יום חמישי, 30 בספטמבר 2010

זה קל כמו לרכב על אופניים

הרגליים שלי נראות כמו רגלים של ילדה מוכה. ברצינות. יש לי יותר סימנים כחולים על השוקיים מסימנים אדומים שהיו לי על טופס המבחן האחרון בתהליכים סטוכסטים. על השלפוחיות בכפות הידים שלי צמחו עוד שלפוחיות. אם הם יבנו עוד קומה אני אצטרך להתחיל לגבות ארנונה. האגודלים שלי משופשפים יותר מג'ינס של בן תשחורת מרדני. ואחרי כל אלה אפשר להגיד שנראה לי שתפסתי בגדול את הקטע של רכיבה על אופניים.


יש לי עדין בעיה עם ההתחלה. אני צריכה כמה נסיונות וכמה מכות טובות ברגלים לפני שאני תופסת תנופה, אבל הבנתי למה פעם באשונה לא הצלחתי להשלים אפילו סיבוב אחד של הפדאלים והבנתי מה בעקרון אני צריכה לעשות. יש לי גם בעיה עם סיבובים חדים. אם אני רוצה להסתובב אני עוצרת ומסובבת את האופנים. הצלחתי לעשות 3 סיבובים שלמים סביב החניון של הבנין ואת כל הרחוב שמאחרי הבית שלי, כולל עיקול בעליה בסופו. מחר אני אקח את האופניים לקיבוץ לבדוק כמה רחוק אני מגיעה איתם.


תנו לי להגיד לכם משהו- אין כמו ההרגשה הזו בפעם הראשונה שהצלחתי לנסוע את כל הרחוב, ההרגשה הזו של הנה, אני יכולה לנסוע על אופניים. רציתי משהו, החלטתי שהפעם אני מצליחה ו(כמעט)הגעתי לזה. מסתבר שאף פעם לא מאוחר מדי.  


 


 

יום שבת, 25 בספטמבר 2010

כואב לי הגוף

יש לי וידוי. שמי ג'אסט ואני לא יודעת לרכב על אופניים. כשהייתי קטנה פשוט לא בא לי. וזה לא שלא ניסו. ההורים שלי דחפו אותי הרבה פעמים ללמוד אבל פשוט לא בא לי. בבגרותי היו לי הרבה פעמים שממש התבאסתי מזה אבל אף פעם לא מספיק כדי לעשות מעשה ולתפוס את עצמי ביידים. עד עכשיו. בעוד שבוע אני נוסעת עם חברה לאירלנד והיא הודיעה לי שאני צריכה ללמוד לנסוע על אופניים לפני הנסיעה כי אנחנו הולכות לשכור אופניים ולעשות טיולים. אז אתמול בבוקר הלכתי וקניתי לעצמי אופניים ואת כל אחה"צ ביליתי בחצר של החברה בנסיון להשאר עליהם. לא הלך. אבל עכשיו כואב לי הגב וכואב לי התחת וכואבות לי כפות הידיים  ויש לי שפשופים באגודלים במקום שבו הם תופסים את הכידון ושפשופים בכריות כף היד ושפשוף באצבע במקום שהיא לא אמורה לגעת בבורר ההילוכים. אני מרגישה כשלון. אני מקווה שהכאבים יעברו עד מחר ואני אוכל לנסות שוב, עכשיו כשיש לי אופניים והן יושבות במרפסת ומסתכלות עלי במבט מאשים. יש למישהו עצות?


אם לא מספיק הכאבים היום בבוקר נתקפתי דחף עז לשטוף את הבית. נכון שהבית היה במצב קשה ואני החלטתי שאני חייבת לשטוף אותו היום אבל תכננתי על מתישהו אחה"צ כשאני לא אוכל לדחות את זה יותר. ומכיוון שאני גרה בקומה 5 לשטוף את הבית אומר בעצם לעבור עם סמרטוט רטוב, לסחוט אותו, לעבור עוד פעם, לסחוט עוד פעם וחוזר חלילה. זה די נוגד את מה שלימדו אותי כשהיתי קטנה שזה לשפוך הרבה מים, לשפשף טוב עם סמרטוט ולהוציא את המים עם הלכלוך החוצה. בשיטה הנוכחית אין שום דרך להוציא את המים החוצה מה שמחייב טאטוא  יסודי. מה שמחייב הרבה עבודה עם מטאטא ומגב שצריך להחזיק אותם  בדיוק איפה שהאגודל פצוע מאתמול והרבה סחיטה של הסמרטוט שמחייבת כיפוף של הגב שכואב מאתמול. בקיצור אני מרגישה עכשיו כמו סמרטוט.




 


אני לא יודעת למה לא כתבתי פה הרבה זמן. דווקא היה לי מה לכתוב, פשוט כל פעם שהתישבתי פתאום לא בא לי. היה לי גם קטע כזה עם חדר כושר. פשוט לא בא לי. ובכלל לא בא לי לעשות כלום. אולי זה דכאון של חגים. אני שונאת את תקופת החגים. כל שנה מחדש אני אומרת לעצמי ששנה הבאה אני אהיה בחול במשך כל התקופה. והשנה אני בחול דווקא אחרי החגים. זה כי החברה שקבעתי איתה לאירלנד דתיה ואין לה כל כך מה לעשות בחול כשכל יום שני הוא חג או שבת ואי אפשר לעשות כלום. אולי הטיול הזה יעשה לי טוב. אני מקווה. לפחות יש לי סיבה ללמוד לנסוע על אופניים.


 




 


על מה רציתי לכתוב ולא כתבתי: המשך לבלוג הקודם שעסק בספר של דן אריאלי "לא רציונאלי ולא במקרה". שני הפרקים הראשונים ממש הרשימו אותי וגם כתבתי על זה. אבל בפרקים הבאים לא מצאתי את אותו העניין. פרק אחד דן בהתנהגות אנשים כשאומרים להם את המילה חינם. המסקנה שלו- אנשים לא מתנהגים בהגיון כשהם רואים משהו חינם. דיייי. פרק אחר עסק בקבלת החלטות של אנשים במצבי רוח קיצוניים כמו כעס, כאב או התעוררות מינית. בניגוד לפרקים קודמים בהם הסופר הביא מגוון דוגמאות שונות, בפרק הזה הוא בחר להתעסק במצב אחד בלבד- עוררות מינית ובדק אותו בניסוי אחד בלבד- שאל אנשים שאלות על נסיונות מיניים שהם מעונינים או לא מעונינים לנסות בזמן שהם לא עשו כלום או בזמן שהם אוננו.  ואת הניסוי הזה הוא בחר לתאר בפרטי פרטים. כל הפרק הזה הרגיש כמו נסיון עלוב למשוך ריטינג בשיטה הזולה ביותר. וכמובן שאת המסקנות מהניסוי הבודד הוא השליך על מגוון מצבים והסיק מסקנות לא מבוססות בעליל. אחרי הפרק הזה כבר לא הערכתי את הסופר יותר ולכן המשכתי לקרוא אותו בעודף ביקורתיות שמצאה הצדקה. הפרקים הבאים הביאו שלל מסכנות לא מבוססות מניסויים שאת תוצאותיהם היה אפשר לצפות מראש ולהסביר ביותר מדרך אחת. בקיצור, הספר מעורר ציפיות ולא עונה עליה וחבל.




 


עוד אירוע חשוב: ערב מחלקה בעבודה. המבנה ההירככי של המחלקה שלי בעבודה עבר מספר תהפוכות מאז שהגעתי לעבודה, האחרון שבהם הוא פיצול המחלקה לשתי תתי מחלקות, לכל אחת מנהל אחר שכפוף למנהל המחלקה. ישבו המנהל הראשי ושני המנהלי המשניים - להלן תתי מנהלים- והחליטו שכדאי לעשות ערב גיבוש על מנת להזכיר לעובדי שתי תתי המחלקות שאנחנו בעצם מחלקה אחת גדולה. טוב שעשו כן כי אחרת באמת שאי אפשר היה לנחש את זה לבד. בכל מקרה, הוחלט שכל תת מנהל ממנה נציג מתת החלקה שלו להיות אחראי על הערב שיתקיים בחצר ביתו של המנהל הראשי. מהתת מחלקה השניה מונתה חברה שלי שבאופן טבעי הניחה שאני אהיה הנציגה מהתת מחלקה שלי מכיוון שאירגנתי בעבר מספר אירועי על האש מחלקתיים ולכן היא פנתה אלי ושתינו התחלנו לחשוב על תאריכים ואפשרויות. למרבה הפדיחה התברר שתת המנהל שלי בכלל לא התכוון שאני אהיה הנציגה ומינה מישהו אחר. לדבריו- אני האחרונה שהוא חשב לפנות אליה לקחת חלק בארגון הערב. והוא ממש לא חשד שיש משהו מעליב בניסוח הזה. פשוט הוא לא רצה לזרוק את זה עלי. אבל אם כבר התנדנבתי אז בסדר, אני גם חלק מהצוות שעכשיו הוא שלישיה.


אז ישבנו שלושתנו והכנו ערב גיבוש מחלקתי שלשמחתי נראה שיצא די מוצלח. האנשים התבקשו להביא אוכל מעשה ידיהם ומי שלא יודע לבשל או שלאשתו אין זמן נודב לעשות קניות. בסופו של דבר היתה יותר מדי שתיה ושני בקבוקי יין לא נפתחו אבל האוכל היה טעים ומספק. אני הכנתי לזניה פטריות. וכשאני אומרת הכנתי אני מתכוונת שהודעתי לאבא שלי שאני באה אליו להכין כי לי אין תנור. אז כשהגעתי אליו כל הרכיבים היו מוכנים חתוכים במטבח עם סיר על האש ולי נשאר לשפוך את הרכיבים לסיר ומדי פעם לערבב. לפחות הוא השאיר לי לחתוך את הגבינה. הערב כלל משחקי של מי השורה הזו בכלל. כמובן שמעט מאד אנשים התנדבו לשחק ולכן אני היתי צריכה לנדב אותם אבל ברגע שנודבו, אנשים שיתפו פעולה והיה משעשע למדי. 


 




 


גם יום כיפור היה, אבל אין לי מה לכתוב על זה. אני צמה כל שנה, לא זוכרת ממתי, נדמה לי שמאז המסע לפולין בכיתה יב'. מאז המסע אני מתסובבת עם שרשרת עם מגן דויד אז יכול להיות שבאותה שנה גם החלטתי לצום. אמא שלי לא היתה ואף אחד אחר במשפחה שלי לא צם אבל לפחות שכנעתי את אבא ואח שלי לבוא איתי לארוחה מפסקת בקיבוץ (כן, יש דבר כזה, שעתיים לפני ארוחת הערב הרגילה מוציאים חלק מהאוכל לטובת המוזרים האלה שצמים). את היום ביליתי במרתון תיאורית המפץ הגדול.


 


זהו. סוכות. בעיקרון יש עוד חופשה מרוכזת בעבודה אבל הצוות שאני עובדת איתו קיבל אישור עבודה והבוס שלי רוצה לנצל כל רגע שאני בעבודה לפני שאני אסע לחופש של שבועיים שלמים (10 ימים אבל מי סופר). אז אני עובדת בחול המועד ומקווה שבערבים יהיה לי כוח להמשיך ולנסות להשאר על האופניים מספיק זמן בלי להתרסק. אם יש מישהו שנותן שיעורים על אופניים אני אשמח לשמוע.


 


מועדים לשמחה ושיעברו כבר החגים האלו.


 


 


 


 

יום שישי, 3 בספטמבר 2010

אני לא רציונאלית?

אח שלי נתן לי לקרוא ספר "לא רציונאלי ולא במקרה". דן אריאלי, חוקר התנהגות, מתאר בספר הזה התנהגויות אנושיות ובעזרת מגוון דוגמאות וניסויים ממחיש את אופי המחשבה האנושית והמניעים הלא ממש הגיוניים שלנו. הספר הזה גורם לי לחשוב על עצמי ביחס למתואר והחלטתי שאם אני רוצה ללמוד ממנו משהו אני צריכה לקרוא אותו לאט, אחרי כל פרק לחשוב עליו ולנסות לקשר אותו אלי.


אז פה אני מביאה מסקנות שלי ממה שקראתי.


 


הערההבהרה


אני ממש לא מתיימרת לסכם כאן את הספר. הספר מכיל המון דוגמאות מרתקות והסברים. פה אני מביאה אך ורק מסקנות לגבי עצמי. מי שקורא פה וחושב שמה שאני כותבת מענייןשטויותאחר מוזמן לקרוא את הספר עצמו ולגלות בעצמו עולם שלם של חשיבה.



פרק ראשון: יחסות. בכללי מה שהחוקר אומר פה הוא שאנשים שופטים דברים באופן השוואתי. בגדול, אם תציגו לבן אדם אופציה מסויימת הוא יתקשה להחליט אם היא טובה או לא, אבל אם תציגו לו שתי אופציות, אחת קצת יותר טובה מהשניה, פתאום האופציה הראשונה תראה לו הרבה יותר טובה כי הוא יכול להשוות אותה למשהו פחות טוב. האופציה הראשונה נקראת בספר אופציית פיתוי מכיוון שברור שהיא לא תבחר אבל היא מוצגת רק על מנת לתת העדפה לאופציה הראשונה.  אני לא הצלחתי לחשוב על דוגמאות אישיות אצלי, דווקא בניסויים שהוא הציג נטיתי לחשוב שעלי זה לא היה פועל. מצד שני, העניין הזה הוא כמעט בלתי מודע ולכן מסקנה ראשונה שלי מהפרק היא שאני צריכה לשים לב לעניין ולנסות לתפוס את עצמי במצבים כאלה. מסקנה שנייה היא שאני בהחלט צריכה לנסות את השיטה הזו בעבודה. אצלנו למנהלים יש ממש קושי בקבלת החלטות ולכן בפעם הבאה שאני הולכת להציע אופציה מסויימת אני הולכת ללוות אותה באופצית פיתוי ולראות איך זה עובד. הבעיה היא שכרגע העבודה שלי היא בעיקר טכנית וכנראה תמשיך ככה בזמן הקרוב, אני שמה לי רשימת תזכורות בצד ובה מטלה ליישם את שיטת אופציית הפיתוי ולבדוק את התוצאות.



פרק שני: הכשל של תאוריית ההיצע והביקוש. מהפרק הזה יצאתי עם מסקנה אחת חשובה: אני אפרוח! מי שמעוניין להבין את המסקנה הזו מוזמן לחפש את הפרק הרלוונטי. הפרק הזה מדבר על עוגנים ואיך הם משפיעים על התפיסה שלנו לגבי שווי של דברים. בגדול, אם בפעם הראשונה שראינו מוצר מסויים הוא היה במחיר כלשהו, מעכשיו כל פעם שנראה את אותו המוצר נשווה את המחיר שלו למחיר הראשוני. העוגן הזה יכול להיות אקראי, מישהו שזורק לך מספר סתם. וגם אם ברור לך שהמספר הזה נבחר לגמרי באקראי, עדיין זה יהיה המספר שאליו תשווה כל מחיר אחר שתראה. זה נכון לא רק למחירים והספר מביא הרבה דוגמאות אחרות לעוגנים שמשפיעים על השיפוט וההחלטות שלנו.


בהתחלה חשבתי שהקטע הזה ממש לא נכון לגבי, אבל אז התחלתי לחשוב קצת וגיליתי שהוא ממש נכון. למשל, כשעברתי דירה שקלתי לקנות טלוויזיה חדשה LCD. אז בזמן שקניתי מזרון עברתי בחנות מכשירי חשמל. המוכר, שהיה ממש מעצבן הצביע באקראי על כמה טלוויזיות והדגיש אחת במבצע 2000 שקל. מסיבות מסויימות החלטתי להשאיר את ההחלטה ליותר מאוחר. מאז כל פעם שאני עוברת בחנות מכשירי חשמל אני מסתכלת על טלוויזיות והן כמעט תמיד עולות 3000 וצפונה וכל פעם אני מגיעה למסקנה LCD זה יקר וכרגע לא אני לא רואה צורך שמצדיק את המחיר. 3000 זה לא מעט כסף אבל כבר יצא שהוצאתי יותר על דברים שרציתי כדי לשפר את איכות החיים. אז למה פתאום החלטתי שעבור טלוויזיה 3000 זה הרבה? כי בפעם הראשונה שהסתכלתי על מחירים של LCD ראיתי אחת ב2000.


עוד דוגמה שהספר מביא היא לגבי דירות. בפעם הראשונה ששכרתי דירה זה היה לפני כ- 3 שנים ביחד עם חברה וזו היתה דירה 3 חדרים + מטבח + מבואה בשכונת סטודנטים ישנה ועלתה 1900 לחודש לשתינו ביחד. כשעברתי היה ברור לי שאני רוצה איזור קצת יותר מטופח ודירה קצת יותר חדשה שנראית קצת יותר טוב והיה ברור לי שאני אתפשר על הגודל. אבל הדירות שחיפשתי היו באותה העלות- סד"ג של 2000 בחודש. הדירה הקודמת שגרתי בה אכן היתה סד"ג כזה והיתה 2 חדרים יפה אבל לא לגמרי פונקיונאלית. העניין הוא שלא חשבתי לחפש משהו יקר יותר אבל נוח יותר, פשוט נראה לי הכי הגיוני להשאר בדירה באותו מחיר למרות שבפועל שילמתי כפול כי הפעם לא התחלקתי בשכ"ד עם שותפה. גם כשהייתי בדירה ההיא וחשבתי לעבור כל הדירות שחיפשתי היו באותו סד"ג של מחיר. לא הסתכלתי על דירות זולות יותר כי החלטתי שאני יכולה להרשות לעצמי משהו טוב יותר ולא הסתכלתי על יקרות יותר כי זה נראה לי סתם מיותר. אמנם בסוף זה הסתדר כי מצאתי דירה שלדעתי מושלמת, בדיוק בגודל הנכון ולא גדולה מדי, אבל במחשבה לאחור מעניין לאן הייתי מגיעה אם הייתי מודעת לצורת החשיבה הזו.


הספר מציע מגוון תחומים נוספים שבהם יש עוגנים ואחד מהם הוא תחום הלימודים. ובאמת, כששואלים אותי למה בחרתי ללמוד מה שלמדתי אני לא יודעת לתת תשובה, פשוט מאז סוף התיכון ידעתי שזה מה שאני רוצה ללמוד. יותר מאוחר שכנעתי את עצמי שמאחר שעסקתי קצת בתחום בצבא זה שכנע אותי אבל בפועל אני זוכרת את עצמי מציבה את המקצוע והטכניון בתור מטרה כבר בזמן הבגרויות. אני לא זוכרת בדיוק מה היה הדבר שגרם לי לחשוב על זה אבל כנראה שזה היה שם, איזושהי הערה שנזרקה במקרה או איזה מאמר ומאז הרעיון פשוט התנחל לי בראש וידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. עוד דוגמה: חופשות בחול. החופשה הראשונה שלי עם המשפחה היתה בצרפת והיום, כל פעם שאני חושבת על חופשה הכיוון הוא מערב אירופה.


בניגוד לפרק הקודם, קצת קשה לי לחשוב על מה אני יכולה לקחת מזה. אני מבינה שאני מאד מושפעת מעוגנים, אבל מצד שני, העניין הזה באמת עוזר בקבלת החלטות. זה שתקוע לי משהו מסויים בראש חוסך לי הרבה הטלבטויות. אם אני עכשיו אנסה להבין מתי אני מושפעת מעוגן ולנטרל אותו זה ממש יקשה עלי להיות שלמה עם ההחלטות שלי. מצד שלישי, אולי אני יכולה לקבל החלטות טובות יותר. מצד רביעי, בלי עוגן, איך אני יכולה לדעת שההחלטה הזו טובה יותר. אני עוד צריכה לחשוב על זה. המשימה מהפרק הזה- לשים לב לעוגנים ולקחת את הנוכחות שלהם בחשבון בזמן קבלת החלטות.  



אז אחרי שסיכמתי לי את שני הפרקים הראשונים, אני ממשיכה הלאה. מקווה לעוד מסקנות מעניינות בהמשך.



הערה לא קשורה: איזה תירוץ מצויין זה אני נכנסת למעלית. עוצר שיחות מעיקות במיידי