הם יושבים בשולחן לידנו בפאב. לרגע אני קולטת שברי משפטים שמעידים על פגישה ראשונה. אז אתה גר לבד?... את במקור מהאזור?... הוא לובש חולצה מכופתרת, חולצת דייט ראשון. היא בלבוש קז'ואל אלגנט מהודק היטב. מוכנה להכל. היא נינוחה, יש לה נסיון בזה. היא מקפידה על מה שהיא משדרת, שפת הגוף שלה אומרת נגיש אבל לא יותר מדי מתלהב. הוא לא מרגיש בנוח בסיטואציה, קצת לחוץ. היא רוכנת לכיוון השולחן, חצי לכיוונו. הוא יושב קצת מרוחק מהשולחן, גב זקוף, מסביבו מסגרת בלתי נראית שהוא לא יוצא ממנה. קצת מגששים. היא מסתכלת עליו. הוא חצי מהזמן עליה חצי מהזמן מתחמק ממבט. השיחה קצת מקוטעת אבל לא עוצרת. היא משדרת נהנית. הוא נפתח קצת. צוחקים. הוא צחוק נבוך, חצי חיוך, משתדל לא לעשות תנועות מגושמות. היא צוחקת צחוק מאשר, צחוק מוקפד, נראה חופשי במכוון. ידים נעות ליד הפנים בתנוחה נשית. הוא מרשה לעצמו לצאת טיפה מהמסגרת, חצי יד, לא מתקרב אליה, גב עדיין זקוף, אבל היד מרשה לעצמה לפנות לכיוונה. נראה שיש סיכוי לעניין.
הוא הולך לשירותים. אני אומרת, זה הזמן שלו לשפר עמדות, לשבת קצת יותר קרוב, לשבור את המסגרת. אבל הוא חוזר חזרה לתוך הקופסה הבלתי נראית. היא נראית קצת מאוכזבת.
היא הולכת לשירותים. כשהיא חוזרת היא מזיזה עמדות לכיוון נסיגה. טיפה יותר רחוק ממנו. רגל על רגל, הרגל העליונה מופנית ממנו החוצה. המשקפיים שקודם היו על הראש עכשיו על העיניים, יוצרות חציצה. ידיים כבר לא ליד הפנים, מונחות על השולחן, משחקות בשקית סוכר. מבט נודד מסביב, מדי פעם חוזר אליו, כבר לא משדר עניין כמו קודם.
בינתיים אנחנו מחכים חצי שעה שהמלצר יקח את הכרטיס אשראי. נראה כאילו היא כבר רוצה ללכת אבל לא נעים לה. הוא נבוך. המלצרים מתעלמים מאתנו ומהם. אם הוא ינסה לתפוס מלצר זה יראה כאילו הוא מנסה לברוח. בסוף אני מתעצבנת ומחליטה להשאיר מזומן, לא כולל טיפ. אנחנו הולכים. היא מסתכלת לכיווננו. אולי היא קלטה את שיחת הטיפ ועכשיו חושבת שאני כלבה. אולי היא רוצה להיות במקומי.
מה שבטוח אני לא רוצה להיות במקומה.
