יום שלישי, 17 ביוני 2014

עוד על ברכיים דפוקות

קריאה זו מוגשת כשירות לציבור: למען עתיד הברכיים שלכם ובריאותן, תאריכו את שרירי התאומים. בעמידה תישרו רגלים ותנסו לגעת באצבעות. תחזרו על זה כל יום עד שתצליחו ואז תחזרו לפחות פעם בשבוע כדי לשמור על גמישות. תעמדו עם רגל אחת לפני השניה מול הקיר, תישרו רגל אחורית ותכופפו את הקדמית ותדחפו את הקיר עד שתרגישו מתיחה בשריר. כל מי שדיברתי איתו כל בעיות ברכים אמר שאצלו זה נובע משריר תאומים קצר. אל תגידו שאף אחד לא אמר לכם. 
לי אף אחד לא אמר :(

דווקא עכשיו כשאני לא יכולה לעלות במדרגות במפעל החליטו לשים שלט ליד כל מעלית על כמה זה הרבה יותר בריא להשתמש במדרגות. 

תחנקו!


התבלבלתי בין רופאים. הרופאת משפחה אמרה לי ללכת לאורתופד אז רשמתי לעצמי למצוא אורתופד. אבל אז דיברתי עם מישהו והוא המליץ לי על הפיזיוטרפיסט שהוא הלך אליו והפיזיו התבלבל לי עם אורתופד אז הלכתי לפיזיותרפיסט במקום וכשהוא שאל אותי למה לא הלכתי לאורתופד קודם לא כל כך ידעתי מה להגיד לו. ככה זה אצל מהנדסים, יודעים לפתור אינטגרלים בעיניים עצומות אבל כשצריך לזכור שם של רופא הכל מתבלבל .

לפי מה שהפיזיו אמר אין לי טעם ללכת עכשיו לאורתופד, אולי קודם זה היה עולה לי קצת פחות, אבל אין משהו שאפשר לעשות בכל מקרה. אבל החלטתי ללכת בכל מקרה כי לא אהבתי את התשובה שלו. הפעם לשם שינוי שאלתי את גיסתי שלומדת רפואה ואמא שלה גם רופאה ולכן היא לא מתבלבלת בין רופאים אם היא יכולה להמליץ על מישהו. היא בדקה וחזרה אלי עם שם ואמרה ללכת אליו, לא משנה איפה הוא נמצא, ולהגיד שד"ר אמא של גיסה של ג'אסט שלחה אותי. בדקתי את השם וגיליתי שהוא שכן של הפיזיותרפיסט, שניהם מקבלים באותה מרפאה שהיא המרפאת ספורט של מכבי חיפה. טוב, הם די טובים בכדורגל, אולי גם הרופאים שלהם טובים.

 אז התקשרתי לקבוע תור, קיבלתי אחד עוד חודש. באמצע היום, אם אני רוצה אחרי הצהרים יש רק באוגוסט. עד אז אני אצטרך להאמין לפיזיותרפיסט.


בינתיים אני צולעת לי כל פעם שצריך לעלות במדרגות ומתפדחת קלות כל פעם שאני עולה או יורדת 2 קומות במעלית. ואני מסתובבת עם תחבושת אלסטית שעיקר התרומה שלה היא שהיא מכריחה אותי לשבת עם זוית נכונה בברכיים, אחרת הדם לא זורם לי לרגליים. 


פרק אחרון של משחקי הכס לעונה סיים לרדת. אני הולכת לראות. 





 מה אתם אומרים, יש לי כשרון פוטושופ?









יום חמישי, 12 ביוני 2014

פרסומופוביה

בשעה טובה בלוגי היקר עזב את פרטיותו והוא שוב פתוח לעולם הרחב. המונים בעולם פצחו בחגיגות (לרגל פתיחת המונדיאל, אין קשר לבלוג). 


אז על מה ולמה נעלתי את הבלוג? התשובה בכותרת.


יום אחד אני נכנסת לי לסטטיסטיקות ורואה כ60 כניסות ביום אחד שזה המון ביחס למה שהבלוג הזה רגיל אליו. מאיפה הן הגיעו? לא פחות ולא יותר, מהעמוד הראשי של נענע10



כן כן, התמונות שלי זכו להערכה. אמנם זה לא הטארט בו התגאיתי, אלא הקנלוני שהכין האחד, והוא זכה להרבה יותר מלל ממה שאני נתתי לו, אבל עדיין, גם אני שם ברקע. 


ככה הסתובבתי לי חצי יום מרוצה באופן מטופש ואז חשבתי, רגע. היו לפחות 6 אנשים בארוחת הערב ההיא שיש סיכוי כלשהו שיגיעו לנענע10 (אני לא סופרת את האחד, הוא אפילו לא יודע מה זה, ובצדק, אלמלא הם היו קונים את ישרא גם אני לא הייתי יודעת). מה יקרה אם אחד מהם יעבור פה בטעות, יראה את התמונה ויגיד לעצמו אני מכיר את הקנלוני הזה, פגשתי אותו באיזה ארוחת ערב? ומכאן הדרך לחשיפה קצרה מדי. בהתחלה ניסיתי להגיד לעצמי מי כבר קורא באתר הנידח והמיותר הזה. התשובה היתה בינתיים לפחות 88 אנשים ביום האחרון. ואז נכנסתי לחרדה ומיד נעלתי את השער עד יעבור זעם, או לפחות עד שהקישור יחלוף. 


תגובה חרדתית דומה היתה לי לא מזמן כשבפעם הראשונה בתולדות הבלוג זכיתי לסמי פרסום בפוסטים החמים. כותרת הפוסט שזכה לכבוד היתה "התחתנתי עם חנון". מיד עם היוודע הדבר העברתי את הפוסט לטיוטה. למה? כי אני אוהבת את בעלי ללא גבול וכל מי שקורא כאן קבוע יודע את זה, אבל נוכחות בפוסטים החמים גוררת פנימה כל מיני זרים שהדבר הראשון שהם רואים כשהם נכנסים זה אותי יורדת על בעלי וקוראת לו חנון. איך הם ידעו שזה בא רק מאהבה? 


מצד שני יכול להיות שאני מקנאת, כי הפעמים היחידות בהן הבלוג זכה לפרסום היו כאלה שעסקו באחד ולא בי.


 


ככה במשך כשבוע כתבתי בעיקר לעצמי ובהמשך לשתי אורחות חביבות ונאמנות (תודה פרח) ותהיתי ביני לבין עצמי כל מיני תהיות.


אם אף אחד לא יכול לקרוא פה, למה בעצם אני כותבת? ובאופן כללי, למה אני כותבת בלוג? אם זה לעצמי, למה אני בודקת כל פעם כמה אנשים קראו פה, כמה הגיבו? אני צריכה אישור לזה שאני מעניינת. תוך כדי תהיות האחד חזר הביתה ואני מתגעגעת כי לא היתי בבית אתמול אז אני הולכת להתעדכן. להתראות בהמשך


 


 



יום שלישי, 10 ביוני 2014

דברים

נפתח בקיטורים כי בלי זה לא כיף. הברכיים שלי פאקינג כואבות. כבר קיטרתי ביום חמישי, לקחתי כדורים כמה ימים, הכאב ירד אז הפסקתי עם הכדורים, אמרתי לעצמי אני אשרוד עד יום רביעי, אז יש לי תור לאורתופד. כבר 3 ימים בעבודה אני עולה ויורדת רק במעלית ומרגישה זקנה. אבל אז אתמול הייתי בחתונה ואי אפשר לא לרקוד בחתונה, בעיקר כשהחתן היה אחד מאלה שבחתונה שלי רקד עד הסוף כשאני כבר רציתי ללכת הביתה. אז השתדלתי רק קצת, רק כשהוא מסתכל ורוב הזמן ישבתי, אבל כנראה שגם זה היה יותר מדי. אז שוב כדורים ומחר אורתופד, אני מקווה שיועיל.


וזה הזמן להודעת שירות לציבור- אל תזניחו את עצמכם. זה לא שווה את זה. כואב? טפלו בעצמכם.


 


ואם כבר הזכרנו עבודה. הלכתי עם כמה אנשים לאכול צהרים. ארוחת צהרים כוללת ירידה במדרגות. התנצלתי והודעתי שאני יורדת במעלית. חברה שלי הודיעה שהיא יורדת יחד איתי. שני אחרים שסתם נגררים החליטו להצטרף. באו עוד שני חברה ושאלו מה קורה פה. אמרתי- אני פצועה, החברה מלווה אותי שאני לא ארגיש לבד ושני אלה סתם נגררים. אז שני הנוספים החליטו גם מעלית. הגיעה המעלית מלאה למחצה. החברה ושני הנגררים הראשונים החליטו לנטוש לכיוון המדרגות. שני הנוספים ניצלו את ההזדמנות להיות עצלנים. אני משפיעה לרעה על הסובבים.


העברתי לחברים במחלקה סקירה של העבודה שאני הולכת לבצע כדי לקבל הערות ותיקונים. לפני הסקירה שלחתי במייל את המסמך שעליו אני אעבור כי ככה נהוג. שותף שלי למשרד שיחסית צעיר במחלקה שאל אותי אם הוא צריך לקרוא את המסמך לפני הדיון. אמרתי לו שהוא לא חייב, פשוט יש כאלה שאוהבים לקרוא את נושא הדיון מראש ולבוא מוכנים עם שאלות. אתם מכירים את החברה האלה שקוראים את החומר של ההרצאה לפני ההרצאה כדי שיוכלו לשאול את המרצה שאלות? אין הרבה כאלה אבל משום מה כולם הגיעו אלינו למחלקה. רגע אחרי שהסברתי לו את זה אני מקבלת מייל עם שאלות על המסמך. כשאני נמנעת ממענה במיל השואל מגיע באופן אישי לשאול את השאלות כדי שבדיון עצמו יהיה לו מספיק זמן לדיונים לא קשורים. בדיון עצמו אני מציגה שרטוט ועוד לפני שאני אומרת מילה אחת הוא כבר שואל שאלות על סוף המסמך. 


הדיון עצמו היה לא יעיל לחלוטין. אחד מתעקש להתווכח על הכל אפילו שאף אחד לא מתווכח איתו. אחד: "למה רשמת ככה?" אני: "בטעות, צריך להיות אחרת." אחד: "זה צריך להיות אחרת, לא ככה". אני: "זה בדיוק מה שאמרתי, אני אתקן." אחד: "אבל זה לא צריך להיות ככה, זה צריך להיות אחרת כי כך וכך." אני:" רשמתי, אני אתקן! הלאה" אחר: "אבל בגלל כך וכך וגם כך זה צריך להיות אחרת." אני: "על מה אתה מתווכח? רשמתי, די!" וכך זה ממשיך. שני (השואל מקודם) מתעקש לגלוש לדיונים לא קשורים. שני: אבל לא התייחסת לנושא הזה" אני: "הנושא הזה לא קשור". שני:"אבל צריך לטפל בנושא הזה" אני: "בסדר אבל לא עכשיו, זה לא קשור" שני:" אבל צריך לטפל בזה". אחד (מתעורר):"נכון, צריך לטפל בנושא הזה" אני רוצה לצעוק אבל כואב לי הגרון


ללאקי במבוק במשרד שלי נגמר המזל. הוא עבר את נקודת השוויון ועכשיו הוא יותר חום מירוק. הגיע הזמן להחליף עציץ.


 


ואם כבר הזכרנו חתונה.חתונה ראשונה שאני הולכת אליה מאז החתונה שלי (אין לי הרבה חברים). אי אפשר שלא להשוות. כל החתונה התאפקתי לא לטחון אנשים שבחתונה שלנו היה ככה ולא ככה. אבל שלנו היתה יותר מוצלחת :). בכניסה שאלו אותי מה השם. באופן אוטומטי אמרתי מי- ג'אסט. חיפשה חיפשה לא מצאה. חברה שלי לידי אומרת לי- אולי את רשומה כ-וואן. אוי נכון, שיניתי את השם. זה מבלבל.


איזה נוח זה שלא צריך להתלבט כמה לרשום בצ'ק, פשוט בודקים באקסל (כן, יש לנו אקסל).


לא הזמנתי את כל המחלקה שלי בעבודה לחתונה שלי. אנחנו מחלקה ממש גדולה והחתונה היתה קטנה ויש לאנשים קטע כזה של אם מזמינים אותך לחתונה תבוא כי כולם באים. אז כדי לחסוך את עניין ה"הזמנתי כדי שלא תעלב ואתה תבוא כדי שאני לא אעלב למרות שלא החלפנו יותר ממילה בשנה האחרונה וכנראה לא נחליף גם בשנה הקרובה" סיננתי. היו שאמרו לי שזה צעד אמיץ וכל הכבוד שאני לא נותנת לתכתיבים חברתיים לקבוע לי והיו שאמרו שזה צעד טפשי וחבל שאני סתם אעליב אנשים. מכר בעבודה תהה למה בחורה מסויימת לא היתה בחתונה לאור העובדה שעבדנו יחד לזמן קצר. עניתי לו שלפי הכלל אם מספר החודשים שעברו מאז שעבדנו יחד גדול ממספר החודשים שעבדנו יחד אז יש חוק התיישנות. נכון להיום אני חושבת שאנשים לא נעלבו אבל מאחר שגם ככה לא דיברתי איתם לפני אני לא יודעת אם הם מתייחסים אלי בקרירות או מתעלמים ממני או שסתם אין לנו סיבה לדבר. 


בזמן שלא רקדתי בחתונה והתבאסתי שאני לא רוקדת חשבתי על נושא חיפוש אהבה והגעתי למסקנה שבהנתן כל מה שידוע לי מצאתי את הגבר המושלם ואיזה מזל שפגשתי אותו ואיזה מזל שלא התפשרתי על אף אחד אחר. 


 


 

יום שבת, 7 ביוני 2014

על ספרים

אתמול סיימתי לקרוא ספר שאת שמו אני לא אציין כי בהמשך הפוסט מופיע ספויילר די נוראי ואמנם הבלוג כרגע פרטי אבל מתישהו זה יעבור לו ואולי מישהו יגיע לכאן בטעות ואני לא רוצה להרוס.


רוב הקריאה לא ממש נהניתי מהספר ודי המשכתי לקרוא אותו רק כי לא נעים לי לעצור באמצע ואולי בסוף יקרה משהו מעניין. את הסיפור מספרת בחורה ועיקרו סיפור אהבה בינה לבין גבר כשיש איזה סיפור רקע פסאודו-בלשי. המספרת מעצבנת, היא שטחית ולא יותר מדי חכמה, מה שלא מפריע לה להיות יהירה. הבחור לעומת זאת מושלם, הוא יפה, מוכשר וטוב במיטה והיא מאוהבת בו לגמרי ומרגישה ממש רע על שהיא משקרת לו, מה שגורם לי בתור קוראת להתעצבן עליה עוד קצת. הוא קרבן תמים ומושלם שגם לו בא להעיף סטירה. 


סיפור הרקע מזכיר תפאורת קרטון של הצגת בית ספר. הוא שם כדי שהדמויות לא יתרוצצו על רקע ריק אבל אין לו שום עניין. קורים דברים שאמורים לסקרן אותנו ולעורר שאלות אבל הם לא. השאלות עולות ומיד נזרקות הצידה וכעבור כמה פרקים מגיע הפתרון וחולף לו בלי להשאיר שום עניין. 


ואז מגיע הסוף, וכאן הטוויסט. מתברר שלא הבחורה היא המספרת, אלא הבחור שהוא גם סופר, מחליט לכתוב את הסיפור שלהם מהעיניים שלה. הסיבה שהיא בתור מספרת מצטיירת כמתנשאת היא שהוא באמת חושב שהיא כזו. והיא מאוהבת בו לגמרי והוא כזה מושלם כי הוא די מאוהב בעצמו. וכל סיפור הרקע שלה לא ממש מעניין אותו ולכן הוא מסופר כדרך אגב, הוספת אירועים שלדעתו אמורים להטריד אותה אבל לא ממש בא לו להשקיע בהם כי הם לא כוללים אותו.


בקיצור הספר בכוונה כתוב גרוע כי הוא כתוב מעיניים של סופר לא יותר מדי מוצלח שמנסה לכתוב מעינים של בחורה. זה גרם לי לחשוב האם הסופר (האמיתי) בכוונה כתב גרוע מתוך ידיעה שכשהקורא יגיע לסוף הוא יבין הכל ויסלח, או שאולי הסופר (האמיתי) לא חושב שהספר לא כתוב טוב, כי גם את הספרים האחרים של אותו סופר לא אהבתי. אבל אני מודה שזה היה מעניין והסופר הצליח לעבוד עלי.


 


לפני כמה זמן כתבתי פה על אכזבתי מהספר האחרון של ניל גאימן. מכיוון שכך, הספר לא זכה למקום על מדף הספרים שלי ובמקום זאת הוא נשלח לספריה של אמא שלי, שם הוא ישכון באושר עם חברים עד שמישהו ישלוף אותו משם. לפני שבוע אמא שלי התקשרה ואמרה שהיא קראה אותו והוא ממש טוב ואיך זה שהיא לא הכירה את הסופר קודם והיא רוצה שאני אגיד לה איזה עוד ספרים של אותו סופר לקחת מהספריה. טוב, היא לא קראה את קורליין, היא לא יכולה לדעת שהספר הזה הוא רק שחזור של ההוא. אז שלחתי אותה לאבק כוכבים, שתקרא את הספר ואחר כך תראה את הסרט שגם חמוד. עכשיו אני במתח לדעת מה המסקנות והאם אמא שלי תתחיל לקרוא פנטזיה. 


 


עוד דבר מפתיע לפני שבוע היה שדיברתי עם בן הדודה שלי על ספרים. זה מפתיע כי הוא מסוג הנערים שעד הצבא לא קרא אף ספר. אני חושבת ששני האחים שלו עד היום לא קראו ספר שהוא לא לונלי פלנט. זה לא שהם לא חכמים, זה פשוט שהם באו מבית שבו תעודת בגרות או קריאת ספרים הם לא דברים שיש מה להתגאות בהם. האח הקטן דווקא עשה בגרות, לדעתי בעיקר כדי להוכיח שהוא יותר מוצלח מאחיו הגדולים, ועכשיו, לעת שירותו הוא גם התחיל לקרוא ספרים. ולא ספרי שטות, ספרים כאלה שממש היה על מה לדבר איתו ואפילו הרגשתי נוח להמליץ על ספר (המקווה האחרון בסיביר, כי הוא חושב שמשאלה אחת ימינה יפה אבל מדכא) וגם להבהיר מה שמסתבר שגם שני אחי הבהירו לו, שהוא חייב לקרוא את מלכוד 22 בזמן הצבא. רק שלשני האחים יש עותק של הספר הזה, אחד מהעותקים שלי, ואף אחד מהם לא יודע איפה הוא.


 


נגמרו החגים, מעכשיו עד אוקטובר אין תירוצים, צריך לעבוד.


שיהיה לי (כי אף אחד אחר לא קורא פה) שבוע מוצלח.  


 


 


 


 


 

יום חמישי, 5 ביוני 2014

אוף

אני כותבת קטע שאף אחד לא יכול לקרוא כי כרגע הבלוג פרטי. מה שאומר שאני ממש כותבת יומן אישי רק שהוא מגובה ברשת. מעלה את השאלה למה לכתוב בכלל, מה שבכלל מעלה את השאלה למה אני כותבת בלוג ולמה אני חוסמת אותו. אבל זה כבר שאלות לזמן אחר, אולי אחרי שאני אהיה במצב יותר שלם. 


 


אחרי אתמול זוועתי מרוב חום, חשבתי לעצמי שלפחות היום יהיה לי מזגן נעים בעבודה. אם יש איזה יתרון ללא לעשות גשר על היום חמישי המיותר הזה זה המזגן. תארו לעצמכם מה גדולה היתה אכזבתי כשבאתי בבוקר להדליק את המזגן וגיליתי שלא, לא בא לו. אין חשמל. כמובן שמיד הלכתי לארון חשמל בתקווה למצוא שם איזה מפסק שאפשר להרים אבל לא. אין מה להרים. התקשרתי למוקד תקלות ופתחתי קריאה על מזגן מיני מרכזי שלא עובד. כעבור כשעה מתקשר אלי מישהו ושואל אם אני פתחתי קריאה בקשר למזגן. כן. מה הבעיה עם המזגן? הוא לא עובד (מפתיע, נכון? כי הרבה אנשים פותחים קריאה כשהמזגן עובד תקין).  


באים שני טכנאים, מסתכלים על המזגן, אומרים שהם לא מטפלים בסוג הזה של המזגן, הם יעבירו את הקריאה למישהו אחר, והולכים. אוף


כעבור שעה אני מתקשרת שוב למוקד ושואלת מה קורה. אומרים לי שכן, הוא העביר את הקריאה למישהו אחר. מתישהו המישהו האחר יגיע. אחרי שעה וחצי מתקשר מישהו אחר, שואל איזה מזגן יש לנו. מיני מרכזי. כן אבל מאיזה סוג? מאיפה אני יודעת, הטכנאי הקודם שהיה פה אמר שזה הסוג שאתה מטפל בו. את יודעת מי זה הטכנאי הזה? מאיפה לי מי זה? הבנאדם אמר שאתה מתקן את הסוג הזה של מזגנים, פשוט תבוא ותתקן אותו. 


בשלב הזה כבר התעצנתי על כל מי שדיבר איתי. איך אפשר לתפקד בחום כזה? אפילו מאוורר אין לנו. 


בסוף בצהרים המאוחרים, הגיע הטכנאי הנכון, פתח את הקופסה והחליף פיוז. פיוז! יום שלם אני מתה מחום כי הטכנאי הראשון לא יודע להחליף פיוז? לעזאזל. 


 


חוץ מזה, ואולי בגלל זה היתה לי סחרחורת נוראית כל היום. והברכיים שלי כנראה לא האמינו לי שאני באמת מתכוונת לקבוע תור לפיזיותרפיה והחליטו לכאוב ברמה כזו שלעלות במדרגות אני לא יכולה. והבית שלנו קומה שניה, כולל קומת קרקע, שזה אפקטיבית שלישית, וכולל מדרגות מהרחוב למטה לכניסה של הבניין. בקיצור אני מתפרקת. 


לפני כמה חודשים הלכתי לביקור נימוסים אצל הרופאת משפחה אחרי שהעברתי את התיק הרפואי שלי שוב ועל הדרך התלוננתי על כאבי ברכים אז היא המליצה על מנוחה ואם זה לא עוזר נתנה לי מרשם לנוגד דלקות ואם אני רוצה, פיזיותרפיסט. אז בעקבות העדכון במצב הברכים החלטתי לקחת את הכדורים. אבל אז קראתי את העלון למשתמש (כן, אני מאלה שקוראים אותם) וכתוב שם- אם את בהריון או חשש להריון או מנסה להכנס להריון צריך להתיעץ עם רופא. עכשיו כנראה שאני לא בהריון אבל כן הפסקתי עם הגלולות, אז מה לעזאזל אני אמורה לעשות עם המידע הזה? מן הרגשה של תסכול מלווה בדמעות שגרמו לקרם הגנה ששמתי על הפנים לנזול לי לתוך העין ולשרוף, מה שגרם לשטף דמעות שורפות שנפסק רק אחרי שטיפה רצינית של הפנים.


אז עכשיו יש לי שאריות של סחרחורת, ברכים דואבות, עיניים אדומות ודאגה בגלל שהחלטתי לקחת את הכדור בכל מקרה, אז איך זה ישפיע.


אוף! 


 


 

יום שלישי, 3 ביוני 2014

גם אני רוצה פוסטתמונות עוגה

הכנתי טארט טירמיסו


 


לפי המתכון השכבה האחרונה היתה אמורה להיות בצורת עיגולים שנוצרו בעזרת שק זילוף עם צנתר חלק בקוטר 2 ס"מ אבל לצערי בדיוק נגמרו לי הצנתרים.  למרות זאת השכבה העליונה יצאה הכי טעימה.


 


והאחד הכין קנלוני תרד ריקוטה (אין לי קישור, הוא מאלתר)




אני לא הפרעתי. רק קצת כשעצרתי אותו לתמונה.


 


התארחנו אצל אחיו. היה הרבה אוכל והמון סלטים וגם קינוחים לא חסר. אני הודעתי מראש שאני מכינה עוגה אבל אמא של גיסתו היתה חייבת להכין אחת גם כן ובנוסף גם קייזרססאמו או משהו כזה שזה מילה גרמנית מרשימה לחתיכות פנקייק. ובלי לשאול מי רוצה מה היא פשוט הגישה לכולם מהכל. מה אני אגיד? לא, אני רוצה רק את העוגה שלי? לא נעים. בכל זאת, אמא פולניה (או רומניה, לא כזה משנה).


אבל הטארט שלי היה הכי מוצלח. וגם הקנלוני היה טעים.