אינטרנט שלום

השיחה הבאה מתנהלת באנגלית:

תמיכה טכנית שלום, תודה רבה שהתקשרת, איך אפשר
לעזור?

אין לי אינטרנט

מה המספר טלפון שלך?

<מספר>

אוקי, המספר ששמעתי הוא <מספר> לא הבנתי את
הספרה הרביעית

ארבע <מנסה לבטא את הר>

כן, הספרה הרביעית

הספרה הרביעית היא ארבע <לעזאזל אם הר הזו>

לא הבנתי

ארבע. אחת שתיים שלוש ארבע

ארבע?

כן

טוב, טכנאי יתקשר אליך.

אתה יכול להגיד לי אם יש בעיה באזור שלי?

לא, אבל טכנאי יתקשר אליך ויבדוק, שיהיה לך יום
נפלא

<מזל שהתקשרתי לתמיכה טכנית ולא, נניח, לסתם נציג שרות>

 

 

כעבור זמן מה- טלפון מחברת האינטרנט

שלום, אני מחברת האינטרנט, מה שלומך היום?

נפלא חוץ מזה שאין לי אינטרנט 

יופי, אני מתקשר בגלל שדיווחת על issues באינטרנט. עדיין יש לך issues?

אין לי issues, פשוט אין לי אינטרנט מהבוקר.

טוב, אני רוצה לשלוח טכנאי היום אחרי הצהרים,
תוכלי לקבל אותו?

כן, תוכל לתת לי התראה של חצי שעה לפני שהוא
מגיע?

אה, חצי שעה, מה? בין 2 ל2 וחצי בסדר (השעה רבע
ל2)?

כן, שיתקשר חצי שעה לפני שהוא מגיע ואני אהיה
בבית

טוב, הוא יגיע בין 2 ל5 (שזה במילים אחרות לא הבנתי מה את רוצה אבל זה מה שיש)

<מזל שהעבירו אותי לטכנאי>

 

 

כעבור חצי שעה מגיעים שני חברה. מסתכלים על
המודם- הנורות דולקות.

המודם טוען שיש אינטרנט, כנראה יש בעיה בחיבור למחשב שלך,
רק כדי לוודא מחברים את המחשב שלהם ישירות למודם. אין אינטרנט. המודם שקרן, צריך
להחליף מודם.

מחליפים מודם. עדיין אין אינטרנט.

מתקשרים למוקד, במוקד אומרים להם שיש טכנאי אחר
בבניין (האינטרנט כלול בחוזה שכירות והחברה אחראית לספק אינרנט לכל הבניין) שמטפל
במודם הכללי של הבניין.

אחד הולך, חוזר, הולך שוב, השני נשאר, אני מנסה
להנל שיחה, אם כבר יש פה מישהו אני אנצל את הזמן לתרגל שיחה באנגלית.

אחרי כמה פעמים של הולך חוזר הבחור שנשאר בודק
שוב- יש אינטרנט אבל איטי, נחכה לראות אם זה עובר לו. אחרי כמה זמן הבחור השני
שואל מה זה איטי, רק 2.5 מגה, לא 8. מנסה להבין למה. הבחור השני מציע סיבה- אולי
אין לה חבילה של 8 מגה. הממ... את משלמת על אינטרנט? לא. אז כנראה שיש לך את
החבילה של 3 מגה. אז זה בסדר, יש אינטרנט.  

הכל טוב, הולכים.

 

---

פעם באה שאתם מתלוננים על השירות של הוט או
נטוויזן, אני רק רוצה לציין שכל פעם שהיתה לי בעיה איתם היא נפתרה בטלפון או
שהנציג בטלפון ידע להגיד לי שיש בעיה באזור שלי והיא בטיפול. 2 אנשים בילו 20 דקות
בדירה שלי בלי לעשות כלום, מחכים שמישהו אחר יפתור את הבעיה ולא נראה שמישהו מהם
באמת יודע לפתור בעיות. לפחות הם הגיעו מהר. 

זה היה שבוע מיותר

כמו כל התקופה שלי פה בעצם. 

התחיל אחרי סופשבוע עמוס בביקור ההורים של האחד. שלא תבינו אותי לא נכון, אני ביחסים בסדר איתם אבל יש משהו מעיק, בעיקר באמא שלו. בכל מקרה מסתבר שגעגועים מכסים על הכל ולשם שינוי ממש שמחתי לראות אותם. וקצת שמחתי כשהם עזבו אחרי 4 ימים. בכל זאת, זה לא כיף לישון על הרצפה בחדר עבודה. השולחן ששמנו שם גדול מדי ולא משאירי מקום לכלום, ידעתי שלא היינו צריכים לקחת אותו, זה חתיכת מפלצת. סחבנו אותו כולה 3 בלוקים לדירה שלנו והיינו צריכים לעצור כל 100 מטר לנוח. כשהם היו זה היה נחמד, לשם שינוי האחד היה כל היום איתנו ולא הלך לעבוד (טוב לא היה לו איפה, החדר עבודה היה מלא במזרון), וטיילנו יחד. הם זכו במזג אוויר נעים יחסית לעונה (7-9 מעלות).

ואז הם הלכו ואני נהייתי חולה עם גרון כואב וחוסר מוטיבציה מוחלט. לא יודעת עם החוסר מוטיבציה קשור למחלה או למצב בכללי, בכל מקרה מיום שני אני לא זזה ולא עושה שום דבר מועיל או לא מועיל עם עצמי. אתמול העזתי ויצאתי מהבית לאכול איתו צהריים, טעות, המזג אויר הנעים עזב ביחד עם ההורים שלו ולי כאב בכל חלק של הגוף שלא היה מכוסה וגם בכאלה שכן. בערב הלכתי לדייט עם חברה פוטנציאלית (כן!! מצאתי ישראלים באזור!!!) והבנות שלה אז כדי לא להיות יותר מדי חולה לקחתי אקמול. אין לי אקמול שיעול, רק צינון אז לקחתי אחד, חשבתי לעצמי הוא לא באמת יודע שאני משתעלת ולא מצוננת. אז מתסבר שהוא כן יודע, כי עכשיו אני מצוננת. איזה מזל שיש לי אקמול צינון.

לא יודעת מה לעשות עם עצמי ואיך לעשות את זה. אני רוצה להיות פה בשבילו אבל אני לא מצליחה לאסוף את עצמי. אני יודעת שהוא צריך לעבוד קשה עכשיו כדי להוכיח את עצמו, אחרת כל המעבר הזה היה מיותר, אבל אני כל כך רוצה אותו קצת לעצמי. אני רוצה שהוא ירצה לצאת איתי לטייל, לפגוש אנשים. אני יודעת שהוא לא אוהב אנשים, בימים טובים גם אני לא אוהבת אנשים, אבל עכשיו אני ממש צריכה לדבר עם מישהו ולא רק על פיזיקה עם האנשים שעובדים איתו. עכשיו כל החברה שעובדים איתו בחופש אז הוא מתקשר אלי בצהרים לספר לי על הלטאה שיש לו במשרד כי אין לו עם מי לדבר עליה. אני מרגישה שמבחינתו אני פה כמו חתול- משהו שאפשר להציק לו כשמשעמם ואין לו כוח לעבוד אבל שלא דורש יותר מדי. אני לא רוצה לדרוש יותר מדי כי אני יודעת שהוא צריך להתאמץ עכשיו אבל אני לא רוצה להיות החתול שלו. 

אני צריכה למצוא את עצמי מחדש ואני רוצה שהוא יהיה איתי בזה אבל הוא עסוק וטרוד. עכשיו כשאני חולה אז הוא שואל אם להביא לי משהו מהסופר או בית מרקחת, להכין תה, אבל מה הוא לא יעשה - ישטוף כלים. מבחינתו שהכלים יערמו כל השבוע ובסופשבוע כשהכיור יהיה עמוס ומסריח, אז הוא ישטוף. ביקשתי ממנו שישתף איתי פעולה וישתוף כלים ישר אחרי השימוש אז כל עוד אני עושה את זה הוא גם, אבל אם אני לא שוטפת כלים אי אין לי כוח לזוז, הוא גם לא ישטוף.

אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי.

 

 

בוא נכתוב קצת על משקל

כי אתמול לפני הכניסה עם הרופאת נשים (לקח חודש להסדיר את עניין הביטוח ועוד חודש המתנה לתור, רק אתמול סוף סוף יכלתי להתקשר לאמא שלי ולהרגיע אותה שעשיתי את הביקורת אחרי הניתוח והכל בסדר, אבל אני סוטה מהנושא) אז האחות בכניסה שקלה אותי והמשקל שלי כיום הוא 151 פאונד, שזה 4 פאונד פחות ממה שהיה לפני חודש כשנרשמתי לחדר כושר (בפאונדים הכל נראה אחרת, דרך אגב, מישהו יודע למה באנגלית כותבים פאונד Lb?). בכל מקרה, אני כרגע בגבול העליון של BMI בריא, בערך באותו משקל שהייתי בחתונה וזה גם בערך המשקל הכי נמוך שהגעתי אליו כל פעם שהתחלתי לשים לב לנושא. עכשיו בעיקרון אני יכולה להרזות יותר. בעיקר עכשיו שהדבר היחיד שאני עושה בערך זה ללכת לחדר כושר, אני יכולה ללכת כמה פעמים בשבוע וגם באוכל זה לא בעיה לצמצם כי אנחנו בקושי יוצאים לאכול (האוכל בשכונה שלנו גרוע אז אנחנו הולכים למסעדות רק בסופשבוע כשנוסעים למרכז העיר וחוץ מזה, האחד עובד המון) ואני אוכלת רק מה שיש במקרר ואין שם הרבה דברים רוב הזמן. גם לפני החתונה יכלתי לרדת יותר. אז במשך חצי שנה ירדתי בערך 8 קילו באמצעות חדר כושר והליכות. הייתי יכולה חודש לפני החתונה לתת פוש ולהוריד עוד אבל לא ממש רציתי. אהבתי את הצורה שהגוף שלי הגיע אליה, לא רזה אבל השמלה ישבה יפה. גם עכשיו לא ממש בא לי לרדת יותר. יש לאן לרדת, כשאני מסתכלת במראה בזמן שאני מתלבשת אני לא תמיד אוהבת את מה שאני רואה, אבל אז אני שמה בגדים ואני אוהבת את הצורה שמתקבלת. מאז החתונה כבר שנה וחצי אני מצליחה לשמור על צורה שאני חיה איתה בשלום. יש קצת תנודות של כמה פאונד למעלה ולמטה אבל הבגדים נראים טוב. אני יודעת שאם אני ארזה עכשיו משמעותית אני לא אצליח לשמור על המשקל ברגע שאני אמצע עבודה (במהרה בקרוב, אמן). לשמור על המצב הנוכחי יחסית קל.

זהו, אין לי תירוץ

קיבלתי אישור עבודה בארצות הברית. עכשיו צריך למצוא אחת.

 

יש שלג בחוץ

וקררררר.

הזדמנות לנעלי בית פרווה וחלוק מפנק :)

אולי מחר אם יהיה לי אומץ אני אקח את המעיל החדש לסיבוב נסיון.

 

---

 

עדכון מחר- בבדיקה ראשונה נראה שהמעיל עומד במבחן

 

 

---

 

עדכון לילה: השלג הפך לשכבה של קרח, המדרכות חלקות או שלוליות. המעיל חם, הייתי צריכה לקחת את הנעליים החמות. קרררר

 

מצאתי את נימו

כי זה חינם ואין לי משהו יותר טוב לעשות

 

 





 



חוץ מזה, כמה כבר אפשר לצלם אווזים ועצים

 

איך עושים מינגלינג?

אתמול הלכנו ל international party שזה מסיבהמפגש של אנשים שהגיעו לשם דרך אפליקצייה לחיפוש קשרים חברתיים כדי לפגוש ולהכיר אנשים מכל העולם שגרים בשיקגו. שכנעתי את האחד ללכת לשם בתירוץ שזה חינם ויהיה אלכוהול בזול ושוטים חינם כל חצי שעה וזה לא שיש לו משהו יותר טוב לעשות בשבת בערב.

אז נסענו לשם (שעה בשני אוטובוסים, אנחנו גרים ממש רחוק מהמרכז העירוני) וניסינו להתערבב עם אנשים.

הצלחנו לדבר כמה דקות עם יפנית אחת שכמונו עמדה ולא ידעה איך לפתוח בשיחה, אחרי שעברנו על הרזומה שלה (דוקטורט במוזיקה, יש דבר כזה), על כל המקומות שהיא מנגנת בהם בפסנתר ועל כל המקומות שאפשר לשמוע פסנתרנים מפורסמים הבנו שלא נשאר על מה לדבר והיא עברה לחפש מישהו אחר לדבר איתו ואנחנו נשארנו לעמוד בפינה בלי לדעת מה לעשות עם עצמנו. מדי פעם עבר איזה אמריקאי מלא ביטחון עצמי והתחיל לדבר איתנו אבל מהר מאוד עבר לאנשים אחרים. פשוט אין לנו את זה. 

בסוף מצאנו סטודנט הודי שהצלחנו לשמור איתו על שיחה זורמת, כולל המלצות למסעדות הודיות (חיפשנו אותן היום, היו סגורות) ומבשלות בירה מקומיות ואפילו החלפנו איתו טלפונים באמירה של אולי ניפגש. ואז נמאס לאחד והוא הודיע שהיינו פה כמעט שעתיים (יותר לכיוון שעה וחצי) והוא לא יודע מה לעשות עם עצמו ומרגיש מטופש אז ויתרתי גם אני על הניסיון הדי נואש להכיר ונסענו הביתה. 

בקיצור, שני אנשים שלא יודעים איך ליצור קשרים חברתיים חדשים תקועים בעיר זרה בארץ רחוקה. יש פה מישהו עם קישורים חברתיים שיכול להשאיל לי קצת?

מצאתי חיה ב ו'

וולבי!

 

תפסיקו לזוז כל הזמן

 

לא ברצינות, אני לא יכולה לצלם ככה

 

 

 

תראו, הם לא זזים

 


אלא אם כן יש משהו טעים מאחרי החלון

 

ככה צריך לזוז:

  

 

 

ואחת לסיום

מחקרים מוכיחים: פייסבוק גורם לדכאון.

אנשים מפרסמים רק דברים יפים, כמה הם נהנים, כמה טוב להם. אף אחד לא ישים סטטוס דכאון. ככה יוצא שאדם שמסתכל בפייסבוק רואה את כל החברים שלו נהנים מהחיים והוא בטוח שרק החיים שלו דפוקים. 

הנה למשל, אתמול העלתי אלבום שקראתי לו טיול לאגם, עם כל מיני תמונות של האגם (כמובן), של עצים אחרי שלכת, של אווזים, שחפים וסנאי (אני עדיין מתה על החיות הטפשיות האלו). מה שלא פרסמתי שם זה את העובדה שהטיול נגמר כשהאופניים שלי נדפקו בצורה כזו שהגלגל לא יכל להסתובב יותר (המנגנון של ההילוכים איכשהו הצליח להיכנס בתוך החישוקים של הגלגל ולהתקע שם, אין לי מושג איך). לא לדאוג לי, לא קרה כלום, מסתבר שזה מה שקורה כשקונים אופניים זולות. בכל מקרה, אני תקועה עם אופניים שאני אפילו לא יכולה לקחת הביתה כי הגלגל לא מסתובב ולסחוב אותם כבד מדי. השארתי אותם קשורים לעמוד והלכתי הביתה. 

היום ירד גשם כל היום אבל האחד רצה בכל זאת ללכת לראות מה קרה להם אז יצאנו עם כלי עבודה ומטריה ובגשם רציף ומעצבן הוא עמד וניסה לשחרר שם משהו כדי שלפחות נוכל לקחת אותם למחסן שלא ימשיכו לעמוד בחוץ בגשם הזה, אולי בהמשך הוא יצליח לסדר אותם. בקטע הזה אני חייבת לפרגן לו, אני כבר הייתי מוכנה להשאיר אותם שם ורק לקחת את המנעול, מישהו בטוח יקח ויתקן אותם או לפחות ישתמש בהם לחלפים, אבל הוא לא מוותר בקלות בקטעים האלה. 

אז הסיפור הזה כמובן לא נספר כי זה יהרוס את הילת החול וכיף וזה. גם לא ניסיתי לצלם תמונות של סנאי מסכן בגשם, אבל זה בעיקר כי היה לי קר ורטוב.  

אני יודעת שזה רק אופניים ועוד זולות ולפחות לי לא קרה כלום, אבל זה הרבה דברים קטנים ומעצבנים שמשתבשים כמו קונדום שנקרע ושולח אותי לבית מרקחת לקנות גלולת היום שאחרי כמו ילדה חסרת אחריות, או שיחת טלפון של 20 דקות שבה אני מנסה לשלם את החשבון אשראי (זה לא אוטומטי, מה פתאום שזה יהיה כזה פשוט?) ואם תוסיפו לזה את כל הסיפור של לפני הנסיעה אני מתחילה לחשוב שמישהו מנסה לשבש לי את החיים. אולי כל הנסיעה הזו לא היתה רעיון כל כך טוב אחרי הכל. 

 

אופניים ז"ל, רגע לפני המוות

 

 

 

עוד קיטורים

אני בדרך כלל לא מאשרת לעצמי יותר מפוסט אחד של קיטורים על אותו נושא (אלא אם זה תלונות על רופאים, על זה אפשר לקטר בלי סוף) אבל די נו, מה עוד יש לי לעשות פה. 

כמובן שמסע הוא לא מסע בלי ציוד חיוני שמתקלקל בתחילתו, בפרט אצלי לתיקים יש חיבה להיהרס בזמן שכזה. המדיניות שלי בקשר לתיק יומיום היתה במשך זמן רב לא לקנות עד שצריך אבל אז נתקלתי בבעיתיות במדיניות הזו- כשצריך אני אף פעם לא מוצאת משהו שאני אוהבת. אז שיניתי את המדיניות לאם אני מוצאת תיק שאני אוהבת במחיר סביר ועדיין לא קניתי ספייר אז עכשיו יש לי ספייר. כמובן שמאז שקניתי את הספייר התיק הנוכחי ידע שיש לו חלופה ולכן נמנע מבעיות. עד שהשארתי את הספייר בארץ ובאתי לכאן עם תיק אחד בלבד שכמובן החליט באותו רגע שדי, הוא פורש. וכמובן שכשצריך אני לא מוצאת. זאת אומרת אני יכולה למצוא תיקים ממש נחמדים ב150$ אבל זה לא משהו שאני רוצה לעשות. אז אחרי שעברתי על כל מחלקת התיקים באאוטלטים המרכזיים התפשרתי על משהו מספיק נוח ונראה בסדר. 

ואם כבר דברים נקרעים- מה עוד יכול להקרע? קונדום. כמו ילדה חסרת אחריות הייתי צריכה ללכת לבית מרקחת ולבקש emergency contraception (לפחות למדתי ביטוי חדש באנגלית). אחרי שהסכמנו שאני לא אקח גלולות לתקופה קצרה כדי לא לשגע את הגוף, עכשיו לקחתי מינון כפול. 

אני עדיין לא יודעת אנגלית. אני מדברת עם אנשים בטלפון ואין לי מושג מה הם אומרים ואני די בטוחה שהם לא מבינים אותי למרות שהם חוזרים ואומרים באדיבות רבה sure sure, that is correct. בכלל האדיבות הזו יכולה לחרפן. אתמול ביליתי 20 דקות בטלפון בנסיון לשלם את האשראי.

English corner ובקשה

אז כדי לשפשף קצת את האנגלית ולדבר עם אנשים הלכתי לפינת האנגלית- מפגש לסטודנטים זרים שרוצים להתאמן בשיחה באנגלית. את הבעיה של חוסר הבנה כנראה שאני לא אפתור שם, אני מקסימום אלמד להבין אנגלית במבטא סיני, אבל לפחות יוצא לי לדבר. המנחים הם מסתבר באהאים שממש חיו בחיפה כמה שנים. משעשע פתאום להתקל בכאלה. בנוסף, המנחה היא איראנית במקור. סימנתי לעצמי לא לדבר על פוליטיקה. 

חוץ ממני היתה אחת מטורקיה, אחת מקולומביה, יפנית והמון סינים. 

אז מה למדנו בשיעור? למדנו שלא בריא לאכול בננה על בטן ריקה, קיווי טוב לגרון, ביפן יש ענבים לבנים, באירן יש זן מסויים של מלון שדומה למלפפון מתוק ובעונה הזו אפשר לנסוע למטעי תפוחים באזור לקטיף עצמי. 

למדנו את הביטוי jump the gun והמנחים שאלו אם יש ביטוי דומה בשפת המקור שלנו. קפץ לי לראש " להרוג טורקי ולנוח", הממ.. אולי לא כדאי. "פרה פרה"? יותר מדי להסביר. לא משנה. אחר כך דיברנו על הקשר בין תרבות לשפה ואני רציתי להגיד ששפה משנה מחשבה וניסיתי לחשוב על דוגמה אבל הדבר היחיד שחשבתי עליו היה שעכשיו משתמשים בתקשורת במונח "לנטרל" בהקשר של הפיגועים וככה מקבעים שלהרוג מחבל = לנטרל. אמרנו לא פוליטיקה. אני צריכה להתחיל לחשוב על דברים יותר פוליטיקלי קורקט.

נראה לי שהמפגשים האלו יכולים להיות מועילים, בעיקר כדי לצאת מהבית. הבעיה היא רק שהם נגמרים בתשע בערב ומשם צריך ללכת הביתה והשוטר שעומד מחוץ לבניין ואומר לכל אחד ערב טוב לא נותן את ההרגשה שזה מקום שכדאי להסתובב בו לבד בלילה. אם חשבתם שמאבטח בכניסה לכל בית עסק זה דבר מאיים תנסו להסתובב בשכונה שבכל צומת עומד שוטר ואומר לכל מי שעובר ערב טוב, אולי לא כדי לזהות מבטא ערבי אבל כנראה שכדי לזהות בעיות מראש. 

 

הבנתי משהו על לינקדאין- יש להם קטע שהם לא מאשרים לך to get connected עם מישהו שאתה לא מכיר, אז כשאני לוחצת על connect בפרופיל של מישהו האתר שואל אותי מאיפה אנחנו מכירים ומבקש הוכחה- אם למדנו באותו מקום או אם אני יודעת מה המייל של אותו אדם. אבל אז יש את הקטע שהלינקדאין מציע לי אנשים שאולי אני מכירה ואם אני לוחצת על connect הוא לא שואל שום דבר כי כאילו הוא כבר יודע שאני מכירה את אותו אדם, הוא הציע לי אותו, אז שלא יסכים לחבר בינינו? בכל מקרה, כדי להתחבר עם אנשים שאני לא מכירה בלי המבחנים של לינקדאין אני פשוט צריכה שיהיה מישהו שמקושר לשנינו. כלומר כדי שאני אוכל להתקשר לHR בחברות בשיקגו אני צריכה להיות מקושרת למספיק אנשים כדי שאחד מהם לפחות יהיה מקושר איתו.

 

לכן בקשתי להלן: מי מכם שמקושר בלינקדאין עם אנשי HR בשיקגו, לא משנה באיזה תחום, או שיש לכם קשר למישהו בהיי טק בשיקגו שיסכים לאשר שהוא מקושר אלי, בבקשה תפנו אלי דרך המייל שמופיע מצד ימין מתחת לתמונה ואני אתן פרטים מלאים להתקשרות. 

תודה מראש למסייעים :)

פוסתמונות

זה לא ים אבל זה במרחק הליכה 

 

 

מלא סנאים

האחרון מצא שקית צ'יפס ונשנש ממנה

 

 

downtown, זה לא במרחק הליכה אבל חצי שעה באוטובוס מגיעים לשם

 

 

יש קצת עצים אדומים

אבל הרוב כנראה פשוט הופכים צהובים ואז נושרים.

 יש רגע קסום כשמשב רוח יוצר גשם של עלים... 

 

 

ועוד משהו שהינו חייבים לצלם:

לדבר הזה הם קוראים פיצה ממולאת. זה בעצם סיר בצק, בתוכו בריכת גבינה עם קצת ירקות שטבעו (בתמונה: ברוקולי מנסה לשחות לחוף) ומעל שכבה של רוטב עגבניות. 

לזה קוראים אוכל :s

מה אני עושה כאן בדיוק

יושבת על האופניים ומפדלת, מעמידה פנים שאני יודעת לרכב כשבפועל אני כמעט מתנגשת בעצים, נופלת לאגם או דורסת כמה עוברי אורח וסנאים. על מי אני עובדת, חושבת אני אקנה אופניים ומייד אסע לאכול איתו צהריים באוניברסיטה, את מספר הפעמים שבאמת נסעתי על אופניים בחיים אפשר לספור על יד אחת ועוד ישארו 2 אצבעות עודף. 

יושבת בעיר זרה במדינה בצד השני של העולם, מעמידה פנים שאני יודעת את השפה אבל בפועל אני לא מצליחה להבין מה שאומרים לי ואף אחד לא מבין אותי. בטוחה שאני אמצא מישהו לדבר איתו, שאני אצליח לתקשר, אבל איך בדיוק? בארץ לא ידעתי ליצור קשרים, למה אני חושבת שפה אני אצליח? חושבת את עצמי לכזו מציאה כי בארץ פנו אלי מכל מיני מקומות אבל פה מי בכלל ישים עלי, יש אלף כמוני שגם יודעים אנגלית. פונה למשרות שבארץ לא הייתי מסתכלת עליהן כי אני overqualified אבל סה"כ זה אינטל, מה יכול להיות רע, אבל יודעת שגם הם לא יענו כי אני לא בדיוק הצ'ק ליסט שלהם ויש אלף כאלה שכן. 

יושבת בבית מול המחשב, מעמידה פנים שאני אנצל את הזמן בצורה מועילה, אני אעשה קורסים באינטרנט, אני אעשה קניות ואשלים את כל מה שלא הבאתי איתי מהבית, אבשל ואסדר את הבית. על מי אני עובדת. חוסר מוטיבציה תופס אותי בבוקר ובערב הופך לעצבים עליו שלא יכול להבין, אז אני לוקחת את הטבלט וקוראת פה יותר מאשר הייתי קוראת בארץ.  

יושבת מול המראה ואומרת לעצמי את מה שתמיד אמרתי, יהיה טוב כי אין ברירה. על מי אני עובדת, עד עכשיו שום דבר לא עבד כמו שצריך, למה שיתחיל עכשיו?

 

 

ברוכים הבאים לעיר הרוחות

פה כבר 4 ימים ועדיין לא נתפס שהדירה הקטנה הזו היא הבית בשנים הקרובות. לשכונה כבר התרגלתי,  איך אפשר לא להתרגל לירוק השקט הזה, עם סנאים שחוצים מדי פעם. אני לא מאמינה שאני עדיין מתלהבת מהיצורים המטופשים האלו. הסיבה האבולוצייונית לזנב הזה שהם היא כדי שאנשים יחשבו שהם חמודים ולא ינסו לגרש אותם. נראה לי שהם מחליפים את החתולים פה. אתמול ראיתי אחד מוציא שקית צ'יפס מאיזה חור ומנשנש בהנאה.
באיחור של שבועיים הגעתי לבית מסודר ולבעל שהולך כל יום לעבודה ואפילו יצאנו פעם אחת עם שותפים למשרד. אני אמורה לנצל את הזמן שעדיין יפה פה.ולחקור את האזור אבל קצת קשה לי להזיז את עצמי. משהו בידיעה הזו שיש לי עוד 3 חודשים לפחות עד שאוכל להתחיל לעבוד גורם לי למצב של חוסר רצון לזוז. תקופות של חוסר מעש אף פעם לא עשו לי טוב, במיוחד כשהתקופה התחילה בשבועיים אצל אמא כשאני כועסת על העולם.
 

 

בוא נתייחס לזה רגע, עזבו את זה שאני שונאת רופאים, אם אני מראה את המכתב שחרור לשני רופאים, הראשון מגחך לעצמו בשקט ואומר "אז אני מבין שהיה לכם חוסר הסכמה" והשני שחבר טוב של אמא שלי ולכן מרשה לעצמו לדבר בכנות ואומר שזה נראה כמו שמישהו ניסה להתנקם על זה שלא הקשבתי לו, מותר לי לקבוע שהרופאים בבית חולים כרמל זונות?
"יש להמנע מטיסות טרנס אטלנטיות בתקופה הביתר ניתוחית!" (סימן קריאה במקור). אוקי, הבחורה אמרה שהיא רוצה לטוס, בוא נדאג שאף חברת ביטוח לא תיתן לה לטוס וגם נכתוב תיאור זמן שאף אחד לא מכיר כדי שיהיה עוד יותר קשה. שתלמד להקשיב לרופאים בפעם הבאה. 

 

אבל נסתכל על הצד החיובי, לפחות סופסוף לא פספסתי את פסטיבל הסרטים. 

 

 

כרגע יושבת מול אגם מישיגן עם ירוק מסביב, סנאים ואנשים רצים ונוסעים על אופניים. זה לא חוף הים והשמש שוקעת בכיוון הלא נכון. אולי יום אחד אני אקום לראות פה את הזריחה.
מתחילות לקפוא לי ההצבעות, נראה לי הזמן לחזור.

...

אני: זהו, היה בלאגן אבל עכשיו יהיה בסדר

אלוהים: פחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח

חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח...





את הקטע הקודם כתבתי בזמן שחיכיתי במיון נשים במרפאה שהרופא יראה אותי ויגיד "חבל, בהצלחה בפעם הבאה". אבל לרופא, שבהחלט משתייך לזן ה"למה לעזאזל הלכת להיות רופא אם אתה שונא בני אדם???", היו תוכניות אחרות. זה לא שהוא טרח להסתכל על הצילומי אולטרסאונד, הוא פשוט הסתכל על מה שהטכנאית אולטרסאונד כתבה ומצא שם את מה שהוא חיפש מהתחלה- סיבה להעביר אותי לאחריות של מישהו אחר. אחרי שעה שהוא הקליד משהו באצבע אחת הוא הסתכל עלי במבט מעט מאשים ושאל אותי "מה יהיה?" (מה לעזאזל? זה מה שהיה לך להגיד לי? לשאול אותי מה יהיה???) הוא נתן לי הפניה לבית חולים כרמל. בלי הסברים, בלי איזשהו נסיון הרגעה, לכי לבית חולים, עזבי אותי בשקט.

מה שהיה כתוב שם זה חשש לחוץ רחמי



הגענו לבית חולים כרמל, לתוך ערימה של אנשים ובלאגן. אחרי כשעה המתנה קיבלה אותי אחות באמת סימפטית, שמה עלי צמיד כחול (זהו, עכשיו את מאושפזת, את לא יכולה לצאת מהבית חולים), שאלה אותי למה הרופא חושב שיש לי הריון חוץ רחמי (כי הוא אדיוט?), לקחה לי כמה מבחנות דם ושלחה אותי לחכות שעה וחצי עד שיחזרו התוצאות. שלחתי את האחד להביא לי את הטאבלט ובינתים טלפון לאמא שכמובן הספיקה להגיע לפני התוצאות. מה אני אעשה כשאני לא אוכל להתקשר ולבקש שתבוא?

ואז הגיעו התוצאות ואיתן גם משהו מפתיע שמזמן לא פגשתי- רופאה נחמדה. סימפטית, מסבירה, מתעניינת, שואלת על הנסיעה הקרובה, כל זה בזמן שהיא חוזרת על בדיקת האולטרסאונד (בצדק,גם אני לא סמכתי על הטכנאית של לין) ואז אמרה לי "יקירתי, בהחלט יש פה ממצא".

"ממצא" כפי שלמדתי בהמשך זה השם הרשמי לדבר הזה שגדל מחוץ לרחם. לא הריון, לא ביצית מופרית, "ממצא". זה הופך את זה יותר קל אחר כך לתת זריקה של חומר כימותרפי שבמינונים גבוהים יותר מונע התפתחות גידולים, אבל במינון נמוך הוא פשוט עוצר את ההתפתחות של ה"ממצא". כי הממצא הוא כמו גידול, צריך לסלק אותו.

וצריך ביקורת שבוע אחר כך, לבדוק ש"הממצא נספג" שזה דרך נחמדה להגיד "הרגנו את ההריון שסיכן לך את החיים".



אז זהו, אני עדיין כאן. בהסגר אצל אמא שלי שלא מסכימה לי להרים יותר מכוס מים או ללכת יותר מהר מחתול עצל. האחד בינתים הצליח להגיע לשיקגו ואפילו לדירה. שלחתי איתו גם את הטאבלט עם תוכנת ניווט טובה, אז עכשיו אני חסרת טאבלט. אני נחה אצל אמא והוא מסכן צריך לארגן את הכל, למצוא איך לשלם חשמל, לארגן ציוד בסיסי למחיה. אני יודעת שזה לא נשמע אמין אבל זה ממש מבאס אותי שאני לא עוברת איתו את זה.



נראה לכם שזה מספיק צרות למעבר, או שמחכות לי עוד הפתעות?

למה לא אזרוק את כל הארון שלי למזוודה

כי אי אפשר, אדון הורוביץ, אי אפשר לזרוק את כל הארון למזוודה כי הארון גדול והמזוודה קטנה. ואתמול עמדתי חסרת אונים מול ארון גדול, תוהה מה מתוכו יכנס למזוודה. אני, שעברתי בעשר השנים האחרונות יותר דירות ממערכות יחסים רציניות, שנהיתי מומחית בלא לקחת איתי יותר ממה שצריך, לא ידעתי מה לעשות.

כל הבית מרוקן, חלקים ממנו פוזרו בין חברי משפחה וסתם אנשים וחלקים מצאו את מקומם ברחוב מחכים לגואל. חלק קטן נשאר בארגזים,מחכה לנו, אולי נחזור אליו. והארון בגדים מלא, מסתכל עלי מסתכלת עליו ביאוש. ביאושי פניתי לפתרון היחיד שיכלתי לחשוב עליו- טלפון לאמא. מה אני אעשה בפעם הבאה שאני אעמוד ככה?

 

מזוודה קטנה וטרולי לבגדים, מזוודה מאוד גדולה לדברים שהם לא בגדים, שתי מזוודות לבחור שיעשה איתן מה שהוא רוצה, 2 ארגזים של בגדים לאמא לשמור לי, 2 ארגזים לאמא לשלוח לי, חתולה אחת מסכנה בבית ריק מחכה לעתיד לא ברור בדירה של עמית לעבודה שיקח אותה היום. בית אחד עם שקיות משוטטות מחכה לדיירים חדשים. 2 אנשים ו5 מזוודות בדרך למדינה חדשה שם מחכה לנו דירה ריקה ועתיד לא ברור.

תסתכלי על הצדדים החיוביים

בסעודת החג לא היית צריכה להסתיר את העובדה שאת לא שותה יין כדי
שהגיסות החטטניות וחסרות הטאקט שלך לא יתחילו לרכל.

 

את תוכלי לסחוב מזוודות ולא תצטרכי להתנהל כמו נכה בשדה התעופה.

אולי יורידו לך את הפרמייה של הביטוח נסיעות.

 

לא תצטרכי להתחיל לחפש רופא נשים מיד ברגע הנחיתה.

 

לא תצטרכי לשלם המון לרופא נשים על בדיקות של תחילת הריון כי הביטוח
של האוניבסיטה יכנס לתוקף רק עוד שבועיים והביטוח נסיעות לא מכסה בדיקות שגרתיות.

 

יהיה לכם זמן להתאקלם ולהבין מי נגד מי לפני שתצטרכו לרהט חדר ילדים.

 

יהיה לך יותר קל למצוא עבודה עוד 3 חודשים כשתקבלי את אישור העבודה.

 

ותזכרי- בהרבה מקרים הריון שלא תופס נובע מעובר לא תקין שהגוף החליט
לוותר עליו. עדיף עכשיו ולא מאוחר יותר. לפחות עכשיו אני יודעת שזה אפשרי ואולי
בפעם הבאה זה גם יצליח.

 

שתהיה לך שנה טובה, התחלה טובה במקום זר ושיהיו בשורות טובות ובקרוב.

יום אחרון בעבודה

לא חשבתי שזה יהיה ככה מרגש, לא הצלחתי ללכת.

בבוקר קניתי 2 עוגות וכמה בורקסים ועוד עוגה שאבא שלי הכין, חשבתי שיספיק ואולי אפילו יותר מדי. גם הזמנתי חדר ישיבות גדול וחשבתי שאולי זה יותר מדי. בסוף החדר היה מלא ולא נשאר כלום. באו המנהל, המנהל של המנהל והמנהל מסדר 3. המנהל מסדר 4 שפעם היה המנהל הישיר שלי בא באופן אישי לפני הפריסה להגיד שלום, מה שהיה ממש נחמד כי הוא מאוד עסוק בתפקיד החשוב שלו אבל עדיין הוא מצא זמן לבוא ולהגיד שלום ובהצלחה. 

לסדר את השולחן היה קשה. בשבע שנים עבודה צוברים המון בלאגן. גרסתי וזרקתי בלי חשבון, סתמתי את המגרסה והייתי צריכה ללכת לאחת רחוקה. הזדכיתי על המחשב וחילקתי את כל הצעצועים שהיו לי על השולחן לחברים.

ואז הסבב פרידה ובעיקר הפרידה מהבנות האחרות במחלקה. זה מרגש כי אף פעם לא הסתדרתי עם בנות, תמיד פחדתי מהן. גברים הרבה יותר פשוטים, נשים הן כלבות. אבל כאן פגשתי כמה בנות שנהיו חברות ממש טובות ועם כל אחת מהן ישבתי לשיחת פרידה ארוכה ועצובה.

 

גיליתי שאני ממש עוזבת בזמן הנכון. שני השותפים שלי לחדר, אחד התחתן חודש לפני ואחת 5 חודשים לפני. קצת אחרי שנגמר סבב החתונות התחילו ההערות המאוד מעצבנות על מי מאיתנו יעשה ילדים ראשון (דחיפת האף הזו, זה משהו שאני לא אתגעגע אליו). אז אשתו של הראשון בחודש שישי והיום השניה סיפרה לי שהיא בחודש שלישי. אני מאוד שמחה בשביל שניהם אבל בחיי שלא הייתי מסוגלת לשמוע את כל ההערות שאני יודעת שהיו מגיעות בנוגע אלי. 

 

הבית לא מרגיש מתרוקן, להיפך, הוא רק נראה יותר מלא בלאגן. בא היום מישהו לקחת מנורה, שאלתי אותו אם הוא רוצה עוד משהו, כל מה שכאן למסירה. הוא התלהב ורוקן כמעט כל הדברים הקטנים כולל קומקום חשמלי, קומקום בריטה, פילטרים שלא מתאימים לקומקום (כי אולי הוא יקנה קומקום אחר), פחים, תמונה, ג'ירפה בלי אוזניים, הוא יצא מאושר. אני רק חוששת שהשותפות שלו לדירה יזרקו אותו כשהן יראו כמה זבל הוא הביא הביתה. 

קנינו מזוודות. בעיקרון אפשר להתחיל לארוז. זה נראה כל כך קשה, בא לי פשוט לא לקחת כלום ולקנות הכל שם. מצד שני אני שונאת קניות אז עכשיו צריך לסבול קצת למען אני העתידית. גם ככה נצטרך לקנות בגדים חמים. 

 

הבית הפוך

אחרי שכל האחים הודיעו מה הם רוצים לקחת ריכזנו את כל מה שנשאר ואנחנו לא רוצים לשמור ושמנו בכניסה. פרסמתי בפיכסבוק מתוך תקווה שיבואו אנשים ויקחו מה שהם רוצים אבל נראה שלא כל כך הצלחתי להפעיל את העניין, נסיון נוסף מחר. לפחות כורסה אחת לקחו. אם מישהו נמצא בחיפה ורוצה לעבור לבדוק מה יש לקחת הוא מוזמן לשלוח מייל. עכשיו הבגדים, צריך להחליט מה לקחת, מה לתת לאמא שתביא לי כשהיא תבוא לבקר, מה לאכסן אצל אמא ומה להעביר למחסן יד2 בקיבוץ. וצריך עוד 2 מזוודות. ו2 טרולי. 

בעבודה ממש אין לי יותר מה לעשות. אתמול עשיתי חגיגה קטנה בים, שלחתי מייל לכל המחלקה שלי שמי שרוצה יבוא ויביא כיבוד או שתיה. מסיבה במינימום השקעה :). האנשים החשובים לי באו, הלא קשורים לא באו, היו עוגיות ובירות. היה כיף. ביום חמישי אני אעשה שתיה רשמית עם כל המנהלים והעמיתים לעבודה ממחלקות אחרות, אז יהיה קטע הנאומים והברכות. הודעתי לחברה שאוספת כסף מה אני רוצה כמתנת פרידה וגם התרעתי לה שהמון אנשים יהיו בחופש אז שתתחיל עם האיסוף כבר עכשיו. אני דואגת לעצמי :)

מזל שלא היה אתמול המזג אויר הגועלי של היום. מה זה הדבר הזה? היום אחד המנהלים שוב שאל אותי לאן אני נוסעת ושוב אמר שבשיקגו קר ויש המון רוחות ולא כדאי לי לנסוע. בתגובה אחד האנשים שעובדים איתי אמר- הוא צודק, תישארי פה, בחום, תראי איזה נעים בחוץ.

 

מצאתי ללאסי בית זמני אצל בחור קצת מוזר מהעבודה שהבטיח שהוא ימצא לה בית קבוע אצל איזה תלאביבית. אני קצת דואגת לה כי הוא מוזר כזה אבל מצד שני לפחות היא תזכה להמון יחס אצלו.  

 

בענייני הפוסט הקודם ביניתיים לא מדברים על זה. 

 

 

 

לא ככה זה היה אמור להיות

מתקשרת למוקד כללית, אחרי הרבה שיחות והפניות וטלפונים והמתנה ואחרי ששמעתי את כל הפרסומות של הקופת חולים ועברתי לסתם מוזיקה מעצבנת, בסוף מגיעה למוקד אחיות.

"אתמול בבוקר יצאה לי בדיקת הריון חיובית אבל בצהריים התחלתי לדמם והיום דימום חזק אבל זה לא דימום וסתי"

"מאתמול בצהריים יש לך דימום? למה לא הלכת לרופא מיד? (לעצמי- כי אני לא מאמינה שיש בזה טעם) תלכי עכשיו לרופא נשים! שניה, אני בודקת לאיפה את יכולה ללכת... יש שני רופאים בכרמל שעובדים היום בערב, אני אתקשר לברר... (ממתינה המון זמן עם המוזיקה המעצבנת) טוב הם לא יכולים לקבל אותך, אני מעבירה אותך לעורף תפעולי (?) תמתיני..."

(ממתינה הרבה זמן עם מוזיקה מעצבנת)

"שלום ג'אסט, אני מעורף תפעולי, בבקשה תחכי אני מחפש רופא... (מחכה ממש המון זמן עם מוזיקה מעצבנת) טוב תלכי לדוקטור מהשמו בלין"

 

נוסעים לדוקטור מהשמו בלין

 אני נכנסת לדוקטור ומסבירה את המצב

" טוב תשמעי, אין לי הרבה מה לעשות כרגע (מפתיע). אני יכול לבדוק אם הדימום חזק (הוא לא) ולהסתכל עם אולטרסאונד אבל כנראה שלא יראו כלום" 

בודק עם אולטרסאונד, באמת לא רואים כלום. 

"תעשי בדיקת דם" 

"עשיתי בבוקר"

תקבעי תור לעוד בדיקה בשלישי"

"קבעתי בבוקר"

"טוב, אז תבואי ברביעי בבוקר, בהצלחה"

מזל שהגעתי לרופא במיידי ולא חיכיתי עוד יום :S

 

התוצאה של הבדיקה לא הגיעה עדיין. האחות היום בבוקר החליטה לאתגר את עצמה ולדקור וריד בעיתי, עכשיו יש לי כתם סגול מרשים. אני מקווה שהיא לא איבדה את המבחנה בדרך.

 

 

זה ממש קרוב

יש כבר תאריך (עוד שבועיים). יש כרטיסים. הדרכון נשלח וחזר מעוטר בויזה חדשה ואפילו לשנתיים שלמות. הודעתי על מסיבת פרידה בים שבוע הבא כי תאריך הפרידה האמיתי הוא בין כסה לעשור והשנה החגים נופלים ככה שכולם לוקחים חופש בערך משבוע הבא ועד אחרי החגים. טופס הטיולים חתום ברובו. הודעתי לליסינג על החזרת הרכב והם הודיעו לי על הקנס המאוד גדול שצריך לשלם. הכנתי רשימה של כל רכושנו עלי אדמות ושלחתי לאחיי והם ענו מה הם רוצים לעצמם. השאר ילך לאגורה או לארגז לאיסוף תרומות. 

בעל הדירה פרסם אותה ביד2 אבל הוא לא הצליח למכור, היא הרבה יותר מוצלחת ממה שהוא כתב ובאמת אף אחד לא התקשר. פירסמתי גם בפייסבוק, שיהיה. זה מדהים כמה קבוצות של דירות בחיפה יש בפייסבוק- דירות בין חברים, דירות שוות, דירות מפה לאוזן ועוד. זה לא ממש משנה לי אם הם יצליחו למצוא דיירים חדשים כי לנו יש סעיף יציאה מהחוזה אבל קיוויתי שנמצא דייר שירצה לקנות את המקרר והמכונת כביסה. בקצב הזה לא נראה לי שזה יקרה אז מחר או מחרתיים אני אפרסם אותם ביד2.

 

2 דברים שאין באמת סיבה שימלאו מדפים בבית של ימינו- ספרים ודיסקים. ואלו דברים שממש קשה לוותר עליהם.

את מדף הדיסקים המפואר שלי ביחד עם כל תוכנו העברתי לאח שלי במעבר הדירה האחרון ומאז הם התפזרו לכל קצוות תבל. היו כמה ששרדו כי הם היו באוטו באותו זמן ועכשיו גם תורם הגיע. אז הבאתי אותם לידיד מהעבודה שהוא לדעתי האדם היחיד שידע להעריך אותם. הוא אכן שמח. 

את כל הספרים שלי שמתי בתיק ועוד שקית בד והבאתי לאמא שלי. בדרך נתתי לחברה לעבור על השלל ולקחת מה שהיא רוצה. הנחמה במסירת ספרים היא הידיעה שעכשיו היא תכיר את מדריך הטרמפיסט לגלקסיה כולל כל הרביעיה ובעלה שאהב את הסרט הנסיכה הקסומה עכשיו יודע שיש גם ספר שחובה לקרוא אותו ועוד כמה ספרים. את מה שהצליח להגיע לאמא שלי סידרתי לה בשתי ערמות- ספרים שאני רוצה שהיא תשמור לי כשאחזור וספרים שהיא צריכה לקרוא ושהיא יכולה להביא לספריה אחר כך למדף הספרים החופשיים. היא עברה על הערמה השניה והודיעה לי ששתי הערמות ישארו אצלה וכשאני אחזור אני אקח את מה שארצה. 

 

דירה עדיין אין, גם מלון לא. בנוסף יש לנו טיסה עם קונקשן של לילה בלונדון, אז גם שם כדאי להזמין מלון. מוזר אבל יוצא שכרטיס כזה עולה 200 דולר לבנאדם פחות מהכרטיס הכי זול בלי עצירה של לילה שלם ככה שגם אם נשלם 200 דולר למלון יוצא שחסכנו. אני לא בטוחה עד כמה החסכון הזה מצדיק את הכאב ראש אבל זה גורם לאחד להרגיש טוב אז אני מפרגנת. עוד מוזר- כרטיס כיוון אחד עולה יותר מהלוך חזור. אז יש לנו גם טיסה חזרה ביוני, כנראה שלא נגיע אליה.

 

פחד? לחץ? חבל על הזמן. נקווה שיהיה טוב.  

רופא במשפחה- טוב או לא?

אח של האחד, נקרא לו 2, נשוי לסטודנטית לרפואה ובת של רופאה מומחית למחלה גנטית כלשהי, נקרא לה אמא דוקטור.

כשמגיעים לעשות יעוץ גנטי לפני הריון יש 3 קבוצות של בדיקות: בדיקות שנמצאות בסל, בדיקות שלא נמצאות בסל אבל אם אתם אשכנזים אנחנו ממליצים לעשות אותם ובדיקות שאנחנו לא ממליצים לעשות אותם אבל אתם יכולים אם בא לכם להוציא עוד כסף ולמצוא עוד סיבות לדאגה. אז המחלה שאמא דוקטור מומחית לה נמצאת בקבוצה השלישית. 

גם אתם שמתם לב לזה שרופא מומחה למחלה או בעיה מסויימת תמיד ימצא תסמינים לבעיה הזו? אז כמובן שאמא דוקטור מצאה תסמינים למחלה אצל 2 ומיד עשתה לו בדיקות שנשלחו למעבדה בשוויץ ומכיוון שהמחלה גנטית גם האחד נשלח לבדיקות. אז עכשיו חזרה אחת מהבדיקות של 2 והמסקנה שלה חד משמעית- "אי אפשר לפסול קיום של המחלה". מזל שהרפואה של ימינו כל כך החלטית. 

כתוצאה מהמסקנות הברורות אתמול קיבלתי טלפון מדוקטור ג'וניור שחושבת שגם אני צריכה להבדק. עכשיו, לפני שאנחנו נוסעים. וגם לקבוע תור לבדיקות גנטיות כדי שאם הבדיקות של האחד ימצאו חד משמעיות באותה מידה נספיק לבצע את הבדיקות. אמרתי לה בנימוס שאולי אני אמצא זמן לבקר את אמא דוקטור שתדקור אותי אבל לבדיקה גנטית נוספת שלא מומלצת על ידי רופאים אני לא הולכת. בתגובה היא באה לי ביציאה הכי מניפולציה רגשית שאפשר- "את רוצה שהילדים שלך יהיו חולים?". אוקי, עד עכשיו היתי חצי משועשעת מכל ההיסטריה שלה אבל כאן מאוד התאפקתי שלא להסביר לה שאין לה מספיק נסיון כדי להפעיל עלי מניפולציות כאלה ושאת ההערות הרגשיות האלה שלה שתשמור לבעלה. 

 

למה אני ממש לא מתכוונת לעשות את הבדיקה? כי אם אפילו הרפואה האובר היסטרית בישראל לא ממליצה לעשות את הבדיקה הזו כנראה שהיא באמת מיותרת. כי 99% מהמקרים של המחלה הזו לא קטלניים ולא גורמים להפרעה במהלך החיים. אם 2 חולה (ואין שום סיבה כרגע להניח שהוא חולה) ולא יודע על זה כמעט 30 שנה כנראה שגם הילד שלו אם יצא חולה יסתדר. כי מה נעשה אם נמצא שלשנינו יש עלל פגום? זה לא מצדיק הפלה ולא ברירת עוברים. אולי אם היינו נשארים בארץ היינו מוצאים רופא שיהיה מוכן לעשות ברירת עוברים במקרה כזה וגם אז לא בטוח שאני הייתי הולכת על IVF רק בשביל זה, אבל בארצות הברית אין שום ביטוח רפואי שיאשר את זה. 

 אז נדע שיש לילד סיכוי להיות חולה במחלה שב99% לא תפגע באורך חיים תקין. יש כל כך הרבה גורמים אחרים שיכולים לפגוע בו בהסתברות הרבה יותר גבוה, למה להוסיף עוד גורם היסטריה. 

 

סוף סוף משהו מסתדר

אישרו לי את הויזה. אחרי שכל מי שדיברתי איתו אמר בין חודש לחודשיים וכבר התחלתי להתרגל לרעיון שהאחד יסע לבד ואני אצטרף אליו אחרי כמה שבועות (מה שדווקא יכול להיות נוח אם נתעלם מהעובדה שבזמן הזה שאני אגור אצל אמא שלי). אפשר סוף סוף לחפש דירה ולהזמין כרטיס טיסה. מי מכיר אזורים מומלצים בשיקגו?

 

כמובן שאי אפשר שהכל יסתדר. כחלק מהתהליך המסתכל של זריקותבדיקות דםאולטרסאונד עוד בדיקות וחוזר חלילה, הרופא היקר (תרתי משמע) רוצה שאני אעשה בדיקת דם מחר בבוקר. אממה, בכללית אין בדיקות דם ביום רביעי. למה? כובע. אין. ביקשתי מהרופאה הפניה למחר היא ענתה- מחר יום רביעי. בטון שאומר שברור שאני לא אמצא בשום מקום מעבדה שתעשה לי בדיקות דם. את הרופא זה לא מעניין, לטענתו אני יכולה להגיע למרפאה שבה הוא עובד, הם יעשו בדיקה. באתר שלהם כתוב שהם לא עושים בדיקות מעבדה, רק למטופלות במרפאת הפוריות, רק בין 7 ל7:55 ורק עם קביעת תור מראש עם המזכירה. מה שאומר שמחר בבוקר אני אגיע למרפאה ואתחנן בפני המזכירה שתיתן לי לעשות בדיקת דם למרות שבפירוש כתוב שלא. למרות שלפי התוצאות היום די בטוח שמחר אני אגיע אליו בכל מקרה. ועם המזל שלנו בכל התהליך הזה שוב נגיע לטיפול עצמו ביום שבת. 

בכלל אני לוקחת רע הפעם את כל העניין של ההורמונים. יש לי בחילה כל פעם שאני חושבת על ארוחת צהרים, וזה לא שהאוכל התדרדר, הוא תמיד היה גרוע אבל עד עכשיו היתי רגילה. הפנים שלי נראות כמו כשהייתי בת 17 ולא במובן הטוב. יצא לי פצע הרפס. תפסתי אותו בזמן והוא נעלם מהר, אבל אז יצא עוד אחד והפעם הסווה את עצמו כחצ'קון (מה שאומר שהוא פשוט נראה כמו שאר הפנים שלי). אין לי כוח לזוז. אתמול הלכתי לחדר כושר ונשברתי אחרי חצי שעה, חזרתי הביתה ולא יכלתי לזוז. אני כל כך רוצה שיעבור כבר. חוץ מזה, בעקבות ההורמונים יש 3 זקיקים ולא אחד, מה שאומר שבעצם כל התהליך הזה מקדם לי את גיל הבלות ב3 חודשים במקום בחודש. אני מאוד מקווה שגם הסיכויים גדלים בהתאם אחרת זה פשוט בזבוז של ביציות.  

 

מתחילים עוד סיבוב

אני שוב נכנסת לסחסחורת הזו של זריקות ומצבי רוח. אני לא יודעת אם יש בזה טעם, אומרים שלחץ מפריע להכנס להריון ואנחנו עכשיו בשיא הלחץ. ובנוסף לזה כל שבוע אנחנו רבים ונראה שכל יומיים הוא מוצא סיבה חדשה להתעצבן עלי, היום זה כי אכלתי את כל הכרובית. בשיא הרצינות, הוא התעצבן כי אכלתי את כל הכרובית ולא השארתי לו קצת. ולדעתו הסיבה היחידה שהוא רואה לא להתחיל עוד סיבוב היא חוסר נוחות. באמת? חוסר נוחות? ככה זה נראה לך? בפעם הקודמת הוא התבאס כל פעם שהוא רצה לצאת ואני אמרתי שצריך להיות בבית ב10 לזריקה, והוא קורא לזה חוסר נוחות? אני הייתי מפוצצת הורמונים, לא היה לי חשק לעשות כלום, לא היה לי כוח לכלום והוא כל פעם התבאס ממני שאני לא רוצה ללכת איתו לטייל. חוסר נוחות? אני רוצה, באמת שאני רוצה. אבל איך אני אצליח לעשות את זה? איך אני אעמוד בזה אם הוא ימשיך כמו שהוא עכשיו. באמת בחודש האחרון אני מרגישה כאילו שום דבר שאני עושה לא בסדר והכל מעליב אותו וחס וחלילה שאני אבקש ממנו התחשבות במשהו, הוא לא מוכן שאני אציב דרישות. כן, לבקש התחשבות זה נקרא דרישות. 

 

כמובן ששום דבר לא סגור. סליחה, אצלי שום דבר לא סגור. לו יש ויזה. העיקר שהיה לו דחוף לקחת את הדרכון מהדואר. עד עכשיו שום דבר לא היה דחוף אבל זה כן. לבקש את הטפסים לויזה ולמלא בקשה לא היה דחוף. לבקש מעונות גם לא היה דחוף עד עכשיו ועכשיו פתאום מסתבר שכשמבקשים ברגע האחרון אז אין. 

 

איך? תגידו לי, איך אני אכנס להריון ככה?

מקומות בהם השם משפחה הישן שלי עדיין רשום

1. מרפאת שיניים. כי פעם אחרונה לפני היום שהיתי אצל שיננית היתה לפני החתונה. בגלל זה הם גם לא מצאו את התיק שלי אז היום היה צריך לפתוח חדש אז כבר רשמתי את השם המעודכן, לא שזה משנה, כנראה שאני כבר לא אחזור אליהם. כשהגעתי השיננית היתה ב25 דקות איחור. יצאתי רק ב10 דקות איחור. השיננית פשוט תיקתקה אנשים. לא שאני מתלוננת על החוויה המקוצרת. דרך אגב, מישהו אי פעם פגש שינן? 

2. אופיקה הלפרין. כי חוץ מפעם אחת אני באופן קבוע קונה כבר שנים באופטיקנה. תמיד חשבתי שבשביל איכות שווה לשלם אפילו שהמחירים שלהם ממש גבוהים. הבעיה היא שבזמן האחרון אני כבר לא בטוחה בקשר לאיכות. למסגרת אחת נשברה הידית, קניתי חדשה, אחרי חודשיים הצבע התחיל להתקלף, החליפו אותה, אחרי שנה הצבע התחיל לדהות. למשקפי שמש נשברה המסגרת בזמן שהם היו בתוך התיק שלהם. המוכרת הסבירה את זה "עייפות החומר, זה מסגרת מלפני שנתיים, קורה". אז אם בכל מקרה "קורה" וצריך להחליף מסגרת כל שנה- שנתיים עדיף שתהיה זולה. מה שאני אוהבת באופטיקה הלפרין - בחרתי מסגרת שלפי התג שלה עולה 800 שקל. שאלתי כמה זה עולה עם עדשות, המוכרת תקתקה במחשב ואמרה 500. איך הכל יחד עולה 500 עם המסגרת עולה 800? יש מבצע. מסתרי המבצע. נראה לי שכשנהיה בארצות הברית אני אקנה באינטרנט.

 

השבוע סוף סוף היה נעים להיות בים. המדוזות הלכו, הזרמים נעימים ולא מנסים להטביע. הימים ארוכים וחמים אז אפשר ללכת בערב אחרי שהמציל הולך, ככה אפשר להתרחץ בחוף מסודר בלי לשמוע צעקות "אתה עם הבגד ים- צא מהמיים". ים זה הסיבה היחידה לא לשנוא את הקיץ. השקיעה הרבה יותר יפה כשרואים אותה מתוך המים. 

 

למה שהכל יעבור חלק?

אז לתומי חשבתי שאם אני אלך לשגרירות ארצות הברית ואגיד שלום, זה בעלי והוא נוסע לפוסט-דוק ואני רוצה להצתרף אליו יגידו לי סבבה, סעי עם בעלך. אז חשבתי. 

הקונסול היה מאוד אדיב, עבר על כל המסמכים שלנו וזרק את הדרכון של בעלי לערמת הדרכונים המאושרים (תרתי משמע). ואז שלף דף ירוק ממדף שכתוב עליו מסמכים חסרים ונתן לי אותו ביחד עם הדרכון. בחיוך הוא הסביר שאין שום בעיה, אני רק צריכה לשלוח 2 טפסים ולחכות, כנראה יקח 2-3 שבועות.

הגעתי הביתה, בדקתי קצת בגוגל והבנתי שאני בבעיה. דבר ראשון, לכולם אומרים 2-3 שבועות וזה יכול לקחת הרבה יותר. מה שאומר שיש סיכוי שבאוקטובר הוא טס בלעדי. דבר שני, עכשיו כל פעם שאני ארצה לחדש את הויזה הולכים לעשות לי בעיות. מה שאומר שבעצם ברגע שתיגמר הויזה עדיף לי לא לצאת מארצות הברית (זה חוקי, השהיה שלי שם חוקית כל עוד יש לו אישור לימודים, הויזה דרושה רק כדי להכנס). ולמה כל זה מגיע לי? כי אני עובדת בחברה הלא נכונה. ידעתי לפני שנה שהייתי צריכה למצוא מקום עבודה אחר.

 

 

דאגות

הדברים שהכי מדאיגים אותי הם דברים שאני לא יכולה לעשות כלום לגביהם. שצריך לעשות משהו לגביהם אבל אני לא יכולה לעשות את זה. בגלל זה אני מפחדת מהמעבר. מזה שאני תלויה באחד שיסדיר את כל העניינים שלו עם האוניברסיטה כדי שיהיה בסדר.

ולו לא נעים. לא נעים לשלוח מייל ולהזכיר למנחה העתידי שלו שיש גם טפסים שצריך למלא. ולא נעים לו לנדנד למשרד שמטפל בנושאים אז במשך חודש הוא חיכה וכל פעם אמר נחכה עוד קצת, בטח לוקח להם זמן. עד שהוא שאל אותם מה קורה עם הטפסים והם ענו לו "וואלה צודק, טוב שאמרת" ושלחו לו את הטופס האלקטרוני עוד באותו יום. ואת הטופס המודפס בפדאקס תוך שבוע. ביום שני הטופס הגיע ומאז הוא צריך לבדוק באתר שלהם מה עושים עם זה. ולברר אם אפשר לקבל מעונות. אנחנו אמורים לטוס עוד חודשיים וממש כדאי שנזמין כרטיסים כבר עכשיו אחרת הם יהיו ממש יקרים כי חגים, אבל עדיף לא להזמין טיסה לפני שלפחות נדע שעניין הויזה יסתדר ושיש לנו איפה לגור. וכדי שיהיה לנו איפה לגור צריך או להרשם למעונות או למצוא משהו זמני ב airbnb שנוכל ממנו לחפש דירה קבועה. כבר שבוע הוא אומר שמחר הוא יבדוק מה עם מעונות. 

ועכשיו ביטוח לאומי שוב מציקים לו. יש להם משהו נגדו. בתחילת השנה הם שלחו לו דרישה לדמי סחיטה (סליחה, תשלום) והוא הוכיח להם באותות ומופתים (ובתלוש משכורת) ששילמו עליו בט"ל בחלק מהחודשים ועל האחרים שילמתי (כי הוא לא זוכר לעשות את זה) וקיבלתי אישור ששילמתי אבל בלי פירוט על מה ועכשיו הם שוב דורשים תשלום על אותם חודשים. ושוב אני לא יכולה לעשות כלום כי זה עניין שלו מולם. 

 

מצד שני גם מה שאני צריכה לעשות אני לא בדיוק עושה. שלחתי קורות חיים לשתי חברות אבל לא השקעתי בלחפש עוד ולא שלחתי מיילים ולא חיפשתי קבוצת פייסבוק של ישראלים בשיקגו (שזה בעצם הסיבה היחידה שהצטרפתי לרשע הזה) ולא עשיתי עוד דברים שצריך לעשות.

 

לי לפחות יש תירוץ- אחת מהתופעות לוואי של ההורמונים שאני לוקחת היא דיכאון. ואם יש משהו שאני לא מפספסת בכל הטיפולים האלה זה את התופעות לוואי. כבר שבועיים (מאז שהתחלתי עם הסוג הנוכחי) אין לי כוח לעשות כלום ואני מבואסת ורעבה כל הזמן. הבעיה היא שבמקום שהוא יבין שאני במצב דפוק כרגע ויעודד אותי הוא בעצמו מתנהג מבואס ועצבני, מה שעוד יותר מעצבן אותי ואז הוא מאשים אותי שאני אגרסיבית. ברור שאני אגרסיבית, אני הורמונלית והוא מתחיל לספר לי על חבר שלו שרק עכשיו יצא מהאקדמיה ובלי שום נסיון קיבל עבודה עם רלוונטיות די נמוכה למה שהוא למד אבל עם משכורת משמעותית יותר גבוהה משלי והוא לא מבין למה זה מבאס אותי ולמה לא בא לי שהוא ימשיך לחפור על זה. בתור אקדמאי שרגיל שכמעט כולם מרוויחים יותר ממנו, ברור שהוא לא יבין. ולמה שהוא יבין את עניין הדיכאון, הוא לא זה שלא מצליח לעשות מה שכל ילדה בת 16 שיודעת לשכב על הגב יכולה לעשות. הוא לא זה שהזריק לעצמו דברים ודחף לעצמו הורמונים ושכב על הגב על שולחן עינויים בזמן שרופא הסתכל לו מבפנים ומדד גודל של זקיקים. למה שיבין ויעודד כשהוא יכול להיות בבאסה בעצמו בלי שום סיבה. 

אוף.

 

 

 

טוב זה היה סופשבוע מבוזבז לחלוטין

 

דברים שאני צריכה לעשות

כי אם אני אכתוב אותם אולי אני גם אצליח לעשות אותם:

1. לכתוב מייל לאוניברסיטאות בשיקגו. לבוס שלי היה רעיון- לבקש ממקום העבודה לשלוח אותי לדוקטורט, אם אני כבר בשיקגו. אז הגשתי בקשה והוא הגיש המלצה ועכשיו הוא רוצה שאני אנסה להעריך את סיכויי הקבלה שלי. לי אין כוח לזה עכשיו. אני לא יודעת אם כל כך בא לי עכשיו דוקטורט, מה גם שזה לא כזה אופטימאלי, כנראה שיקח לי 4 שנים, מה שאומר שיכול להיות שסתם נישאר בשיקגו יותר ממה שהאחד צריך, וזה גם מחייב אותי לחזור למקום עבודה או לשלם להם המון המון כסף על הפרת חוזה. מצד שני אם באמת יאשרו לי דוקטורט אני לא אוכל להגיד לא- זה חתיכת הטבה מטורפת שיהיה ממש טיפשי מצידי לא לקחת. בגלל זה אני לא בטוחה אם אני בכלל רוצה שיאשרו. בכל מקרה, אני צריכה לכתוב מיילים לנסות להעריך את סיכויי הקבלה. 

2. לצלם ולמלא טפסי תביעה לביטוח הרפואי כדי לקבל החזר על הניתוח. ואולי אני אצליח גם לקבל החזר על ההורמונים, בעיקרון טיפולי פוריות מכוסים בביטוח. צריך לנסות ולשלוח, מקסימום לא יאשרו. אבל כשאני בעבודה אין לי כוח לעשות כלום, בטח לא דברים חשובים. 

3. להתחיל לחפש סאבלט בשיקגו לחודש- חודשיים החל מאמצע ספטמבר. כשנדע שיש לנו איפה לגור נוכל גם להזמין כרטיסי טיסה.

4. לשלוח קורות חיים. שלחתי בינתיים לבחור אחד ישראלי שעובד שם אבל הוא אמר שלא מתאים ונתן לי שמות של חברות אחרות שאולי יתאים להן. צריך ליצור קשר ולשלוח קורות חיים. 

5. לחפש בית ללאסי. שני האחים שלי אלגרים לחתולים (הם גילו את זה כשהם עשו עליה קט-סיטר), אמא שלי לא אוהבת אותה, אבא שלי כבר מטפל בחתולה של אח שלי וגם אותה הוא מזניח. ההורים של האחד בכלל יזניחו אותה. שאלתי בקרב החברים, יש חברה אחת שרוצה חתולה אבל בעלה לא מסכים לה (ובצדק לפי הסיפורים). 

6. כרטיסיה לחדר כושר ליד הבית. כי נמאס לי מהמדריכה בקורס אירובי שאני הולכת אליו עכשיו, אנחנו לא מתמידים בריצה וגם לשחיה לא הצלחתי לחזור. חשבתי לבדוק חדר כושר אמיתי אבל הרעיון להתחיל משהו חדש כשאני יודעת שעוד מעט אני אעבור מיאש אותי. אני גם צריכה להתמיד יותר בתרגילי פיסיותרפיה. לנקות שיניים עם חוט דנטלי (לא קשור אבל אם כבר הזכרנו דברים שצריך לעשות בשגרה). ולהתמיד בריצה. אם אני אתן לזה להתדרדר יהיה חבל. אני רוצה להשמין רק מסיבה אחת והיא לא הרעב שיש לי מכל ההורמונים שאני לוקחת. 

 

מישהו רוצה חתולה? מפונקת, קצת קוטרית, ללא כישורי צייד (היא יודעת להסתכל על סממיות ולילל עד שהסממית מתיאשת ונופלת לבד). אוהבת בני אדם ונעלים (ברצינות, יש לה פטיש מוזר לנעליים). נוחה לתפעול, לא זזה הרבה, לא בררנית באוכל (אבל אם תתנו לה את הגביע של היוגורט אחרי שסיימתם אותו היא תשמח). מגיעה עם ארגז צרכים סגור, כלוב נשיאה, מספריים לגזירת ציפורניים (ממש לא בעיה לגזור לה ציפורניים) ועם הכורסה שלה (כורסת נצרים מדליית אל כרמל). אם אתם מכירים מישהו פוטנציאלי, בבקשה תעדכנו. 

 

סבב ראשון סיכום ביניים

אז הגענו לאמצע סבב הורמונים ראשון שכולל הרבה דקירות. לא מומלץ לאנשים עם פחד ממחטים.  

1. הטקס

(מילון מונחים:עט גונאל אף- מתקן בצורת עט להזרקה של מספר מנות הורמונים).

את הטקס צריך לקיים כל יום באותה השעה. בהתחלה הרופא אמר במשך חמישה ימים ואחר כך עוד יום ועוד יומיים ועוד יום. אני בחרתי בשעה 10 בערב כי אמרתי לעצמי מה הבעיה להיות כל יום בעשר בבית במשך חמישה ימים. זה לא שאני כזו חיית מסיבות. תנסו אתם במשך 9 ימים להיות כל יום בשעה 10 בערב בבית. או כל שעה אחרת שתבחרו, אבל שתהיו ערים בשעה הזו. השיבוש בשגרת החיים רק מתחיל. 

לפני הפעם הראשונה חרשתי על האינטרנט, קראתי הדרכות מצולמות של בלוגריות וראיתי סרטונים ביוטיוב עד שידעתי בעל-פה מה צריך לעשות. ואז פתחתי את הקופסה וגיליתי ששינו את הצורה של העט והוא כבר לא נראה כמו בהדרכות . מזל שהוא עדיין די פשוט ויש חוברת הדרכה מפורטת עם איורים. 

מהלך הטקס: לשטוף ידיים, להכין מגש עם מגבוני אלכוהול והקופסה. לפתוח את החוברת למרות שאני כבר יודעת בדיוק מה כתוב בה. להרכיב מחט חדשה, לכוון מנה, לעבור שוב על החוברת לראות שלא פספסתי כלום, לבדוק שוב את המנה ומה הרופא רשם. למצוא אזור שלא דקרתי קודם, לנגב עם אלכוהול, להכניס את המחט, ללחוץ ולהסתכל על המספרים יורדים, לחכות 10 שניות ולהוציא. לנגב שוב עם אלכוהול. אם ממשיך לדמם לשים פלסטר. זה לא אמור לדמם. בחלק מהפעמים לא הרגשתי כמעט את הדקירה, בחלק מהפעמים ממש כאב וכמה פעמים דימם. 

2. בדיקות

הרופא אמר להזריק 5 ימים וביום השישי בדיקת דם. אחרי שפעם קודמת שביקשתי בדיקת דם במייל זה לא עבד הפעם קבעתי תור לרופאת משפחה על הבוקר להסביר את הבקשות החוזרות. רופאת המשפחה מקסימה (מדי פעם אפשר למצוא רופא בנאדם גם ברפואה הציבורית) נתנה לי הפניה לבדיקת דם להיום, מחר ומחרתיים למקרה הצורך ואת המייל הישיר שלה לפעמים הבאות. 

יום שני בדיקת דם. בצהרים יש תוצאות, מתקשרת לרופא, עונה המזכירה (אישתו? אני לא בטוחה), אני נותנת לה את המספרים. כעבור מספר דקות היא מתקשרת חזרה- תזריקי עוד יום ומחר שוב בדיקת דם. 

יום שלישי בדיקת דם. האחות מנסה הפעם מווריד אחר. לא רעיון טוב. הדם לא זורם והאחות משחקת עם המחט פנימה והחוצה. כל היום כאבה לי הזרוע. בצהרים מתקשרת לרופא, מוסרת למזכירה את המספרים. אחרי כמה דקות היא מתקשרת חזרה, תבואי למרפאה היום בשמונה בערב. השיבוש מתקדם- לא משנה מה התוכניות להערב, תגיעי בשמונה למרפאה כי זה הזמן שהוא יכול לבדוק אותך. אולטרסאונד, רואים זקיקים, עדיין לא בשלים. צריך להמשיך עם הזריקות עוד יומיים ושוב בדיקת דם ביום חמישי, סיכוי טוב לביוץ בשבת. 

יום חמישי בדיקת דם, בזרוע עדיין יש כתם חום מיום שלישי, הפעם האחות הולכת על הווריד הנכון. בצהרים טלפון לרופא, טלפון מהמזכירה, תבואי היום בחמש. חמש! תזרקי הכל ובואי. שוב אולטרסאונד, הזקיקים ממש קרובים לבשלות. אולי הביוץ לא יהיה בשבת, כנראה שכן. במקום בדיקות דם הרופא שולח אותי למקלוני ביוץ. ועוד זריקה בערב לכל מקרה. 

שישי בבוקר המקלון ביוץ מראה פס ברור- שבת. טלפון לרופא, תרזיקי עכשיו אוביטרל, תבואי מחר בעשר. טלפון למעבדה, מסתבר שהיא עובדת בשבת, זה רק עולה 400 שקל מעבר להשתתפות של הקופה. זריקת אוביטרל לא דורשת טקס, רק להוציא את המזרק מהקופסה, לנקות עם אלכוהול ולהזריק. פתאום זה נראה כל כך פשוט.

סה"כ 10 זריקות עצמיות בבטן, 4 בדיקות דם, 2 אולטסאונד. 

3. צ'קים

שבת בבוקר, האחד נשלח לעשות את חלקו, נוסעים למעבדה, הלבורנטית מבואסת שבאה לעבוד. כעבור חצי שעה מקבלים חזרה מבחנה ובדיקות. ואז יש רגע שקט. זה הרגע שבו אני צריכה לשלוף את הצ'ק. כאילו לא נעים לבקש אבל היא אמרה מראש בטלפון שנצטרך לשלם. 

משם למרפאה. הרופא ידידותי ומקסים כרגיל, מסיים את חלקו במחזור הזה. יושבים מולו בזמן שהוא מסכם את התהליך במחשב. ואז יש רגע שקט. זה השלב שבו אני צריכה לשלוף את הצ'ק. 

סה"כ: 900 שקל לרופא, בתקווה לקבל החזר 600 מהקופה. 480 שקל הורמונים עם הנחה של הקופה (לפני הנחה זה 2500). 400 שקל למעבדה בגלל שזה בשבת (באמצע שבוע זה מהקופה). ילדים זה יקר. אפילו לפני שמתחילים. 

 

ועכשיו לחלק השני- עדיין כולל הורמונים אבל לפחות לא בהזרקה, ובעיקר ציפיה מתוחה. אני לא בטוחה איזה חלק יותר קשה. אני כל כך מקווה שיעבוד הפעם. 

 

 

 

 

 

אז מה, חוזרים?

ניסיתי, באמת. פתחתי בלוג, כתבתי כמה קטעים. אבל זה פשוט לא זורם. משהו באווירה שם לא נכון. כנראה שיש משהו במקום הזה, זה לא סתם עוד מקום. 

אז הגעתי למסקנה שאם לא פה אני כנראה לא אכתוב בשום מקום אחר. ובנתיים העניינים פה נראה שנרגעו, לפחות לבנתיים, והדף הראשי לא קפוא. 

אז חזרתי. עד לסגירה הסופית אני עדיין פה. 

התגעגעתם? אני כן. 

התקופות האלה של ההמתנה

עוד 3 חודשים. 3 חודשים וכלום עוד לא סגור. הוא חתם על חוזה אבל לא קיבל את כל המסמכים שצריך כדי לקבל ויזה. 3 חודשים זה לא הרבה זמן לקבל ויזה. עוד אין כרטיס טיסה. לא ברור מה יהיה עם החתולה. צריך להודיע לבעלת הדירה. יש כל כך הרבה דברים שצריך לעשות ואין לי מושג מה צריך לעשות.

בינתיים הכנתי קורות חיים באנגלית ושכתבתי אותם והתיעצתי ושכתבתי שוב ושוב התיעצתי ושוב שכתבתי. ושלחתי לחברה שאמרה שהיא מכירה מישהו. ויש לי כתובת של חבר של חבר של חברה שעובד בחברה בשיקגו ומחפשים אנשים כמוני אבל אני לא יודעת איך לפנות לבנאדם שאין לי מושג מי הוא ולתת לו קורות חיים ולהגיד אפשר אולי לעבוד אצלכם? אין לי מושג איך מחפשים עבודה בחול.

והוספתי את אמא שלי כמורשית חתימה בבנק. ליתר בטחון. ומתישהו כשתהיה ויזה מומלץ לחזור לבנק לתדרוך. ואולי יש בעיה עם התיק השקעות. נכון להיום לא תהיה בעיה אבל אם האמריקאים יחליטו להקשות עוד קצת אז אי אפשר לדעת. היינו צריכים למכור את כל התיק ולקנות דירה. אם זה לא יכול להיות שיהיו להם בעיות. אבל לקנות דירה זה כאב ראש ואנחנו לא ממש צריכים עוד אחד כזה עכשיו.

ובעבודה מנסה להכנס לאס"ק ולא מצליחה כי כבר שבוע אני מנסה להבין מה הבעיה ורק היום הצלחתי, ועכשיו אני פנויה לשאר הבעיות. 3 חודשים זה זמן מאוד קצר. אני חופפת את המחליפה שלי אבל יש ימים שאני לא בטוחה שהיא תסתדר ואני דואגת לה ואני דואגת לפרוייקט. בכל זאת, זה משהו שאני עשיתי במשך השנה ומשהו האחרונה ואני ממש רוצה שזה יעבוד טוב ושלא יהיו בעיות אבל אני יודעת שיהיו כי תמיד יש ואני דואגת שלא יהיה מי שיצליח לטפל בהן כי כמה שאמרתי למנהל שלי שאני לא חושבת שהיא יכולה להתמודד עם הכל לבד הוא לא נותן לי עוד מישהו לחפוף וככה מה שהיא לא תבין אף אחד לא יבין.

היום הגשתי את הבקשה לחל"ת. הגשתי לעוד ארבעה חודשים מתוך כוונה לשרוף חצי מההמון ימי חופשה צבורים שיש לי. הבקשה היא לשנה וכל שנה צריך להגיש מחדש. שנה ראשונה בטוח שיאשרו לי, שנה שניה די בטוח, לגבי שנה שלישית ויותר כבר יש תקדימים, אני מקווה שיהיה בסדר.

ויש את העניין הזה. החודש הרופא אמר שהסיכוי להכנס להריון נמוך כי רירית הרחם לא הספיקה להתאושש אבל נתחיל בטיפולים בחודש הבא. אז הגיע החודש הבא ואפילו הקדים ב3 ימים, או שלא וזה סתם דימום מקדים, אני כבר לא יודעת. איבדתי יכולת להרגיש את הגוף שלי. אולי עדיף באמת שניסע וננוח קצת מהטיפולים ונמשיך שם שוב אחרי שנרגע קצת. לפחות מצאנו גורם אחד בעיתי ויכול להיות שכמו שהרופא המנתח אמר אחרי שטיפלנו בזה נצליח מהר מאוד להכנס להריון. אני מקווה שהוא צודק.

אני לא כל כך מבינה איך האתר הזה עובד. לא כל כך נוח לי פה. אולי צריך תקופת הסתגלות. בינתיים ישרא לא נסגר, אולי כשיחלוף זעם וישקעו ענני האובך אני אחזור. מעניין אם יש הטבות לתושבים חוזרים

מעקב

29.4



7.5



11.5



1.6



את הגרף של הגובה אני לא מבינה

מבחינת מהירות אני תמיד מתעייפת ב2.5 ק"מ ועוברת לאינטרוולים.

יש שיפור מסויים.