יום רביעי, 11 באוקטובר 2017

אין על האדיבות של האמריקאים

אתמול קיטרתי על האבטלה לזמן לא ידוע, היום בבוקר בדקתי את סטטוס הבקשה שלי וקיבלתי בשמחה את ההודעה שהאישור בהנפקה וישלח בדואר. מנסיון איתם הוא יכול לנדוד שבוע בדואר, אבל לפחות אני יודעת שיש אישור ושהוא יגיע מתישהו. גם טוב. רק כדי להיות בטוחה בדקתי שוב ושוב את הססטוס באתר, לא השתנה. 


באתר של רשות ההגירה (שמטפלים גם באישורי עבודה) יש עוזרת וירטואלית שקוראים לה אמה. שלשום כשהייתי מתוסכלת החלטתי להתקשר למספר טלפון של הרשות, אולי אם אני אנדנד מספיק אני אצליח לקבל איזו הערכת זמן או רעיון איך לקבל אישור זמני, אבל לדבר עם נציג שירות אמריקאי זה מועיל פחות מאשר לדבר עם העוזרת הוירטואלית. על כל שאלה ששאלתי נציגת השירות פשוט הקריאה לי את מה שכתוב באתר ואחר כך שאלה אותי שאלות על זמנים שבדיוק לפני רגע היא הקריאה לי את התשובה עליהן. 


 


בארץ אוהבים לדבר על כמה אמריקאים הם מנומסים ושירותיים. הם בהחלט מנומסים. אני יכולה לצעוק, להתחנן, לנדנד, להתעקש והם ימשיכו לענות בנימוס ולהתנצל על כך שמבחינתם אני יכולה ללכת לחפש, בבקשה. מבחינת שירותיות, מכירים את אלקסה, סירי או אוקי גוגל? כל אחד מהם הרבה יותר מועיל מנציג שירות אמריקאי. עם אלקסה לפחות מרגישים שהיא רוצה לעזור ומתוכנתת לנסות להבין מה רוצים ממנה. נציג שירות אפילו לא ינסה להבין מה רוצים כי זה לא מעניין אותו, הוא פשוט יקריא מה שכתוב לו בפרוטוקול ויחזור על זה 20 פעמים אם יהיה צורך. ויתנצל כל פעם שמתעצבנים עליו, ועוד פעם יתנצל על זה שהוא שם אותכם על המתנה בזמן שהוא מתקתק את הנתונים שלכם לטופס ממוחשב שברור לכם שיעבור לסל האשפה ברגע שתסתיים השיחה ושוב יתנצל על זה שהוא חוזר על אותן שאלות שעניתם עליהן לפני רגע כי המחשב מבקש אותן שוב והנציג לא מסוגל לזכור או לבדוק מה הוא כתב או הקריא לפני רגע. והכי חשוב, אחרי שעה של עצבים שבה הנציג הבהיר שוב ושוב שאין לו שום כוונה לעשות משהו בשבילכם היום, בסוף כל שיחה תבוא השאלה is there anything else I can do for you today? ולא, להגיד "כן, אתה יכול לעזור לי" לא יעזור. הוא יתנצל שוב שלא בז**ן שלו לעזור ויחזור שוב ושוב על השאלה עד שתסכימו להגיד שלא, אין עוד משהו שהוא יכול לעזור בו היום. תודה.

יום שלישי, 10 באוקטובר 2017

תכלה שנה נוספת וקללותיה

עוד שנה עברה. 


מזמן לא עדכנתי כי נמאס ולא מעניין ומיותר וסתם ומדי פעם מתחשק לכתוב שוב אבל אז אני מגיעה לכתוב ולא בא לי יותר. אבל עכשיו אני שוב מובטלת ויש לי הרבה זמן אז יאללה, זה יעסיק אותי עד לשיעור זומבה.


אז נשארים פה עוד שנה. אחרי ויכוחים ואיומים שאם הבחור לא יועיל בטובו להחליט סופסוף מה הוא רוצא אני אפסיק לחכות ואחזור לארץ בלעדיו הוא הואיל בטובו להחליט שהוא רוצה להשאר ואפילו להוציא את הטפסים הדרושים. משוכנע שארבעה חודשים זה מלאאאא זמן הוא לקח את הזמן שלו לארגן את הטפסים ואז להביא אותם הביתה כדי שאני אוכל לשלוח למשרד ההגירה כדי לחדש את אישור העבודה. רק ששלושה חודשים מראש לחדש את האישור זה בכלל לא מלא זמן וככה יצא שכבר שבוע וחצי אין לי אישור עבודה והבקשה שלי מחכה איפשהו במשרדים שלהם וכבר ממש לא נעים לי במצב הזה. בעבודה אמרו שמבינים שיש עיכובים בכל מה שקשור להגירה ושהם באמת לא רוצים לפטר ומחכים לי אבל כמה כבר אני יכולה לשבת בבית ולהגיד שאני בודקת בכל יום ואין לי מושג מה קורה. וכמובן שאין עם מי לדבר בהגירה. אם לפחות הוא היה אומר בואי נהפוך את החופשה הכפויה שלך לטיול, אבל בדיוק עכשיו הוא עסוק כי הוא נוסע לכנס בצרפת ולכן חייב לעבור גם בארץ לחדש את הויזה ואם הוא כבר בארץ אז באמת כדאי שיעשה כמה הרצאות שיכירו אותו, אז הוא דיבר על זה הרבה אבל רק עכשיו הוא פתאום נזכר שאולי באמת כדאי להכין איזה הרצאה. אז הוא עסוק. 


הוא עסוק ואני בבית מובטלת. שוב מנסה להעסיק את עצמי, שוב מנסה להנות מהשקט, מהרוגע, ומשתגעת. מנסה לא להתעצבן עליו, אבל תקועה עם ההרגשה המעצבנת שהוא שוב שוכח שיש עוד מישהו שתלוי בהחלטות שלו ובעיכובים שלו. ותוהה לעצמי למה אני לא לוקחת את עצמי וחוזרת הביתה לבד. אם כבר להיות לבד, לפחות במקום שבו אני מבינה את השפה. 


 


הפוסט הזה היה אמור להיות אופטימי, לסכם שנה קצת פחות גרועה מזו שלפניה. אבל בסוף יצא כזה. כנראה בגלל זה לא בא לי לכתוב יותר.