התחלתי לקרוא ספר. אנחנו שאוהבות כל כך, אם מישהו מעוניין. בפרק השני
פתאום נעצרתי. יש שם פסקה שלמה שמתארת מה המספרת רואה כשהיא רואה את אחת הגיבורות
האחרות בסיפור בפעם הראשונה. הבחורה המתוארת בקושי מדברת אבל המספרת בונה סביבה
סיפור שלם רק מתיאור המראה שלה. והסיפור ממשיך בראש שלה הרבה אחרי שהאורחת הולכת.
פתאום הרהרתי ביכולת הזו, להסתכל על מישהו לא מוכר בפעם הראשונה ולתאר לפרטי פרטים
את ההתרשמות. החלטתי לנסות גם.
אני אציין פה שמעולם לא הייתי טובה בלהתרשם מאנשים על סמך מראה בלבד.
הרבה פעמים כשאני מנסה לשחזר מה חשבתי על אנשים בפעם הראשונה שראיתי אותם אני
מבינה שראיתי אותם אחרת לגמרי ממה שאני רואה היום. לכן יכול להיות מעניין לחזור
עוד כמה חודשים לפוסט הזה, לפחות לאנשים שאני ממשיכה לראות, ולבדוק אם משהו השתנה.
בעיה, אני לא רואה הרבה אנשים בפעם הראשונה ביומיום. אבל אם רוצים
אפשר.
בתור נסיון ראשון בחרתי מישהי מקבוצה אחרת שעובדת איתנו הרבה (הקבוצה,
לא הבחורה). הבחורה לא כל כך חדשה, אני יודעת מי היא ואיך קוראים לה אבל לא יצא לי
לדבר איתה עד היום. בחורה צעירה, יוצרת רושם מרענן של בחורה טריה מהטכניון. שיער
ארוך מתולתל, פזור כאילו אף פעם לא חם לה. גופיה קלה במראה טיפה ממזרי, משדרת אני
לא מנסה להראות סקסית אבל אין לי שום בעיה עם הגוף שלי, מציגה מראה נשי צעיר. הצבע
בגופיה ותכשיטים צבעוניים נותנים רעננות. הבחורה שקטה ומקשיבה לעובדת הוותיקה
שמדריכה אותה, קצת מתגוננת, לא מתנצלת על טעויות, טבעי שיהיו כמה בשלב כזה מוקדם
של המערכת. טוב אולי היא לא טריה מספסל הלימודים, אין לה את הפחד לטעות או לרצות. אני
רואה אותה במעבדה. כנראה שפיספסתי מקודם חילופי דברים של מי נגע במה, במהלכם היא
אולי האשימה שלא במתכוון אנשים אחרים ששינו דברים. אחד מאותם אחרים מסביר לה
שכולנו פה עובדים יחד וזה קצת צרם. היא קצת מתנצלת אבל לא יותר מדי, כאילו כבר
הבינה את משחקי הכוחות בין הקבוצות השונות והיא משחקת לפי החוקים שהסבירו לה
במשרד. היא לא התכוונה להאשים אבל היא גם לא מתכוונת לקחת חזרה את הדברים. משדרת
שקט ובטחון עצמי שלא הפך לשחצנות. לפחות עדיין לא.
נסיון שני, יותר קשה. עובד חדש, אני יודעת רק איך קוראים לו. רואה
אותו רק לרגע חולף ליד הדלת שלי אחרי החונך שלו. במבט חטוף נראה בעל גוף גדול אבל
בנוי. לא שמנמן מוזנח שוויתר על הנסיון להראות טוב, יותר כמו גבר נשוי עם ילדים
שכבר לא צריך לדאוג להיות אטרקטיבי כי האישה כבר לא תעזוב רק בגלל מראה. עדיין
משחק כדורגל עם החברה מדי פעם לשמור על הכושר אבל לא יוצא מגדרו. חיוך של אדם
חברותי שבא מוכן להכיר אנשים וללמוד דברים חדשים.
מבט שני, הפעם חולף מולי במסדרון.לא כל כך בנוי כמו שנראה במבט ראשון.
ביחד עם שיער אפרפר מבולגן יוצר מראה של לא כל כך אכפת לי, מראה זה שטויות. מחייך
אלי חיוך ידידותי, מעט יותר מדי ידידותי בהתחשב בעובדה שאין לו מושג מי אני או
אפילו שאנחנו באותה מחלקה. מעט יותר מדי חברותי.
סוף היום מגיע ואיתו מחשבה קצת מבאסת שאחרי הכל, רוב המהנדסים נראים
ומתנהגים די אותו דבר ובאמת שאחרי תקופה מסויימת באותו מקום כבר לא פוגשים אנשים
חדשים. זה לא יהיה יותר מדי מעניין. אבל רגע, אני צריכה ללכת לקניון. מגוון רחב
ונפלא של אפשרויות אימון, למרות שלא תהיה לי את היכולת לבחון את עצמי בהמשך.
נתחיל
עם המוכרת בחנות האוכל. פרצוף מפוסל, מעט שטוח, כמו אנימציה דו מימדית מהדור הישן.
פנים מנומשות. שיער חום אסוף בקוקו קצר סתמי, כזה שלא יפריע, לא חשוב שלא נראה
יפה. כל העובדים בחנות עם חולצה שחורה מכופתרת. עליה החולצה נראית גסה, הבד קשיח
ויושב רחוק מהגוף. רק כשהיא נצמדת לדלפק רואים פתאום בטן בהריון די מתקדם. וגם אז
הוא מטושטש על ידי החולצה. לא מישירה מבט, לא יוצרת קשר עין. מפנה את כל הגוף 45 מעלות לכיוון המחשב, הלאה מהלקוח, למרות
שאז היא חצי מפנה את הגב למשטח השקילה. כאילו לא מנסה להיות יעילה. מעבירה את
הקופסאות אחת אחת על המשטח, לא מחליטה לאן להחזיר אותן אחר כך. רק אחרי שהיא
מעבירה את הכרטיס אשראי היא מוציאה שקית ומכניסה את הקופסאות וגם אז לא
ממהרת לשום מקום. רק בסוף כשהיא לוקחת את הנייר החתום היא מפנה את
הגוף אלי, מפנה מבט ומשחררת חיוך של תודה שלא הפרעת יותר מדי, תודה שאת הולכת.רק עכשיו כשאני כותבת את זה אני מבינה שאולי הפניית הגוף היתה פשוט כי
הבטן נתקעה בדלפק. שיפוט מוטעה מוכרז כבר עכשיו.
מוכרת בחנות שעונים. גוון מאוד בהיר אבל מראה ישראלי. שיער פלטינה
שיכול להיות שזה הצבע הטבעי שלו, מתאים לגוון עור הפנים. מראה סתמי שמנסה להיות
אלגנט. גופיה לבנה עם עיטורי תחרה גדולים בחלק העליון, משתלבים עם שרשרת זהב,
כנראה גראס, תכשיט גדול אבל לא גס, זהב אבל לא נראה יקר. איפור מינימאלי אבל
מובחן, קו ירוק מעל העין. על הפנים הלבנות נראה מצוייר. על יד ימין טבעת זהב דקה,
כנראה טבעת נישואין, נותנת לה פתאום מראה מבוגר יותר. על היד השניה יש גם טבעת זהב
דקה, משולבת עם אבנים מרובעות, אולי ענבר. לא משדרת יותר מדי רצון לעזור. טוב נו,
באתי להחליף שעון, אני לא הולכת לשלם היום על שעון חדש. מסננת בחוסר סבלנות
"את לא יכולה לקחת משהו זול יותר ממה שאת מחליפה" קצת מזלזלת כשאני
שואלת משהו. או שהיא מתקשה להבין את הבקשה או שהיא חושבת שאני לא מבינה מה היא
אומרת לי, לא משקיעה בלתת יחס. מקצועית
כשצריך לקצר את הרצועה. לא נהנית לתת שירות
.
יותר מאוחר כשאני עוברת ליד החנות אני פתאום שמה לב שהיא לובשת מכנסים
טריקו צמודים, מה שפעם היו קוראים לו מכנסי דפוקותי, בצבע ירוק זוהר. פתאום כל המראה
שלה נראה זול, כמו תיכוניסטית שמנסה להראות כמו אמא שלה אבל לא מוותרת על הטאצ'
המתבגר.
העין השלישית. מוכרת נראית כמו ממגזין על החיים הצעירים בתל אביב. הכל
במראה שמאוד מקפיד להיות מגניב (אני לא בטוחה שהמילה הזו עדיין לגיטימית לשימוש).
הסגנון שלה מתאים בדיוק לסגנון החנות. שמלה שבקלות יכולה להיות מאותה חנות, עם חלק
תחתון פרחוני וצבעוני וחלק עליון שחור שבדיוק נמצא במקום הנכון כדי להפוך את השמלה
מהתקף צבע למשהו מתוחכם. משקפי פלסטיק גדולים עם משחק אלגנטי של שחור ולבן. עגילי
זהב גדולים בסגנון בוהמי, 3 עגילים באוזן ימין, אחד בשמאל. אחד מהימניים מהווה זוג
לשמאלי, האחרים באותו סגנון, אחד עם אבן ירוקה לתת גיוון. נעלים סירה בלי עקב בצבע
זמש עם קישוט מתנפנף מקדימה. שיער אסוף בתחכום למעלה במגדל מוקפד שמסתיים בכאילו
זרוק עם סיכת פלסטיק כדי להגיד אני משקיעה אבל לא בורגנית. הכל מאוד במקום, מאוד
שייך ומשדר משהוא מאוד מסויים. רק חסר לצידה כתוביות עם הפריטים אותם היא לובשת,
המחיר ואיפה ניתן להשיג.
לסיכום
הסיבוב בקניון, קניתי לי שמלה קצרה קיצית. קיבלתי החלטה- הקייץ הזה אני הולכת עם
שמלות ביומיום. אולי לא לעבודה, אבל בערבים כשיוצאים. אז קניתי לי כמה שמלות פשוטות
כי עד היום לא היו לי כאלו, עכשיו נראה אותי גם לובשת אותן.
