התחלתי לצפות בעונה החדשה של מחוברים, הפעם זה מחוברים+, ועל הדרך הייתי צריכה להסביר לבחור מה זה הדבר הזה שאני רואה (הבנאדם לא היה מחובר לכבלים, לדעתי מעולם). אז סיפרתי לו על העונה הראשונה, אז היו בלוגריות שאהבתי לקרוא ונהניתי לראות אותן גם בוידאו בלוג. הוא שאל אותי אם הייתי רוצה גם להשתתף. עניתי שאף אחד לא היה רוצה לראות אותי מתעדת את החיים שלי. הם משעממים. הנה עובדה, כבר חודש לא כתבתי כאן כי אין לי שום דבר לחדש.
מכירים את התקופות האלה שהכל פשוט עומד במקום? הנה הבית למשל, הוא לא גמור. אני רוצה מראה גדולה לשולחן בחדר שינה להפוך אותו לשולחן איפור (לא שאני מתאפרת יותר מדי, אבל לפעם ב... זה יכול להיות נחמד), רציתי לשים וילונות כהים במרפסת כי אחרי הצהרים יש שמש חזקה שממש מחממת את הבית. שנינו דיברנו על מזנון לטלויזיה. וזה לא יקרה, כי הבית התייצב, וכשמערכת נמצאת במצב יציב קשה מאוד להזיז אותה.
הנה בעבודה למשל. תכולות העבודה שהייתי אחראית עליהן הצטמצמו למינימום. כתוצאה מכך שחררתי את הצוות של 2.3 אנשים שעבדו איתי ועכשיו אני עובדת עצמאית על משהו דומה מאוד למשהו אחר שעשיתי לפני 3 שנים וללא ספק נמצא מתחת ליכולות שלי כיום. צעידה במקום ואף אחורה.
הנה הקשר למשל. הוא נסע לחודש, הוא חזר ושום דבר לא קרה. הוא מוכן מדי פעם לשמוע אותי מדברת על חתונה, ילדים או על בית שנקנה ביחד, אבל זה תמיד דיבורים באויר. הוא לא מביע דיעה, נותן לי לחלום את החלומות שלי בלי להתווכח, גם ככה זה רק דיבורים, שום דבר מאחרי. עומדים במקום.
מהבאסה של לכתוב את הפוסט הזה הלכתי לארוחת ערב משפחתית בגופיה קצת צמודה רק כדי לסחוט מאמא שלי מחמאות על זה שרזיתי קצת. לפחות בתחום הזה משהו זז.
רוב סופשבוע העברתי לבד כי הוא עוזר להורים שלו בבית, והאמת, די נהניתי מהשקט. מהאפשרות הזו להתבטל ולא לעשות כלום בלי לדאוג שאולי משעמם לו וכדאי שנעשה משהו. את השבת העברתי בלנסות לעשות יונק דבש מנייר. יש לזה סיבה, אל תשאלו.
הנה התוצאות:
לדעתי האחרונות יצאו די חמודות.
