ישראלים

יום שני, בחוץ רוח נעימה, אני מחליטה לצאת לסיבוב קצר להתאוורר. מגיעה המעלית, בתוכה שני אנשים עם עגלה שתופסת את כל המעלית ועוד מישהו דחוס בפינה. אני אומרת לא משנה, אני אחכה, שני האנשים אומרים לא, לא, תיכנסי, הנה יש פה מקום להדחס. טוב אני נדחסת ומחליפים כמה מילות הומור. המעלית מגיעה לכניסה, אני והמישהו הדחוס יוצאים ואז הוא שואל אותי את מדברת עברית? אז חוץ מזה שהמבטא שלי צועק ישראלית, מצאתי ישראלים בבניין. בעלה של אחותו של הבחור הדחוס הגיע לשיקגו יום לפני ואשתו (אחותו של הדחוס) תצטרף אליו עוד חודש אז בינתיים הדחוס ובנזוגו שחיים בניו יורק באו לעזור לו לעבור ועל הדרך גם מצאו לו שכנה ישראלית. אז יש לנו שכן ועוד מעט גם אשתו ונוכל להיות הוותיקים ולעזור להם להתאקלם. איזה כיף.

 

היום הייתי בראיון עבודה (ייאי). אמיתי, לא טלפוני, כזה שנמשך שעתיים. הראיון הוא עם הסמנכל ומהנדס ראשי. חצי שעה ראשונה שניהם שואלים שאלות רקע כלליות, אחר כך הסמנכל יוצא והמהנדס שואל שאלות טכניות, מבחן על הלוח ב C++ (אני רוצה לציין שבהתחשב בזה שלמדתי C++ יום לפני עמדתי בו לא רע) ועוד כמה שאלות על צורת עבודה. ככה בערך שעה ואז הוא הולך לקרוא לסמנכל, חוזר, אומר לי שהסמנכל תיכף יחזור, ודרך אגב, אני מדבר עברית. מה??? שעה אנחנו רק שנינו בחדר, אני שוברת את השיניים באנגלית, אתה לא יכול לתת יד, לתת לי להתראיין בעברית? דווקא האנגלית שלך בסדר גמור. תודה באמת. מסקנה לעתיד: לקרוא בלינקדאין על האנשים שאני הולכת לדבר איתם. 

בלי קשר לישראלי לשעבר שיש שם, החברה נראית ממש מגניבה וממש בא לי לעבוד שם. תחזיקו לי אצבעות שעברתי.

 

(לא ישראלים)

לפני שבוע שלחתי מייל לרופאת נשים שלי שהגיע לי המחזור ואפשר לקבוע תאריך לניתוח (שצריך להיות בשבוע השני של המחזור). היא ענתה לי במייל שנראה לה שאפשר לקבוע את הניתוח לרביעי אחה"צ, היא תבקש מדניס מתאמת התורים לתאם עם החדר ניתוח ולקבוע תור ולהתקשר אלי לאשר. מאז לא שמעתי ממנה. שלחתי לה מייל למייל האישי וגם דרך האתר של הבית חולים ולא קיבלתי תגובה. היום (שלישי) אחרי הצהריים דניס התקשרה לאשר שאני יודעת את הפרטים של הניתוח מחר. אמרתי לה טוב שהתקשרת, אני לא יודעת מה הפרטים. אה.. לא? לא. אה... איזה פרטים את לא יודעת? מתי, איפה, כמה זמן? טוב אני אבדוק. אחרי כמה דקות על ממתינה דניס נותנת לי את הפרטים, הניתוח מחר ב1, צריך לעשות צ'ק אין שעתיים לפני. שאלתי כמה זמן זה ייקח ואם צריך לצום לפני, שוב שמה אותי על ממתינה, אחרי כמה דקות חוזרת אלי, אני מעבירה אותך לאחות. עד שהפלגתי בשבחי הארגון של הרפואה האמריקאית. לא משנה, העיקר שהעניין יהיה מאחרי (שוב). 

אז פילדלפיה

כמו שזוג הישראלים שאכלנו איתם ערב אחד תיארו את זה, כמו ניו יורק אבל יותר שפוי. 

בקטע התיירותי אין לה יותר מדי מה להציע, אחרי יומיים כבר ראיתי את כל מה שיש לעיר הזו להראות ואחר כך זה היה רק למלא את הזמן שנשאר אבל סך הכל עיר מגניבה. יש מבחר גדול של אוכל טוב במחירים סבירים, יש חנויות נחמדות וזולות, יש פארקים מלאים אנשים, עיר צעירה.

וחם. התבאסתי שלא הבאתי סנדלים. מטעמי חסכנות וחברת טעופה לואו-קוסט טסנו שנינו עם טרולי אחת מורחבת, ככה שלא נשאר מקום לעודף מנעלים.

 

זה מצחיק איך האמריקאים מתלהבים מההיסטוריה שלהם. במקרה של פילדלפיה הם חזקים בקטע של החירות והצהרת העצמאות ושטויות כאלה. זה מצחיק בעיקר כשנזכרים שכל ההיסטוריה שלהם זה כולה 300 שנה בקושי. יש להם "ממצאים ארכיאולוגים" - שרידי בניין מהמאה ה-19. אני בחיפה גרתי בבניין ישן יותר.  

 

בסדרות האמריקאיות תמיד מדברים על הבדלי מנטליות בין החוף המזרחי למיד-ווסט, אני חייבת לציין שפעם ראשונה שבאמת הרגשתי את זה. קשה להסביר את זה, אבל בשיקגו אנשים נחמדים יותר. בפילדלפיה יש את הנימוס האמריקאי המתבקש אבל אנשים לא יוצרים קשר עין, הם אדיבים אבל עניינים. כששני אנשים חוצים את הדרך אחד של השני הם יתמרנו ככה שלא יפריעו אחד לשני אבל לא יתייחסו לכך. בשיקגו כששני אנשים חוצים את הדרך אחד של השני שניהם יעצרו וכל אחד יחכה לשני שיעבור כשבסוף זה שעובר קודם מודה לשני בחום על אדיבותו. כשעוברים ליד שוטר הוא אומר בוקר טוב. כשאמרתי את זה לאחד הוא אמר שמה אני רוצה מהם, עומדים כל היום בחום הזה, שגם יגידו בוקר טוב? אבל לדעתי כשהשוטר אומר בוקר טוב והאנשים עונים לו אז הם מכירים בזה שעומד מולם בנאדם, בעוד בפילדלפיה בשביל האנשים השוטר הוא כמו עוד תמרור בדרך. (בלי קשר, אני חושבת ששוטר עירוני בארצות הברית זה משרה ממש דפוקה בתנאים שבארץ כבר מזמן היו מעוררים מחאה על היחס). אם להגיד את האמת אני מתחילה לחבב את הנחמדות הזו. זה מרגיש יותר אותנטי מהנימוס הענייני של החוף המזרחי.

 

קצת תמונות

 

ואפרוחים

כאלה יש גם בשיקגו אבל פה ממש אפשר להתקרב אליהם והם לא זזים. 

 

 

 

 

 

מה פסח עכשיו

נזכרתי בחוב קטן, הבטחתי לענות לכל שאלה ונשאלתי על ההבדלים בין ההגדה הקיבוצית למסורתית. אז הנה ההתיחסות:

עיקר ההבדל הוא בנעלם הכי גדול של ההגדה המסורתית: משה. הגיבור של יציאת מצריים נמחק לגמרי מההגדה, כמו יאיר לפיד מהממשלה, והסיבה לכך היא שיהיה ברור לכולם שמי שאחראי ליציאת מצרים זה הקדוש ברוך הוא, אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא אף אחד אחר, הבנתם? אף אחד לא עזר לי. רק אני לבד. אני! והמסר מהקטע הזה הוא שיהודי טוב כאשר עומדים עליו לכלותו יושב ומחכה לקדוש ברוך הוא שיצילו מידם.

אממה, התנועה הקיבוצית לא כל כך סומכת את ידיה על המסר הזה. אם כל הכבוד לקדוש ברוך הוא ולמשיח שלו, אם משה לא היה מנופף במקל אף אחד לא היה הולך אחרי עמוד אש ואלמלא התנועה הציונית והמאבק על המדינה לא היה לנו היום בית לעם היהודי. ובואו נדבר על הפיל הגדול שיושב במרכז החדר, איפה בדיוק היה הקדוש ברוך הוא להצילנו מידי הצורר הנאצי שעמד עלינו לכלותנו. ולכן הגיבור הבלתי מעורער של ההגדה הקיבוצית הוא משה, זה שעמד בראש המחנה ואמר אחרי, זה שקם ועשה מעשה. לאורך כל ההגדה הקיבוצית יש הקבלה בין סיפור יציאת מצריים וההגעה לארץ ישראל לבין היציאה מגיא ההריגה באירופה והתקומה וגאולת הארץ מחדש בימינו אנו. 

 

ההגדה הקיבוצית מחולקת ל4 חלקים. חלק ראשון מתייחס לעובדה שפסח הוא חג האביב, וחוגג את בשורת האביב וההתחדשות ואת תחילת הקציר (ספירת העומר).

חלק שני הוא החלק העיקרי, מצוות החג- סיפור יציאת מצריים. לא שיר הלל לקדוש ברוך הוא, אין נברך, נהלל, נקלס, נפאר, נאדיר, נלקק רק שלא יכעס עלינו. לא סיפורים על רבי מהשמו ורבי למיאכפת שסיפרו ביציאת מצריים עד הבוקר. סיפור יציאת מצריים עצמו כפי שמופיע במקור הרשמי- בתנך. סיפור גאולת ישראל בימים ההם בזמן הזה. ארבעת הקושיות, פסח מצה ומרור, שירת הים. הסיפור המלא.

(בשלב הזה בדרך כלל מגישים מרק)

חלק שלישי- עוסק בתקווה לשלום ולגאולה. החלק הזה נפתח בקריאת זכור את היום הזה אשר יצאתם בו ממצרים, מזכיר לנו שהסיפור לא נגמר שם, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו ואנחנו צריכים להמשיך ולקוות ולשאוף לשלום ושלווה. החלק הזה נסגר בבשורת אחרית הימים.

חלק אחרון- מוקדש לשיבת ציון אז והיום ולישוב הארץ מחדש, קיבוץ גלויות וגאולת הארץ. 

 

בפעם הראשונה שקראתי בהגדה המסורתית ממש התחלתי לזוז בחוסר נוחות כשכל קטע הסתיים בנברך ונהלל ונקלס וגדול ונפלא וכל זה, ממש צרם לי הצורך הזה להתעסק בכמה נהדר האל שלנו כאילו אין שום דבר אחר שחשוב לנו לקחת מהסיפור של יציאת מצרים. יכול להיות שזה בגלל שגדלתי לתוך זה, אבל אני ממש מרגישה שההגדה הקיבוצית הרבה יותר רלוונטית לימינו, יותר מתעסקת במהות החג ופחות בשירי הלל לקדוש ברוך הוא. זה הרעיון הכללי ברוב החגים הקיבוציים, להתעסק במהות ולא בעטיפה, במסר ולא במחוות מוזרות (אני בטוחה שכל עניין ההסבה לימין מגיע מאיזה טקס שפעם היה מרשים והיום כל מה שנשאר ממנו זה הוראות לא ברורות), בעשיה ולא בפיאור השם. 

 

מקווה שלא עצבנתי יותר מדי אנשים עם הטקסט הזה. 

 

כמה דפים לדוגמה:

עדכונים

עדכון מזג האויר 

יום אחד חם, כמעט חולצה קצרה, יום אחד קר וגשם. 

עדכון מצב רוח 

כמו מזג האויר. יש ימים של אופטימיות, שאני בטוחה שהכל יהיה בסדר. יש ימים שאני מאמינה ששום דבר לא יסתדר פה. יש ימים שאני כל כך רוצה לחזור ויש ימים שאני מסתכלת סביבי וחושבת כמה יפה פה ואיך אני יכולה לעזוב את זה. יש ימים שאני שולחת קורות חיים ל 10 מקומות, בטוחה שהנה זה מגיע ויש ימים שאני לא רואה טעם לשלוח כלום. 

עדכון עבודה 

אין. אבל היום הייתי באודישנים להתנדבות במוזיאון המדע. וגם אם אני לא אתקבל להתנדבות מול אורחים, אני רשומה ליום הכוונה למתנדבים ואחריו אני אוכל להתנדב לפעילויות אדמינסטרטיביות. לפחות זאת תעסוקה. 

עדכון רופאים 

אני אוהבת את הרופאים פה. הרופאת פוריות שלחה מייל לגניקולוגית בקשר למיומה. אני התקשרתי לקבוע תור וביקשתי לשלוח לה הודעה אם אפשר לוותר על הפגישה שבה אני אחזור על מה שהיא כבר יודעת ולדלג ישר לניתוח. כמה שעות אחרי התקשרה אלי המזכירה שלה ואמרה שהרופאה מחוץ למדינה לשבוע אבל היא תשלח לה מייל והרופאה תתקשר אלי כשהיא תחזור. עברו כמה ימים והרופאה התקשרה. הרופאה! התקשרה! זאת שראיתי אותה רק פעם אחת לפני שהיא שלחה אותי לרופאת פוריות. איפה בארץ הגניקולוגית תתקשר לפציינטית ותגיד לה שלא צריך פגישה, שאני אשלח לה מייל כשאני אקבל מחזור ונקבע תאריך לניתוח. ועוד דאגה לתת לי את המייל הישיר שלה. רק הרופאת משפחה שלי בארץ היתה כזו מתחשבת, וזה אחרי הרבה מפגשים. 

בעקרון אם הניתוח יהיה עוד שבועיים ואחריו נצטרך לחכות קצת עם ההפריה אז בעצם אני יכולה להשתמש בכרטיס חזור שלי ב29 ביוני בלי לשנות אותו וגם להיות עם אמא שלי בניתוח שלה. אבל פתאום חשבתי על זה שמה אני משוגעת להגיע לארץ ביולי? בכל מקרה ממה שלמדתי כל פעם שאני מנסה לתכנן משהו לטווח של מעבר לשבוע אלוהים צוחק עלי אז בינתיים אני לא מתכננת כלום, כשנתקרב לתאריך של הכרטיס נחליט מה לעשות. 

עדכון זוגיות 

האחד נשלח לפילדלפיה לכמה ימים. כנראה שאחרי הנסיעה שלי הוא הבין שהמצב לא בסדר, שהוא לא יכול להמשיך להניח שאני פשוט אשב בבית ואחכה, וסוף סוף הוא התגבר על הלא נעים ושאל את המנחה אם זה בסדר שאני אצטרף. אז שבוע הבא אנחנו בפילדלפיה. אני מהצד שלי מנסה להיות פחות ממורמרת ולקבל את המצב. סך הכל זה הרפתקה שיצאנו אליה ביחד ואני לא יכולה להאשים אותו שאני לא מסתדרת. וחוץ מזה אנחנו נוסעים לפילדלפיה שבוע הבא, לפחות עד אז אני לא יכולה להיות ממורמרת.

עדכון פריחה 

הנרקיסים כבר נגמרו כולם, הצבעונים נמצאים בסוף חייהם ועכשיו הגיעה עונת האירוסים. אין על האביב פה. 

נראה מי מזהה מה מתחבא בתמונה

שוב פעם

לפני שנה בדיוק עברתי ניתוח היסטרוסקופי להסרת מיומה. ניתוח פשוט שלאחריו המנתח טען ביהירות של מנתחים שזהו, הבעיה הוסרה, עכשיו אני בטוח נכנסת להריון (לזכותו יאמר שלמרות היהירות הוא היה סימפטי ולמרות ששילמתי לו די הרבה זה לא דבר מובן מאליו). עברה שנה, אני בדרך לIVF והרופאה רוצה שוב צילום רחם. הבאתי איתי את הדיסק מהצילום הקודם בתקווה שזה יגרום לה לוותר לי אבל לא, היתי צריכה לחזור על התהליך והתוצאות היו זהות- יש חסימה, כנראה מיומה שצריך להסיר. מסתבר שהדברים האלה נוטים לצמוח שוב ולמי שהיה פעם אחת סיכוי גבוה שיהיה שוב. עקרונית אפשר להמשיך עם התהליך של השאיבה ולהקפיא את העוברים בסופו, בכל מקרה לא מומלץ להחזיר אותם לפני הניתוח כי הסיכויים נמוכים. אני עוד קצת מתלבטת בעניין אבל כנראה שנחליט לדחות את כל עניין השאיבה ונעשה הכל בבת אחת. אז עכשיו מחכים לתור לגניקולוגית שיהיה רק עוד חודש ואני לא יודעת אם היא תפנה לעוד רופא או שתעשה את זה בעצמה.

לפחות הפעם הצילום היה פחות נורא. בארץ עושים מזה עניין גדול, ממליצים לקחת משכחי כאבים לפני ולבוא עם ליווי כי אי אפשר לדעת מה יהיה מצבי אחרי זה. לפני התהליך הרופא אמר לי שבטח קראתי כבר באינטרנט על כמה נורא התהליך והוא רק יכול לעודד אותי שלא לכולן זה ככה ויש כאלה שדווקא עוברות את זה בסדר. תודה. ואז החתים אותי על מסמך שאני מודעת לסכנות, לא לפני שהוא הסביר לי בפירוט מה הסכנות והסיבוכים האפשריים, כאילו שזה באמת יכול לעזור לי כרגע. פה האחות אמרה לי את זה כדרך אגב, תבואי להדרכה לקראת ההפריה ועל הדרך נעשה לך גם סונוהיסטרוגרפיה. הייתי צריכה לבדוק באינטרנט כדי לגלות שזה באמת זה ואיכשהו באנגלית כל התוצאות בגוגל נראו פחות מאיימות.

בארץ עושים את זה במרפאה מיוחדת, שיחה עם רופא, אחר כך שיחה עם הטכנאי, בדיקת הריון, שעה המתנה בתור, לראות את כל הנשים המסכנות שיוצאות בצליעה מחדר הצילום ואז הצילום עצמו. ממלאים את הרחם בנוזל ואז מצלמים מכל הכיוונים ומקבלים בסוף דיסק שאיתו הולכים לרופא. הרופא אצלנו התלונן על האיכות הממש גרועה של הצילום. פה הגעתי, ישר שלחו אותי להוריד בגדים ולחדר אולטרסאונד, בדרך חתימה על איזה מסמך. האולטרסאונד נעשה בזמן ההזרקה של הנוזל ככה שאפשר לראות איך הוא מתפשט ואין צורך למלא את הרחם בשביל הצילום. יותר קצר, פחות כואב. הרופאה היתה נוכחת בתהליך והכווינה את האחות לאן להפנות את האולטרסאונד ובדיוק מה היא רוצה לראות ככה שגם לא היתה בעיה של האם הצילום מוצלח או לא וגם היא יכלה לזהות את הבעיה תוך כדי הבדיקה ולבדוק יותר לעומק בנקודה הזו וגם להראות לי אותה על המסך. ההמתנה היחידה היתה בסוף כשביקשתי שהיא תסביר שוב את הבעיה בזמן שהאחד נוכח, אז היינו צריכים לחכות הרבה זמן בחדר יעוץ אבל לפחות היינו אחרי.

 אז שוב דוחים את ההפריה למועד לא ידוע, ועכשיו גם די בטוח שאין טעם לנסות בבית כי הסיכוי אפסי. 

 

היתה לי קטגוריה לקטעים שעוסקים בטיפולי פוריות, היא קיבלה את השם האופטימי יום אחד גם לי יהיה. אני כבר לא בטוחה בזה ולאור זאת שם הקטגוריה התעדכן. המשחקי מילים האלה מיותרים.  

די כבר עם החורף הזה

אחרי שבוע של קיץ חזרתי חזרה לחורף. לרגע בסופשבוע היה יפה וחמים ומדי פעם היה אפשר להוריד את הג'קט ולהשאר עם חולצה קצרה אבל אז החורף חזר ועכשיו ערפל וגשם ומעיל. נכון, זה חם לעומת השלג אבל ביחס לארץ זה לגמרי חורף. 

למרות  שאני חייבת לציין שבמראה הכללי יש המון שיפור. העצים קיבלו חזרה את הצבעים שלהם, הדשאים ירוקים והגינות צבעוניות. וברגעים המעטים שהשמש יוצאת העיר בהחלט יפה. בגזרת הפורח הנרקיסים התעייפו, הצבעונים נפתחו וקיבלו הרבה צבעים, הפרחים הצהובים (אני חושבת שזה חרצית אבל לא בטוחה) הזקינו והפכו לסבים ובגשם איבדו את כל השערות שלהם.

מרבדים של סבים (סביונים)















מרבד של עלים.

 

את האמת, חוץ מזה שפה חורף ובפלורידה קיץ, אני חושבת שאני מעדיפה את שיקגו. הארכיטקטורה של העיר, עם הבניינים הצפופים בסגנון ישן ביחד עם בניינים חדשים בסגנונות מקוריים, זה יותר מעניין מאשר העתק הדבק של בית קובייה בעיצוב נקי ופשוט, חצר דשא גדולה ובריכה וכמה עצים מאחורה. יש פה מרכזים ואנשים מסתובבים ולא צריך לנסוע לכל מקום (זאת אומרת אנחנו צריכים לנסוע למרכז אבל משם אפשר ללכת ברגל) וגם אם צריך לנסוע אפשר לקחת אוטובוס. העיר יותר צעירה ומעניינת. אבל שם יש שמש. די, כבר מאי, מספיק עם החורף הזה. 

 

חוץ מזה החלטתי שנמאס לי שאין לי מקום על הספה והודעתי לאחד שבסופשבוע אנחנו קונים ספה חדשה. אז מצאנו אחת נחמדה ב50$ מזוג סטונדטים שסיימו ללמוד, לא נוחה כמו הספה שכבר יש לנו אבל מצדיקה את המחיר ואת זה שאני אפסיק להתעצבן עליו. לסחוב אותה היה לא פשוט אבל למרבה המזל היא לא היתה רחוקה. בעיה אחת בנישואים שלנו נפתרה.

 

ניסיתי לציין לעצמי את יום הזיכרון, ניסיתי לעמוד בזמן הצפירה בארץ אבל זה הרגיש לי לא קשור. כמעט גררתי את האחד לטקס בהילל אבל אז הבנתי שמי שיהיה שם זה סטודנטים יהודים אמריקאים שאין להם מושג ומה להם ולטקס הזה וזה בטח ירגיש לי סתם מוזר ולא קשור, כמו בפעם האחת שבה ניסינו ללכת לארוחת ערב שישי שם אז ברגע האחרון ויתרתי. 

יש מסיבת יום העצמאות  בפרוורים בצפון (כמובן) אבל מעיון בפרטי המסיבה זה נשמע ממש לא משהו שאנחנו נהנה ממנו (דרבוקות, רקדניות בטן, כי כנראה שהיום זה ישראלי). אם יהיה מזג אויר יפה בסופשבוע (כנראה שלא) אולי ננסה לארגן פיקניק יום עצמאות מאוחר. 

 

תמונות

כי אני לא אשאיר אותכם בלי

קיץ

 

ים

מאחרי הבית

בספארי

רשיונות בבקשה


 

אוכל בבקשה

 

למה הם צוחקים עליו?


סלפי עם זברה

מספיק

זה לא עושה לי טוב

יום 57

שוב על המטוס. רוצה להגיד מהקיץ לחורף אבל כשהמטוס המריא היה פה גשם די חזק. אולי כשהוא ינחת יהיה כבר חם. הפעם לא נכנעתי לנטיה שלי להקדים ונתתי למארחת לשכנע אותי לשבת עוד קצת על כוס בירה לפני הטיסה ובסוף יצא שבבבידוק הבטחוני הייתי לחוצה והגעתי לשער בדיוק לבורדינג. לא קרה כלום אבל דברים כאלה עושים לי אנדרנלין רע ועכשיו אני חייבת מוזיקה להרגע. בתור למטוס ראיתי מאחרי את הזוג שישב לידי בטיסה לפה. מזל שהפעם אני לא לידם. הקטע של הבטחון פה לא אחיד, בטיסה הלוך הבידוק היה מיד בכניסה לשדה ככה שעברתי אותו ואז היה מספיק זמן לשבת. פה ההיפך, לקחנו את הזמן לשבת ואז הייתי לחוצה בבידוק שמכלל היה יותר קפדני, הייתי צריכה להוריד נעליים, לעמוד עם ידיים למעלה ולעבור עוד מישוש מהיר.

הום האחרון הי ממש נחמד, נסענו לספארי, שהיה לגמרי ריק ממכוניות ויכלנו לעצור לצלם כל בת יענה שעברה לידנו, והיו הרבה כאלה. כרטיס הכניסה כולל גם סיבוב בפארק קטן ומושקע. בדיוק כשהחלטנו שהגיע הזמן ללכת הודיעו על סופת ברקים וסגרו את הסיורים. יצא טוב. מסתבר שסופות ברקים יכולות להיות ממש עניין מסוכן.

את רוב הבגדים שהבאתי איתי לא יצא לי ללבוש וחזרתי עם מזוודה מפוצצת, לא כי עשינו הרבה שופינג, קניתי רק שמלה אחת בחנות יד שניה, אבל היא נתנה לי כל מיני בגדים שקטנים עליה וגם חברה שלה שעוזבת את העיר הביאה מלא בגדים ומצאתי בהם דברים נחמדים שאת חלקם לא יכלתי לקחת כי כבר נגמרלי המקום.

הטיסה די גרועה, יש מערבולות אוויר, מרגיש כמו רכבת אויר. רק שיגמר כבר ואני אוכל לאכול את השוקולד שהבאתי (לא פרה).

---

חזרה בדירה. לא מרגיש חזרה הביתה. אני לא יודעת למה ציפיתי, אולי זה היה מוגזם לצפות ליותר. קם לתת חיבוק, טועם את השוקולד, אומר תודה על התנין שקניתי לו וחוזר למחשב, הרגליים תופסות את כל הספה. בטח היה לו נוח כשלא הייתי שלא צריך לפנות מקום

יום 56

הקטע הזה של לכתוב כל יום בחופשה קצת מעיק וכמעט ויתרתי לעצמי, התנצלותי עם הקוראים הנאמנים שקיוו לשמוע חוויות וקיבלו בעיקר קיטורים.

כל חופשה נשמעת הרבה יותר טוב במבט לאחור ואולי אם לא הייתי מאלצת את עצמי לכתוב הייתי זוכרת את החופשה הזו בצורה אחרת. הנסיון לתעד חוויה בזמן אמת ללא ספק משפיע על החוויה ולפחות במקרה הזה אני מאמינה שההשפעה לא לטובה. טוב נו, מה שהיה היה וכבר אי אפשר להתחרט. אם היה אפשר לשנות אולי לא הייתי נוסעת דווקא לפה, או מבררת יותר לפני שהייתי מסדרת לעצמי הזמנה.  

נראה לי למארחת כבר נמאס ממני לגמרי. פעמיים היום היא סיפרה על איך אמא שלי אירחה את הבת שלה בארץ והמסר מתחת היה שבעצם כרגע היא מחזירה טובה. קצת מרגיש לא נעים כרגע.

העניין הוא שבזמן שהזמנתי את עצמי הייתי בתחושה של אני חייבת לברוח מפה קצת לפני שאני אשתגע. זה מה שקורה כשמקבלים החלטות בזמן סערת רגשות, זה ההחלטות שהכי מצטערים עליהן. מצד אחד באמת הייתי צריכה את החופשה הזו, מצד שני אם הייתי חושבת על זה קצת יותר היא היתה יכולה להיות הרבה יותר מוצלחת.

כרגע ביאסתי את עצמי לגמרי על החופשה הזו אז עדיף שאני אסיים ואלך לישון, לילה טוב.

יום 55

אורחים דגים... אולי שבוע זה קצת יותר מדי זמן. נראה לי שמיציתי את החופשה הזו.

יום 54

היום המארח גם הצטרף אלינו אז יצא יצא שישבתי במושב האחורי של הפריוס הענקית, מה שאפשר לי כמה רגעים של שקט בנסיעה. המארחת ישראלית קיבוצניקית לשעבר ככה שנשאר לה עוד משהו מהישירות הישראלית, הבעל לעומת זאת אמריקאי למהדרין שאני לא הצלחתי בשום אופן להבין מתי הוא צוחק עלי ומתי הוא נחמד. היו כמה פעמים שהוא ניסה לגרור אותי לוויכוחים והדגים בצורה יפה את החוסר ישירות האמריקאי כשהוא לא טען באופן ישיר אלא אמר שיש כאלה שיגידו, בדיון על סוציאליזם קיבוצי למשל, קפיטליסט יכול להגיד ש... או בדיון על מדיניות ישראל יש כאלה שיגידו ש... הוא כמובן לא חושב שאני טועה אבל יש כאלה שיגידו ש... משעשע למדי.

היום סופסוף ראינו קצת אנשים. הלכנו למרכז העיר ולחוף הים, שם היו אפילו יותר מקצת אנשים. פאלם ביץ' היא עיר/אי עם חוף ים לכל אורכה שהוא כמעט כולו פרטי. איזה בזבוז זה, אוקיינוס אטלנטי לעשירים בלבד. יש קטע קטן שפתוח לציבור הרחב, רצועת חול צרה מאוד ולא יותר מדי ארוכה עם צפיפות של בערך אדם למטר מרובע. בשלב הזה המארח חזר ואמר הנה רצית לראות קצת אנשים, רצית ים, למה את לא בתוך המים ולא הצלחתי להבין אם הוא צוחק עלי או באמת רוצה שאני אכנס למים. בכל מקרה לא בא לי להכנס, אבל היה נחמד ללכת על החול ולהרטיב את הרגליים. עברנו גם ברחוב של החנויות היוקרתיות ונהנינו להסתכל על דברים יפים שאין סיכוי בחיים שמישהו מאיתנו יקנה ונסענו לאורך כביש שעובר בין האחוזות החורף של עשירי ניו יורק שבאים לפה להתחמם ובקיץ בורחים מהחום ומשאירים את הבית לעבדים המקסיקנים. מעניין שפה כמעט אין שחורים ונותני השירות הם מקסיקנים או גוואטמלים (זה המארח הסביר לי). מקבלי השירות עדיין לבנים ברובם. אין מה לעשות, החלום האמריקאי שמור ללבנים בלבד.