יום רביעי, 30 בינואר 2019

לא יודעת אם הזכירו את זה בארץ, אבל ממש קר אצלנו

מנהל הסניף בשיקגו הודיע שאף אחד לא צריך לבוא למשרד היום, זה יום wfh רשמי (לא שמישהו התכוון גם ככה לבוא למשרד).
החימום שלנו עובד על שילוב של מזגן וגוף חימום ועיקרון העבודה שלו הוא שהוא שואב את האוויר מהחלל, מחמם אותו ומוציא חזרה, ככה שכדי שהוא יצליח להתמודד עם קור כזה היינו חייבים להשאיר אותו דולק כל הלילה, מה שיבש לי את הנשמה. כרגע אפילו מרגיש לי טיפה חם מדי אבל אני מפחדת לכבות אותו כי אז הוא לעולם לא יצליח לחמם את הדירה שוב. אז הרטבתי את השיער (שהתייבש תוך שניה), פיזרתי מגבות רטובות (כנל) והשארתי ברז מטפטף על מגבת בתקווה שיעזור להפיץ לחות. עדיין יבש פה. בנוסף, כל דבר שאני נוגעת בו, אפילו מים זורמים, מחשמל אותי.
אבא שלי שאל אותי איך מתמודדים עם הקור. אתמול התשובה שלי היתה כזו: מכנסי נילון עם בטנת פליז, מגפיים של קולומביה עם סוליה עבה וריפוד, חולצת טריקו דקה (כי בפנים תמיד חם, בעיקר עם מכנסיים כפולים), מעליה גקט ריצה שקיבלנו מהחברה החדשה, מעליה מעיל חם מאוד, כפפות עבות ובכל זאת ידיים לא יוצאות מהכיסים, מחמם צוואר פליז, כובע צמר עם בטנה, מעליו כובע של המעיל. ואחרי כל זה משתדלים לא להיות מחוץ למקור חימום כל שהוא יותר מ10 דקות.
היום התשובה שלי היא לא מוציאים את האף מהבית.

יום ראשון, 13 בינואר 2019

השלמת פערים

אז עכשיו אחרי שסופסוף הבאתי את עצמי לחזור לכתוב פה, לא יכלתי להתעלם מהנקודה הארונה שעדכנתי בה ומאז השארתי את הסיפור פתוח. אז הנה סוף הסיפור אם זה מעניין מישהו, וגם אם לא, שיהיה לי למזכרת.

מארועי הפרקים הקודמים: לחברה נגמר הכסף. חברה גדולה שקלה לקנות, הטיסה את כולם לסן פרנסיסקו לראיונות ואז ביטלה. 

מה קרה מאז:
שתי חברות אחרות התעניינו, לא מהגדולות אבל כן מהשמות הידועים בתחום הספציפי והלא ממומש שבו אנחנו נמצאים. מאחת החברות החברות שלחו את הסמנכל שנראה מאוד מעוניין, אחריו בא המנכל שנראה יותר מהוסס אבל חיובי והחברה החליטה לעשות צעד של רצינות ולהחתים את המנכל שלנו על הסכם בלעדיות שבו הוא מתחייב לא להציע את החברה למכירה לאף אחד אחר עד שהחברה המתעניינת תצליח להזיז עניינים ובינתיים החברה המתעניינת תשלם לנו משכורת. ככה קיבלנו מהם משכורות על מאי ועל יוני, כשבכל הזמן הזה המנכל מושך אותנו בלשון ומשנה את נושא השיחה כל פעם שמנסים לשאול אותו איפה הוא רואה אותנו משתלבים בחברה שלו.
ואז בסוף יולי, רגע לפני המשכורת, בום. אין עסקה. אין משכורת על חודש עבודה. המנכל מודיע לנו בשיחת סקייפ שאנחנו מוזמנים לקחת הביתה מהמשרד מה שאנחנו רוצים, הוא יעשה כל מה שהוא יכול כדי לשלם לנו משכורת על יולי, תודה וסליחה. 
אז עשינו פשיטה על המשרד, כמובן שכל אחד לקח את הנייד שלו, חילקנו בינינו כרטיסי GPU, מעבדים, טלפונים חכמים ומכונות קפה. אני הייתי אמורה לקבל את הנספרסו אבל איכשהו היא לא הגיעה אלי. המנכל ביקש רק שנשאיר את הציוד של ההדגמה, למקרה שאולי ימצא עוד קונה.
תוך כדי הפשיטה קיבלנו עדכון- החברה השניה שהתעניינה באים עוד שבוע לראות את ההדגמה ולדבר איתנו. ועוד חברה שלא שמענו עליה עד היום אבל גם בתחום, יבואו יומיים אחרי.

בינתיים אנחנו בבית, אין עבודה, אין יותר מדי מה לעשות חוץ מלהתבאס מהחיים. ולתכנן טיול לאלסקה, כי אם אין לי יותר משכורת מה יהיה יותר הגיוני מאשר להוציא המון כסף על חופשה יקרה. 

אחרי שבוע החברה הקטנה שהתעניינה הגיעו לראות הדגמה ולדבר עם האנשים (שבאופן מפתיע וקצת מעודד לא מצאו עבודה, מעודד מבחינתי כי זה אומר שלא רק לי קשה, באמת השוק פה קשה). אחרי כמה ימים שמו את כולנו על מטוס לסן פרנסיסקו להדקורטר של החברה. ביום הראשון של הביקור הודיעו לנו שכרגע לכולנו מחכה הצעת עבודה במייל עם 10% העלאה לעומת השכר הקודם שלנו בחברה. אם כולם יחתמו (לחץ קבוצתי) ואם המנכל יסכים למכור את הIP וכולנו נחזיר את כל הציוד שלקחנו מהמשרד אז יש לנו עבודה באותו מקום, אותו מוצר, יותר משכורת. 
עד סוף השבוע כולם חתמו.שבוע אחרי קיבלנו את משכורת יולי וחתמנו על אישור שהחברה הישנה לא חייבת לנו יותר כלום (אף אחד לא חשב על זה באותו רגע שבעצם לא קיבלנו פדיון ימי חופש). יום למחרת קיבלנו הודעה שהעסקה הושלמה וביום שני כולם מוזמנים חזרה למשרד (ביחד עם כל הציוד, כולל הנספרסו שעדיין לא הגיעה אלי). כולם ענו להודעה באיזה יופי, אני עניתי שאיזה יופי, אני בחופש עד שבוע הבא. ואז שכחתי מהכל באלסקה.

לסיכום, אחרי חודש מלא תהפוכות, הכל חזר אל מקומו. גם הנספרסו.

ורק כדי לסיים בנימה טובה, המנהל של הסניף בשיקגו, שבמהלך כל הבלאגן היה היחיד שמצא משהו אחר ולכן לא חזר לעבוד, בא לבקר והביא איתו רכילות מעניינת. החברה שמשכה אותנו 3 חודשים  ואז זרקו אותנו, מסתבר שהמנכל לא באמת היה בעניין והוא זה שהפיל את העסקה. בערך חודש אחרי החברה שלו עברה צמצומים משמעותיים, סגרו את כל מחלקת הפיתוח שלהם בארהב ומועצת המנהלים פיתרה את המנכל (זה שהפיל את העסקה) ומינתה במקומו את הסנמכל (זה שממש רצה את העסקה). הא הא. 

יום שבת, 12 בינואר 2019

טוב די עם זה

משהו התקלקל בשבועיים האחרונים.

עדכון לגבי הפוסט הקודם וסליחה שלא עניתי על התגובות, איכשהו בחודשים האחרונים משהו בבלוג הזה פשוט דחף אותי החוצה. כל פעם שרציתי לכתוב משהו, פתחתי את החלון, השארתי אותו פתוח על עריכה, כתבתי אולי משפט אחד וסגרתי. 
בכל מקרה, איך נסגר העניין- רבנו קצת על הנושא וסיכמנו שבהתחלה הוא יהיה אצל ההורים שלו ואני בקיבוץ. בשבוע הראשון הוא היה עסוק בראיונות וההפרדה היתה טובה- לו היה את המקום שלו להיות לחוץ ולי היה זמן לפגוש את כל מי שרציתי לפגוש. אחרי שבוע נמאס לו מההורים וגם הוא הבין שלא באמת אפשר לסמוך על הזמינות של הרכב שלהם אז הוא הסכים להצטרף אלי ושכרנו רכב. עד פה הכל בסדר.

אז מתי התחיל הנאחס? 
הראיון לויזה באופן מפתיע עבר בשלום. אמנם בתיאוריה ידעתי שלא אמורות להיות בעיות כי בזמן האחרון הם הפסיקו לעשות בעיות לאנשים כמוני, מישהי במצב בדיוק כמו שלי קיבלה ויזה בלי בעיה, אבל זה אני אז הייתי בטוחה שלי יהיו בעיות. דווקא איפה שציפיתי לא היתה בעיה. 
גם בטיסה לארץ לא היתה בעיה. למרות שהזמנו כרטיסים בנפרד הצלחתי לתפוס לנו מקומות ביחד ואפילו במעבר. אמנם היה לנו קונקשן של שעה ו45 והטיסה הראשונה איחרה בשעתיים, אבל אפשר לסמוך על חברת תעופה פולנית וגם הטיסה השניה איחרה בחצי שעה ככה שאפילו חיכינו בשדה. 

הנאחס הראשון היה ביום האחרון בארץ. באתי להחזיר את הרכב, 100 מטר לפני המגרש, 100 מטר! עוצר אותי שוטר על פניה לא חוקית. פניה שעשיתי לפי הוראה של הוויז. ועוד הרבה אנשים לפני ואחרי עשו. שלושה שוטרים עמדו שם ועצרו את כל מי שפנה שם. דפקו קופה באותו יום. העיקר בדוח שלו השוטר כתב "עמדתי לי והשקפתי על התמרור שאומר שאין פניה כשלהפתעתי הרכב המדובר ביצע פניה לא חוקית". עלק להפתעתי. היו לו כל כך הרבה הפתעות כאלו באותו יום, פלא שלא חטף התקף לב. 

ואז הגעתי לארהב. או יותר נכון לכניסה לארהב, שם נמצא האימיגרישן. לא ברור לי איך אבל תמיד כשאני מגיעה לאימיגרישן בסוף אני מוצאת את עצמי האדם האחרון שעובר בשער. גם הפעם עמדתי בתור שזז הכי לאט וכשהגעתי לפקיד היה ברור לי למה. הפקיד הסתכל על הויזה ושאל איפה בעל הויזה הראשי. עיפה ומטושטשת לא חשבתי בבהירות ועניתי שבארץ, יגיע עוד שבוע. הפקיד אמר לי "הוא צריך להכנס לפניך". ניסיתי להסביר לו שהוא כבר נכנס בעבר, כמה פעמים, שנינו נכנסנו, אבל פקידים אמריקאים- ברגע שהוא החליט שיש בעיה זהו, אין מה לדבר. שלח אותי לבירור נוסף אצל קצין הגירה. 20 דקות על חיכיתי על ספסל בחדר צדדי שאליו שולחים את כל המבקרים הלא רצויים. למזלי קצין ההגירה היה מספיק נחמד להגיד לי ברגע שהתישבתי מולו שהכל בסדר במסמכים שלי והוא לא מבין למה שלחו אותי לשם. ואז ניהל איתי סמול טוק בזמן שהוא מתקתק דברים במחשב, מה אני עושה בחיים, מה קורה בישראל, האם אני מאמינה שיהיה שלום במזרח התיכון. אחרי 14 שעות טיסה, ישיבה של 20 דקות על ספסל לא נוח בזמן שאני מעבירה סרטים על איך הולכים לשים אותי על מטוס חזרה והוא שואל אותי על שלום במזרח התיכון. בתשובה פשוט נשפכתי מצחוק.

הלאה. יום שני, הבאתי חזרה מהעבודה את העציצים שנראו קצת עצובים. הגעתי הביתה עם קופסת קרטון גדולה, שמתי את העציצים במקום, השקיתי אותם ונזרקתי על הספה. אחרי שעתיים בערך רציתי לצאת לקנות כמה דברים. באתי לקחת את הארנק של הטלפון ואין טלפון. הפכתי את הסלון, הפכתי אותו שוב, הבנתי שאני רק הופכת חזרה דברים שכבר הפכתי אז סידרתי את הסלון ואין טלפון. ניסיתי להתקשר לעצמי בהנגאאוט, למרות שהמכשיר על שקט ניסיתי לשמוע את הרטט ואין קול. רציתי להתקשר לעצמי רק כדי לדעת אם הטלפון עדיין בחיים ואז הבנתי שאין לי ממי לבקש להתקשר אלי. הבנזוג בארץ וכל החברות שהיו לי פה עזבו. יש רק חברה אחת שהיא לא בדיוק חברה וגם לא דיברתי איתה כמה חודשים מאז שהיה לנו איזה תאקל בוואטסאפ. הרגשתי כל כך לבד וכל כך מיואשת באותו רגע. יצאתי החוצה, הלכתי חזרה לתחנת אוטובוס, המקום האחרון שבו אני בטוחה שהוא עוד היה עלי ולא ראיתי כלום. חוץ מניידת משטרה שבאה לאיזה בחורה שישבה במרפסת, אבל זה לא מראה נדיר אצלנו. 
בסוף הבנתי שאין טלפון וכדאי שאני אנסה לפחות לנתק אותו מהחשבון גוגל וגם אבדוק את החשבון אשראי כדי לדווח על אבדן הכרטיס ברגע שאני אראה פעולה חשודה (אין לי כרטיס ספייר אז העדפתי להמנע מזה כמה שאפשר). חיפשי במחשב איך לנתק את הטלפון מהחשבון גוגל ו-וואלה, בעזרת גוגל אפשר לאתר את המכשיר. נו מטומטמת, ברור שגוגל יודע איפה הטלפון שלך, גוגל יודע הכל עליך, למה לא חשבת על זה קודם. לחצתי על אתר את המכשיר שלי, והוא אותר בבניין. אנחת רווחה, לפחות לא גנבו אותו. לחצתי על הכפתור שגורם לטלפון לצלצל גם אם הוא על שקט, עדיין אין קול. לקחתי את הטאבלט וירדתי ללובי, עמדתי ליד הכניסה והפעלתי את הצלצול, איזה אושר, שמעתי צלצול מתוך המשרד של השוער שכמובן היה סגור ונעול בשעה כזו אבל לפחות ידעתי שהטלפון שם. 
בבוקר דבר ראשון אחרי שצחצחתי שיניים ירדתי לקחת את הטלפון, אבל המשרד היה סגור עם שלט תיכף אשוב. עליתי למעלה, שתיתי קפה, התאגנתי וירדתי שוב, הפעם איש האחזקה אייש את המשרד ובאושר רב קיבלתי את הטלפון שלי חזרה. שוב עליתי למעלה, סיימתי להתארגן וירדתי, הפעם היתה במשרד השוערת הקבועה ששמחה מאוד שקיבלתי את הטלפון שלי וסיפרה לי כמה היא דאגה כשראתה את המכשיר במשרד (השוער של הערב השאיר אותו שם) ואיך היא ניסתה להשיג אותי ואפילו שקלה לבוא לדפוק לי בדלת של הדירה. חמודה, לפחות למישהו היה אכפת לעזור לי. 

נקסט, שישי בבוקר, תור למרפאה. לא נדבר על זה שאני צריכה להתחיל סבב והמרפאה לא מצליחים לקבל אישור מהביטוח, סבב שלא מצליח אפילו להתחיל זה לא דבר חדש אצלי. אני יוצאת מהדירה ומזמינה ליפט (כמו אובר אבל עם פחות וייב שלילי) מתוך הנחה שיקח לו כמה דקות להגיע, אבל דווקא היום האפליקציה מוצאת נהג שנמצא ממש ליד. אז צריך להגיע תוך דקה למטה וכמובן שהמעלית לא זזה. ירדתי 6 קומות בגרם מדרגות קטן וגורם לסחרחורת. מחתילים לנסוע, הכל בסדר, אוספים עוד נוסעת, מגיעים לעיר, מורידים את הנוסעת, ממשיכים ובום! תאונה. אני בסדר, דפיקה קטנה ברכב, מחכה שהנהג יחליף פרטים עם הנהג השני ונמשיך ליעד, אבל הם מתחילים להתווכח ואחרי 10 דקות הנהג מתנצל ומבטל את הנסיעה. אמצע העיר למצוא אובר או ליפט זה בלאגן, הג'יפיאס לא עובד, הנהג אף פעם לא מגיע למקום הנכון, נסיתי כמה פעמים, בסוף ויתרתי ונסעתי ברכבת. הגעתי למרפאה בחצי שעה איחור. ואז חיכיתי עוד חצי שעה לבדיקות. בערב קיבלתי אימייל מסוכנות הביטוח של ליפט, רוצים שאני אצור איתם קשר כדי לתת להם פרטים על התאונה בתור הנוסעת. מזל שסופשבוע, הם יצרו קשר בחזרה רק ביום שני ואני אוכל להגיד להם בכנות שאני לא זוכרת כלום. 

סופשבוע שלוג, המגפיים שלי חורקות, אני מפחדת לצאת מהבית.