יום ראשון, 12 ביולי 2009

עוד שנה, קיבינימאט

מחר אני מזדקנת בשנה. שונאת יומולדת. עוז תזכורת לכך שעוד שנה עברה ואני מי אני מה אני.


אז מה קרה בשנה האחרונה:


עברתי דירה, מדירה ישנה עם שותפה לדירה קטנטנה וחביבה לבד. יותר נכון יחידת דיור. רק אני והנמר שלי.
תמונה של נמר וחתול:



החתול כבר לא איתי. זכרונו לברכה. מסכן, גסס במשך שבוע, כל יום האכלתי אותו במזרק ודחפתי לו לפה משחה מזינה. פעמיים היה אצל הוטרינר, כל פעם קיבל זריקה הרדמה. כשהוא לא התעורר מההרדה נתתי לו סטירות כדי שיתעורר לפי הוראות הוטרינר. ריפדתי את הריצפה שלא יהיה לו קר. הבאתי לו ארגז חול כדי שלא יצטרך לצאת. לא עזר. בלילה הוא הלך לישון, בבוקר לא קם. קצת אחרי שהוא מת עזבתי את הקיבוץ. מאז לא רציתי לאמץ חתול חדש כי אני לא יודעת כמה זמן אני אשאר במקום אחד וזה ידוע שחתולים לא אוהבים לעבור דירה. קצת לפני שעזבתי את הדירה הקודמת בא גור קטן לבקר אצלי. כנראה שהוא היה שייך למישהו באיזור, אבל הוא החליט שאצלי יותר נחמד. השותפה שלי טענה שהוא לא מפריע לה אבל פעם אחת כשיצאתי מהדירה והם היו בפנים אז כשחזרתי מצאתי אותו מצונף בארון מתחת לטלוויזיה. בכל מקרה הוא לא נשאר הרבה. מצא מישהו יותר קבוע שיטפל בו.


אבל הנמר נשאר איתי.  ירושה מאיזה אקס. הדבר הכי טוב שיצא מהקשר הזה. כרגע הוא יושב על עדן החלון ומסתכל עלי.



עברתי מקום עבודה אבל זה היה לפני קצת יותר משנה. אבל אני חושבת ששנה שעברה לא באמת הערכתי עד כמה ההחלטה לעבור היתה נכונה אז אפשר לשייך את זה לשנה הזו.


התחלתי תואר שני. מה שאומר בעצם שסוג של חזרתי חזרה אחורה. אז את זה לא סופרים.


רשמית עזבתי את הקיבוץ. זאת אומרת עזבתי לפני יותר משנה אבל אז זה היה שנת חופש ורק השנה זה נהיה רשמי. שום הבדל.


ראיתי היום את התוכנית מחוברות. הקטע עם דודה מלכה (באמת מלכה, אין עליה) גרם לי לחשוב.  אני לא מפחדת לחזור לקיבוץ, להיפך, אני מפחדת שלא יהיה לי לאן לחזור. אף פעם לא השתייכתי לשם, ולא שלא רציתי, הם לא רצו אותי. למרות שגדלתי שם לא הצלחתי לפענח את הקוד החברתי שכולם חיים לפיו. היחידים שהצלחתי להתחבר אליהם הם אלה שחיים בשוליים. אולי בגלל שהם לא חושבים שכולם צריכים להתנהג לפי אותו קוד ולכן לא אכפת להם אם אני לא מתנהגת כמו כולם.


יצאתי עם כמה אנשים,  חלק (קטן) אני לא רציתי. אלה שכן רציתי לא רצו אותי. מה לעשות, אני רוצה את אלה שאין להם סיבה לרצות אותי.



עדיין לבד, עדיין בלי חיים.


עוד שנה.


ומי שמאחל לי מזל טוב אני שונאת אותו לכל החיים (או לפחות לשנה הקרובה).






 

יום שלישי, 7 ביולי 2009

תשובות לשאלון השבועי - כי היה אחד מעניין הפעם

באיזה צד של הכוס את שותה את המשקה שלך?
הצד שלא שבור. לצערי אין הרבה כאלו.

באיזה יד את מחזיקה את המזלג?
תלוי אם אני רוצה לאכול או לדקור מישהו

באיזה אצבע את מגרדת באוזן?
עם העיפרון שאני לא משתמשת בו לכתיבה. לפעמים אני מתבלבלת בינו לבין זה שאני לועסת. לא כיף.

מה הדבר הראשון שאת עושה כשאת קמה בבוקר?
מקללת את השעון המעורר תוך כדי שאני מרביצה לו באלימות כדי שיפסיק לצלצל. אולי בגלל זה הוא התחיל להיות נודניק במיוחד בזמן האחרון. הוא מצלצל כשלא צריך ולא מצלצל כשכן צריך.

איך את מחזיקה את הספר כשאת קוראת בשכיבה? ובישיבה?
עם הידיים. אני מניחה שאפשר להחזיק אותו עם הרגליים אבל איכשהו זה לא נראה לי נוח. כנראה שצריך גמישות מיוחדת בשביל זה. אולי אחרי שאני אצליח להגיע למשקל מטרה שלי אני אתחיל לעבוד על הגמישות.

מה הדבר הראשון שאת עושה כשאת נכנסת הביתה?
זורקת את המפתחות איפשהו, הולכת לשירותים, שותה מיים ואז מחפשת את המפתחות.

האם את נועלת קודם את נעל ימין או קודם את נעל שמאל?
זאת שיותר קרובה אלי.

האם את מלבישה גרב ונעל ואז עוד גרב ונעל או 2 גרביים ואז 2 נעליים?
אם להודות על האמת אני לא זוכרת. אני נועלת סנדלים רוב הזמן וכשאני נועלת נעליים אני לא מתרכזת בסדר הפעולות.

מה את עושה כשאת הולכת ברחוב וממש ממש משעמם לך?
מנהלת שיחות עם עצמי. אני מאד משעשעת את עצמי לפעמים.

תני דוגמא לחפץ בבית שלך שבחיים לא התעמקת בו. הסבירי.
כלי מוארך ושקוף שאספתי כשעבדתי במפעל כלי פלסטיק. אף פעם לא ניסיתי להבין מה המטרה האמיתית שלו. פשוט שמתי בו פסטה והנחתי אותו ליד החלון. זה נראה לי נותן אשליה של בית. כאילו יש אוכל במקום הזה.

האם כדי לכתוב את צריכה להתרכז בנקודה משעממת או להתבונן מסביב ולקבל מוזה?
אני צריכה הסחות. כשאני כותבת הטלוויזיה כמעט תמיד דולקת ברקע. ואם לא טלוויזיה אז מוזיקה. או משחק פריסל פתוח. אני חושבת שיש לי הפרעת ריכוז הפוכה.

האם כשאת הולכת את מסתכלת למטה או קדימה?
קדימה. אלא אם אני ממש מהורהרת (אם השיחה עם עצמי מאד מעניינת). אז המבט נוטה לצדדים.

כשאת חייבת לספר למישהו משהו, למי תחייגי ראשונה?
אין לי למי לספר, אז בד"כ האדם שראשון שאני רואה.

האם את קודם מפהקת ואז נמתחת או קודם נמתחת ואז מפהקת?
בו זמנית. אני multy tasking.

תני דוגמא להרגל שעם השנים את מבצעת ביתר מקצועיות.
גילוף גירים. יש לי כמה דברים ממש מושקעים. אם יום אחד אני אזכור להביא מצלמה דיגיטלית אולי אני אצלם אותם ואעלה תמונות.

יום שני, 6 ביולי 2009

אוווווווףףףףף

שמתי לב שהכותרת הזו נהיתה אופנתית ואני בחורה נגררת אז החלטתי גם.



עוד סמסטר עבר. עכשיו המבחנים. אני לא אוהבת את השלב הזה בסמסטר. היה מעניין, למדתי דברים חדשים, אבל עכשיו זה הזמן לשנן וללמוד טריקים למבחן. לא אוהבת את זה.


כשסיימתי את את התואר הראשון היתה לי עבודה אחרת שחשבתי שאני אוהבת. התחלתי לעבוד לפני סוף הלימודים במשרת סטודנט והמשכתי למשרה מלאה. היה מעניין אבל היה חסר לי משהו. חשבתי שזה הלימודים אז החלטתי על תואר שני. רק שהכיוון שאליו רציתי לקחת את התואר הוא לא התחום בו עבדתי אז לאחר הרבה התלבטויות עברתי לעבוד במקום אחר בתחום יותר קרוב למה שרציתי ללמוד ואז הבנתי מה היתה הבעיה במקום הקודם. זה לא באמת עניין אותי. זאת אומרת זו היתה עבודה מאתגרת אבל מונוטונית. בלי גיוון ובלי דברים חדשים שמאלצים אותי ללכת לספרים ולשאול אנשים וללמוד דברים חדשים על בסיס קבוע. ובעבודה החדשה יש לי את כל זה.  פתאום נהיה לי מעניין לבוא לעבודה. נתקלתי בבעיות מעניינות שהמשכתי לחשוב עליהם גם מחוץ לשעות העבודה והיו ימים שאפילו רציתי לקום בבוקר, שזה אחד הדברים השנואים עלי ביותר ביום.


ועם כל זה גם התחלתי ללמוד תואר שני. אז עכשיו אני עמוסה מאד ולא יודעת אם העבודה מפריעה לי ללימודים או הלימודים לעבודה.


לסיכום אפשר להגיד שבמישור המקצועי אני מסודרת.


עכשיו אני רק צריכה לגלות איך לעזאזל משיגים חיי חברה והחיים שלי יהיו יפים.



כתיבת קטע זה נקטעה באמצע עקב פלישה של מפלצת ענקית שנכנסה דרך החלון ומייד התחילה לתקוף את המנורה. אני לא יודעת מה עשה יותר רעש, הזמזום שלה או ההתנגשויות במנורה. נשמע כאילו משהו מתנפץ שוב ושוב. נאלצתי לכבות את כל האורות ולהכווין את המפלצת באדיבות החוצה.


אני לא מבינה חרקים, אם הם כל כך אוהבים אור, למה הם ערים בלילה? הרי משהו שמאיר בלילה חייב להיות אש או נורה נגד יתושים, בכל מקרה זה לא בריא להם.



קטע הזוי על עפרונות: לפני כמה ימים נעלם לי העיפרון מהמשרד. זה מאד הפריע לי. יש לי עוד עיפרון אבל הוא סגול והרגיל שאני משתמשת בו ונעלם הוא שחור. הסגול פשוט הרגיש לא נכון. כל כך לא נכון שהלכתי למזכירה וביקשתי ממנה עפרון חדש. היא נתנה לי אחד שמן מוזר אבל לפחות הוא לא סגול. היום כשהזזתי את התיק גיליתי את העיפרון השחור מתחת לערמת נירות. אני מרגישה שלמה שוב.


מישהו פעם אמר לי שהעיפרון הוא המחשבה שלו. הוא לא יכול לחשוב בלי העיפרון ביד. מאז שהוא אמר את זה הבנתי שגם אני כזאת. גם אם אני לא כותבת אני צריכה משהו ביד. זה בעיה כי אני מחזיקה את העיפרון בזמן שאני חושבת ואז אני ממשיכה להחזיק אותו בזמן שאני עובדת עם העכבר של המחשב. כתוצאה מכך אני לא מחזיקה את העכבר נכון ובסוף היום כואב לי בשורש כף היד. הכאב הזה נקרא עכבריסוס, זו בעיה נפוצה בקרב מהנדסים.