חלום רע

חלמתי שאני מוקפת ערפדים. בהתחלה עוד היו כמה אנשים שלא היו ערפדים ומשום מה הערפדים התחילו לתקוף רק אחרי 6 בערב. אבל אז כבר היה חושך ואני וכל שאר האנשים שלא היו ערפדים ניסינו לברוח אבל לא ראינו כלום כיה היה חושך והיה לנו רק גפרור אז לא יכלנו לדעת מי כבר הפך לערפד ומי לא. ולאט לאט כולם הפכו לערפדים חוץ מילדה אחת שאני ניסיתי לשמור עליה עד שהערפדים דרסו אותה עם טרקטורון. בסוף כולם היו ערפדים חוץ ממני וכולם נעלמו ואני נשארתי לבד בעולם. מתישהו כבר הבנתי שזה חלום אבל חלום רע ושאני לא אשן טוב אם אני לא אתעורר. אז ניסיתי להתעורר אבל בשביל זה היתי צריכה להזכר איפה אני ישנה כדי שאני לאדע לאן להתעורר. אבל הצלחתי להזכר רק בחדר שהיה לי בדירה הקודמת שלי. בסוף מצאתי כלב שבתחילת החלום נורא הפחיד אותי והחלטתי שאם הוא ינשוך אותי אני אתעורר מהכאב. אז התקרבתי אליו והתכופפתי והוא נשך אותי בצוור ואז באמת התעוררתי.

התעוררתי מזיעה לגמרי אבל לא יכלתי לצאת מהמיטה כי היה לי קר. בסוף הכרחתי את עצמי לקום וללכת לשתות רק כדי להעביר את החלום הזה. לא עזר.

חזרתי לישון וחלמתי שאני קמה והולכת לעבודה. בעבודה חשבתי על החלום שהיה לי ושמחתי שזה רק חלום אבל הבחור שאיתי בחדר נעל את הדלת. שאלתי אותו בצחוק אם זה בגלל החלום והוא אמר שכן. אז ניסיתי להרגיע אותו שזה בסדר, זה רק חלום ואני כבר יודעת להתעורר מחלומות (או ככה חשבתי). בכל מקרה המנעול על הדלת היה חסר טעם כי ברגע שמישהו אחר מהעבודה ניסה להכנס הוא נכנס בלי בעיה והדלת עם המנעול סתם הפריעה לי לעבוד. באמצע היום היתי צריכה ללכת להביא משהו מהבית אבל אמא שלי נעלה את הבית כי היא לא רצתה שהערפדים מהחלום יבואו. בשלב הזה כבר התחלתי לחשוד שהחלום לא באמת נגמר. כשחזרתי לעבודה היו שם הרבה אנשים שכמו שחשדתי התבררו כערפדים. כבר לא פחדתי מהם אבל זה היה ממש מציק שהיתי צריכה להדוף אותם ממני כל הזמן. הבנתי שאני צריכה שוב להתעורר אבל הפעם ממש לא יכלתי להזכר איפה אני ישנה אז הבנתי שכדי להתעורר אני צריכה להגיע אל אמא שלי שתעיר אותי.  בינתיים כבר נהיה בוקר (למרות שלא היה לילה בחלק הזה של החלום) ואני ידעתי שבכל מקרה עוד מעט השעון יצלצל ורציתי לההתעורר כדלי להספיק לישון קצת בלי חלומות רעים. הלכתי בשבילי הקיבוץ וכל האנשים שאני זוכרת מהקיבוץ שהפכו לערפדים ניסו לנשוך אותי והיתי צריכה לדחוף אותם. גם כשהגעתי לבית של אמא שלי שיהיה נעול והיתי צריכה לטפס דרך החלון כדי להכנס, היו שם שתי ילדות שניסו לנשוך אותי והיתי צריכה לדחוף אותן מהחלון. ביקשתי מאמא שלי שתעיר אותי אבל היא רק צחקה עלי.

בסוף השעון שלי צלצל וקמתי בהרגשה רעה.

כשהיתי ילדה חלומות רעים תמיד באו אצלי עם חום גבוה. אני מקווה שאני לא אפתח משהו בזמן הקרוב.

דיכאון של שעת לילה מיותרת

רוצה לישון ולא יכולה. מרגישה רע ולא יודעת למה. תקועה במקום. לא כתבתי פה כבר הרבה זמן. מנסה לחשוב על מה קרה מאז הפעם האחרונה שכתבתי. כלום לא קרה. תקועה במקום. שני סופשים אחרונים היתי אצל אמא שלי בקיבוץ. לפני שבועיים לסבתא שלי מצד אבא היתה יומולדת. היא גרה בדרום הרחוק, איפה שעפים קסאמים, והיה לאבא שלי מאד חשוב שנבוא אליה. בצדק, סה"כ יומולדת 80 זה לא סתם. הבעיה היא שצריך לצאת בשבת מוקדם בבוקר. אז באתי בשישי בערב וישנתי אצל אמא שלי. וכמובן כל השישי עשיתי ש"ב. לפני שבוע מיום חמישי לא היה לי אינטרנט והיתי צריכה משהו בשביל הש"ב (כמה לא צפוי). אז שישי בבוקר לקחתי את הלפטופ ונסעתי לאמא. רציתי לחזור בערב לדירה שלי אבל היא אמרה תשארי וחבל שתסעי.אמרתי שאני רוצה ללכת לחד"כ כושר, אז היא אמרה תלכי אם אח שלך לחד"כ בקיבוץ. בטח, רק זה חסר לי, ללכת לחד"כ בקיבוץ. כאילו שאף פעם לא עזבתי. בזמנים אחרים היתי פשוט מנפנפת אותה ונוסעת אבל לא יכולתי. אז נשארתי לישון אצלה גם בשישי הזה. רגרסיה, חזרה לאמא. ושבת שוב לא הלכתי לחד"כ. בתחילת הקיץ הכנסתי את עצמי למשטר כושר ואוכל וירדתי8 ק"ג. וזה לא שהגעתי להיות רזה, פשוט התחלתי ממצב קשה. בחודש האחרון עליתי 2. זה לא שאני תקועה במקום, אני חוזרת אחורה. גם הזנחתי את החד"כ וגם תפס אותי רעב שלא נגמר. אני חושבת שזה בגלל הגלולות. פעם אחרונה שהלכתי לגניקולוג לקבל מרשם התלוננתי לו על כאבי מחזור. הוא אמר לי לעשות ניסוי: לקחת את הגלולות 3 חודשים ברצף. שנבדוק אם יש כאבים גם אם אין מחזור. עוד שבוע וחצי נגמר הניסוי. אז לא היו לי כאבי מחזור, אבל כן היו כאבי טרום מחזור. מה שגרם לי לחשוב שזה מעניין איך הגוף שלי הסתנכרן לגלולות. הרי מחזור טבעי של אשה לא אורך בדיוק 4 שבועות, אלא אם היא על גלולות. אבל אצלי הכאב בא בדיוק רגע לפני שנגמרת החפיסה. והוא הגיע ככה גם כשלא עשיתי הפסקה בין חפיסה לחפיסה. בכל מקרה, אמנם לא היו כאבים אבל כן היתה לי הרגשה רעה + רעב מטורף שנמשכו כמה ימים. אני כבר מעדיפה את הכאב. לפחות אני יודעת מתי הוא יבוא ומתי יעבור.

נגמר סמסטר, צריך להגיש עבודה, קודם צריך לכתוב אותה. יש עוד תרגיל בית אחד לא חובה אבל כדאי לפתור אותו כי מה שמופיע בתרגיל אחרון בהסתברות גבוהה יופיע גם במבחן, וצריך ללמוד למבחן. לפחות את החובות בקורס השלישי סיימנו כבר. יומיים אחרי שסיימנו את התרגיל האחרון לשותף שלי נולד ילד. ילד טוב, לא רצה להפריע אז חיכה שנסיים. אין לי מושג מה יהיה אם התואר שלי. חשבתי לקחת הפסקת לימודים אבל אני לא בטוחה שאני במצב אקדמאי מספק בשביל זה. אני לא רוצה לוותר על תזה אבל אני גם לא בטוחה שאני רוצה לעשות עכשיו תזה ואני בכלל לא בטוחה שיש לי איזשהו סיכוי למצוא מרצה שגם אני ארצה לעבוד איתו וגם הוא ירצה להנחות אותי.

אני רוצה לישון. אני רוצה לישון מחר כל היום. אני רוצה שיקרה משהו. אני חושבת שאני אהיה לבד תמיד. נראה לי שזהו, פספסתי את הרכבת. הגעתי לגיל הזה שכבר אין לי סיכוי. אני כל כך רגילה להיות לבד שאם אני אהיה עם מישהו אני לא אדע מה לעשות. אני אקלקל את זה איכשהו. אם בכלל אני אהיה עם מישהו.

החיים שלי הגיעו לנקודת מינימום יציבה ונתקעו שם. יותר הם לא ייזוזו, אני לנצח אהיה באותו מקום. בסוף אני אכנע.

יומן קריאה- אלנבי

אני לא אוהבת את גדי טאוב. הוא פלצן. הייתי בהרצאה שלו בערב שבועות בנושא אהבה. הוא הפשיט את המילה מכל רגש ונתן לה ניתוח יבש ואינטרסנטי כשהוא מנסה להוכיח שאהבה זה עסק אגואיסטי לחלוטין. יש לו גם מאמר קוטל על הספר באדולינה. באדולינה הוא ספר די טפשי אבל חמוד ולא מזיק. אם היתי קוראת את המאמר לפני הספר הייתי בטוחה שמדובר במשהו לפחות מסדר גודל של מיין קאמפ מבחינת התעמולה שבו.

אני גם לא כל כך אוהבת סופרים ישראלים צעירים. יש מין נטייה בקרב סופרים צעירים לכתוב בגוף ראשון מפי אחת הדמויות, בד"כ דמות סתמית למדי, מה שמאפשר לסופר להשתמש בשפה יומיומית, ללא עומק. גם אם הסיפור לא כתוב בגוף ראשון, המספר שומר על סגנון סיפור שמתאים לדמויות, לא מתעלה מעליהן.

בספר הזה המצב לא שונה, להיפך. הספר כתוב מאד פשטני ובשפה דלה שמתאימה את עצמה לדמויות. וזה עיקר הקסם בו.

הספר מספר על תל אביב כפי שהיא קיימת בדמיון של תל אביבים. תל אביב של מטה שחייה רק בלילה מתחת לאף של האנשים הרגילים. עיר שמאוכלסת בעיקר בבריונים וזונות וירושלמי שטעה בפניה. הספר מאד אלים ומאד גס. מכיל בעיקר סצנות מין ומכות ושילוב של השניים. המין משפיל והאלימות יבשה וקרה. אין דברים יפים בספר הזה, אין עדינות. העולם של הספר הוא עולם חסר רגש. גם השפה של הספר חסרת רגש. הסיפור מסופר כמעט באדישות, במשפטים קצרים, לפעמים בני מילה אחת. אין תיאור רגשות, יש בעיקר דיווח יבש. הספר קופץ מדמות לדמות בסדר כמעט כרונולוגי, למעט מעט קפיצות בזמן שבאות מאינטרקציה בין הדמויות ומחוסר היכולת של הסופר לעקוב אחרי שתי דמויות במקביל.

יש בספר 3 דמויות עיקריות: בעל מועדון לילי הוא הבחור הטוב, זה שמנסה להיות מוסרי אבל לא להסתכסך עם העולם התחתון שאליו הוא קשור בעצם היותו חלק מתל אביב של מטה. בסוף היום כל מה שהוא רוצה זה לקחת את הילד מהגן לפני שצריך להחזיר אותו לגרושתו. השותף של בעל המועדון הוא חלק מהעיר. הוא בעל ההתאמה האקולוגית הטובה ביותר לסביבה. הטבעיות שבה הוא רואה את העולם מדגישה את החוסר טבעיות שאנחנו רואים. ובנוסף יש את הירושלמי שנמשך לאפילה של העיר עד שהוא נשאב אליה והיא סוגרת עליו. שלושתם מאוהבים בחשפניות שלא מכירות את המושג look, don't touch וכמובן לא יודעות מה זאת אהבה. בנוסף אליהם הסיפור עתיר ברוסים ודוסים שמתחרים ביניהם למי יש נפש יותר אפלה.

הספר מושך באפלה שלו, בהרגשה הרעה שהוא נותן שעושה טוב. כולנו אוהבים להאמין שיש מקום כזה באמת ולמרות שהוא מפחיד אותנו אחנו רוצים את היכולת להציץ לשם, לראות את האלטרנטיבה לחיים הרגילים והמשעממים שלנו. זה מה שהספר נותן וזו הסיבה שלא רציתי להניח אותו מהיד.

נקודה שקצת הפריעה היא היא המקומיות של הספר. תל אביב מתוארת שם לפרטי פרטים, כולל שמות רחובות, מסעדות ובתי עסק, אמיתיים ובדויים. כאילו הסופר מניח שכולנו מכירים את תל אביב ולכן חשוב לו מאד לציין שהגיבור הלך הביתה מאלנבי דרך גאולה ומשם לבן יהודה דרך מגדל שלום, כאילו שיש בשמות האלה המון מידע (אני יודעת שהרחובות האלב לא באמת נפגשים, זו הדגמה בלבד). מלבד זאת, חוץ מתל אביב קיימים בספר רק עוד שני מקומות, ירושלים ואילת. ובניגוד לתל אביב שמלאה במועדונים, מסעדות, בתי קפה, פיצוציות, משרדים ועוד, כל מה שיש בירושלים ואילת זה משפחות של הדמויות. וחברה לשעבר.

לסיכום, ספר מומלץ לבעלי קיבה חזקה שרוצים להציץ לצד האפל מבלי להפגע.