פעם היו לפלאפונים מטענים כאלו עגולים בקוטר של חצי סנטימטר בערך. אם היו נוגעים בהם כשהם מחוברים לחשמל זה עשה תחישת עקצוץ מגניבה כזו. העקצוץ היה יותר חזק איפה שהעור חלק- בחלק הפנימי של הזרוע ובחזה, באזור של המחשוף. אם נוגעים בו עם הלשון אז בנוסף לעקצוץ היותר חזק יש גם טעם מתכתי כזה.
היום כבר אין כאלו. לטלפונים הטפשים (כסילופונים) יש מטען קטן יותר ויותר בטיחותי. לטלפונים החכמים בכלל המטען הוא בסגנון USB עם כל החשמל בפנים.
היום כשסיימתי להוריד שערות ברגלים הוצאתי מהמכשיר את החוט של המטען שיש לו צורה כמו מטען ישן של פלאפון. פתאום בא לי שוב להרגיש את העקצוץ הזה. נגעתי עם האצבע וכלום. נגעתי בחלק הפנימי של היד, כלום. נגעתי בלשון והרגשתי צל צילו של עקצוץ, בלי הטעם.
כנראה זה נכון מה שאומרים. באיזשהו גיל מפסיקים להרגיש.
וואו, איזה מסקנה פילוסופית קיומית מסיפור על מטעני פלאפון.
השבמחקמופלא.
אני זוכרת את העקצוץ הזה מבטריות ישנות. וכן, יש בו משהו מאוד נעים. אני לא חושבת שזו את, זה בטח הם שהשתנו.
השבמחקזה העולם שהתקלקל.
השבמחקמה, לא נכון?
השבמחקהיום יש מיקרו USB
השבמחקיש עולם שהולך ונעלם
לגמרי. המחר של אתמול הוא השלשום של היום, או משהו כזה
השבמחק