פכים קטנים, מילא, אי אפשר לסמוך על עורכי דין (רק על המשועממים מביניהם). זה שבעלת הדירה הקודמת דפקה אותי עם חיפוש דיירים, מילא. אנשים עשירים הם מניאקים. היה מישהו שהיתי צריכה לעבוד תחתיו וכל הזמן הרגשתי שהוא נגדי, בסדר. הכל פוליטיקה של עבודה. אבל ראש הצוות שלי, שנתן לי להרגיש שאנחנו שותפים, שהוא סומך עלי ומכבד אותי. זה כואב. לא הצלנו להגיע להסכמה. קרה כבר כמה פעמים. החלטנו שמעלים את העניין למנהל והוא יחליט. גם זה קרה. המנהל לא רק שתמך בצד שלי אלא היה יותר בצד ממני. ואז אני הלכתי והוא נשאר לדבר עם הבוס. אחרי כמה זמן שלח סיכום דיון. אחרי שאני הלכתי הוא שכנע את הבוס שאותה הבעיה שהוא חשב שיש ואני טענתי שאין קיימת במקום אחר. בקיצור הלך מאחרי הגב שלי והכניס לי את זה מהצד השני. כאילו כדי להוכיח שהוא בכל זאת צודק ובכל זאת המנהל.     

אסור. פשוט אסור להאמין באנשים. כולם יאכזבו בסוף, אבל רק אלה שאמנתי בהם יצליחו לפגוע תוך כדי.  

על ארגזים פרק ג' - או שוב לא מצליחה לישון

אז אני שוב כותבת כי לפעמים זה מרדים אותי.

קטן עלי לחיות בבית שמכל החפצים שלי מה שנשאר בו זה שני ארגזים וכמה שקיות בגדים. גם ככה את רוב הדברים שלי אני לא באמת צריכה. אני חושבת שאני הולכת לעשות מבחן: כל מה שלא יחסר לי  בשבוע הזה אני אזרוק ברגע שאני אעבור. חוץ מהדברים היפים. הם סתם עושים אווירה נעימה. רשימה של דברים שלא יזרקו בינתיים: סיר לפסטה, פסטה, סיר קטן למרק. צלחת אחת, שתי כוסות (אני לא יכולה להסביר את זה אבל אני תמיד משתמשת ב-2 כוסות בו זמנית). מחשב.

זה כיף לתכנן את הדירה החדשה ומה אני הולכת לעשות בה. בעיקר המחשבה על כל הדברים שאני יכולה לקנות עכשיו כשנכנסתי לדירה ריקה ומרווחת שאני יכולה לעשות בה מה שאני רוצה. קניה ראשונה- כיריים- done. ראש גז בודד. הוזמן במרשתת (אינטרנט בלעז). קניות במרשתת זה דבר נפלא (אני מקדמת קמפיין להחדרת המילה מרשתת לשפת הדיבור).

צריך לקנות:

שולחן עבודה. כזה עם מדפים מעליו. אבל בלי גב כדי שלא יחסום את הקיר.

מדף למטבח שעליו אני אשים את הכיריים. ואת המיקרו והטוטסר. זה צריך להיות כזה עם כמה תאים שיכנס במקום התנור הישן והמעפן שאני צריכה לזרוק.

ארון למקלחת. או שאני פשוט אזרוק את כל הדברים על המכונת כביסה.

שלט לטלויזיה. כי הקודם השאיר טלויזיה בחדר כי לא בא לו לסחוב אותה אבל אין לה שלט. והגיע הזמן שאני אחזיר את הטלויזיה שלי לקיבוץ, 3 שנים אחרי שעזבתי.  

אני רוצה לקנות:

מדבקות לקיר. ראיתי את זה פעם אחת בחנות ואז חיפשתי באינטרנט ומסתבר שזה סוג של האופנה האחרונה בעיצוב. בכל מקרה יש כמה כאלה ממש יפות. בעיקרון יהיה יותר מרשים אם אני אקנה צבע ואדפיס את התמונות שאני רוצה ואצור מהן שבלונות לצבע, אבל עם הכישרון שלי זה בטח יתפספס וסתם ימרח וחבל.

שעון יפה כזה גדול שתופס חצי קיר ומורכב רק מספרות, בלי לוח שעון. כי יש לי הרבה קיר לשים עליו דברים.

צמחים. כאלה שאוהבים שמש כי יש לי הרבה.

דגים כאלה שמדביקים באמבטיה, כי יש לי אמבטיה.  

לכתוב את כל זה די העביר לי את הבאסה שלא נתנה לי לישון אבל אני עדיין לא עיפה.

נראה לי ששמו לי משהו בקפה. היתה לי הרצאה באמצע היום ולפני ההפסקה הרגשתי שאני עוד רגע נרדמת. אז קניתי קפה הפוך בגרג. מזמן לא שתיתי קפה הפוך טוב באמצע היום, מאז שהעובדת בקפיטריה עברה לקפיטריה אחרת בשטח המפעל ובמקומה הביאו כמה עובדות שהורסות את הקפה באופן שיטתי. בכל מקרה, אחרי ההפסקה, בהמשך ההרצאה ובהמשך כל היום היתי קופצנית. אני עדיין מרגישה קופצנית. אם אני לא אלך לישון בקרוב אני כל כך הולכת להרדם מחר בעבודה. מישהו יכול להמליץ על מכונת קפה טובה?

אדם צובר ארגזים כמו נמלים בחודשי הקיץ

וזה מיאש

יש לי בית קטן בכוונה כדי שאני לא אצבור יותר מדי דברים ועדין, הארגזים ממשיכים להערם. לדחוף את כל החיים לארגזים ולכתוב על כל ארגז מאיפה הוא בא. רק אחרי שסגרתי את הארגז עם כלי הכתיבה נזכרתי שגם כדאי לכתוב עליו משהו. התעצלתי לפתוח אותו שוב אז אני אני מתמשת באיזה עט פושט שנשאר מאחור. לכתוב הפוך כי הארגז על הרצפה ואין לי כוח להרים אותו.

יום אחרון בדירה הזו וכמה צפוי- אין אינטרנט. אז גם הפעם הקטע הזה נשמר על המחשב ויפורסם מאוחר יותר.

די נמאס לי מהדירה הזו. אני לא יכולה להגיד בדיוק למה. לכלבים בחוץ כבר התרגלתי ואני לא שומעת אותם בבוקר. נראה לי החוסר אונים. שנעלם לי האינטרנט לסופשבוע שלם כי בעלת הדירה לא מרגישה צורך לקנות ראוטר נורמלי כי היא לא צריכה, יש לה נטסטיק. ופתאום להיות שבוע שלם בלי מים חמים כי יש רק אדם אחד שמטפל במים החמים בכל חיפה והיא לא מוצאת את הטלפון שלו. תגובתה: מזל שקיץ עכשיו. גם הממיר התחיל לגמגם. אני לא מרגישה שהדירה באמת שלי. אני לא מרגישה בבית. מצד שני אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה כן הרגשתי בבית. יש לי הרבה פעמים חלומות על מעבר דירה, רובם בדירות בקיבוץ, כל פעם זה במקום משונה אחר וכל פעם אני מתעוררת ומנסה להזכר איפה אני גרה באמת. בדירה שהיתה לי בקיבוץ גרתי 5 שנים. כשחזרתי מחופשה של חודש היא נראתה לי זרה. התעוררתי באמצע הלילה ושוב תהיתי איפה אני. אולי עכשיו בדירה שאני עוברת אליה אני אצליח לגרום לה להיות שלי.

מסתבר שבעלת הדירה החדשה לא רוצה שאני אכניס לשם חתול. אני גם לא בטוחה שאני רוצה חתול. מסכן, מה הוא יעשה כל היום כשאני לא אהיה בבית. אני לא אוכל לתת לו לשוטט כי הוא לא יוכל להכנס הביתה אח"כ לקומה חמישית. אולי אני אקנה לי תוכי.

לא מצאתי מישהו שיקח את הדירה הישנה במקומי. זאת אומרת, מצאתי מישהו שרוצה אותה ל- 3 חודשים. אבל כסיפרתי עליו לבעלת הדירה היא שאלה איך קוראים לו. אמרתי לה את השם שלו. היא היססה לרגע... ערבי? כן. ואני שומעת בטלפון איך היא מחפשת תירוץ לצאת מזה. בערב היא הודיעה לי באושר רב שהיא ניהלה כינוס משפחתי והחליטה להשכיר את הדירה לעוד שנה. אז עכשיו אני צריכה למצוא לה מישהו שיכנס לשנה ו-3 חודשים, היא מעדיפה סטודנטית. אני מתחילה להרגיש שאין לי כוח אליה ואני מוכנה פשוט לשלם על העוד 3 חודשים האלו ושהיא אח"כ תחנק עם חיפוש דייר חדש. בינתיים אני יכולה לארח פה אנשים כי המיטה והמקרר נשארים ויש גם טלויזיה. אז אם מישהו מגיע לחיפה ב-3 חודשים הקרובים וצריך דירת אירוח אפשר לפנות אלי.

 

עדכון שישי בבוקר- יש אינטרנט!!!. יש עוד ארגזים. סיבוב אחרון של פרידה מהבית.

 

בהשראתו:

רעיון טוב- להביא למפגש צוות השבועי עוגת גבינה עם פירות יער

רעיון רע - לבוא בחולצה לבנה באותו יום.

מתוך דיון ארוך מאד ומאד מיותר שהתקיים היום:

-אני לא מבין מה אני רואה בגרפים.

-אתה רוצה לראות שהגרף הכחול מגיע לאדום.

-אבל הוא לא

-נכון. האדום זה מצב אופטימאלי, לא תמיד אפשר להגיע אליו.

-אז מה אני רואה פה?

-שהגרף הכחול מתקרב לאדום.