כבר כתבתי פה בעבר, אחד הדברים שמפחידים אותי בעבודה ובכלל בהכרות עם אנשים זה שיגלו שהרושם הראשוני שאני עושה מטעה. עם הבוס הנוכחי החשש הזה היה חלש יותר כי אני יודעת שמראש לא עשיתי עליו יותר מדי רושם. אני יודעת שהוא מעריך את הכנות שלי ואת הקטע החברתי אבל במה שנוגע למקצועיות, הוא מחשיב אותי ממוצעת ביחס למחלקה שלי. שזה לא מעט, הוא והבוס לפניו בנו לעצמם קבוצה איכותית. אני חושבת שכל האנשים שעובדים איתי תותחים אחד אחד. וביחס אליהם אני רואה את עצמי באמצע מלמטה. יש בזה משהו נוח. הדרישות שם פחות תובעניות ויותר קל לעמוד בציפיות. וגם אין את הפחד לאכזב.
בשיחת ההכרות שהוא עשה לי לפני חצי שנה (הוא מכיר אותי אישית כבר שנתיים אבל רק שנה בערך שהוא מנהל שלי) הוא די אמר לי אותו דבר. כן, אני טובה והכל, אחרי הכל, אני במחלקה שלו (גאוות יחידה זה קטע ממש חזק אצלו), אבל ביחס לכולם אני די באמצע.
בשיחת משוב היום זה נשמע שונה. עכשיו הוא טוען שהוא מכיר את העבודה שלי הרבה יותר טוב (לא לגמרי ברור לי למה) והוא ממש מתרשם ממני. אם בשיחה הקודמת בשלב המספרים הציונים שהוא נתן לי היו בסדר, הפעם הם היו ממש טובים. עד כדי כך שאמרתי לו שהוא לא משאיר לי מקום הלשתפר בפעם הבאה. עכשיו אני לא יודעת מה לחשוב. עד היום חשבתי שהסטנדרטים שלו לאנשים ממש גבוהים, אז אם הוא אומר עלי כאלה דבריםיש בזה משהו. או שהוא מתרכך.
נכון שהיתם מצפים שמשוב טוב יתבטא בתלוש השכר? אז זהו, שלא. זה לא עובד ככה אצלנו וזה די מתסכל. לפחות גם הבוס מתוסכל מזה ודואג להבהיר למעלה להנהלה שהמצב דפוק לדעתו ולדעת כל העובדים תחתיו. כמובן שהנושא עלה במסגרת המשוב, והבוס הסכים שלדעתו מגיע לי עדכון שכר כמו שמקובל בכל מקום עבודה נורמלי שרוצה למנוע שחיקת שכר ועזיבה של העובדים אבל אין מה לעשות חוץ מלקוות שהמצב ישתנה בקרוב. מה שכן, מסתבר שמבחינת שכר אני נמצאת באזור הגבוה יותר של ההתפלגות. לא כזה מפתיע מאחר שאני התקבלתי לעבודה רגע לפני המשבר, כשעוד היתה תחרות קשה על כל מהנדס ולי היתה עבודה אחרת בתנאים טובים ככה שבאמת היו צריכים לתת לי הצעה ראויה. הרבה אנשים הגיעו אחרי בתקופת המשבר ואחריו, חלק פליטי צמצומים וחלק בוגרים טריים חסרי נסיון שעמדת המיקוח שלהם באמת לא היתה משהו וזה כל כך מתאים למקום עבודה שלי לנצל את המצב הזה ובעצם די לדפוק אנשים. מה אני אמורה לעשות עם מידע כזה? למה בכלל הוא מספר לי את זה? זה לא מידע שאמור להיות זמין לעובדים. עכשיו אני מרגישה דפוק עם זה שאני רוצה העלאה כי תכלס, אין הצדקה אמיתית שהשכר שלי יהיה יותר גבוה מאנשים אחרים טובים באותה מידה כמוני. כסף זה דבר מעצבן. זה היה כל כך הרבה יותר קל בקיבוץ, כשבכל מקרה המשכורת נכנסת לקיבוץ, אז מה אכפת לי. וזה לא שככה חסר לי, אני יכולה להמשיך לחיות ברמה מספקת לחלוטין עם המשכורת שלי. אבל ההרגשה הזו כשאני פותחת את התלוש ויודעת אם הייתי עוזבת עכשיו וחוזרת המשכורת היתה קופצת הרבה יותר ממה שהיא תעלה בכמה שני הקרובות. אוף.
עוד משהו. בשיחה הקודמת היה לי הרבה מה להגיד וממש לא סיננתי. אמרתי לו,בצורה יפה כמובן, מה אני חושבת על השינויים האירגוניים, על הפעולות שלו, על האנשים, על התנהלות מקום העבודה בכל מיני מישורים, דברים טובים יותר ופחות. הפעם הוא שאל אותי מה יש לי להגיד ופשוט לא היה לי מה. הוא אמר לי בטוח שיש לך מה להגיד, לא יכול להיות שאין. ולא היה. נגמר לי מה להגיד. לפני שנה עוד חשבתי שלא בטוח שאני בכלל ארצה להשאר עוד שנה כי יש הרבה דברים שמפריעים לי ובכלל, להשאר במקום זה לא תמיד טוב. זה לא שהדברים כבר לא מפריעים לי, פשוט קיבלתי אותם כעובדה. יש דברים טובים ויש דברים דפוקים ואין טעם להתלונן. אני לא מרגישה טוב עם המסקנה הזו. אני מפחדת שיותר מדי התמקמתי במקום הזה והוא מתחיל להשפיע עלי.
