יום שלישי, 21 במאי 2013

כן ולא

כי אני פשוט אוהבת לענות לשאלות בפוסטים החמים. אולי זה מעין נסיון לדבוק קצת באבק התהילה שאופף אותם. או שזה סתם יותר מעניין מהנושא החם, שכל מה שיש לי להגיד בעניין סוף שנת הלימודים הוא שסיימתי כבר לפני שנה, יוהו. 


 


אז השאלה היא כזו: האם יש גיל שבו האהבה מפסיקה להיות רגש והופכת להיות משהו לוגי. 


התשובה היא כן ולא. 


כן, באיזה שהוא שלב, לאו דווקא פונקציה של גיל אלא יותר של התפתחות מנטלית, הראש כבר יותר מרגיש מוכן לחלוק את החיים עם עוד מישהו. מגיע השלב שבו מבינים שאין יותר שלבים מובנים, אין סדר- עכשיו צבא, עכשיו לימודים, עכשיו טיול. השלב שבו מבינים שהחיים התחילו ועכשיו הגיע הזמן לקבוע איך הם יראו. עכשיו הזמן לחשוב על משפחה, על המשך. ולאט לאט הראש מתרגל להבנה הזו וכל מערכת השיקולים מתאימה את עצמה. השיקולים בבחירת בן הזוג הם כבר לא האם הוא כזה מושלמי-מאמי אלא האם אני יכולה לחלוק את החיים שלי איתו. האם הוא יתן לי חיים טובים, האם נצליח לנהל בית משותף, האם אני רוצה להכניס אותו לחלל הפרטי שלי, האם הוא יתן עתיד טוב לילדים שלנו, האם נצליח לגדל אותם ביחד. זה לא שמתפשרים, אני לא אמרתי לעצמי טוב, משיכה זה לא דבר כזה חשוב, העתיד יותר חשוב. מה שמשתנה זה הגורמים למשיכה. כבר לא מושך אותי הבחור המסתורי, המאתגר, המעניין. מושך אותי הבנאדם שמתאים בצורה הטובה ביותר לחיים שאני רוצה. 


לא, הרגש לא מת. להיפך. אני אוהבת את חבר שלי כמו שלא אהבתי אף אחד לפניו ואני נמשכת אליו בטרוף. אם הייתי מכירה אותו לפני 10 שנים זה לא היה קורה ביננו כי אז הראש שלי לא היה מוכן לדברים שהוא מציע לי. אז באמת חיפשתי את הריגוש, את השונה, את מי שיהיה ההיפך ממני, שיאתגר אותי להיות מישהי אחרת. היום אני שלמה עם עצמי ולכן מסוגלת לאהוב את מי שדומה לי. 


 


כן, אני יכולה להסביר בצורה לוגית למה כל התנאים מתאימים ולכן אני אוהבת אותו.


לא, אני לא איתו כי כל התנאים מתאימים ולכן אני צריכה לאהוב אותו. אני איתו כי אני אוהבת אותו. 


 


אולי זה לא רומנטי לטעון שאהבה היא לוגית. הרבה יותר רומנטי להגיד שאני פשוט אוהבת אותו בלי שום סיבה, רק רגש טהור כי האהבה היא לא הגיונית. 


אבל כשאני יודעת שהאהבה שלי היא הגיונית, אני יודעת למה אני אוהבת אותו, אני גם יודעת שזה לא סתם כימיכלים שמסתובבים במוח שלי ויום אחד אני אתעורר ואשאל את עצמי מה אני עושה עם הבנאדם הזה. אני לא מאוהבת, זה לא סתם השתוללות של רגשות. אני אוהבת אותו אהבה אמיתית. ובגלל שאני יודעת למה אני אוהבת אותו אני יודעת שהאהבה הזו נכונה. וזה מרגיש הרבה יותר טוב מכל התאהבות טפשית שהיתה לי בצעירותי. 




אז התשובה לשאלה היא זו: האהבה הופכת להיות משהו לוגי אבל היא לא מפסיקה להיות רגש. 


 


 


 


 

10 תגובות:

  1. אז מקובלת עליך התשובה?

    השבמחק
  2. נראה לי שאת צודקת. זה לא שאין רגש. בכלל לא. אבל נעלמת (אני מקווה!) איזושהי ילדותית מהרגש. הוא מתבגר יחד איתך, הרגש. זה מה שאת מנסה לומר. נכון? 
    הוא נושא יותר אחריות, יש לו ניסיון - לרגש. הוא יודע שלהיכנס להרפתקאה רומנטית עם מישהו שעושה פרפרים בבטן ומרטיט את נימי הנפש אבל אי אפשר לסמוך עליו בכלום ואין לך מושג אם פתאם יתהפך עלייך וישבור את ליבך....זה כבר לא רלוונטי למה שהוא צריך. הרגש.
    זה לא שאין רגש. זה שהוא מתבגר יחד איתך.....

    השבמחק
  3. אולי לא הבנתי את השאלה הבסיסית.

    אני חושבת שאהבה היא תרכובת כימית שמפציצה את המוח, אחר כך נשארים דברים כמו הרגל, ונוחות והזדקקות וחרדת נטישה ועוד מיני דברים שפחות נוח להגדיר אותם כאהבה.
    הדברים האלה משתנים בהכרח עם הגיל כי הצרכים משתנים עם הגיל...

    השבמחק
  4. אני אומרת שהשיקולים בעצם משתנים
    אהבה היא דבר קיים, ברמה זו או אחרת
    התאהבות לעומת זאת היא דבר שנגמר אחרי כמה שנים
    אחרי שההתאהבות נגמרת החברות נשארת, ובחברות ישנה אהבה

    השבמחק
  5. זה בדיוק מה שניסיתי להגיד. הרגש אמנם מתבגר ונהיה הגיוני אבל הוא עדיין רגש. ועדיין מרגיש טוב

    השבמחק
  6. השאלה לא התייחסה למה קורה אחרי הרבה זמן בזוגיות ארוכה אלא למה קורה בתחילת הזוגיות. מה הדבר שמכניס אנשים לזוגיות. האם עם השנים בחירת האנשים איתם ניכנס לזוגיות הופכת ממשהו רגשי ללוגי. 

    השבמחק
  7. הגדרת יפה כל כך. אני יודעת שזה יותר מקובל לקטר על הזוגיות ארוכת הטווח ולדבר על מונוגמיות כעל סוג של כלא הסותר לאופי האנושי - אבל על פי נסיוני ומסתבר שיש אחרים כמוך - אנשים שצולחים את הקשיים ומתחזקים את הקשר לא חווים את אובדן האהבה, אלא את התחזקותה. היא משנה צורה, אבל לא נעלמת.

    השבמחק