איזה מעצבן זה #2

פיתחתי התמכרות לאתר הזה: http://www.conceptispuzzles.com/ ובעיקר לסוג אחד של משחק שם. ועכשיו הם הפכו את האתר לאתר בתשלום, אז עכשיו צריך להחליט האם הגיע הזמן להגמל או שכדאי לי לשלם כסף על מנת לשמור על הגוזל זמן הזה. למה העולם חייב להיות כזה חמדן.

היום בפעם הראשונה הצלחתי לשלוט על חלום, איזה כיף זה. יצאתי מהבית בבוקר ואז הבנתי שהיום יום שישי ואין לי סיבה אמיתית לצאת מהבית בשישי בבוקר, מה שאומר שאני בטוח חולמת. ואם אני חולמת אז אני יכולה לעשות מה שאני רוצה. ומה אני רוצה לעשות? לעוף. אז רצתי וקפצתי מקצה הצוק שבמקרה היה שם ופשוט ריחפתי לעבר הים שהיה כחול באופן קיצוני ומלא אנשים שמחים שלא היו יותר מדי מופתעים לראות אותי מרחפת מעליהם. באיזה שלב ראיתי את הגלים שהיו ממש גבוהים והחלטתי שאני רוצה לגלוש, אז מה אם אני לא יודעת לגלוש, זה חלום ואני יכולה לעשות מה שאני רוצה, אפילו לגלוש בלי גלשן. וכשנגמרו הגלים התעצבנתי ואמרתי זה חלום שלי ואני רוצה גלים, אז נוצרו גלים ואני גלשתי עליהם. זה היה חלום די קצר אבל ממש נחמד.

ולפינת האופטימיות שנזנחה קצת לאחרונה: גשם!!! וכל מילה נוספת מיותרת

המקרר שלי ריק

לא ריק לגמרי, יש בו 2 ביצים, 2 פרוסות פסטרמה, חצי תירס שלדעתי כבר מזמן הפסיק להיות אכיל, מרגרינה וגבינה בולגרית. וגם צנצנת ריבה שאני בטוחה שהיא מזמן לא אכילה אבל היא נמצאת בחלק האחורי ואין לי כוח להוציא אותה משם. סתם רציתי לשתף.

באמצע השבוע נסעתי לקיבוץ לבקר את החברה שלי. יש לה כל הזמן אורחים וגם באותו היום היו 3 חברים שלה מבצלאל. אז בגלל שהיא רצתה לארח אותם וגם סוף סוף היא צברה קצת כוח בעקבות הטיפולים אז הלכנו כולנו לאכול ארוחת ערב בחדר אוכל (כן כן, יש בקיבוץ אחורת ערב. זה אחד הקיבוצים היחידים שעוד קיים בו דבר כזה. ועד בחינם). וואו, כמה זכרונות עלו לי בגלל אותה ארוחת ערב. ערבים שבהם היתי חוזרת מאוחר מהלימודים או עבודה ויושבת איתה שעות. תורנות ערב שבה רוב הזמן עומדים ומסתכלים על עגלות ההגשה, מוכנים לזנק ברגע שאחת תתרוקן על מנת שחס וחלילה לא יהיה מצב שיבוא חבר קיבוץ ולא תהיה עגבניה בהישג יד. והכי מצחיק זה תופעת הגיבוב. מהסתכלות על אנשים אפשר לחשוב שאין להם כסף. באים עם קופסאות וממלאים אותן. ולא מהעגלות הגשה, אלא ישר מהרזרבות. כשרק התחלתי לעשות תורנות הייתי משאירה את הרזרבות בחדר אחורי עד שהבנתי שאנשים הולכים לשם לגובב כי ככה לא מסתכלים עליהם. אז העברתי אותם לאיזור ההגשה, קרוב לעמדת ההמתנה שלי וכל פעם שמישהו היה ניגש לשם היתי קופצת ושואלת אותו אם חסר משהו בעגלות ההגשה. כמובן שזה לא עצר אף אחד אבל לפחות גרם לחלקם להרגיש קצת לא בנוח. רוב הפעמים היתי עושה את התורנות ביחד עם אמא שלי אז כל אחד שנכנס היה מעיר משהו על "המטבח המשפחתי". גם בפעם הראשונה זה לא הצחיק. אני זוכרת תורנות אחת בזמן משחק כדורסל של הקבוצה המקומית, שכמעט אף אחד לא בא לאכול. אני חושבת שלא מילאנו אפילו עגלה אחת. לעומת זאת, בזמן המלחמה בצפון התארחו בקיבוץ חברי קיבוץ אחר שנמצא על הגבול אז כל יום היה עמוס אנשים. באותה תקופה התורנויות תוגברו במתנדבים ככה שיצא לי להגיש לעיתים די קרובות. האמת שזו היתה תורנות די נחמדה. רגועה כזו, זמן שקט. תורנות ערב שישי לעומת זאת היתה סיוט. ארוחת ערב שישי בקיבוץ היא ארוחה שכמעט כולם אוכלים בחדר אוכל. התורנות היא אותה תורנות- להוציא אוכל לעגלות הגשה, רק שהקצב הרבה יותר מהיר והאוכל חם. בעיקר היו מנות בשריות עם הרבה רוטב שצריך ממש להזהר שלא ישפך. מכל תורנות כזו יצאתי עם כוויה חדשה, לפעמים אפילו 2, וריח של אוכל, אבל לא הריח הטוב, ריח מעיק כזה של מטבח.

היתרון בחדר אוכל של קיבוץ הוא שלא הפריע לי שהמקרר שלי ריק כי ברגע היתי קופצת לקחת לחם, חלב, ירקות וביצים. ותירס ביום חמישי. יום חמישי תמיד היה תירס בארוחת ערב אז לפעמים היתי לוקחת לי קצת הביתה ובשבת בבוקר מכינה לי חביתה עם תירס. בשישי בבוקר הגישו פנקיקס בארוחת הבוקר.

אפשר לצאת מהקיבוץ אבל אי אפשר להוציא את הקיבוץ ממני.

עדכון מאוחר: בעקבות כמה מהתגובות פה תכולת המקרר הצטמצמה בחצי. חביתה עם בולגרית זה טוב.

עוד שבוע

אנשים שעובדים איתי בצוות החליטו שאני ועדת תרבות. אפילו המנהל שלי החליט שכצריך משהו בנושא חברתי זה אני. אני לא יודעת אם זה דבר טוב. אחרי הכל, ועדת תרבות זה הנודניק הזה שתמיד רוצה לעשות משהו בצוות של אנשים שלא מוכינים להזיז את עצמם שני צעדים מהמחשב. אבל אני מקבלת על  עצמי את התפקיד. אז די מזמן ניהלנו שיחה על זה שצריך לעשות מתישהו על האש. הדיבורים נעצרו בערך שם כי לי לא ממש בא לארגן משהו וקיוויתי שמישהו אחר יארגן ושאר הנוכחים בדיון הניחו שאני אארגן. לא מזמן הבנתי שאף אחד אחר לא יארגן ועוד מעט חורף ויהיה בעייתי לעל האש אז העלתי את הרעיון עוד פעם במסגרת הקפה של בוקר. שאר הנוכחים בקפה הסכימו שזה רעיון טוב ושאני צריכה לקדם אותו. למרבה המזל אחד הנוכחים כרגע נמצע בין פרוייקטים ולכן לא לחוץ אז שכנעתי אותו שהוא יהיה הזרוע המבצעת שזה אומר לשלוח מייל לכולם ולנדנד לאנשים לגבי מי בא ומי מביא מה. ככה הוא יוצא המעצבן המארגן ואני עוזרת לו.

היום בבוקר היה האירוע בחורשה בכרמל. כמובן שחצי מהצוות יצאו פארשים ומצאו מגוון תירוצים ללמה הם לא באים אבל בסה"כ אנחנו צוות גדול + משפחות ככה שהיה מספיק אנשים והיה ממש נחמד. כמות האוכל היתה מדוייקת ואנשים נראו שבעים. אני הייתי אחראית על מציאת המקום ועל חלק מהקניות. מסקנה מהיום: אנשים לא אוהבים קרלסברג ומעדיפים גולדסטאר. המתלונן הראשי על סוג הבירה כבר קיבל הודעה שבפעם הבאה הוא אחראי על השתייה.  כמו כן גילינו קינוח מנצח: בננה עם שוקולד. חורצים בננה, מניחים קוביות שוקולד (מריר, כי צריך להיות פרווה) בפנים, עוטפים בנייר כסף ושמים על המנגל. רעיון מוזר שהרים כמה גבות אבל יצא ממש מוצלח.

ועוד משולחנה של ועדת תרבות, מבצע הליכה לבריכה באמצע היום תופס תאוצה. העניין הפך להיות שבועי ושודרג להכיל גם ג'אקוזי. כמות המשתתפים בפועל עלתה מ-2 ל-4 ועוד כמה שמבטיחים שיבואו בפעם הבאה. כמובן שאני מואשמת בבעלות על הרעיון, או כמו שהזרוע המבצעת של האירוע אמר- רק היא יכולה לחשוב על ללכת לבריכה באמצע היום ועוד לשכנע אנשים לבוא איתה. אך, השחיטות.

הסמסטר התחיל, נראה שהולך להיות מעניין אך עמוס. אני לוקחת שני קורסים ביחד עם עוד שני אנשים מהעבודה, מה שנראה ממש נחמד. קורס נוסף הולך להיות עמוס אבל נשרוד. אני שוקלת לוותר על עניין התזה וללכת על תואר בלי. זה תואר פחות שווה ובלי אפשרות להמשיך לדוקטורט, אבל כרגע ממש לא נראה לי שאני ארצה מתישהו לעשות דוקטורט ובקשר לשווה, וול, לא כולם יכולים להיות הכי טובים, צריך שיהיו קצת בינוניים כדי שהשאר יוכלו להתבלט.

ניסיתי גם ללכת לחוגי ספורט של הטכניון. בשני בערב הלכתי עם חברה לשיעור עיצוב + מדרגה. המדריכה שם נתנה בסקווטים כאילו אין מחר שבו צריך לעלות ולרדת מדרגות. עד יום חמישי המשכתי לצלוע. חברה שלי התלוננה היום שעדיין כואב לה. מה לעשות, אנחנו מזדקנים. שבוע הבא נלך עוד פעם בתקווה שהפעם יהיה פחות כואב.

בבברכת שבוע טוב לכולם ושלא יהיו ימים יבשים כמו שהיו השבוע (40% לחות!!! אני הרגשתי את העור שלי מתקמט, את שפתיים שלי נסדקות ואת כל הוורידים שלי מתפוצצים. מה זה היה לעזזל?) ואולי גם שבוע גשום כי נמאס כבר מהחום.

איזה מעצבן

שאני מתווכחת עם מישהו במשך כמה ימים, בסוף משכנעת אותו שאני צודקת וישעזוב אותי באמשלו ובסוף מסתבר שהוא צדק.

מוביל הפרוייקט שאני עובדת עליו בא אלי יום אחד ואמר לי: הלקוח רוצה שנסביר לו למה בחרנו לעבוד בצורה כזו ולא אחרת. אני: משיקולים מערכתיים. הוא: הוא רוצה לדעת מה הם. אני: זה לא עניינו. הוא הגדיר דרישות, אנחנו עומדים בדרישות, שישב בשקט. הוא: אבל זה לא עובד ככה. אני:ממתי? הוא:מעכשיו. ככה ממשיכים עוד כמה דקות. בסוף הוא: טוב, אז תראי במסמך שאנחנו עומדים בדרישות. אני יושבת כמה שעות, משחקת עם הנתונים ומראה עמידה בדרישות. הוא לא מרוצה. לא מסתדר לו משהו. אני מנסה להסביר למה זה כן מסתדר, הוא מנסה להבין למה זה לא מסתדר. בסוף הוא הולך הביתה ואומר שנמשיך מחר. אחרי כמה דקות הוא מתקשר אלי: חשבתי על משהו. אני: לך הביתה, נדבר מחר. ממשיכים מחר. הוא מנסה להבין למה הצורה שבה אני מציגה עמידה בדרישות לא נכונה. אני מנסה להסביר למה כן. עוד חצי יום הולך על משחקים שבסופם אני אומרת לו שזה מה יש ועל יותר טוב משהו אחר יפגע. אבל אנחנו עומדים בדרישות. עוד כמה שעות ככה, בסוף הוא מוותר. למחרת בבוקר הוא אומר: אבל עדיין לא מסתדר לי. אני דופקת את הראש בשולחן. הוא: זה נראה לי כואב. אני: לא, זה בסדר. אני לא מרגישה כלום (משפשפת את הראש בכאב). טוב נו בסדר.

ואז מגיע המנהל. המנהל שלי הוא סוג של גאון. תענוג לראות אותו חושב. כיף לעבוד איתו. אבל יש 2 בעיות. 1: אי אפשר להתווכח איתו כי עד שאני מבינה את הצעד שהוא עשה ומה הבעיה בו הוא כבר 10 צעדים קדימה. 2. אצלו הכל אפשרי. ואם אי אפשר אז נלחץ קצת ונצליח. וכמובן שאפשר לעשות יותר טוב ואם משהו אחר יפגע אז נשב ונחשוב איך הוא לא יפגע. במשך דקות ארוכות הוא מסביר למה כן אפשר לעשות יותר טוב וכמה יותר טוב אפשר ואז חולף לו עם הרוח ונעלם באופק, משאיר אחריו אנשים מבולבלים שמנסים לעכל מה שקרה פה.

טוב, אז היום במשך כל היום ועד 8 בערב שיחקתי עם כל הנתונים וכל הדרישות ומסתבר שאפשר לעשות מה שטענתי שאי אפשר לעשות. והמוביל במקום להגיד לי אמרתי לך כמו בנאדם נורמאלי או כמו שאני הייתי עושה, אומר לי כל הכבוד. 

מוסר השכל מהסיפור: הכל אפשרי ואנשים חכמים מדי זה לא בריא לנפש.

לפינת הסיפור הקצר ולא קשור לכלום. ביום שישי נסעתי לי באוטו עם חלונות פתוחים ושמעתי טקטוק מעצבן מצד האוטו. בהתחלה שקלתי להתנהג כבחורה טיפוסית ולסגור חלון אבל קול קטן ומעצבן בצד הראש אמר לי שזה לא פתרון טוב (לעזאזל הסכיזופרניה הזו). אז ניסיתי לשכנע את עצמי שזה סתם משהו שהסתבך בחלק התחתון של האוטוו אבל גם זה לא עבד כי התקתוק היה סדיר והקצב שלו השתנה לפי קצב הנהיגה. בלית ברירה הגעתי למסקנה שמשהו תקוע בגלגל. ואכן הסתבר שבורג היה תקוע לו בתוך הגלגל. למרבה המזל האוויר לא ברח וככה יכולתי להמשיך לנסוע כל הסופ"ש ולהביא את האוטו למוסך רק היום בבוקר.  

מוסר השכל: אל תסעו עם חלונות פתוחים. זה גורם לבעיות וגם הורס את התסרוקת.

יומן קריאה-אחרי החשכה

בגלל שספרים מהווים חלק מרכזי בשעות הפנאי שלי החלטתי שזה המקום לשפוך את המחשבות שמעלה אצלי ספר. אז בתור התחלה הספר שסיימתי לאחרונה- אחרי החשכה של הרוקי מורקאמי. אני ואמא שלי מאד אוהבות את מורקאמי, היא קונה את הספרים שלו ומעבירה לי לקרוא.

הספר הזה לא אופייני לסופר. אין בו עלילות מוזרות. רוב הזמן הסיפור מאד מציאותי ובקטעים המוזרים שלו לא ברור אם הם באמת מתרחשים כמו שהם מתוארים או שזה רק מטאפורה למצב של הדמות. הספר מתרחש בלילה אחד בטוקיו, מתחיל אחרי החשכה ומסתיים עם הזריחה. לפרקים אין שמות והם ממוספרים לפי השעה שבה הם מתרחשים. במהלך הלילה הספר עוקב אחרי מספר דמויות שחלקן מתנגשות וחלקן קשורות אבל לא נפגשות.

מה שמאד מיוחד בספר הוא צורת הסיפור. הספר מתואר מבעד לנקודת מבט כלשהי שאנחנו- המספר והקוראים- מתסכלים דרכה. המספר מתאר לנו מה אנחנו רואים ומה אנחנו מבינים או לא מבינים מזה. אנחנו שולטים בנקודת המבט ולאן היא פונה ואנחנו אפילו יכולים לעבור דרך עולמות בעזרתה. אבל לנקודת מבט יש גם מגבלות. אנחנו לא יכולים לראות שני מקומות בו זמנית. בזמן שאנחנו מסתכלים על דמות אחת או שתיים שנפגשות אנחנו לא יודעים מה קורה לשאר הדמויות עד שלא מפנים אליהם את נקודת המבט ואז מנסים להבין מה קרה כשלא הסתכלנו לשם. ואנחנו לא יכולים להשפיע על המאורעות. הוא כותב: "כל מה שאנחנו יכולים לעשות בתור נקודת מבט טהורה הוא להתבונן. להתבונן, לאסוף מידע ואם זה אפשרי להכריע. אנחנו לא יכולים לגעת בה. אחנו לא יכולים לדבר אליה. אנחנו אפילו לא יכולים לרמוז לה בעקיפין על הקיום שלנו."

 לספר אין עלילה מרכזית. אין נרטיב קלאסי שכולל קונפליקט, עימותים, נקודות מפנה והתרה. חלק מהסיפור קרה לפני תחילת הספר או בזמן שלא הסתכלנו ואנחנו מגלים אותו מתך הקשבה לדמויות. אין התרה בסוף הספר. אנחנו פשוט נוטשים את הדמויות עם בוא השחר, נותנים להן להמשיך בנתיב שאת חלקו ראינו במהלך הלילה.

המלצה שלי- למי שאוהב ספרים שגורמים לחשוב, ספרי הרהור. לא מומלץ למי שאוהב עלילה מובנית עם התחלה אמצע וסוף.  למי שאוהב את מורקאמי אין מה להמליץ, הוא יקרא בכל מקרה.

ובחזרה לענייני יום יום. עוד סמסטר נגמר במועד ב'. הלך יותר טוב מאשר במועד א'. הציון לא יהיה גבוה אבל אני מאמינה שלא נכשלתי שוב ואולי אפילו יש סיכוי לציון לא נמוך. ועוד סמסטר התחיל. הפעם הקורסים נראים פחות קשים, מה שאולי ישפר בקצת את הממוצע הלא משהו. הסמסטר התחיל ברביעי (הטכניון חייבים להיות שונים משאר האוניברסיטאות שמתחילות מחר). באתי למזכירת לימודי מוסמכים לתת לה את הטופס הרשמה לקורסים. היא הסתכלה על השם שמופיע בטופס דיברה קצת, שאלה איזה סמסטר אני ופתאום קלטתי שהגליון ציונים שלי פתוח אצלה במחשב. אין לי מושג מתי היא הספיקה לעשות את זה, נראה לי שהמחשב מגיב להוראות קוליות (נו בטח, מחשב בטכניון, הוא בטח מנהל בעצמו את כל המזכירות). ואז היא התחילה לשאול על הציונים- מה עם הצעת נושא לתזה? -אין. -מה עם המלגה שלך? -אין לי מלגה, אני חיצונית. - טוב אז יש לך עוד 2 סמסטרים להגשת הצעת מחקר. מה עם הקורס X (זה שנכשלתי בו)? - מחר מועד ב. -שיהיה בהצלחה. מסתכלת קצת על הציונים. - מה קרה שתואר ראשון היה לך ממוצע כל כך טוב ועכשיו הציונים לא משהו? - לא יודעת, קשה לחזור ללמוד. -כדאי שתתחילי לעבוד על הציונים שלך כי יהיה לך קשה למצוא מנחה ככה. יופי. המזכירה נוזפת בי על הציונים שלי. מוכיח שמצבי לא משהו. אבל יהיה טוב.  

שיהיה לכולם שבוע טוב ולסטודנטים שבנינו סמסטר מעניין ומוצלח.

עייפה

לא ישנתי טוב הלילה כי היו לי חלומות רעים. אתמול הייתי בבית חולים 3 שעות עם חברה שלי. בלילה חלמתי שאני נשארת לישון שם אבל בגלל שעוד אנשים נשארו איתה לא היה לי איפה לישון ובגלל זה היתי עייפה בבוקר והיה לי קשה לנהוג הביתה (משום מה הביתה היה לקיבוץ ולא לבית שלי) ואז בבוקר (של החלום) שוב נסעתי לבקר אותה אבל היא היתה בבדיקות אז לא מצאתי אותה ובמקום זה ראיתי בבית חולים עוד אנשים שאני מכירה מהקיבוץ ולא רציתי להתחיל לדבר איתם אז התחמקתי במסדרונות ורציתי לנסוע לעבודה אבל כבר היה מדי ולא רציתי לנהוג כי עדיין היתי עיפה. אתם מכירים את התחושה הזו כשמתעוררים מחלום למצב של מעיין חצי מודעות, שאתם יודעים למשל שעכשיו לילה אבל שאריות של החלום נשארות במחשבה ואתם לא יודעים שזה לא אמיתי? אז היו לי המון כאלה, וכשכבר התעוררתי מחלום אחד קיוויתי שיגיע כבר הבוקר אבל בבוקר לא רציתי לקום. וכל היום הייתי עיפה ולא היה לי כוח לעשות כלום. אחד מהימים האלה שעוברים ומשאירים הרגשה של זה היה יום מיותר. רציתי ללמוד למבחן אבל לא היה לי כוח. גם אין לי כוח לחשוב על מה לכתוב אז רציתי לענות על השאלון השבועי אבל הוא נראה לי סתמי מדי. אני מתה מעייפות אבל אני לא רוצה לישון. אני לא יכולה להסביר למה, פשוט אני יודעת שאני לא אהנה מהשינה. ומחר הודעתי שאני לא באה לעבוד כי אני צריכה ללמוד למבחן אבל אני יודעת שיהיה לי קשה לקום כי אם אין לי שעת יעד קשה לי לשכנע את עצמי צריך לקום. נראה לי שאני פשוט אקרא עד סוף הספר או עד שהעיניים יעצמו מעצמן, מה שיבוא קודם.

מחר אולי יהיה לי מצב רוח יותר טוב.

אני גם רוצה סדנת אומן עם מאור כהן. אתם חושבים שאני יכולה לשכנע את הנהלת ישרא בלוג שאני בכיתה י"ב?

לכתוב, כי אין לי משהו יותר טוב לעשות

לא באמת שאין לי משהו יותר טוב לעשות. יש לי מועד ב ביום חמישי ואני ממש צריכה ללמוד אליו. פשוט אין לי כוח לזה. שבוע הבא מתחיל סמסטר נוסף. אני אוהבת ללמוד אבל הסמסטר הלא מוצלח האחרון קצת הוציא לי את הרוח מהמפרשים. חוסר התועלת שבחיפוש אחר מנחה, המאמץ והזמן שהושקעו בללמוד למבחנים שבסוף הניבו ציון אחד נכשל ואחד גבולי, הצורך בהחלטה לגבי איזה תחום אני רוצה ללמוד, פתאום זה כבר לא כיף. וגם האנשים. בתואר הראשון הרכתי מישהו בסמסטר ראשון ומאז עשינו כמעט את כל התואר ביחד. עשינו שני פרוייקטים ביחד. הינו מעבירים שעות בפתירת תרגילי בית, כתיבת תוכניות במטלב וריבים. הוא למד מה מעצבן אותי והיה עושה את זה בכוונה. הינו עושים הפסקות והולכים לשחות ביחד. אחרי סוף הלימודים עוד המשכנו ללכת לבריכה ביחד כל עוד הכרטיס סטודנט שלנו נשאר תקף. אח"כ עוד הלכנו יחד לים כמה פעמים ומדי פעם היתי באה לסרט אצלו ואצל חברה שלו. בחתונה שלו לא היתי צריכה לאשר הגעה, זה היה ברור שאני אבוא. אבל אז הם עברו לנהריה וכבר אי אפשר לקפוץ לראות משחק בחמישי או ללכת לים. וככה לאט התמוסס הקשר.

אבל זה לא מה שהתחלתי לכתוב. כמעט את כל התואר עשיתי איתו וקורסים שלקחתי בנפרד תמיד היו עוד אנשים שהכרתי. ועכשיו פתאום זה כולם אנשים חדשים. מדי פעם יש באחד הקורסים מישהו שהכרתי בתואר הראשון או מישהו שכבר היה איתי בקורס אחר אבל לא מישהו שאני באמת מכירה. לא מישהו שאפשר לשבת ללמוד איתו. גם בקורסים שבהם ההגשה היתה בזוגות עשינו חלוקת עבודה במקום לשבת ביחד. אז שבוע הבא מתחיל עוד סמסטר והפעם תיאמתי עם מישהו שעובד איתי וגם לומד תואר שני שניקח ביחד קורס אחד והפעם גם נעבוד עליו ביחד. ועכשיו הוא מנסה לשכנע אותי לקחת איתו עוד קורס שדווקא נשמע ממש מועיל ומסתדר לנו יופי מבחינת שעות. הבעיה היא שיש עוד קורס אחד שהמנהל שלי רוצה שאני אקח כי הוא מתקשר לעבודה (שמשלמים לי על התואר ועל חלק משעות הלימודים) ובכלל זה קורס חשוב לנושא שאני כנראה חושבת שאני רוצה לעסוק בו בתואר. שזה ביחד שלושה קורסים שאחד מהם אני יודעת בוודאות שהוא מאד עמוס (דווקא לא זה שאני לוקחת עם זה מהעבודה). אני לא יודעת איך זה יסתדר לי עם העבודה בעיקר לאור העובדה שמוביל הפרוייקט שאליו אני שייכת כנראה החליט שאני מתאימה להוביל ביחד איתו ונוטה יותר להעביר לי תחומי אחריות. מה שאומר שבעבודה אני אהיה ללחוצה וגם בלימודים. אז מצד אחד זה לקחת שלושה קורסים, 2 מתוכם עם מישהו שאני מכירה וסומכת עליו (ושיוולד לו ילד ראשון בינואר, מה שמערער קצת את הקביעה הקודמת), ומצד שני זה עומס בעבודה.

לחיים בכל מקרה לא יהיה לי זמן אבל זה לא באמת משנה כי גם ככה אין לי חיים.

אז שבוע הבא מתחילים ללמוד. בתור התחלה אני אלך לכל 3 הקורסים ותוך שבועיים אני צריכה להחליט אם לוותר על אחד מהם. וכמובן מועד ב'. תאחלו לי בהצלחה.

החברה שלי באשפוז. אסור לה לזוז כי החוליות בעמוד השדרה שלה סדוקות ולא רוצים שישברו. רציתי לבוא לבקר היום אבל אמא שלה אומרה לי שיש שם הרבה אנשים והכי טוב שאני אבוא ביום שני. אז רק דיברתי איתה בטלפון. היא עדיין נשמעת אופטימית אבל נדמה לי ששמעתי קצת יאוש בתוך המילים שלה. אני מקווה שדמיינתי את זה. מאד מקווה.

תשמחו ותהיו מאושרים

אז ביקרתי אתמול אצל חברה שלי. היא התחילה בהקרנות ואתמול היתה הפעם הראשונה. מסתבר שהמצב שלה ממש רע. היא הגיעה מאוחר מדי לבדיקה, הסרטן כבר הספיק להתפשט ב2 השדיים, עמוד השדרה ואולי גם בכבד. היא צריכה טיפול כימוטרפי דחוף אבל הרופא אמר שחייבים לעשות הקרנות קודם אחרת היא עלולה לקרוס מהכאבים. אמא שלי באה איתי כדי להגיד לה שאם היא צריכה עזרה כלשהי שלא תהסס לבקש. אני שמחה שאמא שלי כל כך נכונה לעזור, כי היא בקיבוץ ואני לא ואני חושבת שהיא באמת יכולה לתת לה הרבה ובאמת אכפת לה. החברה שלי במצב קשה. כשבאנו אליה היא היתה על סמים שקצת עזרו לה אבל סיפרה על המצב שהיה לפני שהאח של הקבוץ בא לתת לה זריקת מורפיום ואיך היא לא הצליחה לקום ואיך היא לא יכולה לישון בגלל הכאבים. חשבתי על זה שבאותו לילה אני לא הצלחתי לישון בגלל כאבי מחזור ואז חשבתי שאיזה מזל יש לי שזו הסיבה שבגללה אני לא מצליחה לישון ושאקמול אחד פותר לי את הבעיה אבל אצלה זה כבר מזמן לא מספיק.

כהכנה לטיפול היא גילחה את הראש. כרגע יש לה שיער קצוץ פרוותי כזה כמו שינייד אוקונור והאמת שהיא נראית ממש יפה. יש לה ראש יפה שמתאים לו קצוץ. כמובן שבהמשך זה לא יהיה ככה אלא ממש קרחת אבל זה יגדל מחדש. היא גם קנתה כובעים ממש יפים, עם לוק פריזאי אופנתי כזה. היא סיפרה שאיזה זקנה בקיבוץ שאלה אותה בטאקט אופייני לקיבוצניקים אם היא חוזרת בתשובה. כשבאנו היו הרבה אנשים בבית והחבר שלה היה מקסים. אני שמחה בשבילה שיש לה אותו, נראה לי שהוא בדיוק מי שהיא צריכה שיהיה איתה בתקופה כזו. שניהם משדרים אופטימיות. אם יש מישהו שיכול להתמודד עם כזו מכה זו היא. כי היא בנאדם טוב ואופטימי ומאמין ואני באמת באמת מקווה שהיא תתגבר ותבריא ותהיה בסדר.

אז למי שקורא פה אני אומרת תשמחו על זה שאתם בריאים. תשמחו שאתם חיים וקמים בבוקר, תשמחו על כל הצרות שיש לכם כי הן לא כאלה. תשמחו גם כשרע לכם כי עוד יהיה טוב. כי יש לכם למה לחכות, לקוות, כי עוד יהיה טוב. תשמחו והיו מאושרים כי החיים יפים ויקרים. ומי שנוהג להתפלל, בבקשה תתפללו גם בשבילה, כי אני אוהבת אותה.

חג אסיף- סיכום חג

עוד ערב חג אחד לאוסף. עוד אחד שבוע הבא ואז נגמר. חגים עושים לי רע. כל המשפחתיות הזו עושה לי מגרד.

במישור המשפחתי החג עבר בשלום. אמא שלי החליטה שלא נעים יש רק בלחם (או שזה קשה? ברח לי הדימוי). והחליטה סוף סוף לנהל שיחה עם אבא שלי לגבי איך נעביר את החג ביחדנס כל המשפחה + חברה חדשה של אבא (- אח שבחו"ל). אבא שלי לא הבין מה היא רוצה, מבחינתו זה ברור והוא לא מבין למה בראש שנה לא ישבנו ככה (כי אמא שלי החליטה שלא נעים לה). אז סוכם שיושבים ביחד וגם אח שלי מרוסיה בא. הסבר קצר- פרוייקט נעל"ה, נוער עולה לפני ההורים- הוא פרוייקט שבמסגרתו בני נוער מברה"מ לשעבר מגיעים לארץ ללא ההורים וחיים בקבוצה שמשולבת בפנימיה בארץ, בד"כ בקיבוצים. בפנימיה שאצלנו בקיבוץ (שגם אני הייתי בה- טראומת ילדות בפני עצמה) היו שתי קבוצות כאלה וההורים שלי, מאמצים סדרתיים (גם כן טראומת ילדות), מכל קבוצה כזו אימצו נער שהיה מגיע אלינו בשעות אחה"צ כדי שיהיה לו משהו דמוי בית. האחרון נשאר בארץ והביא איתו את אמא וסבתא שלו.

טלפון מאמא קוטע את כתיבת הקטע הזה. לפני חצי שעה היא התקשרה, תבואי לאכול איתי ואם אח שלך ארוחת בוהוריים. אני בנסיון התחמקות מתוחכם- ואם אני אבוא תלכי איתי אח"כ לחדר כושר? (יודעת שהתשובה תהיה לא). לא. אז אני אבוא אחרי שאני אחזור מהחדר כושר.

עכשיו היא מתקשרת שוב, תבואי ואני אלך איתך אח"כ לחדר כושר. יופי, אני מנסה להתחרות במניפולציות עם האלופה. תבואי עכשיו. למה? כי אני רוצה שתבואי לאכול איתנו. לא רוצה לבוא לאכול איתכם. לא רוצה להיות אח"כ תקועה בקיבוץ כי זה כבר לא הגיוני לנסוע חזרה לחיפה רק כדי לבוא שוב בערב לארוחה המשפחתית (מוסד מקודש שאסור להחמיץ). לא רוצה לנהל איתה שיחות, לא רוצה שהיא תשאל אותי את השאלות שלה, מה עשית השבוע (כלום), את מי פגשת (אף אחד), מה עם התואר שלך (תקוע), למה את לא יוצאת אם אנשים (כי לא בא לי), למה את לא מספרת לי כלום. היא רוצה שנהיה חברות, יש לה איזה מודל של אמאבת שמדברות על הכל. מצטערת, אני לא מתאימה למודל הזה. אף פעם לא התאמתי למודל שלה.

קטעה לי את חוט המחשה ועכשיו אני עצבנית עליה. בקיצור, החג עבר בשלום, נוכחו אמא, אבא, חברה של אבא, האח החייל, האח מרוסיה+אמא שלו+ סבתא שלו שלא יודעת עברית, אח של אמא + אשה+ילדים, אחות של אמא+חבר של אחות של אמא+ בן של החבר+חברה של הבן. בקיצור הרבה אנשים סביב השולחן, מה שעשה את השיחות קלות יותר ואת השתיקות פחות מעיקות.

בסוף הערב הסעתי את האח מרוסיה + 2 לחיפה. בכל נסיעה הביתה אחרי חג עולה לי בראש המחשבה מה יקרה אם עכשיו אני אלחץ על הגז עד הסוף, אעצום עיניים ו...

הפעם חשבתי על זה שזה יהיה יותר מדי אגואיסטי מצידי לעשות את זה כששלושתם באוטו.מזל שהם היו שם.

סיפרתי לאח שלי שביום כיפור הלכתי לסבתא להתנצל על זה שלא ביקרנו אותה בראש השנה (תקציר פרקים קודמים- אני ואח שלי באנו לבקר אותה בראש השנה (ביום, לא בערב) מה שגרם לעלבון גדול על זה שאף אחד לא בא בערב ראש השנה). הוא אמר זה גאוני, ככה היא חייבת לסלוח כי זה יום כיפור, את חשבת על זה? לא, זה היה רעיון של אמא, כן זה באמת נשמע יותר מדי מזימתי בשבילך.

תגובת סבתא שלי- אין על מה להתנצל, זה אשמתי שאני מצפה מאנשים ליותר מדי.

בכלל, כששאולים אותה מה שלומה התשובה היא תמיד פאנ-טאס-טי (נאמר בקול שלאוזן הבלתי מיומנת נשמע שמח). היא עונה ככה כי לטענתה זה מה שאנשים רוצים שהיא תגיד כששואלים אותה מה נשמע. מעניין ממי ירשתי את הציניות שלי.