מנייק

כתבתי קטע שלם ורציתי להוסיף קטגוריות בסוף הקטע ואז המניאק זרק אותי אחורה ומחק את כל מה שכתבתי. פעם בכל פעם שהיתי מנסה לנווט מחוץ לאתר לפני ששמרתי את הנתונים שהזנתי לו האקספלורר היה שואל אותי אם אני בטוחה. למה השועלאש לא עושה את זה? ולמה האתר הזה לא דואג לזה?

 

טוב, אין לי כוח לכתוב הכל שוב, גם ככה הרוב היה סתם קשקושי אני עוד מעט מתחתנת ולא מסוגלת להפסיק לדבר על זה למרות שאין מה להגיד.

 

קראתי את החדש של ניל גאימן, אוקיינוס בקצה המשעול. אני אוהבת את הספרים שלו ולכן ברגע שראיתי אותו בחנות הספרים קניתי אותו. במילה אחת- מאכזב. ספר אפל כראוי לספר של ניל גאימן, אבל שלא כהרגלו מאוד פשטני. אין עומק. אצל גאימן אם יש מטפורות הן בדרך כלל מאוד ברורות ככה שלא סביר שפספסתי את הרעיון האמיתי מאחורי הסיפור. גם לפי ראיון שקראתי איתו, הספר הזה הוא לא אלגוריה למשהו, אלא סתם סיפור שאוסף כל מיני זכרונות של הסופר ובונה מהם סיפור אחד. במבנה הסיפור מאוד מזכיר את קורליין של אותו הסופר, גם סיפור על ילד או ילדה שמסתבך עם דמויות מרושעות מעולם אחר וצריך להלחם בהם בעזרת דמות ספק מהעולם הזה, ספק מהעולם האחר. בקורליין זה חתול, פה זה ילדה בת 11 אבל בעצם הרבה יותר מבוגרת. בניגוד לקורליין, פה מהתחלה מאוד ברור איזה דמויות טובות ואיזה רעות, והדמות הרעה פשוט רעה, יש איזה נסיון ליצור לה סיבה, מניעים, אבל בגדול היא רעה כי ככה היא. העומק של הסיפור הוא כעומק הבריכה שהילדה מתעקשת שהיא אוקיינוס וכך גם הסופר, מתעקש שהסיפור הזה הוא יותר מסיפור הרפתקאות ששני ילדים ממציאים לעצמם. 

קצת מבאס, לקנות ספר עם הרבה ציפיות שהנה סוף סוף אחרי כמה שנים יש משהו טוב לקרוא ולהניח את הספר בסופו עם תחושה של בזבוז זמן. חבל.

 

איזה כיף

רק בשביל זה היה שווה לחכות שבועים. ההתרגשות היום בבוקר עם הידיעה היום הוא חוזר. כל היום הייתי על קוצים. ועוד בבוקר שכחתי את הפלאפון בבית. מצאתי לי יום לשכוח אותו. היה לי ברור שאני יוצאת מהעבודה מוקדם לאסוף אותו מהרכבת. פעם לא הבנתי את הזוגות האלו שמתנשקים באמצא הרחוב אבל היום לא יכלתי להפסיק.

אתמול חשבתי לי שזה לא הגיוני שכל פעם שהוא משאיר אותי לבד למילואים או חול אני מכינה לו עוגה כשהוא חוזר. למה מגיע לו שאני אכין לו משהו על זה שהוא השאיר אותי לבד. אז הכנתי לו לזניה. כי ידעתי שהוא יהיה רעב כשהוא יבוא. ועוגה. האמת ששמתי עין על הלזניה שפועה פרסמה פה

(הטאבלט מעפן משום מה לא מוכן לשתף פעולה עם הכפתור של הוספת קישור) אבל לא ידעתי מתי תהיה לי הזדמנות לנסות אותה כי בבית הזה הוא הסמכות הרשמית לענייני לזניות ולעצמי לבד אני לא אשקיע כל כך. אז הנה מצאתי הזדמנות ויצא טעים. ועוגת גזר כי מזמן רציתי לנסות להכין אחת ועדיין יש לנו המון פקאנים וזה נשמע ממש מתאים. אפילו מצאתי מתכון שנראה בריא, עם סוכר חום, קמח מלא ושמן במקום חמאה.

הבעיה העיקרית עם עוגת גזר זה שצריך לגרד גזר. ולגרד גזר זה קשה ומועד לפורענות. אז גירדתי קצת גם את האצבע. לא נורא, האגודל משמשת רק למקף רווח ובשביל זה יש את האגודל השני גם.

אז יש אוכל ועוגה ובחור והכל נראה טוב. אפילו ההזמנות בגרסה החדשה יצאו יפה בהדפסת נסיון ואפשר להדפיס אותם בכמות. בעבודה יש לחץ מטורף ואני לא מספיקה כלום אבל למי אכפת. הבחור פה ואנחנו מתחתנים עוד חודשיים ושום דבר אחר לא חשוב

 

אני לא אוהבת אנשים

כל עוד אני עובדת לבד עם עצמי, מדי פעם עוזרת לאחרים, מגדירה דרישות וממשת לבד הכל סבבה. לפעמים יש את העבודה השחורה המעצבנת אבל בגדול אין בעיות. כשאני צריכה לנהל אחרים- שם מתחילה הבעיה. קיבלתי על עצמי להוביל מדימה מרכזית. אני אחראית להגדיר ולדאוג למי שעובד איתי שיממש. בעיקרון סבבה. אני בהגדרות, הוא בעבודה השחורה. רק שהוא מתעקש לא לעבוד לפי מה שאני מגדירה לו. אני אומרת לו שלב ראשון תשרטט דיאגרמת בלוקים. לא מצליח. הבנאדם מוכשר בכל הנוגע לכתיבת קוד אבל לא מצליח לשרטט מראש מה הוא הולך לכתוב. טוב אז תכתוב קוד מעטפת ואז תצייר את מה שכתבת. מתפזר לכל הכיוונים, כותב המון קוד אבל אף לא ציור אחד. אני מתעקשת, תצייר את הריבוע הזה ->[]. מגדיר משהוא אחר. לא! תצייר! את הריבוע הזה->[]! לא יכול לצייר, חייב לכתוב קוד. טוב אז תכתוב קוד ואז תצייר. כותב קוד שמגדיר את הפינה של הריבוע. לא! תצייר ריבוע! אין לך מה לכתוב פינה לפני שהגדרת את הריבוע. לא יכול להגדיר ריבוע בלי להגדיר את הפינה. בטח אתה יכול, תגדיר שלריבוע יש ארבע פינות, כשכולם יסכימו על זה, אז תכתוב את הפינה שלו פיקסל פיקסל. כמו ילד קטן. סוף הפגישה איתו כאב לי הגרון ואפילו לא שמתי לב שצעקתי עליו. 

 

8.30 בבוקר דיון בוקר במעבדה שלא עובדת. האיש של הברזלים (במילעיל)  מבטיח שעוד  שעתיים יעבוד.  המנהל אומר שכשיעבוד אני אבוא לבדוק. 18.28, שתי דקות לפני ההסעה המנהל אומר עובד, בואי לבדוק. אני אומרת לו שאני הולכת. 

באותו זמן יושב אצלי על המחשב איש אחר שבדיוק מצאתי לו טעות. אני אומרת לו טוב אני צריכה ללכת. ההוא מראה לי את השעון שלו ואומר יש לך עוד 2 דקות. חוצפן.

הכי טוב לעבוד לבד. אנשים אחרים סתם עושים בעיות.

 

כואב לי הראש

אוף לא הולך לי

האורז שהכנתי יצא מאוד טעים בפוטנציה. הירקות רכים והטעם שלהן נספג באורז ויש את כל הטעמים הדרושים. רק ששמתי יותר מדי מים והכל נהיה מושי, חוץ מהבסיס שנשרף (דווקא השרוף מוסיף טעם מטוגן).

ההזמנות לדוגמה שהדפסתי יצאו בכלל לא כמו שהן נראות על המחשב. הצבעים שונים לגמרי ויש פקסול נוראי שבכלל לא ראיתי על המסך שלי. פעם הבאה אני צריכה להדפיס במדפסת צבע לפני שאני מדפיסה מקצועי.

אני לא מצליחה להתרכז בעבודה, אני קופצת ממשימה למשימה ולא מצליחה להשלים אף אחת. אני לא מצליחה לחשוב קוהרנטית. איו לי כוח לעבוד ואני רק מחפשת תירוצים לעשות משהו אחר.

 

 זה נראה לכם בקשה מוגזמת לקחת חופש לטובת הכנות לחתונה, ככה חודשיים בערך?

אני מאבדת את זה

אתמול בערב נכנסתי ללחץ. למה? ככה. כי אני בחורה ומתחתנת עוד חודשיים. זה מה שקורה כשמשאירים אותי לבד. הפעם זה היה בגלל הצילומים ולמה לעזאזל אנחנו צריכים להתחיל את היום שלנו (או שלי, לו יקח אולי חצי שעה להתארגן) כל כך מוקדם רק כדי להצטלם במשך שעה וחצי כשברור לי שאחרי חצי שעה אני כבר אתעצבן על הצלם. אז התקשרתי לבחור להלחץ לו בסקייפ. כמובן שהטכנולוגיה כהרגלה סירבה לעבוד וכל מה שהוא ענה בתגובה היה אני לא שומע אותך. אז עברנו לדבר בטלפון והוא ניסה להרגיע אותי ללא הצלחה מרובה ואני הלכתי לישון עצבנית ועם כאב ראש כי לא שתיתי כל היום.

כל הלילה היו לי חלומות רעים וכל פעם התעוררתי עם כאב ראש והלכתי לשתות עוד בתקווה שזה יעביר את הכאבראש והלכתי לשרותים כי שתיתי מלא. בהתחלה חלמתי על התמונות שיהיו מהחתונה. בלי סיפור מסגרת, פשוט ראיתי את התמונות. ובגלל שלא השקענו בהן הצלם השלים עם תמונות משלו, רובן מתחנת הרכבת בבירקנאו. מאוד רומנטי. (במסע לפולין בתיכון לקחתי איתי מצלמה דפוקה ורק בסוף המסע הבנתי שהיא לא צילמה כלום כמעט. נראה לי שהתמונות שאבדו לי מאז הגיעו עכשיו).

אחר כך היה חלום מלא ג'וקים ועקרבים ורמשים. היה שם דבור אחד מדבר שהתעצבן עלינו שסיפרנו משהו לצירעה ואנחנו לא הבנו על מה הוא מתעצבן כי בכלל לא ידענו שהצרעה יודעת לדבר אבל הוא הרביץ לנו עם הזנב וזרק עלינו מלא ג'וקים ומגעילים. אחד מהמגעילים היה עקרב שנשך אותי בעקב (היתה לו צבת מאוד גדולה) ובגללו לא יכלתי לדבר וניסיתי להגיד לבחור שאני לא יכולה לדבר אבל כל מה שהוא אמר לי היה שהוא לא שומע אותי. וניסיתי להגיד לו שיקח אתי למיון אמר כל מה שהוא אמר היה אני לא שומע אותך.

בסוף הלילה הגיע חלום בסדר וגם הכאב ראש עבר וכשהשעון צלצל לא בא לי לקום. 

 

בלית ברירה קמתי ונסעתי לעבודה. הגעתי לעבודה והרגשתי רעב קל. לא הבנתי למה אני רעבה כי הכנתי לעצמי טוסט בבוקר... רגע. הכנתי לעצמי טוסט אבל לא אכלתי טוסט. שיט! אוקי, הערכת סיכונים. יש בבית טוסטר דולק ובתוכו משהו שהתחיל כלחם וכרגע הוא בוודאי גוש פחם. הטוסטר כבר הושאר דולק יום שלם מספר פעמים בעברו (יש לו טיימר. הטיימר מכוון על 20 דקות כבר כמה חודשים). אבל בתוך הטוסטר יש גוש פחם. מה הסיכוי שגוש הפחם יתחמם מעבר לנקודה קריטית ויחליט לבעור ולהבעיר את כל הבית איתו? כנראה שגדול מאפס. ומה הסיכוי שאני אצליח לעבוד היום כשבראש שלי יושב גוש הפחם ומעשן? קטן מאפסילון. לעזאזל. לקחתי את המפתח ונסעתי כל הדרך חזרה הביתה. לפעמים בבוקר כשאני נוהגת אני מסתכל לנתיב הנגדי וחושבת שמזל שאני בכיוון הנכון. היום קיללתי את כל מי שבכיוון הנגדי.

לטוסטר שלום, אני עצבנית כל היום וגם כאב הראש חזר. אני הולכת לישון, בתקווה בלי חלומות היום

 

שיטת ג'אסט לירידה במשקל

כי אני רואה לאחרונה ובעצם כל הזמן ובכל מקום כתבות והשוואות והפרחת מיתוסים בנושא ( הידעתם: אין מחקר שמראה על קשר בין מוטיבציה להצלחה בדיאטה. כי העולם מלא באנשים שאמרו לעצמם אין לי כוח להשקיע עכשיו בדיאטה ותוך שבוע ירדו 10 קילו). אז החלטתי שגם לי בא לשתף.

 

לפני שנתחיל אני רוצה לציין שמי שאינו רופא או תזונאי מוסמך אינו רשאי מבחינה חוקית ליעץ בנושאי תזונה ולכן אני לא ממליצה לאף אחד לפעול לפי השיטה המתוארת. למקרה שזה לא ברור, הכותבת אינה רופאה או תזונאית ואין לה שום ידע בנושא מלבד נסיון אישי.

ואם נשים לרגע את הציניות המשפטית בצד, אני מאמינה שאין שום דבר שעובד לכולם (בניגוד למה שאמרה לי המוקדנית בסטודיו סי) וכל אחד שקורא פה או בכל מקום אחר צריך לדעת לבחור ממה שהוא קורא רק את מה שנכון לו עצמו כי רק את מכירה את הגוף שלך ויכולה להרגיש מה עושה לו טוב.

את השיטה אני מביאה מנסיוןן אישי, לי היא עבדה מספר פעמים.

 

בנקאי.

 

לעניינינו.

הרעיון בבסיס השיטה הוא הכלל הידוע בדיאטות: כמה שיורדים יותר מהר ככה נשברים מהר ועולים מהר (אין שום מחקר שתומך בטענה הזו). לכן הדבר החשוב ביותר בשיטה הוא סבלנות. התוצאות יגיעו לאט, בחודש הראשון תרגישי פחות נפוחה, בחודש השני תרגישי יותר טוב ופחות רעבה ורק בחודש השלישי תתחילי להרגיש שהמכנסיים שפעם היו הדוקים היום קצת רחבים. וזה לא יעצור שם. לאט אבל בטוח, השינוי המיוחל יגיע. 

שלב מקדים: מוטיבציה. 

בכל יום עמדי מול המראה ואמרי לעצמך אני שמנה. כמובן שאני נראית טוב גם ככה, חשוב לאהוב את עצמך בכל מצב, אבל אני אראה יותר טוב אם אני לא אהיה שמנה. בררי לגבי חדר כושר קרוב למקום מגורייך ודאגי לעדכן את בנזוגך בפרטים שגילית. זה יגרום לו לשאול אותך האם כבר נרשמת, מה שיעודד אותך להרשם. כאשר הוא שואל את זה, השתדלי לעמוד בפיתוי ולא לטעון שהוא קרא לך שמנה. כי א. הוא לא קרא לך שמנה, הוא רק מתעניין בך וב. את שמנה, כבר סיכמנו על זה (למרות שחשוב לזכור שאת עדיין נראית טוב והוא אוהב אותך כמו שאת). 

שלב ראשון: אורך חיים נכון יותר. 

הרשמי לחדר הכושר. עצם ביצוע ההרשמה מהווה בשלב הראשון תמריץ מספיק טוב להתחיל. אל תרשמי לחדר כושר יקר מתוך מחשבה שככה יותר תתבאסי להפסיק, זה לא עובד. אל תרשמי לתקופה ארוכה, אם לא תאהבי את החדר כושר גם זה לא יעזור. ואם כבר התחלת ללכת לחדר כושר זו הזדמנות מצויינת גם להתחיל לאכול מסודר. בשלב זה עדיין לא הגיע הזמן להמנע ממאכלים מסויימים אבל עכשיו זה כן הזמן לדאוג לסדר. הכי חשוב לזכור שהאויב מספר אחת של דיאטה הוא הרעב. הוא יהרוס את הכל ולכן חשוב להמנע ממנו. אני פותחת את הבוקר בטוסט עם גבינה לבנה או סלט חצילים, משהו קטן ולא כבד לשבור את  הצום של הלילה. יותר מאוחר אחרי שכבר התעוררתי והתחלתי את היום יוגורט עם גרנולה, בשלב זה מותר יוגורט פרי או להוסיף סילאן. ארוחת צהרים כמובן לא לוותר. אחרי הצהרים פרי, חטיף אנרגיה או משהו קל אחר. בערב ארוחה לא גדולה, סלט, מרק או פסטה. לא לישון רעבים.זה מבאס ועושה חלומות רעים. צמצמי את כמות הסוכר בקפה בחצי. אל תקני לעצמך דברי מתיקה אבל אם את באירוע חברתי תרשי לעצמך להנות.

המשיכי בשלב זה עד שירגיש לך טבעי.

שלב שני: פחות מתוק.

היוגורט לבן פשוט בלי פרי ובלי מתיקות מעודנת ובלי סילאן. גרנולה בלי סוכר. גם קורנפלקס. שימי לב שברוב המזון הקנוי יש מלא סוכר. השתדלי להמנע ממנו. בלי מיצים קנויים, אפילו לא מיץ תפוזים. אם את חייבת אז מים בטעמים, ותזכרי שלמרות השם זה מיץ ולא מים. את יכולה לסחוט לעצמך מיץ תפוזים אבל תתיחסי אליו כאל אוכל, לא שתיה. תחליפי את החטיף אנרגיה בקרקר או פריכית אורז עם גבינה. צמצמי שוב את כמות הסוכר בקפה בחצי. עם הזמן שיעבור את תשימי לב שהמון דברים שאהבת פתאום מתוקים מדי. תזכרי: מתוק זה עניין של הרגל. 

תתרגלי לאכול לאט. אם את בארוע חברתי עם כיבוד אל תדגמי אתכל המבחר, תבחרי לך כיבוד אחד שנראה טעים ותאכלי אותו לאט ככה שיחזיק לאורך האירוע. 

שלב שלישי: פחות אוכל. חשוב לזכור בשום אופן לא להיות רעבים. לאכול עד לשובע ולא יותר. תאכלי יותר לאט. אם את אוכלת עם חברים לעבודה תגיעי לאמצע המנה כשכולם כבר סיימו. חלק חשוב מתחושת השובע זה זמן. קחי פחות אוכל לצלחת ואל תתבישי להניח את המזלג כששבעת, גם אם הצלחת חצי מלאה. אבל אל תפסיקי לאכול לפני שהגעת לתחושת שובע, אחרת את פשוט תרצי עוד עד שלא תוכלי להתאפק ותקני לעצמך משהו שימלא ויסתום אותך. צמצמי את כמות הסוכר בקפה בחצי. כאשר מציעים לך עוגה או כיבוד אחר תשאלי את עצמך האם הוא נראה לי טעים. אם לא, תגידי לעצמך אני לא צריכה את זה. אם כן, קחי את פרוסת העוגה, תאכלי אותה לאט לאט ותהני מכל ביס. דברים טעימים נהיים הרבה יותר טעימים כשהם נדירים ולא מוקפים בשפע של סתם.

שליש גן עדן (וגם חתולה)

שותף שלי למשרד סיפר לאמא שלו שהוא נסע לשבעה של אבא של חבר מהעבודה. אמא שלו, באמהיות טיפוסית, שאלה אותו את השאלות החשובות: בן כמה הבחור, האם הוא רווק והאם אפשר להכיר לו מישהי שעובדת איתה. הוא חשב שזה רעיון טוב ורק תהה האם זה מתאים לנסות להכיר למישהו מישהי בדיוק אחרי שאבא שלו מת. 

שאלתי אותו האם הוא באמת חושב שזה רעיון טוב להכיר לחבר שלו מישהי שכל מה שהוא יודע עליה זה שהיא בת שלושים ורווקה. ובנוסף, בהתחשב בעובדה שהבחור, איך לומר, טיפוס יחודי, האם זה רעיון טוב להכיר לה אותו. התפתחה שיחה שבמהלכה הוא לא הצליח להבין מה יכול להיות לא טוב בלהכיר בין שני אנשים שאין לך שום מושג לגבי פונציאל החיבור ביניהם.

בתור מישהי שהיתה רווקה המון זמן, כל פעם שניסו להכיר לי מישהו זה הרגיש כאילו אומרים לי "יש לכם הרבה במשותף, אתם שניכם רווקים בני כמעט שלושים, בטוח יהיה לכם על מה לדבר". הרבה פעמים יצאתי מפגישה עם מישהו שחברים הכירו לי ותהיתי האם החברים בכלל מכירים אותי אם הם חושבים שזה מתאים. מתישהו זה התחיל להרגיש כאילו נמאס לאנשים בזוגיות שיש לידם אנשים יחידים אז הם מנסים לחבר אותם בזוגות, לא משנה מי עם מי, כדי שהעולם יראה יותר זוגי.

יש גם את האמירה "מקסימום זה לא ילך, אחרי פגישה אחת יבינו שזה לא זה, לא קרה כלום". אז זהו, שזה לא פגישה אחת. זה פגישה ועוד פגישה ועוד אחת ואז מתחילות התהיות, אולי זה אני לא בסדר, אם חברים שלי חשבו שהוא מתאים לי, אולי הוא באמת מתאים ואני סתם בררנית מדי. אולי הם רואים משהו ואני עיוורת. ואולי אני לא בסדר שהם מתאמצים ומכירים לי מישהו ואני פוסלת אותו מייד. וכל זה בכלל לא נכון כי הם בכלל לא התאמצו ולא ראו בו כלום, סתם ראו שני רווקים והחליטו לחבר אותם. באותה מידה אני יכולה ללכת לסופר ולשאול כל גבר שקונה אוכל למיקרו אם הוא רווק ואם כן אם הוא רוצה להכיר חברה שלי. 

יש גם את השאלה "איפה הוא כבר יכול לפגוש מישהי בגילו רווקה. אם בכבר מצאתי אחת כזו למה לא להפגיש אותם". אז זהו, שהיום אפשר להכיר אנשים באינטרנט. יש פייסבוק, יש אתרי היכרויות. אם אני רוצה מבחר של רווקים יש שם המון ומכל הסוגים והנה אני לדוגמה, מצאתי שם את הגבר המושלם. והמידע שאני יכולה לקבל מהאתרים האלה הרבה יותר גדול ממה שאני יכולה לקבל ממישהו שאמא שלו מכירה מישהו. ואני גם יכולה להחליט שאני לא רוצה לפגוש מישהו בלי האי נעימות של להסביר למי שהכיר לי אותו שאני פשוט לא אוהבת את הסגנון. 

יכול להיות שאני סתם לא מפרגנת. אולי המרמור של הרווקות נשאר לי בדם. אבל אני מרגישה שאנשים שסתם אוספים רווקים ברחוב כדי לחבר אותם יחד עושים את זה כדי להרגיש טוב עם עצמם ועם העולם יותר מאשר כדי לעזור לחברים שלהם. 

 

ולנושא אחר לחלוטין. בדרך כלל כשאני והמיועד אוכלים אנחנו יושבים משני צידי השולחן ולאסי באה ומתישבת בראש השולחן. היום בעלת הדירה ובעלה הגיעו לחיפה לקונצרט ובדרך עברו אצלי בדירה לחידוש החוזה. התישבנו ליד השולחן, אני מצד אחד, היא מצד שני והבעל המקום של לאסי. בהתחלה היא הסתובה סביבו וקיטרה. אחרי כמה זמן היא פשוט קפצה ונעמדה עליו. היא לא ישבה בחיקו והתפנקה, היא פשוט עמדה עליו, כמו אומרת זה המקום שלי ואני אעמוד בו ולא אכפת לי אם יושב פה מישהו. 

 

יש סופות בניו יורק. אמא של המיועד התקשרה אלי לשאול אם שמעתי ממנו ואם הוא עדיין מתכוון לנסוע ברכבת שבוע הבא. גם אמא שלי התקשרה אלי לשאול איך הוא מסתדר. איזה כיף שאנשים מתקשרים אלי לדאוג לו. 

 

כל הטכנולוגיה הזו

ושום דבר לא עובד כשצריך.

הבחור ניסה להתקשר בהנגאאוט בדיוק כשהמחשב היה במהלך התקף לא בא לי לעבוד שתוקף אותו לעיתים קרובות. הוא לקח איתו את הטאבלט השווה הידוע גם בכינויו הנקסוס הגדול, אז לקחתי מאמא שלי את הטאבלט המעפן שהוא זכה בו פעם ונתן לה כי אין לנו מה לעשות עם שני טאבלטים, אחד מעפן. אבל הוא היה מרוקן מכל כוחו. אז ניסיתי לדבר בנקסוס הקטן, הידוע גם בכינויו הטלפון הדי טיפש יחסית למכשיר שקורא לעצמו חכם. חשבתי שאם אני כבר בטלפון זה רק הגיוני לגלוש על גבי תקשורת הנתונים ולא על הוויפי המעפן שלנו שאני כבר ממש חייבת להחליף ספק כי הגענו לשלב הזה בעסקה שבו עברה החצי שנה שבה הם התחייבו לא לשנות את המחיר וכרגע הם מקווים שאני לא אשים לב שהמחיר עולה בשקל כל חודש. הבעיה היא שאין לנו קליטה בדירה ככה שהאינטרנט מהטלפון עובד פחות טוב מזה של הוויפי המעפן. בסוף הצלחנו לדבר באופן קטוע ועם תמונה חלקית.

נגמרה השיחה ורציתי ללכת למקלחת.יש לנו טיימר לדוד שמפעיל אותו כל יום אחרי הצהרים ככה שבערב מספיק להפעיל אותו עשר דקות והמים חמים. אז הפעלתי לעשר דקות ונכנסתי למקלחת. לקח לי זמן להבין שזה לא שאני קפואה ולכן לא מרגישה שהמים חמים, המים פשוט קרים. לאחר מחשבה קצרה נזכרתי שאתמול אחרי שהוא התקלח הוא כיבה את הטיימר לגמרי ככה שהדוד פשוט לא עבד, לא אחהצ ולא בערב. רק שאני כבר רטובה לגמרי. התעטפתי במגבת נכנסתי לפוך ולקחתי איתי את החתולה לחימום. אבל המנוולת לאחרונה החליטה שממש כיף לנשוך אותי אז העפתי אותה והתכרבלתי עם הטאבלט המעפן שבנתיים חזר לתקשר עם העולם. 

עכשיו אני אחרי מקלחת חמה אבל הקור כבר נכנס פנימה ושום דבר כבר לא יעזור. אני מתחת לפוך מתכרבלת עם כרית חימום שהתקררה כבר, מנסה לשפוך קצת עצבים אבל רק מתעצבנת יותר על המעפן. 

אוף, שיחזור כבר.

שוב לבד

שוב שמתי אותו על הרכבת וחזרתי לבית ריק. זה נשמע דרמטי "חזרתי לבית ריק". רוב השבוע אני חוזרת לבית ריק כי הוא מגיע אחרי. חוץ מזה זה לא ריק, יש פה חתולה. אבל זה מרגיש אחרת הידיעה שהוא לא בבית והוא לא יהיה בבית בשבועיים הקרובים. הבית מרגיש ריק. 

הפעם זה רק שבועיים אבל זה עדיין מרגיש הרבה. 

פעם קודמת שהוא נסע הוא חזר עם טבעת. אמנם החביא אותה במשך חודשיים אחר כך אבל העקרון חשוב. הפעם לפני שהוא נסע הסתכלנו על טבעות ואפילו סגרנו על שני סוגים שאנחנו מתלבטים ביניהם וקבענו לקנות כשהוא יחזור. 

פעם קודמת שהוא נסע סופסוף נרשמתי לחדר כושר והתחלתי לקחת את עצמי בידים בענייני תזונה. מאז ירדתי 8 קילו. זה לא הרבה וזה ירידה איטית אבל בטוחה ועברתי את הסף בין שמנמנה לבין נראית טוב בשמלה הנכונה. עכשיו נשארו לי חודשיים וחצי לתת גז, להמנע באופן מוחלט מסוכרים ולהיות פצצה בחתונה שלי. טוב נו, לא פצצה, אבל חטובה. או שאני אעצור כאן. זה המשקל הנכון שלי, ככה אני נראית כשאני לא מרעיבה את עצמי או מתעללת בעצמי, ככה טוב לי, אני מרגישה נכון. יש לי עדיין עוד הרבה לרדת לפני שאני אגיע להגדרה של רזה מדי, אבל אולי זה לא נכון להתאמץ יותר מדי, זה לא טבעי אם זה לא בא בטוב. אם אני אהיה קשוחה מדי עם עצמי עד החתונה, אחרי החתונה אני אשחרר את הרסן ואחזור חזרה למצב הקודם. אבל אם אני אמשיך ככה, בסבבה, אולי אני אפילו אצליח למשוך עוד הרבה אחרי החתונה. מה יותר חשוב בחתונה, להיות סקסית או להיות אני?

אז בשבועיים הקרובים זה אני, החתולה ואתם. כנראה שתשמעו ממני הרבה.