יום שלישי, 16 בינואר 2018

המשך מעקב

יום שישי
הליכון- V, קיטורים- לא נרשם משהו משמעותי
משהו יפה- מספיק חם ללבוש שמלה. שמלת צמר עם גרביוני צמר וגרביים עד הברך, ובגלל שהמעיל ארוך אז בעצם ברגע שאני יוצאת מבניין לא רואים שאני לובשת שמלה ובעבודה כולם תקועים בעצמם ולא שמים לב מה אני לובשת, אבל אני יודעת שאני לובשת שמלה וזה נחמד.

יום חמישי
עיפה מדי ואין לי כוח לשטויות שלי.
וי על 30 דקות על ההליכון פלוס הליכה מהמרפאה לעבודה  בבוקר ומהעבודה לאוטובוס.
קיטור-  ביום שבת אני צריכה להגיע למרפאה לבדיקת דם בשמונה וחצי בבוקר. בשבת. כמות הזריקות היומית עלתה ל-3 והבטן שלי מתחילה להיות קשה, מה שהופך את הזריקות לממש כואבות.
משהו יפה- האחד ממש משתדל לתמוך וזה כל כך חמוד מצידו.

יום רביעי
לזוז- 30 דקות על האליפטי. השכנה הצטרפה להתחלה אז חצי מהזמן דיברנו וחצי שני ראיתי סדרה. החצי השני היה יותר קל.
קיטור- חשבונות, ביוקרטיה של מיסים, הבטן שלי מתחילה להתמלא סימנים כחולים ואנחנו רק בהתחלה, לא רוצה לדעת איך היא תראה עוד שבוע.
משהו יפה- הימים מתארכים ויצאתי היום מהמשרד בדיוק בזמן לראות את השמיים ורודים. וגם הטיילת של הנהר יפה בזמן המעבר לחושך. הראיתי למנהל שלי את התמונות מהסופשבוע והוא ממש התלהב מהן. אמר שאני צריכה לפרסם אותן.

todo list- קיבלתי ושילמתי את החשבון של המרפאה. סרקתי ושלחתי לדבר הזה של המס.
שלחתי מייל לאחות הקבועה של הרופאה שאני קצת (מאוד) לחוצה מהכמות של הורמונים. היום בבוקר הרופאה התקשרה אלי להרגיע אותי שאני הבנתי לא נכון את האחות והיא לא באמת מנסה להרוג אותי (אולי לא בדיוק במילים האלה). המינון שהיא רשמה לי מקובל בארצות הברית, מתחילים עם מינון הכי גבוה ויורדים לפי הצורך. הם לא מאמינים בגישת לאט ובזהירות. המינון הכפול של הזריקות של שבוע הבא נועד למנוע גירוי יתר כתוצאה מהמינון המטורף של השבוע. אפשר להגיד שאני טיפה יותר רגועה עכשיו.

חלום מטריד- חלמתי שאני יושבת עם אמא שלי והיא מתחילה לספר לי על משהו שקרה לאבא שלי אבל אז גולשת לדיבורי צד ושואלת אם אני זוכרת את הפעם ההיא שאבא נסע באוטובוס ואיזה משהו ואני קטעתי אותה בגסות (בדיוק כמו שקטעתי את זאת שהתקשרה אתמול) שכן כן, אני זוכרת, למרות שלא זכרתי, ומה קרא לאבא. מכל הקשקושים שלה בסופו של דבר אני מבינה שהוא במצב קשה, אולי מת, לא ברור מה קרה, כנראה לא התאבדות ואני מתחילה לחשוב שאולי זה כן התאבדות ואולי זה בגלל שאמרתי לו שלא היה צריך להעביר לנו כסף לחשבון בנק (בעולם האמיתי, לא בחלום, הוא העביר לנו כסף ואני התלבטתי אם להגיד לו שהיה עדיף שלא יעשה את זה כי IRS וזה, אבל לא אמרתי כלום, אבל בחלום כן אמרתי לו) ואולי בגלל זה הוא הרגיש מיותר. בכל אופן התעוררתי הם הרגשה רע עם עצמי ועצבנית על אמא שלי.
הקטע הוא שבחלום לא אמא שלי ולא אבא שלי לא התנהגו כמו שהם במציאות. אני צריכה להתקשר לאבא שלי יותר. תזכירו לי בסופשבוע.



יום שלישי
להזיז את עצמי- ממשיכה ללכת ברגל מהעבודה לאוטובוס. מזג האויר מתחמם ו6- זה בכלל לא קר כשלובשים מספיק. 
30 דקות הליכה מהירה על ההליכון עם נטפליקס, הורדתי מראש פרקים ראשונים מכמה סדרות לראות מה יתאים לי, הסדרה הראשונה שבדקתי היתה מתאימה אבל הפרק רק 20 דקות ולא רציתי להפסיק, למרבה הפלא הויפי עבד מספיק לראות עוד חצי פרק. כשחזרתי הורדתי את כל העונה.

הוצאת קיטור התקשרו מבית המרקחת בדיוק בזמן שהלכתי בחוץ. זאת אומרת שהייתי צריכה להוציא ידיים מהכיסים ולהוריד את כיסוי הפנים מהפה. 6- זה לא מספיק חם בשביל זה. 
משהו, סיפור, לא משנה, תרופה מוכנה להזמנה בשבילי, מתחילה להקריא לי את ההוראות מהרופאה. אני קופאת מקור קוטעת אותה בגסות, כן כן אני יודעת מה עושים עם זה, שואלת אם הביטוח מכסה כי שבוע שעבר הוא לא כיסה. הבחורה מתחילה להקריא לי טקסט כסת"ח שהיא מחוייבת לקרוא לפני שהיא מגיעה לפרטים. אני קופאת מקור אבל יודעת שאם אני אקטע אותה היא תתחיל מהתחלה. אמריקאים. חביבות וחוסר תועלת שעולים לי על העצבים כל פעם מחדש. 

todo list שלא עשיתי- לסרוק מרשם וקבלה על כל התרופות ולשלוח למשהו כזה של מס, לא משנה. לא דחוף, זה יהיה בסדר. שוקלת אם לכתוב מייל לאחות בקשר לכמות המוגזמת של הורמונים. תוהה איך לכתוב בצורה שלא תתפרש לא נכון, כי בכל זאת אמריקאים. 

משהו יפה
שוב שלג. וגם הלכנו הבוקר עם השכנים לאכול בוקר. דרך נחמדה לפתוח את הבוקר. 


יום שני, 15 בינואר 2018

מעקב

כי אם אני אכתוב את זה אולי זה יקרה ואם לא יקרה אתם מוזמנים לנזוף ולעודד
מטרה- להזיז את עצמי כדי לא להשתגע, לפרוק תסכולים, למצוא משהו יפה.

יום שני
להזיז את עצמי- בבוקר אחרי המרפאה ויתרתי לעצמי ובמקום ללכת 15 דקות לקחתי אובר אבל זה לגיטימי כי היה הרבה שלג והמדרכות חלקות. בערב לא ויתרתי על ללכת ברגל.
28 דקות על האליפטי בקצב רגוע עם טאבלט, חצי מהזמן מנסה להתחבר לוויפי הדפוק של הבניין, בחצי השני אחרי שוויתרתי קוראת ספר באפ. בדקתי, אפשר להוריד סדרות בנטפליקס ולראות באופליין, ינוסה מחר.
תסכולים- אני חושבת שהרופאה החדשה מנסה להרוג אותי. הכמויות הורמונים שהיא רשמה לי יכולים לגרום לגבר לבייץ. רק קיבלתי את החבילה מהבית מרקחת, איבדתי הרצון לחיות. שקלתי להשאיר את הקופסה הריקה בחוץ, אולי איזה הומלס יוכל לגור בתוכה.
האחות שהתקשרה לתת הוראות העלתה לי את הסעיף. כמו כל האמריקאים ראש קטן, לא מוכנה להגיד כלום מעבר למה שאני צריכה לדעת עכשיו. הייתי צריכה לסחוט ממנה בכוח מידע, פשוט לעבור תרופה תרופה ולשאול למה ומתי. וכמובן שאם מוציאים אותם מהתבנית הם מאבדים את זה, אז שאלתי אם אפשר את הזריקות בבוקר ולא בערב אז כמו כל נציג שירות אמריקאי ששואלים אותו שאלה שהוא לא יודע אמרה שבטח, אין בעיה, ורק כשהתחלתי לשאול עוד שאלות הבנתי לבד שיש בעיה למרות שהדפוקה לא היתה מוכנה להודות שזה בעיה. כנראה שאפשר להתמודד עם העניין אבל זה יצריך אותי להציק לרופאה ולא נראה לי שזה כדאי. גם ככה היא מנסה להרוג אותי.
משהו יפה- האחד קנה לי לינדט salted caramel. למרות שהוא לא מת על salted caramel הוא יודע שאני אוהבת את זה. חוץ מזה שלג זה דבר יפה ואחרי שמתרגלים אליו זה גם לא כל כך נורא. המסלול של הנהר יפה בשלג.   
בוצע בtodo list- תשלום לבט"ל. אבא אחד למד לשלוח את המכתבים שהאחד מקבל ישירות אלי למייל. לפחות הוא מבין שמי שמטפל אצלנו בנושאים האלה זה אני. 

יום ראשון, 14 בינואר 2018

סופשבוע קפוא

היו כמה ימים חמים והשלג נמס אבל אז הגיע סופהשבוע.

אז ביום שבת הלכנו לבריכה שמאחרי המוזיאון לבדוק עם עדיין קפואה. לא העזנו לבדוק אבל נראה שהקרח היה מספיק עבה ללכת עליו.



בראשון הלכנו לאגם לבדוק אם הוא קפוא. האגם עצמו לא קפא אבל כל המסביב קפא בצורה עוצרת נשימה. כנראה שהיו גלים מטורפים שפשוט קפאו ברגע שהתנפצו.








יום שלישי, 9 בינואר 2018

באמצע היום

סתם בזמן גלישה בפייסבוק רואה פוסט של מישהו. זה אפילו לא מישהו שאני בקשר איתו, מאז תואר ראשון דיברנו אולי 5 פעמים, אני חברה שלו בפייס רק בגלל שהוא חבר של האחד. 
מאז שאנחנו חברים הספקתי לראות בפייס שלו שהוא התגרש (לא מבינה את העניין של לפרסם גירושים בפייס, מה זה עניינם של כל מיני... לא משנה)  והאחד העיר על זה שחבל, אשתו היתה בחורה נחמדה וזה קצת עצוב שאנשים בגילנו מתחילים להתגרש. שאלתי אותו אם הוא לא חושב שגם אנחנו בדרך לשם. לא הגיב. 
אחר כך חבר משותף סיפר לו שהרקע לגירושים זה אי הצלחה לעשות ילדים והאחד שוב דיבר על זה שזה עצוב והוא יודע שההוא רצה הרבה ילדים. שוב שאלתי אם הוא לא חושב שגם אנחנו בדרך לשם. לא הגיב.
אחר כך ההוא התחיל לפרסם תמונות מטיולים עם החברה החדשה שלו והילד שלה שנראה שמוכן לאמץ את ההוא כאבא מחליף. ואני חשבתי לעצמי וואלה יופי, מצא לעצמו אישה שבאה קומפלט עם ילד, כמה נוח. 
אז היום שם תמונות של הילד החדש שנולד להם. וואלה, שוב יופי. עזב אישה שלא הצליחה להביא לו ילד ולקח אישה עם קבלות על כך שהיא יכולה להביא ילדים והיא אכן עמדה בהבטחה. ואז נפל עלי העצב. הייתי עצובה על גרושתו שמעולם לא פגשתי, זאת שלא הצליחה לתת לו מה שרצה, שעכשיו רואה איך מישהי אחרת עמדה בדרישות. ראיתי את עצמי במקומה, עם תחושת הכישלון הזו, ותהיתי אם יום אחד גם אני אהיה שם, זאת שויתרו עליה כי לא עמדה בדרישות הבסיסיות מאישה בנישואים. 
ובראש שלי שמעתי את האחד, בערב כשישב בספה שלו ויגלוש, תוך כדי יציין שאיזה יופי, להוא נולד ילד, והוא ישמח בשבילו. ולא החלטתי מה אני אענה לו, אם אני אתעלם או שסופסוף אני אפתח את הריב הזה שיושב לי בראש כל פעם שהוא מדבר על זוגות אחרים כאילו העניינים שלהם לא נוגעים אלינו, כאילו אנחנו לא בדרך לשם גם כן. 

יום רביעי, 3 בינואר 2018

יצאתי פמיניסטית

כנראה שכל הקבוצות בפייסבוק שאני קוראת מתחילות להשפיע עלי.
לקראת עונת המיסים הבאה עלינו לטובה יצרתי קשר עם רואה חשבון ישראלי שמתעסק עם דוחות מס לIRS, בחור רציני וטוב, אם מישהו צריך המלצות אני מוכנה לתת את השם שלו בתוספת המלצה חמה. אניווי, אחרי ששנה שעברה דיברתי איתו והעצה שלו היתה בגדול אם את רוצה לשלם לי את יכולה אבל לדעתי לא תהיה לך בעיה להסתדר לבד, השנה המצב שלנו הרבה יותר מסובך ואפילו הוא הודה שכדאי מאוד שנשכור את שירותיו. אז דיברנו בטלפון והחלפנו תכתובות במייל כשעל כל המיילים אני עושה cc למר בחור וחותמת כמר וגברת 1, למרות שבגוף המייל ברור שאני הכותבת. באיזה שלב הוא ביקש כתובת אימייל אמינה כדי לשלוח לנו קישור מאובטח למערכת שלו. עניתי לו, הפעם בלי cc לבחור ככה שרק הכתובת שלי היתה בראש המייל, שזה המייל שלי לצרכי עבודה והוא מוזמן לשלוח אליו. 
אחרי כמה זמן הוא ענה לי שקישור נשלח למייל של מר בחור.
הפעולה המתבקשת היתה כמובן לבקש ממר בחור להעביר את המייל אלי מכיוון שזו התמודדות קשה מדי בשבילו ואין לי כוח לקיטורים, אבל אז כל היום נתקעה לי בראש השאלה למה לעזאזל הקישור נשלח אל מר בחור כשבבירור כתבתי מהכתובת שלי שזו הכתובת המתאימה? בנוסף לכך ששם המשתמש במערכת הוא כתובת המייל שהוזנה וכתובת זו היא הכתובת של מר בחור ולא שלי. 
במובן הפרקטי זה מציק כי אני מטפלת בנושא ואני מעוניינת לקבל את כל העדכונים מהמערכת במיידי ולא דרכו. אבל במובן העקרוני זה גם מציק כי רק אני מטפלת בנושא, רק אני מתקשרת עם הרו"ח אז למה השם של הבחור הוא השם שנבחר לייצג אותנו? ורק אני נכנסת למערכת, אז למה אני צריכה להשתמש בשם שלו? כל ההתכתבויות שלי עם הרו"ח עד אותו רגע היו פורמליות אבל בסוף היום פשוט כתבתי לו ישירות, בלי קשקשת, למה המייל נשלח אל הבחור ולא אלי. 
הוא ענה בקלילות שסתם כי ככה היה נוח, אחרי כמה זמן כתב שישנה את השם ובסוף כתב סליחה, טקט מעולם לא היה הצד החזק שלי. 
אולי יצאתו קצת קטנונית, קצת נטפלת לקטנות. אבל לפחות פיניתי משהו אחד שהציק לי בעין. 

יום שני, 1 בינואר 2018

well played nana10, well played

אז מה היה לנו 
אתר אחד שפעם היה בשיא תפארתו ועד היום נחשב כאבן דרך באינטרנט הישראלי, אבל עם השנים והתפתחות הרשתות החברתיות הפך להיות פחות רלוונטי לרוב האנשים ונשאר מפלטם של אלה שמסרבים לקבל את העובדה ש 1984 זה כבר כאן ועדיין מחפשים לעצמם את הפינה שלהם בעולם הישן. 
ערוץ תקשורת אחד שקנה את האתר כנראה כי רצה משהו יוקרתי, לא השכיל לעדכן ולהתעדכן, לא מעוניין להשקיע באתר הזה אבל כנראה שמישהו שם מפחד להיות זה שסוגר את האור על פיסת נוסטלגיה.
ככה זה עובד כבר כמה שנים: מדי שנתיים-שלוש מודיעים על סגירה. הבלוגיה גועשת, בלוגרים מפורסמים שגדלו בישרא פתאום חוזרים הביתה להביע תמיכה, הגלים יוצאים מגבולות ישראבלוג ובמשך כחודש האתר זוכה לעדנה מחודשת.
סוף הסיפור כל פעם מחדש הוא שהאתר נשאר באויר אבל רמת ההשקעה בו יורדת. מעורכת ירדו לחצי עורכת ואז למישהו מדי פעם מסתכל, השרתים כבר מקרטעים ומדי פעם קורסים ויש תחושה שבכל רגע התשתית יכולה לקרוס לגמרי וכל האתר ילך לתהום הנשיה. אבל מה זה משנה, העיקר ששוב פעם לא סגרו את הבית. 
וככה, לאט לאט, האתר מתפורר וכל סערה שכזו מעלה את כל הבוץ מהתחתית, כל הריבים והאינטריגות עולים למעלה, קרבות וקליקות בין בלוגרים ועוד כמה בלוגרים נוטשים את האתר ומחפשים בית חלופי.

גם הפעם לא סגרו את ישראבלוג. ושוב יש כמה כותבים שמאמינים שהפעם זה יהיה שונה, הם יקנו את האתר ויחזירו אותו לחיים. נראה כמה שנים זה יחזיק הפעם. אני מצידי נשארת פה, נוח לי ויבש.
שתהיה 2018 טובה לכולם