אזהרה פוסט זה משעמם ומיותר. אני כותבת אותו רק כדי לפרוק תסכולים. קריאה בו על אחריות הקורא בלבד.

---

אני צריכה לכתוב עבודה אז במקום זה אני כותבת בבלוג. למה הגעתי למצב שבו יומיים לפני ההגשה אני לוקחת שני ימי חופש מהעבודה כדי לטחון עבודה? כי אני לא מסוגלת לנהל זמן נכון. עצם הידיעה שיש לי זמן מונעת ממני לנצל אותו בצורה יעילה. גם כשאני יודעת שאין לי זמן אני לא מנצלת אותו בצורה יעילה. רק כשממש אין לי זמן אני נותנת פוש חזק ובסוף מתעצבנת כי לא הספקתי לעשות עבודה כמו שצריך. וגם אז, אני מחפשת הסחות דעת כל הזמן.

קניתי לעצמי שולחן עבודה חדש, יפה, ואני לא מסוגלת לשבת עליו כדי ללמוד. אני לא יודעת למה, לא מסוגלת להסביר את זה. הכיסא אמנם לא נוח אבל לא עד כדי כך. אז עכשיו אני פשוט יושבת על כורסה עגולה והמחשב מונח על שולחן איקאה מצ'וקמק ואני איכשהו כן מצליחה לכתוב כמה שורות ברצף כל פעם.

בבוקר ישבתי בספריה והצלחתי להשאר בריכוז כמעט 4 שעות. הבעיה היא שהיה שם שקט לגמרי והתחלתי להכניס את עצמי לסרטים שהם ינעלו את הספריה בלי לבדוק קודם שריק שם ואני אשאר נעולה בפנים. בסוף השקט שיגע אותי והחלטתי ללכת הביתה ולהמשיך שם. כמובן שלא הצלחתי ובזבזתי בערך 3 שעות באכילה של דברים מיותרים וגלישה באתרים מיותרים. ואז הרגשתי עיפה ונרדמתי על הספה לחצי שעה. התעוררתי בהרגשה ממש רעה של בחילה וכאב ראש והכרחתי את עצמי לשבת לעבוד. אז עכשיו סוף סוף אני יושבת מול המחשב ונמנסה לכתוב ותוך כדי עושה הפסקות כדי לכתוב פה. ולגלוש במקומות אחרים.

נורא בא לי ללכת לאמא שלי להתפנק אצלה. היא תכין לי קפה קר וארוחת ערב ואני בינתיים אמשיך לעבוד. אבל אני לא יכולה לשתות קפה כי אני במחזור ובמחזור קפאין גורם לי לכאבי תופת .ואני גם לא רוצה לאכול כי אכלתי יותר מדי היום. מתישהו אני אלך לחדר כושר כי עכשיו עדיין לא כל כך כואב לי אבל אני יודעת שבהמשך השבוע יכאב מאד ואני לא אוכל לעשות שום פעילות. נמאס לי מהכאבים האלו. אני שוקלת ללכת לרופא אלטרנטיבי, אולי זה יעזור.

*הפסקה לחדר כושר*

הלכתי לחדר כושר. התחלתי את האימון הרגיל שלי שכולל בערך 50 דקות אופניים בקצבים משתנים. בערך באמצע התחיל לכאוב לי הגב. לא אותו כאב כמו ביום ראשון אבל גם כאב כזה שהגב אומר אל תתעסקי איתי. אז חתחתי את האימון מוקדם. אני חייבת לקנות כיסא טוב. חזרתי, אכלתי ארוחת ערב, מקלחת , טלויזיה (היתי חושבת שעם כבלים אנלוגים אני לא אוכל לבזבז זמן על טלויזיה, טעיתי) ועכשיו שוב, במרץ.

ריח של פופקורן. מי המניאק שעושה פופקורן בשעה כזו ועם חלונות פתוחים. מריח טוב, כמו פופקורן של קולנוע, לא כמו הפושטי שמכינים בבית. אוף איך בא לי פופקורן עכשיו.

מניאקים, עכשיו יש ריח של סיגריות. איזה כיף בבניין משותף, אפשר לחלוק עם השכנים דברים.

זהו, אני כבר לא יכולה. הלכתי לישון.

לילה טוב ויום מולח מחר, יותר מהיום.

---

פוסט זה נכתב במשך פרק זמן כולל של כ4 שעות

במהלך הכתיבה ספק האינטרנט שלי התחלף (בהתחלה היתי על אלחוטי כי לא היה לי כוח לחבר את המחשב אבל אז הוא היה איטי מדי אז עברתי לחוטי וניתקתי את האלחוטי כי זה לא מנומס לגלוש עם האינטרנט של השכנים). כשניסיתי לשמור אותו האתר הודיע לי שבגלל שה IP השתנה יש צורך להזין סיסמה מחדש וזרק אותי מחלון העריכה. בהתחלה שקלתי לזעוק מרה על הקטע שאבד. השקילה הסתימה בחלטה שלילית מאחר שכל מה שכתוב פה הוא זבל. בכל זאת ניסיתי לעשות שחזור של הקטע האחרון וראה איזה פלא, השחזור צלח. אז למרות הכל יש תיעוד לכל מה שעבר עלי במהלך השעות האחרונות.

לשם שינוי אני לא מבואסת

זאת אומרת, בכללי אני כן מבואסת. יש ליום הזה, טו באב נטייה ממש לעצבן אותי, אבל היה לי מבחן היום ולשם שינוי אני לא מבואסת ממנו. אני חושבת שזה המבחן הראשון בתואר השני שאני לא יוצאת ממנו בהרגשה שאם הייתי לומדת יותר הייתי מצליחה יותר. האמת היא שזה לא כזה חוכמה. זה היה מבחן עם חומר סגור, הווה אומר בעיקר לשנן. ובזה אני די טובה. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה היה לי מבחן עם חומר סגור. זה כזה כיף, כל מה שצריך זה לזכור כל פיפס שכתוב במחברת, בלי טריקים מלוכלכים ובלי התחכמויות. אז ישבתי 3 ימים ולמדתי בעלפה את כל המשפטים וההוכחות ועכשיו אני מרגישה טוב. ביחס למבחן לפחות.

אני לא מרגישה טוב ביחס לעצמי. אחרי המבחן הלכתי לחדר כושר אבל איך שעליתי על האופניים הרגשתי את הגב שלי אומר לא בא לי. כנראה שבשלושה ימים האלה לא הייתי נחמדה אליו. אני חייבת כיסא חדש למחשב.  ולהתחיל להעלות את המינון של החדר כושר. או למצוא פעילות חלופית.

נקודה אחת שלגביה אני גאה בעצמי- מאז שהחלטתי שאני חייבת לשפר את אורך החיים שלי בינתיים קידמתי צעד ראשון ואני מקפידה ללכת כל יום חצי שעה  בערב או רבע שעה באמצע היום ורבע שעה בערב. זה לא עניין של כושר אלא של יציבה ושל הזרמת הדם מאחר ואני יושבת מול שולחן כל היום. בינתיים אני מתמידה, למרות שגם זה לא ממש חוכמה כי השכונה כרגע חדשה לי אז כל יום אני מגלה שבילים חדשים ועולה במדרגות אחרות. לפני כמה ימים גיליתי גן נסתר. אני יותר מרוצה מהשכונה הנוכחית מאשר מהקודמת. יש פה פחות כלבים ובעיקר פחות חרא של כלבים ברחוב והרבה יותר חתולים. וכולם נראים טוב.

לפינת הפרסומת המעצבנת: באנר קופץ באינטרנט "לא וויתרת בטיול שלך והגעת על למאצ'ו פיצ'ו, על תוותר בתואר שלך, בוא למכללת לתל חי". ישב קופיריטר וחשב לעצמו מי קהל היעד של מכללת תל חי. האם קהל היעד הוא חיילים משוחררים שרוצים להתחיל מיד ללמוד על מנת לפתח קריירה? לא. האם קהל היעד הוא אנשים תכליתיים שיודעים מה הם רוצים? לא. האם קהל היעד הוא אנשים שהחליטו לעשות משהו שונה ולטייל באירופה לשם שינוי? לא. קהל היעד הוא צעירים קונפורמיסטים שעושים מה שצריך לעשות אחרי צבא- לצאת לטיול בדרום אמריקה ולא לדלג על אף אחד מהאתרים המופיעים במדריך לתרמילאי הישראלי.

לא שיש לי בעיה עם זה שתל חי לא רוצים אנשים כמוני בתור סטודנטים. זה בסדר, גם אני לא בדיוק שקלתי אותם בתור אופציה כלשהי. פשוט הגישה הזו- אנחנו רוצים את המאגניבים והמאגניבים זה לא את- יש בה משהו שהיתי מצפה ממוסד שמתימר להיות אקדמי להמנע ממנו. מצד שני, אולי האמירה הזו, בוא אלינו כי אחרי שסימנת וי על הטיול צריך לסמן וי על לימודים, אולי זה הדבר היחיד שישכנע מישהו ללמוד אצלם.

וכמובן לפינת הספרים. תקופות בהן יש לי לחץ הן בד"כ התקופות בהן אני קוראת הכי הרבה. סוג של פרדוקס עצמי. פעם כשהיתה לי תקופת מבחנים מהגהנום החלטתי להמנע מכך ע"י זה שאני פשוט לא אלך לסיפריה ואז לא יהיה לי מה לקרוא ואני לא אוכל לבזבז את הזמן. בסופו של דבר ניגשתי למדף הספרים שלי והתחלתי לקרוא את חולית בפעם השלישית. סיימתי אותו תוך שבועיים.

בהתאם, בתקופה האחרונה גמאתי ספרים כמו תולעת ספרים שצוברת אנרגיה כדי להפוך לגולם. אולי בסוף עוד יצא ממני פרפר. מכל הספרים אני רוצה להמליץ על אחד: גלנקיל- מותחן כבשים לאוני סוואן . הגעתי לספר הזה כשיום אחד הלכתי עם חברה שלי והחבר שלה לבית קפה. במהלך הערב הלכתי לנוחיות (איזה מילה משעשעת, נכון?) ובדרך חזרה קלטתי מדף ספרים. על המדף משך את העיין שלי ספר בעטיפה ירוקה עם ציור של כבשים. לקחתי אותו לשולחן ושלושתנו עיינו בתמצות העלילה המובא בעטיפת הספר. כמה ימים אחרי זה ערכתי חנוכת דירה והזמנתי את השניים. הם מצידם הביאו לי כמתנה את הספר הזה. איזה חמודים.

קצת על הספר- הספר הוא מעיין מותחן בלשי המנסה להתחקות אחר הרצח של רועה מהכפר גלנקיל באירלנד. מי שמנהל את החקירה הם עדר הכבשים של אותו רועה ובראשם הכבשה מיס מייפל שהיא הכבשה הכי חכמה בגלנקיל ואולי בכל העולם. הספר מובא מנקודת המבט של עדר הכבשים שההכרות שלהם עם העולם מגיעה מסיפורים שהרועה שלהם נהג לספר להם ומשיחות שהם היו מקשיבים להם. לכן ההבנה שלהם את הסיפור מעניינת ומקורית. ביחד עם הסיפור הראשי על הרצח ופיענוחו אנחנו שומעים את הסיפורים הפרטיים של חלק מהכבשים, ביניהם הכבשה החכמה ביותר בגלנקיל, איל צעיר שגדל בקרקס, איל זקן שראה עולם ועוד.

סיפור חמוד ומקסים בתמימותו ויחד עם זאת מעניין ומותח ככל שמתקרבים לפתרון התעלומה.

 מצד שני ספר שאכזב אותי- פתאום דפיקה בדלת אתגר קרת. נראה לי שהוא איבד את זה. אולי זה רק אני אבל לא מצאתי באף אחד מהסיפורים את הקסם של אניהו וגעגועי לקיסינג'ר. שני הסיפורים הראשונים העלו אצלי חיוך אבל כל השאר פשוט נגמרו סתם כמו שהם התחילו והשאירו אותי עם הרגשה של מה ניסית לעשות פה בדיוק. חבל. אני לא אומרת שהסופר צריך לכתוב את אניהו לנצח, בכל זאת אנשים משתנים. אבל פה יש הרגשה שזה בדיוק מה שהוא ניסה לעשות. הסגנון אותו סגנון אבל התוכן- חסר.

just go and study

חשבתי הרבה על הכפל משמעות בכותרת, אני מקווה שמישהו יעריך את זה. יש לי מבחן ביום ראשון. מתוך הכרות מעמיקה עם עצמי ידעתי שאין טעם לקחת יותר מיום חמישי חופש כי אני סתם אבזבז את הזמן. דווקא היום היה די פרודוקטיבי. אבל הערב, אוי הערב.

אז מה היתי מוחקת אם היתי יכולה?

לא היו לי באמת חוויות קשות בחיים ואת אלה שכן היו לי לא היתי מוחקת כי הן כולן בנו אותי.

לא הייתי מוחקת את שנות הבדידות בכיתה ח' וט', שנים שבהן היו בקושי 2 בנות שהיו מוכנות לדבר איתי מדי פעם. שנים שבהן חייתי בפנימיה בקיבוץ כי ככה כולם, אבל בכל הזדמנות היתי הולכת להורים. לא היתי מוחקת את הישיבת קבוצה שבה חילקו אנשים לחדרים ואף אחת לא רצתה אותי בחדר והמחנכת נזפה בכל הבנות ואמרה שאולי אני לא מודה בזה אבל דברים כאלה משאירים צלקת לכל החיים. מטומטמת. היא באמת חושבת שלהגיד דברים כאלה מול הפנים שלי יגרום לי להרגיש יותר טוב? לא היתי מוחקת את הארוחות בוקר שבהן ישבתי לבד ואין דבר יותר משפיל בקיבוץ מלשבת לבד בחדר אוכל. לא הייתי מוחקת אותם כי זה לימד אותי לשים ז**ן על כולם. זה לימד אותי איך לא להתיחס לאנשים רעים. זה לימד אותי להעריך את האנשים שפגשתי אח"כ בתיכון. זה לימד אותי לראות את הרוע שמאחרי החיים בקיבוץ בשלב מספיק מוקדם כדי שאני אוכל לצאת משם ובגדול, עם משכורת יפה, רכב ליסינג והערכה. אולי את הפחד מאנשים שכל החוויה הזו גרמה היתי מוחקת, את החשד כל פעם שאני פוגשת מישהו חדש, את החשש מהרגע שבו הם יראו את מה שהחברה בקיבוץ ראו ולא ירצו להיות בסביבתי יותר. לקח לי הרבה זמן עד שהבנתי שאני בסדר וזה הם חארות. מצד שני, חשד יכול להיות לפעמים דבר בריא. פסימים לא מתאכזבים. אבל אני עדיין מפחדת מבנות.

לא הייתי מוחקת את החבר השני שלי, שהיה הראשון שבאמת אהבתי. לא הייתי מוחקת את ההרגשה הגרועה כל פעם שהוא היה מזכיר לי שאין מה לעשות, הוא פשוט לא אוהב אותי. נחמד לו איתי, אבל הוא לא יכול לשקר לי. כל הפעמים שהוא סיפר לי מה אני לא. כשהוא אמר לי פעם בטלפון שאני לא אתקשר אליו באמצע הלילה לדבר על פרפרים. אני יודעת שזה נשמע מוזר אבל בהקשר שבו זה נאמר זה היה ממש כואב. כשהוא סיפר לי על שלומית שנתנה לו את המספר טלפון שלה והוא החליט לשמור אותו כי מי יודע. וכשחודש אחרי זה, כשכבר לא היינו ביחד הוא חש צורך להתקשר לשאול מה נשמע וכשאמרתי שאני מתגעגעת התשובה שלו היתה ששבוע אחרי שנפרדנו הוא אכן התקשר לשלומית ועכשיו הם ביחד. דרך אגב, כשפגשתי אותו במקרה 5 שנים אחרי הוא התנצל על הקטע הזה. הוא שמע את השורה בשיר It was a slap in the face how quickly I was replaced ופתאום הוא הבין למה כל כך נפגעתי ממנו. היתה תקופה שהיתי שורטת את החבר החדש שלי בגב רק כדי לתהות אם הוא מרגיש את זה. מאז לא נתתי לעצמי להתאהב באף אחד. לא הייתי מוחקת אותו למרות שאני עדיין פוחדת מגברים.

אולי את החבר השלישי הייתי מוחקת. הוא היה סתם דפוק. הייתי איתו בעיקר כי לא רציתי להיות לבד. הוא היה מאוהב בי לגמרי. טוב נו, לא בי, הוא היה מאוהב ברעיון של להיות מאוהב. הוא רצה לעשות הכל ביחד וכל פעם נעלב שאני לא רוצה אותו בכל רגע בחיי. הוא לקח ממש קשה את העובדה שלא רציתי שהוא יבוא לשיעור אירובי. אירובי! טוב נו, ככה זה כשאני יוצאת עם מישהו שלומד ביולוגיה (סתם, בדיחה סטראוטיפית, עם הביולוגים הסליחה).זה היה בתקופה אחרי הצבא שהיתי צריכה לעבוד בקיבוץ במשך שנה ורק חיכיתי להתחיל ללמוד. השנה הזו היתה מיותרת וכמוה גם המערכת יחסים הזו.

לא הייתי מוחקת את הנכשל הראשון בתואר, למרות התסכול. זה הוריד אותי לקרקע בכל מה שנוגע לאינטילגנציה. הבנתי שזה שעד עכשיו חשבתי שאני יותר חכמה מרובם זה רק בגלל שבקיבוץ רובם טפשים. זה לא בריא לבנאדם לחשוב שהוא יותר טוב מאחרים אפילו אם זה בא בקטע הגנתי, לא אכפת לי שאין לי חברים כי אני יותר טובה מהם. בטכניון למדתי ענווה ולמדתי להעריך אנשים.

לא הייתי מוחקת את הקטע הקצר והמעצבן שהיה לי עם ההוא מהעבודה, למרות שעכשיו כל פעם שאני רואה אותו בא לי לבעוט בו. ולמרות שהוא מתעקש להיות ממש מעצבן וממש לא בא לי לראות אותו ואני שמחה שהוא לא מגיע לעבודה לעיתים יותר קרובות. לא הייתי מוחקת אותו כי הוא לא שווה את זה. כי כדי לרצות למחוק אותו אני צריכה להתחרט על מה שקרה והוא פשוט לא שווה שאני ארגיש חרטה בגללו.

לעומת זאת, אם במקום למחוק היו מציעים לי לצייר דברים חדשים, אולי דווקא היו לי כמה רעיונות. אבל זה כבר נושא אחר.
 

הופ הופ טררלה, עכשיו אני יותר זקנה

אז לא הצלחתי להעלם לשבוע. במקום זה הבאתי לעבודה עוגה. באתי לפתוח את החדר שלי והתפלאתי שהוא לא נעול. בדרך כלל אני מגיעה קצת לפני כולם, אז זה נראה לי מוזר. פתחתי את הדלת וראיתי צרור בלונים על השולחן והשותף שלי למשרד שדיבר בטלפון עצר את השיחה וצעק לי מזל טוב. איזה חמוד. הקפיד במיוחד להגיע לפני ולנפח לי בלונים. עכשיו אני מתבאסת מזה שעוד מעט עושים לנו משחק כיסאות מוזיקלים בעבודה וכולם מחליפים שותפים למשרד. אמנם אני משתדרגת ועוברת לשולחן ליד החלון, אבל אני מחליפה שני שותפים שאני די מחבבת באחד קצת מעצבן ואחד שקצת מוזר וגם מגיע לעבוד אצלנו רק פעם בשבוע כי יש לו גם מקום עבודה אחר.

חוץ מזה קורים דברים לא טובים בעבודה. בפרוייקט שאני עובדת עליו יש מלחמות בהנהלה. יש בעיה רצינית של עמידה בזמנים שמובילה למלחמות כסת"חים קשות. בנוסף יש מלחמות אגו. אני אמנם לא מעורבת אבל מוביל הפרוייקט, שמעורב חזק, רואה בי גורם מיעץ ומספר לי על  מה שקורה. מה שלא יקרה עכשיו, זה לא יהיה טוב וזה ממש מבאס אותי. אני מאד אוהבת  את העבודה והאנשים שאני עובדת איתם אבל אני לא בטוחה שאני רוצה להיות במקום עם פוליטיקה כזאת. בעיקר כי אני יודעת שאצלנו בסופו של דבר כמעט כולם נדרשים למידה זו או אחרת של ניהול ולכן מעורבות בכל הזבל הזה. בנוסף לזה ההנהלה נהיתה ממש דרקונית עם חוקי חופשות חדשים שקובעים הדממה 3 פעמים בשנה ועוד 7 ערבי חג שבהם אי אפשר לעבוד אבל חייבים לקחת חצי יום חופש. יוצא שמכל הימי חופש שיש לנו חלק גדול מאד אנחנו חייבים לקחת במועדים שהכי לא בא לקחת בהם חופש- אוגוסט, סוכות ופסח ומה שנשאר לבחירה זה חלק קטן מאד. אם מוסיפים לזה את העובדה שבתור מדיניות כמעט ואין אצלנו קידומי שכר יוצא שאני באמת מתחילה לחשוב על אופציות אחרות . אמנם יש לי התחייבות בגלל הלימודים, אבל אם אני עוזבת מקסימום אני אדרש להחזיר את הכסף ששילמו לי על הלימודים, אני יכולה לעמוד בזה. אני אוהבת את המקום הזה אבל ההתרחשויות האחרונות ממש עושות  לי רע.

יש לי עבודה לטכניון שאני צריכה להכין וממש אין לי כוח אליה. אני חייבת לעשות אותה בסופ"ש הזה או שאני אצטרך לקחת ימי חופש מהעבודה. מכירים את החלומות האלה שממש גורמים להרגשה רעה? אז אחרי אחד הערבים שבהם שוב אמרתי לעצמי שעכשיו אני אתחיל עם העבודה ושוב לא הגעתי אליה היה לי רצף של כמה חלומות כאלה. בפעם הראשונה זה היה שבת בערב וביום ראשון היו צריכים להיות לי 2 מבחנים, בהיסטוריה ובאנגלית (מה הקשר?) או שאחד מהם היתה עבודה, אני לא בטוחה. בכל מקרה העברתי את כל הסופ"ש בתירוצים למה אני לא מתחילה ללמוד והגיע שבת בערב והבנתי שאני כבר לא אצליח כלום ואז התעוררתי פעם ראשונה בהרגשה דפוקה. אח"כ היה חלום נוסף, הפעם בעבודה ושוב לא עשיתי משהו שהיתי צריכה לעשות. בבוקר התעוררתי עם מצב רוח ממש מזופת מכל החלומות.

נתבקשתי להשתתף במחקר על גורמים לסרטן השד בתור קבוצת ביקורת. באה אלי הביתה בחורה חמודה, לקחה לי כמה מבחנות דם, בצורה ממש מקצועית, אני חייבת לציין וערכה איתי ראיון על ההיסטוריה המשפחתית שלי ועל אורך החיים שלי. החלק של אורך החיים גרם לי להרגיש עוד קצת רע עם עצמי. הבנתי שאני חייה אורך חיים ממש דפוק וממש לא אוכלת נכון. ותוך כדי ראיון אני אומרת לעצמי לא לנסות ליפות את המציאות. היא לא באה לשפוט אותי, היא צריכה את המידע האמיתי. אבל זה הרגיש לי מדכא. מאז אני מנסה כל ערב לצאת לצעידה קצרה וגם בצהרים מדי פעם לשבור את רצף הישיבה מול המחשב ולעשות טיול עד קצה הסדרון וחזרה. ולאכול ירקות. ולהוריד עוד משקל. כשלפני שנה החלטתי להוריד משקל זה היה די פשוט בעיקר כי היתי במצב ממש רע ואכלתי המון שטויות ולא עשיתי כלום. עכשיו אני כבר מקפידה על חדר כושר פעמיים בשבוע ולא אוכלת שטויות כמעט ועדיין אני הBMI שלי נמצא בתחום הגבוה מדי ומפה כבר ממש קשה לשפר. אני אפילו לא יכולה להוריד בכמות הסוכר בקפה כי אני שותה עם רבע כפית בערך. באיזה שלב החלטתי שברגע שיגמר לי הסוכר במשרד אני אעבור לשתות בלי סוכר, בעיקר כי עצבן אותי שאנשים פשוט באים ולוקחים לעצמם מהסוכר שלי בלי להגיד כלום. אבל נשברתי כי קפה בלי  סוכר בכלל זה ממש לא טעים וסתם מבאס, וחוץ מזה, אני בנאדם נדיב ולא נעים לי כשמישהו מבקש סוכר להגיד שאין לי.

בכלל, שמתי לב שאם אני שמה משהו על השולחן שלי אנשים מרגישים בנוח פשוט לקחת לעצמם. אם זה הקרקרים הטעימים וספוגי השומן הרווי אז פחות אכפת  לי- כמה שהם יקחו יותר ישאר לי פחות להשמין ממנו, אבל זה קורה גם עם הקרקרים בטעם דיקט וחסרי כל ערך תזונתי שנועדו רק לספק את התשוקה ללעוס משהו. ועם החלב, שזה כבר די מעצבן כי לא אכפת לי שישתו ממנו, ככה הוא לא יתקלקל, אבל לפחות שיקנו אחר אם הוא נגמר. לא יודעת מה יש לאנשים.

זהו להיום. נראה לי שאני אלך עכשיו לחדר כושר במקום יותר מאוחר, ככה אני אוכל לבלות את כל שארית היום בלהעמיד פנים שאני עושה את העבודה לטכניון.

מה שכן, אני חייבת לציין שמאז שיש לי כבלים אנלוגיים ממש אין מה לראות בטלוייזיה, מה שעושה ליכולת בזבוז הזמן שלי רק טוב.

בבוקר כשאני נוסעת לעבודה חלק גדול מהדרך הוא בכבישים עירוניים. באחד הצמתים יש מעבר חציה בין מדרכות והמדרכות מגודרות. יום אחד שמתי לב שאחת הגדרות מקומטת בקצה (לא יודעת אם היא היתה ככה תמיד) ותלוי עליה זר פרחים כזה ששמים על קברים. למחרת האטתי קצת כשעברתי ליד הזר שעדין היה שם וראיתי גם מודעת אבל תלויה לידו. סיפור שמספר את עצמו. הזר נשאר שם. הוא כבר יבש לגמרי אבל מדי פעם מישהו שם עליו איזה פרח טרי. עכשיו נוספו עליו כמה פרחי פלסטיק. עדות למישהו שלר רוצה שישכחו מה שקרה. כל פעם שאני עוברת לידו אני מאיטה קצת. אתמול כשעברתי לידו חשבתי לעצמי שאני מקווה שעוד אנשים רואים אותו וגם הם מאיטים. כשהמשכתי לנסוע ראיתי שיש פקק רציני לכיוון השני. ישר ידעתי- עוד תאונה. עדכוני התנועה ברדיו אישרו את המסקנה שלי. חשבתי לעצמי, אולי עכשיו גם אלו שנוסעים לכיוון השני יאטו.  

הדירה לאט לאט הגיעה למצב יציב. לא קניתי כל מה שרציתי, יש עוד מנורה שלא תליתי אבל כל הדברים כבר מרגישים במקום וכבר לא בא לי להזיז אותם. ביום ראשון עשיתי חנוכת בית. רציתי להזמין חברים אבל אין לי חברים אז הזמנתי כמה אנשים מהעבודה. אבא שלי הכין לי המון אוכל, מתוקים, מלוחים, כל מה שצריך כדי לארח (אני ממש גרועה באוכל). כמעט כולם דפקו איחור אופנתי של כמעט שעה אבל בסוף הבית התמלא בדיוק עד למצב שכבר אי אפשר היה להושיב עוד מישהו. פעם ראשונה שאני מארחת אנשים בעצמי. בדירה הקודמת לא יכלתי לארח כי לא באמת היה מקום ליותר מ-3 אנשים בו זמנית וחוץ מזה, לא היה לי את מי לארח. עכשיו יש לי מקום, אולי אני גם אמצא אנשים. if you build is he will come. חוץ מזה, המקום קיבל אופי. יש ג'ירפות מודבקות מאחורי הספה.  יש גם אורחים לא רצויים שתי יונים שממש מתעקשות להקים משפחה אצלי במרפסת. פעם שניה שמצאתי ביצים שהם הטילו. השבוע הן גם נכנסו פנימה לתוך הדירה ונראה לי שתכננו לבנות שם קן. היום בבוקר אחת מהן ניסתה לפתוח את החלון. מניאקית.

ביום שלישי יש לי יומולדת וזה מבאס אותי. עוד שנה עברה וכלום. אני עדיין באותו מצב. באמצע תואר שני שכרגע די נמאס לי ממנו. שוקלת לעשות הפסקה. לא באמת. אולי כן. חברתית ורומנטית באותו מצב עגום. בא לי  לדלג על השבוע הזה ולעבור ישר לאח"כ. אני הוכלת לישון, תעירו אותי כשאני אהיה בת 28 וחצי.

אתמול בצהרים אני מקבלת סמס מאמא- תתקשרי אלי כשאת יכולה. מהמסרים שלה אף פעם אי אפשר לדעת מה עומד מאחוריהם. זה יכול להיות- תתקשרי אלי כשאת יכולה, חשבתי על רעיון מה לעשות ביומולדת שלך, תתקשרי אלי כשאת יכולה, הגיע בשבילך מכתב מהטכניון והוא נראה כבד ואני צריכה שתגידי לי אם לפתוח אותו, תתקשרי אלי כשאת יכולה, אני צריכה עזרה בקניית מכשיר חשמלי כלשהו ושאר דברים. בדיוק הייתי באמצע תהליך שדרש ריכוז כדי לא ללכת לאיבוד ולכן התעלמתי מההודעה ואמרתי לעצמי שאני אתקשר בערב מהבית.

כמה שעות מאוחר יותר היא מתקשרת אלי: (המשפטים המופיעים בסוגריים לא נאמרו במציאות) 

-חשבתי שתבואי הערב (יש לה לפעמים את הקטעים האלה של אולי תבואי הערב לארוחת ערב). 

- יש לי תוכניות, למה? 

- אבא דיבר איתך? 

-הוא היה אמור לדבר איתי?

-הוא אמר שיתקשר אליך...

-ו...?

-היום בבוקר היו לו כאבים בחזה, שלחו אותו לטיפול נמרץ, הוא עכשיו מאושפז שם....

(ולא נראה לך לנכון לפתוח את השיחה באינפורמציה הזו?????)

-אבל אל תדאגי, לא מצאו שום דבר בעיתי, הם מחזיקים אותו שם ליתר בטחון

(בטיפול נמרץ???)

-אני באה

-מתי?

-עוד מעט (ברגע שתתני לי לנתק את הטלפון כדי שאני אוכל לרשום לעצמי כמה דברים וללכת).

-אבל אל תדאגי, הוא בסדר

-בסדר

ואז היא מתחילה לדבר ואני כבר לא מקשיבה, רק מנסה לסיים את השיחה

-בלה בלה בלה

-בסדר

-בלה בלה בלה

-בסדר!!

-בלה בלה בלה

-בסדר!!!!

-אבל אל תדאגי

-בסדר!!!!!! (תני לי ללכת כבר!!!@!!)

מגיעה לאמא, הולכים לבית של אבא לאסוף כמה דברים שהוא ביקש שיביאו לו.

היא מדברת איתו בטלפון (מסתבר שהיום זה כבר מותר לדבר בטלפון בטיפול נמרץ), מתרוצצת סביב עצמה, מצביעה לי על הדברים שהוא אומר שהוא צריך כדי שאני אכניס אותם לשקית וכשמחליטה שזהו מתחילה לזרז אותי שנזוז. הולכים לקחת אוטו מהמגרש של הקיבוץ. היא מתחילה להסתבך עם המחשב של הסידור רכב (קטע כזה של מכוניות וקיבוץ). בסוף מצליחה לקחת מפתח לאוטו ומזרזת אותי (שכבר מחכה לה בחוץ). ומזכירה לי לא לדאוג.

נוסעות לעפולה. בדרך היא מתלבטת בקול רם אם להתקשר שוב לאח שלי האמצעי כי קודם כשהיא התקשרה הוא היה בעבודה ולא ענה לה אז היא שלחה לו סמס באותו נוסח כמו שהיא שלחה לי ומן הסתם גם הוא לא חזר מייד כשהוא ראה את ההודעה. ברור שתתקשרי עוד פעם. את מכירה את הבן שלך, הוא לא יתקשר או שיתקשר מחר בבוקר לשאול מה רצית (זה מה שאני הייתי עושה). ומתלבטת אם להתקשר למפקד של האח הקטן שבצבא כי הוא אמור לצאת מחר (היום) בצהריים אבל יכול להיות שישחררו אותו מאוחר או שברגע האחרון ידפקו אותו והוא יסגור עוד שבת. ברור שתתקשרי. בסוף יתקעו אותו שבת בבסיס. ומתלבטת אם להתקשר לאח של אבא. ברור שאל תתקשרי, הוא יספר לסבתא והיא תדאג מאד (אבא שלו סבל מלחץ דם גבוה ומת מהתקף לב בגיל יחסית צעיר) וגם ככה הבריאות שלה לא משהו והיא תמיד דואגת יותר מדי.

פתאום נזכרת שאין לה מזומן. זה בסדר, יש לי מספיק. צריך לשלם בחניה. זה בסדר, יש לי מספיק. אולי אני אעצור בתחנת דלק ואוציא כסף. זה בסדר, יש לי מספיק. אל תדאגי, הוא בסדר (איך לא לדאוג כשהיא מתחרפנת עוד רגע???).

מגיעות לבית חולים העמק. השומר שבודק את התיקים אדיב באופן לא טיפוסי לשומרים שבודקים תיקים. חושבת לעצמי, טוב נו, אנשים שמגיעים לפה זקוקים לכל טיפת נחמדות שהם יכולים לקבל. חתיכת מבוך. נודדות בין המבנים, מוצאות טיפול נמרץ. דלת סגורה בלי ידיות. אמא מתקשרת אליו, הוא אומר שהוא בטיפול נמרץ לב. אחות חביבה שאמא בקושי רואה מרוב לחץ מסבירה לנו איך להגיע- תלכו עד הסוף, תפנו שמאלה, תעברו לבניין החדש ... (תוהה ביני לבין עצמי, אם זה הבניין החדש, אם הבניין שיבנו אחריו יהיה הבניין העוד יותר חדש). מגיעות לבניין החדש. מעלית ענקית כמו בשדה התעופה. חושבת לעצמי שאנשים לא יעמדו קרוב אחד לשני. אח"כ מבינה שזה כדי שהמיטות הגדולות האלו על גלגלים יוכלו לעבור.  

הגענו אחרי השעות ביקור אבל אבא מראש פלירטט עם האחיות וביקש שיכניסו אותנו. אמא נכנסת ומציגה את אותנו- אשתו ובתו. מזל שהם לא התגרשו באופן רשמי, ככה היא עדין יכולה להציג את עצמה בצורה הזו. הוא נראה בסדר גמור, מתלוצץ עם רופאיו. אנחנו מדברים ובינתיים אמא מתקשרת לשני האחים שכבר נהיו זמינים. שניהם מדברים איתו בטלפון. יושבות שם שעתיים, בעשר בערב האחות מגרשת אותנו באדיבות. אני מתה מרעב, רוצה לקנות לעצמי בורקס. אמא בשום אופן לא מסכימה, מתעקשת שאני אקח סנדויץ', פתאום בורקס נהיה אוייב העם, עתיר שומן וכולסטרול והרגע ראיתי מה כולסטרול מיותר עושה לאבא שלי. עיפה ורעבה מדי להתווכח. סנדויץ' ב20 שקלים. מניאקים כולם.

ביציאה מהבית חולים יש מלא שלטים שמזכירים שצריך לשלם על החניה במכונות תשלום האוטומטיות כי אי אפשר לשלם בשער. חיצים ענקיים בכל מקום מצביעים למכונות. כשהולכים לכיוון החניה כל שני מטר שלט מזכיר לשלם את החניה במכונות. אני משלמת את החנייה ואנחנו נוסעות לכיוון היציאה. עוד כמה שלטים מזכירים שאי אפשר לשלם ביציאה. כשאנחנו מגיעות כבר כמעט לשער היציאה, שלט אחרון מתריע שבשער אפשר לשלם רק באשראי. העיקר העקביות.

היום עשו לו צנטור. גילו שני עורקים סתומים. הכניסו דברים שאמורים לשמור אותם פתוחים. חוץ מזה הוא בסדר. האח החייל הגיע הביתה. אמא שלי התקשרה לעדכן אותי שהם נוסעים אליו ושגם החברה של אבא תהיה שם וכמובן היא מתלבטת, כי אי אפשר בלי, אם זה יהיה בסדר אם היא גם תכנס ואם זה לא יגרום לחברה להרגיש לא בנוח. היתי צריכה להתקשר בערב לשאול אותה איך היה אבל כבר אין לי כוח אליה. אני אתקשר מחר בבוקר.

מחר (היום באופן תיאורטי) יהיה פוסט אופטימי. אני מקווה.