יום חמישי, 30 באפריל 2009

כותרת (מקורי, אני יודעת)

אני צריכה להוריד במשקל. עד עכשיו עוד היה חורף אז היה בסדר אבל לפני שאני הולכת לים אני חייבת להוריד את הצמיג. אני יודעת שאני מסוגלת כי הורדתי כבר בעבר, אני פשוט צריכה להיות נחושה ולהתמיד. אולי אם אני אעודד את עצמי פה זה יעזור. או שאני אדווח כל שבוע.


משקל נוכחי 76 ק"ג, גובה 167 ס"מ. זה אומר 27.9 BMI. בהחלט עודף משקל. שלא לומר פרה.


מחר חדר כושר.


ראיתי תוכנית בערוץ 8 על אתרי פרו-אנה למיניהם וזה נראה לי מזעזע. למה שמישהי באופן מודע לחלוטין תחליט לאמץ לעצמה הפרעה נפשית. וזה לא שהן חושבות שהן שמנות. הבנות שהתראינו לכתבה יודעות שהן רזות, ויודעות שלהיות יותר מדי רזה כבר לא נחשב יפה. אבל הן חושבות שזה יפה וזה מה שהן רוצות. פעם עוד היה אפשר להאשים את החברה שמעודדת אדיאל יופי לא הגיוני, אבל לדעתי אף אחד כבר לא משדר היום כזה רזון. הרואין שיק עבר ביחד עם שנות ה-90 ונשארנו עם חברה שסובלת מהשמנת יתר ומרוצה מזה. אז למה בנות עדיין עושות את זה? יכול להיות שזה המרד החדש?



הגעתי היום לקניון כדי לתקן את הרצועה של השעון שלי אז החלטתי באותה הזדמנות לקנות לי חזיה חדשה. המוכרת, כהרגלן של מוכרות, התחילה לזרוק עלי ערמות. סוג אחד שהיא נתנה לי היה minimizer, שאמורות לגרום לחזה להראות קטן יותר. למה שמישהי עם חזה cup C תרצה שיראה קטן יותר? טוב נו, אף פעם לא הבנתי אופנות. אז אמרתי לה שאני אוהבת את שלי בגודל האמיתי שלהם. אחרי שהיא צחקקה (מה כל כך מצחיק, אני קונה חזיה, הגיוני שחלק מהדיון יהיה על החבר'ה שלי) היא הציעה לי כאלה שיגרמו להם להראות גדולים יותר. חזרתי ואמרתי שאני אוהבת את שלי בגודל האמיתי שלהם. אז היא הציעה לי כמה שפשוט הניפו אותם אל על (פרסומת סמויה?). מה סה"כ רציתי, מקום להניח אותם שיהיה להם נוח ועדיין שיראו יפה.


בסוף מצאתי שתיים, תחרה, בלי יותר מדי התחכמויות. ועוד בהנחה על השניה, היה שווה.



באותו סיבוב בקניון החלטתי לחפש בנזוג לעגיל שלי ששכל את זוגו על הכביש. מה כבר ביקשתי, אבן אופל עגולה בגודל בינוני. בדוכן תכשיטים בו קניתי את הבנזוג המקורי אמרו לי שלא ניתן לקנות אותם ביחידים, אני יכולה לשלוח את העגיל הבודד למעבדה כדי ששם יתאימו לו במיוחד בנזוג שיהיה בדיוק באותו צבע וצורה. יחסית לרשת לא יקרה מדי הם די מתנשאים. דוכן אחר אמרו שהם לא מוכרים עגילים בבודדים ודוכן שלישי שכן הסכים למכור עגילים בודדים (אבל רק את הפשוטים ביניהם) לא היה לו כזה סוג. אז מה אמור לעשות מי שמאבד עגיל? אולי  אנשים שקונים כאלה תכשיטים פשוט לא אמורים לאבד אותם.


עגיל בודד מחפש בן זוג. אבן אופל כחולה, בגודל בינוני, צמוד לאוזן.


גם אני מחפשת בנזוג, אבל זה כבר יותר מסובך.



ד.א., אם יש מישהו שקורא את הקטע הזה (כן, בטח, על מי אני עובדת), האם אתה חושב שהקטע על החזיות היה גס?

יום שישי, 24 באפריל 2009

מעשה בחמישה ילדים

אמא של רותי הביאה מתנה: שמחה וששון לכל ילד חלום.


ילדים, מה תרצו להיות כשתהיו גדולים?


לאורי חלום ירוק, אתה תסתדר, תהיה איש עסקים ממולח, אתה יודע איך להזיז דברים.


לאלון חלום צהוב, אתה חכם. אתה תהיה מהנדס חשוב ותמציא המצאות שישנו את העולם.


לסיגלית חלום סגול, את יפה וחברותית. את תהיי מפורסמת, כולם יכירו אותך.


לרותי חלום כחול, את תמצאי לך בעל אוהב, תקימי משפחה למופת.


ולאלון בלון אדום.


 


שיחק אורי עם החלום שלו. זרק ותפס, זרק ותפס,


נסע לארה"ב והקים דוכן פלאפל. מכר את הדוכן, נסע להודו והקים מכבסה במחיר מופרז לתיירים. מכר את העסק ונסע לאירופה, עסק בהובלות. לא של רהיטים.


נפל החלום על שיח קוצני


ופתאום...


בום...


טראח...


מה קרה?


הם תפסו אותו בפריז כשהחליף הוא מטוס


אזיקים כלבים שוטרים ציפורניים לכסוס


הכיסוי התפוצץ, הבלון נקרע.


אין דבר אורי, אל תצטער, נמצא לך עורך דין טוב, נשחרר אותך.


אמנם לא תוכל יותר להכנס לארה"ב אבל לא נורא, נקנה לך חלום אחר.


 


המשיכו הילדים לטייל ופגשו את אבא של רון.


אבא של רון חוזר ואומר לו, רון אתה ילד חכם. אתה תגיע רחוק.


ביקש רון מאבא שלו-


אבא תנפח לי את החלום, נכון שאני הכי חכם?


תנפח אותו שיהיה גדול כמו הראש שלך, ונכון שכשאני אגדל אני אהיה איש חשוב?


שיהיה גדול כמו השמש, ונכון שכולם ידעו מה אני?


ניפח אבא את החלום, אתה הילד הכי חכם בעולם, וניפח, אתה תסיים אוניברסיטה ותהיה דוקטור, וניפח, אתה בסוף תזכה בפרס נובל


ופתאום...


בום...


טראח...


מה קרה?


ללמוד באוניברסיטה זה לא כל כך קל. אפילו קשה. ורון, שיודע שהוא יותר טוב מכולם, לא מוכן לבקש עזרה. רק משהו שיחזיק אותו עירני, שיעזור להתמודד עם הכישלון. אולי אורי יביא לו מתנה מחו"ל. אבל שם במגדל לא אוהבים אנשים קטנים. לחזור הביתה אי אפשר, כי מה אבא יגיד, אז הוא בורח לשקרים. בורח מהמציאות. חוזר בתשובה ומחפש תירוץ.


המציאות התפוצצה, הבלון נקרע. 


אל תבכה רוני רון, חשבת שאתה מיוחד, המציאות כואבת. זה סופו של כל חלום.


 


פגשו הילדים את מיצי, חתולתה של סיגלית.


מיצי חברתה הטובה, אחת מני רבים. כי סיגלית פופולרית, כולם רוצים להיות חברים שלה. כולם רוצים להגיד שהם מכירים אותה.


התכופפה סיגלית ללטף את מיצי. חטפה מיצי את החלום, אז את רוצה להיות מפורסמת? קפצה עליו, את רוצה שכולם יהיו חברים שלך? שרטה אותו, ואת כל כך יפה...


ופתאום...


בום...


טראח...


מה קרה?


את חושבת שאף אחד לא שם לב כמה את ריקנית מבפנים, את חושבת שהמעטפת החיצונית מסתירה את העובדה שאת בעצם כלום ואני בניתי אותך?


האנשים הכי קרובים הם אלה שיכולים הכי לפגוע. מי שאת חושבת שהיא החברה הכי טובה שלך תמכור אותך רק כדי לתפוס את מקומך.


החברות התפוצצה, הבלון נקרע.


אל תבכי סיגלית, כך קרה גם לרון, אסור לסמוך על אף אחד, זה סופו של כל חלום.


 


פחדה רותי שגם החלום שלה יתפוצץ,היא ראתה את החברים שלה נופלים, אבל לא היא


חיבקה רותי את החלום שלה חזק, היא בחורה מחושבת. כמו שמחבקים בובה, היא לא תשתולל ולא תפריז, כמו שמחבקים את אמא, והיא יודעת להשמר מאחרים.


התרחקה מכולם. בטוחה שתסתדר לבדה, לא תיתן אחד להתקרב, לפגוע, להרוס. רק היא והחלום


ופתאום...


בום...


טראח...


מה קרה?


עברו השנים ואת נשארת לבד. כל החברים כבר לא שם. איפה החלום ואיפה את.


החיים חלפו להם, הבלון נקרע.


אל תבכי רותי כך קרה גם לרון, מה פתאום חשבת שאת יותר טובה מכולם, שלך זה לא יקרה, הרי זה סופו של כל חלום.


 


נשאר רק חלום אחד. חלום אדום. החלום של אלון.


אף אחד לא יודע מה הוא. הרי אלון לא עשה איתו כלום. הוא פשוט המשיך לחיות והחלום המשיך לרחף לצידו, שם אבל גם לא.


ומה קרה?


באה רוח וחטפה את הבלון.


וכל הילדים שהתפוצצו להם החלומות בפנים


עמדו וקראו "שלום, שלום בלון אדום"


 


 


 


 


 


 

אז פתחתי בלוג

ככה סתם, כי לא היה לי משהו יותר טוב לעשות. טוב בעצם יש לי המון תרגילי בית לעשות, אבל לא בא לי לעשות אותם. וצריך גם לשטוף כלים אחרת הערמה תגדל.
חוץ מזה שהיום יום שישי, מה שגורם לי שוב לחשוב על כמה פתאטים החיים שלי. אני לא מתלוננת. סך הכל יש לי מזל. בתקופה כזאת יש לי עבודה בטוחה והכנסה נאה. אבל יום שישי היום ואני לבד בדירה שכורה, 2 חדרים ובלי אף אחד שיהיה לו אכפת ממני. איפשהו במהלך החיים פספסתי את השיעור על איך לרכוש חברים.
אין לי מושג. באמת שאין. בעבודה אני ביחסים טובים עם כולם, קופצת לבקר, לשתות קפה, לפעמים משכנעת אחרים לצאת לאכול יחד. נראה כאילו טוב. אבל נגמר היום וכלום- חזרה הביתה, לטלוויזיה, למחשב, לספרים.
אם אני אמות היום ההורים שלי ידאגו שאני לא אבוא מחר לארוחה המשפחתית. אם אני אמות ביום ראשון אף אחד לא ישים לב. אולי ביום שלישי יתקשר מישהו מהעבודה. ביום חמישי אולי אמא תתקשר.
לפעמים כשאני נוהגת אני חושבת למה לא ללחוץ על הגז עד הסוף ולהכנס הכי חזק שאפשר לתוך הקיר. כמה יותר גרוע כבר יכול להיות.
אני לא דכאונית. סתם יצא ככה. אני בחיים לא אפגע בעצמי.
טוב יצא מדכא מדי. בפעם הבאה יהיה יותר אופטימי. מבטיחה.