מדי פעם פוגשים בפוסט אחד שגורם לעצור ולחשוב. מדי פעם יש פוסט שמעלה את השאלה ואיפה אני בסיפור הזה. מה לי יש להגיד. כזה הוא הפוסט הזה שמופיע במומלצים ובצדק. פוסט יפה שסוקר את מה שעברו ילידי 95, אלה שנולדו עם שבר החלום של רצח רבין ועכשיו מתגייסים לצבא. הפוסט הזה גרם לי לחשוב על הילדים של 82, איפה אנחנו היינו. מה אנחנו עברנו.
נולדנו למלחמת לבנון. אז היא עוד לא נקראה מלחמת לבנון הראשונה, רק מלחמת לבנון. או מבצע שלג. שלום הגליל. המלחמה הזו היתה נקודת מפנה. היא היתה מלחמת "יש ברירה". יש ברירה כי לא תקפו אותנו ולא היינו תחת איום קיומי. מרכאות כי התושבים בצפון לא באמת ראו ברירה. זו היתה המלחמה הראשונה שלא היתה באמת נגד מדינה, אלא נגד ארגון. נגד לוחמי חופש לראייתם. מאז אנחנו לא נלחמים נגד מדינות. רק מלחמת גרילה מתישה.
אנחנו נולדנו ביחד עם הבוץ הלבנוני.
כשהיינו קטנים עוד היתה תקווה. כשאני ואח שלי ראינו טנק בכביש וחיכינו ליום שנוכל לנהוג בכזה אמרו לנו שאולי, לא הבטיחו, רק אולי, כשנהיה גדולים לא נצטרך ללכת לצבא.
חווינו את האינתיפאדה הראשונה ולא ממש הבנו מה זה. אמרו לנו שזורקים אבנים. לא הבנו למה.
חווינו את מלחמת המפרץ. מלחמה של אחרים שאנחנו איכשהו נתקענו באמצע. מדינת ישראל לא נלחמה באף אחד, רק נכנסה לחדר האטום, שמה מסכות, הורידה מסכות, יצאה וחוזר חלילה.
כשהתכנסה ועידת מדריד נראה שהנה זה בא. מדברים שלום. בבית הספר הוציאו אותנו מהכיתות לחגוג את השלום המתקרב. כשאמרתי לאמא שלי שעוד מעט יהיה שלום היא הסתכלה עלי במבט מיואש. אבל היתה תקווה.
אביב גפן קרא לנו דור מזויין. הרבה מאיתנו הסכימו איתו.
השיחות המשיכו והיה נדמה שעוד רגע זה פה. באוסלו נחתם הסכם שלום ולמדנו להגיד אוטונומיה ומה זה שטחי A וB. נחתם הסכם שלום עם ירדן. אפילו הסורים דיברו איתנו. בתיכון כל הבי"ס יצא לטיול בגולן, אולי טיול פרידה לשלום. טוב שלום מארץ ישראל השלמה.
ואז בא הרצח. כולם זוכרים איפה הם היו ברגע הזה. מבאס להודות אבל אני ישנתי.
התקווה לא נשברה עם הרצח. המשכנו לבוא לכיכר שהפכה מכיכר מלכי ישראל לכיכר רבין. לקיר הזכרון עם הכתובות. כל יום שישי משמרות השלום ישבו ליד האנדרטה שהוקמה ושרו על שלום. קראו לנו דור הנרות.
התגייסנו לצבא. למרות הכל עדיין צריך צבא.
ואיניפאדת אל אקצה. החיים בארץ הפכו לסיוט. שאריות התקווה שהתעוררה בהסכמי אוסלו התנפצו. הם שונאים אותנו ורוצחים בנו בלי להבחין בין חיילים לאזרחים לילדים. אף אחד כבר לא ניסה לדבר. יצאו למבצע חומת מגן. הראשון אולי משורה של מבצעים שתכליתם להכנס, לכתוש ולצאת. כל מבצע כזה הביא לשקט של כמה שנים, חלק יותר חלק פחות.
יצאנו מלבנון. 18 שנה דיברו על זה וחיכו לזה, 4 אמהות, 3 אבות ואז יצאנו ומשהו שם הרגיש לא טוב. יצאנו בלי הסכם, פשוט התקפלנו וחזרנו הביתה. האמירה היתה ברורה, אין טעם בדיבורים. חוזרים הביתה ומגינים משם על הגבול. שלום לא יהיה.
זה החזיק 6 שנים עד למלחמת לבנון השניה.
גם מעזה יצאנו באותה צורה. זה החזיק אפילו פחות עד למבצע עופרת יצוקה.
זה המצב כיום. אחת לכמה שנים יוצאים למבצע, הורסים וכותשים, כל פעם בצורה מדוייקת וממוקדת יותר ועם פחות אבדות בנפש. משיגים שקט לשנה או יותר וחוזר חלילה. אנחנו רוצים למחות אבל לא בטוחים שיש אפשרות אחרת. שכנעו אותנו שאין תקווה יותר.
אנחנו עכשיו משפחות צעירות, הורים חדשים וכבר לא מבטיחים לילדים שלנו שלום. פעם יצאנו לרחובות לבקש להם עתיד בלי מלחמות. היום יוצאים לרחובות בשביל היכולת לקנות להם בית. עדיף עם ממ"ד, הם יצטרכו אותו.
לא הבטיחו לנו. רק אמרו אולי, אולי כשנגדל לא יהיה צורך בצבא. אנחנו לא נגיד את זה לילדים שלנו.
איך תסבירי לילדה בת 4 למה יש צפירה,למה עומדים ולא זזים ומזה חיילים?
השבמחקלמה דודה בן ה-18 עולה על מדים ומה בכלל עשינו בטקס ההשבעה שלו כי זה היה כל כך משעמם.
למה אימא בוכה כשהיא מסתכלת על תמונות וסרטים.
לילדים שלנו אנחנו לא נגיד אבל ננסה למנוע מהם את האמת המרה,שגם היא כמו הדוד בן ה-18 תלך לשם ולמרות שהיא בת היא תעשה את מה שצריך.
כתבת מדהים,אני אמנם ילידת 87,לא זוכרת את מלחמת המפרץ כי עלינו ממש בסיומה ארצה אבל אני יודעת שהיה קשה,עדיין קשה ותמיד יהיה קשה.
כל דור הוא מיוחד ולא משנה היכן הוא עומד בקו החיים,כולנו תרמנו ונתרום למדינה שלנו בבטחה,באמונה ובתקווה.כי אין לנו ארץ אחרת!
אין לי מושג מה אני אגיד לילדים שלי. דודה שלי באה מאנגליה והיא אומרת להם חצי בצחוק שכשהם יגדלו הם יעברו לאנגליה ולא ישרתו בצבא. היא לא באמת מתכוונת לזה אבל נראה לי שזה כן מה שהיא רוצה.
השבמחקזה מעניין ש-5 שנים זה לא הבדל כזה גדול אבל אם מה שקורה במדינה זה יכול להיות הבדל של דור. מה שחשוב באמת זה שכולנו פה וכולנו נשאר פה ביחד.
מגיע לך שאפו גדול על הפוסט
השבמחקאהבתי
שמעי, כתבת טוב, ממש טוב!
השבמחקאני טוען שהמציאות הפכה אותנו ליותר ימניים. אני בדיוק כמך הלכתי לבית ספר בשביל לדבר על שלום ועלה של זית וחזרתי הבייתה לחדשות שמראות את הלינץ’ ברמאללה. זה הפך אותי לאדם שלא מאמין בדו קיום, רק בהסכם של אנחנו פה והם שם. במציאות כזאת, כנראה שאמטרך להגיד לילדים שלי שאין ברירה, בתקווה שזה יהיה כבר בשנים השקטות.
לא קבלתי מייל עדכון על הפוסט הזה אז נתקלתי בו עכשיו במקרה כי חיפשתי בקבועים שלי אם יש עדכונים
השבמחקכתבת פוסט מהמם, מקסים , מדוייק - סיכום של תקופה מנקודת ראות הדור שלך (שהוא בדיוק הדור של בתי , ילידת 82) - אבל בעצם זו גם נקודת הראות של כולנו.
תמונת מצב כנה ואמיתית.
כל הכבוד לך ותודה
תודה
השבמחקהמציאות הפכה אותנו ליתר קיצונים, כל אחד בעמדה שלו. כבר בתוך עצמנו קשה לנו לחיות עם האחר, אז אם עם אחר זה בכלל נראה בלתי אפשרי. אבל אולי בכל זאת נגיד לילדים שלנו שאנחנו לא הצלחנו אבל אולי הם לילדים שלהם יתנו עולם טוב יותר.
השבמחקתודה על המחמאה.
השבמחקמאוד מעניין אותי לשמוע מה נקודת המבט שלך. גם את אמרת לילדה שלך שאולי היא לא תלך לצבא? מתי הבנת שזה לא יקרה?
אנחנו אומרים לילדינו וכעת גם לנכדינו שהלוואי ולא ילכו לצבא, אבל כולנו מבינים שזאת התקוה שלנו ולצערנו הרב היא לא תתממש ( אולי פעם בעוד הרבה הרבה זמן...)
השבמחקהו הו אני בן אדם מאד מפוכח בנושאים האלה. מעולם לא העזתי לחלום שלא יהיה צורך בצבא.
השבמחקקבלתי בשמחה ובברכה את הסכם השלום עם מצרים, אבל חששתי שעם מותו של סאדאת הוא יתמוסס (וכעת חוששת לכך עם סילוקו של מובארק) וכנ"ל לגבי ירדן. את "הסכם ההבנות" עם הפלשתינאים קבלתי בהרבה תקווה מהולה בפסימיות, שלצערי הוכיחה את עצמה.
חייבת לומר שדווקא בתי תמיד היתה הרבה יותר אופטימית ממני (אני מרכז מאד ממורכז והיא נוטה הרבה יותר שמאלה).
צר לי אם אני מצטייר ימני מידי, אך כפי שאני רואה את המפה היום, אחרי שכבר עשו כתבות נהדרות על זה שבשני הצדדים עושים את הדברים האלה למען הילדים שלהם. אמונה בדו קיום בתקופת חיינו נראה לי כמו שמאל רדיקאלי. תחילה אנחנו צריכים הפרדה - גם בשבילנו וגם בשבילם, לא להיות העם הכובש. לתת לדור שלם לגדול שם בלי לראות חיילים ומתקפות, שמדינת ישראל תהיה בשבילם משהו שקיים אי שם, מעבר לגבולותיהם כפי שיקבעו בכפייה כנראה עליהם ועלינו. וכמה זה קל? שזה כבר מספר שנים גדלים פה ילדים שהם דור של גראדים, שעוד לא יודעים למה וכמה הם שונאים פלשתינאים כי הפחד עוד לא התחלף בהבנה בוגרת של המצב.
השבמחקאת מדברת על הילדים שלנו שלא ילכו לצבא, אני מדבר על ילד בן 3 שמעדיף לישון בחדר של אחותו הטריה, למרות שהכינו לו חדר ממש יפה דלת אחת ליד, וכל זה רק בגלל ש "ואם תהיה בלילה אזעקה". הילד הזה גר בעיר החמישית בגודלה בישראל. אז לשאלתך, לפני שהילדים שלי ידברו על שלום, הייתי מעדיף לדעת שהם יכולים לישון בשקט. יש כאלו שמאמינים שזה יקרה רק כשיהיה שלום אמיתי, אחרים מאמינים שבשביל זה צריך למחוק את עזה. הייתי מעדיף את הראשון...האם זה אפשרי? קשה לי להגיד שכן.
ימני אמיתי לא יגיד שצריך להפסיק להיות עם כובש. אתה צודק שבימינו רק השמאל הקיצוני ההזוי עדיין מאמין בדו קיום בדור הזה.
השבמחקשלום לא חייב חיים ביחד. לא חייבים לנסוע לנגב חומוס בדמשק, מספיק לדעת שהם לא ישלחו מרצחים אלינו. המטרה היא לא רק שהילדים שלנו יוכלו לישון בשקט, בשביל זה מספיק צבא חזק. המטרה היא גם שההורים שלהם יוכלו לישון בשקט וגם ההורים של החיילים. אני רוצה להאמין שאפשר להגיע לשקט הזה גם בלי למחוק את עזה. אם צריך להפריד אז שתהיה הפרדה מוחלטת אנחנו כאן והם שם. על החומוס בדמשק אני מוכנה לוותר,בעיר התחתית של חיפה יש חומוס לא פחות טוב.
פוסט יפהפה ומרגש. המלצתי.
השבמחקנפרדתי מבעלי לפני שלוש שנים. לא הייתה תקשורת בינינו. יעצו לי על ידי משפחות וחברים לשחרר את השכוח מהנישואים ולהמשיך הלאה בחיי. לא רציתי להתחתן עם מישהו אחר כי עמוק בפנים אני עדיין אוהב את בעלי. סבלתי כל כך מכאבים ובלבול שקראתי המלצה באינטרנט על איך ד"ר אלאבה איחד מחדש נישואים שבורים בעזרת כוחותיו הרוחניים. המשכתי לקרוא כל כך הרבה המלצות על איך הוא עזר לשים קץ לגירושים ולשקם את אהוביהם לשעבר של אנשים ואמונתי התחדשה. אני צריך ליצור קשר עם ד"ר אלאבה מיד כעבור כמה דקות הוא ענה לי ונתן הנחיות מה לעשות, לאחר שעמדתי בדרישה הנדרשת יומיים לאחר הטקס, הכישוף שינה את חיי סביב בעלי לא ליצור איתי קשר יותר מזה. שנתיים התקשרו אליי באמצע הלילה בוכה והתנצלות שזו עבודת השדים, אז אני עדיין נדהם מהנס הזה אז אני סולח לו. עכשיו הנישואים שלי מאוזנים. טקס ד"ר אלאבה עבד מצוין והנישואים חזקים יותר מבעבר, ושום דבר לא יכול להפריד בינינו שוב. ביקרתי בכל כך הרבה אתרים שחיפשתי עזרה, זה היה חסר סיכוי עד שהתחברתי לד"ר אלאבה, הגבר האמיתי שעזר לי לשחזר את הנישואים השבורים שלי אם יש לך בעיה דומה בנישואיך, אתה רוצה שבעלך או אשתך יאהבו אותך שוב. , יש לך מישהו שאתה אוהב ואתה רוצה שהוא יאהב אותך בתמורה, יש לך אתגר בחיים שלך, תבנית הלחש של ד"ר אלאבה היא הפתרון והתשובה לבעיה שלך, וואטסאפ / ויבר עם מספר הטלפון שלו: +1(425) 477-2744, צור איתו קשר עוד היום על ידי שליחת אימייל אל dralaba3000@gmail.com. אל תיתן לאף אחד לקחת את בן/בת הזוג שלך ממך.
השבמחק