פחות 2 נקודות

לפני כמה זמן הלכתי אם אמא שלי לקנות לה בגד ים ובדרך הסתכלתי אולי אני אמצא משהו בשבילי. בשנים האחרונות היו לי כמה טונגיני בתירוץ של זה לא חלק אחד, זה שניים. אבל נמאס לי מזה, זו סתם רמאות. אני רוצה בגד ים חלק אחד ולא אכפת לי שזה לא אופנתי וכמעט אף אחת לא הולכת עם זה. מעולם לא היה לי ביקיני ולא יהיה לי ביקיני. בסוף מצאתי לי אחד יפה, שחור מאחורה, ורוד עמוק עם כתמים ומסגרת שחורה מקדימה. אבל לא על זה באתי לכתוב. לבגדי ים שלמים, להבדיל מטונגיני, יש גב עמוק. וכל פעם שהתסכלתי על הגב במראה ראיתי את הנקודות חן הממש מכוערות שיש שם. שנה שעברה, כשהרופאת עור שלחה אותי להסיר נקודה חשודה ניסיתי לשכנע אותה להוציא גם את שתי אלה. היא אמרה לי לנסות לשכנע את הרופא המומחה. הרופא המומחה לא השתכנע ואמר שקודם נוריד את הבעיתית אח"כ נדבר. כמובן שלא דיברנו.

אז החלטתי שנמאס לי, אני לא הולכת להתחנן לרופא, אני הולכת לכללית אסטטיקה ולא אכפת לי שזה יעלה לי הרבה. הן ממש מכוערות.

אז קיבלתי זימון ליעוץ להיום. הייתם חושבים שבמרפאה פרטית השירות יהיה יותר טוב משל מרפאה שכלולה בביטוח. הייתם טועים. התור שלי היה ב 12:10. הגעתי בדיוק בזמן. ב12:40 נכנסתי למנתח. שיחת יעוץ, ציפיתי שישאל שאלות, יגיד משהו מועיל. שכחתי שיעוץ זה חינם. ובשביל חינם דוקטור אבנר שמר לא יקדיש לי יותר מדקה. אז הוא הסתכל על הגב, רשם בטופס שיש שתי נקודות להוריד ושלח אותי החוצה לקבל הצעת מחיר מהפקידת קבלה. איזה מזל שנותנים יעוץ מרופא, אני לא יודעת מה הייתי עושה אלמלא השיחה הזו שחיכיתי לה חצי שעה.

בחוץ הפקידת קבלה עשתה חשבון וסיפרה לי כמה זה יעלה. יקר. כמובן. והציעה לחכות לכבוד הדוקטור שמר שיוציא את הנקודות באותו היום. מאחר שהחלטתי שאני עושה את זה בכל מקרה ולא בא לי לחשוב שכל הזמן הזה התבזבז לי רק כדי לקבל הצעת מחיר החלטתי לחכות. ואכן חיכיתי. בערך שעה הפעם.

נכנסתי לרופא, שהפעם קיבל כסף כדי לראות אותי ולכן היה קצת יותר מתעניין. רק קצת.

כל העסק לקח 3 דקות בערך. שתי זריקות הרדמה ממש כואבות, מספריים, צריבה, ריח של עור חרוך ונגמר. בשביל זה שילמתי כל כך הרבה. בשביל שהרופא יחתוך עם מספריים. אפילו תפרים לא היה צריך. שווה להיות כירורג אסטטי. בסוף נתן לי מרשם למשחה. שאלתי אם יש הוראות אחרות. -לא. -בריכה? ים? חשיפה לשמש? -לא היום. -אז מחר אני יכולה ללכת לים (בתיאוריה, אני לא באמת יכולה ללכת לים מחר)? -מחרתיים. -מחרתיים אפשר ללכת לים? - ביום ראשון. ואם תמשיכי לשאול זה יהיה עוד שבוע. יופי, רופא עם חוש הומור. חוש אחריות אין לו אבל לפחות שיעשעתי אותו. אני מאושרת.

בזמן שחיכיתי בקבלה פתאום הבנתי שרוב הנשים פה (היה גבר אחד) באות לטיפולי יופי למיניהם, בוטוקס, הסרת שיער בליזר. נשים שנראו שהן משקיעות כסף בעצמן ולא הולך להן. בצורה מוזרה הן פשוט נראו מבוגרות באופן לא טבעי. כאילו מישהו בלי כישרון ממש התאמץ (מי אמר דר' שמר?). אישה אחת נכנסה עם משקפי שמש ענקיות (נוטפות סטייל כמובן) ולא הורידה אותן הרבה זמן. כשהיא הורידה אותן הבנתי למה- היה לה איפור עיניים מפחיד ממש. פס ירוק הרבה יותר מדי עבה שנראה כאילו מתחו לה את העיניים בכוח. אולי הנשים שיודעות באמת איך לשמר את עצמן לא עושות את זה במרפאה בקריות.

אז עכשיו אני עם שתי נקודות פחות. ישאיר צלקת אבל היא תהיה פחות מכוערת ממה שהיה קודם. לפחות לא יהיו הפעם סימנים של תפרים.

עצלנות

שבוע שלם שאני לא עושה כלום. פשוט כלום. כבכול שנה גם השנה יש הדממה בעבודה שלי. סוגרים את המפעל, לכו חפשו את החברים שלכם. הבעיה היא שהשנה הפרוייקט שאני עובדת עליו אמור להיות ממש דחוף (בעיקר עקב פוליטיקה עקומה אבל לא נהיה קטנוניים) והיתי ממש בטוחה שאני אוכל לעבוד בזמן החופשה. ואכן קיבלתי אישור עבודה אממה, עקב החופשה אין רשת מחשבים. ובלי רשת אין מה לעשות. אז ביום חמישי נאלצתי להתמודד עם הבשורה- שבוע בבית והפעם לא הכנתי תוכניות בזמן.

שבוע בבית בשבוע הכי חם בקייץ. איזה כיף. אין לי כוח לעשות כלום. אין לי כוח להוציא את האף מהדלת. חם שם. אין לי כוח אפילו לכתוב את הבלוג הזה.

השבוע נשבר בשני אירועים משפחתיים. ביום שבת הוזמנתי לחגיגת 80 לאשתו של דוד של אמא שלי. לא סתם, הדוד שאל ספציפית אם אני גם אגיע. אף אחד משאר החיםבני דודים לא הוזמן. ביש מזל, עם הזמנה כזו אין ברירה, חייבים להגיע. אז נסעתי אם אמא שלי ואחותה. האח שלהן הבריז במחאה על כך שלא מוזמנים ילדים. ואכן לא היו ילדים מלבד כמה ילדים בעלי חינוך צרפתי שקיבלו אישור מיוחד והתנהגו בהתאם. האירוע התקיים במסעדה שיקיתסנובית בתל אביב. הדוד, קיבוצניק לשעבר, קומוניסט לשעבר, נהיה תל אביבי צפונבוני במובן המלא של המילה. בהתאם סגרו לנו אגף במסעדה וזכינו לארוחת צהרים שנמשכה כשלוש שעות. האוכל היה איכותי ומגוון, וכלל מגוון רחב של מנות ראשונות, פירות ים, דגים, פרגית מצויינת ובשר לא משהו שהגיע אחרי כל כך הרבה הקדמות וציפיות שהיה ממש חבל. והקינוחים, הוי הקינוחים. 

על מנת להצדיק את השתתפותם, הנכדים ממוצא צרפתי (או אנגלי, לא לגמרי עקבתי אחרי מסעות המשפחה בניכר) נתנו רסיטל כינורות. ברצינות. שלושה ילדים בגילאים בין 6 ל13 או משהו כזה, כל אחד עם כינור, דפקו הופעה שחבל על הזמן. הנכדות מהבן השני לצערן  תל אביביות ולכן במקום כינור לומדות לנגן על אורגן. ומכיוון שאמא שלהן כנראה לא מדענית כמו האמא של הכנרים, הרמה המוזיקלית שלהן היתה קצת, איך לומר, ילדותית. הגדולה הצליחה לנגן את יום הולדת שמח ואת Mary had a little lamp עם קצת קישוטים. הקטנה הצליחה להקיש על מספר קלידים תוך שהיא סופרת לעצמה בקול רם 1..2...3...4. נראה כאילו הרצון לאור זרקורים פרופורציוני הפוך ליכולות המוזיקליות ולכן אותה קטנה לא רצתה להפסיק לנגן. משום מה את אמא שלה זה שעשע. בתגובה האמא של הכנרים פתחה ביחד עם שלושת הכשרונות הקטנים בשירת אשת חייל מי ימצא והדגימה איך צריך להשמה שיר. האמא של הקלידניות לא נשארה חייבת ונתנה קטע בחלילית כשבעלה, העורך דין המוצלח ושתי הבנות שרים שיר ילדות כלשהו שנראה שכולם חוץ ממני הכירו. בדרך לא לגמרי ברורה משם הגיעו נוכחי השולחן לשירת האינטרנציונאל (!!!). קומוניסט לשעבר כבר אמרתי. משם הגיעו סיפורי זכרונות על העבר הקומוניסטי של רוב הקיבוצים בארץ בתוספת ירידה קלה על הדוד שגורש מהקיבוץ עקב קומוניסטיות יתר. למרבה המזל בשלב זה הגיע הקפה (ואיזה קפה), מה שנתן אישור רשמי לאנשים לתחיל לזוז הביתה.  

במהלך האירוע בת דודה של אמא שלי, גם היא מצרפת, ציינה שנראה שאני ואמא שלי ממש קרובות. אמא שלי, שהחלום שלה הוא שנהיה קרובות כמו בנות גילמור, ענתה בהנאה צרופה וגאווה שאכן כך. טוב נו, מי אני שאתווכח. הבתדודה שאלה אם אנחנו לא רבות אף פעם. התשובה היא שלא, אנחנו לא רבות. כשאנחנו לא מסכימות כל אחת נשארת בעמדה שלה ואני עושה מה שאני רוצה. למשל, אמא שלי נורא רוצה שאני אוריד את העגיל שיש לי בחלק העליון של האוזן. זה הולך ככה: -תורידי את העגיל הזה.-לא רוצה. -כן רוצה. -לא. -כן. -לא. כן. -לא. -כן. -טוב בסדר, כן. -אבל תורידי אותו. -בסדר. -באמת תורידי אותו. -בסדר. וכמובן שהעגיל נשאר ובסוף היא הפסיקה להעיר עליו. 

אירוע שני השבוע היה חתונה מהצד השני של המשפחה. מהצד השני ביותר ממובן אחד. בן דוד שלי, בגיל של אח שלי, שזה אומר צעיר ממני ב3 שנים, התחתן. לא בתל אביב, בבאר שבע.  בחתונה הזו לא היו צרפתים מחונכים אלא קיבוצניקים מצד אחד ומרוקאים מהצד השני. טוב נו, מרוקאים וצרפתים זה לא כל כך רחוק. וקיבוצניקים. אני רואה מישהו שרואים שהשקיע בג'ינס כהה, בגזרה מכובדת. והוסיף לו כמה קרעים בשביל האלגנט. שני הדודים שלי, שביום יום נראים לגמרי קיבוצניקים עד הקרוקס והחולצה של הפלחה, כנראה נשלחו באיומים לסלון טיפוח כל שהוא ושניהם נראו מכובדים ואלגנטיים שכמעט לא הכרתי אותם. דווקא פה היה חתונה טיפוסית למדי, בלי אפקטים מיוחדים מלבד הזיקוקים הסטנדרטיים שמשום מה היו לפני החופה והתחרו עם הכלה על תשומת הלב. ו3 נערות כלה, כאלה כמו שרואים בסרטים אמריקאים, ושנראו כאילו עוד רגע הן ישלבו ידיים וירקדו את אגם הברבורים. ניכרה ההשפעה של הצד המרוקאי בקיצ'יות המטופחת של האירוע. אלגנטיות אף פעם לא היתה הצד החזק של קיבוצניקים. בת דודה אחרת מאותו קיבוץ התחתנה בבריכה של הקיבוץ, בסוף החתונה החברים זרקו את החתן והכלה למיים.

טוב, נמאס לי. המשך, אולי, מחר

חם קיבינימאט

מה זה החום הזה? מה נסגר? יצאתי לסיבוב היומי וחזרתי רטובה לגמרי. בקושי הצלחתי לעלות במדרגות. טוב, אני מודה, בשבוע האחרון הזנחתי קצת את ההרגל החדש והבריא שלי. אבל היו לי תירוצים טובים. ביום ראשון אחשלי שיצא מהצבא סוף סוף הצליח לפנות קצת זמן לאחותו הגדולה (הוא יצא ביום חמישי, במקור תכננו משהו לחמישי בערב אבל הוא כל הזמן דחה אותי) והלכנו יחד לסרט. אח"כ הסעתי אותו הביתה והיה מאוחר אז נשארתי לישון אצל אמא שלי כדי לא לנהוג הביתה. ולא היה לי נוח אצלה אז לא ישנתי טוב ואתמול היתי עייפה כל היום. גם היום היתי עיפה כל היום אבל לזה כבר אין לי תרוץ אז הכרחתי את עצמי לצאת להליכה בכל זאת. התעללות בילדים מה שהולך פה, אני אומרת לכם.

למי שמחפש סרט טוב inseption מומלץ בחום. מה זה בחום, כמעט כמו שבחוץ עכשיו. מאד ממולץ. תהינו למה בעברית החליטו לקרוא לסרט התחלה. זה הלך ככה:

מפיץ: "אז איך אמרת שאתה מתרגם את המילה inseption בגוף הסרט?"

מתרגם: "השתלה" 

מפיץ: "התחלה? נשמע כמו יופי של שם לסרט".

מתרגם:  "לא התחלה, השתלה"

מפיץ: "אה, אני שמעתי התחלה. טוב מאוחר מדי, הסרט נקרא התחלה"

וכך נולד עוד תרגום גרוע לשם של סרט שבהחלט נכנס לתחרות עם הנוסע השמיני. ד.א. קראתי פעם בהארץ (עיתון לאנשים שחושבים את עצמם) מאמר שהוזכרה בו סיגוני ויבר בסדרת סרטי הזר. לקח לי כמה זמן להבין למה הם התכוונו. 

חם לי מדי אפילו לכתוב אז אני פשוט אשתף אותכם בטקסט גאוני שנתקלתי בו באחרונה. הטקסט מופיע על בקבוק יין. לא נגעתי

מרלו 66% וגם 34% קברנה סוביניון (הצבעים במקור)

יין זה עשוי ברובו ממרלו, כך שאופיו נשלט על ידי הרכות, קלות השתייה וההתמסרות ללוגם של היין, אך נהנה גם מהתיבול האופיני, עמוד השדרה האיתן והכתפיים הרחבות שתורם הקברנה סוביניון. כל זאת מבלי לשנות את אופיו הבסיסי והנח של המרלו. ליין טעמי מרלו, כגון עוגת פירות יבשים ותבלינין חמים, עטופים בגלימת טעמי קברנה הדוקים כמו עור, קפה, וטבק. מרלו מועשר בטעמי קברנה ובעל אופי מרלואי לחלוטין.

אני לא יודעת אם זה האופי המרלואי או עמוד השדרה האיתן של הקברנה, אבל אני לא ממש נהניתי מהיין הזה. לא שאני מבינה יותר מדי ביינות, אבל אני יודעת להגיד שאת היין הזה לא היתי מגישה לאורחים שאני רוצה שיחזרו לבקר.