יום ראשון, 29 בנובמבר 2009

גבר זר נוחר אצלי במיטה

אז זה לא הלך לי, קיבינימאט, הוא רגוע מדי, איך אפשר להתנהל ככה? טוב, אני לא לגמרי מבינה מה הולך פה. לילה שני ברציפות שהוא ישן פה אבל כלום לא קרה. זאת אומרת, התחיל לקרות, העניינים התחממו ואז נרגעו וזהו. הוא הלך לישון ואני פה מול המחשב תוהה אם בא לי להכנס למיטה. עכשיו נרגע קצת הרעש. כנראה שרק צריך לסובב אותם הצידה. בועטים בו קצת ונהיה שקט.


הוא בכלל בא מירושלים וגר בתל אביב ומדי עם מגיע לפה עם הבית על הגב. אז הזמנתי אותו בסופ"ש לטיול באזור כי התחילו לפרוח הסתווניות והנרקיסים. וכי קיוויתי שאולי. ואכן. אז טיילנו קצת עם חברה שלי והחבר שלה והכלב העיוור שהיה קצת מסכן, בעיקר כשפגשנו עדר פרות שרבצו בהנאה בצד הדרך והסתכלו עלינו באדישות שרק פרות מסוגלות להביע. אח"כ הם הלכו לנוח ואנחנו ניצלנו את מזג האוויר המקסים עד שנהיה קר מדי מכדי לקרוא לו מקסים.


איכשהו הוא גרם לי להזמין אותו לארוחת ערב משפחתית בה נכחו ערב רב של אנשים כולל שני ילדים צעירים שהוקסמו ממנו. אין מה לעשות, הוא פשוט חמוד.


ואז הוא נשאר לישון אצלי. רק לישון. קצת חיבוקים, וזהו. בעבודה הוא התנהג יפה חוץ מהעובדה שהוא התחיל לקרוא לי בשם חיבה שהחברה שלי קוראת לי. עד שנאלצתי לבקש ממנו יפה שיפסיק. ובערב הוא פשוט חיכה לי ללכת איתי הביתה כאילו זה מובן מאליו. ושוב העניינים התחממו ושוב התקררו. אז הלכתי למקלחת והוא פשוט הלך לישון. WTF? מה לישון? ומה איתי? יושבת לי פה מול המחשב, תוהה מה קורה פה. איפה אני הייתי כשזה קרה ומה יקרה עכשיו.


יש משהו ממש נוח לצאת עם מישהו מוכר, אין את הלחץ של ההתחלה, את הצורך להרשים, להשקיע,הוא מכיר אותי, אני אותו וזהו. מצד שני אין את ההתרגשות הזו של ההתחלה, אין את המתח את הצורך להשקיע, הוא פשוט הולך לישון וזהו.  מצד שלישי יש משהו ממש מלחיץ בלצאת עם מישהו שאני רואה כל יום (טוב, לא בדיוק כל יום, פעם בשבוע בערך), בחוסר יכולת הזו להפריד בין עבודה לחיים פרטיים.


מחר הוא לוקח את הבית שלו וחוזר לתל אביב, נראה מה אחר כך

יום שלישי, 24 בנובמבר 2009

עדיף שאני אלך לישון

הברזתי מתרגול. כן כן. הייתי כל כך עיפה ואת החומר שלמדו היום יצא לי לטחון בעבודה מכל הכיוונים.


בדרך הביתה שמתי את הפאלפון ליד הכיסא של הנהג וציינתי לעצמי לא לשכוח לקחת אותו. כיביתי את המנוע, לקחתי את המכשיר, יצאתי מהאוטו ונזכרתי לקחת את המכשיר. אז חיפשתי אותו כמה דקות עם שמצאתי אותו ביד שלי.


החלטתי להכין לי ביצה עם בולגרית. אז החזרתי את המגרינה למקרר (קוםד אכלתי טוסט) והוצאתי ביצים וגבינה. פתחתי את הביצים ונזכרתי שאני צריכה את המרגרינה (כן, אני יודעת שזה לא בריא לטגן עם מרגרינה. אני אוהבת ככה). התבאסתי מזה שהחזרתי אותה למקרר ואמרתי לעצמי שאני אחזיר את הביצים ואקח אותה. אז החזרתי את הביצים למקרר והוצאתי גבינה למריחה (התכנון היה לשים את הביצה בפיתה עם גבינת עיזים, אני אוהבת גבינה.) הוצאתי את הגבינה ונזכרתי שרציתי את המרגרינה. הוצאתי את המרגרינה מהמקרר, שמתי קצת על המחבת ואת המחבת על האש ואז נזכרתי שלא הוספתי עדיין את הבולגרית לביצה. אז מהר חתכתי כמה קוביות בולגרית, בינתיים המרגרינה עשתה קולות של נשרפת. למרות הכל יצא טעים.


ניסיתי להתקשר למישהו אבל לא מצאתי את המספר שלו בנייד. לפני יומיים החלפתי את המכשיר שלי ממכשיר ישן למכשיר פחות ישן כי היותר ישן החליט על שביתה איטלקית (הוא עובד, אבל לא באמת). מכיוון שלא מזמן החלפתי ליותר ישן הייתי בטוחה שיש לי את כל המספרים על הסים אז לא העברתי מספרים. מסתבר שלא. כשניסיתי להחזיר את היותר ישן לחיים כדי לחלץ את המספר גיליתי שיש כמה מספרים שלא עברו. באופן מפתיע דווקא המספרים היותר חדשים כן עברו. לדעתי יש למכשיר משהו נגדי. נוקייה לא אמור לעשות בעיות, גם אם הוא יותר ותיק... אני כל כך עייפה שאני לא מצליחה לחשוב על דימוי. וול



לילה טוב ושבוע (או מה שנשאר ממנו) מוצלח

יום ראשון, 22 בנובמבר 2009

note to self לא לשתות קפה בערב.

תקציר הפרקים הקודמים.


אז היום נפגשתי עם אחד. באופן לא ממש מפתיע גם הוא למד בטכניון, באותה פקולטה כמוני. מי שאמר שהפכים נמשכים לא יודע על מה הוא מדבר. בני אדם הם יצורים נרקיסיסטים ולכן נמשכים לאנשים שמזכירים להם את עצמם. כשהייתי צעירה יותר, בערך בתקופת הצבא, דווקא הייתי נרתעת מאנשים דומים לי ודווקא הייתי מחפשת אנשים ככמה שיותר שונים ממני. אבל באותה תקופה ההערכה העצמית שלי היתה בקרשים ככה שיכול להיות שכחלק מתהליך ההשלמה שלי עם עצמי (מה שאנשים אוהבים לקרוא לו התבגרות) למדתי לאהוב את מי שאני ולכן גם לאהוב אנשים דומים לי.


לעניינינו, בחור נחמד, מעניין, אוהב לדבר. אני אוהבת אנשים שאוהבים לדבר הרבה, אני אוהבת להקשיב אבל הערב הרגשתי שאני לא ממש מצליחה להכניס מילה. יכול להיות שזה לחץ של פגישה ראשונה, או שזה בגלל שילידי מזל תאומים הם טיפוסים מאד מוחצנים ובגלל שהוא מאמין באסטרולוגיה הוא החליט לנהוג בהתאם. ואיכשהו כל פעם השיחה חזרה לטכניון. קורסים, מרצים, מיתולוגיות. גם אני נהניתי בתואר הראשון אבל די, עברנו את זה. תמשיך הלאה. שוב, פגישה ראשונה, יכול להיות שזה לחץ או שאני סתם יותר מדי ביקורתית.


כשהתקבלתי לעבודה עברתי מבחני פילת. אחרי הקבלה היתה לי פגישה עם פסיכולוגית תעסוקתית שסיפרה לי על תוצאות המבחנים. היא אמרה בעיקר שאני מאד ביקורתית. יכול להיות שההערה שלי על העובדה שבכוח אדם יודעים בעיקר להכין מצגות ממש מושקעות תרמה משהו לרושם הזה. בכל מקרה, היא גרמה לי לחשוב על זה כל הדרך חזרה למשרד, שם עובד אחר שהתחיל לעבוד יחד איתי אמר לי שגם לו היא אמרה שהוא ביקורתי ושזה בסדר, לפי זה בעצם בחרים אצלנו אנשים לעבודה ככה שאנחנו צריכים להתגאות בכך. אבל עדיין, מאז אני יותר משקיעה בעניין, זה לא שאני לא ביקורתית כלפי אנשים, אני פשוט מנסה לא להראות את זה. אני משתדלת להיות סובלנית ולהתאים את הציפיות שלי לאנשים איתם אני מדברת. ובאמת, אני חושבת שאחרי שמתגברים על הרצון הראשוני לתגובה עויינת התקשורת עם אנשים נעשית הרבה יותר קלה. ולמרות שמאד קל ליפול לרושם ראשוני, תמיד צריך לתת לאנשים הזדמנות שנייה. כמעט תמיד. לפעמים המצב ממש קיצוני וברור שאין טעם לתת הזדמנות שנייה אבל בד"כ יש מקום לשיפור ולכן כדאי לתת לאנשים הזדמנות שנייה לעשות רושם. לפעמים.



ומעניין לעניין, כי שתיתי קפה בטעם אגוז, שהיה מתוק מדי אם אתם שואלים, ועכשיו אני לא אצליח להרדם בכל מקרה אז אני פשוט אמשיך לכתוב עד שימאס. בשבת חגגנו יומולדת 7 לבת דודתי. עקב עצלנות נפוצה אצלנו במשפחה נהוג שההורים של ילד היומולדת קונים מתנות בשם כל הקרובים, ככה שהילדה קיבלה מה שההורים שלה מצאו לנכון לקנות לה. וכאן בא לידי ביטוי הצד הביקורתי שעליו דיברתי קודם. מתנה אחת היתה ערכת איפורציור בראצ' (או איך שלא קוראים להן). הערכה מגיעה עם איפור וחוברת ציורים בה מופיע כל פעם ציור של ילדה אחרת עם כמויות איפור על הפנים ולאחר מכן אותו ציור בלי צבע כדי שהילדה תוכל לצבוע את הציור ואת עצמה. אכן חינוך טוב מגיל צעיר. מתנה אחרת, לגמרי לא ברורה לי, ספר 500 שאלות נכון לא נכון. אני לא יודעת איזה הוצאת ספרים החליטה שזה חינוכי להוציא ספר כזה. אוסף של משפטים שלכל אחד צריך לקבוע אם הוא נכון או לא ובסוף דף אחד עם טבלה של התשובות הנכונות. בלי פירוט. למשל מופיע המשפט "הפנינה הכי גדולה שנמצאה נמצאה בים הצהוב בשנת 1953 ע"י דייג סיני והיא בגודל של כדורגל". תשובה: לא נכון. אני שואלת אותכם, מה הקטע? מה הילדה אמורה להפיק מספר כזה? או משפט אחר "לוויתן שוקל כמו 30 פילים". נכון. איזה פילים? איזה לוייתן? איפה כן מצאו את הפנינה הכי גדולה? what the fuck? נראה כאילו אפשר למכור לילדים כל זבל שמוצאים כל עוד הוא מקושט עם נסיכות ובובות. המתנה היחידה שאולי היתי שוקלת לקנות לבת שלי אם היתה לי היא ערכה של ספריי צבע שבא עם סט שבלונות. זה דווקא נראה יפה ועם פוטנציאל, רק שזה בא בקופסא גדולה ומרשימה שכשפותחים אותה מוצאים 3 עטים, כמה דפים ומתקן קטן לספריי. נראה כאילו הצבעים יגמרו אחרי שימוש אחד והדפים יקרעו. כנראה שהיצרן הניח שגם ככה הילד ישתמש בזה רק פעם אחת ואז יעבור הלאה. האמת שמהכרות עם אותה ילדה אני לא חושבת שהוא טעה.


אני לא חושבת שהצלחה שלי בלימודים ובעבודה קשורה לחינוך מהבית, עובדה ששני האחים שלי ממש לא ממהרים ללכת בעקבותי, להיפך, שניהם לא מתביישים לטעון שאני חננה, אבל בכל זאת, אני שמחה שנולדתי להורים שלי ולא לדודים האלה.


באמת שאני לא מבינה למה טוענים שאני ביקורתית.   



יום שבת, 21 בנובמבר 2009

what in a name

That which we call a rose


By any other name would smell as sweet


או בהקשר אחר 


And oh, the shame


He was ashamed Thought of changin' my name


 What's in a name?


אז קיבלתי שרביט ממגבת וגם מפיקולו שמשום מה חושבים שהכינוי שלי מעניין למרות שהכינוי עצמו וגם שם הבלוג אמורים היו לרמוז להם שאין כאן שום דבר מעניין.


אז למה הכינוי הזה? כי זו הגישה שלי שאיתה באתי לישראבלוג. אני לא חושבת שאני אדם מיוחד, זה לא צניעות, יש לי את הנקודות החזקות שלי ואני מודעת להן וגאה בהן. בכל הנוגע לחוויות ודברים שעליהם אני מספרת בבלוג, אני סתם עוד מישהי שבאה כמו כולם לזרוק על הנייר הוירטואלי את מה שאין לה מקום אחר לזרוק.


לדעתי הבלוג הזה כשמו כן הוא, לא מכיל שום דבר מיוחד, סתם דברים שאני רוצה לחלוק. אני לא מנסה להיות מעניינת, אין לי ציפיות בקשר לפופולריות של הבלוג, אני לא רוצה להיות בהמלצת העורכים או בפעילים. יש אנשים שנהנים לקרוא אותו ואני שמחה שכך. יש לי מספר קוראים קבועים שאני אוהבת את התגובות שלהם ואני אוהבת להגיב אצלם ובעיקר אני אוהבת את ההיכרות שיש בנינו שזו היכרות מסוג אחר לגמרי מזו הקיימת בעולם החיצוני. פה אני יודעת על אנשים את המחשבות הכי אינטימיות שלהם אבל את הדברים הבסיסיים כמו השם האמיתי של מישהו אני לא יודעת וזה נותן לכל העניין נופך אחר לגמרי. פה באמת אפשר להכיר אנשים מבפנים מבלי שרשמים חיצוניים כמו מראה, צורת דיבור או מקום מגורים וכדומה ייטו את הדיעה.


 


כמו שכתוב בכותרת, אין לי משהו חשוב להגיד, סתם בא לי לשתף. זהו, פשוט ככה, זה אני וזה הכינוי שלי. ולמי שקורא פה קבוע, אני אוהבת אתכם.


 


אני מעבירה את השרביט לדרקון כי אני מעריצה כל אזכור ליונתן גפן


וגם למלפפון שלמרות שכבר ענה על השאלה, עדיין היתי רוצה לדעת למה יש לו תמונה של כרובית



 

יום רביעי, 18 בנובמבר 2009

איך אומרים ספיד דייטים בעברית

הבטחתי שיהיה סיפור אז קבלו, טרי מהתנור.



ראשית עצות למשתתף באירוע ספיד דייט.


1. נואש זה השחור החדש. איך תשדר לה שאתה מעוניין. ראשית, עוד בטרם התחילה השיחה, ציין שהיא חמודה. תוסיף לזה הערה על כך שהיא בטח הבחורה הכי מבוקשת פה בערב. 2 דקות לתוך השיחה סמן את שמה בהפגנתיות תוך כדי שאתה מוודא שהיא תראה שלא סימנת אף אחת אחרת. כעבור דקה נוספת תציין שהיא כל מה שאתה מחפש בבחורה. 4 דקות לתוך השיחה תשאל מה היא עושה בהמשך הערב, תזמין אותה לקפה, תבקש את מספר הטלפון שלה. כשהיא מציינת שלא ככה זה הולך תציין שאתה שובר חוקים. במהלך כל השיחה תבהה בה במבט מופתע ומשתוקק כאילו פעם ראשונה בחייך שבחורה אמיתית מדברת איתך ולא בתשלום וכשמצלצל הפעמון תקום מהשולחן כאילו זה הדבר הקשה ביותר שעשית עד כה.


2. בחורות אוהבות מרדף. איך תשדר לה שאתה לא מעוניין. זרוק את עצמך על הכיסא תוך שאתה נראה מותש ועם זאת שמח על כך שזה הסיבוב האחרון והעסק נגמר עוד מעט. קח ביס מהעוגה שהשאיר אחד המשתתפים האחרים על השולחן תוך כדי ציון העובדה שאתה כבר הספקת לאכול ולשתות כי לא היית עסוק בלדחוף כמה שיותר מידע ל 7 דקות שיחה. בכלל, אל תנסה לאסוף מידע. תשאל שאלות רק אם יש שתיקה מביכה, הקפד לא לתת לבחורה לסיים את התשובה ודחוף מגוון סיפורים משלך בעיקר על חבריך ולא על עצמך, דאג  שסיפור אחד יוביל לאחר כך שלבחורה לא יוותר זמן להשחיל מילה. בסוף הערב הוצא את הטופס המקומט עם השמות מכיס החולצה, וכתוב בו משהו כאילו שאתה עושה טובה לאנושות בכך שאתה טורח להתייחס אליו.


3. צניעות זה הדבר. המעט בערך עצמך. למען הדיוק על תחשוף אף נקודה שעלולה להחשב כמשהו שבחורה מחפשת. שב מול הבחורה בהשלמה האומרת אני פה רק כי אמא שליחבר שליהכלב שלי שכנעו אותי. אני יודע שזה חסר טעם אז אני אפילו לא אנסה. אה, והתחביב שלי זה דייג.



ועצה מועילה לבחורה- אם את שואלת שאלה קצת שונה מהרפרטואר רק כדי לשבור את הקרח, ודאי שיש ברשותך תשובה טובה, אחרת הוא עלול לענות תשובה שדווקא מוצאת חן בעינייך ולהחזיר את השאלה אליך.



סה"כ יש משהו די נוח בפורמט הזה, בעיקר בידיעה שתוך 7 דקות השיחה תגמר ואם אני לא רוצה היא לא תמשך אף פעם. בלי תירוצים, בלי שאלות פתוחות להמשך. כל 7 דקות הפעמון מצלצל והבחור מתחלף. פס ייצור הוא אחת ההמצאות המוצלחות ביותר של המאה הקודמת (ההמצאה הכי מועילה היא אולוויס אולטרה, אבל זה כבר נושא אחר). וגם אם השיחה מוצאת חן בעיני, אני לא צריכה להמשיך להתאמץ לאורך זמן בלי לדעת מה עמדת הצד השני. אם שנינו רוצים להמשיך לדבר, שנינו נסמן אחד את השני. אם לא אז לא, לפחות לא העברתי ערב שלם בלנסות להרשים מישהו שרק רצה לסיים את הקפה ולברוח להרים. התכליתיות הזו ממש לא רומנטית אבל בגילי אני חושבת שהגיע הזמן ליעל דברים.


קטע בעיתי הוא העובדה שהבחורה יושבת כל הזמן. לא נותן לי הזדמנות להפגין את הגיזרה המשופרת שלי שעבדתי עליה כל הקייץ. לא חבל? אבל מצד שני, מה, יש לי כוח כל פעם לאסוף את כל הדברים שלי, לקום בחינניות, להתישב בחינניות ולהביט לאחור אל שאריות התה שלא נשתה מעולם כי בהתחלה הוא היה חם מדי ואז הגיע מישהו מעניין והתה התקרר. 


בכלל, תה זה משקה מאד בעייתי. צריך לשתות אותו בדיוק בטמפרטורה הנכונה. זאת אומרת שצריך לחכות לו עד שיתקרר מספיק ואז לשתות אותו מהר לפני שיהיה קר מדי. זה לא משקה מתאים לדייט. קפה לעומת זאת אפשר למזמז במשך שעות, הוא שומר על טפמרטורה אחידה פחות או יותר ואפשר להתאים את קצב השתייה למוצלחות הדייט, ככל שהבחור יותר מעניין והשיחה יותר קולחת, ככה יהיה פחות זמן לשתות בין המילים ולקפה יקח יותר זמן להגמר.מצד שני, אם הקפה נגמר מהר מדי אפשר בקלות להבין את הרמז, להזמין חשבון ולהגיד יפה שלום. מוזר שלא עליתי על הקטע הזה עד היום. קפה באמת נותן הבהרות לגבי איך אנשים מרגישים. הבעיה העיקרית עם קפה היא שאח"כ אני לא נרדמת. חוץ מזה שכבר שתיתי היום 3 כוסות.  



אם יצא מזה משהו? לא יודעת. מחר ישלחו לנו את התוצאות במייל.מעניין אם אפשר לקבל סטטיסטיקה של כמה אנשים סימנו אותי ואני לא סימנתי אותם. סתם לידע כללי כדי שאני לא אתבאס שכל אלה שסימנתי לא סימנו אותי. אי אפשר להגיד שהיה מהנה, בכל זאת, זה כמו לעבור 9 ראיונות עבודה כשלא ברור מי המרואיין ומי המראיין. בכל מקרה יש תחרות וצריך להתרשם ולעשות רושם ולעשות אותו מהר. בתקופת חיפוש העבודה שלי לא הרגשתי כזה לחץ להרשים. מה שלא יהיה, נוספה לי חוויה ואי אפשר להגיד שלא ניסיתי. חשוב לנסות דברים. אי אפשר לדעת מה יצליח ומה לא אם לא מנסים קודם.  





יום חמישי, 12 בנובמבר 2009

זהו, נגמר הזמן

הסמסטר מתחיל באופן רשמי עם פרסום תרגיל הבית הראשון. והשני ביחד איתו. ועוד אחד בקורס אחר. ומשם זה רק מתדרדדר. אתמול עבדתי עם השותף שלי עד אמצע הלילה וקבענו למחר מהצהריים עד השעות הקטנות של הלילה ובמקרה שלא נספיק (וכנראה שלא נספיק) כבר שריינו את כל סופ"ש הבא. ובאמצע השבוע קבעתי עם השותפה בקורס אחר.


בתזמון מושלם הלחץ בעבודה התחיל לעלות. משימות חדשות צצות כל יום ודוחות את הלו"ז בעוד שבוע ועוד חודש. אני לא מספיקה לסגור נושא אחד וכבר מופיע אחר. בכל רגע נתון יש לי כמה משימות בשלבים שונים של טיפול. בנוסף נושא שחשבתי שסיימתי איתו חוזר ועולה. בבוקר בא אלי מישהו ואמר שיש בעיה עם משהו שחשבתי שכבר מזמן נסגר. אמרתי לו שאני אשתדל לבדוק את זה בהקדם. באמצע היום התקשרה אלי מישהי שעובדת איתו ושאלה אם כבר בדקתי. הסברתי לה שיש לי משימות אחרות דחופות שמחכות לי ואני אגיע לזה עד סוף היום. כנראה שהיא הלכה למנהל כי אחרי הצהריים כבר קיבלתי ממנו שיחה שאומרת שעכשיו זה הכי דחוף שיש והשאר יצטרך לחכות. יש אמרה שאומרת שבעיות שהשארת לא פתורות זה כמו השכן שלך שרצחת וקברת בחצר ועכשיו הרוח שלו באה לרדוף אותך. אז עכשיו זה רודף אותי. ובנוסף להכל בשבוע הבא נפתח קורס מקצועי בעבודה שהולך למלא לי יומיים בשבוע בחודש הקרוב ככה שלא ממש ברור לי מתי אני אעבוד.


לרגע חשבתי שאולי הייתי צריכה לקחת מלגה לתואר שני ולא לעבוד. אבל השבוע שמעתי שיחה בין שני מלגאים על איך הם מעבירים את השבוע וזה נראה לי לא כיף. הרעיון במלגה הוא ששום דבר לא יפריע לך למחקר. חוץ מהחובה לתרגל ועוד כל מיני סנג'ורים של המרצה האחראי ששולח את המלגאים שלו לכנסים במקומו ודברים כאלה. זה אומר שחוץ מהחובה לבוא לתרגל, אין לבנאדם שום דבר שמכריח אותו לצאת מהבית. וגם כשיוצאים מהבית אז יושבים יום שלם במשרד וקוראים מאמרים או בודקים תרגילי בית של סטודטים מסכנים. מדי פעם יש type-out כסוגרים גליון של כתב עת מקצועי שאתה רוצה להכניס בו מאמר ואז יש קצת לחץ. אבל בכללי יצאתי עם מישהו שהיה ישן כל היום, קם בצהרים, הולך לחדר כושר ואז יושב קצת במשרד וזהו, סוגר את היום. נראה לי משעמם. אין אקשן. אני מסתדרת יותר טוב עם לחץ מאשר בלי לחץ בכלל.


סיימתי ספר ורציתי לכתוב עליו אבל אז הבנתי שאין לי מה להגיד עליו. סתם ספר. עלילה מעניינת דווקא, יש לה פוטנציאל אבל משום מה הוא לא ממומש. שם הספר אדם נכנס לחדר של ניקול קראוס. מספר על אדם שבעקבו גידול במוח איבד יום אחד את כל הזכרונות שלו החל מגיל ילדות. הדבר האחרון שהוא זוכר זה את עצמו בתור ילד בן 12. הספר מחולק ל-3 חלקים. בחלק הראשון הגיבור מנסה להתמודד עם העולם שהוא פתאום מוצא את עצמו בתוכו. בחלק השני הגיבור בורח מההתמודדות ולוקח חלק בניסוי מוזר שמתנוהל באמצע המדבר. בחלק השלישי כבר לא כל כך התרכזתי אז אני לא יודעת איך לאפיין אותו. אפשר להגיד שבחלק הזה הגיבור מנסה לחזור חזרה לחלק של החיים שלו שהוא זוכר. בכל מקרה, לדעתי הספר הזה הוא די פרווה. הוא לא מפתיע, לא מרגש, לא גורם להזדהות אם אף אחת מהדמויות. בכלל, כל הדמויות מאופיינות דרך העיניים של הגיבור שבתור אחד שאין לו עבר הוא רואה את העולם די שטוח. והדמויות המשניות נכנסות ויוצאות בלי להשאיר יותר מדי רושם. הספר לא רע, הוא עוזר להרדם בלילה אבל לא היה לי קשה להניח אותו מהידיים, גם אם באמצע משפט, אם פתאום היתי רעבה או סתם בא לי לעשות משהו אחר.


זהו להפעם, צריך לצבור כוח לשבוע הקרוב שהולך להיות לא קל.


שיהיה לכולם סופ"ש מוצלח ומועיל ושנסיים את כל המטלות, מהנות ומעיקות, בדרך הטובה והמועילה ביותר.  


יום שבת, 7 בנובמבר 2009

מה בא לי לעשות לו

אזהרה: הקטע הבע מכיל קטעים קשים ואינו מומלץ לילדים מתחת לגיל 18



[youtube=http://www.youtube.com/v/6_D3P0tYO5k&hl=en&fs=1&]





הוא הגיע לעבוד אצלנו לפני כמה חודשים. בחור חמוד. אפילו המנהל אומר עליו שהוא חמוד. ילד בן 30, אופטימי וטוב. ובא לי להפוך אותו לגבר. בא לי לקחת אותו אלי הביתה ולהעביר לו חניכה אמיתית. להראות לו את כל הדברים שצריך לדעת. מדי פעם בעבודה הוא טוען שאני הבוסית שלו, בא לי להיות הבוסית שלו. אני רוצה שיהיה למשך לילה אחד שפוט שלי. אני רוצה שיקבל הוראות ממני, שייצית לי כשאני מעליו. אני רוצה שיתסכל עלי בהערצה ובכניעה. אני רוצה לראות אותו מבקש, מתחנן, אבל נשאר ממושמע. אני רוצה להתעלל בו עד שהוא לא יוכל יותר. עד שיצא ממנו הילד הציתן ויגיע הגבר. אני רוצה שהוא יפסיק להיות חמוד, אני רוצה שהוא יהיה חזק, שיהפוך את התפקידים, שילחם, שיכניע אותי. אני רוצה לרואת אותו משתולל. אני רוצה להוציא ממנו את התשוקה שהוא לא ידע שיש בו, את האלימות, את העצמה, את החיה. אני רוצה לראות את העיניים הכחולות שלו מסתכללות לתוכי. אני רוצה אותו בלי מעצורים, בלי נימוסים, אני רוצה אותו בכל הכוח. אני רוצה שיהיה לו כל כך טוב שהוא ירצה להדליק סיגריה למרות שהוא בחיים לא עישן. אני רוצה שיהיה לנו כל כך חם אח"כ שנצא החוצה למרפסת ונישאר שם למרות הרוח המקפיאה כי לנו יהיה חם רק מהמחשבה על מה שהיה לפני רגע. אני רוצה שגם שם בחוץ בקור הוא יהיה חם. והוא ירצה אותי עוד פעם, שם על המדרגות. והכלבים של השכנים יבהלו. ולא נוכל לחזור פנימה כי חם מדי, כי שנינו בוערים. והרוח הזו שבחוץ תקפיא לנו את העצמות אבל אנחנו נשאר שם כי לחזור פנימה אומר ללחזור לשגרה, לרגיל.


ולמחרת נבוא לעבודה כאילו כלום לא קרה. ונשב יחד בדיונים כאילו הכל כרגיל ורק מגע רגעי יזכיר לנו את מה שהיה בלילה ולא יהיה יותר. וזהו.   

יום שישי, 6 בנובמבר 2009

עוד סופ"ש

עד עכשיו הוא נראה סביר אבל עכשיו בדיוק נפלה עלי הבאסה. עוד סופ"ש לבד, בלי מטרה, סתם כזה. דווקא קמתי עם מטרה ומוטיבציה- תרגיל בית מאוד עמוס. קבעתי עם שותפה שלי בסקייפ. קונספט מעניין, לא יצא לי עד היום לפתור ש"ב ביחד דרך הסקייפ. הלך די טוב. אפילו עצרנו באמצע לטובת חד"כ. זה טוב לעשות ש"ב ביחד, נותן יותר כוח חישוב וגם מונע טעויות טפשיות של סימנים שיש לי בכמויות. בכל מקרה, התרגיל נפתר, החד"כ היה מתיש כראוי ועכשיו שוב אני בלי מטרה, לבד בבית. חשבתי לנסוע לקיבוץ ללכת אם אבא לחדר אוכל (בערב שישי יש ארוחה קיבוצית חגיגית), אבל הרוח בחוץ מפחידה אותי. אני רעבה ואין לי חשק להכין אוכל. מין בעיה שכזאת. אני צריכה לסדר ולנקות את הבית כי הגיע כבר הזמן מזמן אבל אין לי כוח. גם אין לי מה לכתוב אבל זה אף פעם לא עצר אותי.


בכלל, אני מתדרדרת. ויתרתי לעצמי על שיר בחדר כושר. יש לי אימון קבוע על האופניים. אני שמה דיסק של nightwish, אותו דיסק שאני מכירה כבר בע"פ, ואני מתאימה את קצב העבודה והעומס למוזיקה. ככה יש שירים שקטים שבהם אני שמה עומס מקסימאלי ונאבקת ויש שירים מהירים שאני מורידה עומס ומפדלת במהירות. ובסוף יש שיר אחד ארוך של 8 דקות שמכיל את הכל ובו אני נותנת מעצמי עד הסוף. קצת לפני הסוף יש שיר בעייתי, חצי ממנו דיבור וחצי מוזיקה שבו אני בדר כלל נחה לקראת הסוף. אבל היום לא היה לי כוח אליו אז דילגתי עליו וקיצרתי את האימון ב-5 דקות. לא בסדר.


הציעו לי ללכת למפגש ספיד דייט, כאלה כמו שרואים בסרטים אמריקאים. אני לא יודעת מה באמת יכול לצאת מזה אבל נראה לי שאני אנסה, אין לי מה להפסיד. מקסימום יהיו לי חוויות לכתוב עליהן.


זהו, אני אפילו לא מצליחה לחשוב על משהו לכתוב עליו. לא משנה. תתעלמו.

יום שני, 2 בנובמבר 2009

סבבה, גשם והכל

אבל לא צריך להגזים. המכונית שלי עשתה הסבה מקצועית לסירה והמטריה עשתה הסבה מקצועית לסמרטוט. שניהם לא ממש טובים בתפקידיהם החדשים. חוץ מזה שאנשים מחליטים שאם יש גשם אז בטוח קר ומכבים את המזגן ואז לי חם. וכל פעם שאני יוצאת מהמסדרון למשל לשירותים אז צריך לעבור דרך מסדרון אחר שבו כמובן קר. מתערבת שאני אהיה מצוננת עד סוף השבוע. וסוף השבוע בטח יהיה חם ויפה אבל אני לא אוכל להנות ממנו כי אני אהיה חולה. וכמובן כי יש לי ים שיעורי בית, אבל זה היה צפוי. אני גם רוצה קורס כמו של מגבת.



זוכרים שיצאתי עם מישהו והתלוננתי על זה שהוא חופר לי בנשמה? (זה שאלה רטורית, אני לא באמת מצפה ממישהו לזכור את זה) אז אתמול ביקרתי אצל חברה שלי ומתוך רצון לדבר כל הזמן על כל דבר אחר ולא רק על המחלה שלה, חפרתי נושאים מתוך השכבות העמוקות של כדור הארץ. מסתבר שאני כן יכולה לדבר הרבה ולחשוף הכל. מצד שני זאת חברה שלי שאני מכירה שנים והיא מכירה אותי ובגלל זה אין לי בעיה לדבר איתה. אז טיילנו עם הכלב המסמורטט שלה (עיוור זקן ומדובלל) שכל הזמן נתקע ברגליים שלנו. ובאמצא התחיל לרדת גשם והוא לגמרי התחרפן מזה. נראה לי שהיא לקחה אותו כי לא משנה מה, הוא תמיד יהיה יותר מסכן ממנה. הסיבה האמיתית שבגללה אני מקווה שאני לא אהיה חולה היא שאז אני לא אוכל לבקר את חברה שלי כי בגלל הטיפולים המערכת החיסונית שלה  חלשה. וחשוב לה שיהיו איתה אנשים שיעזרו לה לשכוח לרגע מהמחלה. היא מתמודדת כל כך יפה, כל הזמן אופטימית, אין לי מושג מאיפה היא לוקחת את הכוחות הנפשיים. אני מעריצה אותה על זה. באמת אם מישהו מסוגל להתמודד זו היא. בגלל זה אני בטוחה שהיא תהיה בסדר בסוף.



זהו לכרגע, מחר צריך לקום מוקדם כדי להגיע לעבודה מוקדם כדי לצאת מהעבודה מוקדם כדי ללכת ללמוד. כי לימודים זה חשוב. אם לא נלמד אז איך נדע?


המשך שבוע מוצלח ופחות גשום לכולם.