מזמן לא כתבתי על מה שקורה

אז מה קורה?

 

לייבור דיי. הגרסה האמריקאית לאחד במאי, שמתרחש ביום שני הראשון של ספטמבר ומתבטא בסוף שבוע ארוך שרוב האמריקאים לא באמת יודעים מה הוא אומר ומבצעים בחנויות עודפים. עד שהתחלתי לעבוד כל הימים האלה של סופשבוע ארוך בשבילי היו סתם עוד ימים שבדיעבד גיליתי עליהם, האחד הלך לעבודה וטען שבאוניברסיטה עובדים גם בימים האלה. עכשיו הוא כבר לא יכול להסתיר את הימים האלה, יש לי חופש וגם הוא יקח חופש. זוג החברים עם ילדים מהצפון הזמין אותנו להצטרף לטיול פלוס מלון בפיסת הטבע היחידה בערך באילינוי. זה לא שאי אפשר לעשות את כל השמורה הזו וזו שלידה ביום אחד כולל נסיעה הלוך ושוב, אבל אם כבר סופשבוע ארוך נצא קצת. לא טיילנו ביחד הרבה אבל נפגשנו לאכול ובמלון והיה נחמד. המקום עצמו הוא שמורת טבע די גדולה אבל לא יותר מדי מגוונת, שני מפלים די מאכזבים בגודלם בהתחשב בכמות המשקעים שיש פה, כנראה שבחורף כשהם קופאים הם יותר יפים. ביום השני היינו בשמורה הקטנה שליד, מסלול נחמד בתוך מים ודרך כמה מפלונים קטנים, סה"כ סבבה.

 

סבב ראשון של IVF, היה חודש מלא מחטים, בהתחלה זריקה אחת ביום בבטן, אחר כך 3 זריקות ביום בבטן ולקינוח 5 ימים של זריקה באגן עם מזרק ממש גדול. הגוף כמובן התחרפן לגמרי ולא היה לי כוח לזוז. מספרים: שאבו 20 ביציות (לא פלא שהבטן שלי הרגישה שהיא עומדת להתפוצץ), 12 מתוכן לא היו בשלות, 8 הופרו (לפחות הזרע שלו יודע את העבודה), ביום החמישי, יום ההחזרה, עובר אחד היה מוכן להחזרה. יום למחרת עוד אחד היה מוכן להקפאה. זהו, מכל התהליך המטורף הזה 2 עוברים הצליחו להגיע להתפתח, אחד נכשל בקליטה חזרה, עכשיו נשאר לקוות שהשני יצליח. עם כזו סטטיסטיקה איזה סיכוי בכלל היה לי להצליח להכנס להריון לבד. 

 

בעבודה יש רגעים של סיפוק ורגעים של תסכול. ברגעים מהסוג השני אני פשוט בוהה בהודעת השגיאה של הקומפיילר ושואלת אותו מה לעזאזל אתה רוצה ממני?? אני בכלל לא אשת תוכנה, איך אני אמורה לדעת למה חסר לך לינק לקובץ, הנה הקובץ, תתקשר אליו! באיזה שלב קוד של מישהו אחר ניסה להעתיק קובץ שנקרא cuda_static.dll. מי שמבין משהו בטח מייד יבחין בחוסר ההגיון שבשם הקובץ, אבל לי לקח חצי יום להבין שלא חסר לי קובץ, הבעיה היא בקבצי הmake שזה קובץ שמכיל סוג של כישוף אפל. רגע של חצי סיפוק היה היום בבוקר אחרי שכבר שבוע אני מנסה להריץ קוד מסויים על פלטפורמה מרוחקת ומנסה לנחש איזה מילת קסם אני צריכה להגיד כדי שיצליח, כשראש הצוות סופסוף הסכים בעצמו להסתכל על הלוגים ומצא את הבעיה שמסתבר שהיא בכלל בעיה די רצינית בכל הצורה שבה הקוד מקושר ואם אני לא הייתי נתקלת בבעיה הזו עכשיו היא היתה עולה במועד מסירה. אמנם נכשלתי במשימה אבל לפחות לא הסתבר בסוף שזה היה משהו פשוט שלא הצלחתי אלא שבאמת לא היה לי יותר מדי סיכוי שם. 

הגעתי למסקנה שיש יתרון בעובדה שאני יודעת מראש שאני לא אשאר במקום הזה לאורך זמן והוא שאני לא מפחדת להכשל. אני לא בונה לי פה קריירה ומנסה להתקדם, אני מעבירה את הזמן. אמנם באיזה שהוא מקום פינטזתי על להקים את הסניף הישראלי של החברה, אבל זה לא באמת שאני רוצה להיות מנהלת סניף, אני מעדיפה להתעסק עם הנדסה ולא עם אנשים. 

 

קנינו לי אופניים במקום אלה שמתו שנה שעברה. הבחורה שמכרה אותם נראית רצינית והם באו עם הרבה ציוד נלווה, אני מקווה שהם יחזיקו מעמד. בסוף השבוע האחד גרר אותי לנסוע באופניים עד למוזיאום קמפוס, שזה 5 מייל (8 ק"מ) לכל כיוון. חזרתי ולא הייתי מסוגלת לזוז יותר. אבל לפחות הדרך היתה ממש יפה וגם גילינו נקודת תצפית על העיר ככה שהיה שווה. 

 

אנשים באוטובוס #2

זקנה קטנה ונבולה בלבוש של ילדה. שיער אפור דליל אסוף בקוקו צד ילדותי קשור בסרט אדום (לא גומיה, סרט, כזה ששמים על מתנה). פנים לבנות חיוורות ושפתיים בורוד חזק. שמלה בהדפס שחור אדום וקרם, שרוולים ארוכים וצווארון צנוע אבל החצאית קצרה ורואים את הירכיים הלבנות רוטטות עם הרטט של האוטובוס. בחלק הראשון של הנסיעה נרדמת ואז מתעוררת ואוכלת פרלין שוקולד זול שהוציאה מהתיק. אני תוהה האם היא מתלבשת ככה כאמירה מסויימת או שהיא באמת מרגישה שככה מתאים להראות. 

אישה עצובה בהריון מתקדם. כל הנסיעה העניים מושפלות, מדי פעם נושכת שפתיים, מרימה את העיניים וממצמצת ליבש את הדוק של רטיבות, שלא יתגבש לדמעה. מצד אחד רוצה לשאול מה קרה, להשתתף, להגיד שיהיה בסדר. מצד שני יודעת שאין סיכוי. לפני כמה ימים גם אני ישבתי באוטובוס ועצרתי את הדמעות מלרדת. תוהה אם גם עלי מישהו הסתכל כמו שאני הסתכלתי עליה וחשב לעצמו למה היא עצובה. 

ביני לבין האישה העצובה עומד נער שחור חצי מסטול, כשעלה לאוטובוס דיבר בקול רם לכל האנשים סביבו, בסוף התביית על הבחורה שעמדה לידו, צעירה, שחורה, נמוכה, מראה מטופח אבל מתריס, חליפה, תלתלים קצרים חצופים מהודקים בג'ל מהוגן. איפור מעודן, עגיל ספטום באף. היא מחזיקה בעמוד ביד ישרה, הכי רחוק ממנו שאפשר אבל לא משדרת אי נוחות. המבט שלה אומר אתה לא מפחיד אותי. מדברת איתו, משועשעת מהמצב המסטול שלו, משחקת איתו, בו. צוחקת איתו ועליו. 

חבר שלו, מסטול לגמרי. תלוי על הידיות אחיזה, מתנדנד עם האוטובוס. שומע מוזיקה באוזניות גדולות, מהמהםמזמזם לעצמו, מדי פעם ממלמל איזה הערה לבחורה שיושבת לידי, היא לא מרימה ראש מהפלאפון. עונה לחבר שלו במלמולים. הם נוסעים באוטובוס עד למקום שבו המסטול לגמרי החנה את האוטו שלו. כנראה שמשם הם ימשיכו באוטו. יורדים בדיוק בגבול של השכונה שלנו, אני מקווה שהם יסעו לצד השני.

אלא האנשים שנוסעים באוטובוס לשכונה שלנו. פה אנחנו גרים. 

 

עדכון סתיו

הסנאים שבקיץ התחלפו בארנבים חזרו לקפץ בכביש ועל העצים. באביב היו הרבה אפרוחים. האפרוחים של השחפים שגדלו לשחפים בצבע חום מוזר התבגרו מספיק והפכו לבנים. האפרוחים של הברווזים גדלו חומים ועכשיו הזכרים מתחילים לקבל את הצבע הכחול שלהם, משפחות שלמות של ברווזים צעירים בבריכות. אני לא יודעת איך האפרוחים של האווזים גדלו אבל עכשיו שוב יש להקות שלמות של אווזים שרועים ליד האגם ורוטנים כשהם צריכים לפנות את השביל לרצים או רוכבי אופניים.

הציפורים הג'ינג'יות חזרו. באביב היתה ציפור קשקשנית מעצבנת שלא סתמה את הפה. בדרך כלל ציפור עושה כמה צוויצים, בארץ יש ציפור אחת, אני חושבת תור, שמצפצפת משפט, קוהו קוהו קוקוקו. הציפור הקשקשנית לא מסתפקת במשפט אחד, אצלה זה נאום שלם, שלושה צפצופים יורדים, שוב שלושה צפצופים יורדים, שלושה עולים, שלושה באותו גובה ולסיכום שוב שלושה יורדים. הייתי יושבת בבית והיא היתה משגעת אותי. 

העצים מזמזמים. כל השכונה זמזום בלתי פוסק, אנחנו גרים קומה שישית ושומעים את הזמזום חזק. לפני כמה ימים התישבה לנו ציקדה אחת על החלון. חוץ מזה שהיצור הזה ענק ומפחיד ולא הייתי רוצה לפגוש אותו לבד בלילה, הוא נשמע כאילו מישהו מסנר לנו את הקיר. 

הצמחים עכשיו גדולים ופראיים, הגינות שפעם היו מעוצבות ומעודנות עכשיו מתפוצצות מירוק מנוקד בפרחים שהם בעיקר גדולים. הוורדים גם פורחים עכשיו. 

העצים עדין לא צהובים אבל חלקם התחילו להשיר עלים. היום עברתי ברחוב ולידי נשר ענף שלם. כמה סנטימטרים הצידה והיתה נוספת עוד מכונית עם פח עקום לנוף השכונתי. 

בקולנוע השכונתי מקרינים את הסרט על אובמה שצולם חלקו בשכונה. We live in the south side.

שבוע שעבר היה אפור וגשום ואני התחלתי להרגיש את דיכאון החורף מגיע. השבוע הקיץ חזר, חם ולח. החלטתי לנצל את הרגעים האחרונים שבהם אני עוד יכולה ללכת בשמלה קיצית ולבוא כל יום לעבודה בשמלה. יש משהו כיף ומשוחרר בשמלות קיציות.

לא בא לי חורף, עדיין לא שחיתי מספיק באגם.