על ארגזים- דירה, מישהו?

כפי הנראה החלה עונת הציד שמקדימה את עונת הנדידה המשנית. כל מי שחיפש דירה באזור הטכניון-אוניברסיטת חיפה מכיר את זה (בתור נודדת סדרתית לצערי אני מכירה את זה טוב). תקופת הנדידה העיקרית היא בספטמבר, אז מתחילה לה שנה חדשה ורוב החוזים מסתיימים ביחד איתה. בעלי הדירות יודעים מה טוב להם. אי לכך סטודנטים ולא סטודנטים בהמוניהם יוצאים לחיפוש. תקופת הנדידה המשנית היא בתחילת סמסטר אביב, אז מגיעים הסטודנטים שנמאס להם מההורים, שלא קיבלו מעונות או שסתם התחילו ללמוד באביב.

לפי המצב אצלי כנראה שעכשיו זו תקופת הצייד המקדימה, תקופה בה אנשים מרחרחים את השטח, מנסים לבדוק את השוק לפני הנדידה עצמה, לא באמת מתכוונים לשכור, רק לבדוק מה המצב. אתמול הטלפון לא הספיק לצלצל, 6 אמרו שיבואו לראות, 3 באמת באו, אולי אחת מהם מעוניינת. היום 3 התקשרו, 2 באו ועוד אחד עכשיו יוצא מקריית חיים. גם לא נראה יותר מדי מבטיח. הגדילה לעשות אחת שהתקשרה אתמול בבוקר והתחילה להתמקח בטלפון. ביקשה לדבר עם בעלת הדירה עצמה במטרה להוריד את המחיר. לדעתה המחיר גבוה מדי, חברה שלה משכירה באותו אזור בפחות. שקלתי לשלוח אותה לגור עם חברה שלה אבל היא נשמע לי כזאת שאולי בעלת הדירה תאהב, הציגה את עצמה כפדנטית, טענה שאם מורידים את המחיר היא חותמת באותו רגע. אז אמרתי לה שקודם תבוא לראות את הדירה ואם היא תאהב אותה אז תתחיל להתמקח. אמרה שתבוא. לא באה. 

אחד התקשר, שאל מתי אפשר לבוא לראות, אמרתי לו בחצי שעה הקרובה. כעבור 50 דקות התקשר, אמר דיברתי איתך לפני חצי שעה. אם אתה אומר את זה זה לא הופך את זה לנכון.

באה גם אחת נחמדה, ממש בסגנון שבעלת הדירה תאהב, אם היא רק לא תדע שיש לה חתולה. הבעיה שיש מרפסת והחתולה עלולה לקפוץ ממנה. חתולים פרסים הם לא החיות הכי חכמות שיש, העובדה שהם שרדו רק מוכיחה את ניצחון האדם על האבולוציה.

עוד סיפור, טרי מהיום.

הגיע אחד שרצה. אפילו נפגש איתה והיא אישרה. אבל רצה לראות עוד פעםכדי להיות בטוח. ולדבר עם ההורים. ועוד לא בטוח. אבל הוא נכנס בסוף החודש אז אולי שהוא לא ישלם על כל החודש. ומה עם החשבונות. ואז דיברתי עם בעלת הדירה והיא התחילה לספר לי. הוא בא, לא בטוח, צריך לראות. היא אמרה לו שיתקשר בערב כי מחר היא לא בבית. או שיתקשר בבוקר. הוא לא התקשר. היא, פולניה טובה התעצבנה. בצהרים התקשר כשהיא לא היתה בבית, כי מה לעשות, והתחילה לספר לי על הנסיעה שלה, וחזרה וראתה שהוא השאיר הודעה אבל אז כבר נמאס לה ממנו. אז כשהוא התקשר היא אמרה לו שלא בא לה להשכיר לו. הפעם אני מבינה אותה.

היום סגרתי עם מובילים. הספקתי לצבור כבר יותר מדי רכוש ויש גבול לכמה אפשר לסנג'ר משפחה וחברים. קיבלתי מהם ארגזים ככה שכרגע יש לי ערמה של קרטונים שמזכירה לי שאוטוטו אין ברירה וצריך להתחיל להכניס את החיים שלי לקופסאות.

הלך על החינוך

היום בשיחה עם חברה פתאום הבנתי שאחת התוצאות הבעיתיות ביותר של הבחירות האלו עלולה להיות שהולך להיות לנו שר חינוך דיסלקט עם השכלה תיכונית בלבד וללא בגרות. 

 

אוקי, עכשיו אחרי שסיכמנו שאני מתנשאת ומגעילה, בואו תקשיבו לי רגע.

 

בחינוך הקיבוצי בו אני למדתי הדבר החשוב ביותר לבית הספר היה שכמה שיותר ילדים יהיו בעלי בגרות, או לפחות 12 שנות לימוד. לא משנה באיזה ציון ועם כמה ידע הם באמת יוצאים, העיקר שיהיה להם ביד סיכוי כלשהו לעתיד, שהרי ללא תעודת בגרות המקצוע היחידי בערך שהילד יציח להשיג הוא רתך. (למי שאין לו כוח לקרוא את הקישור, מה שיש שם זה כתבה על כך שיש מחסור עצום במקצועות טכניים כגון רתכים ונגרים מכיוון שהמקצועות האלה פשוט לא מושכים אנשים. נכון, כיום רתך יכול להרוויח המון עקב הביקוש, אבל מה אמא שלו תגיד לשכנים? "זה לא ככה, הוא מרוויח ממש הרבה, והוא גם נהנה מהעבודה. והוא ממש מוכשר, הוא בעצמו התקין לנו את השער לחניה, עבודה שעולה כמה אלפים" וכל השכנים ינידו בראשם ויחיכו חיוך של השתתפות בצער). 

בוודאי תחשבו שזה מבורך. בעיקר אם אתם הורים לילד שמתקשה בלימודים וללא מאבק של כל המורים הוא עלול ליפול מבית הספר ולהפוך, חס וחלילה, לרתך. או בעל מקצוע פשוט אחר. מזל שיש מי שנאבק עליו.

אבל בואו תחשבו רגע לא על הילד שמתקשה, אלא על הילד שדווקא מסתדר. זה שיעשה בגרות 3 יחידות ויוציא שם 99 בלי שום בעיה. זה שאפילו יקח מגמה מורחבת לבגרות, היסטוריה למשל. ואחרי הצבא הוא ילך ללמוד מדעי הדשא במכללת שקר כלשהו כי זה הדבר היחיד שהוא יכול להתקבל אליו בלי ללמוד במכינה כי הרי כל התיכון הוא לא באמת למד, כמה צריך ללמוד בשביל 3 יחידות, מה קרה שדווקא עכשיו הוא יתחיל? אולי אם בתיכון המחנכת שלו היתה מחליטה להשקיע בו ולשכנע אותו שהוא יכול יותר, אולי אם המורים היו מנסים ללמד אותו איך ללמוד, הוא היה מצליח להוציא בגרות 5 יחידות מתמטיקה, לא בציון 99 אלא ב80 אבל לפחות 5 יחידות ואולי אפילו היה לוקח מגמה כזו שגם מוכרת באוניברסיטאות, למשל פיזיקה או כימיה, הוא היה מצליח להתקבל לאוניברסיטה ואולי אפילו להגיע למחקר ולגלות עולמות חדשים. אבל למחכנת שלו אין זמן אליו, יש לה עוד 10 תלמידים בעלי סיכוי נמוך והיא צריכה להאבק עליהם. עליו לא צריך להאבק, הוא יסתדר בעצמו. ולמורים גם אין זמן ללמד אותו כישורים דרושים לחיים, הם עסוקים בלהתמודד עם כל אותם תלמידים שלא רוצים ללמוד, שהרי להכשיל אותם זה לא בא בחשבון, זה יפגע להם בעתיד. ולילד הזה הרי אין בעיה אם העתיד, הוא את הבגרות שלו יוציא. רתך הוא לא יהיה, ברוך השם. 

כל התיכון שלי היה כזה. בשיעורי מתמטיקה כל השכבה חולקה ל5 קבוצות: 2 קבוצות ל-3 יחידות, 2 קבוצות לאולי יצליחו להגיע ל-3 יחידות וקבוצה אחת ל5, 4 ו3 עם סיכוי ל-4. בפעם הראשונה שהחליטו לחלק תעודות הצטיינות (השם ישמור, מה פתאום הצטיינות בחינוך הקיבוצי, הרי כולם שווים, איך יתכן שחלק מצטיינים וחלק לא) בטפשותי הנחתי שהנה סוף סוף גם החזקים יותר יקבלו הכרה. תארו לכם איך זה הרגיש כשבשכבה שלי קיבל את ההצטינות אחד שהצליח השנה לעוף מהכיתה רק פעמיים ולא 10 כמו בשנה שעברה.

אני לא ההוא שדווקא מסתדר, אני לא היתי צריכה את הדחיפה, להיפך. דווקא ההרגשה שלאף אחד לא ממש משנה כמה אני אצליח גרמה לי לעשות לכולם דווקא ולהצליח למרות חוסר התמיכה מהמערכת. אח שלי היה התלמיד ההוא. עשה חיים כל התיכון, הוציא בגרות רק כדי שאמא תפסיק להציק לו. למזלו יש לו ראש ויכולת ללמוד, יכולת שהוא בוודאי לא רכש בבית הספר, כנראה מהבית, ואחרי חודשים של חרישה יסודית הוא הצליח להפציץ בפסיכומטרי, מה שאפשר לו להתקבל למסלול לימודים מספיק דומה למה שהוא רצה במקור.

 

נכון, צריך לעזור לתלמידים החלשים, צריך לאפשר להם עתיד של פרנסה בכבוד. אבל צריך לזכור שגם רתך מתפרנס בכבוד וגם מקצוע שאינו דורש תואר אקדמי הוא מקצוע מכובד. יש היום בארץ מספר נמוך של בתי ספר טכנולוגיים.  סיבה אחת לכך היא כפי שציינתי בהתחלה שמקצועות טכנולוגיים פשוט לא נתפסים כמושכים. סיבה נוספת היא שאנשים רואים בזה אפליה- ילד שילך ללמוד בבית ספר מקצועי לא יוכל לעשות תואר אקדמי ואולי אפילו לא בגרות וכך בעצם הוא נידון לעתיד של בעל מקצוע ומי רוצה עתיד כזה לילד שלו.  

מהצד השני, אסור על הדרך לזרוק את החזקים, את אלה שיכולים להסתדר בעצמם אבל יסתדרו הרבה יותר טוב עם עזרה. את אלה שיכולים להגיע למצויינות אם רק יהיה מי שידחוף אותם, למרות שגם בלי דחיפה הם לא יפלו נמוך מדי.

מה שיאיר לפיד רוצה במצע שלו זה להוריד את הרמה של הבגרויות כדי שיותר אנשים יוכלו להגיע לרמה הזו. מצויין לחלשים. אסון למצויינות.

 

ושאלה לסיום: מה תגיד אמא ששולחת את הילד לבית הספר כשהילד ישאל "אם לשר החינוך אין תעודת בגרות, למה אני צריך אחת?"

 

 

טוב נו, עוד שאלה. כשאתם רואים את הפרצוף הזחוח הזה:

לא בא לכם להעיף לו סטירה?

חג בחירות שמח

וזה אכן חג. הטלפון שלי כל הבוקר רטט מסמסים. חצי מהם מציפי ליבני ומרץ (מרץ אני יכולה להבין, הטלפון שלי הגיע מהקיבוץ, אבל מה ציפי קשורה?), חצי מודיעים על מבצעים והנחות במגוון חנויות. אפשר לחשוב שהעובדה שיש לאנשים יום חופש שהוא לא שבת או חג לא מספיקה להוציא את כל עמישראל לקניות. וטיולים.

אצלי יום הבחירות התחיל ב8 וחצי בבוקר בטלפון מבעלת הדירה הנוכחית. אני אחזור אליו בהמשך. מאחר וכבר התעוררנו, כעבור כשעתיים קמנו והתחלנו את הבחירות בבחירה החשובה מכולם- מה נעשה עם ארוחת הבוקר. אי אפשר להתחיל יום חופש בלתי שגרתי שכזה בלי ארוחת בוקר נחמדה באיזה בית קפה. מאחר ושנינו הינו צריכים להגיע לאזור העמק להצביע סוכם מראש שהיום יהיה יום טיול ולכן החלטנו להתחיל אותו בנדב קינוחים. ולא רק אנחנו הגענו להחלטה הזו. כשהגענו לאזור קודם כל עשינו כמה הקפות עד שמצאנו חניה. וגם שם הינו צריכים לחכות כמה דקות שיתפנה שולחן. למזלנו ההמתנה היתה מאוד קצרה ובהחלט שווה. ארוחת בוקר זה ארוחת בוקר בכל בית קפה. סלסלת לחם, ממרחים, גבינה, ביצה וקפה. אבל פה הלחם היה לחם ביתי ממגוון סוגים מתוצרת המקום וגם פרוסת עוגה מקומית, הממרחים היו איכותיים והכל הוגש בכלים מקסימים ככה שהרגיש הרבה יותר מסתם ארוחה של בית קפה. מי שנוסע צפונה ועובר בדרך, מומלץ בחום לעצור ולטעום. חבל רק שלא נשאר לנו מקום לקינוח.

המשכנו לעבר הקלפיות. קודם לישוב שלו, שם בהעדר הודעה לבוחר הוא היה צריך קודם למצוא באיזה מ7 הקלפיות שפוזרו ב-2 בניינים במקום הוא מצביע. אח"כ לקיבוץ הקטן והנחמד שלי. שם היו 2 קלפיות, אחת לשמות משפחה בא-י והשניה כ-ת. בדיוק איתנו הגיעו עוד 5 אנשים להצביע וככה נוצר התור הכי ארוך שהיה שם במהלך כל היום. יש יתרון לבוא מישוב קטן.

מרוצים מכך שמילאנו את חובתנו האזרחית ומשוכנעים לגמרי שאין להצבעה שלנו שום השפעה ולאחר הבחירות המצב ימשיך להיות בדיוק אותו הדבר, יצאנו לטייל ביער באזור בחיפוש אחר כלניות. לא מצאנו יותר מדי, כנראה כל האזור מוצל מדי, ואלה שכן מצאנו היו לבקניות. גם הרקפות לא נתנו מי יודע מה הופעה. והצבעונים, בכלל הכריזו נפקדות. אבל לפחות מצאנו מקום ירוק ושקט, כנראה הכי שקט ביום הרועש הזה. 

כשנמאס לנו מהשקט החלטנו לחזור לרעש של העיר הגדולה חיפה ולראות סרט. מצב הכבישים בכניסה לחניון של הקולנוע הבהיר לנו שעדיף לוותר. כדי להנות בכל זאת מחגיגת הדמוקרטיה וההנחות, ניסינו את מזלנו בקניון אחר בעיר. הבעיה בקניון הזה היא שדרך הגישה אליו מוסתרת מהכביש ולכן כשראינו את המצב כבר היה מאוחר מדי לסגת. אי לכך נכנסנו ואף מצאנו חניה ולכן גם נכנסנו פנימה. עמוס. מאוד עמוס. חגיגת הדמוקרטיה בעיצומה וכולם רוצים לקחת חלק. די מהר הרגשתי שאני לא יכולה יותר ויצאנו משם, עייפים אך מותשים מיום מרגש ועמוס החלטות קשות.

 

בקשר לדירה, בעלת הבית הנוכחית עושה לי בעיות במציאת דיירים חדשים. לא מרוע לב, היא בנאדם נשמה, מדאגה. או אולי אפשר לקרוא לזה חרדה. היא נורא נורא מודאגת בקשר לדירה שלה ולמי היא משכירה אותה. שלחתי לה זוג ממש נחמד שרצה להכנס אבל היא לא רוצה להשכיר לזוג. שלחתי לה מישהו אחר אבל אין לו משפחה בארץ ולכן גם אין לו מי שיחתום לו ערבות. כנראה שגם חברים אין לו. עצוב לי עליה, לחיות ככה עם כל כך הרבה דאגות. סה"כ מצבה לא רע, היא גרה בדירה משלה ויש לה עוד דירה שהיא משכירה, היא עבדה בבנק ככה שיש לה פנסיה מסודרת. אבל כנראה שהדאגות מגיעות ממקום עמוק יותר. מבחינת חוזה עם אני מוצאת מישהו שנכנס במקומי עד סוף החוזה היא לא יכולה להתנגד אם אין לה סיבה אמיתית אבל אני לא רוצה לעשות לה את זה. אני אוכל להסתדר עוד חודשיים או שלושה עם שכר דירה כפול. יותר מזה כנראה כבר ימאס לי ואז אני לא יודעת מה יהיה.  

מישהו מכיר מישהו נחמד, עם הכנסה קבועה וערבים, שמחפש דירת 2 חדרים בבניין חדש בנשר?

 

 

לאסי לא רוצה לעבור דירה.  

 

 

כי משעמם לי, תשובות לשאלון השבועי

הבחירות לראשות הממשלה מתקיימות השבוע אבל אנחנו בעצם בוחרות כל החיים, כל יום, כל רגע. מה הייתה הבחירה הכי משמעותית שעשית בחיים?
נראה לי שללמוד פיזיקה לבגרות ולא קולנוע או ערבית למרות שהמורה לקולנוע והמורה לערבית ממש חיבבו אותי וניסו לשכנע אותי ללכת למגמה שלהם והמורה לפיזיקה שהיה קודם מורה למתמטיקה שלי לא הכיר אותי בכלל. ברגע שההחלטה הזו התקבלה כל שאר ההחלטות די נבעו ממנה, כולל צבא, איפה ללמוד לתואר ומה, איפה לגור (ליד הלימודים) ובאיזה עבודה לעבוד.

היום היית בוחרת בחירה שונה?
מאחר ואני די מרוצה מהחיים שלי כרגע, ובהחלט יתכן שהחלטה אחרת היתה מביאה את החיים שלי לכיוון אחר, היתי בוחרת אותו הדבר גם היום.

האם ביום יום את מתלבטת הרבה או מחליטה החלטות במהירות?
אני נוטה להחליט די מהר. לרוב אני מנהלת עם עצמי כמה שיחות קצרות ואז הולכת על מה שמרגיש לי נכון.

האם את מתחרטת על בחירות יומ-יומיות או זורמת איתן? האם את נוטה לייסר את עצמך או לטפוח לעצמך על השכם?
אני זורמת איתן. גם אם בדיעבד אני יודעת שקיבלתי את ההחלטה הלא נכונה זה חסר טעם להתייסר על העניין, חלב שנשפך וכו'. גם לטפוח לעצמי על השכם זה מיותר, סה"כ לרוב ההחלטה הנכונה היא עניין של מזל, לא משהו שהייתי יכולה לדעת מראש.

האם עומדת בפנייך כעת בחירה חשובה? מהי?
כרגע, כמו בכל רגע נתון בערך, ההחלטה הכי חשובה שעומדת בפני היא האם לעשות שינוי משמעותי בחיי או לא. לא בטוח אם אפשר לקרוא לזה בחירה כשאחת האופציות היא לא לעשות כלום.

איך תגיעי להחלטה? תתייעצי באחרים, תחשבי, תקראי, תעשי אנדנדינו?
הגורם העיקרי בהחלטה האם לעשות שינוי או לא הוא כמה טוב לי וכמה רע לי במצב הנוכחי. אני אגיע להחלטה לעשות שינוי כשהאיזון בין הטוב לרע ישתנה לכיוון הרע. או כשתבוא הזדמנות לשינוי ואז אני אראה בזה סימן.

האם את מציעה בבחירות לראשות הממשלה? האם קיבלת את החחלטה במי לבחור בצורה דומה לאיך שאת מקבלת החלטות שנוגעות לחיים שלך?
נתחיל בקטנוניות- הבחירות הן לא לראשות הממשלה אלא לכנסת. אחרי שעברנו את זה, כן. הצבעתי בבחירות. ניהלתי דיונים עם עצמי ואם אחרים בסביבתי, קראתי מאמרים ודעות ובסוף הצעתי למה שהרגיש לי הכי נכון.

על ארגזים- הנה זה מתחיל שוב

בשעה טובה ומוצלחת חתמנו על דירה חדשה. אזור קצת יותר מרכזי (יותר מרכזי מנשר, חוכמה גדולה). דירה קצת יותר ישנה משלי, בלי מעלית ועם מדרגות גישה. אולי יחזיר אותי קצת לכושר, מעלית זה באמת לא בריא. עכשיו נשארה הבעיה של להפטר מהדירה הישנה.

אתמול בלילה פרסמתי מודעה, היום התקשרו כמה. אחד התקשר ב-8 בבוקר, שאל אם אפשר לקפוץ לראות עכשיו. ממש. 8 בבוקר, או שאני ישנה ועכשיו הערת אותי, או שאני לא בבית. בכל מקרה מצבך לא טוב. אמר שיגיע בערב. לא הגיע. אם תהיה לי האופציה, הוא גם לא יגיע.

אחד אחר בא ועוד זוג. שקלתי לכבודם להחליף את הפיג'מה הבלויה שלי אבל החלטתי שחבל על הטרחה ובמקום לבשתי קימונו אופנתי מעל. כן כן, קימונו. כזה ממשי. אמא שלי הביאה לי מיפן. זה ממש מחמם. היפנים האלה יודעים מה הם עושים. מעניין עד כמה מגוחך זה נראה לפתוח דלת עם קימונו סגול. 

בעיה, עכשיו צריך לשמור את הדירה במצב יצוגי, בכל רגע יכול לבוא מישהו לראות אותה.

צריך להחליט על ריהוט, מי מביא מה וכמה. מאיפה מביאים שולחן ומאיפה ארון. צריך לתאם מובילים. צריך ארגזים. יש למישהו ניסיון עם כאלה שגם עושים את האריזה? מנסיון עבר זה ממש סיוט. הארגזים הולכים ונערמים והדירה לא מתרוקנת. אני רוצה שזה יהיה כבר מאחרי.

איך מובילים חתולה?

 

המשך עלילותי עם ספקי שירותים, בעקבות ההתנתקות מהוט וההבנה שאני צרכנית גרועה החלטתי שהגיע הזמן לבדוק מה לעזאזל קורה עם חשבון האינטרנט שלי. אני בדרך כלל מתעלמת מחשבוניות ושמה לב לתשלום רק בחשבון האשראי ולאחרונה הוא נראה קצת גבוה. אז נכנסתי לאתר שלהם לחשבוניות שלי, איזה מזל שהם שומרים אותם אחרת לא היתה לי שום יכולת להשיג אותם. ואכן, בשנה האחרונה מחיר חבילת האינטרנט שלי עלה באופן זוחל עד לכדי פי 2 ויותר מהמחיר ההתחלתי. עיון קצת באינטרנט לימד אותי שאני משלמת פי 2 ממה שהם גובים ממצטרפים חדשים. שלחתי להם מכתב זועם דרך האתר שלהם (הם פשוט עושים את זה ממש נוח לריב איתם). עוד באותו ערב הם התקשרו אלי 3 פעמים במהללך ה10 דקות שהייתי במקלחת. מרשים בהתחשב בעובדה שההודעה הקולית שלהם אומרת שהשירות לקוחות לא פעיל בשעות הערב.   למחרת, שישי בבוקר הם הספיקו להתקשר 4 פעמים לפני שפתחתי את העיניים. בסוף הצלחתי לענות להם. זה הלך ככה: "אני מבינה שאת רוצה חבילה זולה יותר". "נכון". חכי כמה דקות, אני אבדוק מה אני יכולה לתת לך". 10 דקות של מוזיקה מעצבנת. "אוקי, אני יכולה לתת לך חבילה בחצי ממה שאת משלמת היום". "יופי, תודה". כמה פשוט ככה דפוק. שנה שילמתי יותר מדי רק כי לא טרחתי לבדוק את מצב החשבונית שלי.

מוסר השכל: כולם חארות. וגם תבדקו טוב טוב את החשבונות שלכם ואל תהססו לזעום.

 

ואגב כולם חארות, ממש קשה לי עם הבחירות הקרובות. עד כדי כך קשה שאני שוקלת ברצינות להצביע עלה ירוק. יש מצב שהם עוברים את אחוז החסימה השנה רק מאלה ששונאים את כל השאר. הבעיה היא שהשנה יותר מבשנים האחרונות יש ממש סיכוי לשמאל, או לפחות לליצנים שקוראים לעצמם שמאל, או מרכז, להגיע לשלטון. כלומר לשם שינוי באמת יש סיכוי שהליכוד והפשיסטים לא יהיו בממשלה. אולי אפילו ממשלה בלי חרדים. במצב כזה לא להצביע זה חוסר אחריות. מצד שני מבין כל אלה שאמורים להיות גוש השמאל אין אף אחד שנראה לי ראוי. מרץ, הבחירה המסורתית של יוצאי קיבוץ, החליטו ללכת יותר שמאלה מחדש. שלי החליטה שהיא לא שמאל למרות האופי השמאלני כלכלי של שאר המפלגה. ואם עמיר פרץ אומר שהעבודה איבדה את דרכה הוא כנראה יודע על מה הוא מדבר. לפיד סתם ליצן בסרטים. ולבני, פפפפ... זה כל מה שיש לי להגיד עליה. ונכון יש את כל אלה שאומרים שלא מצביעים לאדם, מצביעים למפלגה? אז זהו, שלא. האדם שבראש המפלגה הוא זה שנבחר לייצג אותה והוא זה שיקבע האם לשבת בממשלה, עם מי וכמה. הם בחרו בו לייצג אותם, כלומר הוא הפנים של המפלגה, הוא מה שחברי המפלגה בחרו להציג לבוחר. פני המפלגה כפני המנהיג.  

בלילה היתה רוח כזאת חזקה שהדוד שלנו עף מהגג

עד עכשיו הדודה מחפשת אותו

 

כל בוקר מתחילת השבוע אני קמה ואומרת לעצמי היום אני לא הולכת לעבודה. יש חושך בחוץ עד מאוחר, אפילו השמש לא מוכנה לצאת בגשם כזה. ואז החתולה מגיעה ואני מנסה להסביר לה שביום כזה חייבים להשאר בבית. היא כמובן מסכימה בשלל יללות שמעירות אותי סופית ושולחות אותי לאוטו. אני מגיעה למשרד באיחור של חצי שעה עד שעה וחוטפת נזיפות. לא מהמנהלים, להם לא ממש אכפת מתי אנחנו מגיעים כל עוד אנחנו עושים את העבודה שלנו ומספיק שעות נוספות בחודש (שעות נוספות הן אחת מדרכי הערכת העובדים אצלנו). אני חוטפת נזיפות מחברי לישיבות הקפה שהגיעו אלי למשרד וראו שהוא סגור אז הם נאלצו לשבת במשרד אחר, כזה עם פחות כסאות (משום מה כל הכיסאות במדור מתגלגלים אל המשרד שלי) ויותר צפוף. הם עוד עלולים לחשוב שאני בכוונה מגיעה מאוחר כדי להעביר את הישיבה מהמשרד שלי למשרד אחר. חס וחלילה. אני לא הייתי עושה דבר כזה בכוונה. למרות שזה רעיון לא רע.

למרבה המזל מזג האוויר הסוער, כמו רוב אזרחי ישראל, כנראה לא יודע איפה זה נשר והקריות בשבילו הם סוג של ארץ דמיונית ככה שחוץ מקור מקפיא עצמות ורוח מטורפת לא נרשמו יותר מדי מפגעים. הרמזורים בדרך לעבודה כולם נשארו על העמודים למרות שחלק מהם בזוויות קצת לא שגרתיות. לא נרשמו שלוליות מרשימות, אפילו שנה שעברה היו שלוליות יותר רציניות מזה. כנראה שבמהלך כל העבודות על נתיב המטרונית ניצלו את ההזדמנות לשפר קצת את מערכת הניקוז בכבישים. לפחות משהו אחד טוב יצא מהשטות הזו.

 היום בלילה ישנתי בחיפה ובבוקר מצאתי ברד על השמשה של האוטו. בנשר זה לא היה קורה. במרפסת שלי התהפכו כמה עציצים, עד ששטפתי אותה שתהיה יפה לתצוגה לשוכרים פוטנציאלים, עכשיו היא שוב מלאה אדמה. אני מקווה שהנענע בסדר. אולי אני אשים עליה חתולה שיהיה לה חם. אגב חתולה, לרגעים נראה שהיא משתגעת מהרוח וברגעים אחרים נראה כאילו היא בכלל לא שמה לב. היום לפני שיצאתי הצטיידתי מהעבודה חשבתי על זה שיכול להיות שמחר אני לא אבוא ואז יהיה לי סופשבוע ארוך אז הצטיידתי בקפיטריה בחלב ובשוקולד מתאים לשוקו (אגוזי ומקופלת) וקצת גבינה לבנה, שיהיה. וגם דאגתי למלא דלק בתחנה בהנחה שליד העבודה.חשיבה קדימה.

 

בלילה שוב חלמתי שכל העולם מוצף מים. אני תוהה אם זה קשור לסדרת החלומות ההיא או שזה סתם בגלל שנראה באמת שתכף העולם יוצף מים. בכל מקרה הפעם זה היה פחות אישי ויותר עלילתי. היינו 5 אחים, 2 בנות ו3 בנים, שנים מהם קטנים והשתדלנו להשאר יחד. ניסינו לעלות על איזו אוניה אבל היא נסעה לפני שהגענו ובסוף מצאנו לנו איזו סירה קטנה ונסענו בין אזורים הררים כדי לאסוף מזון שנשאר בבתים נטושים. החלום הזה לא מסתדר עם הקו של סדרת החלומות הקודמת וגם לא עם ההסבר שהצלחתי לתת לה בעקבות התגובות אז אני פשוט אניח שהחלום הזה לא קשור לסדרה ההיא והוא פשוט תגובה לסערה שבחוץ.   

 

מכירים את הדברים האלה בעבודה שחשבתם שכבר סיימתם איתם אבל הם פתאום חוזרים שוב, כמו השכן שלכם שרצחתם וקברתם בחצר והרוח שלו חוזרת לרדוף אחריכם? אז יש לי כרגע איזו רוח רפאים ממש מעצבנת ולא נראה שהיא תעזוב אותי בקרוב

איך אני יודעת שעברתי שלב בחיים?

קיבלתי מכתב מדיקן לימודי מוסמכים שאומר את זה. מתישהו בשנה הקרובה יהיה טקס סיום וכל הקשקוש מסביב אבל מבחינת כל הנוגעים בדבר השלב הסתיים. אפילו זאת בעבודה שאחראית לעדכן את הפרטים שלי במחשב אישרה שהשלב הסתיים ואם אני אמלא את הטפסים המצורפים ואשלח אותם אני אקבל חצי נקודת זיכוי במס הכנסה. לפני שנה נקודות אצלי היו דברים שאני צריכה לקחת עוד 2 וחצי מהן כדי לסיים את התואר. היום יש נקודות אחרות.

 

עוד סימנים שהשלב הסתיים- כבר חצי שנה שלא קמתי בשש בבוקר כדי להשלים כמעט יום עבודה ועדיין לצאת בזמן לקורס. יש משהו קסום בלצאת מהבית ביחד עם השמש. יש משהו מהנה בכבישים הריקים בשעות האלה. אבל לא משנה כמה זה קסום, אין סיכוי שבעולם שאני אצליח לקום כל כך מוקדם בלי סיבה אמיתית. קסום? אני אומרת לשעון המעורר, החלום שלי קסום. לך תעשה קסם ותתפוגג מפה. וקח את החתולה איתך.

השלב הסתיים כשהסיסמה שלי למייל האקדמי התפוגגה לפני חודש ולא חשתי צורך להחליף אותה גם לא אחרי 10 מיילי תזכורת זועמים שאותם ראיתי רק כי היה לי משעמם אז החלטתי לבדוק מה נשמע בתיבה.

כבר חצי שנה לא הסתכלתי איזה קורסים ניתנים כל סמסטר ומה כדאי לי לקחת. כשעושים תואר בלי תזה צריך לקחת המון קורסים. וצריך לקחת אותם בזמנים נוחים, כאלה שלא צריך לקום בשבילם בשש בבוקר. או לקחת קורסים שלא דורשים נוכחות. אבל מה הכיף בלהיות רשום לקורס בלי להיות נוכח. סתם בזבוז.

 

כבר כמה חודשים שאני לא מגדירה את עצמי כסטודנטית. כבר כמה חודשים שאין יום אחד קצר בשבוע, יום שלא משנה מה, אני יוצאת מוקדם ושכולם יחפשו אותי. הסמסטר מתקרב אל קיצו (יש לי מקורות אחרים לדעת את זה) ואני לא מודאגת מהעבודות ומהתאריכי הגשה שהולכים ומתקרבים. כבר לא שואלים אותי  מתי אני מסיימת את התואר ואני כבר לא עונה בתקווה בקרוב.

נגמר המנוי לחדר כושר ואני לא יכולה לחדש אותו כי אין לי כרטיס סטודנט בתוקף. בקולנוע לא הסכימו לתת לי הנחת סטודנט כי אין לי מדבקת תיקוף על התעודה. אין לי הנחה בארנונה. סטודנטים חיפאים יכולים לחנות חינם. עד היום לא הייתי חיפאית (למרות הטענה הרווחת שנשר היא שכונה של חיפה שקיבלה עצמאות) עכשיו, כשאני עוברת לחיפה אני לא אוכל לחנות חינם כי אני לא סטודנטית.

 

אני יודעת שעברתי שלב בחיים כי המקום הזה, שפעם בתואר ראשון היה כל היום שלי ואחר כך בתואר שני היה ההפוגה משבוע עבודה, הוא כבר לא חלק מהחיים שלי יותר. הוא רק מקום בדרך מהעבודה הביתה.

 

אני יודעת שעברתי שלב בחיים כשצריך למצוא יעד חדש לספור לאחור. בבית הספר ספרנו את הזמן לבגרויות. בצבא ספרנו את הזמן לשחרור. אחרי הצבא בקיבוץ ספרתי את הזמן לתחילת הלימודים (חנונית, מודה). בתואר הראשון ספרנו ביחד את הנקודות שלקחנו ואת אלה שנשארו לסיום, כי בתואר ראשון בדרך כלל אנשים מתחברים לכאלה שבקצב שלהם ולכן מסיימים יחד. בתואר השני לא היה עם מי לספור כי כל אחד מתחיל ומסיים בזמן אחר. אבל היה זמן לספור עד לתאריך בו אני צריכה למצוא נושא לתזה או להכריז על תואר ללא אחת. ואז היו עוד נקודות לספור לאחור, כי אין תזה.

זהו. אין יותר יעדים מוגדרים. השלב הבא יתסיים כשיבוא לו להסתיים, אבל אני לא אדע עד שזה יקרה.

 

עוד מישהו שם לב לצירוף המשעשע של שני הבלוגים האחרונים ביחד? 

 

 

סוף יום עבודה

בזמן האחרון אין לי לחץ בעבודה בכלל, בעיקר עקב העובדה שהבוס כבר חודש במילואים, מה שגורם לכך שכמעט כל יום אני חוזרת הביתה בחמש עם ההסעות. אז גם היום הלכתי להסעה, קצת עיפה. מכיוון שהבוקר יצאתי מהבית של מר בחור והשארתי שם את האוטו שלי עליתי על ההסעה אליו במקום אלי. אני עולה על האוטובוס, שמה באוזניות פודקאסט שעוסק ב LSD- טוב או רע ונרגעת. לפתע אני שמה לב שהאוטובוס לא עלה על גשר פז כמו שהוא עושה תמיד אלא המשיך ישר. הסתכלתי מסביבי ואף אחד לא נראה מוטרד מהשינוי הזה. במחשבה שניה אף אחד גם לא נראה מוכר. זה לא פעם ראשונה שאני על ההסעה הזו, אני אמורה לזהות פרצופים. בדרך כלל לפני שאני עולה על האוטובוס אני מסתכלת פעמיים לוודא שהמספר נכון. אני מנסה להזכר אם היום הסתכלתי בכלל. כנראה שלא. אוקי, שניה חושבים. להלחץ? לא, זה חסר טעם ומיותר. חוץ מזה, אני בחיפה, לאן כבר אני יכולה להגיע. בסוף האוטובוס יגיע למיקום מרכזי ומשם אני אמצא אוטובוס אחר. אין לי מושג איזה אוטובוסים מגיעים לאזור אבל למה יש לי טלפון אינטיליגנט? יהיה בסדר.

אז על איזה אוטובוס עליתי? מר בחור גר בשכונה X. יש הסעה לשכונה X אבל אני לא עולה עליה כי היא עושה סיבוב שלם ויש הסעה אחרת לשכונה Y שעוברת ליד. יכול להיות שעליתי על ההסעה לשכונה X? אם כן האוטובוס צריך לפנות עכשיו שמאלה. ואכן, איזה מזל, הוא פונה. יש סיכוי שאני אגיע למקום הנכון. יקח לי רבע שעה יותר אבל אני אגיע. חזרה לפודקאסט. מספר על טימוטי לירי. שמעתי את השם הזה כמה פעמים, טוב לדעת מי הוא היה באמת, מנסה להתרכז. האוטובוס נוסע לכיוון הנכון. גם אם זה לא ההסעה הנכונה לפחות אני מתקרבת במקום להתרחק. מנסה להתרכז. כן, אנחנו כרגע במרחק 40 דקות הליכה, גם אם האוטובוס יפנה עכשיו לכיוון הלא נכון אני פשוט ארד ואלך ברגל. אבל האוטובוס ממשיך בכיוון הנכון והפודקאסט נגמר. בדרך כלל אני צריכה ללכת עוד 5-10 דקות עם האוזניות להגיע לסוף אבל הפעם אני על ההסעה הארוכה אז הגעתי עד הסוף ועוד נשארו  דקות נסיעה. חבל שלא ממש הצלחתי להתרכז.

אם עייפים לא נוהגים. וגם לא עולים על אוטובוסים בלי לבדוק פעמיים. מצד שני אם הייתי זוכרת לבדוק פעמיים בטח גם הייתי זוכרת מה מספר ההסעה שאני צריכה.

 

תופעת לוואי נוספת של הימים הקצרים לאחרונה בצירוף עם חוסר הרצון של הממיר לעבוד החזירו אותי להרגל ישן של הליכות ערב בשכונה. פעם הייתי הולכת הרבה ותוך כדי הייתי מנהלת שיחות ארוכות עם עצמי. לפעמים על עבודה, לפעמים על אירועי היום, לפעמים על החיים. גם בהסעות הייתי מנהלת שיחות וגם לפני השינה. השיחות לפני השינה הן הכי גרועות כי אין מה שיקטע אותן. פעם אחת תפסתי את עצמי שאני כבר שעתיים במיטה ולא ישנה מהשיחות האלה. אז הכרחתי את עצמי להפסיק. יום אחד ניסיתי לספור עד 100. זה לקח כמה נסיונות אבל בסוף הצלחתי וגם המשכתי הלאה וב120 בערך נרדמתי. חזרתי על הטריק הזה כמה פעמים ובסוף למדתי להשתיק את הקולות האלה לגמרי. גם בהסעה הפסקתי עם השיחות העצמיות ועברתי לפודקאסטים. מה לעשות, אנשים אחרים יותר מעניינים ממני. ואת ההליכות הזנחתי.

אז עכשיו חזרתי להליכות ופתאום גיליתי שאין לי על מה לדבר עם עצמי. כאילו התרחקנו ועכשיו קשה למצוא נושאים משותפים. מרוב שהשתקתי את הקול הזה בראש הוא לא רוצה לחזור לדבר. איזה באסה איתו.

מזל שיש את מר בחור ואיתו תמיד אפשר לדבר.