יום שבת, 30 באפריל 2016
יום שישי, 29 באפריל 2016
יום 52, פלורידה
אז פלורידה. אני רוצה לשים תמונות אבל הן במצלמה ואני כותבת בטאבלט והם עדיין לא למדו לדבר אחד עם השני.
קודם כל יש פה קיץ. בזמן שבשיקגו יורד גשם, פה שמיים כחולים ו32 מעלות. ויש מים. המון מים. יש להם יותר מדי מיד והם צריכים תעלות מאחרי הבתים שיפנו את המים. בתעלות יש תנינים. היום הלכנו להאכין את הדגים בתעלה מאחרי הבית עד שהגיע תנין קטן. יש אגמים ענקיים באמצע העיר ולכל בית יש בריכה בחצר. כל החצרות ירוקים, הבתים מוקפים דשאים ומלא עצי פרי עם פירות מוזרים.
גיאוגרפית יש את פאלם ביץ' שזה איפה שכל המולטי עשירים של ניו יורק באים לנפוש בחורף, יש את ווסט פאלם ביץ' איפה שאמריקאים עשירים באים להזדקן ויש את וולינגטון, איפה שאני נמצאת כרגע, פה יש אנשים עשירים אבל עדיין צריכים לעבוד. פה גם יש המון סוסים. אם ילדה אמריקאית עשירה אומרת שהיא רוצה פוני אבא קונה לה פוני ובית בוולינגטון כדי שהיא תוכל להתאמן בקפיצות ובפולו. מכירים את זה שבערים יש מגרשי כדורגל? אז פה יש מגרשי פולו ואנשים שמתאמנים במשחק המוזר הזה. מכוניות בכביש צריכות לתת זכות קדימה לסוסים.
שקט פה. בלילה כאבו לי האזנים מרוב שקט. התרגלתי לכל הרעשים של מכוניות ומשטרה ואנשים ויריות ופתאום כל השקט הזה, אני מתעוררת בבוקר ולא שומעת כלום ופתאום לא בטוחה שבוקר.
דבר אחד שאין פה הרבה זה אנשים. לפחות אני לא ראיתי הרבה כאלה. אולי כי חם להם אז הם לא יוצאים מהבית. יש משטחים אנסופיים וכבישים ארוכים ורחבים עם מכוניות היברידיות גדולות והמון דקלים, אבל זה אנשים. ותחבורה ציבורית. שאלתי את גוגל איך נוסעים מפה בתחבורה ציבורית, הוא לא מצא דרך. אני מניחה שכשכולם עשירים והכל רחוק אנשים מגיעים לכל מקום עם רכב ולא נשאר אף אחד שיסע בתחבורה ציבורית. חוץ מזה, מי משוגע שידחף לאוטובוס בחום הזה. אז בעצם נוצר מצב שלא כל כך צפיתי אותו שאני תלויה לגמרי במארחת. נראה איך זה יסתדר. אולי אני אבקש ממנה יום אחד להשאיר אותי במרכז העיר ולאסוף אותי בסוף היום. נראה.
אז זה פלורידה בינתיים, חם, מים, דקלים, ירוק וסוסים.
יום חמישי, 28 באפריל 2016
יום 51, במטוס
אתמול בערב אחרי הכנתי את כל מה שצריך, שמתי את הטאבלט בתיק גב, הכנתי לי ביגל לבוקר ושמתי במקרר, כיוונתי שעון לחמש ורבע וליתר בטחון את הטלפון ל10 דקות אחרי.
מכירים את הקטע הזה שאתם חולמים שאתם קמים בבוקר ומתארגנים והכל ואז מבינים שזה היה חלום ומתבאסים שאתם צריכים שוב לקום? בבוקר 3 פעמים חלמתי שאני קמה בחמש ורבע. פעם ראשונה הייתי אצל אמא שלי, שמתי לעצמי 3 שעונים מעוררים, 2 מהם היו בהיסט של 12 שעות (לעזאזל עם האמריקאים האלה, לא מכירים את השעון של 24 שעות) והשלישי היה מכוון ל10 דקות מאוחר יותר, מזל שהתעוררתי לבד. בפעם השניה הייתי בדרך לטיול עם אנשים מהעבודה, זכרתי לקחת את הביגל וגם בקבוק מים אבל פחדתי שהוא ירטיב את הטאבלט שהיה בתיק. הטיול היה אמור להיות במים אז בכל מקרה החלטתי שאני אעביר את הטאבלט לתיק השני. בפעם השלישית זה שוב היה לטיול אבל חמש ורבע זה באמת מוקדם מדי ולא היה אף אחד בנקודת האיסוף. ואז השעון באמת צלצל.
לשדה התעופה הגעתי שעה ורבע לפני העליה למטוס. קצת סיבובים בשדה תעופה, רבע שעה בבטחון ויש לי 45 דקות להעביר בשדה, החלטתי לפנק את עצמי בקפה וארוחת בוקר ולשמור את הביגל לטיסה. יש כמה דוכני אוכל וכמה דוכני סטארבקס עם תור ארוך. מצאתי איזה פוד קורט נידח עם סטארבקס אחד שיש בו תור ועוד כמה דוכנים בלי קונים. הלכתי לאחד שכתוב עליו שיש בו קפה ומאפים נחמדים ושאלתי אם יש קפוצ'ינו או לאטה. המוכרת בחוסר יחס הצביעה לסטארבקס. פלא שאין להם קונים. בכל זאת קניתי מהם קוראסון עם גבינה כי הוא נראה ממש טוב והלכתי לסטארבקס לקנות לאטה כי את הקפוצ'ינו הם שורפים והלאטה סתם דלוח אבל לפחות יש בו קפאין. איכשהו נראה שבשדה התעופה פתאום הנימוס קצת נעלם, במקום לעמוד בתור לעליה יש גוש אנשים כמו בארץ. איש מבוגר עוקף את התור, אישתו שואלת לאן הוא הולך והוא עונה לה שכל אלה לא עמודים בתור. אז מה בדיוק אנחנו עושים פה לדעתך, צופים במטוס ממריא? עד שאני מגיעה לשער הצוות מודיע שלא מעלים יותר מזוודות טרולי לתא נוסעים וצריך להפקיד אותן. זה טוב כי ממילא אין לי משהו חשוב שם וככה לא תהיה לי בעיה למצוא לה מקום, הסיבה היחידה שלקחתי טרולי היא כדי לא לשלם ולבזבז זמן על ההפקדה של מזוודה גדולה.
עכשיו במטוס, כמובן בלי אינטרנט כי הוא בתשלום ולא דחוף לי כרגע לבדוק מיילים, יש לי אפליקציית ספרים אבל בדיוק סיימתי ספר ושכחתי שאני צריכה להוריד ספר אחר למכשיר, טוב נו נקרא סאנדמן. בטיסה מהארץ כשהגענו לפה רגע לפני פירמטתי את הטלפון אז לא היה לי עליו לא מוזיקה ולא פודקאסטים ולא הטענתי את הטאבלט אז היה ממש משעמם. עכשיו לפחות יש מה לשמוע. וגם זה טיסה קצרה וסיכוי סביר שהדמוי קפה ששתיתי לא יפריע לי לישון. אני יושבת ליד ההוא שעקף את התור קודם.הוא שולף בננה ושוקולד פרה וכמעט מעיף לי מרפק לפנים בדרך. אני תוהה אם השוקולד אומר עליו משהו. אני יודעת שמכורים אותו ברשת סופרים גדולה ובפסח גם בסופרים קטנים. יש לזוג הזה מראה קצת יהודי, אני לא רואה סיבה אחרת שמישהו בארצות הברית יאכל שוקולד פרה, אבל אמריקאים, לך תבין.
עדכו מאוחר, כשעמדתי בסוף הטיסה האישה ראתה את התיק גב שלי שאלה אם למדתי בטכניון. לא כל כך הצלחתי להבין מאיפה היא מכירה את המוסד אבל לפי אופי השיחה אני די נשוכנעת שהם יהודים.
סוף היום. טיסות זה דבר מתיש וחום גם. מזל שכתבתי פוסט שלם במטוס ואפשר פשוט להעתקהדבק אותו. בקצרה המקום הזה נראה בדיוק כמו סרט אמריקאי על פלורידה. יותר באריכות מחר.
יום רביעי, 27 באפריל 2016
יום 50
הגעתי לאמצע ואם נסתכל על מה השתנה ב50 ימים האחרונים התשובה תהיה שום דבר! אני היום בדיוק באותו מקום כמו לפני כמעט חודשיים. אז למה להמשיך עם זה בכלל?
ולנימה אופטימית, מחר אני טסה מפה. עוזבת את החורף שחזר ונוסעת לקיץ של פלורידה. עוד לא ארזתי כלום. המזוודה עדיין זרוקה פתוחה באמצע הסלון מאז שהאחד יצא לכנס, ועדיין יש בה דברים שלו. פעם הייתי מתעצבנת ודורשת שיפנה אותה, היום כבר אין לי כוח, שיעשה מה שהוא רוצה. אני מקווה שהנסיעה הזו תצליח למלא לי קצת מצברים, קצת לתת אופטימיות.
אני אשתדל לא לוותר על העדכון היומי, אני לא יודעת אם זה יותר תורם או יותר מתסכל אבל לפחות זה נותן לי איזה יעד לסוף היום- לכתוב משהו גם אם זה חסר משמעות, לא להעביר את היום סתם.
עוד משהו, היום היה ראיון טלפוני לתפקיד שקרוב איכשהו למשהו שעשיתי בארץ. כבר היו לי 2 ראיונות טלפוניים לתפקידים עם כותרת דומה, בראשון המראיין הבין שהנסיון שלי הוא לא ספציפית בהגדרת התפקיד, הוא נתן לי הזדמנות ושאל כמה שאלות טכניות לחלוטין שלא ידעתי לענות כי כמו שאמרתי התפקיד דומה אבל לא בדיוק. לפי הנימה שלו בסיום הראיון היה ברור לי שלא יהיה המשך, שזה די נדיר אצל אמריקאים לשמוע כזו כנות בקול שלהם, כנראה שהוא ממש היה מתוסכל שבזבזתי לו את הזמן.
הראיון השני הסתיים אחרי שאלה אחת שהיא מה הנסיון שלך ב-X. התשובה היתה אין לי נסיון בX אבל הX הזה הוא שילוב של שני דברים אחרים שבשניהם יש לי נסיון והחיבור שלהם לX הוא מיידי ככה שתן לי שבועיים ואני משתלטת על זה. לא עזר.
לראיון היום חיכיתי בלי יותר מדי מוטיבציה, ידעתי לענות על השאלות הטכניות שלא ידעתי בראיון הראשון אבל ידעתי גם שאם הוא ימשיך ויחקור בכיוון הוא יבין שאין לי מה לחפש שם. בכל זאת עבדתי על הנאום שלי, איך להדגיש את הנקודות החשובות וכשהוא התחיל בתציגי את עצמך נתתי פתיחה יפה, כדי לחסוך אי הבנות ציינתי מראש שהנסיון שלי הוא לא בדיוק בהגדרת התפקיד אבל כן בדברים שקשורים ואני רוצה לשפר את עצמי וללמוד משהו חדש וכל הבולשיט (שזה יותר טוב מלהגיד שאני מוותרת על להתפתח בכיוון של הנסיון שלי ומנסה לעשות דברים אחרים כי אין ברירה). באופן מפתיע הוא נשמע די מרוצה, שאל אותי שאלות על דברים שכן עשיתי ונתן לי הזדמנות למכור את עצמי במה שאני כן יודעת. הוא נשמע מאוד חביב ומתלהב, בערך כמו כל האמריקאים, ככה שאי אפשר לדעת אם הוא באמת התרשם או סתם ניסה להיות אקסטרה מנומס בגלל שהוא נתקע בפקקים והתקשר אלי בחצי שעה איחור, אבל לפחות אני יודעת שלא לגמרי בטוח שהוא פסל אותי. בסוף השיחה כאבו לי השרירים בלחיים והבנתי שכל השיחה ניסיתי לאמץ לי חיוך אמריקאי מתלהב. אולי, רק אולי, יצא מזה משהו. ואם לא לפחות התאמנתי קצת בשיחה אמריקאית.
יום שלישי, 26 באפריל 2016
יום 49
אחרי שאתמול היה ממש חם, חולצה קצרה והכל, היום חזר החורף, מעיל ומטריה. לפחות עוד יומיים אני נוסעת לקיץ ועד שאני אחזור אולי הוא יגיע גם לפה באופן סופי. איזה כיף, חופש. לעשות משהו. לצאת מהעיר הזו, כל כך נמאס לי ממנה. ואולי גם האחד קצת יתגעגע וקצת יצטער שהוא לא איתי. הוא כבר ביקש שאני אשאיר לו צ'ק לשכר דירה.
אז אתמול שלא כתבתי עליו כי לא היה לי כוח. פתחתי את הבוקר כהרגלי במשלוח קורות חיים באופן חסר אבחנה למשרות של אנשי תוכנה ברמת מתחילים כי אולי לשם אני אצליח סופסוף להתקבל. לאחר כשעה מתקשרת אלי מישהי מחברת גיוס, האלה שמעבירים את הקורות חיים הלאה לחברות שבאמת מחפשות עובדים וגוזרות קופון בדרך. אמרה שהיא מתקשרת כי אני פניתי אליהם (אם את אומרת, כנראה שבאמת פניתי גם אליכם), שואלת כמה שאלות סטנדרטיות ואז שואלת אותי אם אני יכולה להגיע למשרד שלהם לשיחה קצרה לראות איך הם יכולים לעזור לי למצוא עבודה. משהו לא רשמי, אין צורך לדאוג ללבוש. מזל שהיא אמרה את זה, אחרת הייתי באה עם הג'קט ראיונות שלי ומתה מחום. אמרתי שבטח ומייד התחלתי לחפש מה ללבוש שלא יהיה רשמי אבל כן.
אני מגיעה למשרד- open space עם שולחנות ארוכים ועליהם אנשים עם טלפונים ומחשבים. היא מצביעה על שולחן אחד ואומרת אלה הצוות שלי, הם יעזרו לך וכולם מנופפים לי לשלום. אוקי. נכנסים לחדר ישיבות, היא עם הקורות חיים שלי שואלת שאלות, קצת רקע, קצת מה אני מחפשת, אם זה בסדר לעבוד כעובדת קבלן דרכם, מה המשכורת שאני מצפה, נקבתי במספר אקוויוולנטי לבערך חצי ממה שהרווחתי בארץ כי אני מנסה להכנס לתחום חדש אז אין מה לעשות, הולכים על מה שאפשר. יש לה איזה חברה שמחפשים אנשים, כרגע הם מילאו את המכסות שלהם אבל אולי במאי הם יקבלו עוד תקציב לקבל עוד אנשים. הסתיימה השיחה איתה והיא אמרה שעכשיו יבואו שאר אנשי הצוות לשוחח איתי.
היא יוצאת, נכנס אחד אחר. בחור צעיר שמייד מתנצל שהוא חדש בעסק אז השאלות שלו יהיו שאלות של מתחיל. שאלה ראשונה, אם אני יכולה אולי להסביר לו מה זה מטלב. אוקי, הסברתי כמיטב יכולתי. קצת שאלות על מקום העבודה הקודם שלי, מה הם עושים, מה עשיתי שם. אחר כך התלהב מזה שאני מישראל, סיפר שאחות של חבר של מישהו עכשיו בישראל והיא בIDF. ציינתי שגם אני הייתי בIDF וזה אפילו מופיע בקורות חיים, הוא ממש התלהב מזה. יצא, נכנס אחר ואמר שהבחור הקודם סיפר לו שהייתי בIDF, מגניב וזה. גם מתלהב קצת. הוא עובד עם חברה אחרת שאולי תתאים לי, מציג את החברה, שואל קצת שאלות התאמה. יוצא, נכנסת אחת אחרת, מציגה את עצמה בתור המנהלת של הקבוצה. היא אולי יכולה להעביר אותי בתור עובדת קבלן שלהם, מסבירה לי קצת על התנאים של עובדי קבלן, מסבירה על החברה שהיא עובדת איתה, אומרת שתשלח את הקורות חיים שלי. זהו, נגמר הסבב, אני יוצאת החוצה וכל השולחן מנפנפים לי לשלום כאילו ב5 דקות שיחה נהיינו החברים הכי טובים.
כבר דיברתי עם הרבה מגייסים של חברות כאלה אבל זה תמיד היה כאלה שחיפשו למשרה מסויימת, כלומר עבדו בשביל החברה המגייסת. לשם שינוי נראה שאלה מחפשים בשביל האנשים (ובשביל להעביד אותם כעבדי קבלן) אז אולי באמת זה יפתח לי יותר אפשרויות. נחכה ונראה.
יום שני, 25 באפריל 2016
יום 48
דווקא יש לי מה לספר אבל אין לי כוח. אני לא יודעת עם הזומבה היום היה קשה במיוחד או שזה החום או שפשוט הרבה זמן לא הייתי. בכל מקרה אני מותשת. החום התחיל, למרות שיכול להיות שמחר שוב יהיה קר. ביום חמישי הלכתי לאיזה סיור של מיטסאפ בשכונה שאמורה להיות נחמדה אבל אז המארגן הגיע ואמר שהסיור בוטל כי לפי התחזית בכל רגע עומד להתחיל pouring rain. לא התחיל. הוא רצה להזיז את הסיור להיום אבל לפי התחזית היום היו אמורות להיות סערות. היום בבוקר התחזית עוד הבטיחה שבצהריים יתחילו סערות. לא התחילו. כרגע יש סערת ברקים בצפון אבל חם ורוח חלשה. מסתבר שאי אפשר לסמוך על התחזית. אולי הבאנו את הקיץ איתנו.
האחד מגיע הביתה ושואל אז מה את מספרת. השאלה הזו מעצבנת אותי. מה כבר יהיה לי לספר. וגם אם יש לי מה לספר, לא בא לי לספר לפי הזמנה- עכשיו תתחילי לספר. ואם כבר יש מה לספר, אני מתחילה לספר, הוא מקשיב קצת, זורק איזה הערה וכמה שאלות ואז מתחיל לקטר על היום שלו. אז לא בא לי לספר. אולי מחר.
יום ראשון, 24 באפריל 2016
יום שבת, 23 באפריל 2016
ערב פסח ראשון בגולה
(יום 46) אז פסח.
החברה הזמינה אותנו להצטרף אליהם ואל השכנים שלהם- עוד זוגות במצב דומה לשלנו לליל הסדר. כי להם יש שכנים, כי הם גרים איפה שישראלים חברותיים גרים. והיה עוד זוג שהגיע מהצפון, גם מאיזור נטול ישראלים חיים. לסיכום היינו 3 זוגות עם ילדים, אנחנו והזוג מהצפון. בין 3 האמהות היתה מתיחות קלה, אבל במהלך הערב שאר הנוכחים התעלמו באלגנטיות. ככה זה בנות, תמיד יהיה משהו לריב עליו, שהגברים בדרך כלל לא יבינו.
מכיוון שהאמריקאים אנטישמים ולא מבינים שערב חג צריך להיות חופש, או סתם בגלל שהאחד לא מסוגל לבקש מהמנחה שלו לא לעבוד או לעבוד פחות בשישי, יצא שפעם ראשונה שאני הכנתי לבד, לגמרי בעצמי, את חלקנו בארוחה. זאת ההזדמנות לציין שעד שפגשתי אותו לא הייתי מסוגלת לבשל יותר מחביתה, וגם זה לא תמיד הצליח. הוא הביא איתו לזוגיות שלנו את כישורי הבישול ואני בניסיון להרשים מהצד שלי התחלתי לפתח כישורי קינוחים. בכל פעם שנדרשנו להביא מנה הוא היה השף הראשי ואני הסיעת, לרוב הסיוע התמקד בלא להפריע לו. לפעמים כשהכנו ארוחה אז אני הורשתי להכין בעצמי מנה אחת. הקינוחים היו התפקיד שלי. והפעם לראשונה אני הייתי אחרית, לגמרי לבד, גם לקינוח וגם למנה צמחונית. לדעתי הלא משוחדת יצא ממש טעים. תמונות בפוסט קודם.
מראש היה ברור שהסדר לא יהיה כהלכתו, אז כדי שיהיה מעניין הבאתי הגדה קיבוצית. כל אחד בתורו בחר אם לקרוא מההגדה הקיבוצית, שהוגדרה כאלטרנטיבית, או מהמסורתית. רוב החלקים בהגדות לא חופפים וגם אלה שכן מגיעים בסדר שונה ולכן יצא שכל הערב היה תערובת של קפיצות קדימה ואחורה בשתי ההגדות. באמצא גם ניסיתי להכניס גם קטעי הסבר על ההבדל בין ההגדות והמקורות שלו ועל הרעיונות שההגדה הקיבוצית מנסה להעביר, הנוכחים שלא היו מוקפים ילדים מקפצים הקשיבו בעניין, האחרים רצו לדלג לשירים. אחרי הסדר הילדים קפצו והתרוצצו מתחת לשולחן בזמן שהמבוגרים ניסו לאכול בשקט. העוגה זכתה לשבחים :)
הארוע התקיים בבניין של אחד הזוגות שמסתבר שיש בו חדר ישיבות שאפשר להזמין, שמגיע עם מטבחון צמוד. ממש נוח. עקב ריבוי הילדים בסוף הארוחה החדר נראה כאזור אסון אבל אחרי מאמץ משותף הגענו למצב שהחדר נראה במצב די טוב, מלבד פירורי מצות שכיסו את השטיח. המארח הלך לשאול אם יש איזה שואב אבק שאפשר להשתמש בו, אמרו לנו שהאחראי יבוא לשאוב, אז השארנו לו חתיכת עוגה. נקווה שלא יסתכלו על הזוג המארח במבט קריר אחרי הערב (כמובן שאף אחד לא יגיד להם כלום, זה לא מנומס).
חסל סדר פסח. לשנה הבאה בירושלים.
יום שישי, 22 באפריל 2016
יום 45
place holder כי אין לי כוח לכתוב, מחר יהיה סיכום של פסח. בינתיים הנה התרומה שלנו (שלי, כי האמריקאים האלה לא יודעים שצריך לתת חופש בערב חג):
עוגת קוקוס ומוס שוקולד. שנה שניה שאני משתמשת במתכון הזה בפסח, לא מתפספס (חוץ מהקישוט למעלה, שנה שעברה יצא יותר יפה, אני מאשימה את השקיות ניילון הדפוקות שיש להם פה)
חג שמח
יום חמישי, 21 באפריל 2016
יום 44
אזהרה לגברים, הפוסט הבא מכיל TMI בענייני נשים ומחזור, לא מומלץ לרווקים (אלה שנשואים בטח כבר שמעו את הכל).
אז לאחרונה נוסף תסמין חדש לאוסף תסמיני הPMS שלי- מיגרנה. זה כאילו שמהרגע שהתחלנו עם הטיפולים הגוף שלי חיפש דרך לקצר לי את תקופת המתח ולבשר לי שאני לא בהריון עוד לפני שהמחזור מגיע. אז בהתחלה זה היה בחילות ערב. לא בחילות בוקר, שלא לבלבל חלילה עם הריון, בחילות ערב. אחר כך נוספו כאבי שרירים ועייפות קיצונית. ולאחרונה הגוף שלי כנראה החליט שהסימנים האלה לא ברורים מספיק וחשב לעצמו מה עוד אפשר לעשות כדי להבהיר שהמחזור עומד לבוא בקרוב? אני יודע, נסדר לה כזה כאב ראש שהיא רק תחכה שהוא יפנה את מקומו לכאבי המחזור (אומרים שהמוח לא מסוגל לפענח כאב משני מקורות, נגיד אם כואב לכם הראש תנסו לבעוט חזק במיטה עם הזרת ותראו איך כאב הראש נעלם, בכל מקרה הוא יודע למתג בין כאבים משני מקורות בצורה מאוד יעילה).
אז שלשום ואתמול מיגרנה חזקה ושרירים כואבים ובחילות ערב. בבוקר כבר התחילו כאבי המחזור. ואז מגיעה התלבטות, אני יוצאת לשיעור יוגה, בינתיים לא התחיל הדימום, רק הכתמות. לשים טמפון לכל מקרה? לא בא לי שיתחיל לטפטף באמצע שיעור ותחבושת זה לא נוח. ועכשיו אני יוצאת לטיול וקניות, לשים? לשים מון קאפ? (איזה שם מגניב זה מון קאפ, ירח כזה חמוד, מה כבר יכול להיות מגעיל בזה).
מחר אני אתקשר למרפאה להתחיל עם ההכנות להקדמה להפריה. IVF here we come
יום רביעי, 20 באפריל 2016
יום 43, ארוחת ערב
המנחה של האחד זכה לכבוד כלשהו ונתן הרצאה באירוע חגיגי שכולל גם קבלת פנים וארוחה וכל הסטודנטים שלו זכו להזמנה זוגית לאירוע. מעניין, מכל הסטודנטים בקבוצה שלו רק הוא נשוי. אניווי, המנחה שלו יודע לתת הרצאה ואני ממש הצלחתי להבין את רובה למרות שאני לא מכירה את המושגים, טוב זה לא חוכמה, היו לו כמה תמונות וסרטונים ממש מגניבים. פיזיקאים נסיונאים עושים דברים ממש מגניבים.
החלק של קבלת הפנים היה מוזר. לא כל כך ידעתי איך להתלבש לאירוע אז החלטתי ללכת על חגיגי, חצאית וסריג, מה שאולי היה לא מתאים, כי הסטודנטים (והסטודנטיות) באו רובם בג'ינס וחולצה מכופתרת. היו גם אורחים חגיגיים, אלה היו בעיקר הפרופסורים המבוגרים וביניהם כמות הנשים היתה קטנה באופן בולט. תהיתי כמה זקנה אני נראית בקהל הזה. בכל מקרה, הרבה אנשים דחוסים בחדר לא כל כך גדול, בצד בר עם יין ובירה ומלצרים עם מגשים ועליהם ביסונים (מנות בגודל ביס) מנסים לפלס דרך בקהל, עד שהם מגיעים לאמצע החדר המגש שלהם מתרוקן. הצעתי לכמה מהניסיונאים לנסות לעשות מעקב על תנועת האנשים בחדר ועל זרימת האוכל ולהשוות למודלי תנועת גז, דווקא התגובות היו חיוביות.
בסיום היתה ארוחת ערב. אם הייתי מוציאה את הטלפון ומתחילה לצלם אני בטוחה שכולם היו מסתכלים עלי במבט מזועזע, אז הסתפקתי בצילום של התפריט, אבל תאמינו לי שהמראה של המנות היה ממש מרשים והטעם לא פחות. השולחן היה ערוך עם 3 מזלגות, 2 סכינים ועוד סכין לחמאה וכף, צלחת קטנה עם משולש חמאה אישי בצבעים (לבן כתום ירוק), כוס עם מים וכוס ליין. ומפית בד שכולם פרסו על הברכיים כמו סועדים מנומסים. המלצרים פיזרו את האוכל ביעילות ממש מרשימה, קבוצה של מלצרים הקיפו את השולחן ודאגו שכל יושבי השולחן יקבלו את המנה בדיוק באותו הרגע (חוץ מהמנה העיקרית ששלושה צמחוניים בשולחן עשו בעיות). אף כוס יין לא היתה ריקה אפילו לרגע (בתחילת הארוחה המלצר של היין דאג לקחת את הכוסות של אלה שלא רצו יין). באופן מפתיע המנות היו בגודל סביר ובטעמים מעודנים. כנראה שאוכל באמריקה הוא טוב רק אם הוא יקר.
מעניין איך ארועים כאלה נראים בארץ.
יום שלישי, 19 באפריל 2016
יום 42, חופש פסח
לפעמים אני מקנאה באמא שלי. שלא כמו קיבוצניקית טיפוסית אין לה הרבה חברים, כמוני, אבל בניגוד אלי יש לה כמה חברות טובות שהיא בקשר איתן כבר שנים ולא משנה שהן גרות בקצה השני של העולם ורואות אחת את השניה פעם במילניום, ברגע שהן נפגשות הן החברות הכי טובות.
נמאס לי מהעיר הזו ואני חייבת לצאת מפה קצת אבל התייאשתי מהנסיונות לשכנע את האחד שנצא לחופשה קצרה. במקום להמשיך ולהתעצבן עליו ללא תוצאה החלטתי לפנות לאמא והחברות שלה. מפה לשם, שבוע הבא אני נוסעת לפאלם ביץ' פלורידה לשבוע להיות אצל חברה טובה של אמא שתשמח לארח אותי אחרי שהבת שלה היתה אצל אמא שלי חודשיים.
אז זהו, השנה בחופשת הפסח אני בפלורידה. לבד. אשמח לשמוע רעיונות למקומות לבקר בהם באזור פאלם ביץ'
יום ראשון, 17 באפריל 2016
יום שבת, 16 באפריל 2016
יום 39, beach beasts
הביאו ל culture center תערוכה של חיות חוף, Strandbeest, תחפשו אותם ביוטיוב, מומלץ.
מדובר על קונסטוקציה מפוארת של צינורות פלסטיק ובוכנות עם מפרש שיודעת ללכת בחוף בכוח הרוח. בשלבים מתקדמים של האבולוציה שלה היא גם יודעת לאגור כוח על ידי דחיסת אויר לתוך בקבוקים ואז שחרור שלו כשהרוח נגמרת, היא גם יודעת לזהות מתי החול נהיה רך מדי או מתי היא מתקרבת למים ולהסתובב. בקיצור משהו מגניב לחלוטין (ואני לא בטוחה עד כמה הוא שימושי)
והיום גם גילינו קינוח אמריקאי חדש, כמו שיש את הפיצה המקומית המפורסמת, deep dish pizza, שזה קערה מבצק ממולאת גבינה מותכת ורוטב, אז יש deep dish cookie (כי יש עוגיה למטה):
(בתמונה זה כף, לא כפית). אל תדאגו, אנחנו לא הזמנו את הדבר הזה, משום מה המלצר החליט להעניק לנו אחד על חשבון הבית. הלכנו לתערוכה ולמסעדה עם זוג חברים + 2 ילדים והיינו בטוחים שהמלצר ירצה שנלך כמה שיותר מהר אבל כנראה שהם נהנו מהרעש שהילדים עשו והחליטו להשאיר אותנו עוד קצת, אז נתנו לנו את הדבר הזה. זה מפוצץ סוכר כמו שזה נראה.
יום שישי, 15 באפריל 2016
יום 38, אביב
יש פרחים ליד האגם :)
תסתכלו איזה יופי הם מציירים צל של העץ
אני יודעת שאני חופרת פה עם פרחים ובטח נראית נערת פרחים מתלהבת, אבל אתם לא מבינים, בארץ האביב מגיע בבת אחת ואז הולך אחרי שבועיים, פה הוא לוקח את הזמן.
בהתחלה היו הדמויי חלמונית ואירוס ששמתי בפוסט פרחים הקודם. אחרי השלג הראשון של האביב (כן, יש שלג באביב, הוא יורד ואחרי שעה נעלם) הם נעלמו ואז הגיעו הנרקיסים, מלא נרקיסים.
ומרבדים של כחולים כאלה
וכאלה
וגם בצבעים
והצבעונים בדרך, ארוגות של עלים של צבעונים מחכים לסימן לפרוח.
רק שהעצים יתכסו שוב עלים והכל יהיה יפה שוב.
יום חמישי, 14 באפריל 2016
יום רביעי, 13 באפריל 2016
יום 36
למה לקום מהמיטה? מה כבר יש שם בחוץ. קמה, אוכלת משהו, בודקת מיילים. אין לי כוח לעשות כלום. חוזרת למיטה וקוראת סנדמן. קצת חוזר על עצמו, נותנת לעצמי להרדם לחצי שעה. קמה שוב, שולחת קורות חיים בלי יותר מדי ציפיה שזה יעזור. למה?
מנסה לשכנע את עצמי להתלבש וללכת לסופר לקנות כמה דברים שצריך. למה?
עוברת על הלוח שיעורים במכון כושר מתלבטת לאיזה ללכת. למה?
אני יכולה לנסות לעשות משהו מפימו, אולי לצייר משהו. למה?
כותבת פוסט על כלום רק כי אני מכריכה את עצמי לכתוב כל יום. למה?
מה הטעם?
אם אתה לא יודע למה באתי לפה בכלל כנראה שזה באמת היה טעות.
יום שלישי, 12 באפריל 2016
ג'אסט בעיר הרוחות #2 - אזורי שיקגו
(יום 35)
והיום במיני סדרה שלנו תובנות על העיר, הרי לכם חלוקת העיר לאזורים.
מרכז העיר, קרוי הדאון טאון או הלופ, על שם הטבעת שיוצרת המסילה של החשמליות סביב האזור. על המפה זה נראה יפה, טבעת צבעונית. מבפנים קצת פחות בגלל שהמסילה עוברת מעל העיר במקום מתחת, וללכת מתחת לרכבת לא מרגיש כל כך loop-י. הדאון טאון כולל כמה מרכזי תיירות שסוקרו בחלק הקודם- לינקולן פארק, ג'קסון פארק, ארט אינטיטיוד וart & colture center. חוץ מזה הוא מאוכלס בעיקר במשרדים וסניפים של סטארבקסדנקן דונאט ומספר קטן מאוד של בתי קפה סבירים. ו2 סניפים של נפנף גריל. אזור מרכז העיר די קטן, הייתי אומרת מרכז תל אביב, יש רחוב אחד ראשי שמפריד בין הפארקים לבניינים, אבל אם לוקחים בחשבון את הגובה יוצא נפח די גדול. האזור מאוכלס בצפיפות בגורדי שחקים שמתחרים אחד בשני מי יותר גבוה וברוב שעות היום אי אפשר לראות שמש בין הבניינים.
הגבול הצפוני של הלופ הוא בנהר, צפונית לו אפשר למצוא כמה מסעדות טובות ואת המגניפיסנט מייל שמכיל חנויות יוקרה וביניהם גם חנויות קצת יותר לפשוטי העם. אם מתרחקים עוד קצת צפונה מגיעים לשכונות השיקיות, איפה שיש בתי קפה היפסרים, חנויות מגניבות ווינטאג' ופאבים ומועדונים. עוד קצת צפונה זה השכונות היותר איכותיות של העיר, שם אפשר למצוא לא מעט ישראלים, בעיקר זוגות צעירים ברילוקישן.
דרומה מהלופ נמצאת הסאות' לופ, שם יש ריכוז נחמד של רשתות מזון וביגוד במחירים סבירים. הישראלים שעובדים באוניבסיטת שיקגו ולא רוצים לנסוע יותר מדי לעבודה נמצאים שם.
עוד דרומה יש אזור שלא כדאי להסתובב בו ובהמשך השכונה שלנו שמוגנת על ידי המשטרה של האוניברסיטה ולכן נחשבת בטוחה (אם כי שוטר בכל פינת רחוב לא בהכרח נותן הרגשת בטחון). האזורים הבטוחים להסתובב בהם מוגבלים מצפון לדרום ברחובות 50-59, כאשר האוניברסיטה מהווה סמן ימני- לא כדאי ללכת דרומית או מערבית לה. הבית של אובמה נמצא ב50.
דרומית לשם- זה דרום שיקגו, עדיף לא להגיע לאזור.
עוד אזורים בעיר- הפרוורים הצפוניים, שכונות שקטות עם בניינים צמודי קרקע עם חצר שקרובות למרכזי התעשיה. מבחינת ישראלים המשפחות הותיקות, אלה עם ילדים אמריקאים בוגרים, נמצאות בשני פרוורים, סקוקי ובאפלו גרוב ומסתבר ששתי הקהילות לא מתערבבות יותר מדי וכמובן שאין הרבה קשר בין הישראלים בפרוורים לאלה במרכז העיר. אמנים ישראלים שמגיעים לשיקגו בדרך כלל מגיעים לאחד משני הפרוורים האלו. בפורים רצו לארגן מסיבה שגם צעירים יגיעו אליה אז ארגנו אותה במרכז העיר, לפי התמונות שראיתי בפייס זה לא כל כך עזר. הסתכלתי פעם במפת המקוואות, רובם נמצאים בפרוורים, הכי דרומי נמצא בשכונה בצפון העיר.
אני מזכירה את הנסיון שלי- ask me anything, תשאלו בתגובות מה שאתם רוצים, תבקשו נושאים לפוסט, אני אענה על כל שאלה.
יום שני, 11 באפריל 2016
יום 34
אמנם הפייסבוק שלי בן פחות משנה אבל גם לפיקאסה יש צורך עז להזכיר לי מדי פעם איזה תמונות צולמו לפני כמה שנים. היום בבוקר קיבלתי תזכורת לאיפה הייתי לפני שנתיים.
ביום שישי האחד דיבר עם ההורים שלו ואמא שלו שאלה נו, יום נישואים היום? האחד מיד ענה שמה פתאום, זה ב13. מהחדר השני צעקתי עליו, כמעט, זה ב 11. מודה שרגע לפני בדקתי בטלפון מה התאריך היום לוודא שזה באמת לא היום.
אז שנתיים. שנתיים נסיונות. אל דוקטור יקר הלכנו בערך אחרי שנה והוא אמר ששנה זה לא הרבה, גם אם הכל בסדר הסיכוי לא להצליח אחרי שנה הוא לא זניח. אבל אחרי שנתיים, פה כנראה שיש בעיה. אז נכון, היתה בעיה והיה ניתוח ותיאורטית הצלחנו פעם אחת, הצלחה שהיתה בעצם כישלון והורידה את הסיכוי להצלחה נוספת. ונכון, החלטנו כבר שעוברים לשלב הבא, בו הסיכוי הרבה יותר גבוה וגם אם לא יעבוד יהיה יותר קל לדעת איזה שלב לא עבד כדי לנסות טוב יותר בפעם הבאה, ועדיין. שנתיים נשואים וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה שזה לא עובד, אנחנו לא מצליחים ואולי לא נצליח אף פעם.
ולו יש עבודה. הוא לא יכול לקחת חופש ולא נעים לו לשאול אם הוא יכול לקחת חופש ולא נעים לו לבקש כלום. ולא נעים לו לזרוק איזה מילה למנחה אולי הוא יכול לעזור לי למצוא עבודה, אפילו זמנית ולא נעים לו לשאול את המנחה אם הוא חושב שיחדשו לו את החוזה בסוף השנה כי אם לא, באמת שאין טעם להשאר פה. ולי נמאס, נמאס לי לבקש, נמאס לי שלא נעים לו לדאוג גם לי. הייתי צריכה לדעת, לפני שנסענו כשהכרחתי אותו לשאול ולבקש ואמרתי לו שאם אני לא יכולה לסמוך עליו שידע לדאוג לנו אני לא מוכנה לנסוע איתו. אולי זו היתה טעות לבוא לפה, אולי זו טעות להשאר פה. אולי אני צריכה לחזור לארץ ולחכות לו שיסיים עם הנסיונות שלו.
יום נישואים שמח ג'אסט
יום ראשון, 10 באפריל 2016
יום 33
אתמול היה ערב בנות ישראליות שבחורה אחת תותחית אירחה בבית שלה, היתה הזדמנות לפגוש בנות נחמדות שאת חלקן כבר הכרתי ממפגשים קודמים ולחזק את ההרגשה שאין ישראלים בשכונה שלנו. זאת אומרת יש כמה אבל הם כולם תקועים עם הראש בספרים שלהם, כי כל מי שרוצה לתחזק חיים גר במרכז או צפון העיר. דווקא שיקגואים שיצא לי לדבר איתם חושבים שהשכונה הזו נחמדה וממש מתפתחת בזמן האחרון (עוד מעט יהיה לנו פה טרגט, מרשלז והול פודס, 3 רשתות גדולות שהפיזור שלהם מזכיר את זה של שופרסל- נמצאות בכל מקום שהוא לא חור מוחלט). נכון שהסביבה לא משהו אבל השכונה עצמה יחסית בטוחה (כי יש משטרה של האוניברסיטה) ויש קצת תרבות, בעיקר באוניברסיטה. אבל ישראלים פשוט לא סובלים את השכונה.
בסופו של דבר מצאתי את עצמי מדברת עם אותן 2 הבנות שדיברתי איתן בפעמים הקודמות, שזה הבנות שהכי קרובות אלי מבחינת מקצוע והשכלה, מה לעשות, הפסיכולוגית התעשייתית במקום העבודה הקודם שלי צדקה כשאמרה לי שאני מסתדרת הכי טוב עם אנשים שדומים לי. רק חבל שאחת גרה במרחק שעה נסיעה ואחת במרחק שעתיים. היום נסענו לבקר את זו שבמרחק שעתיים ואת בעלה, סה"כ 4 שעות נסיעה ברכבת אבל העיקר שהאחד לא יאכל לי את הראש כל היום עם ה"בואי נעשה משהו" שלו (מה אתה רוצה לעשות? לא יודע, משהו).
משימה למחר: להתחיל ללמוד ג'אווה סקריפט. ייתן לי עוד אופציה לשלוח קורות חיים לעוד חברות שיתעלמו מהם.
יום שבת, 9 באפריל 2016
יום 32, שבת של בישולים
בראוניז עם פילדלפיה לערב בנות
ופשטידת ברוקולי לאחד כדי שלא ירגיש מוזנח
אני אוהבת שהברוקולי פה זול, נמצא רוב הזמן ואין בו תולעים.
מתכון לבראוניז:
יום שישי, 8 באפריל 2016
ג'אסט בעיר הרוחות #1 - טיול בעיר
(יום 31, ask me anything) לבקשת הקוראת הנאמנה, אני אפתח פה במיני סדרה, תובנות על שיקגו. בפרק הראשון אתרי תיירות- מה יש לעשות בביקור בעיר.
נתחיל מהאטרקציה התיירותית שכל מי שפה ממליץ לפתוח בה- סיור ארכיטקטורה בספינה. הסיור שנעשה בספינה ששטה בנהר שמקיף את מרכז העיר מצפון ומערב. פעם הנהר נשפך לאגם מישיגן, אבל אז הבינו שהוא מזוהם ומזהם את האגם אז הפכו את כיוון הזרימה שלו. בסנט פטריק'ס דיי צובעים את הנהר בירוק. באוגוסט יש מרוץ ברווזי גומי. את הסיור מעבירים מדריכים מתנדבים שחברים באגודת חובבי הארכיטקטורה של שיקגו ורואים שהם אוהבים את העיר שלהם. במהלך הסיור מוצגים הבניינים העיקריים, סגנונות הארכיטקטורה השונים וההיסטוריה של העיר. מסתבר שרוב הבניינים די חדשים, לפני 100 שנה העיר היתה שטוחה.
במקום שהנהר נשפך לאגם (בעצם יוצא מהאגם) נמצא הניבי פייר, שעוד לא ממש הבנתי מה הקטע שלו. יש שם האנגר ענק עם כל מיני דברים בפנים, דוכני אוכל, תיאטרון שייקספיר, בחורף היה שם יריד חורף לילדים. יש שם גלגל ענק. בחורף פירקו אותו, עכשיו הרכיבו חזרה, אני לא יודעת אם הוא עובד.
קצת דרומה נמצא המילניום פארק ובו סמל ההיכר של העיר- הבוטן. שמתי פה כמה תמונות שלו, אתם לא באמת הייתם תיירים בשיקגו אם לא צילמתם את עצמכם משתקפים בכדור הגדול והכסוף שמשקף אל כל הבניינים שמסביבו. סביב הבוטן יש כמה פסלים, יש מסלולי הליכה נחמדים שכוללים גשר מעל לכביש, קיר טיפוס, גן שעשועים נחמד לילדים וקצת מים זורמים. בחורף יש זירת החלקה על הקרח. מהפארק יש גשר שמוליך לארט אינסיסיוד אוף שיקגו.
הארט אינסטיטוד הוא המוזיאון המרכזי של שיקגו, עם שני אריות בכניסה, בין חג ההודיה לכריסמיס שמים עליהם זרים וסרטים אדומים. זה לא המט של ניו יורק אבל זה מקום מרשים עם תערוכות יפות ואפשר להסתובב שם יותר מפעם אחת. (חינם לתושבי אילינוי בחמישי אחהצ).
ממול למילניום פארק נמצא הart and calture center, מקום שלדעתי לא מספיק מוכר. בניין מרשים שבו צולמה סצנת האופרה בסרט the untouchables. הכניסה שלו היא היכל מרשים עם קירות פסיפס יפיפיים. לפעמים יש שם מופעים. כשעוברים מעבר להיכל מתגלה מוזיאון מודרני עם כל מיני תצוגות מעניינות, כשהבניין בעצמו מהווה חלק מהתצוגה עם גשרים תלויים שמובילים משומקום לשומקום. מבחוץ אפשר לזהות את הבניין בקלות כי על החלונות הענקיים שלו מצויירים וילונות.
דרומית לארט אינסטיטוד נפרש גקסון פארק שזה בעצם דשאים וגינות מעוצבות, כנראה שבאביב הוא פורח, ופסלים על גשרים שעוברים מעל לרכבת. הגשרים עצמם יפים אם מתעלמים מהעובדה שמתחתיהם יש נהר של פסי מתכת וחצץ. שיא הפארק הוא במזרקת בקינגהם שעוד לא יצא לי לראות אותה פועלת כי השנה כיבו אותה מוקדם לשיפוצים ועוד לא הפעילו מחדש. מהמזרקה אפשר לראות את מפרץ המוזיאונים. שם אפשר למצוא את מוזיאון פילד שזה גרסה מוקטנת (מאוד) של הנשיונל היסטורי מוזיאון, עם מעט דינוזאורים, מומיה אחת או שתיים, כמה פוחלצים, חדר עם אבנים ויהלומים ועוד כמה תצוגות מוקטנות. (חינם לתושבי אילינוי בראשון אחת לכמה שבועות ובכל פברואר). יש גם את האקווריום (חינם ביום שלישי) ופלנטריום, שעוד לא בדקתי (צריך לבדוק מתי הוא חינם).
דרומית לשם יש אזורים שלא מומלץ להסתובב בהם אבל אם נוסעים לאורך הלייק דרייב ומדלגים עליהם מגיעים לשכונה שלנו. כאן יש פארק חמוד על שפת האגם שניתן למצוא הרבה תמונות שלו פה בבלוג וכאן גם צולמה התמונה בראש הבלוג. פה יש את ה museum of science and industry שזה כמו הטכנודע רק הרבה יותר גדול ומגניב עם כל מיני תצוגות אינטרקטיביות, רכבות, מטוסים, צוללת ועוד דברים מגניבים (היה חינם בחודש ינואר, לא כולל סופי שבוע). עוד מוזיאון נחמד ונסתר הוא מוזיאון המזרח הקדום שנמצא בשטח האוניברסיטה. הכניסה חינם והמוזיאון מכיל אוסף מרשים של ממצאים ארכיאולוגים מהאזור שלנו כולל כמה ממצאים ממגידו (ליד הבית), חלקם מקוריים וחלקם משוחזרים, יש גם מומיות. אפשר גם להסתובב באוניברסיטה ולהנות מהארכיטקטורה שלה, בסתיו אפשר לראות סטודנטים קופצים לתוך ערמות עלים, בחורף אפשר לראות סנאים מסכנים מקפצים בשלג.
עוד מקום שנחמד לטייל בו נמצא צפונית למרכז העיר- פארק לינקולן, עם גן חיות מרשים מלא חיות מסכנות בכלובים קטנים מדי, בחורף ממלאים את כל הפארק באורות ומוזיקה, ממש מרשים לטייל שם (ולרחם על החיות שלא נותנים להן לישון, קצת פוגע בהנאה, לא יכלו סתם לקשט איזה פארק בלי חיות בפנים?). יש גם חממה נחמדה עם גינת סחלבים ועוד כל מיני צמחים מעניינים. בחורף יש רכבות קטנות שנוסעות בין הצמחים.
מוזיאונים נוספים בעיר- מוזיאון לאומנות פוסט מודרנית (קטן וכנראה נחמד אם אתם אוהבים אומנות פוסט מודרנית, אני לא מבינה אותה) ומוזיאונים שלא הייתי בהם כגון מוזיאון ההיסטוריה של שיקגו, מוזיאון הנהר והגשרים, מוזיאון להיסטוריה אפרו אמריקאית, מוזיאון הילדים ועוד הרבה.
זהו, אם מישהו עובר בשיקגו אני חושבת שיכול למלא יומיים שלושה, אל תשכחו לקפוץ לבקר, אני יודעת איפה אפשר למצוא קפה סביר.
יום חמישי, 7 באפריל 2016
יום 30, איך יודעים שבא אביב 2#
חשבון החשמל חוזר למצב נורמלי
שימו לב להבדלים בין חודש קודם לנוכחי.
בוא ננסה משהו, יכול להיות מעניין. ask me anything. תשאלו מה שאתם רוצים או שתתנו נושא לפוסט בתגובות ואני אענה על כל השאלות, כל עוד זה לא חושף פרטים מזהים, ואכתוב על כל נושא שיעלה.
יום רביעי, 6 באפריל 2016
יום 29
נסעתי לקניות עם החברה שצריכה בגדים יצוגיים לנסיעת עבודה. דבר ראשון הצעתי מרשלז (חנות עודפים עם המון בגדים בהמון סגנונות ובזול שבאופן מוזר האמריקאים לא כל כך אוהבים אותה, או לפחות לא אוהבים להגיד שהם קונים שם) אבל היא אמרה שלא אוהבת אותם. אז התחלנו ב H&M והלכנו לאורך המגניפיסנט מייל, שזה בעצם מייל של חנויות, רובן יוקרה. עברנו בזארה, באולד ניווי, בבלומינגדיילס ובעוד כמה חנויות שנראו לא יותר מדי יקרות. בכולם או שלא מצאנו שום דבר או שמבט על תוית המחיר הבריח אותנו. בסוף אמרתי לה בואי ננסה מרשלז, נעבור במעבר אחד, אם לא תראי משהו שאת אוהבת נצא. פסט פורוורד, כעבור חצי שעה היא נכנסת לתא מדידה עם 10 פריטים. יוצאת עם 2 שמלות, חצאית ועליונית. טוב נו, אולי החנות הזו לא כל כך נוראית.
לאורך כל המסע נורא בא לי גם למצוא משהו חמוד, גם ראיתי כמה שמלות קייציות כמו שאני אוהבת אבל זה מבאס אותי לקנות בגדים בידיעה שאין לי לאן ללבוש אותם וזה סתם הוצאה מיותרת. בסוף קניתי לעצמי זוג סנדלים חמוד, כי סנדלים זה משהו שתמיד נהרס לי ואז דווקא כשאני מחפשת אני לא מוצאת שום דבר שאני אוהבת אז הרשיתי לעצמי זוג ספייר.
יום שלישי, 5 באפריל 2016
יום 28, איך יודעים שבא אביב
יש מים!!!
שתבינו, איפשהו בתחילת נובמבר כיבו את כל המזרקות והפסיקו את המיים בברזיות. ועכשיו פתחו את הברזיות :) אפילו ראיתי את המשאית של האנשים שמרכיבים את הפיה של הברז מחדש. המזרקות עדיין לא עובדות אבל גם זה התחלה.
וגם הרווחתי היום קצת כסף. 20 דולר על שעה של החלפת מורה ועוד 10 כי הכנתי בעצמי מערך שיעור. גם כן מערך, הדפסתי את חד גדיא. המילים של השיר הזה ממש קשות.
יום שני, 4 באפריל 2016
יום 27, לאיזה אוכל אני מתגעגעת?
ארוחת בוקר ישראלית. עדיף בנדב קינוחים או בביגה או קפה לואיז.
ביצת עין עשויה בדיוק במידה הנכונה (בבית אני אף פעם לא מצליחה) עם פטריות ובולגרית. אם זה בנדב קינוחים אז חביתה מפוצצת בגבינה, פטריות ועשבי תיבול. בקפה לואיז אפשר לקבל עין בתוך קן של שערות קדאיף.
סלט קצוץ דק עם טיבול טוב, קצת נבטים, בצל סומק, או סלט עלים עם הפתעות בתוכו.
לחם הבית, של נדב קינוחים הכי טוב, ביגה התחילו טוב אבל בפעמים האחרונות שהיינו שם חיפפו. מגוון ממרחים, כל ביס יש לו טעם אחר. נכון שאפשר לקנות כל ממרח כזה ולהכין בבית, אבל היופי הוא בשילוב, קצת מכל אחד, אין יותר מדי מטעם מסויים.
כל זה עם מיץ תפוזים סחוט שמרגישים את החמיצות שלו בגרון.
לסיום קפה, או אם זה קיץ קפה קר.
או סתם לפתוח את הבוקר עם קפה ומאפה. כזה שיושבים ומחכים למלצרית ובינתיים מתחילים להתעורר והמלצרית מביאה מאפה חם מהתנור, עם קישוטי סוכר מסביב, וקפה טוב עם ציור בקצף. לשבת ליד החלון ולהנות מקפה טוב.
מאפה וניל בקונדיטוריה של גל, לשבת במרפסת מוקפים בצמחיה שמצליחה לעמעם את ההמולה של מרכז הכרמל בבוקר ולהפוך את האויר המפוייך לרוח נעימה.
או קפה קר על חוף הים, או סתם במרפסת של בית הקפה ביום קיץ חם.
זה כבר נראה לי נדוש להתלונן פה על הקפה, אבל אין מה לעשות, פשוט אין פה את הדברים האלה. המקומות היחידים שעושים קפה טוב הם הבתי קפה ההיפסטרים, אין שם מלצרים, פשוט עומדים ומזמינים מה שרוצים ואז המוכר מסובב אליך את האייפד שלו (כי תמיד במקומות ההיפסטרים האלה ההזמנה נעשית באייפד) ואתה צריך לסמן כמה טיפ לתת. אם ביקשת מאפה המוכר זורק לך את המאפה הקר על צלחת, אם תבקש הוא יחמם אותו במיקרו. ואז צריך למצוא מקום לשבת כי אף פעם אין יותר מדי כאלה, זה פוגע בחלל הפתוח, שולחנות מוארכים שחולקים אותם עם אנשים עם לפטופ ולהיות קשובים למוכר שיודיע שהקפה מוכן ולקפוץ לקחת אותו לפני שמישהו אחר יקח לך בטעות. אם למכין הקפה היה ממש משעמם אולי הוא יעשה טבעות בקצף של הקפה, לרוב הוא פשוט ישרוף אותו. על קפה קר אין מה לדבר. המאפים דווקא טעימים. אפשר לסמוך על אמריקאים שהמאפים שלהם יהיו מפוצצים חמאה וסוכר. מרפסת אין, ליד החלון אין מקום.
ניסינו פעם לאכול אומלט לארוחת בוקר, הוא מגיע גוש של גבינה מותכת עטוף בחביתה שעשויה ביותר מדי שמן. הסלט מגיע קטנטן ומכיל בעיקר עלים ורוטב מתוק. התפוזים פה מתוקים מדי. הכל פה מתוק מדי.
