סתם כי לא רציתי כותרת פסח, למרות שזה מה שיהיה פה. אבא שלי החליט לקנות לי שולחן למחשב מאיקאה. לא הדבר הכי נוח ועכשיו יש לי פחות מקום לזוז בסלון וחוץ מזה גם אי אפשר לשים עליו אוכל אבל לא היה לי נעים להגיד לו ששאני לא צריכה את זה כי ככה הוא מרגיש נחוץ איכשהו.
אמא שלי ברוגז איתי כבר מיום שבת. היא התקשרה ולא עניתי לה כי לא היה לי כוח לדו שיח הרגיש בינינו- את באה לארוחת בוקר? לא. למה לא? כי לא בא לי. למה לא? כי אני לא רוצה. את לא רוצה לבלות עם אמא שלך? לא. יופי, יצאתי בת רעה. אז ככה יצאתי בת רעה בלי לנהל את הדו שיח המקדים. בערב שבת בד"כ אנחנו נפגשים לערוחת ערב אצל אבא שלי. אז בערב היא התקשרה אלי שוב לשאול אם אני אצל אבא (בשלב הזה החלטתי לדלג על הויכוח שבו אני טוענת שאני תמיד אצל אבא בשבת בערב והיא טוענת שלא נכון אבל לא מצליחה לחשוב על אף דוגמה שבה לא באתי בשבת בערב ובכל זאת היא צודקת כי ככה היא אומרת) ולמה לא עניתי לה לטלפון כל הסופ"ש (בשלב הזה החלטתי לותר על הויכוח שבו אני טוענת שהיא התקשרה רק פעם אחת והיא טוענת שככמה פעימים ולראיה יש לי שיחה אחת שלא נענתה והיא כמובן טוענת שהסלולרי שלי משקר). כרגיל השאלה למה אני לא מתקשרת אליה להודיע שהגעתי. בשלב הזה לא דילגתי על הויכוח שאומר שהיא אמורה לדעת שאני אצל אבא. אז היא התעצבנה שאני לא מבינה אותה וניתקה לי את הטלפון. והודיעה לאח שלי שהיא לא באה. אז אחרי הארוחה עברנו, אני ואח שלי אצלה בבית כמו ילדים טובים. היא שאלה אותי אם אני אבוא ביום שני (פסח למקרה שזה לא ברור). עניתי לה בשאלה- את באה ביום שני? אז היא שוב התעצבנה שאני לא מבינה אותה כי לפני שבוע היא הודיע שלא נוח לה בגלל שאבא מביא את החברה שלו לסדר. ניסיתי להסביר לה שהסדר מתקיים בחדר אוכל של הקיבוץ והחברה של אבא היא האורחת שצריכה להרגיש לא נוח. כמובן שהיא הצעצבנה שאני לא מבינה אותה. כמובן שבסוף היא לא הגיעה לסדר, היא לא אוהבת אירועים קיבוציים וכל תירוץ- הילדים שלי לא נחמדים אלי- מספיק כדיא שהיא לא תבוא.
ובגזרה השניה -אבא שלי. הוא וחברה שלו קנו לי ולאחים שלי מתנה- כרטיסי מתנה בחנויות סטימצקי. מאחר ואצלנו אין מנהג של מתנות בפסח ואבא שלי לא חובב ספרים ובכללי לא יחשוב על כרטיס כזה כמתנה, די ברור שהרעיון הגיע ממנה. המתנה, כמובן, מאד לרוחי. עם עצם הרעיון שחברה של אבא שלי קונה לי מתנה אני לא בטוחה שאני מסתדרת. אני לא בטוחה אם זה נובע מנסיון חנופה או באמת מאמונה במנהג. היא סוג של דוחפת את עצמה למשפחה, אני די יכולה להבין אותה אבל עדיין, טוב, נו, אני לא באמת יודעת מה אני מרגישה בעניין.
בגזרה החיובית- אח שלי. לפני כמה שבועיים הוא ציין שבא לו דיסקים חדשים. מאחר שהשבוע יצא לי לעבור בחנות ספריםדיסקים נכנסתי והסתכלתי על מדף הדיסקים בתקווה שיקפוץ לי אחד טוב לעיניים. במקום דיסק קפצה לי לעיניים מוכרת חביבה שהציעה הצעות. כהיא הציעה muse עצרתי אותה וביקשתי לשמוע את הדיסק. דיסק אחד יש. ביקשתי משהו ישראלי, אם אני כבר מוציעה כסף על מוזיקה, לפחות לתמוך קצת בתעשיית המוזיקה הישראלית. שאלה אותי - בעברית? לא שאלה מיותרת כמו שאולי נדמה לכם. המליצה לי על משהו שלא הכרתי, טל כהן שליו. שר באנגלית. שמעתי קצת בחנות והחלטתי לקחת גם. בסופ"ש האחרון אח שלי סיפר שהיה בהופעה של איזה זמר ישראלי ששר באנגלית. שאלתי אותו- מישהו על 3 שמות, משהו כהן משהו? אמר כן. אמרתי לו איזה קטע, בדיוק קניתי לך את הדיסק שלו. אז לפחות אח שלי קיבל דיסקים טובים ואני מרוצה. יש משהו כיפי בלהביא למישהו מתנה שהוא אוהב. גורם לי להרגיש טוב. וכמובן שהעתקתי את המוזיקה לנגן שלי. היי, אני שילמתי על הדיסקים, זכותי להשמיע אותם אצלי.
