יום חמישי, 25 בפברואר 2010

my food is out there

כרגיל נגמר לי האוכל במקרר. אז הלכתי לקניות. לא יודעת איך אבל יצאתי הפעם עם הרבה שקיות. אני מקווה שלפחות זה יחזיק מעמד הרבה זמן ואני לא אחזור לסופר עוד 3 שבועות לפחות. בכל מקרה, איך שהגעתי הביתה התחיל גשם של חתולים וכלבים. והמטריה נשארה בבית.אז בחוסר נאמנות מוחלט נטשתי את שקיות הסופר על האוכל שהכילו בתוך האוטו ורצתי הביתה. עכשיו אני רעבה ומחכה שיפסק הגשם כדי ללכת לשחרר את האוכל.


אפרוחים מסכנים. אני כרגע רואה דרך האוכל בערוץ 8 ובפרק הזה הוא עוסק בעוף. אז מגיש התוכנית הלך לבית גידול לשניצלים. מראים איך לוקחים את הפולקע לעתיד כשהם עוד קטנים וצהובים ומעבירים אותם את כל התהליכים. זורקים אותם ומעיפים אותם בפס יצור כמו כדורי טניס קטנים שלא מרגישים כאב. עושה רע לראות את זה. איל שני שואל את המגדל בלול "איזה חלק מהלול הולך למרק עוף ואיזה חלק לשניצלים?". חזק. מסתבר שאפשר לאלף תרנגולות. תרנגולות שגדלות בלול הן מטומטמות אבל כאלה שגדלות בחצר יש להן סיכוי לקצת אינטילגנציה. דיון על שניצלים בצורת דינוזאורים. איזה חלק של הדינוזאור הילד נותן ביס ראשון? בראש כנראה, נותן לו הרגשה של כוח.


בכלל לאחרונה בערוץ 8 יש כמה דברים טובים. עדיין יש שידורים חוזרים של בריניאקס, שבעונות האחרונות מאד התדרדרו לטעמי, אבל בנוסף יש הלינק עם גורי אלפי ויש דרך האוכל ודיבור חדיש. אני מוצאת את עצמי יותר ויותר נשארת על הערוץ הזה. חוז מזה, דוד שלי מופיע באחד התוכניות של דרך האוכל. כבוד.


הבוס החדש של התחום שלי (שאני מכירה כבר הרבה זמן, מה שחדש זה העובדה שהוא בוס) החליט עם כניסתו לתפקיד להכיל מפגשי צוות שבועיים בני כ-3 שעות בהם כל אחד מהצוות יעביר מתשהו איזושהיא הרצאה על נושא שהוא מכיר על מנת לשתף ידע בין אנשים. רעיון ממש יפה אבל 3 שעות שבועיות זה המון זמן לאנשים שגם ככה תמיד לחוצים בעבודה. לא משנה למה אבל הוא החליט שאני בנאדם כנה ולכן מצא לנכון לשאול אותי מה דעתי. מאחר והוא שאל עניתי לו שלדעתי יותר נכון לעשות פגישות פעם בשבועיים ולא כל שבוע. אז היום הוא הודיע שהפגישות הלימודיות יהיו פעם בשבועיים ובשבועות שאין לימוד תהיה פגישה קצרה של חצי שעה + עוגה. יותר מדי עוגות בעבודה, לא בריא. יאלץ אותי לעלות במינון של החדר כושר. בכל מקרה, אנשים בתחום ניסו להבין מה גרם לו לשנות את דעתו. לא סיפרתי שזה רעיון שלי, בכל זאת, דיסקרטיות והכל, אבל עכשיו יש לי תחושה של מגניב לי, הבוס מתייעץ איתי בקשר לניהול.


אני לא החלטתי אם כנות זו תכונה חיובית. זאת אומרת, הבוס שאל מה דעתי אז מצד אחד מי אני שאגיד לו מה לעשות, מצד שני הוא שאל דוקא אותי כי הוא יודע שאני אגיד לו באמת מה שאני חושבת. בדיוק השבוע הטפתי למישהי שעובדת איתי שלא נעים זה לא שיקול, אם יש משהו שמפריע לה היא צריכה לדבר עם האחראי ולא להגיד לעצמה שלא נורא וגם ככה אפשר להסתדר. מצד שני, כבר אמרו לי שאני טיפוס ביקורתי ולא תמיד נכון להביע את הביקורת כלפי האדם המבוקר, בעיקר אם היא לא יכולה להועיל. 


אוי גוואלד. עכשיו רואים לול עם תרנגולות בלי נוצות. זן מוזר שנוצר בקליפורניה, שבגלל שאין להם נוצות לא חם להם. הורידו את החולצה. עוף עם כרבולת שמסתובב ומקרקר. המגדל שלהם הוא סוג של חוקר שמנסה לשווק את הזן הזה וממש מסביר את כל היתרונות של גידול תרנגולות בלי נוצות. אני כבר לא רעבה.


אני חייבת לראש צוות שלי גלידה. התערבנו על משהו והוא צדק. אני כבר שבוע אומרת לו בוא אני אקנה לך את הגלידה שאני חייבת לך. התשובה שלו היא "אבל אז אני לא אוכל להזכיר לך שאת חייבת לי גלידה כי אני צדקתי ואת לא". גבר כלבבי.  



אה כן, כמעט שכחתי. פורים שמח


יום ראשון, 21 בפברואר 2010

אוף. וגם יומן קריאה בסוף

סתם ככה, כרגיל, אוף.


(הערה, עד שהגעתי לסוף הקטע נגמר לי הכוח ואי לכך לא עשיתי הגהה לקטע. עם הקוראים הסליחה)



נגמר סמסטר. לא ניגשתי למועד א' אז עכשיו אני חייבת לגשת לב'. בכל מקרה אני צריכה להוציא ציון גבוה בקורס כי הממוצע שלי בקאנטים.


נגמר סמסטר. אין תרגילי בית, אין עבודות, אין הרצאה קודמת שצריך לקרוא כדי להבין מה קורה בכיתה. יש מבחן אבל הוא עוד שבועיים ואני לא אתחיל ללמוד אליו עכשיו. אז אין לי מה לעשות ואין לי כוח לעשות את זה. סופ"ש תכננתי לשטוף את הדירה, להזכר מה הצבע המקורי של הרצפה, אבל לא היה לי כוח. סתם טיטאתי את הרצפה וגנבתי לעכביש אחד את הבית כשהרמתי את השמיכה הקלה מהריצפה. בכלל, שמיכה קלה זה קטע בעייתי. אני אף פעם לא מגיעה לעטוף אחת בציפה. כי אם מספיק חם אני ישנה רק עם ציפה ואם מספיק קר אני כבר עוברת לפוך. רק בעונת מעבר אני לפעמים שולפת אותה מהארון וגם אז אני לא מכניסה לציפה כי מחר יהיה חם ואני ארצה להוציא אותה ובכלל חבל על המאמץ. אני חושבת שזו היתה עכבישה כי היתה לה בטן גדולה כזאת והיא היתה ממש לחוצה. והיא התחילה לרדוף אחרי. כשהרמתי את השמיכה היא רצה לעברי, אז חשבתי שהיא סתם מחפשת מקום אחר להתחבא וזזתי מהדרך שלה. אבל היא שינתה כיוון והלכה אלי. אז הלכתי רחוק ממנה, להוריד את המצעים מהמיטה, והיא עקבה אחרי. כל פעם שזזתי היא שינתה כיוון לעברי. בסוף לקחתי מטאטא והעפתי אותה לסלון, שם היא רצה מתחת לספה. כשאני חושבת על זה, יכול להיות שהיא עוד שם ועכשיו היא מסתכלת עלי. יופי, עכשיו הלחצתי את עצמי. מה שבטוח, אני כרגע יושבת עם הרגליים על השולחן.


ראש הצוות שלי בעבודה טען שאני ג'נג'ית. הוא אומר שאין לי בעיה לבעוט אנשים, אפילו יותר בקלות ממנו. ניסיתי לטעון שאני בלונדינית, בעיקר אחרי הביקור אצל הספר, אבל הוא לא האמין. הוא בנאדם יותר ביקורתי ממני, שזה מאד קשה. לא יודעת למה, אבל היום היתי עצבנית עליו. נראה לי שאני סובלת מחוסר תשומת לב. איכשהו יצא שכרגע אני עובדת לבד על גיבוש דרכי עבודה ואין לי פידבק. זה בעיה, יוצא שאני מתלבטת עם עצמי הרבה זמן ועד שאני כבר מצליחה לגבש רעיון שאני שלמה איתו אז הוא בא ומעלה ספקות. וזה לא שאני חושבת שמה שחשבתי עליו זה הכי טוב, פשוט עד שכבר הגעתי לנקודה הזו, אני ממש לא רוצה לחזור אחורה.


בחמישי בערב נסעתי לאמא שלי לאסוף את המטען של הלפטופ שלי שנטשתי אצלה בתחילת השבוע. היא גרה עם חבר שלה שהוא גם אבא של בת כיתה שלי שפעם ביסודי היתה חברה שלי ואז בתיכון נהיתה סוג של כלבה והמון שנים לא סבלתי אותה. אני יודעת (בדיעבד) שכשהינו בכיתה ו' היו בקיבוץ שמועות שאז לא היו נכונות על אמא שלי ואבא שלה. פעם לפני שההורים שלי התחתנו הם היו ביחד. ואז אמא שלי התחתנה אם אבא שלי והוא התחתן עם מישהי אחרת אבל הוא כל הזמן טען שהוא מחכה לה. בקיצור, היו שמועות בקיבוץ, אני בתור סוג של אוטיסטית חברתית כמובן לא שמעתי כלום, אבל אני יודעת שהיא (הבת שלו) כן ידעה על השמועות, בעיקר כי הרכילאית הראשית של הקיבוץ היא סבתא של חברה שלה ושלחה אותה ואת חברה שלה לרגל אחרי אבא שלה כדי לאשר את השמועות. קיבוץ יכול להיות כזה דבר מגעיל. בכל מקרה, בתיכון אני הייתי הילדה הלא פופולרית והיא היתה מהמאגניבות ולכן באופן טבעי שנאתי אותה. וביום חמישי כשבאתי לאמא שלי בפעם הראשונה היא גם היתה שם בבית. בעיקרון חשבתי שאני אשאר קצת אם אמא שלי, אולי נאכל ארוחת ערב ביחד, או סתם ניסע לשתות קפה איפשהו, אבל כשראיתי אותה שם יושבת ומדברת אם אבא שלה פשוט רציתי לצאת. אמרתי יפה שלום, שאלתי אם הכלב בחוץ שלה (כן), לקחתי את המטען ויצאתי. אפילו לא עצרתי לקחת מאמא שלי ספרים. אז עכשיו נשארתי בלי ספר.






אם כבר ספרים- היום בפינת הקריאה: "האמן ומרגריטה". תרגום חדש לספר שמוכר גם בשם השטן ממוסקבה.


אני יודעת, זה מביך שלא קראתי את הספר הזה עד היום. לא תקין בעליל. הבעיה היא שהספר הזה הוא קלאסיקה וההגדרה הרשמית של קלאסיקה היא משהו שכולם רוצים לקרוא יום אחד אבל אף אחד לא קרא. אני גם לא מתלהבת מקלאסיקות. קראתי את התפשן בשדה השיפון ולא מצאתי בו שום דבר מיוחד. בניגוד לקלאסיקות אחרות, מהספר הזה מאד נהניתי. הספר הזה מטורף משהו, הזוי. מרשה לעצמו לתאר דברים מוזרים בצורה סתמית. הספר מתרחש בשני מוקדים, במסוקבה ובעירשלם, שזה תרגום לתעתיק הרוסי של השם שהוא וריאציה על השם ירושלים. מה שקצת מייגע בספר הזה זה הניסיון של המתרגם להתחכם, בעיקר בתרגום השמות. בסוף הספר יש פרק שלם של הערות המתרגם לכל פרק. מצד אחד זה טוב שההערות מופיעות בסוף ולא קוטעות את רצף הקריאה. מצד שני ההתחכמויות האלה קצת מכבידות כשמנסים לזרום עם הקריאה ויכול להיות שאם ההערות היו קצת יותר נגישות היה אפשר להחליק אותן יותר בקלות.


התיאור של הדמויות בספר מאד ציורי, קל לדמיין את ההתרחשויות כמו במחזה, כמו גם את התפאורה. הצורה שבה הוא מסופר היא של סופר שיודע, אבל לא הכל. הוא מתאר את ההתרחשויות כמו שהוא רואה אותן, אבל יותר לעומק. הוא גם מנהל איתנו, הקוראים דיונים. יש לו חוש הומור ואירוניה דקה. הדמויות משעשעות למדי, בעיקר החתול. טוב נו, יש לי חיבה לחתולים שחורים. גם השטן עצמו נותן כמה רגעים איכותיים של אירוניה דקה. האמן ומרגריטה מצד שני, קצת חסרי משמעות. קודם כל, פוגשים אותם רק באמצע הספר, אחרי שכבר הספקנו לפגוש ולהזדהות עם הרבה דמויות אחרות. דבר שני, הם לא משפיעים, הם פשוט זורמים. אין להם יותר מדי מחשבות. בכללי, רוב הדמויות בספר נכנסות, יוצרות חיבור אל הקורא ואז יוצאות. זה קצת כבד רגשית להיקשר לדמות מסויימת ואז להפרד ממנה רק כדי לראות אותה מופיעה שוב למשפט או שניים אחרי כמה פרקים, אבל זה יוצר עניין. 


הספר הזה מצריך ריכוז ויכולת עקיבה גבוהה, בעיקר עם השמות הרוסיים של הדמויות והעובדה שכמעט לכל דמות יש 3 שמות, לא כולל כינויים, וכל פעם מתארים את אותה הדמות עם קומבינציה אחרת על השם שלה. גם כמות האנשים ואירועים מצריכה זכרון טוב לשורות. ובנוסף לכך, ההערות בסוף הספר גם הן מוסיפות אתגר. בקיצור, לא פשוט.   


ספר טוב שבהחלט לא עונה להגדרת קלאסיקה.







יש לי חלומות מוזרים שכוללים טיולים ומקומות בחו"ל שאין לי מושג איפה הם והרבה אנשים, חלק מהם אנשים אמיתיים מהחיים האמיתיים שלי. היום למשל חלמתי שאני במין סוג של הישרדות שנמשך 3 ימים (גם כן הישרדות) ובשלושה ימים האלו היתי בלי פלאפון ודאגתי שבעבודה יצטרכו אותי ואני לא אהיה זמינה. דרוש פסיכולוג טוב או סתם מישהו שאוהב להמציא שטויות.  

יום חמישי, 18 בפברואר 2010

אופציות נסגרות, אופציות נפתחות

בדיוק כשהגעתי למסקנה שהדרך היחידה שלי למצוא איזשהו מרצה שיסכים להנחות אותי לתזה זה לשכב איתו, קיבלתי דואל מדיקן לימודי הסמכה: תקנות בנושא - איסור קיום יחסים אינטימיים בין בעלי קשרי סמכות וכפיפות בטכניון. בקיצור, אסור לקיים יחסים אינטימיים בין בעלי קשרי סמכות  וכפיפות. קשר סטודנט ומנחה נכלל בהגדרת קשר סמכות. באסה, הלכה הדרך הזו. גם קשר סטודנט-מתרגל נכלל בהגדרת קשר סמכות. ז"א הלכה האופציה לשכב עם מתרגל בשביל ציון. אין ברירה, נצטרך להשקיע בלימודים.


אבל, כמו שאומרים, כשאלוהים סוגר דלת הוא פותח חלון (כי אחרת נהיה לו מחניק). קיבלתי בסקייפ את ההודעה הבאה:


There are thousands of unhappy married women and men in every city, but they DO NOT want to leave their spouse. They want to stay married, but they want to have an affair without ever being caught. Our dating community is extremely popular!


Having an affair can be stressful because you never know if the other person involved is going to get attached to you. You just want to have an intimate encounter and nothing else.


A great thing about this Discreet Dating Community For Married People is that there is no cost to join. You can check it out, see if you like it, and then begin contacting married people for secret intimate encounters.


Press here if you want to have an affair with a married person:
http://www.treatyourselftonight.com


בקיצור- הזמנה להצטרף לקהילת אנשים נשואים שמעוניינים לשכב עם אחרים באופן דיסקרטי ובלי רגשות מעורבים (לא מחקתי את הקישור, למעוניינים). עכשיו אני יכולה להתחתן בראש שקט. אני יודעת שאם אני רוצה יש לי את האופציה להצטרף לקהילה בלי כל הכאב ראש הכלול בבגידות בד"כ. מעניין אם שני אנשים בקשר סמכות וכפיפות בטכניון יכולים להשתייך לקהילה ביחד ואם כן, האם בעל הסמכות צריך לדווח על כך לממונה עליו.



יום שישי, 12 בפברואר 2010

אין דבר כזה יום אחד

יום אחד זה יקרה...


יום אחד אני אעשה...


יום אחד ...


אין דבר כזה!!!


 


דברים לא יקרו יום אחד, מה שקורה עכשיו זה מה שימשיך לקרות.


ומה שאתם רוצים שיקרה תצטרכו לגרום לו לקרות.


אנשים לא צריכים להגיד יום אחד... אנשים צריכים להגיד לעצמם אני רוצה שזה יקרה ואני הולך לגרום לזה לקרות


החיים זה לא סרט ודברים לא קורים לאנשים סתם.


אנשים מבלים חיים שלמים במחשבה שיום אחד זה יקרה ואז מתים ממורמרים על כך שזה לא קרה.


או שהם מאשימים את ההורים. בלי סיבה אמיתית. סתם כי כיף להאשים את ההורים. אבל אף אחד לא יכול להגיד באמת שההורים שלו אמרו לו שיום אחד זה יקרה. חוץ מסימבה שאבא שלו אמר לו שיום אחד כל זה יהיה שלו. ואז סימבה גדל בתחושה של סבבה, יום אחד כל זה יהיה שלו ותראו מה קרה לו. באמת כל זה נהיה שלו אבל כמה ח** הוא אכל בדרך רק בגלל שהוא הניח שדברים פשוט קורים. הקונה מטטה, יום אחד כל זה יהיה שלי.


להגיד יום אחד זה יקרה זה בריחה מאחריות. אני לא אגרום לדברים לקרות, הם פשוט יקרו. אני לא אעשה את זה עכשיו, יום אחד אני אעשה את זה. מתי? יום אחד. בלי התחיבויות. לא עכשיו, אין לי זמן. פעם אחרת, אחרי החגים, יום אחד.


 


כי גם אני רציתי לכתוב על הנושא החם

שוב סופ"ש בקיבוץ

מי אמר רגרסיה ולא קיבל.


אני לא יודעת מה יש לי. היה לי מבחן אתמול. תכננתי להתחיל ללמוד סופ"ש, להמשיך בערבים וביום רביעי לקחת חופש מהעבודה. סופ"ש לא למדתי. במהלך השבוע לא למדתי. יום רביעי לקחתי חופש, נסעתי לטכניון, ישבתי כמה שעות בסיפריה עם הלפטופ, אבל אז גיליתי ששכחתי להביא דפים והחלטתי שאני לא יכולה ללמוד בלי לכתוב על משהו. אז חזרתי הביתה תוך כדי שכנוע עצמי שאני אצליח לשבת ללמוד. לא למדתי. רביעי בערב החלטתי שאני לא ניגשת למבחן. לא חשבתי שאני אכשל בו, אם היתי נכשלת היתי יכולה לגשת למועד ב', הפחד שלי הוא שאני אקבל ציון עובר אבל לא טוב (תואר שני אי אפשר לגשת למועד ב' רק כדי לשפר ציון). המקצוע הזה הוא מקצוע שאני טובה בו, תכלס זה מה שאני עושה בעבודה, אז אם יש איזהו מקצוע שאני צריכה לקבל בו ציון טוב זה זה. אז לא ניגשתי למועד א'. אבל כבר לקחתי חופש מהעבודה ובכל מקרה תיכננתי להתחיל עבודה שאני צריכה להגיש ביום ראשון. אז בבוקר הלכתי לספריה והתחלתי לעבוד. דווקא התחיל לא רע, יש סיכוי שהעבודה הזו תהיה טובה, אם אני רק אצליח לסיים אותה בזמן.


בצהרים קבעתי לי תור למספרה. חשבתי שאני אהיה אחרי מבחן ולא יהיה לי כוח לכלום ואין כמו ישיבה של שעה אצל הספר כתירוץ המושלם ללא לעשות כלום. בסוף היתי שם שעתיים וחצי. שעה ורבע רק לקח לבחורה לעטוף לי את כל השיער בנייר כסף. עוד חצי שעה ישבתי עם ראש עטוף בניירות כסף כי המכונה הזאת שמבשלת את הראש לא עבדה. אני לא סובלת את כל התהליך הזה של לעשות גוונים בשיער אבל אני ממש אוהבת את התוצאות וגם אמא שלי מנדנדת לי הרבה זמן שאני צריכה לעשות שוב גוונים כי זה יפה לי. עוד 3/4 שעה הלכה על לחכות לספר הראשי שיתפנה אלי, לחכות לבחורה שתיבש לי את השיער כי הספר הלך להתפלל מנחה ולחכות לבחור שיקח ממני כסף (דווקא זה הלך די מהר). בסוף בזבזתי הרבה זמן אבל אני מרוצה. כרגע השיער שלי נראה יותר בלונדיני (אני בלונדינית גאה) ויותר מסודר.


ברביעי בערב כשהחלטתי סופית שאני לא הולכת למבחן והרגשתי רע עם עצמי בעקבות זאת התקשרתי לאמא שלי. לא יודעת למה עשיתי את זה, בד"כ כשאני במצב רוח רע הדבר האחרון שאני רוצה זה לדבר איתה. איכשהו היא גורמת לי להרגיש יותר רע כשהיא מתעקשת לחפור או סתם לשאול אותי כל מיני שאלות שמזכירות לי שאני לבד ואין לי חברים. אבל הפעם זה לא היה ככה. אמרתי לה שאני לא ניגשת למבחן והתגובה שלה היתה לגמרי זה בסדר, את יכולה לגשת למועד ב', שום בעיה. אין כמו המעטה בבעיות מצד אחרים לגרום לי להרגשת זה לא נורא. ואז היא אמרה אז אם את לא ניגשת למבחן ולא הולכת לעבודה מחר זאת אומרת שיש לך זמן אז אולי נעשה משהו ביחד? רעיון טוב. אז בערב הלכנו לסרט והחלטתי שאחריו אני אשאר לישון אצלה כי ככה אני אצליח להיות יותר יעילה עם העבודה שצריך לעשות. אז נסעתי לקיבוץ לקחת אותה, רק ששכחתי שחמישי בערב זה זמן לא טוב להיות בכביש. נסיעה לקיבוץ וחזרה לחיפה שאמורה לקחת 20 דקות כל כיוון לקחה כמעט שעתיים אחרי שעשינו עיקוף קטן לדלג על עומס אחד. הגענו בדיוק בזמן לסרט. שרלוק הולמס, עיבוד חופשי בבימוי גאי ריצ'י (לוק סטוק ושני קנים מעושנים, סנאצ'). הסגנון מאד אופייני לבמאי והעלילה מעניינת אבל לא אופיינית לסיפור שרלוק הולמס. ממולץ למי שמכיר את עבודות הבמאי ואוהב אותן.


הפסקה לקפה


חזרה מהפסקת קפה.


אז בסיכומו של דבר נשארתי לישון אצל אמא שלי והתעוררתי מוקדם בבוקר כדי להתחיל לעבוד. נכון שכרגע אני לא באמת עובדת אלא כותבת פה אבל זה תיכף יעבור, מבטיחה. בינתיים האח החייל שלי התקשר מהתחנת אוטובוס ביקנעם אז נתתי לאמא את האוטו שתאסוף אותו (הוא חייל, הוא עדיין לא צריך לתפוס טרמפים). אז שתינו קפה ביחד, אמא שלי, החבר שלה ואח שלי. היא שכחה שעברתי לחצי כפית סוכר אז הקפה היה מתוק מדי. איזה הרגשה נחמדה זה שכפית אחת סוכר זה מתוק מדי, זה אומר שבאמת נגמלתי מהמתוק של הקפה. אני די מחבבת את החבר של אמא שלי. הוא לא מנסה למצוא חן בכוח. יש לו מין אדישות מרגיעה כזאת, שלא גורמת לאי נוחות. עכשיו אח שלי מכין ארוחת בוקר (החיים הטובים של שישי בבוקר). ואני תיכף מתחילה לעבוד. מבטיחה.



יום שבת, 6 בפברואר 2010

סתם

אני צריכה ללמוד למבחן אז אני עושה הכל כדי לא ללמוד. אפילו סידרתי את התיקיה של המקצוע במחשב.


קר לי. מה נסגר עם הקור הזה? הרדיאטור שלי קפא. היה כל כך קר שיום חמישי לא הלכנו לשחות. טוב, אני לא הלכתי לשחות כי היה קר, האחרים לא הלכו לשחות כי רק אני מספיק אסרטיבית להזיז אנשים ללכת לבריכה באמצע היום.


היום בלילה התעוררתי עם כאב ראש נוראי. האשמתי את המחסור בחמצן, אז פתחתי חלון במקלחת וקפאתי אז סגרתי אותו. האשמתי את עצמי בהתיבשות אז הכרחתי את עצמי לשתות כוס מים, מה שגרם לי לבחילה. האשמתי את היובש אז  שמתי מים במתקן הזה שיושב על הרדיאטור  אבל הרדיאטור לא התמודד עם הקור והמים חישבו כמה זמן יקח להם להפוך לקרח. בסוף נכנעתי לקסם הכימיה ולקחתי אקומול. במשך עוד כמה דקות המשכתי להתפתל מכאבים ואז נרדמתי והתעוררתי בלי כאב ראש. כנראה שמשהו עזר.


השבוע היה לאמא שלי יומולדת. במזל נזכרתי בזה כשהסתכלתי על היומן באאוטלוק והתאריך נראה חשוד משהו (הראשון לשני, קל לזכור) אז התקשרתי. בד"כ כשיש יומולדת במשפחה המצומצמת אנחנו נוסעים בסופ"ש למסעדה. לא יודעת אם זה משפחתיות מזויפת או באמת רצון אמיתי לשמור משהו, הרי ההורים שלי לא חיחד ולכל אחד מהם כבר יש מישהו אחר. אבל יש בזה משהו נעים, להעמיד פנים שאנחנו עדין סוג של משפחה. הנחתי שגם הפעם זה יהיה ככה אבל אז אמא שלי התקשרה לשאול מה שלומי ואמרה שלא תוכנן משהו כזה. אז התקשרתי לאבא שלי לשאות למה לא תוכנן משהו כזה, הוא אמר שבת הדוד שלי, בת 10, שאלה אותו לאן נסענו לחגוג יומולדת אז הוא הניח שנסענו בלעדיו ולא סיפרנו לו. כמובן שהוא לא חשב לשאול אף אחד. אינטרקציה אם אנשים היא לא הצד החזק שלו. אז אמרתי לו שלדעתי כדאי שניסע, אמא שלי אומרת שזה לא משנה לה אבל אני יודעת שהיא תעלב אם לא נציין את היומולדת בשום צורה. אחשלי האמצעי לומד לפסיכומטרי אז אני מקווה שהוא יהיה מספיק מתחשב ויבוא איתנו בכל זאת.


יש לי בוס חדש בעבודה. רה-ארגון במחלקה שאני עובדת בה הביא לכך שהאדם שעובד במשרד מול זה שלי הוא עכשיו המנהל שלי. מבחינת עבודה זה לא משנה הרבה כי אני עובדת בעיקר תחת מוביל הפרוייקט, אבל מבחינת התנהלות במחלקה הולך להיות מעניין. הבוס החדש הוא אדם עם דרישות מאד גבוהות מעצמו ומהסובבים אותו. הוא רוצה להתחיל תוכנית השתלמויות של כל האנשים במחלקה, פנימיות וחיצוניות. זה טוב, תמיד טוב ללמוד דברים חדשים ולהתמחות בישנים. גם העובדה שמשעכשיו הבוס שלי יושב מולי היא שינוי, לטובה ולרעה. לטובה כי עכשיו יהיה הרבה יותר קל להגיע אליו, לרעה, כי תמיד טוב שיש מרחק בין ההנהלה לביני.


זהו. כמו שכתוב בכותרת, סתם. שום דבר מעניין.


קר לי