יום רביעי, 29 באוקטובר 2014

...

התלבטתי אם לכתוב את זה או לא לכתוב את זה. מצד אחד זה באמת אישי, מצד שני, למה יש לי יומן אם לא בשביל זה.

כשהתחתנו הפסקתי לקחת גלולות. אמרתי לעצמי שניקח את זה באיזי, בלי לחץ, ניתן לטבע לעשות את שלו. אם אחרי שנה לא יקרה כלום אז נתחיל לדאוג. איפשהו ברקע היה את העניין שאולי מתישהו ניסע לפוסט אבל זה תמיד נראה רחוק.

אבל אז הנסיעה לניו יורק ושיחות עם אנשים, עם מנחים פוטנציאלים, עם חברים מהלימודים שכבר נמצאים בפוסט וההבנה- יש סיכוי שעוד שנה אנחנו כבר נהיה במדינה אחרת. ואני לא רוצה ללדת במדינה אחרת. אני לא רוצה ללדת לבד, אני רוצה את אמא שלי לידי. היא אמרה לי כבר עוד לפני החתונה כשדיברתי איתה על האופציה הזו שאם אני יולדת בחול היא תבוא לגור לידי לכמה חודשים ואני מאמינה לה שהיא באמת יכולה לעשות את זה. אבל אני לא רוצה לכמה חודשים, אני רוצה אותה בתור נוכחות קבועה בחיי הילדים שלי כשיהיו. אני רוצה להיות ליד אנשים קרובים במקום מוכר. אני לא רוצה חופשת לידה במקום שאני לא מכירה ולא יודעת לאן ללכת ואל מי לפנות.



המחזור שלי די סדיר והיה אמור להתחיל בשני בערב. לא הגיע. בשלישי כל פעם שהלכתי לשרותים הייתי במתח כמו נערה ששכחה לקחת גלולות, רק עם תקווה הפוכה- שלא יגיע. ניסיתי לצנן התלהבות, הרי יש עוד גורמים שיכולים להשפיע. היה הטיול והיה לחץ סביבו, היו המעברי שעות בין פה לניו יורק. שותפה שלי למשרד נסעה לחודש, אל תצחקו אבל המחזור שלנו הסתנכרן (אל תשאלו איך אני יודעת) ועכשיו היא לא פה, אין לגוף שלי עם מי להסתנכרן. אני לא יודעת מה זה.

היום עשיתי בדיקה. פס אחד. שלילי. אני רוצה לבכות.



יום ראשון, 26 באוקטובר 2014

אוטו חדש

האם זה נחשב הטרדה מינית אם המנהל שלי מבקש שאני אביא לו נשיקה?


האם התשובה משתנה אם יש לי על השולחן שקית של hershey kisses שאף אחד חוץ ממנו לא אוכל?


 


סוף סוף קיבלתי את האוטו החדש. כבר 3 חודשים אני תקועה עם רכב מעבר מעפן שרק עושה בעיות, אני ממש מתגעגעת למאזדה 2 החמודה והכחולה שהיתה לי. התלבטתי קשות אם לקנות אותה בסוף העסקה אבל התגובה של האחד להצעה הבהירה לי שלא כדאי. נראה שהרעיון לקחת אוטו למוסך יותר מפחיד אותו מאשר אותי, מה שאומר שאם יהיה לנו אוטו אני אצטרך לטפל בו והמחשבה הזו עושה לי רע. אז החלפתי אותו באח הטיפה יותר גדול, מאזדה 3, גם כי הוציאו את ה2 מההסדר ליסינג וגם מתוך תקווה שבקרוב אני אצטרך אוטו משפחתי. למרות שכמו שזה נראה כרגע לפני שאני אצטרך אוטו משפחתי אני אחזיר אותו ואשלם הרבה קנס על סיום מוקדם של העסקה כי נעבור למדינה אחרת לעשות פוסט. מצד שני אם הייתי קונה אותו סביר להניח שגם היה כאב ראש למכור אותו ובסוף גם הייתי מפסידה במחיר.


אז יש מאזדה 3 מגניבה ומצויידת היטב. יש מצלמת רוורס שזה נשמע לי כמו מתכון לאסון, אחרי שמתרגלים לדבר כזה אם יום אחד זה מתקלקל אז לא נעים. יש בקרת שיוט, שזה קצת בזבוז בכבישי הארץ אבל אולי אפשר להשתמש בזה בבוקר בכביש 22. ה2 היתה מתחילה לרעוד ב 130 קמ"ש, אולי עדיף לתת לאוטו לשלוט על המהירות, במיוחד מאז ששמו מצלמות מהירות על הכביש הזה. 


ויש את הקטע הזה שאין מפתח, רק שלט. פעם ראשונה שאספתי את האחד עם האוטו החדש הוא התחיל ללחוץ על כל הכפתורים ולשאול מה זה עושה. "זה כיבה את המנוע! באמצע הכביש". לפחות זה היה ברמזור. 


 


מאז שחזרנו החתולה נראית מבואסת. נראה לי שהיא אוהבת את אח שלי יותר מאשר אותנו. הצמחים החצי מתים שלנו ממש התאוששו בזמן שלא היינו. נראה לי שאני אביא את אח שלי לפה פעם בשבוע סתם שיעשה נעים לבית. 


 

יום שבת, 25 באוקטובר 2014

הגיע הזמן לכתוב על הטיול

אחרי הכל אנחנו פה כבר הרבה זמן. חזרנו ביום שני. המזוודה שלי חזרה ביום שלישי (הטיסה חזרה היתה קשה, חלק מהמזוודות החליטו לעשות עצירת ביניים ארוכה יותר מהמתוכנן). היום סוף סוף אין 2 מזוודות פתוחות באמצע הסלון (ההורים שלו היו צריכים את המזוודה חזרה,  אני סתם לא הצלחתי למצוא את המתאם חשמל למצלמה אז בלית ברירה פרקתי את המזוודה). העברתי את התמונות מהמצלמה למחשב ומשם לפיקאסה (זה מה שעושה מי שמסרב לעשות פייסבוק או אינסטוש) ואפילו פרסמתי פוסטתמונות. יש סיכוי שהג'טלג נגמר אחרי שהלילה ישנתי כמעט 12 שעות. אז אפשר כבר לכתוב.


 


טיסות. סיוט. לא פלא שהמזוודה לא הצליחה לעבור את שתיהן. אני בכלל התפלאתי שהיא הצליחה להגיע לניו יורק. שעה קונקשן בפריז, נראה לכם מספיק? לא אם הטיסה מהארץ יוצאת באיחור של שעה וחצי. שדה התעופה של פריז ממש ארוך כשצריך לעבור את כולו בריצה, מזל שנעלתי נעלי ספורט. 


בכלל הנעלי ספורט האלה עבדו שעות נוספות בחופשה הזו. בעיקר בשבוע הראשון שהאחד עבד ואני טיילתי לי לבדי. ואז בערב הוא הגיע אחרי יום שלם של ישיבה ורצה ללכת קצת. ניסיתי להסביר שאני כבר הלכתי מספיק היום אבל הוא התעקש, מה אני לא אתן לו ללכת לבד. 


קיבלנו מהאוניברסיטה דירה חמודה בגיניץ' וילג', חדר וחצי, קומה שלישית, כזו שבתל אביב ישכירו ב4000 שקל לחודש. האוניברסיטה שילמה עליה 4000 דולר לשלושה שבועות. מעניין אותי אם בניו יורק אנשים מצלמים מילקי במכולת בניו ג'רסי, שם הכל זול יותר ויש פחות מיסים. 


שכונה מגניבה עם המון מועדוני קומדי, כל פעם שהגענו הביתה מישהו שאל אם אנחנו מעוניינים במופע קומדי הערב. בסוף שבוע כל הרחובות מלאים ויש רעש עד השעות הקטנות. לדייר בדירה יש מכשיר רעש לבן.


 


מה עושים? אני בעיקר אהבתי את הפארק. מילא הסנאים, כאלה יש בכמויות בכל פיסת דשא, אבל בפארק עצמו יש גם כל מיני ציפורים מגניבות וצבים וצ'יפמאנקס, שזה כמו סנאי רק יותר מהיר בלי הזנב המיותר הזה. האחד צילם סרט של 2 דקות של צב מנסה לצאת מהאגם. אני שוקלת להעלות אותו ליוטיוב. מעניין כמה צפיות הוא יקבל. 


 


ומוזיאונים. גדולים באופן מוגזם. אני יודעת לתקתק מוזיאונים, את המט עשיתי ביום אחד, על רוב האגפים עברתי בצורה חלקית, ראית חדר אחד הבנת את הרעיון. רק על המעניינים יותר עברתי בצורה בצורה שיטתית. את הנשיונל היסטורי עשיתי ביחד עם האחד. הספקנו לראות בעיקר דינוזאורים ומעופפוזאורים (פטרוזאורים אם אתם מתעקשים להשתמש במונח המדוייק) תערוכה מיוחדת בתשלום אקסטרה על דינוזאורים שעפו. כל התערוכה חשבתי עלי ועל אח שלי בגיל 10 (אני בגיל 10, הוא 8.5), בתקופה שבה יכלנו לנקוב בשם של כל דינוזאור. איך היינו חוגגים שם אם היו לוקחים אותנו. מצד שני עם כל העומס בעיר הזו אני בגיל 10 הייתי חוטפת שוק ולא מוכנה לצאת מהמלון. את המומה עשינו ביחד עם אח שלו ואשתו, הם התעיפו אחרי 2 קומות, מאטיס ואומנות של המאה ה20, אנחנו עברנו עוד בוויש זריז על פוסט מודרני.


 


קניות- אנחנו לא טובים בזה. ביום הראשון קניתי מצלמה ב B&H או כמו שהיא נקראת בפי הישראלים החנות של הדוסים. כמו בארץ גם בניו יורק אצל החרדים אפשר למצוא את הדברים הכי זולים. מזל שהספקתי לקנות אותה ביום שני כי בשלישי היא כבר נסגרה למשך כל החג כדי שהדוסים שם יוכלו לרדוף אחרי יהודים ולשכנע אותם לעשות ארבעת המינים. דרך אגב, זו הסיבה היחידה שבגללה לא מומלץ להזדהות כיהודים בניו יורק. הטיסה חזרה היתה בראשון בצהרים ככה שבבוקר עוד הספקנו ללכת לשם לקנות לאחד מחשב חדש (אחרי שהוא לקח את שלי). היה שם עמוס כמו במאפיה אחרי פסח. רק כשהגיסים הגיעו הם לימדו אותנו על האאוטלטים ואיך קונים בהם אז קנינו קצת בגדים. וגם לקחנו במזוודה חלק מהקניות שלהם כי להם לא נשאר מקום. 


קטע מצחיק בצ'ק-אין במטוס, הדיילת של אייר פראנס כבר היתה מוכנה להעלות את המזוודות שלנו אבל אז היא אמרה "אה, אני רואה שאתם ממשיכים לתל אביב" ובמבט של אוי לא, עכשיו אני צריכה לשאול את השאלות המפגרות האלה שלהם התחילה "ארזתם לבד?" חסכו לה ואמרנו כן, ארזנו לבד, המזוודות היו איתנו כל הזמן, אף אחד לא נתן לנו להעביר משהו (השמטנו את הקניות של הגיסים, חששנו שהיא לא תדע מה לעשות עם זה). 


 


אז זהו, היה כיף, המצברים התמלאו חלקית ואפילו האחד הצליח לעבוד קצת. חזרה לשגרה ולעבודה. 


 


שיהיה לכולם שבוע מוצלח ושלא יסגרו את ישראבלוג. 


 


 

יום שישי, 24 באוקטובר 2014

פוסטתמונות (מוקטנות כדי שלא יכאב בעיניים)

ניו יורק עיר ענקית עם פארק ענק באמצע והניגודיות הזו משגעת





  




   




יש נקודה אחת בעיר שבה ניתן לראות את שני הבניינים הגבוהים ביותר





   




אגב בניינים, זה מרכז הסחר העולמי ביום בהיר וביום מעונן





     
  




וזה האמפייר משתקף בבנין אחר







היצורים המטופשים האלה כל כך מתוקים שאני לא יכולה להפסיק לצלם אותם





  




אבולוציה במיטבה- הזנב של הסנאי לא טוב לשום דבר חוץ מאשר לגרום לבני אדם לחשוב שהוא חמוד. ורק בזכות זה הוא שורד.




יש גן חיות באמצע הפארק. האמת, גן האם בחיפה מרשים באותה מידה




    
  




אבל אין בגן האם כאלה שגם עושים טריקים





   




יש גם פארקים קטנים. ויש בהם יונים





רק רגע... זה בובות



אגב בניינים 2


רואים את פסל החירות? הוא נמצא באמצע של החלק השמאלי של התמונה






נכון שחשבתם שהוא יהיה גדול יותר?


זה זירת ההחלקה בבניין רוקפלר




וככה היא נראית מחלון חנות הלגו שליד




עוד תמונות מהפרק



     



 


יש עוד מלא תמונות אבל נראה לי שמספיק. קניתי מצלמת כיס קטנה וחמודה שממש נכנסת לכיס, מה שעושה את זה מאוד נוח להסתובב איתה. האחד שאל אותי למה לא קניתי כבר מצלמה טובה. עניתי לו שלא ראיתי את התמנות שהוא צילם במצלמה הממש איכותית שלו (היא כבדה, לא היה לו כוח להסתובב איתה. שלי נכנסת לכיס :) )


חשבתי שהג'טלג כבר עבר אבל עובדה שאני לא מצליחה לישון עכשיו. 

יום שלישי, 21 באוקטובר 2014

להציל את ישראבלוג, עונה 2

אני רוצה לכתוב על הטיול אבל אין לי כוח ואני גם צריכה לסדר את התמונות קודם, אז אני אעשה את זה פעם אחרת. בינתיים אני אגיב לנושא שהיה חם פה בזמן שלא הייתי.


 






 


תקציר העונה הקודמת: נענע10 זימנו את עורכת התכן לשימוע לפני פיטורים. העורכת רמזה בעדינות וכל מיני חברים שלה טענו בבטחון מוחלט שאם יפטרו אותה יסגרו את ישראבלוג כי אין אף אחד אחר שיעשה את זה. קמה מחאת האוהלים גרסת ישרא והפיטורים בוטלו. 


 


בעונה הנוכחית: פיטרו את עורכת התוכן (מוזיקה דרמטית). הפלא ופלא, לא סגרו את ישרא ואפילו מונה עורך חדש, ולכו תדעו, הוא אפילו מצליח לפנות לעצמו זמן להמלצת העורכים. מכיוון שאני לא באמת יודעת מה תפקידיו הנוספים של עורך תוכן אני לא יכולה להעריך את הביצועים שלו, אבל אני לא מרגישה בעיה עם התכן. 


 


מוזיקת פתיחה


אז מה היה לנו מאז סוף העונה הקודמת: עקב הקמפיין המאוד אגרסיבי של כמה בלוגרים, אנשים החליטו שהבית נמצא בסכנה אמיתית. חלק בחרו לפעול כמו יהודים טובים וחיפשו לעצמם בית בטוח יותר. חלק אחר, בעיקר מובילי הקמפיין, ניסו לקדם פעולות ולהקים סוג של קואופרטיב או איזה תוכנית הזויה אחרת. חלק נשארו אבל כנראה משהו באווירה המלחמתית גרם להח להרגיש פחות נוח ולאט לאט הבלוגים שלהם דעכו. חלק פשוט התעלמו מהרעש וניסו להמשיך לכתוב בשקט. 


ואז נפלה ההודעה על הפיטורים (מוזיקה דרמטית). מאבק חדש קם. מובילי המאבק התחילו לחשוף הוכחות לדעיכת האתר- הסטטיסטיקות המרשימות שלהם שמוכיחות כמה הם מוכשרים ואהובים דועכות. אבוי, שוב הם לא יוכלו להראות כמה אנשים צמאים למוצא פיהם. ובנוסף יש כל מיני בעיות טכניות שמוכיחות שנענע10 לא משקיעים בצד התכני של האתר. זה לא קשור לעורכת תכן, עורכת תכן לא מתעסקת בתמיכה טכנית, אבל אם כבר התחלנו לצעוק אז למה לא לצעוק את הכל.


המשך יבוא... (כותרות סיום)


 


ואיפה אני בעניין?


 אני באופן אישי שקלתי את האופציה היהודית אבל החלטתי שאין מה למהר. אם הבית ישרף נמצא אחר. חבל סתם להזמין מובילים, לקחת יום חופש, בלאגן. אולי התוכן של הבית ישרף אבל זה לא שהוא כזה איכותי, אולי זה הזמן לספות חדשות. יש כמה אנשים פה שיהיה לי חבל להפרד מהם אבל מצד שני היו הרבה בלוגרים בעבר שנעלמו או שסתם הפסתי לקרוא אותם ויש קוראים שסתם נמאס להם. 


שקלתי שוב את האופציה הזו כשפורסמה התוכנית על קניית האתר בידי הקוראים. כאן חשבתי לעצמי- אם זה קורה אני בטוח עוזבת. אני לא עזבתי את הקיבוץ להצטרף לקיבוץ של אנשים שחושבים שהם מבינים משהו באינטרנט. אבל אז הבנתי שזה הזוי מדי ולא יקרה. חבורה של כותבים לא יקנו להם אתר. הרבה יותר ריאלי להקים אתר חדש ולמצוא מתכנת טוב שידע לקרוא את קבצי הגיבוי של ישרא וימיר אותם חזרה לבלוגים באתר החדש, אבל הם לא יעשו גם את זה. אנשים שטובים בצעקות פחות טובים במעשים. 


גם אני מרגישה ירידה בפעילות. אני לא הולכת להציג גרף פעילות כדי להראות כמה אני פופולארית כי אני לא. וגם כי זה נראה לי מטומטם. יש פה מדיה ישנה שפעם היתה יחודית אבל היום יש לה המון חלופות ואולי היא פשוט לא רלוונטית כמו שהיתה. 


אני די מחבבת את המקום הזה אבל כל הדיבורים האלה על בית ומשפחת הבלוגרים גורמים לי להרגיש שאין לי יותר מדי מה לחפש פה. לא באתי לפה לחפש משפחה, באתי לכתוב את מה שיש לי בראש ולהחשף למה שעובר לאנשים אחרים בראש. אני כותבת כי זה עושה לי טוב ואני קוראת כי זה מעניין אותי. אני לא חלק ממשפחה ואין לי פה חברי נפש. אם זה מה שהמקום הזה אז כנראה אני לא שייכת. 


בינתיים אני פה, מתעלמת מכל המתלהמים. אני לא ארד מהארץ בגלל כמה מתלהבים שמצלמים מילקי בברלין ואני לא אעזוב את האתר בגלל כמה מתלהבים שכואב להם הסטטיסטיקות שלהם. אם יסגרו אני אקפל יפה את כל הבגדים במזוודה ואסע. לא לברלין. 


 


 

יום שבת, 11 באוקטובר 2014

ג'אסט בעיר ה(מאוד)גדולה

קראתי פה הרבה בטבלט, אבל רק עכשיו האחד הסכים לשחרר את המחשב שלי אז אני יכולה גם לכתוב.


כשרק הגעתי לניו יורק חשבתי לעצמי, מה את דפוקה? אני שונאת את תל אביב, למה לעזאזל חשבתי שאני אהנה לבד בניו יורק במשך שבוע? אני שונאת צפיפות ושונאת המון אנשים ובלאגן. 


אז זהו, שזה לא כמו תל אביב רק פי מאה יותר. זה בכלל לא. מסודר פה ונוח. תוך יום אני כבר יודעת למצוא את עצמי ברגע. נכון, גוגל מפות מאוד עוזר בנושא, אבל גם בלעדיו, הכל פה כל כך מסודר, כל הרחובות בשתי וערב, ממוספר בסדר עולה. מספיק להסתכל בצומת הקרוב ואני יודעת בדיוק איפה אני. והכל גדול ומרווח. יש מקום. נכון, יש המון אנשים, אבל יש להם המון מקום. יש המון מדרכה ואין עליה מכוניות. המכוניות אפילו לא קרובות למדרכה. 


והרכבת התחתית נוחה, אפילו האוטובוס בסדר. וגוגל כמובן יודע הכל, איך הצלחנו לצאת לחופשה בלעדיו? יש לי מפה ויש עליה כוכבים וכל יום אני הולכת בין הכוכבים הקרובים. 


ויש פארק ענקי. באמצע עיר סואנת וצפופה מישהו שם פארק והוא פשוט שם גדול וירוק ומלא סנאים. ומדשאות ונגנים בכל פינה ומזרקות ואגמים ואנשים בסירות. ואפשר ללכת שם יום שלם ולא להגיע לחצי ממנו. 


אין אופק בניו יורק. לכל כיוון שמסתכלים רואים בניינים. רק בניינים. הייתם חושבים שאת הבניין הכי גבוה יראו מכל מקום, אבל לא. שני בניינים ליד האמפייר סטייט כבר לא רואים אותו. את מרכז הסחר החדש רואים מרחוק אבל רק אם עומדים ברחוב הנכון ומסתכלים לכיוון הנכון. בניין אחד הצידה והוא מוסתר. 


ביום הראשון הוא לקח אותי לסיור התמצאות קצר, להכיר את הסביבה. צפון, דרום, מזרח, מערב, זה כל מה שצריך לדעת. בהתחלה קצת התחרפנתי כשניסיתי למקם את עצמי לפי הצל, כי הוא ברח לי. הייתי יכולה להשבע שלפני רגע הצל שלי היה בצד השני, ועכשיו הוא הסתובב. אבל אז הבנתי, זה לא השמש, זה השתקפות שלה מהבניין ממול. אז על הצל אי אפשר לסמוך, אבל על גוגל כן. (על החבילת חול של הוט מובייל קצת פחות, אבל גם הם הצליחו לפעול בסופו של דבר). 


אז כן, אני בהחלט יכולה להסתדר ואפילו להנות לבד בעיר הזו. 5 ימים עברו ברגע ועכשיו הוא סיים את מה שהוא עשה פה ומצטרף אלי לטיולים. הייתי יכולה להסתדר לבד עוד כמה ימים, אבל גם איתו יהיה כיף. 


 

פתקים משדה התעופה





.


 

יום רביעי, 1 באוקטובר 2014

...

האחד לקח את הלפטופ שלי והשאר לי את שלו. הלפטופ שלו דפוק, המקש של ה-ו מקולקל, כל המקלדת לא במקום ועכשיו גם האינטרנט לא עובד. אז אני כותבת על הטאבלט. תמיד זה חוזר לטבלט.

לאסי מנג'סת. כשבא המדביר סגרתי אותה בחדר שינה ופתחתי את החדרון שמשמש לנו מחסן כי יש לו חלונות ורציתי שיהיה כמה שיותר מאוורר. עכשיו סגרתי שוב את החדרון כי החלונות פונים לכביש, אבל ברגע שהיא גילתה שיש עוד חדר בבית היא לא מוכנה שיהיה סגור, היא מסתובבת ליד הדלת שלו ומבקשת להכנס.

פעם לפני שהיא היתה, כשנסעתי עם חברה לחול, השארתי את הבית ריק ואת האוטו בתחנת רכבת שיחכה לי עד שאני אחזור. עכשיו צריך לבקש מאח שלי שיבוא להיות איתה שלא תרגיש לבד, אז צריך להשאיר את הדירה במצב שהוא יכול לגור בה וצריך להשאיר לו את האוטו ואז זה תיאומים להגיע לרכבת. והאוטו עדיין מצפצף אז הבאתי אותו למוסך של הליסינג והם התקשרו למוסך האמיתי ושם אמרו להם שכנראה שכחו לאפס אותו אחרי הטיפול האחרון אז הוא חושב שהוא צריך טיפול. אז אני משאירה לאח שלי אוטו שצריך פסיכולוג.

אני מצוננת לגמרי. בצהרים הלכתי לקפיטריה לקנות תה, אמרתי לה שאני רוצה אדום כזה (פירות יער או שקר אחר) אבל היא אמרה לי את לא רוצה נענע ממי? נענע זה טוב. את מצוננת? זה יעשה לך טוב. אז לקחתי תה ירוק עם נענע כי לא היה לי כוח להתעקש. בדרך כלל אני לא אוהבת תה ירוק אבל הפצצתי אותו בסוכר וגם אני מצוננת אז היה בסדר. בא לי לקחת מחר יום מחלה אבל מחר זה היום האחרון שלי בעבודה לפני הנסיעה והיום כל האנשים שאני עובדת איתם לא היו אז אני צריכה לבוא מחר לוודא שהם יודעים מה לעשות כשאני לא אהיה.

אני במחזור.לפני החתונה הייתי מתבאסת מהמחזור בגלל הכאבים. עכשיו אני מתבאסת מסיבה אחרת. נראה לי ששוב יוצא לי פצע הרפס. זה כבר פעם שניה בחודש. אוף