זה מעליב

שבועיים הוא לא בא לבקר. יום אחד הגיע לעבודה ואח"כ נסע חזרה למרכז. ואני כל פעם ,אולי תבוא היום, נטייל, סתם ניפגש, לא יכול, יש לו התחייבויות. יום ראשון הגיע לעבוד, לא התקשר קודם, הי אני בא, בואי נעשה משהו בערב. בא בצהריים לעבודה, חיים טובים, שש בערב נכנס למשרד שלי, סיימתי את המשימות שלי להיום ועכשיו אני לרשותך. ככה. כי מובן מאליו שאני יושבת ומחכה לו שיפנה לי זמן בלוז. לא מתאים לי. עונה לו, טוב לי יש עוד הרבה משימות נתראה מחר בבוקר. גם אני יכולה להיות עסוקה. הלך, ביאס אותי, הכנתי לי תה לימונית (העציץ עדיין חי אם כי מתקשה קצת לגדל עלים חדשים). מתעצבנת והולכת הביתה.

יום שני הוא שוב בעבודה, הבטיח לבוס שהפעם בא לשבוע שלם. איתי לא דיבר מראש, מובן מאליו. אני עסוקה, כל היום מנווטת בין אנשים וישיבות, מנסה קצת לעבוד תוך כדי. חמש סוף היום הרשמי, אני לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שסיימתי לעבוד בשעה כזו בלי שהיתה לי סיבה למהר, הוא סיים לעבוד, הלך בלי להגיד כלום, לא רצה להפריע כי ראה שאני עסוקה. הוא לא משחק משחקי כוח, הוא באמת לא רוצה להפריע. לא רואה שום בעיה בעובדה שאני מתעלמת ממנו כל היום. מבין שאני עסוקה.

יום שלישי בערב היה אירוע בעבודה. מישהו בעבודה שואל אתם באים לערב, מוודא שלא יהיה הפראיר היחיד, ההוא עונה, תלוי בג'אסט, מה אני המנהלת שלך? את האמרגנית שלי, תעשה מה שבא לך. אח"כ הוא שואל אם אני הולכת ישר מהעבודה, לא אני עוברת בטכניון, בקורס. טוב אז אני אפגוש אותך שם. מובן מאליו שאח"כ הולכים אלי, לא שואל אפילו אם מתאים לי.

הערב נגמר מאוחר, אח"כ הולכים אלי. מקלחת ולמיטה כי מחר אני מתחילה לעבוד מוקדם כי צריך לצאת מוקדם. במיטה מתחילים להתחמם, נשארים בלי בגדים, חם, אני שואלת אם להביא קונדום. אם את רוצה, אל תעשה לי טובות. מביאה. הוא לא שם. אומר לי את לא באמת רוצה. אז מה נראה לך שאני עושה מעליך? את חושבת שאת רוצה (WTF). אני לא חושבת אני יודעת. טוב (שוב עושה לי טובות) אבל תבטיחי לי משהו קודם. מה? שלא תשכבי אם אף אחד אחר בלי שאני אאשר לך (WTF). ומה אם ניפרד? אז תבקשי ממני אישור קודם (WTF). אני מבטיחה לך שכל עוד אני איתך אני לא אשכב עם אף אחד אחר, בסדר? עכשיו תשים קונדום. לא, את לא באמת רוצה. תגיד לי, אני נראית לך בתולה או משהו? אני יודע שאת לא. עם כמה נשים היית במיטה? 5, אני הייתי עם יותר. אני בטוח (WTF). אז אתה בטח מבין שאין לי בעיה עם סקס? אבל אני מרגיש שאת לא באמת רוצה. תגיד גם לבחורות אחרות גרמת להתחנן לסקס? האמת שאף אחת אחרת שהייתי איתה לא התחננה לסקס (WTF). אז מה הבעיה שלך? אני לא רוצה שתעשי משהו שאת לא רוצה. די נו, ביאסת אותי, אני הולכת לישון. מסתובבת לצד השני. ממלמלת אני לא מבינה מה הבעיה שלך. אני רואה שאת לא באמת נמשכת אלי. את אדישה אלי.  אז מה אני עושה פה לדעתך? את חושבת שזה משהו שצריך לעשות בשלב מסויים (WTF). תגיד, אתה באמת חושב שאני אשכב עם אחרים כשאני איתך? אני חושב שאת יכולה (WTF). על אף אחת מהבחורות האחרות שהייתי איתן לא חשבתי שהן יכולות אבל את יכולה (WTF). זה מה שאתה חושב עלי? אני חושב שיש לך את היכולת הזו, אני לא יכול לעשות את זה אבל את כן.

אני מגזימה או שהוא מגדיר אותי כמופקרת?

בשלב הזה כבר ממש לא בא לי לשמוע אותו יותר, מלמלתי איזה סססאמק, העפתי את היד שלו ממני ודחפתי אותו לקצה השני של המיטה וזהו. כל פעם שהוא ניסה להניח עלי יד דחפתי אותו ממני.

בבוקר השעון צלצל כהרגלו חצי שעה לפני הזמן לקום (בד"כ לוקח לי הרבה זמן לשכנע את עצמי להתעורר). אני מכבה אותו. הוא מתחיל לגפף, אני דוחפת אותו ממני. די נו, עזוב אותי, את צריכה לקום. לא אני לא. השעון מצלצל עוד פעם, אני מכבה אותו. ג'אסט, את צריכה לקום. אני לא. בצלצול הרביעי באמת הגיע הזמן לקום. אני מכבה סופית את השעון, מדליקה את האור להולכת למקלחת בלי להסתכל עליו. חוזרת, הוא כבר מתלבש, אני מתעלמת ממנו ומתלבשת, מארגנת את התיק חד"כ שיהיה באוטו, אולי יהיה לי כוח בערב. מסיימת להתארגן, מתיישבת על המיטה בזמן שהוא אוסף את הדברים שלו. כשהוא נכנס שוב לחדר אני אומרת לו שהדברים שהוא אמר בערב היו ממש מעליבים. הוא מתישב לידי ואומר אני מבין את הפרידה (WTF, אני אמרתי משהו על פרידה?). אני מבין אותך אבל שתדעי שאני לא מכיר בפרידה (WTF, הוא מחליט על פרידה אבל לא מכיר בה). משום מה הוא לא חש צורך להתנצל או לציין שהוא לא התכוון לפגוע. אין לי כוח אליו. יוצאים מהבית ונוסעים לעבודה. באוטו שקט כל הנסיעה. במהלך כל היום הוא השתדל להתרחק ממני. פעם אחת הוא נאלץ לבוא לדבר איתי על העבודה. קצר וענייני.

הוא לא ניסה להעליב, הוא פשוט אמר מה שהוא חושב. אפילו לא חש צורך להתנצל, הוא פשוט היה כן. וזה מה שמרגיש הכי גרוע.

אני מגזימה? כי כרגע הוא ממש הצליח לגרום לי להרגיש רע וזה משהו שלא הרבה גברים הצליחו.

אזהרה- פוסט בנות

יש לי ידיד שטוען שבגלל שאני מתנהגת כמו בן אני תמיד מושכת אלי גברים שמתנהגים כמו בחורות. true story, הוא כנראה צודק. בשני חלקי המשפט. וכל פעם שהוא מגלה קטע נשי שיש לי הוא מופתע מחדש. למשל כשהוא גילה שאני צופה בבנות גילמור 'אבל זו סדרה של בנות', אני:' אהמ.. שלום', הוא: 'די נו, ברצינות, זו סדרה של בנות', אני: 'ומה אני נראית לך', 'די, נו, ברצינות'. בכל מקרה, גם לי יש לפעמים קטעים של בנות, למשל הפוסט הבא שהוא פוסט בנות ובפרט פוסט קניותבגדים. אז למי שמעוניין לעצור פה ולחכות לפוסט הבא אני מבטיחה לא להעלב, אני הייתי עושה אותו הדבר.

אז שוב הנסיבות הביאו אותי לגרנד, הפעם להחליף עדשות למשקפיים. ביקור ראשון אני נכנסת לחנות, עושה בדיקת ראיה, בוחרת מסגרת חדשה למשקפיים ספייר (מסתבר שיותר זול לקנות מסגרת חדשה + עדשות מלהחליף עדשות למסגרת ישנה. מבצעים, לך תבין), קונה עדשות חד פעמיות ונוסעת. יום רביעי אני מקבלת טלפון שהעדשות + משקפיים ספייר מוכנים ושאני אבוא לחנות אבל אתקשר קודם לבדוק שטכנאי נמצא ויחליף לי עדשות במשקפיים שלי על המקום. אחרי דיון קצר עם עצמי אני מגיעה למסקנה שאין סיכוי שאני אצליח להגיע לקניון בשעה שאנשים שהם לא מוכרות עובדים ואני מחליטה להגיע לחנות בחמישי בערב, להשאיר את המסגרת הישנה וללבוש בינתיים את הספייר, הרי למה הם שם. סבבה, מגיעה לקניון, לוקחת משקפיים חדשות, משאירה ישנות, יהיו מוכנות בראשון בערב, נוסעת. קצר. היום בערב אני מגיעה לקניון בטוחה שהטכנאי משקפיים (מעניין מה כתוב לו בתעודת מקצוע) סיים מזמן את עבודתו כמו שאני הייתי אמורה לעשות אם הייתי בנאדם שפוי. לא. המוכרת בודקת את כל ההזמנות, מגיעה למסקנה שאין, אבל יש טכנאי. שולחת אותי לסיבוב 20 דקות.

הוריי, להעסיק את עצמי 20 דקות בקניון. מתחילה להסתובב סביב עצמי, בדרך עוברת ליד סטימצקי. בד"כ אני לא אוהבת את החנויות של סטימצקי כי יש בהן מין הרגשה של סתמיות, כל מה שיש שם הוא מדף אחד מכל סוג שמכיל מדגם לא מייצג של משהו. אבל הפעם אני מפנה את מבטי אל תוך החנות ומגלה שם עומק שלא ידעתי שהוא קיים. החנות הרבה יותר גדולה ובעלת פוטנציאל ממה ששיערתי. ולא סתם, בקצה יש שולחנות קריאה ואפילו בית קפה. הציביליזציה הגיעה לחיפה. איזה יופי. איך שאני נכנסת קופץ לי למול העיניים ספר "כך לא כתוב בתנך" מאת יאיר זקוביץ ועוד מישהו שאני לא מכירה. את זקוביץ אני מכירה מעבודת גמר שעשיתי בתנך שבה הוא כיכב בביבליוגרפיה. מאד נהניתי מהמאמרים שלו. בנוסף יצא לי לראות אותו במספר הרצאות והוא פשוט מרתק. אז בלי לחשוב פעמיים, הספר קפץ מהמדף לחיכי. אז אם כבר יש לי ספר ביד, אני לא אעשה סיבוב? בטח שכן. בדרך אספתי אלי עוד ספר, אם אני כבר פה. לאחר סיבוב ארוך אני מגיעה לקופה, שם המוכרת מודיעה לי שיש מבצע 3 במחיר 1 (שאם לא הייתי מתרכזת כל כך במדפי הספרים היתי רואה כרזות שלו מפוזרות בצורה בולטת בכל החנות). שלל ראשון: 3 ספרים.

ואז נזכרתי שיש לי בארנק תו קניה שקיבלתי לראש השנה ועדיין נמצא בניילונים. אז החלטתי שאני אשתמש בו ויהי מה. חוץ מזה שעוד שבועיים יש לי חתונה ואולי כדאי לנסות להראות טוב. אם נשמיט את כל הפרטים הלא מעניינים, שלל 2: חצאית, יחידה בארון בגדים שלי, שותפה רק לשמלה אחת שנקנתה גם היא לחתונה של ידיד טוב. מעניין אם יהיה לי אומץ ללבוש אותה.

שלל 3: לק. הטיפוח היחיד שאני נוהגת לעשות ביום יום פשוט כי יש משהו ממש כיפי בפעולה הזו של מריחה. וגם הריח ממסטל.

ומאחר שהבטחתי לכתוב על בגדים, אמא שלי סופסוף עברה לגור עם החבר שלה ובדרך עשתה פינוי לארון בגדים. אז שבת בערב הגעתי אליה לסשן מדידות של כל הדברים שקטנים עליה או שהיא כבר לא תלבש כי הם רשמיים מדי ולא מתאימים (כאילו שאני מתלבשת רשמי מתישהו). שלל סופ"ש: שני שקים של בגדים, חלקם חדשים כמעט לגמרי, נעלים חמודות, בלי עקב אבל עם אופי ומיבש שיער. אולי יום אחד אני אלמד להשתמש בו. בדרך גם ניצלתי את המדפסת הצבעונית שלה. בד"כ אני מדפיסה דברים בעבודה אבל הפעם הייתי צריכה צבע. אז שלל נוסף: שתי עבודות בעובי מכובד.

חוץ מזה, אין לי זמן. בעבודה יש לחץ לא נורמאלי, איכשהו הפרוייקט שאני עובדת עליו נהיה סופר סופר דחוף, התוכנית עבודה שלי לחודשיים הקרובים מכילה בערך 200% שעות עבודה. בבוקר אני בקושי מצליחה לעשות משהו כי יש ישיבות כל הזמן שבהם מדברים על איך מקדמים את הדברים הסופר דחופים. אז אני מספיקה לעבוד רק בשעות אחה"צ אחרי שכל המנהלים חוזרים לחדרים שלהם למלא דוחות. ימי שישי, here I come. וכמובן שזה בא בתזמון מושלם עם סוף הסמסטר, מתי שכל העבודות שלא עשינו עד עכשיו צצות להן. מזל שיש לי רק מבחן אחד הסמסטר אחרת אני לא יודעת איך הייתי שורדת. עוד 4 שבועות לסוף סמסטר. תחזיקו לי אצבעות.

עוד סופ"ש שהתחיל טוב

על דעת עצמי ומרצוני החופשי וללא שכנוע מאף אחד אני בוחרת לבוא לעבודה ביום שישי. כי יש לי משהו שממש הייתי חייבת לסיים ואני פשוט לא מצליחה להגיע אליו כי כל פעם שאני מתחילה מגיע מישהו ומבקש דקה אם אפשר לשאול משהו ואם אני יכולה לראות ולבדוק ועוד מייל קופץ עם שאלה ובקשה וכבר שבוע שאני לא מליחה לעבוד וגם לא לכתוב פה ובכלל. אז באתי לעבודה והייתי שם שעתיים וסיימתי את מה שהיה צריך. מדהים לאיזה יעילות אפשר להגיע כשאף אחד לא מפריע.

ואם כבר היום הפך ליעיל אז עד הסוף, עברתי בדרך ביגור וקניתי לעצמי עציץ לימונית ועציץ נענע. שיהיה לתה. אני עובדת על להפוך את שולחן העבודה שלי לגן ירק. יש לי צמח אחד, אני לא יודעת איך קוראים לו, שקיבלתי אותו בתור ענף קטן ושמתי אותו בעציץ. הענף הקטן נהיה גדול והתחיל לטפס לגובה לכיוון הניאון. הבעיה היא שהצמח הזה לא חכם מדי, כשהוא נהיה גבוהה הוא גם נהיה כבד ונשבר.אז התחלתי לקשור אותו ללוח שעם כדי שלא יפול. רק שהוא נהיה יותר מדי גדול ועבר את הלוח שעם  וכבר לא יכלתי לקשור אותו. ואז יום ראשון אחד הגעתי לעבודה ומצאתי שכל הענפים שלו נשברו מהכובד. אז אספתי את כל חלקי הענפים, שמתי אותם בבקבוקי מיים ופיזרתי אותם בין עמיתי לעבודה. הצמח הזה אמנם טיפש אבל עמיד ודי מהר כל הענפים התאוששו והתחילו לצמוח מחדש בבקבוקי מיים. עכשיו צאצים של הצמח מפוזרים בכל רחבי העבודה ומתכננים השתלטות עויינת. אחד הענפים נשאר אצלי בתור ניסוי, שמתי אותו הפוך במיים, עם העלים פונים כלפי מטה. כמו שאמרתי, טיפש אבל חזק, אחרי כמה זמן הוא פשוט הפך את העלים שלו כלפי מעלה והתחיל לצמוח מחדש. הבעיה היא ששמתי אותו ליד במבוק (מהסוג הזה שמקבלים מתנה כמישהו לא יודע מה להביא במתנה) ונראה לי שהוא פשוט לקח מהבמבוק את האנרגיה כי מאז ששמתי אותו שם הבמבוק התחיל להצהיב. אז הגליתי את הצמח השני לחדר אחר. אז עכשיו אני אביא דיירים ירוקים חדשים ונראה איך הם יתמקמו. בתקווה שיהיה להם נעים לפחות עד סוף החורף.

חנוכה, כי היה עכשיו מין חג שכזה.

עד לפני כמה שנים אצל ההורים שלי הינו מדליקים נרות כל יום במהלך החג. כשאני ואחי היינו קטנים הינו בונים בעצמנו חנוכייה, כל שנה ממשהו אחר. חומר הגלם הכי נפוץ היה ספלולים (האלה של הבלוט). אבל היו גם חלקיקי פלסטיק שייצרו אצלנו במפעל ועד דברים שאני לא מצליחה לזכור כרגע. בשנים האחרונות של המנהג הזה עברנו להשתמש בדאס (מין חומר לבן שמתקשה באוויר). דווקא היו לי כמה יצירות ממש יפות לדעתי. מתישהו ההורים שלי קנו חנוכיה אמיתית ומאז פשוט הדלקנו אותה. בשנים האחרונות או שאני הייתי בצבא או אחד מהאחים שלי ובכל מקרה כבר לא גרנו בבית (בקיבוץ עוברים לגור לבד בשלב די מוקדם) וכבר לא היינו מדליקים נרות כל יום. בשנה שעברה אמא שלי כבר לא גרה עם אבא שלי ולארגן את כולם ביחד בבית אחד כבר נהיה מסובך. השנה הדלקנו שני נרות בשבת אחרי הארוחה המשפחתית. ביום רביעי אמא שלי התקשרה אלי להגיד שהיא ממש מתגעגעת. אז אתמול בערב נסעתי אליה וביחד עם החבר שלה הדלקנו שלושתנו נרות ושרנו שירים והסתכלנו על הנרות. היה בזה משהו ממש נעים, אינטימיות קטנה כזו.

עכשיו צריך לעשות כביסה ושיעורי בית, בתקווה להמשיך את היעילות. סופ"ש גשום ויעיל לכולם ושבת שלום.

לא דרך להתחיל את הסופ"ש

9:20 לפנות בוקר תור למתפי האינקוייזיציה לשיננית. כי פעם בשנה מגיע לי טיפול חינם במסגרת הביטוח. מה שמבטל את התירוץ של אני לא הולכת לשיננית כי אני קמצנית (נניח לרגע בצד את העובדה שאי אפשר להגיע לרופא בלי לשלם משהו). הם גם מתקשרים להזכיר לי שעברה שנה מאז הפעם האחרונה אז התירוץ של פשוט לא חשבתי על זה גם נפל. כשמישהו מתקשר אלי באופן אישי איכשהו להגיד לה אני פשוט שונאת שינניות לא נשמע טוב. אז הלכתי לאחת.

אני לא זוכרת בוקר שבו היה לי כל כך קשה לקום. אפילו כדי להגיע מוקדם במיוחד לעבודה אני קמה יותר בקלות.

כמובן שהטיפול התחיל בנזיפה על זה שלא הייתי אצלה כבר הרבה זמן בתוספת הערות במהלך הטיפול כולל הדגמות של הנה תראי כמה אבן הוצאתי לך. איזה כיף זה בטח לשיננית שהיא יכולה ככה לפטפט ולנזוף וכל מה שאני יכולה לעשות בתגובה זה  למלמל משהו לא ברור. לפחות פותר אותי מהצורך לענות תשובה כלשהי. "למה את לא שמה פלואור?" "אהא?" "זה שומר על השיניים" "אאה..". "בזזזז" (האחרון זה הצליל בלתי נסבל הזה שחופר בתוך האוזן).

וכמובן הנסיון למנוע מצב שבו אני אלך בלי לשלם כלום "אז לשים לך פלואור?" "מה זאת אומרת לשים לך פלואור?" "זה 60 שקלים פעם בחצי שנה, שומר על השיניים". "אני אחשוב על זה". "טוב אבל את ממש צריכה לבוא לעיתים קרובות יותר". ברור, כי כל כך נהניתי היום.

אבל אם אני כבר פה (וכאן הטעות), יש לי איזה שן מאד חדה ששורטת לי את הלשון אז שאלתי אותה אם אפשר אולי לשייף אותה. היא שלחה אותי לבקש מהרופאה. הרופאה באופן מפתיע היתה די נחמדה והסתכלה לי בפה אחרי כמה הערות על כך שמוזר שפתאום התחיל להפריע לי. לא יודעת למה רופאי שיניים לא מאמינים שמצב השיניים יכול להשתנות. הרי זה בדיוק הסיבה שממליצים לעקור שיני בינה, כי הן דוחפות אל כל שאר השיניים. ויש לי אחת שיצאה לפני שנתיים בערך, אז למה זה לא הגיוני שהיא הזיזה את כל השאר? בכל מקרה, מסתבר שאכן שום דבר לא זז, פשוט השן שבורה. אין לי מושג מתי זה קרה. פתאום קם אדם בבוקר ומגלה שהשן שבורה. נראה לי יותר הגיוני שהשן בינה אשמה. אבל לא משנה, הרופאה שלפה מכשיר ושייפה את השן וכרגע היא לא שורטת יותר. וכמובן שבמסגרת המאמצים לא לתת לי לצאת בלי לשלם, במקרה לגמרי היא ראתה משהו שחשוד לה כחור. אז עכשיו קיבלתי הפנייה לצילום שיניים שעולה (עם הנחה כי שילמתי שם) 80 שקלים. עכשיו, אחרי ששילמתי משהו היתי יכולה ללכת הביתה. ולחזור עוד שבועיים עם הצילום.

מקווה שהמשך הסופ"ש יהיה פחות מתעלל

ושיהיה לכולם שבוע מוצלח

עוד חודש

יש משהו בתחילת חודש. וזה לא רק התלוש או התנועה בחשבון בנק. גם אם זה חסר משמעות לחלוטין, עדיין זה נקודת ציון, נקודת סוף. התמונה בלוח שנה מתחלפת. כשכותבים בראש הדף פתאום המסמר השני מתחלף. כל מיני סימנים שהזמן ממשיך לזוז. כאני לומדת יש לתזוזה הזו משמעות. מתקרבים לאמצע המסמטר, התקופה של הלחץ. אח"כ מתקרבים לסוף סמסטר, תקופת המבחנים. ואז לתחילת סמסטר הבא שזו התקופה הכי נחמדה כי הכל עוד לא הסתבך. ואז לחופשת קיץ וחוזר חלילה. תמיד הפחיד אותי מה יהיה אחרי. כשכבר לא תהיה משמעות להתחלפות של החודשים. כשכל החודשים נראים אותו דבר ואין איזו שהיא נקודת זמן שמתקרבת או מתרחקת. אני לא קצת מבוגרת מדי לרצות לא להתבגר?

ההוא נעלם לשבוע  בתל אביב. חיים טובים, יומיים בא לעבוד, שבוע לא. אולי גם אני אעבור למשרת סטודנט. ממש נוח.

לא היה לי באמת משהו לכתוב, סתם רציתי לזרוק מילים. סופ"ש כזה.

גבר זר נוחר אצלי במיטה

אז זה לא הלך לי, קיבינימאט, הוא רגוע מדי, איך אפשר להתנהל ככה? טוב, אני לא לגמרי מבינה מה הולך פה. לילה שני ברציפות שהוא ישן פה אבל כלום לא קרה. זאת אומרת, התחיל לקרות, העניינים התחממו ואז נרגעו וזהו. הוא הלך לישון ואני פה מול המחשב תוהה אם בא לי להכנס למיטה. עכשיו נרגע קצת הרעש. כנראה שרק צריך לסובב אותם הצידה. בועטים בו קצת ונהיה שקט.

הוא בכלל בא מירושלים וגר בתל אביב ומדי עם מגיע לפה עם הבית על הגב. אז הזמנתי אותו בסופ"ש לטיול באזור כי התחילו לפרוח הסתווניות והנרקיסים. וכי קיוויתי שאולי. ואכן. אז טיילנו קצת עם חברה שלי והחבר שלה והכלב העיוור שהיה קצת מסכן, בעיקר כשפגשנו עדר פרות שרבצו בהנאה בצד הדרך והסתכלו עלינו באדישות שרק פרות מסוגלות להביע. אח"כ הם הלכו לנוח ואנחנו ניצלנו את מזג האוויר המקסים עד שנהיה קר מדי מכדי לקרוא לו מקסים.

איכשהו הוא גרם לי להזמין אותו לארוחת ערב משפחתית בה נכחו ערב רב של אנשים כולל שני ילדים צעירים שהוקסמו ממנו. אין מה לעשות, הוא פשוט חמוד.

ואז הוא נשאר לישון אצלי. רק לישון. קצת חיבוקים, וזהו. בעבודה הוא התנהג יפה חוץ מהעובדה שהוא התחיל לקרוא לי בשם חיבה שהחברה שלי קוראת לי. עד שנאלצתי לבקש ממנו יפה שיפסיק. ובערב הוא פשוט חיכה לי ללכת איתי הביתה כאילו זה מובן מאליו. ושוב העניינים התחממו ושוב התקררו. אז הלכתי למקלחת והוא פשוט הלך לישון. WTF? מה לישון? ומה איתי? יושבת לי פה מול המחשב, תוהה מה קורה פה. איפה אני הייתי כשזה קרה ומה יקרה עכשיו.

יש משהו ממש נוח לצאת עם מישהו מוכר, אין את הלחץ של ההתחלה, את הצורך להרשים, להשקיע,הוא מכיר אותי, אני אותו וזהו. מצד שני אין את ההתרגשות הזו של ההתחלה, אין את המתח את הצורך להשקיע, הוא פשוט הולך לישון וזהו.  מצד שלישי יש משהו ממש מלחיץ בלצאת עם מישהו שאני רואה כל יום (טוב, לא בדיוק כל יום, פעם בשבוע בערך), בחוסר יכולת הזו להפריד בין עבודה לחיים פרטיים.

מחר הוא לוקח את הבית שלו וחוזר לתל אביב, נראה מה אחר כך

עדיף שאני אלך לישון

הברזתי מתרגול. כן כן. הייתי כל כך עיפה ואת החומר שלמדו היום יצא לי לטחון בעבודה מכל הכיוונים.

בדרך הביתה שמתי את הפאלפון ליד הכיסא של הנהג וציינתי לעצמי לא לשכוח לקחת אותו. כיביתי את המנוע, לקחתי את המכשיר, יצאתי מהאוטו ונזכרתי לקחת את המכשיר. אז חיפשתי אותו כמה דקות עם שמצאתי אותו ביד שלי.

החלטתי להכין לי ביצה עם בולגרית. אז החזרתי את המגרינה למקרר (קוםד אכלתי טוסט) והוצאתי ביצים וגבינה. פתחתי את הביצים ונזכרתי שאני צריכה את המרגרינה (כן, אני יודעת שזה לא בריא לטגן עם מרגרינה. אני אוהבת ככה). התבאסתי מזה שהחזרתי אותה למקרר ואמרתי לעצמי שאני אחזיר את הביצים ואקח אותה. אז החזרתי את הביצים למקרר והוצאתי גבינה למריחה (התכנון היה לשים את הביצה בפיתה עם גבינת עיזים, אני אוהבת גבינה.) הוצאתי את הגבינה ונזכרתי שרציתי את המרגרינה. הוצאתי את המרגרינה מהמקרר, שמתי קצת על המחבת ואת המחבת על האש ואז נזכרתי שלא הוספתי עדיין את הבולגרית לביצה. אז מהר חתכתי כמה קוביות בולגרית, בינתיים המרגרינה עשתה קולות של נשרפת. למרות הכל יצא טעים.

ניסיתי להתקשר למישהו אבל לא מצאתי את המספר שלו בנייד. לפני יומיים החלפתי את המכשיר שלי ממכשיר ישן למכשיר פחות ישן כי היותר ישן החליט על שביתה איטלקית (הוא עובד, אבל לא באמת). מכיוון שלא מזמן החלפתי ליותר ישן הייתי בטוחה שיש לי את כל המספרים על הסים אז לא העברתי מספרים. מסתבר שלא. כשניסיתי להחזיר את היותר ישן לחיים כדי לחלץ את המספר גיליתי שיש כמה מספרים שלא עברו. באופן מפתיע דווקא המספרים היותר חדשים כן עברו. לדעתי יש למכשיר משהו נגדי. נוקייה לא אמור לעשות בעיות, גם אם הוא יותר ותיק... אני כל כך עייפה שאני לא מצליחה לחשוב על דימוי. וול

לילה טוב ושבוע (או מה שנשאר ממנו) מוצלח

note to self לא לשתות קפה בערב.

תקציר הפרקים הקודמים.

אז היום נפגשתי עם אחד. באופן לא ממש מפתיע גם הוא למד בטכניון, באותה פקולטה כמוני. מי שאמר שהפכים נמשכים לא יודע על מה הוא מדבר. בני אדם הם יצורים נרקיסיסטים ולכן נמשכים לאנשים שמזכירים להם את עצמם. כשהייתי צעירה יותר, בערך בתקופת הצבא, דווקא הייתי נרתעת מאנשים דומים לי ודווקא הייתי מחפשת אנשים ככמה שיותר שונים ממני. אבל באותה תקופה ההערכה העצמית שלי היתה בקרשים ככה שיכול להיות שכחלק מתהליך ההשלמה שלי עם עצמי (מה שאנשים אוהבים לקרוא לו התבגרות) למדתי לאהוב את מי שאני ולכן גם לאהוב אנשים דומים לי.

לעניינינו, בחור נחמד, מעניין, אוהב לדבר. אני אוהבת אנשים שאוהבים לדבר הרבה, אני אוהבת להקשיב אבל הערב הרגשתי שאני לא ממש מצליחה להכניס מילה. יכול להיות שזה לחץ של פגישה ראשונה, או שזה בגלל שילידי מזל תאומים הם טיפוסים מאד מוחצנים ובגלל שהוא מאמין באסטרולוגיה הוא החליט לנהוג בהתאם. ואיכשהו כל פעם השיחה חזרה לטכניון. קורסים, מרצים, מיתולוגיות. גם אני נהניתי בתואר הראשון אבל די, עברנו את זה. תמשיך הלאה. שוב, פגישה ראשונה, יכול להיות שזה לחץ או שאני סתם יותר מדי ביקורתית.

כשהתקבלתי לעבודה עברתי מבחני פילת. אחרי הקבלה היתה לי פגישה עם פסיכולוגית תעסוקתית שסיפרה לי על תוצאות המבחנים. היא אמרה בעיקר שאני מאד ביקורתית. יכול להיות שההערה שלי על העובדה שבכוח אדם יודעים בעיקר להכין מצגות ממש מושקעות תרמה משהו לרושם הזה. בכל מקרה, היא גרמה לי לחשוב על זה כל הדרך חזרה למשרד, שם עובד אחר שהתחיל לעבוד יחד איתי אמר לי שגם לו היא אמרה שהוא ביקורתי ושזה בסדר, לפי זה בעצם בחרים אצלנו אנשים לעבודה ככה שאנחנו צריכים להתגאות בכך. אבל עדיין, מאז אני יותר משקיעה בעניין, זה לא שאני לא ביקורתית כלפי אנשים, אני פשוט מנסה לא להראות את זה. אני משתדלת להיות סובלנית ולהתאים את הציפיות שלי לאנשים איתם אני מדברת. ובאמת, אני חושבת שאחרי שמתגברים על הרצון הראשוני לתגובה עויינת התקשורת עם אנשים נעשית הרבה יותר קלה. ולמרות שמאד קל ליפול לרושם ראשוני, תמיד צריך לתת לאנשים הזדמנות שנייה. כמעט תמיד. לפעמים המצב ממש קיצוני וברור שאין טעם לתת הזדמנות שנייה אבל בד"כ יש מקום לשיפור ולכן כדאי לתת לאנשים הזדמנות שנייה לעשות רושם. לפעמים.

ומעניין לעניין, כי שתיתי קפה בטעם אגוז, שהיה מתוק מדי אם אתם שואלים, ועכשיו אני לא אצליח להרדם בכל מקרה אז אני פשוט אמשיך לכתוב עד שימאס. בשבת חגגנו יומולדת 7 לבת דודתי. עקב עצלנות נפוצה אצלנו במשפחה נהוג שההורים של ילד היומולדת קונים מתנות בשם כל הקרובים, ככה שהילדה קיבלה מה שההורים שלה מצאו לנכון לקנות לה. וכאן בא לידי ביטוי הצד הביקורתי שעליו דיברתי קודם. מתנה אחת היתה ערכת איפורציור בראצ' (או איך שלא קוראים להן). הערכה מגיעה עם איפור וחוברת ציורים בה מופיע כל פעם ציור של ילדה אחרת עם כמויות איפור על הפנים ולאחר מכן אותו ציור בלי צבע כדי שהילדה תוכל לצבוע את הציור ואת עצמה. אכן חינוך טוב מגיל צעיר. מתנה אחרת, לגמרי לא ברורה לי, ספר 500 שאלות נכון לא נכון. אני לא יודעת איזה הוצאת ספרים החליטה שזה חינוכי להוציא ספר כזה. אוסף של משפטים שלכל אחד צריך לקבוע אם הוא נכון או לא ובסוף דף אחד עם טבלה של התשובות הנכונות. בלי פירוט. למשל מופיע המשפט "הפנינה הכי גדולה שנמצאה נמצאה בים הצהוב בשנת 1953 ע"י דייג סיני והיא בגודל של כדורגל". תשובה: לא נכון. אני שואלת אותכם, מה הקטע? מה הילדה אמורה להפיק מספר כזה? או משפט אחר "לוויתן שוקל כמו 30 פילים". נכון. איזה פילים? איזה לוייתן? איפה כן מצאו את הפנינה הכי גדולה? what the fuck? נראה כאילו אפשר למכור לילדים כל זבל שמוצאים כל עוד הוא מקושט עם נסיכות ובובות. המתנה היחידה שאולי היתי שוקלת לקנות לבת שלי אם היתה לי היא ערכה של ספריי צבע שבא עם סט שבלונות. זה דווקא נראה יפה ועם פוטנציאל, רק שזה בא בקופסא גדולה ומרשימה שכשפותחים אותה מוצאים 3 עטים, כמה דפים ומתקן קטן לספריי. נראה כאילו הצבעים יגמרו אחרי שימוש אחד והדפים יקרעו. כנראה שהיצרן הניח שגם ככה הילד ישתמש בזה רק פעם אחת ואז יעבור הלאה. האמת שמהכרות עם אותה ילדה אני לא חושבת שהוא טעה.

אני לא חושבת שהצלחה שלי בלימודים ובעבודה קשורה לחינוך מהבית, עובדה ששני האחים שלי ממש לא ממהרים ללכת בעקבותי, להיפך, שניהם לא מתביישים לטעון שאני חננה, אבל בכל זאת, אני שמחה שנולדתי להורים שלי ולא לדודים האלה.

באמת שאני לא מבינה למה טוענים שאני ביקורתית.   

what in a name

That which we call a rose

By any other name would smell as sweet

או בהקשר אחר 

And oh, the shame

He was ashamed Thought of changin' my name

 What's in a name?

אז קיבלתי שרביט ממגבת וגם מפיקולו שמשום מה חושבים שהכינוי שלי מעניין למרות שהכינוי עצמו וגם שם הבלוג אמורים היו לרמוז להם שאין כאן שום דבר מעניין.

אז למה הכינוי הזה? כי זו הגישה שלי שאיתה באתי לישראבלוג. אני לא חושבת שאני אדם מיוחד, זה לא צניעות, יש לי את הנקודות החזקות שלי ואני מודעת להן וגאה בהן. בכל הנוגע לחוויות ודברים שעליהם אני מספרת בבלוג, אני סתם עוד מישהי שבאה כמו כולם לזרוק על הנייר הוירטואלי את מה שאין לה מקום אחר לזרוק.

לדעתי הבלוג הזה כשמו כן הוא, לא מכיל שום דבר מיוחד, סתם דברים שאני רוצה לחלוק. אני לא מנסה להיות מעניינת, אין לי ציפיות בקשר לפופולריות של הבלוג, אני לא רוצה להיות בהמלצת העורכים או בפעילים. יש אנשים שנהנים לקרוא אותו ואני שמחה שכך. יש לי מספר קוראים קבועים שאני אוהבת את התגובות שלהם ואני אוהבת להגיב אצלם ובעיקר אני אוהבת את ההיכרות שיש בנינו שזו היכרות מסוג אחר לגמרי מזו הקיימת בעולם החיצוני. פה אני יודעת על אנשים את המחשבות הכי אינטימיות שלהם אבל את הדברים הבסיסיים כמו השם האמיתי של מישהו אני לא יודעת וזה נותן לכל העניין נופך אחר לגמרי. פה באמת אפשר להכיר אנשים מבפנים מבלי שרשמים חיצוניים כמו מראה, צורת דיבור או מקום מגורים וכדומה ייטו את הדיעה.

 

כמו שכתוב בכותרת, אין לי משהו חשוב להגיד, סתם בא לי לשתף. זהו, פשוט ככה, זה אני וזה הכינוי שלי. ולמי שקורא פה קבוע, אני אוהבת אתכם.

 

אני מעבירה את השרביט לדרקון כי אני מעריצה כל אזכור ליונתן גפן

וגם למלפפון שלמרות שכבר ענה על השאלה, עדיין היתי רוצה לדעת למה יש לו תמונה של כרובית

 

איך אומרים ספיד דייטים בעברית

הבטחתי שיהיה סיפור אז קבלו, טרי מהתנור.

ראשית עצות למשתתף באירוע ספיד דייט.

1. נואש זה השחור החדש. איך תשדר לה שאתה מעוניין. ראשית, עוד בטרם התחילה השיחה, ציין שהיא חמודה. תוסיף לזה הערה על כך שהיא בטח הבחורה הכי מבוקשת פה בערב. 2 דקות לתוך השיחה סמן את שמה בהפגנתיות תוך כדי שאתה מוודא שהיא תראה שלא סימנת אף אחת אחרת. כעבור דקה נוספת תציין שהיא כל מה שאתה מחפש בבחורה. 4 דקות לתוך השיחה תשאל מה היא עושה בהמשך הערב, תזמין אותה לקפה, תבקש את מספר הטלפון שלה. כשהיא מציינת שלא ככה זה הולך תציין שאתה שובר חוקים. במהלך כל השיחה תבהה בה במבט מופתע ומשתוקק כאילו פעם ראשונה בחייך שבחורה אמיתית מדברת איתך ולא בתשלום וכשמצלצל הפעמון תקום מהשולחן כאילו זה הדבר הקשה ביותר שעשית עד כה.

2. בחורות אוהבות מרדף. איך תשדר לה שאתה לא מעוניין. זרוק את עצמך על הכיסא תוך שאתה נראה מותש ועם זאת שמח על כך שזה הסיבוב האחרון והעסק נגמר עוד מעט. קח ביס מהעוגה שהשאיר אחד המשתתפים האחרים על השולחן תוך כדי ציון העובדה שאתה כבר הספקת לאכול ולשתות כי לא היית עסוק בלדחוף כמה שיותר מידע ל 7 דקות שיחה. בכלל, אל תנסה לאסוף מידע. תשאל שאלות רק אם יש שתיקה מביכה, הקפד לא לתת לבחורה לסיים את התשובה ודחוף מגוון סיפורים משלך בעיקר על חבריך ולא על עצמך, דאג  שסיפור אחד יוביל לאחר כך שלבחורה לא יוותר זמן להשחיל מילה. בסוף הערב הוצא את הטופס המקומט עם השמות מכיס החולצה, וכתוב בו משהו כאילו שאתה עושה טובה לאנושות בכך שאתה טורח להתייחס אליו.

3. צניעות זה הדבר. המעט בערך עצמך. למען הדיוק על תחשוף אף נקודה שעלולה להחשב כמשהו שבחורה מחפשת. שב מול הבחורה בהשלמה האומרת אני פה רק כי אמא שליחבר שליהכלב שלי שכנעו אותי. אני יודע שזה חסר טעם אז אני אפילו לא אנסה. אה, והתחביב שלי זה דייג.

ועצה מועילה לבחורה- אם את שואלת שאלה קצת שונה מהרפרטואר רק כדי לשבור את הקרח, ודאי שיש ברשותך תשובה טובה, אחרת הוא עלול לענות תשובה שדווקא מוצאת חן בעינייך ולהחזיר את השאלה אליך.

סה"כ יש משהו די נוח בפורמט הזה, בעיקר בידיעה שתוך 7 דקות השיחה תגמר ואם אני לא רוצה היא לא תמשך אף פעם. בלי תירוצים, בלי שאלות פתוחות להמשך. כל 7 דקות הפעמון מצלצל והבחור מתחלף. פס ייצור הוא אחת ההמצאות המוצלחות ביותר של המאה הקודמת (ההמצאה הכי מועילה היא אולוויס אולטרה, אבל זה כבר נושא אחר). וגם אם השיחה מוצאת חן בעיני, אני לא צריכה להמשיך להתאמץ לאורך זמן בלי לדעת מה עמדת הצד השני. אם שנינו רוצים להמשיך לדבר, שנינו נסמן אחד את השני. אם לא אז לא, לפחות לא העברתי ערב שלם בלנסות להרשים מישהו שרק רצה לסיים את הקפה ולברוח להרים. התכליתיות הזו ממש לא רומנטית אבל בגילי אני חושבת שהגיע הזמן ליעל דברים.

קטע בעיתי הוא העובדה שהבחורה יושבת כל הזמן. לא נותן לי הזדמנות להפגין את הגיזרה המשופרת שלי שעבדתי עליה כל הקייץ. לא חבל? אבל מצד שני, מה, יש לי כוח כל פעם לאסוף את כל הדברים שלי, לקום בחינניות, להתישב בחינניות ולהביט לאחור אל שאריות התה שלא נשתה מעולם כי בהתחלה הוא היה חם מדי ואז הגיע מישהו מעניין והתה התקרר. 

בכלל, תה זה משקה מאד בעייתי. צריך לשתות אותו בדיוק בטמפרטורה הנכונה. זאת אומרת שצריך לחכות לו עד שיתקרר מספיק ואז לשתות אותו מהר לפני שיהיה קר מדי. זה לא משקה מתאים לדייט. קפה לעומת זאת אפשר למזמז במשך שעות, הוא שומר על טפמרטורה אחידה פחות או יותר ואפשר להתאים את קצב השתייה למוצלחות הדייט, ככל שהבחור יותר מעניין והשיחה יותר קולחת, ככה יהיה פחות זמן לשתות בין המילים ולקפה יקח יותר זמן להגמר.מצד שני, אם הקפה נגמר מהר מדי אפשר בקלות להבין את הרמז, להזמין חשבון ולהגיד יפה שלום. מוזר שלא עליתי על הקטע הזה עד היום. קפה באמת נותן הבהרות לגבי איך אנשים מרגישים. הבעיה העיקרית עם קפה היא שאח"כ אני לא נרדמת. חוץ מזה שכבר שתיתי היום 3 כוסות.  

אם יצא מזה משהו? לא יודעת. מחר ישלחו לנו את התוצאות במייל.מעניין אם אפשר לקבל סטטיסטיקה של כמה אנשים סימנו אותי ואני לא סימנתי אותם. סתם לידע כללי כדי שאני לא אתבאס שכל אלה שסימנתי לא סימנו אותי. אי אפשר להגיד שהיה מהנה, בכל זאת, זה כמו לעבור 9 ראיונות עבודה כשלא ברור מי המרואיין ומי המראיין. בכל מקרה יש תחרות וצריך להתרשם ולעשות רושם ולעשות אותו מהר. בתקופת חיפוש העבודה שלי לא הרגשתי כזה לחץ להרשים. מה שלא יהיה, נוספה לי חוויה ואי אפשר להגיד שלא ניסיתי. חשוב לנסות דברים. אי אפשר לדעת מה יצליח ומה לא אם לא מנסים קודם.  

זהו, נגמר הזמן

הסמסטר מתחיל באופן רשמי עם פרסום תרגיל הבית הראשון. והשני ביחד איתו. ועוד אחד בקורס אחר. ומשם זה רק מתדרדדר. אתמול עבדתי עם השותף שלי עד אמצע הלילה וקבענו למחר מהצהריים עד השעות הקטנות של הלילה ובמקרה שלא נספיק (וכנראה שלא נספיק) כבר שריינו את כל סופ"ש הבא. ובאמצע השבוע קבעתי עם השותפה בקורס אחר.

בתזמון מושלם הלחץ בעבודה התחיל לעלות. משימות חדשות צצות כל יום ודוחות את הלו"ז בעוד שבוע ועוד חודש. אני לא מספיקה לסגור נושא אחד וכבר מופיע אחר. בכל רגע נתון יש לי כמה משימות בשלבים שונים של טיפול. בנוסף נושא שחשבתי שסיימתי איתו חוזר ועולה. בבוקר בא אלי מישהו ואמר שיש בעיה עם משהו שחשבתי שכבר מזמן נסגר. אמרתי לו שאני אשתדל לבדוק את זה בהקדם. באמצע היום התקשרה אלי מישהי שעובדת איתו ושאלה אם כבר בדקתי. הסברתי לה שיש לי משימות אחרות דחופות שמחכות לי ואני אגיע לזה עד סוף היום. כנראה שהיא הלכה למנהל כי אחרי הצהריים כבר קיבלתי ממנו שיחה שאומרת שעכשיו זה הכי דחוף שיש והשאר יצטרך לחכות. יש אמרה שאומרת שבעיות שהשארת לא פתורות זה כמו השכן שלך שרצחת וקברת בחצר ועכשיו הרוח שלו באה לרדוף אותך. אז עכשיו זה רודף אותי. ובנוסף להכל בשבוע הבא נפתח קורס מקצועי בעבודה שהולך למלא לי יומיים בשבוע בחודש הקרוב ככה שלא ממש ברור לי מתי אני אעבוד.

לרגע חשבתי שאולי הייתי צריכה לקחת מלגה לתואר שני ולא לעבוד. אבל השבוע שמעתי שיחה בין שני מלגאים על איך הם מעבירים את השבוע וזה נראה לי לא כיף. הרעיון במלגה הוא ששום דבר לא יפריע לך למחקר. חוץ מהחובה לתרגל ועוד כל מיני סנג'ורים של המרצה האחראי ששולח את המלגאים שלו לכנסים במקומו ודברים כאלה. זה אומר שחוץ מהחובה לבוא לתרגל, אין לבנאדם שום דבר שמכריח אותו לצאת מהבית. וגם כשיוצאים מהבית אז יושבים יום שלם במשרד וקוראים מאמרים או בודקים תרגילי בית של סטודטים מסכנים. מדי פעם יש type-out כסוגרים גליון של כתב עת מקצועי שאתה רוצה להכניס בו מאמר ואז יש קצת לחץ. אבל בכללי יצאתי עם מישהו שהיה ישן כל היום, קם בצהרים, הולך לחדר כושר ואז יושב קצת במשרד וזהו, סוגר את היום. נראה לי משעמם. אין אקשן. אני מסתדרת יותר טוב עם לחץ מאשר בלי לחץ בכלל.

סיימתי ספר ורציתי לכתוב עליו אבל אז הבנתי שאין לי מה להגיד עליו. סתם ספר. עלילה מעניינת דווקא, יש לה פוטנציאל אבל משום מה הוא לא ממומש. שם הספר אדם נכנס לחדר של ניקול קראוס. מספר על אדם שבעקבו גידול במוח איבד יום אחד את כל הזכרונות שלו החל מגיל ילדות. הדבר האחרון שהוא זוכר זה את עצמו בתור ילד בן 12. הספר מחולק ל-3 חלקים. בחלק הראשון הגיבור מנסה להתמודד עם העולם שהוא פתאום מוצא את עצמו בתוכו. בחלק השני הגיבור בורח מההתמודדות ולוקח חלק בניסוי מוזר שמתנוהל באמצע המדבר. בחלק השלישי כבר לא כל כך התרכזתי אז אני לא יודעת איך לאפיין אותו. אפשר להגיד שבחלק הזה הגיבור מנסה לחזור חזרה לחלק של החיים שלו שהוא זוכר. בכל מקרה, לדעתי הספר הזה הוא די פרווה. הוא לא מפתיע, לא מרגש, לא גורם להזדהות אם אף אחת מהדמויות. בכלל, כל הדמויות מאופיינות דרך העיניים של הגיבור שבתור אחד שאין לו עבר הוא רואה את העולם די שטוח. והדמויות המשניות נכנסות ויוצאות בלי להשאיר יותר מדי רושם. הספר לא רע, הוא עוזר להרדם בלילה אבל לא היה לי קשה להניח אותו מהידיים, גם אם באמצע משפט, אם פתאום היתי רעבה או סתם בא לי לעשות משהו אחר.

זהו להפעם, צריך לצבור כוח לשבוע הקרוב שהולך להיות לא קל.

שיהיה לכולם סופ"ש מוצלח ומועיל ושנסיים את כל המטלות, מהנות ומעיקות, בדרך הטובה והמועילה ביותר.  

מה בא לי לעשות לו

אזהרה: הקטע הבע מכיל קטעים קשים ואינו מומלץ לילדים מתחת לגיל 18

[youtube=http://www.youtube.com/v/6_D3P0tYO5k&hl=en&fs=1&]

הוא הגיע לעבוד אצלנו לפני כמה חודשים. בחור חמוד. אפילו המנהל אומר עליו שהוא חמוד. ילד בן 30, אופטימי וטוב. ובא לי להפוך אותו לגבר. בא לי לקחת אותו אלי הביתה ולהעביר לו חניכה אמיתית. להראות לו את כל הדברים שצריך לדעת. מדי פעם בעבודה הוא טוען שאני הבוסית שלו, בא לי להיות הבוסית שלו. אני רוצה שיהיה למשך לילה אחד שפוט שלי. אני רוצה שיקבל הוראות ממני, שייצית לי כשאני מעליו. אני רוצה שיתסכל עלי בהערצה ובכניעה. אני רוצה לראות אותו מבקש, מתחנן, אבל נשאר ממושמע. אני רוצה להתעלל בו עד שהוא לא יוכל יותר. עד שיצא ממנו הילד הציתן ויגיע הגבר. אני רוצה שהוא יפסיק להיות חמוד, אני רוצה שהוא יהיה חזק, שיהפוך את התפקידים, שילחם, שיכניע אותי. אני רוצה לרואת אותו משתולל. אני רוצה להוציא ממנו את התשוקה שהוא לא ידע שיש בו, את האלימות, את העצמה, את החיה. אני רוצה לראות את העיניים הכחולות שלו מסתכללות לתוכי. אני רוצה אותו בלי מעצורים, בלי נימוסים, אני רוצה אותו בכל הכוח. אני רוצה שיהיה לו כל כך טוב שהוא ירצה להדליק סיגריה למרות שהוא בחיים לא עישן. אני רוצה שיהיה לנו כל כך חם אח"כ שנצא החוצה למרפסת ונישאר שם למרות הרוח המקפיאה כי לנו יהיה חם רק מהמחשבה על מה שהיה לפני רגע. אני רוצה שגם שם בחוץ בקור הוא יהיה חם. והוא ירצה אותי עוד פעם, שם על המדרגות. והכלבים של השכנים יבהלו. ולא נוכל לחזור פנימה כי חם מדי, כי שנינו בוערים. והרוח הזו שבחוץ תקפיא לנו את העצמות אבל אנחנו נשאר שם כי לחזור פנימה אומר ללחזור לשגרה, לרגיל.

ולמחרת נבוא לעבודה כאילו כלום לא קרה. ונשב יחד בדיונים כאילו הכל כרגיל ורק מגע רגעי יזכיר לנו את מה שהיה בלילה ולא יהיה יותר. וזהו.   

עוד סופ"ש

עד עכשיו הוא נראה סביר אבל עכשיו בדיוק נפלה עלי הבאסה. עוד סופ"ש לבד, בלי מטרה, סתם כזה. דווקא קמתי עם מטרה ומוטיבציה- תרגיל בית מאוד עמוס. קבעתי עם שותפה שלי בסקייפ. קונספט מעניין, לא יצא לי עד היום לפתור ש"ב ביחד דרך הסקייפ. הלך די טוב. אפילו עצרנו באמצע לטובת חד"כ. זה טוב לעשות ש"ב ביחד, נותן יותר כוח חישוב וגם מונע טעויות טפשיות של סימנים שיש לי בכמויות. בכל מקרה, התרגיל נפתר, החד"כ היה מתיש כראוי ועכשיו שוב אני בלי מטרה, לבד בבית. חשבתי לנסוע לקיבוץ ללכת אם אבא לחדר אוכל (בערב שישי יש ארוחה קיבוצית חגיגית), אבל הרוח בחוץ מפחידה אותי. אני רעבה ואין לי חשק להכין אוכל. מין בעיה שכזאת. אני צריכה לסדר ולנקות את הבית כי הגיע כבר הזמן מזמן אבל אין לי כוח. גם אין לי מה לכתוב אבל זה אף פעם לא עצר אותי.

בכלל, אני מתדרדרת. ויתרתי לעצמי על שיר בחדר כושר. יש לי אימון קבוע על האופניים. אני שמה דיסק של nightwish, אותו דיסק שאני מכירה כבר בע"פ, ואני מתאימה את קצב העבודה והעומס למוזיקה. ככה יש שירים שקטים שבהם אני שמה עומס מקסימאלי ונאבקת ויש שירים מהירים שאני מורידה עומס ומפדלת במהירות. ובסוף יש שיר אחד ארוך של 8 דקות שמכיל את הכל ובו אני נותנת מעצמי עד הסוף. קצת לפני הסוף יש שיר בעייתי, חצי ממנו דיבור וחצי מוזיקה שבו אני בדר כלל נחה לקראת הסוף. אבל היום לא היה לי כוח אליו אז דילגתי עליו וקיצרתי את האימון ב-5 דקות. לא בסדר.

הציעו לי ללכת למפגש ספיד דייט, כאלה כמו שרואים בסרטים אמריקאים. אני לא יודעת מה באמת יכול לצאת מזה אבל נראה לי שאני אנסה, אין לי מה להפסיד. מקסימום יהיו לי חוויות לכתוב עליהן.

זהו, אני אפילו לא מצליחה לחשוב על משהו לכתוב עליו. לא משנה. תתעלמו.

סבבה, גשם והכל

אבל לא צריך להגזים. המכונית שלי עשתה הסבה מקצועית לסירה והמטריה עשתה הסבה מקצועית לסמרטוט. שניהם לא ממש טובים בתפקידיהם החדשים. חוץ מזה שאנשים מחליטים שאם יש גשם אז בטוח קר ומכבים את המזגן ואז לי חם. וכל פעם שאני יוצאת מהמסדרון למשל לשירותים אז צריך לעבור דרך מסדרון אחר שבו כמובן קר. מתערבת שאני אהיה מצוננת עד סוף השבוע. וסוף השבוע בטח יהיה חם ויפה אבל אני לא אוכל להנות ממנו כי אני אהיה חולה. וכמובן כי יש לי ים שיעורי בית, אבל זה היה צפוי. אני גם רוצה קורס כמו של מגבת.

זוכרים שיצאתי עם מישהו והתלוננתי על זה שהוא חופר לי בנשמה? (זה שאלה רטורית, אני לא באמת מצפה ממישהו לזכור את זה) אז אתמול ביקרתי אצל חברה שלי ומתוך רצון לדבר כל הזמן על כל דבר אחר ולא רק על המחלה שלה, חפרתי נושאים מתוך השכבות העמוקות של כדור הארץ. מסתבר שאני כן יכולה לדבר הרבה ולחשוף הכל. מצד שני זאת חברה שלי שאני מכירה שנים והיא מכירה אותי ובגלל זה אין לי בעיה לדבר איתה. אז טיילנו עם הכלב המסמורטט שלה (עיוור זקן ומדובלל) שכל הזמן נתקע ברגליים שלנו. ובאמצא התחיל לרדת גשם והוא לגמרי התחרפן מזה. נראה לי שהיא לקחה אותו כי לא משנה מה, הוא תמיד יהיה יותר מסכן ממנה. הסיבה האמיתית שבגללה אני מקווה שאני לא אהיה חולה היא שאז אני לא אוכל לבקר את חברה שלי כי בגלל הטיפולים המערכת החיסונית שלה  חלשה. וחשוב לה שיהיו איתה אנשים שיעזרו לה לשכוח לרגע מהמחלה. היא מתמודדת כל כך יפה, כל הזמן אופטימית, אין לי מושג מאיפה היא לוקחת את הכוחות הנפשיים. אני מעריצה אותה על זה. באמת אם מישהו מסוגל להתמודד זו היא. בגלל זה אני בטוחה שהיא תהיה בסדר בסוף.

זהו לכרגע, מחר צריך לקום מוקדם כדי להגיע לעבודה מוקדם כדי לצאת מהעבודה מוקדם כדי ללכת ללמוד. כי לימודים זה חשוב. אם לא נלמד אז איך נדע?

המשך שבוע מוצלח ופחות גשום לכולם.

איזה מעצבן זה #2

פיתחתי התמכרות לאתר הזה: http://www.conceptispuzzles.com/ ובעיקר לסוג אחד של משחק שם. ועכשיו הם הפכו את האתר לאתר בתשלום, אז עכשיו צריך להחליט האם הגיע הזמן להגמל או שכדאי לי לשלם כסף על מנת לשמור על הגוזל זמן הזה. למה העולם חייב להיות כזה חמדן.

היום בפעם הראשונה הצלחתי לשלוט על חלום, איזה כיף זה. יצאתי מהבית בבוקר ואז הבנתי שהיום יום שישי ואין לי סיבה אמיתית לצאת מהבית בשישי בבוקר, מה שאומר שאני בטוח חולמת. ואם אני חולמת אז אני יכולה לעשות מה שאני רוצה. ומה אני רוצה לעשות? לעוף. אז רצתי וקפצתי מקצה הצוק שבמקרה היה שם ופשוט ריחפתי לעבר הים שהיה כחול באופן קיצוני ומלא אנשים שמחים שלא היו יותר מדי מופתעים לראות אותי מרחפת מעליהם. באיזה שלב ראיתי את הגלים שהיו ממש גבוהים והחלטתי שאני רוצה לגלוש, אז מה אם אני לא יודעת לגלוש, זה חלום ואני יכולה לעשות מה שאני רוצה, אפילו לגלוש בלי גלשן. וכשנגמרו הגלים התעצבנתי ואמרתי זה חלום שלי ואני רוצה גלים, אז נוצרו גלים ואני גלשתי עליהם. זה היה חלום די קצר אבל ממש נחמד.

ולפינת האופטימיות שנזנחה קצת לאחרונה: גשם!!! וכל מילה נוספת מיותרת

המקרר שלי ריק

לא ריק לגמרי, יש בו 2 ביצים, 2 פרוסות פסטרמה, חצי תירס שלדעתי כבר מזמן הפסיק להיות אכיל, מרגרינה וגבינה בולגרית. וגם צנצנת ריבה שאני בטוחה שהיא מזמן לא אכילה אבל היא נמצאת בחלק האחורי ואין לי כוח להוציא אותה משם. סתם רציתי לשתף.

באמצע השבוע נסעתי לקיבוץ לבקר את החברה שלי. יש לה כל הזמן אורחים וגם באותו היום היו 3 חברים שלה מבצלאל. אז בגלל שהיא רצתה לארח אותם וגם סוף סוף היא צברה קצת כוח בעקבות הטיפולים אז הלכנו כולנו לאכול ארוחת ערב בחדר אוכל (כן כן, יש בקיבוץ אחורת ערב. זה אחד הקיבוצים היחידים שעוד קיים בו דבר כזה. ועד בחינם). וואו, כמה זכרונות עלו לי בגלל אותה ארוחת ערב. ערבים שבהם היתי חוזרת מאוחר מהלימודים או עבודה ויושבת איתה שעות. תורנות ערב שבה רוב הזמן עומדים ומסתכלים על עגלות ההגשה, מוכנים לזנק ברגע שאחת תתרוקן על מנת שחס וחלילה לא יהיה מצב שיבוא חבר קיבוץ ולא תהיה עגבניה בהישג יד. והכי מצחיק זה תופעת הגיבוב. מהסתכלות על אנשים אפשר לחשוב שאין להם כסף. באים עם קופסאות וממלאים אותן. ולא מהעגלות הגשה, אלא ישר מהרזרבות. כשרק התחלתי לעשות תורנות הייתי משאירה את הרזרבות בחדר אחורי עד שהבנתי שאנשים הולכים לשם לגובב כי ככה לא מסתכלים עליהם. אז העברתי אותם לאיזור ההגשה, קרוב לעמדת ההמתנה שלי וכל פעם שמישהו היה ניגש לשם היתי קופצת ושואלת אותו אם חסר משהו בעגלות ההגשה. כמובן שזה לא עצר אף אחד אבל לפחות גרם לחלקם להרגיש קצת לא בנוח. רוב הפעמים היתי עושה את התורנות ביחד עם אמא שלי אז כל אחד שנכנס היה מעיר משהו על "המטבח המשפחתי". גם בפעם הראשונה זה לא הצחיק. אני זוכרת תורנות אחת בזמן משחק כדורסל של הקבוצה המקומית, שכמעט אף אחד לא בא לאכול. אני חושבת שלא מילאנו אפילו עגלה אחת. לעומת זאת, בזמן המלחמה בצפון התארחו בקיבוץ חברי קיבוץ אחר שנמצא על הגבול אז כל יום היה עמוס אנשים. באותה תקופה התורנויות תוגברו במתנדבים ככה שיצא לי להגיש לעיתים די קרובות. האמת שזו היתה תורנות די נחמדה. רגועה כזו, זמן שקט. תורנות ערב שישי לעומת זאת היתה סיוט. ארוחת ערב שישי בקיבוץ היא ארוחה שכמעט כולם אוכלים בחדר אוכל. התורנות היא אותה תורנות- להוציא אוכל לעגלות הגשה, רק שהקצב הרבה יותר מהיר והאוכל חם. בעיקר היו מנות בשריות עם הרבה רוטב שצריך ממש להזהר שלא ישפך. מכל תורנות כזו יצאתי עם כוויה חדשה, לפעמים אפילו 2, וריח של אוכל, אבל לא הריח הטוב, ריח מעיק כזה של מטבח.

היתרון בחדר אוכל של קיבוץ הוא שלא הפריע לי שהמקרר שלי ריק כי ברגע היתי קופצת לקחת לחם, חלב, ירקות וביצים. ותירס ביום חמישי. יום חמישי תמיד היה תירס בארוחת ערב אז לפעמים היתי לוקחת לי קצת הביתה ובשבת בבוקר מכינה לי חביתה עם תירס. בשישי בבוקר הגישו פנקיקס בארוחת הבוקר.

אפשר לצאת מהקיבוץ אבל אי אפשר להוציא את הקיבוץ ממני.

עדכון מאוחר: בעקבות כמה מהתגובות פה תכולת המקרר הצטמצמה בחצי. חביתה עם בולגרית זה טוב.

עוד שבוע

אנשים שעובדים איתי בצוות החליטו שאני ועדת תרבות. אפילו המנהל שלי החליט שכצריך משהו בנושא חברתי זה אני. אני לא יודעת אם זה דבר טוב. אחרי הכל, ועדת תרבות זה הנודניק הזה שתמיד רוצה לעשות משהו בצוות של אנשים שלא מוכינים להזיז את עצמם שני צעדים מהמחשב. אבל אני מקבלת על  עצמי את התפקיד. אז די מזמן ניהלנו שיחה על זה שצריך לעשות מתישהו על האש. הדיבורים נעצרו בערך שם כי לי לא ממש בא לארגן משהו וקיוויתי שמישהו אחר יארגן ושאר הנוכחים בדיון הניחו שאני אארגן. לא מזמן הבנתי שאף אחד אחר לא יארגן ועוד מעט חורף ויהיה בעייתי לעל האש אז העלתי את הרעיון עוד פעם במסגרת הקפה של בוקר. שאר הנוכחים בקפה הסכימו שזה רעיון טוב ושאני צריכה לקדם אותו. למרבה המזל אחד הנוכחים כרגע נמצע בין פרוייקטים ולכן לא לחוץ אז שכנעתי אותו שהוא יהיה הזרוע המבצעת שזה אומר לשלוח מייל לכולם ולנדנד לאנשים לגבי מי בא ומי מביא מה. ככה הוא יוצא המעצבן המארגן ואני עוזרת לו.

היום בבוקר היה האירוע בחורשה בכרמל. כמובן שחצי מהצוות יצאו פארשים ומצאו מגוון תירוצים ללמה הם לא באים אבל בסה"כ אנחנו צוות גדול + משפחות ככה שהיה מספיק אנשים והיה ממש נחמד. כמות האוכל היתה מדוייקת ואנשים נראו שבעים. אני הייתי אחראית על מציאת המקום ועל חלק מהקניות. מסקנה מהיום: אנשים לא אוהבים קרלסברג ומעדיפים גולדסטאר. המתלונן הראשי על סוג הבירה כבר קיבל הודעה שבפעם הבאה הוא אחראי על השתייה.  כמו כן גילינו קינוח מנצח: בננה עם שוקולד. חורצים בננה, מניחים קוביות שוקולד (מריר, כי צריך להיות פרווה) בפנים, עוטפים בנייר כסף ושמים על המנגל. רעיון מוזר שהרים כמה גבות אבל יצא ממש מוצלח.

ועוד משולחנה של ועדת תרבות, מבצע הליכה לבריכה באמצע היום תופס תאוצה. העניין הפך להיות שבועי ושודרג להכיל גם ג'אקוזי. כמות המשתתפים בפועל עלתה מ-2 ל-4 ועוד כמה שמבטיחים שיבואו בפעם הבאה. כמובן שאני מואשמת בבעלות על הרעיון, או כמו שהזרוע המבצעת של האירוע אמר- רק היא יכולה לחשוב על ללכת לבריכה באמצע היום ועוד לשכנע אנשים לבוא איתה. אך, השחיטות.

הסמסטר התחיל, נראה שהולך להיות מעניין אך עמוס. אני לוקחת שני קורסים ביחד עם עוד שני אנשים מהעבודה, מה שנראה ממש נחמד. קורס נוסף הולך להיות עמוס אבל נשרוד. אני שוקלת לוותר על עניין התזה וללכת על תואר בלי. זה תואר פחות שווה ובלי אפשרות להמשיך לדוקטורט, אבל כרגע ממש לא נראה לי שאני ארצה מתישהו לעשות דוקטורט ובקשר לשווה, וול, לא כולם יכולים להיות הכי טובים, צריך שיהיו קצת בינוניים כדי שהשאר יוכלו להתבלט.

ניסיתי גם ללכת לחוגי ספורט של הטכניון. בשני בערב הלכתי עם חברה לשיעור עיצוב + מדרגה. המדריכה שם נתנה בסקווטים כאילו אין מחר שבו צריך לעלות ולרדת מדרגות. עד יום חמישי המשכתי לצלוע. חברה שלי התלוננה היום שעדיין כואב לה. מה לעשות, אנחנו מזדקנים. שבוע הבא נלך עוד פעם בתקווה שהפעם יהיה פחות כואב.

בבברכת שבוע טוב לכולם ושלא יהיו ימים יבשים כמו שהיו השבוע (40% לחות!!! אני הרגשתי את העור שלי מתקמט, את שפתיים שלי נסדקות ואת כל הוורידים שלי מתפוצצים. מה זה היה לעזזל?) ואולי גם שבוע גשום כי נמאס כבר מהחום.

איזה מעצבן

שאני מתווכחת עם מישהו במשך כמה ימים, בסוף משכנעת אותו שאני צודקת וישעזוב אותי באמשלו ובסוף מסתבר שהוא צדק.

מוביל הפרוייקט שאני עובדת עליו בא אלי יום אחד ואמר לי: הלקוח רוצה שנסביר לו למה בחרנו לעבוד בצורה כזו ולא אחרת. אני: משיקולים מערכתיים. הוא: הוא רוצה לדעת מה הם. אני: זה לא עניינו. הוא הגדיר דרישות, אנחנו עומדים בדרישות, שישב בשקט. הוא: אבל זה לא עובד ככה. אני:ממתי? הוא:מעכשיו. ככה ממשיכים עוד כמה דקות. בסוף הוא: טוב, אז תראי במסמך שאנחנו עומדים בדרישות. אני יושבת כמה שעות, משחקת עם הנתונים ומראה עמידה בדרישות. הוא לא מרוצה. לא מסתדר לו משהו. אני מנסה להסביר למה זה כן מסתדר, הוא מנסה להבין למה זה לא מסתדר. בסוף הוא הולך הביתה ואומר שנמשיך מחר. אחרי כמה דקות הוא מתקשר אלי: חשבתי על משהו. אני: לך הביתה, נדבר מחר. ממשיכים מחר. הוא מנסה להבין למה הצורה שבה אני מציגה עמידה בדרישות לא נכונה. אני מנסה להסביר למה כן. עוד חצי יום הולך על משחקים שבסופם אני אומרת לו שזה מה יש ועל יותר טוב משהו אחר יפגע. אבל אנחנו עומדים בדרישות. עוד כמה שעות ככה, בסוף הוא מוותר. למחרת בבוקר הוא אומר: אבל עדיין לא מסתדר לי. אני דופקת את הראש בשולחן. הוא: זה נראה לי כואב. אני: לא, זה בסדר. אני לא מרגישה כלום (משפשפת את הראש בכאב). טוב נו בסדר.

ואז מגיע המנהל. המנהל שלי הוא סוג של גאון. תענוג לראות אותו חושב. כיף לעבוד איתו. אבל יש 2 בעיות. 1: אי אפשר להתווכח איתו כי עד שאני מבינה את הצעד שהוא עשה ומה הבעיה בו הוא כבר 10 צעדים קדימה. 2. אצלו הכל אפשרי. ואם אי אפשר אז נלחץ קצת ונצליח. וכמובן שאפשר לעשות יותר טוב ואם משהו אחר יפגע אז נשב ונחשוב איך הוא לא יפגע. במשך דקות ארוכות הוא מסביר למה כן אפשר לעשות יותר טוב וכמה יותר טוב אפשר ואז חולף לו עם הרוח ונעלם באופק, משאיר אחריו אנשים מבולבלים שמנסים לעכל מה שקרה פה.

טוב, אז היום במשך כל היום ועד 8 בערב שיחקתי עם כל הנתונים וכל הדרישות ומסתבר שאפשר לעשות מה שטענתי שאי אפשר לעשות. והמוביל במקום להגיד לי אמרתי לך כמו בנאדם נורמאלי או כמו שאני הייתי עושה, אומר לי כל הכבוד. 

מוסר השכל מהסיפור: הכל אפשרי ואנשים חכמים מדי זה לא בריא לנפש.

לפינת הסיפור הקצר ולא קשור לכלום. ביום שישי נסעתי לי באוטו עם חלונות פתוחים ושמעתי טקטוק מעצבן מצד האוטו. בהתחלה שקלתי להתנהג כבחורה טיפוסית ולסגור חלון אבל קול קטן ומעצבן בצד הראש אמר לי שזה לא פתרון טוב (לעזאזל הסכיזופרניה הזו). אז ניסיתי לשכנע את עצמי שזה סתם משהו שהסתבך בחלק התחתון של האוטוו אבל גם זה לא עבד כי התקתוק היה סדיר והקצב שלו השתנה לפי קצב הנהיגה. בלית ברירה הגעתי למסקנה שמשהו תקוע בגלגל. ואכן הסתבר שבורג היה תקוע לו בתוך הגלגל. למרבה המזל האוויר לא ברח וככה יכולתי להמשיך לנסוע כל הסופ"ש ולהביא את האוטו למוסך רק היום בבוקר.  

מוסר השכל: אל תסעו עם חלונות פתוחים. זה גורם לבעיות וגם הורס את התסרוקת.

יומן קריאה-אחרי החשכה

בגלל שספרים מהווים חלק מרכזי בשעות הפנאי שלי החלטתי שזה המקום לשפוך את המחשבות שמעלה אצלי ספר. אז בתור התחלה הספר שסיימתי לאחרונה- אחרי החשכה של הרוקי מורקאמי. אני ואמא שלי מאד אוהבות את מורקאמי, היא קונה את הספרים שלו ומעבירה לי לקרוא.

הספר הזה לא אופייני לסופר. אין בו עלילות מוזרות. רוב הזמן הסיפור מאד מציאותי ובקטעים המוזרים שלו לא ברור אם הם באמת מתרחשים כמו שהם מתוארים או שזה רק מטאפורה למצב של הדמות. הספר מתרחש בלילה אחד בטוקיו, מתחיל אחרי החשכה ומסתיים עם הזריחה. לפרקים אין שמות והם ממוספרים לפי השעה שבה הם מתרחשים. במהלך הלילה הספר עוקב אחרי מספר דמויות שחלקן מתנגשות וחלקן קשורות אבל לא נפגשות.

מה שמאד מיוחד בספר הוא צורת הסיפור. הספר מתואר מבעד לנקודת מבט כלשהי שאנחנו- המספר והקוראים- מתסכלים דרכה. המספר מתאר לנו מה אנחנו רואים ומה אנחנו מבינים או לא מבינים מזה. אנחנו שולטים בנקודת המבט ולאן היא פונה ואנחנו אפילו יכולים לעבור דרך עולמות בעזרתה. אבל לנקודת מבט יש גם מגבלות. אנחנו לא יכולים לראות שני מקומות בו זמנית. בזמן שאנחנו מסתכלים על דמות אחת או שתיים שנפגשות אנחנו לא יודעים מה קורה לשאר הדמויות עד שלא מפנים אליהם את נקודת המבט ואז מנסים להבין מה קרה כשלא הסתכלנו לשם. ואנחנו לא יכולים להשפיע על המאורעות. הוא כותב: "כל מה שאנחנו יכולים לעשות בתור נקודת מבט טהורה הוא להתבונן. להתבונן, לאסוף מידע ואם זה אפשרי להכריע. אנחנו לא יכולים לגעת בה. אחנו לא יכולים לדבר אליה. אנחנו אפילו לא יכולים לרמוז לה בעקיפין על הקיום שלנו."

 לספר אין עלילה מרכזית. אין נרטיב קלאסי שכולל קונפליקט, עימותים, נקודות מפנה והתרה. חלק מהסיפור קרה לפני תחילת הספר או בזמן שלא הסתכלנו ואנחנו מגלים אותו מתך הקשבה לדמויות. אין התרה בסוף הספר. אנחנו פשוט נוטשים את הדמויות עם בוא השחר, נותנים להן להמשיך בנתיב שאת חלקו ראינו במהלך הלילה.

המלצה שלי- למי שאוהב ספרים שגורמים לחשוב, ספרי הרהור. לא מומלץ למי שאוהב עלילה מובנית עם התחלה אמצע וסוף.  למי שאוהב את מורקאמי אין מה להמליץ, הוא יקרא בכל מקרה.

ובחזרה לענייני יום יום. עוד סמסטר נגמר במועד ב'. הלך יותר טוב מאשר במועד א'. הציון לא יהיה גבוה אבל אני מאמינה שלא נכשלתי שוב ואולי אפילו יש סיכוי לציון לא נמוך. ועוד סמסטר התחיל. הפעם הקורסים נראים פחות קשים, מה שאולי ישפר בקצת את הממוצע הלא משהו. הסמסטר התחיל ברביעי (הטכניון חייבים להיות שונים משאר האוניברסיטאות שמתחילות מחר). באתי למזכירת לימודי מוסמכים לתת לה את הטופס הרשמה לקורסים. היא הסתכלה על השם שמופיע בטופס דיברה קצת, שאלה איזה סמסטר אני ופתאום קלטתי שהגליון ציונים שלי פתוח אצלה במחשב. אין לי מושג מתי היא הספיקה לעשות את זה, נראה לי שהמחשב מגיב להוראות קוליות (נו בטח, מחשב בטכניון, הוא בטח מנהל בעצמו את כל המזכירות). ואז היא התחילה לשאול על הציונים- מה עם הצעת נושא לתזה? -אין. -מה עם המלגה שלך? -אין לי מלגה, אני חיצונית. - טוב אז יש לך עוד 2 סמסטרים להגשת הצעת מחקר. מה עם הקורס X (זה שנכשלתי בו)? - מחר מועד ב. -שיהיה בהצלחה. מסתכלת קצת על הציונים. - מה קרה שתואר ראשון היה לך ממוצע כל כך טוב ועכשיו הציונים לא משהו? - לא יודעת, קשה לחזור ללמוד. -כדאי שתתחילי לעבוד על הציונים שלך כי יהיה לך קשה למצוא מנחה ככה. יופי. המזכירה נוזפת בי על הציונים שלי. מוכיח שמצבי לא משהו. אבל יהיה טוב.  

שיהיה לכולם שבוע טוב ולסטודנטים שבנינו סמסטר מעניין ומוצלח.

עייפה

לא ישנתי טוב הלילה כי היו לי חלומות רעים. אתמול הייתי בבית חולים 3 שעות עם חברה שלי. בלילה חלמתי שאני נשארת לישון שם אבל בגלל שעוד אנשים נשארו איתה לא היה לי איפה לישון ובגלל זה היתי עייפה בבוקר והיה לי קשה לנהוג הביתה (משום מה הביתה היה לקיבוץ ולא לבית שלי) ואז בבוקר (של החלום) שוב נסעתי לבקר אותה אבל היא היתה בבדיקות אז לא מצאתי אותה ובמקום זה ראיתי בבית חולים עוד אנשים שאני מכירה מהקיבוץ ולא רציתי להתחיל לדבר איתם אז התחמקתי במסדרונות ורציתי לנסוע לעבודה אבל כבר היה מדי ולא רציתי לנהוג כי עדיין היתי עיפה. אתם מכירים את התחושה הזו כשמתעוררים מחלום למצב של מעיין חצי מודעות, שאתם יודעים למשל שעכשיו לילה אבל שאריות של החלום נשארות במחשבה ואתם לא יודעים שזה לא אמיתי? אז היו לי המון כאלה, וכשכבר התעוררתי מחלום אחד קיוויתי שיגיע כבר הבוקר אבל בבוקר לא רציתי לקום. וכל היום הייתי עיפה ולא היה לי כוח לעשות כלום. אחד מהימים האלה שעוברים ומשאירים הרגשה של זה היה יום מיותר. רציתי ללמוד למבחן אבל לא היה לי כוח. גם אין לי כוח לחשוב על מה לכתוב אז רציתי לענות על השאלון השבועי אבל הוא נראה לי סתמי מדי. אני מתה מעייפות אבל אני לא רוצה לישון. אני לא יכולה להסביר למה, פשוט אני יודעת שאני לא אהנה מהשינה. ומחר הודעתי שאני לא באה לעבוד כי אני צריכה ללמוד למבחן אבל אני יודעת שיהיה לי קשה לקום כי אם אין לי שעת יעד קשה לי לשכנע את עצמי צריך לקום. נראה לי שאני פשוט אקרא עד סוף הספר או עד שהעיניים יעצמו מעצמן, מה שיבוא קודם.

מחר אולי יהיה לי מצב רוח יותר טוב.

אני גם רוצה סדנת אומן עם מאור כהן. אתם חושבים שאני יכולה לשכנע את הנהלת ישרא בלוג שאני בכיתה י"ב?

לכתוב, כי אין לי משהו יותר טוב לעשות

לא באמת שאין לי משהו יותר טוב לעשות. יש לי מועד ב ביום חמישי ואני ממש צריכה ללמוד אליו. פשוט אין לי כוח לזה. שבוע הבא מתחיל סמסטר נוסף. אני אוהבת ללמוד אבל הסמסטר הלא מוצלח האחרון קצת הוציא לי את הרוח מהמפרשים. חוסר התועלת שבחיפוש אחר מנחה, המאמץ והזמן שהושקעו בללמוד למבחנים שבסוף הניבו ציון אחד נכשל ואחד גבולי, הצורך בהחלטה לגבי איזה תחום אני רוצה ללמוד, פתאום זה כבר לא כיף. וגם האנשים. בתואר הראשון הרכתי מישהו בסמסטר ראשון ומאז עשינו כמעט את כל התואר ביחד. עשינו שני פרוייקטים ביחד. הינו מעבירים שעות בפתירת תרגילי בית, כתיבת תוכניות במטלב וריבים. הוא למד מה מעצבן אותי והיה עושה את זה בכוונה. הינו עושים הפסקות והולכים לשחות ביחד. אחרי סוף הלימודים עוד המשכנו ללכת לבריכה ביחד כל עוד הכרטיס סטודנט שלנו נשאר תקף. אח"כ עוד הלכנו יחד לים כמה פעמים ומדי פעם היתי באה לסרט אצלו ואצל חברה שלו. בחתונה שלו לא היתי צריכה לאשר הגעה, זה היה ברור שאני אבוא. אבל אז הם עברו לנהריה וכבר אי אפשר לקפוץ לראות משחק בחמישי או ללכת לים. וככה לאט התמוסס הקשר.

אבל זה לא מה שהתחלתי לכתוב. כמעט את כל התואר עשיתי איתו וקורסים שלקחתי בנפרד תמיד היו עוד אנשים שהכרתי. ועכשיו פתאום זה כולם אנשים חדשים. מדי פעם יש באחד הקורסים מישהו שהכרתי בתואר הראשון או מישהו שכבר היה איתי בקורס אחר אבל לא מישהו שאני באמת מכירה. לא מישהו שאפשר לשבת ללמוד איתו. גם בקורסים שבהם ההגשה היתה בזוגות עשינו חלוקת עבודה במקום לשבת ביחד. אז שבוע הבא מתחיל עוד סמסטר והפעם תיאמתי עם מישהו שעובד איתי וגם לומד תואר שני שניקח ביחד קורס אחד והפעם גם נעבוד עליו ביחד. ועכשיו הוא מנסה לשכנע אותי לקחת איתו עוד קורס שדווקא נשמע ממש מועיל ומסתדר לנו יופי מבחינת שעות. הבעיה היא שיש עוד קורס אחד שהמנהל שלי רוצה שאני אקח כי הוא מתקשר לעבודה (שמשלמים לי על התואר ועל חלק משעות הלימודים) ובכלל זה קורס חשוב לנושא שאני כנראה חושבת שאני רוצה לעסוק בו בתואר. שזה ביחד שלושה קורסים שאחד מהם אני יודעת בוודאות שהוא מאד עמוס (דווקא לא זה שאני לוקחת עם זה מהעבודה). אני לא יודעת איך זה יסתדר לי עם העבודה בעיקר לאור העובדה שמוביל הפרוייקט שאליו אני שייכת כנראה החליט שאני מתאימה להוביל ביחד איתו ונוטה יותר להעביר לי תחומי אחריות. מה שאומר שבעבודה אני אהיה ללחוצה וגם בלימודים. אז מצד אחד זה לקחת שלושה קורסים, 2 מתוכם עם מישהו שאני מכירה וסומכת עליו (ושיוולד לו ילד ראשון בינואר, מה שמערער קצת את הקביעה הקודמת), ומצד שני זה עומס בעבודה.

לחיים בכל מקרה לא יהיה לי זמן אבל זה לא באמת משנה כי גם ככה אין לי חיים.

אז שבוע הבא מתחילים ללמוד. בתור התחלה אני אלך לכל 3 הקורסים ותוך שבועיים אני צריכה להחליט אם לוותר על אחד מהם. וכמובן מועד ב'. תאחלו לי בהצלחה.

החברה שלי באשפוז. אסור לה לזוז כי החוליות בעמוד השדרה שלה סדוקות ולא רוצים שישברו. רציתי לבוא לבקר היום אבל אמא שלה אומרה לי שיש שם הרבה אנשים והכי טוב שאני אבוא ביום שני. אז רק דיברתי איתה בטלפון. היא עדיין נשמעת אופטימית אבל נדמה לי ששמעתי קצת יאוש בתוך המילים שלה. אני מקווה שדמיינתי את זה. מאד מקווה.

תשמחו ותהיו מאושרים

אז ביקרתי אתמול אצל חברה שלי. היא התחילה בהקרנות ואתמול היתה הפעם הראשונה. מסתבר שהמצב שלה ממש רע. היא הגיעה מאוחר מדי לבדיקה, הסרטן כבר הספיק להתפשט ב2 השדיים, עמוד השדרה ואולי גם בכבד. היא צריכה טיפול כימוטרפי דחוף אבל הרופא אמר שחייבים לעשות הקרנות קודם אחרת היא עלולה לקרוס מהכאבים. אמא שלי באה איתי כדי להגיד לה שאם היא צריכה עזרה כלשהי שלא תהסס לבקש. אני שמחה שאמא שלי כל כך נכונה לעזור, כי היא בקיבוץ ואני לא ואני חושבת שהיא באמת יכולה לתת לה הרבה ובאמת אכפת לה. החברה שלי במצב קשה. כשבאנו אליה היא היתה על סמים שקצת עזרו לה אבל סיפרה על המצב שהיה לפני שהאח של הקבוץ בא לתת לה זריקת מורפיום ואיך היא לא הצליחה לקום ואיך היא לא יכולה לישון בגלל הכאבים. חשבתי על זה שבאותו לילה אני לא הצלחתי לישון בגלל כאבי מחזור ואז חשבתי שאיזה מזל יש לי שזו הסיבה שבגללה אני לא מצליחה לישון ושאקמול אחד פותר לי את הבעיה אבל אצלה זה כבר מזמן לא מספיק.

כהכנה לטיפול היא גילחה את הראש. כרגע יש לה שיער קצוץ פרוותי כזה כמו שינייד אוקונור והאמת שהיא נראית ממש יפה. יש לה ראש יפה שמתאים לו קצוץ. כמובן שבהמשך זה לא יהיה ככה אלא ממש קרחת אבל זה יגדל מחדש. היא גם קנתה כובעים ממש יפים, עם לוק פריזאי אופנתי כזה. היא סיפרה שאיזה זקנה בקיבוץ שאלה אותה בטאקט אופייני לקיבוצניקים אם היא חוזרת בתשובה. כשבאנו היו הרבה אנשים בבית והחבר שלה היה מקסים. אני שמחה בשבילה שיש לה אותו, נראה לי שהוא בדיוק מי שהיא צריכה שיהיה איתה בתקופה כזו. שניהם משדרים אופטימיות. אם יש מישהו שיכול להתמודד עם כזו מכה זו היא. כי היא בנאדם טוב ואופטימי ומאמין ואני באמת באמת מקווה שהיא תתגבר ותבריא ותהיה בסדר.

אז למי שקורא פה אני אומרת תשמחו על זה שאתם בריאים. תשמחו שאתם חיים וקמים בבוקר, תשמחו על כל הצרות שיש לכם כי הן לא כאלה. תשמחו גם כשרע לכם כי עוד יהיה טוב. כי יש לכם למה לחכות, לקוות, כי עוד יהיה טוב. תשמחו והיו מאושרים כי החיים יפים ויקרים. ומי שנוהג להתפלל, בבקשה תתפללו גם בשבילה, כי אני אוהבת אותה.

חג אסיף- סיכום חג

עוד ערב חג אחד לאוסף. עוד אחד שבוע הבא ואז נגמר. חגים עושים לי רע. כל המשפחתיות הזו עושה לי מגרד.

במישור המשפחתי החג עבר בשלום. אמא שלי החליטה שלא נעים יש רק בלחם (או שזה קשה? ברח לי הדימוי). והחליטה סוף סוף לנהל שיחה עם אבא שלי לגבי איך נעביר את החג ביחדנס כל המשפחה + חברה חדשה של אבא (- אח שבחו"ל). אבא שלי לא הבין מה היא רוצה, מבחינתו זה ברור והוא לא מבין למה בראש שנה לא ישבנו ככה (כי אמא שלי החליטה שלא נעים לה). אז סוכם שיושבים ביחד וגם אח שלי מרוסיה בא. הסבר קצר- פרוייקט נעל"ה, נוער עולה לפני ההורים- הוא פרוייקט שבמסגרתו בני נוער מברה"מ לשעבר מגיעים לארץ ללא ההורים וחיים בקבוצה שמשולבת בפנימיה בארץ, בד"כ בקיבוצים. בפנימיה שאצלנו בקיבוץ (שגם אני הייתי בה- טראומת ילדות בפני עצמה) היו שתי קבוצות כאלה וההורים שלי, מאמצים סדרתיים (גם כן טראומת ילדות), מכל קבוצה כזו אימצו נער שהיה מגיע אלינו בשעות אחה"צ כדי שיהיה לו משהו דמוי בית. האחרון נשאר בארץ והביא איתו את אמא וסבתא שלו.

טלפון מאמא קוטע את כתיבת הקטע הזה. לפני חצי שעה היא התקשרה, תבואי לאכול איתי ואם אח שלך ארוחת בוהוריים. אני בנסיון התחמקות מתוחכם- ואם אני אבוא תלכי איתי אח"כ לחדר כושר? (יודעת שהתשובה תהיה לא). לא. אז אני אבוא אחרי שאני אחזור מהחדר כושר.

עכשיו היא מתקשרת שוב, תבואי ואני אלך איתך אח"כ לחדר כושר. יופי, אני מנסה להתחרות במניפולציות עם האלופה. תבואי עכשיו. למה? כי אני רוצה שתבואי לאכול איתנו. לא רוצה לבוא לאכול איתכם. לא רוצה להיות אח"כ תקועה בקיבוץ כי זה כבר לא הגיוני לנסוע חזרה לחיפה רק כדי לבוא שוב בערב לארוחה המשפחתית (מוסד מקודש שאסור להחמיץ). לא רוצה לנהל איתה שיחות, לא רוצה שהיא תשאל אותי את השאלות שלה, מה עשית השבוע (כלום), את מי פגשת (אף אחד), מה עם התואר שלך (תקוע), למה את לא יוצאת אם אנשים (כי לא בא לי), למה את לא מספרת לי כלום. היא רוצה שנהיה חברות, יש לה איזה מודל של אמאבת שמדברות על הכל. מצטערת, אני לא מתאימה למודל הזה. אף פעם לא התאמתי למודל שלה.

קטעה לי את חוט המחשה ועכשיו אני עצבנית עליה. בקיצור, החג עבר בשלום, נוכחו אמא, אבא, חברה של אבא, האח החייל, האח מרוסיה+אמא שלו+ סבתא שלו שלא יודעת עברית, אח של אמא + אשה+ילדים, אחות של אמא+חבר של אחות של אמא+ בן של החבר+חברה של הבן. בקיצור הרבה אנשים סביב השולחן, מה שעשה את השיחות קלות יותר ואת השתיקות פחות מעיקות.

בסוף הערב הסעתי את האח מרוסיה + 2 לחיפה. בכל נסיעה הביתה אחרי חג עולה לי בראש המחשבה מה יקרה אם עכשיו אני אלחץ על הגז עד הסוף, אעצום עיניים ו...

הפעם חשבתי על זה שזה יהיה יותר מדי אגואיסטי מצידי לעשות את זה כששלושתם באוטו.מזל שהם היו שם.

סיפרתי לאח שלי שביום כיפור הלכתי לסבתא להתנצל על זה שלא ביקרנו אותה בראש השנה (תקציר פרקים קודמים- אני ואח שלי באנו לבקר אותה בראש השנה (ביום, לא בערב) מה שגרם לעלבון גדול על זה שאף אחד לא בא בערב ראש השנה). הוא אמר זה גאוני, ככה היא חייבת לסלוח כי זה יום כיפור, את חשבת על זה? לא, זה היה רעיון של אמא, כן זה באמת נשמע יותר מדי מזימתי בשבילך.

תגובת סבתא שלי- אין על מה להתנצל, זה אשמתי שאני מצפה מאנשים ליותר מדי.

בכלל, כששאולים אותה מה שלומה התשובה היא תמיד פאנ-טאס-טי (נאמר בקול שלאוזן הבלתי מיומנת נשמע שמח). היא עונה ככה כי לטענתה זה מה שאנשים רוצים שהיא תגיד כששואלים אותה מה נשמע. מעניין ממי ירשתי את הציניות שלי.  

אני מצטערת שלא עניתי ואני גם לא אענה על התגובות לפוסט הקודם, פשוט אני לא יודעת מה להגיד אז אני פשוט לא.

בקיבוץ היו לי 2 חברות. הינו מין חבורה כזאת של 3 בנות שלא שייכות. שתיהן היו מיוחדות, אני היתי סתם. על אחת אחת מהן כתבתי בפוסט הקודם. התחלתי לכתוב עכשיו על השניה. הסיפור שלה ממש מעניין. אבל אז הרגשתי שאני לא יכולה לפרסם את זה. זה לא הסיפור שלי וזה לא נראה לי בסדר לשים אותו פה. כאילו שימוש לרעה בהכרות איתה.

 אז אני רק אכתוב את הסוף והוא שמסיבה שאני לא אפרט הקשר בינינו פשוט לא יכול להיות מה שהוא היה. אני לא יודעת מה היתה אמורה להיות המסקנה מהסיפור אבל היא כבר לא תגיע. לא משנה.

לפינת האופטימיות: ללכת לבריכה באמצע היום זה כיף. ניסיתי את זה היום. זה מרענן ונותן כוח להמשיך. נכון שהיתי צריכה להשלים את השעות שזה אומר לצאת מאוחר יותר מהעבודה בלי לקבל שעות נוספות אבל שווה את זה. חיים טובים.

אני יודעת שזה מעצבן הרבה אנשים שכל החופשים נופלים על סופ"ש אז תרשו לי לעצבן אותכם: אני מעדיפה את זה ככה. תקופת החגים היא בד"כ תקופה מתסכלת בשבילי. אני בנאדם של שיגרה, של רצף. הקטע הזה של לעבוד יום, חופש יומיים לעבוד יומיים וחוזר חלילה משגע אותי. אני לא מצליחה להכנס למוד עבודה ויש חופש, אני רק מתחילה להכנס למוד חופש וכבר צריך לחזור לעבוד. אז ככה נוח. עובדים ברצף ואז בסופ"ש דוחפים את הבולשיט של החגים. נוח.

לפינת another one bites the dust: עוד אחד בעבודה נכנע והתחיל לדבר על הצעות נישואים. זה שביעי כרגע. שניים התחתנו שבוע שעבר, אחד הולך לטעימות, אחד מחפש טעימות, אחד רב עם הרבנות ועוד אחד שלא מספר כלום.  הם נופלים אחד אחד.

ופינה אחרונה, פינת WTF: טרנטינו ודניאלה פיק??? אתם רציניים??? זה מתיחה, נכון?

זהו להיום. שבוע נעים ומועדים לשמחה.

זה לא קטע על יום כיפור

התקשרתי לחברה שלי מהקיבוץ לשאול אם היא באה איתי לארוחה מפסקת בחדר אוכל (כן, יש ארוחה מפסקת בחדר אוכל של הקיבוץ, תסגרו את הפה). היא לא ענתה לי אבל אחרי כמה דקות התקשרה אלי ואמרה לי לשבת. אמרתי לה שאני יושבת. אז היא סיפרה לי. מסתבר שיש לה סרטן בשד. לא יודעים עדיין באיזה שלב הוא, כל השבוע האחרון היא היתה בבדיקות שימשכו גם שבוע הבא ואז היא תדע אם יש עוד מה לעשות או לא. מזל שישבתי.

אני לא לגמרי בטוחה מהקול שלה אם היא הצליחה כבר לעכל את זה או לא. אני עדיין מעבדת. הבחורה הזו היא מיוחדת. אמנית. תמיד הלכה בדרך שלה. סיימה השנה תואר באומנות בבצלאל. יש לי בסלון ציור שהיא ציירה. כל מי שנכנס לא יכול להתעלם ממנו. לא ידעתי מה להגיד לה אז פשוט דיברתי איתה. היא סיפרה לי שהיא החליטה לקחת כלב כי פעולת הליטוף מרגיעה. אז היא הלכה לצער בעלי חיים ולקחה כלב עיוור. כל כך מתאים לה לאמץ כלב עיוור. שאלתי אותה אם הוא צריך כלב נחייה.

אני לא מאמינה אבל אם מישהו מהקוראים כן מאמין בבקשה תתפללו בשבילה שהבדיקות יעברו בשלום ושיגלו שהיא בשלב מוקדם מספיק ועוד יש מה לעשות. היא בנאדם מיוחד והעולם צריך אנשים מיוחדים כמוה. אני צריכה חברה כמוה.

לשנה טובה וכו'

עוד פעם נעלמתי. הפעם יש לי תרוץ. לא תרוץ ממש מוצלח אבל למי אכפת.

פתחתי את הבלוג הזה כדי לכתוב את כל הדברים שאני לא אספר לאף אחד כי הם פשוט לא מעניינים. סיפורים ומחשבות שעולים לי במהלך היום ואני רוצה לחלוק אותם עם החלל הוירטואלי. אבל אז פגשתי אותו. והוא לא רק טוב בליטופים וחיבוקים. הוא גם רוצה לדעת הכל. תספרי לי על היום שלך, תספרי לי על האנשים שדיברת איתם, תספרי על החברים שלך, על החיות מחמד שהיו לך, על ההורים והאחים והסבים והדודות שלך. וכבר לא נשאר לי מה לספר. הוצאתי את כל מה שהיה לי והוא רוצה עוד. והוא לא מפסיק לדבר. כאיו מפחד שאני אברח בתוך רגעי השתיקה. מספר על כל דקה ביום שלו. כל בן אדם שהוא דיבר איתו באותו יום אני מקבלת את כל ההיסטוריה שלו. הרצאות שהוא ראה באינטרנט, TED's talk, youtube,face book, ידעתי שיש סיבה שאני מחרימה אנשים שמנסים לצרף אותי לפייסבוק. הצורך הזה לדעת הכל כל הזמן, אני לא מסוגלת להבין אותו. והא לא מוכן לוותר ולהשאיר לי טיפה מרחב משלי. רגע אני עוצרת להסתכל על הגלים הוא חייב לדעת על מה חשבתי. והוא מתחשב. רוצה רק לפנק וללטף ומה שעושה לי טוב. סיפר לי שהיה לו חלום כחול עלי. שאלתי מה היה, הוא ענה הרבה חיבוקים וליטופים. איזה מין חלום כחול זה? אני שואלת אותו מה הוא רוצה הוא עונה לעשות לך טוב. די נו, אז כן, הוא יודע לעשות לי טוב אבל לעצמו כאילו לא רוצה כלום.

אז החלטתי שנגמר. עכשיו יגיע הקטע הקשה של להגיד לו. נראה לי שהוא הבין לבד אבל בכל זאת אני צריכה לאסוף אומץ ולהסביר. כי מגיע לו הסבר אחרי הכל. הוא בנאדם טוב ואני פשוט לא מסתדרת טוב עם כאלה.

אז שוב יש לי  דברים שאני יכולה לכתוב עליהם פה.

ראש השנה. כבר שנים שאני לא סובלת את החג הזה. לא זוכרת מתי זה התחיל אבל כל שנה מחדש לקראת החגים אני מתחילה לחפש טיסות לחול. כמובן שבסוף אני לא טסה לשום מקום כי אני ילדה טובה שחשוב לה לעשות טוב להורים שלה ולהיות איתם בחגים כי להם לא טוב ביחד, רק אם גם הילדים שם.

אז בחג הזה ההורים שלי סוף סוף התחילו להתנהג כמו פרודים. שזה אומר שאבא שלי עשה את הצעד המפחיד ביותר שאפשר לעשות בקיבוץ והביא את החברה שלו לארוחת החג. היא בתור קיבוצניקית מנוסה כבר הכינה את עצמה למודעה שתופיע בלוח המודעות למחרת. חברים ששידכו ביניהם התנדבו לשמש כיחידת סיוע וההצטרפו אלינו לשולחן האוכל למניעת מבוכה ועל מנת להבטיח שכל הסיפורים שיתרוצצו יהיו מדוייקים. אמא שלי בהתאם החליטה להרגיש לא בנוח להצטרף אלינו לארוחה. אז נכון שלה כבר מזמן יש חבר וכל הקיבוץ יודעים על זה. אבל אם היא מחליטה שלא נוח לה אז לא נוח. בפולניות מדוברת. אז מכיוון שהיא החליטה שהיא לא היתה מוזמנת בערב ראש השנה היא כמובן ציפתה שבחג השני אני ואחי נבוא אליה לארוחת ערב. כי ככה זה במשפחות פרודות, צריך לתת יחס לשני ההורים. ואת כל הרגשות  אשם היא החליטה לעשות לי בזמן שאני נוהגת כשהיא יודעת שאין לי דיבורית ואני עונה לה רק כדי שלא תדאג (פולנית).  אז בפעם השלישית שהיא התקשרה (בחצי שעה שלקח לי להגיע מחיפה לקיבוץ) כבר לא עניתי לה מתוך הנחה שהיא תציק לאח שלי במקום. לא יפה אני יודעת, אבל ממש לא בא לי לעשות תאונה מעצבים. אז כשהגעתי התברר שסוכם שאנחנו הולכים להגיד שנה טובה לסבתא ומשם ביחד עם הדודה והבן שלה הולכים כולם (כן כן, שני ההורים ביחד) לארוחת חג שני בחדר אוכל. כמובן שגם זה לא עבר בשלום מכיוון שכשהגענו לסבתא בבית המוגן (כי בית אבות נשמע מדכא) היא היתה עצבנית על זה שאף אחד לא בא לראות אותה בערב ראש השנה. דודה שלי ואמא שלי אמרו לה שהיא מדברת שטויות כי שתיהן היו אבל היא בשלה- אף אחד לא בא לראות אותי (ורק בני לא בא לבקר. אבל סבתא, אני בני). ברור שבאף אחד הכוונה היא לנכדים אבל שתי האחיות החליטו להתעצבן וככה הביקור נגמר.

וככה התחילה לה עוד שנה

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה

ולפינת האופטימיות- גשם!!! איזה כיף. ולא סתם גשם בוץ שמלכלך את האוטו. גשם חזק, נמשך כמעט 2 דקות שלמות. אני אוהבת חורף. וגם קיץ, אבל חורף יותר. הכי כיף כשאפשר להוציא את הפוך. עוד מעט.

שתהיה לכולנו שנה טובה וגשומה ושיתגשמו כל משאלותינו.

שמונה פרות התאבדו בשוויץ

הן קפצו מאיזה הר, לא לגמרי ברור למה. כנראה נבהלו מסופת ברקים. שמעתי את זה עכשיו בחדשות בדרך חזרה מהחדר כושר. נשבעת לכם, הקריין התאפק בכוח לא לצחוק כשהוא קרא את החדשה הזו. הוא משך אותה והקריא כל משפט לאט וברור כדי להנות עד הסוף מהרעיון. מי אמר שחדשות הן תמיד מדכאות.

אני יודעת שזה לא בסדר וקובי מידן תכף יבוא אלי הביתה לנזוף בי אבל כשיצאתי לחדר כושר בכוונה השארתי את המזגן דולק ואיזה כיף היה לחזור לבית קרררר. אני תיכף אכבה אותו כשאני אכנס למקלחת אז יהיה בסדר ולא יגמר מאגר החשמל במדינה (אני מקווה). בכלל, מה זה הקטע הזה בזמן האחרון להפיל על הציבור את בעיות המדינה? חברת החשמל לא מסוגלת לספק חשמל אז במקום להפריט אותם ולאיים עליהם אומרים לציבור לחסוך חשמל תוך שידור פרסומת לא סמוייה בכלל לנורות "חסכוניות". כבר כמה שנים שממשלות ישראל לא עושות כלום לפתרון בעיית המיים במדינה אז במקום להוציא מכרז להטפלה ויבוא מיים מטורקיה במיידי מטילים עונשים על הציבור. עוד מעט שר התחבורה יצא בקמפיין שקורא לנהגים להשאר בבית כדי לפתור את בעיית התאונות בכביש. דרך אגב, זה רק אצלי שאחרי חודש שימוש הנורות האלה מאבדות חצי מעצמת ההארה שלהן? חסכוניות עלק.

 עוד שבוע עבר ועוד שבוע מתחיל. בתחילת השבוע הקודם כאב לי הגרון. בד"כ זה לא מטריד אותי אבל בגלל שבדיוק חזרתי מלונדון ואם כל הפאניקה סביב חזירים שעושים אפצ'י החלטתי לגלות אחריות ציבורית ורכשתי לעצמי מד חום. כמובן שקיוויתי לגלות שיש לי חום וכך לקבל תירוץ להשאר בבית עוד קצת, זה לא כי אני רוצה, פשוט מגיפה והכל אתם יודעים. אבל לא. סתם כאב גרון שלקראת סוף השבוע הפך לצינון. גם הוא בלי חום. אי אפשר לסמוך על חזירים.

בברכת שבוע טוב ובריא לכולם נחתום.

חתולים הם זונות של ליטופים

וגם אני

אני אוהבת את החיבוק הזה של פגישות ראשונות, כשעוד לא הגענו לסקס, רק הציפיה. כמו אתמול . פגישה שנייה. בערב על חוף הים. היא בחור גדול עם ידיים חמות וחיבוק חזק. חיבוק שאומר אני לא אתן לך ללכת. רוח קרה, הוא עוטף אותי בחיבוק ואני נמסה לגמרי. הוא מלטף את העורף, מנשק את הצוואר, מחזיק אותי שאני לא אפול ובאותו זמן מפיל אותי כדי שאני אהיה יותר קרובה אליו.

הוא אמר שאני מתפנקת כמו חתולה. הוא כנראה צודק. כמו חתולה גם אני מתמסרת לליטופים. כמו חתולה, גם אני בסוף אסתובב ואלך לחפש פינוק במקום אחר. כי חתולים לא שייכים לאף אחד, הם הולכים למי שעושה להם טוב. עד שנמאס להם.

למה תמיד אלה שאני מעוניינת בהם לא מעוניינים בי אבל אלה שאני לא ממש נופלת מהם נופלים עלי? רק שתי פגישות וכבר קיבלתי 10 סמסים במהלך השבוע החולף. מה שלומך, מה את עושה, אני נוסע לפה, אני פוגש שם, אני רוצה לראות אותך. תרגיע, לאט לאט. לו יש חברים בכל מקום וסיפורים מפה עד הודעה חדשה ואז הוא עוצר ואומר עכשיו תספרי את משהו. אין לי מה לספר. לא שולפת סיפורים מהשרוול. לא איתו. אני אוהבת את רגעי השתיקה, הוא חייב למלא אותם. ורוצה לדעת הכל. כי הוא בטוח שיש משהו מאחורי השקט שלי. בטוח שיש עומק מתחת לפני השטח. וכרגיל אני תוהה האם הוא יספיק לגלות שהוא טועה או שאני אלך לפני.

אבל החיבוקים והליטופים. אני זונה של ליטופים.

דברים קטנים מגיר

אזהרה- פוסט זה מכיל תמונות (לא שלי, לא לדאוג).

במקרה הגיעה לביתי מצלמה דיגיטלית (השאלתי מאמא שלי לטובת הטיול ועוד לא החזרתי). אז החלטתי לנצל את ההזדמנות לחשיפה של תחביב מוזר שלי-  גילוף דברים קטנים מגיר.

שימו לב לכמה אני מוכשרת (לא):  

קשה לראות אבל הפרשים יצאו ממש חמודים. אני מרוצה מהם.

קבוצת אנשים וחתול:

הפרוייקט האחרון שלי: גלגל המזלות (קשה ליצור פוקוס בכזה גודל):

הבתולה בנפרד כי היא צריכה רקע שונה (וגם כי היא יותר גדולה מכל השאר):

כבונוס קבלו סנאי לונדוני:

מה הבאסה- שנגמרה לי הבטריה במצלמה. למה זה באסה? כי היום בערב כשהגעתי הביתה היתה לי שקיעה מדהימה בקצה הרחוב.  הרחוב שאני גרה בו נגמר בדיוק בקצה המצוק שפונה מערבה ככה שאם מתקדמים קצת מהבית שלי רואים את כל הדרך למטה ואת כל טירת הכרמל עד הים. והשקיעות שם מטמטמות. וכשסוף סוף גם אני מגיעה בזמן לשקיעה וגם יש לי מצלמה בתיק אז היא לא עובדת. אז פשוט תצטרכו להאמין לי שהמראה היה מהמם. עמדתי והסתכלתי על השמש שהתחילה ככדור אדום בוהק וסיימה כפס דק שנעלם מעל המיים.

לונדון חכי לי

יום ראשון, שלוש בלילה, תחנת רכבת חוף הכרמל.

על הרציף 3 זוגות, כולם עם מזוודות. איזה עוד סיבה יש לנסוע למרכז בשעה שבה בני אדם לא אמורים להיות בהכרה.

עם הזמן מגיעים עוד אנשים שלא כמוני לא לחוצים כל כך שיחמיצו את הרכבת ובסוף מגיעים 30 דקות לפני הזמן. כולם עם מזוודות. בזוגות או יותר. אני עם ספר.

הרכבת מגיעה בזמן. אני על הרכבת בדרך לנתב"ג, בבנימינה עולה חברה שלי על הרכבת. לאחר מספר נסיונות לא מוצלחים בסוף אנחנו מצליחות להפגש בקרון האחורי. לונדון לא מחכה לנו אבל אנחנו לא נהיה לבד (פשוט כי כל עם ישראל ודודתו נוסעים לחול באוגוסט ולונדון היא יעד מאד פופולרי כפי שגילינו).

יש לנו מין קטע כזה בעבודה של חופשה מרוכזת באוגוסט. כולם לוקחים חופש. סוגרים את המפעל ולא משחקים. אז שכנעתי חברה לעבודה ויחד החלטנו על לונדון. טוב נו, היא החליטה על לונדון, אני רק רציתי לא להיות בארץ בחום הזה. נדוש, אני יודעת, לטוס באוגוסט אבל זה לא אני בחרתי את המועד.

בעיה קטנה- הבחורה דתיה. אוכלת רק במקומות עם תעודה. טוב נו, חשבתי לעצמי, אוכל אף פעם לא היה נושא מרכזי אצלי, אז במשך כמה ימים אני אחיה ביחד איתה על סנדוויצ'ים שנקנה במכולת הכשרה שחייבת להיות איפשהו. או על מנות חמות. כמה טעיתי. היא מצאה את הרחוב היהודי בלונדון (כמובן שיש כזה, מה חשבתם) וסוכנת הנסיעות מצאה לנו מלון באותו רחוב. למסעדה של המלון שהגישה את ארוחת הבוקר היתה תעודת כשרות. גם לכמעט כל מסעדה שנייה ברחוב כולל המסעדה הסינית, כולל דוכן ה pita humus palafel,  מסעדת דיזינגוף, מסעדת Me-Tsu-Yan (רק כשקראתי את השם בקול רם הבנתי שזה לא מסעדה תאילנדית), מאפיית הביגל כרמל והשוק yarok. באופן לא לגמרי מפתיע הפאב שנקרא פלורנטין לא החזיק תעודת כשרות.

למי שתהה איפה שוהים כל הנופשים הדתיים בלונדון- שם. שמענו שם יותר עברית מאנגלית, כולל נינט בארוחת הבוקר.

חוץ מאותו רחוב נתקלנו בעברית פה ושם אבל הם לא עשו יותר מדי רעש.

4 ימים בלונדון, לא כולל היום של הטיסה חזרה. זו לא הפעם הראשונה שלי, הייתי שם אם אמא שלי לפני שנתיים בערך, גם אז לאותו משך זמן. אז זה הרגיש מספיק. הפעם זה היה קצר מדי. שתינו התבאסנו לחזור. זה נכון מה שאומרים, שהאנשים שמטיילים איתם עושים את הטיול. למרות ששני הטיולים היו באותה עיר הם היו בעלי אופי שונה לחלוטין. העדפות שונות, תכנון זמנים שונה. זה לא היה אותו טיול.

כמובן שאי אפשר שלא ללכת למיוזיקל. ביום הראשון בעיר הגענו לנקודת מכירת הכרטיסים והחלטנו על משהו שנראה מבטיח- wiked , הסיפור מאחורי המכשפות של ארץ עוץ.

המחזה היה מצויין, גם מבחינה איכותית וגם מבחינה רעיונית. הסיפור היה מרתק ונתן נקודת מבט שונה על הסרט. אני אוהבת סיפורים כאלה, סיפורים על הדמויות שמופיעות ברקע של סיפור ידוע ששופכים עליהן אור חדש.

עוד בעיה קטנה- בערך בסביבות צהרי היום השני התחלתי להיות מודעת באופן כואב לעובדה שהעבודה שלי כוללת ישיבה מול מחשב 10 שעות ביום. בטח שלא הליכה עם תיק(לא כבד) על הגב במשך 4 ימים שלמים. כל חלקי גופי מחו על ההרעה בתנאי ההעסקה. הכתף הפכה למאובנת, רומזת שאולי תיק עם רצועת כתף אחת שיושב בהצלב הוא אמנם נוח לשימוש אבל לא ממש נעים לגב. ביום השלישי הכתף הביעה הזדהות עם פינק פלויד ושירם comfortably numb. מה שלא מרגישים לא כואב. הרגליים דוקא הסתגלו די מהר. כנראה שהחדר כושר בכל זאת תורם משהו. הגב התחתון לעומת זאת פתח בעיצומים ביום השני ולא וויתר. ביום השלישי הוא כאב עם כל צעד. ביום הרביעי כל פעולת התכופפות לטובת ישיבה או להרים משהו הפכה לעינוי. אבל לא אני אכנע לסחתנות. אני פה ל4 ימים ואני אהנה מכל יום עד תומו ולא משנה בכמה כאבים זה יעלה לי. מי צריך גב תחתון בכלל. יש לי עוד חיים שלמים של ישיבה לפני, פה אני עומדת. והולכת.

יש את הקטע הזה של ישראלים לציין תמיד כמה הבריטים מנומסים ומסודרים. דוקא כשהייתי שם לא חשבתי לעצמי בכל פעם וואו איזה נימוס. אבל אז חזרתי לארץ ונסעתי ברכבת וחשבתי לעצמי "חזרתי". תנו לי להגיד לכם משהו- זה לא שהבריטים מנומסים, זה הישראלים חיות.

אז עכשיו יש את הבאסה של אחרי חופשה, של חזרה לשגרה המשמימה ומיותרת. שיחת טלפון עם אמא שלי שכרגיל ביאסה לי את הצורה רק כי היא שאלה אותי מה אני עושה עכשיו. מה אני אגיד לה? כלום.

נהניתי, היה טוב, היה חשוב. הפעם אני לא אחכה שנתיים עד לחופשה הבאה. מי בא איתי בסוכות לאירלנד?

יש לי בעיית חשפופיות בבית.

 לאנשים רגילים יש ג'וקים, לי יש חשפופיות (חשופית=חילזון הומלס). אין לי מושג מאיפה הם מגיעים. מישהו יודע מה אפשר לעשות נגדם?

[ממבט בסטטיסטיקות גיליתי שאנשים מגיעים לבלוג שלי דרך חיפוש חשפופיות בגוגל. על מנת למנוע מצב כזה, להלן פ מיותרת]

על שינה חלומות

התקשרה אלי היום מישהי מהקיבוץ וביקשה להתחלף איתי בתורנות ערב. מישהי חדשה שלא מכירה אותי (אני מכירה אותה כי אני מהקיבוץ- כולם מכירים את כולם). אז אמרתי לה שאני כבר הרבה זמן לא בקיבוץ ובטח שלא עושה תורנויות ואולי היא התכוונה להתקשר לאמא שלי (קורה לא מעט). אז היא אמרה שלא, כתוב בדף תורנויות שאני תורנית מתישהו החודש. מתסבר שבאמת אי אפשר לעזוב את הקיבוץ.

הזכיר לי שלפני כמה ימים, אחרי המבחן האחרון, חלמתי חלום מוזר. חלמתי שאני באה לעבוד במפעל של הקיבוץ שבו עבדתי כשעוד הייתי שם בזמן התואר הראשון. אני לא בטוחה אם זה היה תורנות או סתם עבודה. כשהמנהל ראה אותי הוא אמר "בוקר טוב, מזמן לא ראינו אותך" ואז נזכרתי שבאמת לא היתי שם הרבה זמן כי התחלתי לעבוד במקום אחר (בפועל כבר עבדתי בשני מקומות אחרים מאז) ובעצם יש לי עבודה אחרת ואני גם מקבלת עליה כסף. (בקיבוץ לא מקבלים משכורת, עובדים כי צריך). ואז תהיתי למה בעצם אני באה לעבוד שם? ולמה אני לא הולכת למקום עבודה הנוכחי שלי? ניסיתי להזכר אם הודעתי בעבודה השנייה שאני לא באה ונזכרתי שבאמת לקחתי שבוע חופש כדי ללמוד למבחנים (לא נכון, באמת לקחתי רק יום וחצי ללמוד). ואז נזכרתי שבנוסף למקום עבודה השני אני בעצם כבר לא בקיבוץ אז אני לא צריכה לעבוד שם. אז החלטתי  שבכל מקרה אני לא אגיע למקום עבודה השני כי כבר מאוחר (היה רק בוקר, לא יודעת למה החלטתי שמאוחר) אבל די משעמם לי במפעל ואין יותר מדי עבודה אז אני פשוט אלך הביתה ואנוח. היה לי קצת לא נעים מהמנהל שבדיוק ראה שבאתי לעבוד וגם לא מצאתי את הנעלים שלי (???) אז עשיתי סיבוב קצר במפעל, ישבתי קצת בחדר קפה, נעלתי את הנעליים (שהיו שם  כל הזמן?) והעמדתי פנים שאני הולכת לארוחת בוקר. אז התעוררתי וחשבתי לעצמי איזה כיף זה שאני לא צריכה לעשות יותר תורנויות או לעבוד בעבודה משעממת ומונוטונית. מחשבה טובה, עושה את כל עניין הלקום בבוקר קצת פחות קשה.

היה לי גם חלום לא מזמן שאני עושה תורנות שישי- שזה אומר הגשת ארוחת ערב ביום שישי. אבל החלום הזה לא היה יותר מדי עלילתי.

יום שישי בבוקר התעוררתי מוקדם בדאגה של מה השעה ולמה השעון לא צלצל עדיין ואז נזכרתי שהיום יום שישי ואני לא עובדת אז חזרתי לישון. איזה כיף. אני לא מבינה את האנשים שאומרים שלישון זה בזבוז זמן. לישון זה כיף. אני זוכרת שבבית הספר קראנו את הסיפור "לישון" של צ'כוב ואני ממש הזדהיתי איתו. שעון מעורר זו אחת ההמצאות האכזריות יותר של תוקפתנו. אחד הדברים הכי מדכאים שיש זה להתעורר ולגלות שהשעון המעורר החליט לצלצל מאוחר מדי ועכשיו אני חייבת לקום תוך חמש דקות בלי הטקס של לכבות את השעון 5 פעמים ולחזור לישון "רק עוד 5 דקות". ב "רק 5 דקות" האלה אני מספיקה לעבור מחזור שינה שלם כולל חלומות. בד"כ הצלצול של השעון מתערבב עם החלום ולוקח לי זמן להבין מה זה הרעש הזה ואיך מפסיקים אותו. עוד דבר שיכול לדכא אותי על הבוקר זה לחלום אני קמה בבוקר ומתארגנת ויוצאת מהבית ואז להתעורר ולגלות שצריך לעבור את כל התהליך עוד פעם. גם חלום על עבודה יכול להרוס בוקר, למרות שזה יותר מעייף ממדכא. בכלל, לפעמים חלומות יכולים להשפיע עלי קשה. כמה פעמים קרה לי שהתעוררתי וממש היתי עצבנית על מישהו בגלל משהו שהוא עשה בחלום.

היכולת סינון הפרעות שלי בזמן שינה היא מאד משוכללת. זכור לי פעם שהאקס (אז הוא היה די טרי) התקשר אלי משום מה ב1 בלילה. אני זוכרת את עצמי מתוך חלום שומעת רעש ומחפשת את המקור שלו.  היה לי אז מכשיר כזה שהאיר את כל החדר, התהפכתי כמה פעמים במיטה ופתחתתי עיניים. ראיתי משהו מאיר אז שלחתי יד לקחת אותו. הסתכלתי וראיתי שאני מחזיקה את הטלפון. המחשבה שלי היתה כזו- הטלפון עושה את האור ורעש, הממם,  זה הגיוני. ואז ראיתי שכתוב על המסך רועי (הטלפון בינתיים המשיך לצלצל). אז תהיתי מי זה לעזאזל רועי??? בהיתי במכשיר במשך כמה דקות בזמן שהוא צלצל בנסיון להזכר מי זה רועי. הטלפון הפסיק לצלצל והמסך נכבה אבל זה הטריד אותי מי זה רועי אז נכנסתי לספר הטלפונים. ראיתי שכתוב לי שם רועי ורועי בית. רק אנשים חשובים רשום לי המספר שלהם בבית אז הסקתי שהוא כנראה מישהו חשוב. בסוף נזכרתי מי זה רועי אז נרגעתי וחזרתי לישון. בבוקר ראיתי שבאמת היתה שיחה שלא נענתה ב1 בלילה מרועי אז ידעתי שלא חלמתי את זה.

לפני שנה וחצי בערך תפסתי איזה וירוס שעשה לי מסיבות בגרון והעלה לי את החום לרמות שלא היו מביישות את הנגב. לא הצלחתי להרדם בלילה כי כאב לי הגרון והרגשתי יובש וכאב ראש ומה לא. באמצע הלילה הלכתי למטבח לשתות מים. אני זוכרת את עצמי מוזגת מים לכוס, שותה, מניחה את הכוס, ואז מתעוררת על הרצפה של המטבח, שעונה על הקיר, תוך כדי שאני ממלמלת משהו. גררתי את עצמי חזרה לחדר שלי, טיפסתי למיטה, כיביתי את האור ופתאום לא יכולתי להחליט אם כל הקטע הזה עכשיו באמת קרה או שבדיוק התעוררתי וכל זה היה חלום. החוסר ידיעה הזה ממש הטריד אותי עד כדי זה שחשבתי על דרך לדעת את האמת- מחר בבוקר אני אבדוק אם יש כוס על השיש, אני יודעת שבערב לא היתה כוס על השיש כי שתפתי כלים והשותפה שלי לא תשאיר כוס על השיש ככה שאם יש שם כוס אז זה לא היה חלום. בבוקר לא היתי צריכה ללכת למטבח לבדוק. סימן כחול סגול בקוטר של כ 10 סנטימטרים בצד הגב העיד שלא רק שאני הגעתי ממצב עמידה למצב ישיבה על רצפת המטבח, אלא שגם עברתי בדרך בתוך הדלת של הארון.

התכוונתי לכתוב על חלום אחד ובסוף יצא שנסחפתי והתחלתי להזכר בהיסטוריה עתיקה. בגלל זה לכתוב זה כיף.

היום הורדתי איזה 3 קילו

על הרצפה של המספרה. אחד הדברים הכי כיפים שיש, להכנס לספר עם שיער ערוך עד השכמות ולצאת עם קארה. סוג של רענון. אין את המשקל הזה שיושב על הגב. בבת אחת זה מרגיש אחר, שונה.

אז למה לא היתי פה הרבה זמן? לא יודעת. פתאום לא היה לי יותר חשק לכתוב. זה התחיל בתקופת מבחנים שבה ניסיתי לשכנע את עצמי ללמוד ולשים בצד כל הסחה. הבלוג הזה היה אחת ההסחות היחידות שבאמת הצלחתי להמנע מהן. לא נגמר בטוב. נכשלתי בקורס, עכשיו אין ברירה, חייבים מועד ב'. in the little.

ואז יצאתי עם מישהו. נפגשנו כמה פעמים, היה ממש נחמד, זורם. כמובן שלא יכל להמשך יותר מדי זמן. הוא טוען שלא נראה לו שאנחנו מתחברים. אני משדרת לו חוסר עניין. בצירוף מקרים מדהים זה קרה בדיוק אחרי ששכבנו ולא הסכמתי לרדת לו. שילך, יבואו אחרים. או שלא. אני צריכה חתול.

 ואם כבר אני בעניין תלונות לפני שבוע לא היה לי גז ולא מיים חמים שזה לא צירוף מקרים, פשוט המיים מחוממים בגז. אז התקשרתי לבעלת הדירה שלי, שגרה באותו בית מאחר וזה יחידת דיור. היא אמרה לי "אה כן, יש עבודות בגז. מחר הם אמורים לסיים". הם לא סימו מחר. בסוף השבוע כבר היה לי גז. מיים חמים עדיין אין. היא בכלל לא ממש זוכרת שאני שם. באותה הזדמנות גם הזכרתי לה שהחוזה שלנו נגמר בסוף החודש ואמרתי שאני רוצה להעריך אותו. לא נשמע כאילו זה הזיז לה יותר מדי. "טוב נדבר בסוף שבוע". כמובן שלא דיברנו בסוף שבוע. אולי בחודש הבא כשהיא תנסה להפקיד את הצ'ק הבא ותגלה שהוא לא נמצא היא תזכר לבקש ממני צ'קים חדשים. גם ככה היא תמיד מפקידה אותם רק במצע החודש. טוב נו, יש לה וילה בדניה, זה לא כאילו יש לה בעיה בתזרים מזומנים. בעקרון אני אמורה לשלם לה חשבון חשמל פעם בשלושה חודשים. אז אחרי השלושה חודשים הראשונים היא התקשרה להזכיר לי לקרוא את המונה. קראתי אותו ואמרתי לה את התוצאה. היא אמרה שהיא תחזור אלי עם החשבון של כמה אני חייבת לה. לא חזרה אלי. אז אני התקשרתי אליה אחרי כמה ימים ושאלתי אותה מה קורה. התשובה שלה היתה משהו כמו "עזבי, זה סכום קטן, נתחשבן עוד 3 חודשים". לא שווה לה ללכת לבנק בשביל כזה סכום.

מכתב קורע לב שמצאתי על השמשה של האוטו שלי:

"לבעלי הרכב שלום. אנחנו גרים ברחוב <הרחוב שלי מול הבית שבו אני גרה> במשך 23 שנים. המגרש שלנו הגיע עד מחצית הרחוב ואולצנו לוותר על חלק ממנו לצורך רחבת חנייה ואף סללנו אותה על חשבוננו. ...בלה בלה בלה הסכם בין כל השכנים בלה בלה בלה החנייה שלנו... לאחרונה הרכב שלכם חונה מול שער ביתנו ואנו נאלצים לחפש חניה במקום מרוחק, דבר שמקשה עלינו מאוד. ... בלה בלה בלה שכנות טובה בלה בלה בלה התחשבות... תודה. 

אני חייבת לציין שממש השקיעו. מספיק שהיו כותבים שזה החנייה שלהם ולא היתי חונה שם יותר (לפחות לא כשיש לי אפשרות אחרת) אבל אחרי כזו השתפכות איך אני יכולה אפילו לחשוב על להתקרב אליה. טוב נו, אני אעבור לחנות בצד השני של הרחוב.

עוד שנה, קיבינימאט

מחר אני מזדקנת בשנה. שונאת יומולדת. עוז תזכורת לכך שעוד שנה עברה ואני מי אני מה אני.

אז מה קרה בשנה האחרונה:

עברתי דירה, מדירה ישנה עם שותפה לדירה קטנטנה וחביבה לבד. יותר נכון יחידת דיור. רק אני והנמר שלי.
תמונה של נמר וחתול:

החתול כבר לא איתי. זכרונו לברכה. מסכן, גסס במשך שבוע, כל יום האכלתי אותו במזרק ודחפתי לו לפה משחה מזינה. פעמיים היה אצל הוטרינר, כל פעם קיבל זריקה הרדמה. כשהוא לא התעורר מההרדה נתתי לו סטירות כדי שיתעורר לפי הוראות הוטרינר. ריפדתי את הריצפה שלא יהיה לו קר. הבאתי לו ארגז חול כדי שלא יצטרך לצאת. לא עזר. בלילה הוא הלך לישון, בבוקר לא קם. קצת אחרי שהוא מת עזבתי את הקיבוץ. מאז לא רציתי לאמץ חתול חדש כי אני לא יודעת כמה זמן אני אשאר במקום אחד וזה ידוע שחתולים לא אוהבים לעבור דירה. קצת לפני שעזבתי את הדירה הקודמת בא גור קטן לבקר אצלי. כנראה שהוא היה שייך למישהו באיזור, אבל הוא החליט שאצלי יותר נחמד. השותפה שלי טענה שהוא לא מפריע לה אבל פעם אחת כשיצאתי מהדירה והם היו בפנים אז כשחזרתי מצאתי אותו מצונף בארון מתחת לטלוויזיה. בכל מקרה הוא לא נשאר הרבה. מצא מישהו יותר קבוע שיטפל בו.

אבל הנמר נשאר איתי.  ירושה מאיזה אקס. הדבר הכי טוב שיצא מהקשר הזה. כרגע הוא יושב על עדן החלון ומסתכל עלי.

עברתי מקום עבודה אבל זה היה לפני קצת יותר משנה. אבל אני חושבת ששנה שעברה לא באמת הערכתי עד כמה ההחלטה לעבור היתה נכונה אז אפשר לשייך את זה לשנה הזו.

התחלתי תואר שני. מה שאומר בעצם שסוג של חזרתי חזרה אחורה. אז את זה לא סופרים.

רשמית עזבתי את הקיבוץ. זאת אומרת עזבתי לפני יותר משנה אבל אז זה היה שנת חופש ורק השנה זה נהיה רשמי. שום הבדל.

ראיתי היום את התוכנית מחוברות. הקטע עם דודה מלכה (באמת מלכה, אין עליה) גרם לי לחשוב.  אני לא מפחדת לחזור לקיבוץ, להיפך, אני מפחדת שלא יהיה לי לאן לחזור. אף פעם לא השתייכתי לשם, ולא שלא רציתי, הם לא רצו אותי. למרות שגדלתי שם לא הצלחתי לפענח את הקוד החברתי שכולם חיים לפיו. היחידים שהצלחתי להתחבר אליהם הם אלה שחיים בשוליים. אולי בגלל שהם לא חושבים שכולם צריכים להתנהג לפי אותו קוד ולכן לא אכפת להם אם אני לא מתנהגת כמו כולם.

יצאתי עם כמה אנשים,  חלק (קטן) אני לא רציתי. אלה שכן רציתי לא רצו אותי. מה לעשות, אני רוצה את אלה שאין להם סיבה לרצות אותי.

עדיין לבד, עדיין בלי חיים.

עוד שנה.

ומי שמאחל לי מזל טוב אני שונאת אותו לכל החיים (או לפחות לשנה הקרובה).

 

תשובות לשאלון השבועי - כי היה אחד מעניין הפעם

באיזה צד של הכוס את שותה את המשקה שלך?
הצד שלא שבור. לצערי אין הרבה כאלו.

באיזה יד את מחזיקה את המזלג?
תלוי אם אני רוצה לאכול או לדקור מישהו

באיזה אצבע את מגרדת באוזן?
עם העיפרון שאני לא משתמשת בו לכתיבה. לפעמים אני מתבלבלת בינו לבין זה שאני לועסת. לא כיף.

מה הדבר הראשון שאת עושה כשאת קמה בבוקר?
מקללת את השעון המעורר תוך כדי שאני מרביצה לו באלימות כדי שיפסיק לצלצל. אולי בגלל זה הוא התחיל להיות נודניק במיוחד בזמן האחרון. הוא מצלצל כשלא צריך ולא מצלצל כשכן צריך.

איך את מחזיקה את הספר כשאת קוראת בשכיבה? ובישיבה?
עם הידיים. אני מניחה שאפשר להחזיק אותו עם הרגליים אבל איכשהו זה לא נראה לי נוח. כנראה שצריך גמישות מיוחדת בשביל זה. אולי אחרי שאני אצליח להגיע למשקל מטרה שלי אני אתחיל לעבוד על הגמישות.

מה הדבר הראשון שאת עושה כשאת נכנסת הביתה?
זורקת את המפתחות איפשהו, הולכת לשירותים, שותה מיים ואז מחפשת את המפתחות.

האם את נועלת קודם את נעל ימין או קודם את נעל שמאל?
זאת שיותר קרובה אלי.

האם את מלבישה גרב ונעל ואז עוד גרב ונעל או 2 גרביים ואז 2 נעליים?
אם להודות על האמת אני לא זוכרת. אני נועלת סנדלים רוב הזמן וכשאני נועלת נעליים אני לא מתרכזת בסדר הפעולות.

מה את עושה כשאת הולכת ברחוב וממש ממש משעמם לך?
מנהלת שיחות עם עצמי. אני מאד משעשעת את עצמי לפעמים.

תני דוגמא לחפץ בבית שלך שבחיים לא התעמקת בו. הסבירי.
כלי מוארך ושקוף שאספתי כשעבדתי במפעל כלי פלסטיק. אף פעם לא ניסיתי להבין מה המטרה האמיתית שלו. פשוט שמתי בו פסטה והנחתי אותו ליד החלון. זה נראה לי נותן אשליה של בית. כאילו יש אוכל במקום הזה.

האם כדי לכתוב את צריכה להתרכז בנקודה משעממת או להתבונן מסביב ולקבל מוזה?
אני צריכה הסחות. כשאני כותבת הטלוויזיה כמעט תמיד דולקת ברקע. ואם לא טלוויזיה אז מוזיקה. או משחק פריסל פתוח. אני חושבת שיש לי הפרעת ריכוז הפוכה.

האם כשאת הולכת את מסתכלת למטה או קדימה?
קדימה. אלא אם אני ממש מהורהרת (אם השיחה עם עצמי מאד מעניינת). אז המבט נוטה לצדדים.

כשאת חייבת לספר למישהו משהו, למי תחייגי ראשונה?
אין לי למי לספר, אז בד"כ האדם שראשון שאני רואה.

האם את קודם מפהקת ואז נמתחת או קודם נמתחת ואז מפהקת?
בו זמנית. אני multy tasking.

תני דוגמא להרגל שעם השנים את מבצעת ביתר מקצועיות.
גילוף גירים. יש לי כמה דברים ממש מושקעים. אם יום אחד אני אזכור להביא מצלמה דיגיטלית אולי אני אצלם אותם ואעלה תמונות.

אוווווווףףףףף

שמתי לב שהכותרת הזו נהיתה אופנתית ואני בחורה נגררת אז החלטתי גם.

עוד סמסטר עבר. עכשיו המבחנים. אני לא אוהבת את השלב הזה בסמסטר. היה מעניין, למדתי דברים חדשים, אבל עכשיו זה הזמן לשנן וללמוד טריקים למבחן. לא אוהבת את זה.

כשסיימתי את את התואר הראשון היתה לי עבודה אחרת שחשבתי שאני אוהבת. התחלתי לעבוד לפני סוף הלימודים במשרת סטודנט והמשכתי למשרה מלאה. היה מעניין אבל היה חסר לי משהו. חשבתי שזה הלימודים אז החלטתי על תואר שני. רק שהכיוון שאליו רציתי לקחת את התואר הוא לא התחום בו עבדתי אז לאחר הרבה התלבטויות עברתי לעבוד במקום אחר בתחום יותר קרוב למה שרציתי ללמוד ואז הבנתי מה היתה הבעיה במקום הקודם. זה לא באמת עניין אותי. זאת אומרת זו היתה עבודה מאתגרת אבל מונוטונית. בלי גיוון ובלי דברים חדשים שמאלצים אותי ללכת לספרים ולשאול אנשים וללמוד דברים חדשים על בסיס קבוע. ובעבודה החדשה יש לי את כל זה.  פתאום נהיה לי מעניין לבוא לעבודה. נתקלתי בבעיות מעניינות שהמשכתי לחשוב עליהם גם מחוץ לשעות העבודה והיו ימים שאפילו רציתי לקום בבוקר, שזה אחד הדברים השנואים עלי ביותר ביום.

ועם כל זה גם התחלתי ללמוד תואר שני. אז עכשיו אני עמוסה מאד ולא יודעת אם העבודה מפריעה לי ללימודים או הלימודים לעבודה.

לסיכום אפשר להגיד שבמישור המקצועי אני מסודרת.

עכשיו אני רק צריכה לגלות איך לעזאזל משיגים חיי חברה והחיים שלי יהיו יפים.

כתיבת קטע זה נקטעה באמצע עקב פלישה של מפלצת ענקית שנכנסה דרך החלון ומייד התחילה לתקוף את המנורה. אני לא יודעת מה עשה יותר רעש, הזמזום שלה או ההתנגשויות במנורה. נשמע כאילו משהו מתנפץ שוב ושוב. נאלצתי לכבות את כל האורות ולהכווין את המפלצת באדיבות החוצה.

אני לא מבינה חרקים, אם הם כל כך אוהבים אור, למה הם ערים בלילה? הרי משהו שמאיר בלילה חייב להיות אש או נורה נגד יתושים, בכל מקרה זה לא בריא להם.

קטע הזוי על עפרונות: לפני כמה ימים נעלם לי העיפרון מהמשרד. זה מאד הפריע לי. יש לי עוד עיפרון אבל הוא סגול והרגיל שאני משתמשת בו ונעלם הוא שחור. הסגול פשוט הרגיש לא נכון. כל כך לא נכון שהלכתי למזכירה וביקשתי ממנה עפרון חדש. היא נתנה לי אחד שמן מוזר אבל לפחות הוא לא סגול. היום כשהזזתי את התיק גיליתי את העיפרון השחור מתחת לערמת נירות. אני מרגישה שלמה שוב.

מישהו פעם אמר לי שהעיפרון הוא המחשבה שלו. הוא לא יכול לחשוב בלי העיפרון ביד. מאז שהוא אמר את זה הבנתי שגם אני כזאת. גם אם אני לא כותבת אני צריכה משהו ביד. זה בעיה כי אני מחזיקה את העיפרון בזמן שאני חושבת ואז אני ממשיכה להחזיק אותו בזמן שאני עובדת עם העכבר של המחשב. כתוצאה מכך אני לא מחזיקה את העכבר נכון ובסוף היום כואב לי בשורש כף היד. הכאב הזה נקרא עכבריסוס, זו בעיה נפוצה בקרב מהנדסים.

גילוי שערוריתי!!!

גבירותי ורבותי, חשיפה!!! בלינק הזה: http://www.haaretz.com/hasite/spages/1095829.html נמצא גילוי מזעזע. אני ממליצה לשבת לפני  שאתם קוראים אותו שלא תיפלו מהרגליים. ראש מינהל המזון האמריקני לשעבר חושף שם את אחת הקונספירציות המורכבות ביותר. שימו לב לזה- חברות המזון האמריקאיות גורמות לאוכל להיות- תקשיבו טוב- טעים !!! בכוונה !!! על מנת לגרום לנו לאכול יותר. אני מצוטטת: "מסעדות ויצרניות מזון עושות מניפולציה במרכיבי המזון כדי להגיע ל"נקודת האושר"... מדעני המזון משקיעים מאמצים רבים בניסיון להגיע לנקודה המדויקת שבה אנחנו חשים את העונג הגדול ביותר מהשילוב בין השומן, הסוכר והמלח." קוראים יקרים, זה לא אשמתי שאני לא מצליחה לרזות. זה אשמת חברות המזון שמפעילות מניפולציות פיזיות על המזון כדי שיהיה טעים. ואני מצוטטת: "אכילה מוגזמת נגרמת לא כתוצאה מהיעדר כוח רצון, אלא בגלל הגירוי הביולוגי שיוצר המזון המצוי בסביבתו של אדם "

לדעתי זה הזמן לצאת בקמפיין ציבורי כנגד כל החברות המרושעות אשר במרכזו נפרסם רשימה שחורה של כל חברות המזון שמייצרות מזון טעים. זה כבר יראה להם, המנוולים.

הכי מזעזע בקטע זה התיאור שבו ראש מינהל המזון לשעבר מנסה לעמוד מול, אני מצטטת, "עוצמתן של עוגיות שוקולד צ'יפס". אני יכולה לדמיין את העוגיה מחייכת חיוך מרושע בזמן שהיא לוכדת אותו בשדה הרוע שלה. הוא רוצה להתנגד לה אבל לא יכול לעמוד בפני הנימוחות האכזרית. הו שומע אותה קוראת לו וצוחקת, מואאאאאהההההההההה.

בשבוע הבא באמנון לוי חשיפה: עוגיות שוקולד צ'יפס מפתות ילדים תמימים באינטרנט.

 

וברצינות, הבנאדם צריך לתבוע את ההורים שלו שלא לימדו אותו לדחות סיפוקים.

דפוקים האמריקאים האלה. מי בכלל חושב שאוכל אמריקאי טעים? ועוד סניקרס?

 

דברים שלא אכפת לי למות תוך כדי #2

לאור בקשת הקהל http://www.skydiveinisrael.com/photosworld.html.

תמיד ידעתי שאם אי פעם אני אתאבד זה יהיה בקפיצה ממקום גבוה. לא שהיו לי אי פעם תוכניות כאלו אבל תמיד צריך תוכנית מגירה לכל מקרה שלא יבוא. זה לא יהיה מבניין גבוה, למשל הבניין של הפקולטה למתמטיקה שידוע כאתר חביב על קופצים. דרך אגב, אני לא מבינה איך אף אחד לא רואה את הבעיתיות בפרסום הציונים בחדו"א 1 מ' ליד המעליות של הבניין. וזה לא רק כי זה נדוש לקפוץ משם. גם מעזריאלי אני לא אקפוץ למרות שעד כמה שידוע לי אני אהיה הראשונה, מה שבהחלט מוסיף נקודות זכות לעניין. אם אני אקפוץ זה יהיה במקום אקזוטי. מפלי הניאגרה למשל. או הגרנד קניון (זה שבארה"ב, לא זה שבחיפה). או האמפייר סטייט בילדינג. איזה מזל שהוצאתי ויזה לארה"ב לאחרונה.

מה שטוב בתוכנית הזו זה שהיא מצריכה השקעה. אני לא יכולה סתם להחליט שנמאס לי ולגמור את העסק. אני צריכה קודם להחליט איפה זה יקרה ואז אני צריכה למצוא דרך להגיע לשם. מה שאומר לנסוע לפחות עד הגולן (הצוקים היחידים במדינה ששוים משהו נמצאים בגולן ובנגב ולנגב אנ מפחדת לנהוג). מה שאומר שיהיה לי הרבה זמן לחשוב לפני ביצוע המעשה. ככה אני אהיה בטוחה שזה באמת מה שאני רוצה ואני לא אצטער על זה כשאני אתעורר בבוקר מתה.

(אני לא היחידה שמכינה תוכניות כאלה. הם http://www.jimmyr.com/blog/Bunny_Suicide_Comic_Pics_226_2007.php הרבהיותר מקוריים).

אם הזכרתי את הגרנד קניון, אז היום ביקרתי בזה שבחיפה (איזה קישור מקורי, תודו), במסגרת הצורך לבקר את רופא הנשים שלי פעם בחצי שנה כדי שלא ירגיש מיותר. ניצלתי את הביקור לצילום חדש שיופיע על הרשיון. הנבלות האלה, בלי בושה גובים 400 שקל. על מה??? ועוד משחקים אותה נדיבים שהם נותנים לי להצטלם בחינם. תודה רבה באמת. הלוואי שתוציאו את ה400 שקל האלה על תרופות. אולי לפחות תהיה לי עכשיו תמונה נורמאלית ברשיון (סביר להניח שלא, לפחות באתי עם חולצה בצבע שמחמיא לי).

על מנת לעשות את הביקור יעיל ככל האפשר כדי להתגבר על השנאה שלי אל המקום הזה חיפשתי בגד ים. שבוע הבא יש טיול מטעם העבודה שכולל מים והבגד ים הישן שלי לא שרד את החורף, אז אין ברירה. אני לא הולכת ומעולם לא הלכתי עם ביקיני. לדעתי יש מעט נשים שנראות ממש טוב עם ביקיני, קצת בנות שנראות בסדר עם ביקיני והרבה שעושות כואב בעינים, אני משייכת את עצמי לקבוצה האחרונה. בשנים האחרונות בצעד נועז עברתי משלם לשני חלקים שנראים כמו שלם (נדמה לי שקוראים לזה טונגיני אבל אני לא אחראית לביטוי). אז נכנסתי לחנות וביקשתי כזה. המוכרת נתנה לי אחד ששני החלקים שלו באותו צבע ולכן הוא נראה כמו שלם. שאלתי אותה עם אפשר לערבב צבעים כדי שלפחות יהיה מעניין. היא אמרה שאי אפשר ובכלל זה זול. לא זול מבחינת מחיר, זול מבחינת מראה. סבתא שלך זולה, חתיכת סנובית. אז עברתי למשביר, מצאתי אחד נחמד ולא יקר ויצאתי משם במטרה לברוח כמה שיותר מהר. אני ממש לא אוהבת את הקניון הזה. בכללי אני לא אוהבת קניונים אבל בזה יש משהו ממש מעיק.

נקודה חיובית להיום (כי אני מעמידה פנים שאני אדם חיובי): מישהי בעבודה אמרה לי שממש רזיתי . איזה הרגשה טובה. שווה שעות רבות של רעב וכמיהה למתוק. וגם התחלתי ממש להנות מחדר כושר וקפה עם חצי כפית סוכר זה לא כזה רע.  

קצרים

משגע אותי: נהגים שמתקרבים לרמזור בדיוק כשהו מתחלף לכתום, מאיטים כמעט עד כדי עצירה בקו העצירה וברגע שמתחלף לאדום נותנים גז וחוצים את הצומת. חוסר החלטיות על הכביש זה לא בריא.

משעשע אותי: אנשים יוצאים מחדר כושר ועולים קומה אחת במעלית במקום המדרגות. 

אם כבר חדר כושר, ראיתי השבוע בחור שמתאמן על מכשיר גניקולוג. ואני חשבתי שיש מכשירים שרק בנות עושות.

(למי שאף פעם לא ראה גניקולוג או חדר כושר, מדובר על זה: http://www.energym.co.il/prodinfo.asp?id=711)

יש לי תפיסה איטית: אני עומדת אחרי רכב ברמזור (לא ההוא מקודם). הנהגת מוציאה יד מהחלון ועושה תנועות מוזרות. לוקח לי איזה דקה להבין שהיא עושה את הסימן האוניברסלי ללהדליק אורות. זה לא חכם להניח שכל הנהגים טפשים.

אני מפילה את עצמי: יש לי rule באאוטלוק בעבודה שאומר למחוק כל הודעה שהכותרת שלה מכילה מילים מסויימות. שלחתי למישהו מייל שמכיל אחת מהמילים האלו בכותרת. כל התשובות שהוא שלח לי מאז הלכו ישר לדואר זבל.

נמאס לי. בכללי. מהכל.

דברים שלא אכפת לי למות תוך כדי #1

צפייה בהר געש מתפרץ. בעקבות תוכנית בערוץ ההיסטוריה. אמנם המוות המתואר נשמע קצת לא נעים- לנשום אוויר רעיל ששורף אותי מבפנים, אבל המראה המדהים הזה של אש ועוצמה מתפרצים מתוך הארץ- שווה את זה.

אחרי 2 קטעים פסימים אחד אופטימי כי אני מנסה להיות אדם חיובי (לא כולל הדיבורים על מוות).

הדייט של אבא שלי ביום שישי היה כנראה מוצלח. והוא גם לא היה הראשון, היו כמה לפניו. אני שמחה בשבילו, מגיע לו. קצת עצבן אותי כשהוא אמר שהוא מתלבט בגלל שהיא נראית מבוגרת מגילה. ככה חינכתי אותו? לפסול על מראה? העיקר שיהיה לו טוב.

אח שלי חזר אתמול מטיול של שנה בכל יבשת אמריקה כמעט. באופן מפתיע הוא נראה בדיוק אותו הדבר כמו שהוא היה כשהוא נסע. לא שיער ארוך, לא זקן, נשאר מטופח בכל מצב. אחלה גבר. אני לא עשיתי טיול כזה כי זה פשוט לא חסר לי. לא אז ולא עכשיו. כסיימתי צבא ידעתי מה אני רוצה ללמוד כסיימתי ללמוד ידעתי במה אני רוצה לעבוד. באף שלב לא היה לי את הצורך הזה לעזוב את הכל ולנסוע. לפני שנתיים הייתי חודש במרכז אמריקה וזה הספיק לי לגמרי. לא שנמאס לי, אני עוד אחזור לשם כמה פעמים. פשוט אחרי חודש כבר רציתי לחזור למקום שלי. אני טיפוס מיושב.

אני מנוייה בבנק על שירות ששולח לי את הדואר לתיבת דואר באינטרנט. חבל לבזבז עצים על מכתבים שגם ככה אני לא קוראת, לפחות אין מחסור בביטים (בינתיים, עוד שנים יגלו שמשאבי הביטים מוגבלים ויצא קמפיין חסכון בביטים. כי אין לנו מרשתת אחרת (מרשתת=המילה שנתנה האקדמיה לאינטרנט) (סוגריים בתוך סוגריים זה תקין מבחינה תחבירית?)). לפני שבוע קיבלתי מכתב לסנייל מייל (דואר רגיל- אני מנסה להפיץ את המושג, אתם מוזמנים לעזור) שאומר שהרבה זמן לא נכנסתי לתיבר הדואר שלי ואם אני לא אכנס בקרוב יבטלו לי את השירות ויחזרו לשלוח לי את הדואר בסנייל (כנ"ל).זה איום מוזר: אם את לא תקראי את המכתבים שלך אנחנו נשחוט עוד עצים. וכל העצים שימותו יהיו על המצפון שלך כי לא קראת את הדואר שלך. מכיוון שאני אוהבת עצים (אלא אם הם נמצאים מעל החנייה ומלכלכים לי את האוטו) נכנסתי לתיבת הדואר שלי וסימנתי את כל המכתבים כנקראו. לעצים שלום.

ד.א. עותק של המכתב איום נשלח לי לתיבת הדואר האלקטרוני. אם לא תיכנסי לתיבת הדואר שלך ולא תקראי את המכתב הזה אנחנו נשלח לך אותו בסנייל. מוהאהאההאה

משימה לקוראים: נראה מי מצליח לגלות הכי מהר איך מסירים מסנג'ר מהמחשב. לי זה לקח חצי שעה בערך להעיף אותו והיום כשהדלקתי את המחשב המניאק התקין את עצמו שוב. אז הסרתי אותו עוד פעם והפעם גם את הקבצים שלו. אם הוא חוזר שוב אני מפרמטת את המחשב.

אני חושבת שאיבדתי את זה

הייתי בטוחה שהלך לי בסדר במבחן. לא טוב, אבל בסדר. עניתי על כל השאלות. הרגשתי שאני יודעת מה אני עושה וקיבלתי ציון עובר בקושי.

זה לא שהתואר הראשון הלך לי בקלות, אבל הסתדרתי. היו ציונים יפים, הבנתי את החומר. כשלא הלך לי טוב ידעתי שלא הלך לי.  פה הייתי בטוחה שאני יודעת מה אני עושה ובום, קיבלתי את הציון לפרצוף. בסמסטר שעבר היה קורס שלא הבנתי כלום, בקושי עניתי על חלק גדול מהשאלות במבחן ועדיין קיבלתי יותר מעכשיו. לא ציון יפה אבל יותר מעכשיו.

מכירים את ההרגשה הזאת שאתם בטוחים שמשהו הולך לכם, שאתם בסדר, ופתאום מגלים שלא?

פתאום גורם לחשוב על הכל מחדש. אם הייתי בטוחה שאני שולטת בקורס הזה וזה מה שקורה, מה יהיה עם הקורס השני שאני עושה, מה יהיה עם התואר? אולי בכלל זה לא זמן מתאים לתואר? סה"כ יש לי עבודה טובענית שאני די מרוצה ממנהי, מה פתאום דחוף לי לשלב שם עוד לימודים? זה כנראה נכון מה שאומרים, שאחרי גיל מסויים היכולות רק יורדות. מה עם עברתי את הגיל הזה?

דווקא היום בבוקר היתה לי מחשבה אחרת. חשבתי אולי לא היתי צריכה להתחיל לעבוד, אולי הייתי צריכה ללכת ללמוד full time עם מלגה. היה יותר קל למצוא מנחה, זה בטוח, יותר קל למצוא זמן. אני כל הזמן אומרת שאני יכולה להפסיק לעבוד שנה שנתיים. בעבודה יקבלו אותי חזרה אח"כ, הם אוהבים לשמור על האנשים שלהם. אבל גם אם אני אחזור לאותו מקום עבודה אולי זה לא יהיה לאותו תחום.  ואני אוהבת את התחום שבו אני נמצאת, את האנשים, את העבודה. אני לא אעזוב עכשיו, בדיוק כשאני מתחילה להעמיק.

לא יודעת. צריך לחשוב על זה.

המצב קשה

התקשרתי לאבא שלי להגיד לו שיחכה לי לארוחת ערב. אז הוא אמר לי שבאה אליו מישהי הערב. אבא שלי נפגש עם משהי הערב ואני לבד. חיים קשים

4 אנשים שעובדים במסדרון שאני עובדת בו הציעו נישואים לאחרונה

ועל עוד אחד מופעל לחץ קבוצתי שיצטרף. ואם מישהו תהה התשובה היתה חיובית לכולם (אני שאלתי). מיאש משהו.

לעת עתה ויתרתי על חיפוש חבר ועברתי לחפש מנחה לתואר. בכל זאת, התחלתי תואר שני לפני כמעט שנה, הגיע הזמן שאני אחליט מה אני רוצה ללמוד. באופן מוזר זה מרגיש די דומה. לשלוח מייל למרצה פוטנציאלי, במהלכו אני מנסה להשמע רצינית, מתעניינת, מוצלחת, לחזר בקיצור. ואז להפגש עם הפוטנציאלי, להפגין בקיאות בתחומי העניין שלו, להפגין רצון להשקעה. אח"כ לשמוע מה תחומי המחקר שהוא עוסק בהם כרגע, לחפש איך מה שאני מתעניינת בו משתלב שם. לא קל. נפגשתי עם אחד היום, התחנפתי קצת, קיבלתי שיעורי בית לקרוא את ההצעת מחקר שלו ולמצוא את החלק שיעניין אותי.  אבל למה באנגלית??? 

נקווה שהחיפוש יסתיים בהצלחה.

אני לא מבינה בנים

לפני שבוע זה היה רעיון שלו לנסוע לתל אביב סתם ככה כדי לא להשאר בחיפה. היה ממש נחמד והוא גם נראה נהנה. יום ראשון דיברתי איתו ואמרתי לו שיש לי מבחן ביום שני ואולי בא לו ללכת אח"כ לשתות משהו להעביר את הבאסה של המבחן (שהיה ברור שתבוא). הוא אמר שנראה לו שכן. ביום שני בערב, אחרי המבחן שאכן העלה את הצורך באלכוהולהוא היה עייף. אין לוח כוח. דיברנו כמה פעמים בסקייפ מאז, חמישי בערב הצעתי שנלך לים מתישהו בסופ"ש, ההצעה נדחתה במיני תירוצים. אז היום אחה"צ השארתי לו בסקייפ הודעה מושקעת שאומרת שבא לי עליו (מנוסחת קצת אחרת). הוא לא הגיב אם כי יש לציין שהוא מופיע כלא נמצא כך שיש מצב שהוא עדיין לא קרא את ההודעה. או שהוא סתם מתעלם.

אוף, דוקא ממש נחמד. לא מוצאים הרבה כאלו שהם גם פנויים.

איכשהו השבוע נראה עמוס. יום ראשון עשינו ערב על האש מחלקתי. אני גאה לציין שאני הייתי הדוחפת העיקרית לקיום הערב. יש לי צוות של לחוצי בית. כולם בראש של 'כן, יכול להיות ממש נחמד אבל אין לי כוח לארגן', 'איזה רעיון יפה, חבל שדוקא ביום הזה (ובכל שאר הימים) אני לא יכול לבוא',,למה לא ביום שישי?'. די מוציא את החשק. אבל בכל זאת, הלהבתי עוד שני אנשים וביחד הצלחנו לשכנע מספיק אנשים להגיע והיה כיף. בסוף גם נשאר אבטיח אחד. הוא נשאר עד יום חמישי, אז החלטנו אני ואחד המארגנים הנוספים של הערב לחתוך אותו ולחק לצוות. היה ממש משעשע להכנס לאנשים למשרד ולהציע אבטיח. כולם היו קצת מופתעים בהתחלה אבל שמחו.

יום שני היה מבחן. אני לא אומרת את זה לעיתים קרובות (או בכלל) אבל היה מבחן ממש יפה. קשה תחת אבל יפה. כזה שגורם לך להגיד 'וואלה, לא חשבתי על זה'. או אם זה באמצע מבחן 'קיבינימאט!!! לא חשבתי על זה בכלל'. נקווה שהציון לא יהיה מאד לא יפה.

שלישי יצאתי מהעבודה ב8 בערב כי הבטחתי למישהו שאחראי על הקבוצה שאני עובדת בה שאני מסיימת איזשהו מסמך עד סוף היום. אני חייבת להפסיק להבטיח דברים כאלו. במסגרת המאבק לקראת הקייץ שכבר הגיע הכרחתי את עצמי ללכת לחדר כושר שבאופן מפתיע היה מלא ב9 בערב. מה קורה לאנשים, אין לכם מבחנים ללמוד אליהם?

לא הולך לי הקטע הזה של הבגד ים. אני לא יודעת מה לעשות. אני מתנגדת לדיאטות  קיצוניות בהן אני מתנזרת לחלוטין מהנאות החיים הקטנות אבל זה לא הולך אחרת. אני אוכלת חצי ממה שהיתי אוכלת קודם, בלי מתוקים בכלל מלבד חצי פרוסת עוגה פעם בשבוע (שהולכת להעלם גם כן). בלי נשנושים בכלל, חטיף אנרגיה מופחת קלוריות לארוחת בוקר, חצי פיתה או טוסט לארוחת ערב. פעמיים בשבוע חדר כושר. ולא!!! כל פעם שאני עולה על המשקל הוא צוחק עלי.

ואז אני תוהה למה? למה אני טורחת? זה לא כאילו מישהו מסתכל עלי. ההוא מתחילת הקטע כנראה לא מעוניין, כל מי שאני מתעניינת בו גם לא מעוניין או תפוס. אני מתחילה לחשוב שפיספסתי את הרכבת. נגזר עלי להזדקן לבד עם 3 חתולים בבית.

אני צריכה לאמץ חתול. אבל חתול אמיץ וחוצפן. כזה שיצחק על הכלבים של השכנה שלי. על הפודל המטופש שלה זה לא בעיה, אבל הגולדן קצת יותר מאיים. חתול צריך להיות עם ביצים כדי להשאר אדיש ולא להראות סימני פחד. מה שאומר שאני לא אוכל לסרס את החתול וזה בעיה כי זה מנציח את בעיית חתולי הרחוב. או שאני אפתר מהכלבים. פעם אחת להשאיר את השער פתוח ולהלשין לאיסוף כלבים משוטטים. ככה יהיה לי שקט בבוקר. היצורים האלה כל כך נהנים לנבוח אחד על השני בשבת בבוקר, אני לא מבינה איך השכנה לא יורה בהם בעצמה.

עד כאן להיום. בתקווה ששבוע הבה יהיה יותר אופטימי.