נמשיך 2

קצת על ההריון עצמו:

 רובו עבר בשלום אבל בחרדות. עד הרגע הכמעט אחרון אני הייתי בהכחשה, לא האמנתי שזה באמת יקרה ולכן גם לא הצלחתי להביא את עצמי לאסוף דברים. את רוב הדברים לא היינו צריכים לקנות כי קיבלנו מהגיסים ומחברים, ועדיין היינו צריכים להגיע לחנויות וכל ביקור שכזה הכניס אותי ללחץ. 

מכירים את החלומות האלה שאתם חוזרים לבית הספר ויש מבחן ולא התכוננתם אליו? לא מכירים? אז אני מכירה טוב. כל פעם לפני בדיקה היה לי חלום כזה. בהתחלה זה היה בקטנה, הרי סיימתי כבר את התואר, מה כבר יקרה. אבל באולטרסאונד השני זה כבר היה בעייתי כי המבחן הזה היה יכול לשלול לי את התואר בדיעבד ואני אפילו לא זוכרת שעשיתי אותו, רק שחיכיתי לתוצאות. לחץ מתוצאות הבדיקות? אני?

כמובן שאצלי שום דבר לא יכול ללכת לגמרי חלק, אז בשביל הכיף זכיתי בסכרת הריון. אומרים שהריון זה לא מחלה, אז אתם יודעים מה כן מחלה? סכרת הריון זה מחלה. אם כי אני חייבת להודות שהיה באבחון הזה סוג של הקלה, כי אם כבר משהו חייב להשתבש עדיף שזה יהיה משהו שאני יכולה לשלוט בו ושיפגע בי ולא בילדה. אני לא אכחיש, זה מבאס ת'שועלים לשמור על דיאטה מתאימה, אבל לפחות זה הכריח אותי לשמור על תזונה טובה וכושר וכל ההריון עליתי סה"כ 4 קילו. די מהר גם חזרתי למשקל של לפני הההריון ואפילו פחות ועכשיו הג'ינסים שלי גדולים עלי. עוד יתרון הוא שסכרת הריון מסווגת אותי כהריון בסיכון, מה שאומר פגישה עם הרופא ויותר חשוב, עם העוברית פעם בשבועיים. לראות אותה באולטרסאונד פעם בשבועיים בהחלט מוריד הרבה מרמת החרדה. 

ועוד שיבוש בשביל הכיף- הילדה לא רוצה להתהפך. ומסתבר שחבל הטבור יושב לה סביב הצוואר אז הרופא לא רוצה להפוך אותה. לא מפחיד בכלל. אז קבענו קיסרי. לפחות אני יודעת מה יהיה תאריך הלידה. פחחחחחחח
הלידה נקבעה ליום שני. בעבודה הודעתי שחמישי שלפניו יהיה היום האחרון שלי. ברביעי בערב הבחור הציע שאולי בחמישי אני לא אלך לעבוד ונטייל קצת, או שבסוף שבוע ננצל הזדמנות אחרונה לבקר את החברים במרכז. עד חמישי בבוקר היא כבר היתה בחוץ.
ילדה עם העדפות משלה. כבר בבטן היו לה העדפות במוזיקה שהשמעתי לה. סימון וגורפינקל הרדימו אותה עד שהתחלתי לדאוג שהיא לא  זזה. לו ריד עצבן אותה עד שהתחלתי לדאוג שהיא זזה יותר מדי והשמעתי סימון וגורפינקל להרגיע אותה. קרן אן וטל כהן שגב היו הכי טובים ובגדול רוק ישראלי שקט. וחוץ מזה שהיא שיהקה עוד בבטן. והמשיכה מחוץ לבטן. עובר משהק זו תחושה מוזרה, אבל מחוץ לבטן זה כבר לא נעים.

נמשיך?

היא ישנה עכשיו, לא יודעת לכמה זמן. כל פעם שאני מצליחה לשים אותה במיטה באמצע היום אני דואגת למה היא פתאום ישנה וחייבת כל 5 דקות שהיא עדיין בסדר. 

אז חזרנו לארץ. אני התעקשתי שאני טסה בביזנס. טיסה טרנס אטלנטית היא סיוט בשבילי, אני לא מוכנה לעבור את זה בחודש חמישי. ההריון הזה יקר מאוד נפשית ומילולית, רק הסבב האחרון היה מעל 7K$ אחרי השתתפות של הביטוח, אני אשים עוד 1K על טיסה סבירה. הבחור התעקש להשאר צנוע, מה גם שהטכניון נותן חבילת סיוע חזרה לחברי סגל חדשים שכוללת טיסה אבל רק במחלקת תיירים, אז אני הייתי בביזנס והוא ואח שלי בתיירים. במהלך הטיסה ניסיתי להיות נחמדה והבאתי לו בקבוק בייליס קטן, אבל הוא לא רצה. 

בחודשים שלפני הטיסה הייתי בטוחה שאני לא עולה לטיסה הזו. מהטיסה עצמה לא פחדתי, או לפחות פחדתי פחות עקב השדרוג לביזנס ביחד עם הוראות מרגיעות מהרופאה, אבל פחדתי שמשהו יקרה לפני הטיסה. פחדתי שמשהו יקרה כי כל פעם שאני טסה משהו משתבש. בחודש שלישי אחרי שנפרדנו ממרפאת הפוריות והפסקתי לקבל כל יום זריקה בישבן (כיף) התעקשתי עם הבחור שניסע לחופשה אחת אחרונה בסן פרנסיסקו כי אי אפשר להעביר 4 שנים בארה"ב בלי לטייל בלפחות עיר אחת בחוף המערבי. ביום הראשון של הטיול התחיל דימום קל שנמשך לאורך כל הטיול. כנראה קשור לעובדה ששיקגו שטוחה ולכן אני כבר לא רגילה לעליות, בעוד שבס"פ לא משנה לאן הולכים, זה עליה חדה. בכל כיוון. זה אפילו לא הגיוני. בכל מקרה שנאתי את עצמי על זה שהתעקשתי על הטיול ושנאתי את ס"פ ועוד יותר פחדתי מהטיסה חזרה. אבל כנראה שהמזל הרע שלי הוא רק לכיוון אחד והטיסה חזרה לארץ עברה בשלום. 

התעוררה. בדיוק כשהתחלתי לדאוג.

יצאו לטיול. אם יש משהו טוב בקורונה הזו זה שאבא שלה עובד מהבית ומדי פעם לוקח אותה ממני כשהוא צריך הפסקה.

אם זה היה תלוי בי לא היינו מספרים לאף אחד לפני החזרה. החלטנו לחסוך לעצמנו דאגה אחת בחזרה ומראש נרשמנו למעונות משפחות בטכניון, ולכן שלחתי את אמא ואח שלי לראות את הדירות בשבילנו, ככה שהייתי צריכה להנחות אותה שהדירה צריכה להתאים לתינוקת. היא סיפרה לאח השני כדי להסביר לו למה זה חשוב שהוא יבוא לעזור בחזרה. אחרי שסיפרתי לה לא יכלתי לבקש מבן הזוג לא לספר להורים שלו אז גם הם ידעו ומייד גם האחים שלו. התגובה הראשונה של אמא שלו ברגע שהוא סיפר לה היתה "אבל אסור לג'אסט לסחוב מזוודות". טוב שהם יודעים מה חשוב.
חזרנו לארץ ועד שנוכל להכנס לדירה במעונות נשארנו אצל ההורים שלו. בכל השבועיים האלה הבקבוק בייליס מהטיסה לא הפסיק לקרוא לי, כל פעם שאמא שלו בהתה לי בבטן כאילו מפחדת שהיא תלך לאנשהו.
למרבה המזל זה עבר מהר ונתנו לנו להכנס לדירה לפני תחילת ההעסקה הרשמית של הבחור. אח שלי בדיוק עזב לשנה בחול ופינה כמה רהיטים, בנוסף לחלק מהרהיטים שלנו שחיכו לנו ככה שהיינו מסודרים די מהר. הדבר היחיד שהיה חסר זה מקום לילדה, אבל לא היה לי אומץ לעשות את זה.
טוב, התעוררה. נמשיך בפוסט אחר

נכתוב כי אחרת מה ישאר לי מהתקופה הזו

כמה שאני אצליח לפחות לפני שהם יחזרו. כנראה יהיה פה פוסט בהמשכים.

בפעם האחרונה שעדכנתי היה קר. מאוד קר. עדיין היתה לי עבודה, עדיין בטיפולים כשמאחורי חוץ רחמי שני, כמה בדיקות שגרמו לי לחשוב שוב פעם לוותר, כמה שיחות עם פסיכולוגית אמריקאית שבאופן מפתיע הצליחה להבין אותי טוב, לפחות הרבה יותר טוב מהכאילו פסיכולוגית שראיתי לפני כמה שבועות, אבל זה כבר סיפור אחר.

טוב זה היה קצר. אוקי, שמונה וחצי בערב, נראה כמה אני אצליח לפני שתתעורר.

אז איפה היינו? כן, היה קר. עדיין היתה לי עבודה. עדיין גרנו בשכונה לא משהו בשיקגו, השכנים שאהבנו עזבו, כמו כולם, כי ככה זה פוסטדוק, חרדת נטישה אחת גדולה. עם זוג החברים היחיד שנשאר ניתקנו קשר אחרי שיחת וואטסאפ שהתדרדרה למקומות לא טובים. לא ריב, פשוט תגובה קצת קיצונית מצידי לחוסר טאקט שבא ברגע ממש ממש לא מתאים, שנענתה בחפירות כואבות מהצד השני שפשוט לא הפסיקו למרות בקשות חוזרות ונשנות. אה ובדיעבד התברר שהתגובה שלי היתה יותר גרועה ממה שחשבתי. נוט טו סלפ, לא להגיד למישהי שאני שונאת נשים בהריון, זה עלול להתברר כיותר אישי ממה שהתכוונתי.
אז בחורף הבחור התחיל לחפש משרה בארץ ואני בינתיים הצלחתי לריב עם האחיות במרפאה וגיליתי כמה מעט חשיבות אמריקאים מייחסים לכנות. ימציאו לי סיפורים שלמים רק  לא להודות שהיו כמה טעויות שעלו לי בקצת מאות דולרים וזמן. כי להגיד צודקת, טעינו זה כנראה לא שירותי מספיק. לא משנה.
ואז פתאום, אחרי כמעט 4 שנים, קוביות הטטריס התחילו ליפול במקום הנכון.

אבל היא עדיין ישנה וכבר כמעט 9 אז אני הולכת לקוות שתמשיך ככה ולישון כמה שתיתן לי.

כמובן שהיא התעוררה אחרי 10 דקות. אבל לפחות הלילה היה יחסית שקט. נראה כמה היא תצליח לישון עכשיו, בינתיים עברה כבר שעה.
אז טטריס. הבחור קיבל הזמנה לראיון נוסף, הפעם מימנו לו את הטיסה. כמו שכבר ציינתי בזמן שלא היה הצלחתי לריב עם צוות המרפאה אבל בגלל שהם אמריקאים פוצים העמידו פנים שלא קרה כלום והמשכנו לסבב נוסף, הפעם טבעי שזה משהו שלא חשבתי שהאמריקאים מסוגלים לו, להתחיל סבב בלי לתזמן בדיוק מתי יהיה כל שלב, אבל מסתבר שאם רוצים אפשר הכל. ואז היתה בדיקה חיובית ועוד שתיים. זה לא העלה יותר מדי תקוות כי בשני הסבבים האחרונים היו בדיקות חיוביות וזה לא נגמר טוב. ואז אולטרסאונד וראו משהו. לונג סטורי שורט, הפעם זה זה. נשלחתי חזרה לרופאת הנשים להמשך מעקב.
והבחור קיבל הצעה. בטכניון, מכורתינו. לא בפקולטה שהוא רצה ובהיותו אחד שלא מסוגל להיות מרוצה ליותר מדי זמן הוא מיד התחיל להתלונן על הביוקרטיה ועל זה שהוא ממש צריך לבקש מה שהוא רוצה ולא נותנים לו הכל באופן אוטומאטי ובכלל הוא התקבל לפקולטה להנדסה והוא לא סובל מהנדסים (בשלב הזה כבר התעצבנתי).  אבל מעבר לכל התלונות, בסופו של דבר הוא קיבל משרה ואחרי 4 שנים התחלנו לתכנן את החזרה.
בעבודה בדיוק סיפרו לנו שהולך להגמר הכסף וצריך (שוב) למצוא קונה חדש לחברה או שיסגרו את העסק. התאריך לסגירה- יום לפני תאריך הטיסה. בול החתיכה שמשלימה לי עוד שורה בטטריס. אפילו לא הייתי צריכה להודיע על התפטרותי. בזמן שהאנשים שאיתי התחילו לגשש את השוק המקומי אני התחלתי לחפש בשלט רחוק בארץ וזה היה הרבה יותר קל. פניתי לאנשים שאני מכירה, דיברתי בשפה שאני מכירה וידעתי איך ומה. סגרתי מקום עוד לפני החזרה לארץ וכן, הם ידעו שיש לי רק 4 חודשים עד ליציאה לחל"ד.

אז זהו, חזרנו. הפעם אנחנו היינו אלה שנוטשים את הזוג החדש בשכונה שהצלחנו להכיר טיפה. אח שלי בא לסייע לי והביא איתו 2 מזוודות ריקות. נפתרנו מכל רכושנו מלבד 6 מזוודות, על חלק הצלחנו לקבל סכומים סמליים, חלק חילקנו והרבה הלך לפח.את השבוע האחרון בשיקגו העברתי בטיולים אחרונים בעיר עם אח שלי, נפרדת מהכל.
נראה לי אני אנסה לנוח קצת, נמשיך בפוסט אחר. אולי