למה

למה. 

למה אני עדיין פה? למה אני יודעת למרות שהוא לא מוכן לדבר על זה שבסוף נישאר עוד שנה. למה אני נשארת איתו. נכון שכבר לא רע לי פה, נכון שלמדתי להנות ולאהוב את העיר. אבל החיים שלי תקועים. זה לא שאני לא נהנית בעבודה, היא סבבה ואני מוצאת את המקום שלי ולומדת הרבה וצוברת ניסיון על הדרך. אבל אין לי לאן להתקדם מפה. פה זה לעשות את אותו הדבר עד שנעזוב ואני יודעת שהמשכורת שלי נמוכה ביחס לתחום וזה קצת אשמתי כי כשהמנכל אמר לי שהתקבלתי הוא שאל מה הציפיות שכר ובכוונה נתתי תחום גדול כדי שלא לדפוק לעצמי וככה בעצם אמרתי לו שאני לא יודעת מה אני שווה. אז הוא הציע לי בדיוק באמצע.

והוא. כבר אין לי כוח לריב איתו. כל שבוע שני אני מוצאת את עצמי שואלת למה אני עדיין איתו. אני יודעת שטוב כמוהו אני לא אמצא אבל כמה זה באמת טוב?

נמאס לי לשמוע אותו מקטר. מגיע הביתה ומקטר, יוצא מהבית ומקטר. אוכל ומתלונן על האוכל, שותה קפה ומתלונן על הקפה. ממשיך להתלונן על הקפה עוד שעות אחרי. איך היה בניו אורלינס? הקפה היה גרוע. זה תחביב אצלו, לקטר. בעיקר על הקפה. כמה אפשר לקטר על קפה? ולהציק. למה אתה מציק? כי זה כיף. למה אתה מתלונן על בעיה במקום לטפל בה? כי זה יותר כיף. אז זהו, שלי לא כיף. הוא אומר שזה התחביב שלו להתלונן ולי נמאס מה תחביב הזה. ונמאס מההצקות המפגרות. ועכשיו הוא אימץ תחביב חדש, בהתאם לסביבה האמריקאית, פאסיב אגרסיב. ג'אסט קר לי. ג'אסט, שמעת? קר לי. מה את מתכוונת לעשות בנידון? אני מתכוונת ללכת לחדר שינה כדי לא לשמוע אותך יותר. רוצה לחזור לארץ לבד כדי לא לשמוע אותך יותר.

ונמאס גם שכל פעם שאחד האחים מגיע לאזור מה שאני רוצה כבר לא משנה, משנה רק מה שהאח רוצה. אז עכשיו האח הגדול עובר בארצות הברית ורוצה שנצטרף אליו לקפיצה לקנדה בסופשבוע לבקר קרובי משפחה. לעלות על מטוס למונטריאול בשישי, לישון אצל הקרובים ולחזור בראשון, אולי אפילו שני. כי פתאום יש לו זמן, הוא יכול לקחת ימי חופש. שנה שלמה הוא לא לקח אף יום חופש כי צריך לעשות רושם. הוא לא לקח חופש להאריך קצת את השהות אחרי הכנס כדי שנוכל להיות יחד. הוא לא יקח חופש לטייל איתי. מתי הוא כן לקח חופש? כשהאח ואישתו ביקור. כשההורים ביקרו. ועכשיו, כשפתאום זה לא בסדר שאנחנו בארצות הברית ולא מבקרים את הקרובים בקנדה. שנה וחצי אנחנו פה, כמה פעמים הצעתי בוא ניסע נלשבוע לקנדה, נטייל ונבקר את הקרובים שלך ואין תגובה. אבל עכשיו כשהאח רוצה לנסוע יחד, עכשיו זה לא יפה לא לנצל את ההזדמנות שאנחנו פה ולקפוץ לבקר. רק לסופשבוע כי לא באמת מתאים עכשיו טיול ארוך, אבל צריך לבקר אותם. אחרי שנה וחצי פתאום זה לא יפה.

שמישהו יסביר לי למה אני לא אורזת 3 מזוודות ולוקחת את עצמי חזרה לארץ. אני יודעת שאמא שלי תשמח לבוא לעזור לי לסחוב.

אביב

הוא פה. 

יוצאת בבוקר לעבודה, קריר. לובשת את המעיל הקל, זה שבארץ שמור לימים הממש קרים בחורף. יוצאים לארוחת צהרים, חם. שמש. שמלה ארוכה מרגיש קצת חם מדי. בחוץ טירוף, הרחובות מלאים אנשים, אנשים יושבים על הספסלים או על פיסות הדשא המעטות. כמו ג'וקים כולם יצאו מהכוחים שלהם לספוג חום. יוצאת מהעבודה, שוב קריר. טוב שבכל זאת יש מעיל. הולכת לאוטובוס ולא בא לי לעלות עליו אז עושה סיבוב בפארק שגם מלא אנשים. כשמתחילה רוח קרירה הולכת חזרה לאוטובוס. יוצאת מהאוטובוס, קר וטיפה ענקית נופלת לי על הראש. עד סוף הערב הטיפה כבר הופכת לסערת ברקים שאחריה סופשבוע אפור וגשום. אביב.

 

אמריקאית

היתה לי שיחת משוב השבוע. אני כבר 10 שנים בשוק העבודה וזו היתה שיחת המשוב הכי קצרה ותמציתית שהיתה לי. אפילו בעבודה הקודמת כשהמנהל התחלף וכל מה שהיה לו להגיד זה אני יודע שהמנהל הקודם ממש העריך אותך ואני מניח שיש לו סיבה זה לקח יותר זמן. בפעם השניה שהתחלף מנהל השיחת היכרות איתו לקחה יותר זמן והוא ציין את זה כאחת משיחות ההיכרות הכי קצרות שהיו לו (כדוגמה ליעילות ותמציתיות שלי, לא בטוחה שזו היתה מחמאה).

לפני השיחה המנהל (לא הישראלי, הישראלי הוא ראש צוות) שלח מייל עם מספר שאלות מכינות בסגנון מה החוזקות, הישגים, יעדים ושיט כזה. אני השקעתי ועניתי בסגנון מכתב קורות חיים, תרגלתי אמריקאית. השאלה האחרונה היתה משוב איך החברה יכולה להשתפר כחברה. התלבטתי אם זה הזמן לכנות או שזה הטעיה, בסוף החלטתי שזה לא המקום לשפוך כל מה שאני חושבת ורק הערתי בעדינות על היעדר תיעוד (עם המילים in my opinion לפני, באמריקאית אסור לציין דברים כאילו הם עובדות, צריך לציין שזה לדעתי בלבד).

לקראת השיחה התכוננתי, חשבתי מה כדאי להגיד ואיך אם הוא ישאל אותי איך אני מרגישה, איך לענות אם ישאל מה התוכניות לעתיד (אין לי מושג), בסוף לא היתה שום שאלה. המנהל התיחס טיפה למה שכתבתי על תיעוד, הסכים תוך כדי חוסר הסכמה ואמר שאם יש לי רעיונות בנושא אני מוזמנת לעשות משהו. חוץ מזה הוא מסכים עם מה שכתבתי, שמח שאני מרוצה, שהם מרוצים ממני ושקיבלתי העלאה. זהו. 

אני מאוד שמחה שמרוצים ממני, ובטח שאני שמחה על ההעלאה. אבל עדיין, החלק שלי אישית הכי חשוב בשיחות משוב זה הנקודות לשיפור. אתם מרוצים, זה יופי, אבל תמיד יש מקום לשיפור ואני רוצה להיות הכי טוב שאני יכולה. אני יודעת שיש כמה מקרים שראש הצוות לא היה מרוצה, יש פעמים שהייתי צריכה להתנהל אחרת, להבין יותר רמזים לגבי ציפיות שלא נאמרו במפורש. זה הבעיה עם אמריקאים, הם לא יגידו לך אם היית לא בסדר, לא יעירו או יסבירו מה הם כן רוצים. שקלתי לבקש מראש הצוות שיחה חוזרת, הפעם עם נקודות לשיפור, אבל החלטתי שלא השנה. אני חושבת שאני די מבינה מתי הוא לא מרוצה (בכל זאת ישראלי לשעבר) ויודעת לקחת מזה לקחים להמשך.

חוץ מזה שבינתיים אין לי מושג אם נישאר פה לשנה הבאה או לא.

 

עכשיו קיבלתי מייל מהמנכל שהוא מכין משוב לסגל הניהולי ומבקש לאסוף אינפוטים מאנשי הקבוצה אז הוא רוצה שאני אכתוב כמה דברים על ראש הצוות. הניסוח של השאלות מאוד אמריקאי: תן דוגמאות לכמה המנהל מוצלח ואיזה יכולות exceptional יש לו וציין איך הוא יכול להשתפר. ושוב חוזרת ההתלבטות: כמה הוא באמת רוצה כנות, וכמובן איך לענות בצורה אמריקאית. לפחות אני מתרגלת שפה חדשה.    

 

יומן טיסה וניו אורלינס

טיסה בשמונה בבוקר. נשמע סביר, לא? אבל אז לוקחים אחורה בזמן, כדאי להיות בשדה שעתיים לפני, זה יוצא שש. ניקח אובר, זה שעה נסיעה, קיבלנו חמש בבוקר לצאת מהבית. אוי. רגע אבל בלילה עוברים לשעון קיץ שזה שעה פחות. רגע, מה??? אוף.
חמש בבוקר מוכנים לצאת עובר לשדה יצוא ממש יקר,אפשר לקחת עובר לרכבת ורכבת לשדה, עדיין סביר. אבל לא אם בדיוק פספסנו את הרכבת ויש אחת כל 20 דקות. צפוף. 
אה כן, אתמול היה מצעד סיינט פטריק. לא יודעת אם קשור לזה או שזה סתם הרכבת בשעה הזו אבל העשרים דקות האלה בתחנה היו 20 דקות יותר מדי עם חבורת שיכורים ששמו מוזיקה רועשת ורקדו בצורה מאוד לא מרגיעה, כשמדי פעם יוצא מישהו מאזור הריקודים, פעם זה שיכור שניגש אלינו וממלמל משהו לא ברור,ספק מדבר איתנו ספק עם עצמו עד שמישהו אחר, כנראה קצת פחות שיכור בא לקחת אותו חזרה למסיבה, פעם זה הומלס מסריח מאלכוהול ומושיט יד ומלממל איזה בקשה. באיזה שלב כל האנשים הפיכחים התקבצו מאחרי המעלית כשהמעלית מסתירה אותנו מהמסיבה. 
והרכבת. מלאה אנשים, מעטם נראים כמי שנוסעים לשדה התעופה, רובם נראים שיכורים, ישנים כל אחד על ספסל שלם. עברנו 3 קרונות עד שהגענו למסקנה שלא נמצא אחד פחות גרוע. חלק מהאנשים הישנים נשארו מרוחים על הספסלים אחרי שהרכבת הגיעה לתחנה האחרונה שלה בשדה. אני לא לגמרי בטוחה שהם לא היו מעולפים שם. בהחלט לא הזמן לחסוך על אובר. 
הגענו לשדה בשש וחצי, מספיק זמן. רק שטסנו בטיסות נפרדות שמסתבר שיוצאות מטרמינלים שונים. שזה חבל כי ככה נשארתי לבד כשחיפשתי את השער שלי שער 3 שבאופן מוזר היה אחרי 2a , 2c ו4 ואחרי השלט שמפנה לשערים 5-11. וגם הסתבר שהוא לא השער של הטיסה. כל הלוחות האלקטרונים אמרו שהוא כן אבל הדיילת בשער התעקשה שהשער הזה שייך לחברת תעופה אחרת. לחברת התעופה שלנו יש שני שערים בקצה המסדרון, שם דיילים מבולבלים טענו בלא יותר מדי בטחון שהטיסה תצא משער 7 למרות שמסך הטלוויזיה טען בתוקף על טיסה אחרת. רק בשעת הבורדינג הודיעו על שער 7 באופן רשמי. מסתבר שגם למטוס לקח זמן לגלות באיזה שער הוא ולכן הטיסה אמורה בחצי שעה, שזה בסדר כי זה פחות זמן לחכות לטיסה של האחד שנוחתת אחרי. ככה זה כשחוסכים וטסים לואו קוסט. 
בינתיים המסקנה מהמסע הנוכחי היא לא לחסוך. חבל.

 

---

 

אז ניו אורלינס. המקום אליו מגיע כל הזיהום ששיקגו שופכת לנהר המיסיסיפי מאז שהם הפכו את הכיוון של נהר שיקגו. אחרי שבשבת האחרונה צבעו את נהר שיקגו בירוק ציפינו שהשבוע הירוק יגיע לניו אורלינס, אבל כנראה שהתנינים שתו אותו בדרך.
ניו אורלינס. מהערים שנראות כמו קלישאות של עצמן עד שאי אפשר לדעת אם הם באמת ככה או שהכל הצגה. זה לא שיש מה לעשות שם שבוע ועוד לבד בזמן שהאחד בכנס אבל הוא התעקש שחבל שאני אבוא לפחות וגם הבטיח שימצא זמן לטייל איתי. אז באתי לשישה ימים ולקחתי איתי את הנייד מהעבודה ככה שיכלתי לסיים כל יום בבית קפה מעמידה פנים שיש לי איזה הספק בעבודה ואני לא לגמרי מבזבזת את הזמן. מצאתי חברה נחמדה שנקראת free tours by foot שהם לא בדיוק חינם אלא יותר שלם כמה שנראה לך, אנחנו רק אומרים שבדרך כלל סיורים כאלה עולים 25 דולר והמדריכים  חיים על הטיפים והמדריכה בסיור וודו אפילו מחזיקה בארנק קמע למשוך הכנסות, just saying , אז באמשכם תהיו נדיבים. הלכתי לשלושה סיורים כאלה, לשניים מהם הצטרפה אלי מישהי שפעם אחרונה שממש דיברתי איתה היתה בחנוכה שנה שעברה אבל שתינו ישראליות משיקגו שהבעלים ומחזיק הויזה הראשי שלהם נמצא בכנס בניו אורלינס אז אין שום סיבה שלא נהיה פתאום חברות הכי טובות למשך יומיים. לטיול השלישי האחד כמעט הצטרף אבל בסוף החליט שחשוב שיהיה בכנס, מה שלא הפריע לו להתלונן בסוף היום שהכנס היה בזבוז זמן. ביום האחרון, שגם ככה חצי מהאנשים לא נשארים אליו, הוא הסכים להבריז ולטייל איתי. וקיטר חצי מהזמן. 
מה יש בניו אורלינס? בגדול יש את הרובע הצרפתי שהוא שילוב של בוהמה , ג'אז ו-וודו. נראה שהעיר די מתכחשת לשיוך שלה למדינות הקו-פדרציה אבל עדיין בעלת אופי דרומי מובהק. העיר מלאה בחנויות רהיטים וקישוטים של בעלי אחוזות חסרי טעם, כלי אוכל ותכשיטים מוגזמים עם הסמל של העיר בכל מקום אפשרי. המסעדות חזקות במאכלי ים ופו-בוי שזה סנדוויץ עם משהוא מטוגן ועם סיפור היסטורי שגורם לתהות איזה מין עיר בוחרת במאכל שבעלי מסעדות החליטו לתרום בחינם לשובתים בתור מאכל יצוגי. הם גם חזקים בחריף ובכל רחוב בערך יש חנות עם טעימות של רטבים שנעים בין חריף מאוד לחריף מוות. האחד מת על טעימות חינם ואוהב חריף אבל כל פעם שנכנסנו לחנות כזו יצאנו מיד אחרי טעימה אחת (הוא טעם, אני פולנייה) וחיפשנו מים. ואי אפשר לא לציין את הבנייה (beniget) שזה סופגניה מרובעת עם הר של אבקת סוכר עליה. כל קפה שני הוא קפה בנייה. 
חוץ מחנויות של " עתיקות" יש גם המון חנויות אומנות עם דגש על ג'אז והמון חנויות מזכרות למי שרוצה להמשיך להרגיש כמו קלישאה גם כשהוא חוזר הביתה. להבדיל משיקגו העיר הזו חיה ומלאה תיירים כל היום כל השבוע. בדומה לשיקגו גם פה בכל פינת רחוב יש קבצן אבל להבדיל, פה לידו יש גם נגן כלשהו ובצמתים הגדולים יש להקות ג'אז שלמות לא רעות בכלל.  
חוץ מהרובע הצרפתי יש גם את רובע הגנים שמעניין לקחת בו סיור ולשמוע סיפורים אבל חוץ מזה אין מה לחפש שם. יש גם סיור ביצות (תנינים הם חלק מהקלישאה של העיר) שאמור להיות טוב אבל לא בא לי ללכת לבד. 

 

אי אפשר להגיד שעשיתי הרבה אבל לפחות שינוי האווירה היה טוב. כמו שהשכנים אמרו " איזה כיף לכם, אתם לא תהיו בשיקגו". רק חבל שפספסנו את סופת השלג שהיתה השבוע שהיא גם השלג הרציני היחיד שהיה השנה. ביום האחרון חזרנו מהשמש הנעימה של ניו אורלינס לשאריות שלג. בתחילת החורף הבטיחו לנו חורף קשה. נראה שהחורף לא הקשיב להבטחות.

האחד מצידו דיבר עם כמה ישראלים שהוא מכיר מתואר ראשון והגיע למסקנה שהמצב שלו גרוע בדיוק כמו של כולם וכולם מבואסים כמוהו ( אם כי לדעתי לא מתבכיינים כמוהו) ככה שבסך הכל מצבו בעצם לא רע, מה שאומר שההצהרות שלו מלפני שבוע על כך שאין טעם להמשיך עוד שנה כנראה נמשכו חזרה. זה אומר שמאוד בקרוב אנחנו צריכים לנהל שיחת יחסינו (עם שיקגו) לאן. 

וכמובן המכשול הקרוב והמעיק ביותר, צריך למלא את המיסים. שיהיה לנו בהצלחה עם זה.

 

לא יודעת למה אני מספרת את זה

אני מניחה שיהיו א.נשים שיתעצבנו.

קראתי בבלוג אחר מישהי שמתארת חוויה דומה וחשבתי על זה ששני אנשים שונים חווים את אותו הדבר בצורה שונה לגמרי. 

 

זה היה כשהיינו בצבא. שנינו ג'ובניקים ששירתו רחוק מהבית ולכן גרנו באכסניה של ג'ובניקים. כשאני הגעתי לשם הוא כבר היה שם 4 שנים, לא עתודאי אבל עם תואר אקדמי, מה שתמיד הרשים אותי. אני ידעתי שהוא היה מאוהב בי אבל אני הייתי ילדה מפגרת שלא יודעת מה טוב לה. לקראת סוף השירות שלנו נסענו שנינו לטיול בצפון עם אוהל בכינרת. אני ידעתי מה הוא רוצה אבל המשכתי לשחק אותה מפגרת. בערב כשהיינו במים הוא ניסה ליצור מגע אבל אני שיחקתי איתו, מתקרבת ומתרחקת. ישנו מחוץ לאוהל כי היה חם, קרוב אחד לשני ובמהלך הלילה הוא התקרב אלי וחיבק. חיבוק צמוד. והידיים שלו התחילו ללטף ונכנסו מתחת לחולצה ומתחת לחזיה ואני הרגשתי אותו צמוד אלי כל הלילה והעמדתי פנים שאני ישנה.

בבוקר הוא ניסה לחבק ואני התרחקתי, העמדתי פנים שלא קרה כלום והמשכנו לטייל.

 

וכאן באה השאלה הצפויה: למה לא הראית לו שאת לא רוצה? 

התשובה אולי קצת פחות צפויה. כי כן רציתי. לא אמרתי כלום כי נהניתי. לא הייתי בתולה, הכרתי מגע של גבר ואהבתי את זה. אהבתי להרגיש את התשוקה של גבר שרוצה אותי. העמדתי פנים שאני ישנה כי לא רציתי שיפרש את ההסכמה שלי לא נכון, שיחשוב שעכשיו יש בנינו משהו אבל בהחלט רציתי את המגע וכשהוא עצר אני זזתי קצת, ניסיתי לגרות אותו להמשיך. 

נהניתי מזה. נהניתי מהטיול הזה. נהניתי מהלילה הזה. והרגשתי כלבה כי אני ניצלתי אותו. ניצלתי את הרצון שלו ושיחקתי בו. 

 

אחרי הצבא שנינו התחלנו לצאת אם אנשים אחרים שהסתובבו באותם חוגים וככה יצא שהיינו מבלים הרבה ברביעיה. כשאני נפרדתי מהגבר שאיתו יצאתי היה נראה שהבחור והחברה שלו, לימים אישתו, בחרו בצד השני. או שפשוט עכשיו כשהיתה לו מישהי אני כבר הייתי מיותרת. נפגשנו עוד כמה פעמים בטכניון ובסוף הגעתי לעבוד באותו מקום שהוא עבד. בהתחלה ניסינו לחדש את קשר הידידות אבל זה כבר לא היה זה. הוא יותר בכיר ממני ונפגשנו בהרבה דיונים והקשר המקצועי בינינו היה טוב, הערכנו אחד את השני ונהנינו להתווכח. 

 

לפעמים אני תוהה אם הוא יודע שאני ניצלתי אותו, אם הוא כועס עלי או שאולי ברגע שהוא מצא את המישהי שלו אני כבר לא הייתי משמעותית יותר. 

 

לא יודעת למה סיפרתי את זה. אני לא מנסה להגיד פה שום דבר, רק לחלוק פה חוויה, חוויה שנשים אחרות כנראה היו חוות אחרת. אני מניחה שיהיו נשים שיתעצבנו. 

 

הצלחה?

יום רביעי 

יצאתי מהמשרד והחלטתי שפרורי שלג הם אמנם לא שלג אמיתי אבל מספיק קרוב לשלג להצדיק רכבת. מה גם שצריך להגיע הביתה בזמן לזומבה. עדיין ירדתי 2 תחנות מוקדם והלכתי ברגל לאורך הנהר. אני מתחילה לחבב את הנהר הזה אפילו שהוא מלא ג'יפה כרגע. 

השכנים הזמינו לפיצה וסרט, מה שבכל זמן אחר זה היה יכול להיות תירוץ מצויין ללמה אי אפשר ללכת היום לחדר כושר אבל אתגר וזה, ביקשתי שנקבע לשמונה וחצי והספקתי להגיע מהזומבה בדיוק בזמן למקלחת ופיצה. הנחמד בפיצה אצל השכנים זה שאפשר ללכת בנעלי בית ופיג'מה. 

סליחה על הרשעות, אבל מדריכת זומבה מלאה לא יכולה להיות טובה. מצטערת, זה פשוט לא קורה. כאילו גוף מלא זה סבבה, ועם אורך חיים נכון זה יכול להיות באמת בריא, אבל למדריכת זומבה לא אמור להיות שומן מיותר. בחורה שאוהבת את הריקוד ועושה את זה עם כוונה מלאה מספר פעמים בשבוע לא תצבור שומנים, זה פשוט לא יקרה. איך שראיתי את המדריכה נכנסת ידעתי שבשביל זה לא היה שווה לצאת מהבית. ואכן השיעור היה גרוע. הריקודים, אם אפשר לקרוא לזה ככה, היו פשוט משעממים, בכל שיר יש בערך 3 תנועות שחוזרות על עצמן שעה כל פעם, כמעט נרדמתי. והעצוב הוא שבשיעור טוב המדריכה מקפצת לה בקלילות בעוד אני בקושי מצליחה לנשום, פה אני קפצתי בזמן שהמדריכה סימנה את התנועות ובקושי התרוממה מהרצפה. בקיצור, לא הולכת יותר לזומבה של יום רביעי. 

 

 

---

 

יום חמישי

ידעתם שבארצות הברית פלאפונים חייבים להשמיע צליל צמצם בזמן צילום וזה לא חוקי לכבות את הצליל הזה? אז הפוסט ההוא באטוטבוס? תשכחו שראיתם אותו. דרך אגב, ידעתם שבשיקגו אסור לקנות ספריי צבע? 

ההבטחות לשלג נשארו הבטחות בלבד ואני הלכתי ברגל מהמשרד לאוטובוס, הפעם בחרתי רחוב רחב ונוח. אמנם יש רמזור כל 20 מטרים אבל זה נותן זמן לחשוב.

אחר כך שיעור boot camp כי מסתבר שככה שאמריקאים חושבים שטירונות נראית והם מוכנים לשלם על זה כסף. המדריכה ניסתה להשמע כמו מדריכת טירונים כולל שלב שבו היא לקחה אותנו לטיול שטח שזה אומר לצאת מכיתת האירובי ולכת סביב ההליכונים (יש הרבה הליכונים בחדר כושר הזה) וכל זמן הטיול מחזיקים משקוליות כשהמרפקים בגובה הכתפיים והמשקוליות קרובות לכתפיים. היה משעשע, החלק האנ-אירובי היה בהחלט אינטנסיבי אבל החלק האירובי לא היה מספיק לטעמי אז חזרתי הביתה ונתתי עוד קצת קפיצות דלגית, הפעם עם נעלים כי לומדים מטעויות. 

 

---

 

יום שישי

פעם כשהייתי צעירה ובכושר ועשיתי תואר שני, הייתי הולכת לחדר כושר בטכניון ושם פיתחתי לעצמי אימון ספינינג. האימון כלל אלבום אחד קבוע שקצב המוזיקה קבע את העוצמה והמהירות של הספינינג. הגעתי למצב שאני מכירה את האלבום בעלפה ויודעת בדיוק מתי צריך להעלות התנגדות ומתי להאיץ והוא הפך להיות מנטרה של האימון. עד היום אם בטעות אחד השירים מהאלבום מתנגן לי בנגן הגוף שלי נכנס למוד תנועה. בתחילת השבוע בחדר כושר הצלחתי לעשות חצי אלבום לפני שלא יכלתי יותר. היום סיימתי את כולו. מרגיש טוב.

 

---

 

יום שבת 

זה היה קשה כי היינו צריכים ללכת לחברים וניסיתי ללא הצלחה להכין אזני המן והתחלתי מאוחר מדי ולא היה ממש זמן אז בזמן שהאוזניים נמסו להם בתנור לעוגיה אחת גדולה ובלתי אכילה קפצתי קצת על חבל. 

 

---

 

ראשון

האחד החליט לריב בבוקר ואז ללכת למשרד לכל היום. שקלתי לתעל את העצבים עליו לחדר אבל נראה לי עדיף לצאת לסיבוב בשכונה לראות מה חדש לפני שאני מתישה את עצמי. חבל שקר מדי לאופניים. אבל לא לדאוג, הגעתי לחדר כושר ופעם שניה השבוע השלמתי אלבום שלם על האופני ספינינג. כבוד. 

 

אז הצלחה?

המטרה היתה להתאמן כל יום במהלך השבוע עד שהגוף לא יכול יותר. עד שהוא יצעק שאני אניח לו לנפשי. עד שאני אקרוס ולא אוכל לקום בבוקר. אז כן, היו איזה יומיים שבקושי הלכתי כי נתפסו לי השוקיים והיום בבוקר קצת רעדו הרגליים אבל אני עדיין עומדת. אפשר לכנות את זה הצלחה?