יום חמישי, 31 במרץ 2016

יום 23, מזג אוויר מוזר

יצאתי בבוקר, היה כמעט חושך, שמיים אפורים לגמרי, הכל אפור. התחיל שיעור יוגה והמורה אומרת תסתכלו כמה יפה בחוץ, שמים כחולים ושמש. אני מסתכלת בחלון ובאמת שמים כחולים ושמש. יוצאת משיעור יוגה, שמים מכוסים עננים אבל עם פיסות של כחול עמוק פה ושם. ככה זה המשיך, השמים מכוסים עננים והכל אפור ואז פתאום השמש יוצאת מבין העננים ובבת אחת הכל מואר ומלא צבע וצללים חזקים יוצרים ציור על הדשא הירוק ואז שוב אפור.


ואיזה רוח, הסנאים כמעט עפו מהעצים. 








 


הבדל של כמה דקות בין התמונות.


 


 


 


אמרתי לחברה אחת בארץ שבסוף אני לא אבוא בקיץ. נכון שזו הבחורה הכי רכלנית שיש, אבל היא בחופשת לידה עכשיו, כמה מהר המידע הזה יכול לעבור? היום, יומיים אחרי, חברה אחרת שבחופשת לידה ולא מדברת עם החברה הראשונה (בנות) כתבה לי ששני אנשים אחרים בעבודה אמרו לה שאני לא אבוא. מסתבר שעדין זוכרים אותי שם בארץ. 

יום רביעי, 30 במרץ 2016

זה רק אני שלא מבינה?

קראתי את הקטע הבא: אונס זה אונס גם כשהוא כמעט


אמ;לק: הבחורה חיפשה ריבאונד, פגשה מישהו קבעו אצלו בדירה, לשניהם ברור מה הולך לקרות. איפהשהו באמצע הבחור דורש שתמצוץ לו. הבחורה מסרבת והאדיוט ממשיך להתעקש שככה זה בסקס וככה צריך. הבחורה עושה בחכמה, לוקחת את עצמה, צועקת על האדיוט שלא זה לא ועוזבת בטריקת דלת. 


עכשיו דעתי: הבחור אפס אדיוט שמבסס את תפיסת עולמו על סרטי פורנו, לא מגיע לו שבחורה תסתכל עליו אפילו. הבחורה צודקת לגמרי בדרך הפעולה שלה ואם היתה מוסיפה איזה הערה על כך שמי בכלל רוצה את הדבר הקטן הזה שלכי תדעי איפה הוא הסתובב אצלה בפה, מה טוב. בשלב זה הבחורה צריכה להרגיש גאה בעצמה על זה שהיא חזקה ולא נותנת לאפס שכזה להשפיל אותה. אז למה היא מרגישה מושפלת, למה היא תוהה אם זה אשמתה, למה היא מרגישה חוסר אונים? היא היתה בשליטה מלאה במצב, לא עשתה שום דבר שהיא לא רצתה לעשות, למה היא יוצאת מזה דומעת ומצולקת? כי איזה אפס רצה שהיא תרד לו? 


גם לי פעם זה קרה שבמהלך קשר יזיזות פעם אחת הבחור נעמד מעלי ואמר תפנקי אותי. אמרתי לא. הוא התלונן שזה לא פייר, הוא פינק אותי למשך זמן ארוך (ולזכותו יאמר שהוא באמת השקיע), עכשיו גם לו מגיע. פינקתי קצת עם היד אבל הבהרתי לו שזה לא יקרה. הוא המשיך לבקש אבל בסוף המשכנו הלאה. לא קרה כלום. 


כשהייתי בצבא גרתי באכסניה צבאית וקרה לי כמה פעמים ששיחה עם חייל שהתארח במקום לזמן קצר נסחפה קצת יותר מדי ובאיזה שלב הייתי צריכה לדחוף אותו ממני בכוח. אז קרה. הבחור הבין שאני לא מעוניינת ושנינו המשכנו הלאה. אני יודעת שיש מקרים שנגמרים אחרת, אני יודעת שיש לי מזל שלי זה לא קרה, ואולי המזל הוא שתמיד הייתה לי את היכולת להגיד לא, אבל גם בסיפור הזה לבחורה היה את הכוח והיא עמדה על שלה.  


מישהו מוכן להסביר לי למה הבחורה, שהעמידה את הגבר במקום, שלא עשתה שום דבר שהיא לא רצתה לעשות, מרגישה כמו קורבן אונס? למה היא מתביישת במשהו שלא קרה? 


 


(יום 22)

יום שלישי, 29 במרץ 2016

יום 21, למה לעשות תוכניות

הרי גם ככה שום דבר לא הולך לפי התוכנית. אז תכננתי לנסוע לארץ ביוני, תכננתי לראות את כולם, תכננתי להיות אם אמא שלי בניתוח שלה, הבטחתי לה שאני אהיה בניתוח שלה, אמרתי לה שאם היא יכולה שתנסה לקבוע אותו לתחילת יולי, ככה אני אפילו לא אצטרך לשנות את התאריך של הכרטיס חזרה שעדיין יש לי. אז מה אם תכננתי.


עד עכשיו דחינו את ה IVF, הרופאה אמרה שכדאי לתת עוד כמה נסיונות לIUI, שזה תהליך לא נעים בכלל וכדאי קודם לדעת שנתנו צ'אנס לתהליך הקל יותר, אחרי הכל, פעם אחת זה כבר עבד, בערך. ועכשיו החלטתי שאני לא מוכנה יותר לדחות את זה, ניסינו מספיק. רק שהתאריך הכי מוקדם שפנוי זה בדיוק יוני. ואי אפשר לטוס כמה ימים אחרי כי אם זה יצליח, ואנחנו מאוד מקווים שיצליח, אני אצטרך להיות במעקב צמוד.


אמא שלי אמרה שכמובן לדחות את הטיסה, לא לדאוג לה, היא מוקפת באנשים תומכים, היא אפילו רוצה לשלוח לי מישהו, אולי לבקש את אחת הדודות שתבוא להיות איתי. הבטחתי לה שהאחד יהיה מספיק זמין ותומך בשבילי. אני מקווה שהוא באמת יהיה. אני לא בטוחה בזה. 


אני מתכננת ואלוהים צוחק לי בפרצוף, אולי עדיף לא לתכנן כלום, פחות לחיות את היום, לעזאזל מחר.


 


 

יום שני, 28 במרץ 2016

יום 20, אזני המן במילוי מפתיע

תות! תודו שלא ציפיתם לזה.




מלית מתותים טריים, יאמי. 


וכמובן יש גם במילוי נוטלה קלאסי. 



אני יודעת שאני באיחור של כמה ימים אבל למי אכפת.

יום ראשון, 27 במרץ 2016

יום 19, זכרונות מהטירונות (טירונות קד"צ, בית זונות)

לקוראת שלא מגיבה, חשבתי עליך והחלטתי לכתוב את זה. 


היום הראשון בצבא. גיל 18 ו-3 ימים. 6 ימים אחרי הבגרות האחרונה (מדעי המחשב). צוו הגיוס הגיע בערך שבוע לפני. עד אז ידעתי שאני אמורה להתגייס מתישהו ביולי אבל לא ברור מתי. כל המתנות שקיבלתי ליומולדת היו קשורות לצבא. הכי שיחק אותה ידיד שלי שהביא לי את מלכוד 22. אותו עותק שמופיע ברשימה מימין, למרות שעכשיו הוא נודד איפשהו בין חברים של חברים של אח שלי ואני לא חושבת שהוא אי פעם ימצא את דרכו חזרה אלי. אח שלי הביא לי את הספר השני של הרי פוטר (אז הוא היה חדש), עד סוף הטירונות סיימתי אותו, שתבינו כמה הייתי עסוקה שם. 


בבוקר נסעתי עם אבא למרכז הגיוס משם יוצאים האוטובוסים לתל השומר, כל האמהות בוכות ומנפפות לחיילים לעתיד ורק אבא שלי שלא ממש חזק ברגשות אומר בהצלחה ברגע הכניסה לבית החייל ומתסובב הביתה. אני משחקת אותה רגועה וסבבה, הכל קטן עלי, אני יודעת לאן אני הולכת.


מגיעים ללשכה, בלאגן והכל, פס יצור, החולצות שהבאתי לא מתאימות, גם הגרביים לא. סרט הדרכה לחיילות חדשות, טביעות אצבעות, זריקות, כל חיילת מקבלת תיק הגיינה אישית מתנת אולוויז (עדיין משמש לנסיעות), טלכרד שכתוב עליו בהצלחה גיוס 2000 (עד לפני 3 שנים עוד החזקתי אותו אצלי בארנק) ו200 שקלים על חשבון המשכורת הראשונה. מגיעים לבסיס ושם מעדכנים אותנו שהטירונות תהיה שבוע וחצי (טירונות קד"צ, בית זונות) ולא יוצאים הביתה באמצע. תכלס הגיוני אבל אחרי כל היום הזה זה נראה כמו הדבר הכי נורא שיש. התקשרתי לאמא חצי בוכה (פלאפונים אז רק נכנסו לשימוש, המפקדת עשתה לנו מסדר מטענים והוא קיבל פתק "מאושר". המטען המאושר הזה הלך איתי הרבה זמן). אמא שלי לא טובה בשיחות עידוד כי היא פשוט מתבאסת יותר ממני, מה שמזין את הבאסה שלי במשוב חיובי. ביום השני התקשרתי לסבתא שלי שהיתה קצת יותר מעודדת (זה היה כשהיא עוד היתה עצמאית, לפני השבץ שפגם לה ביכולת הדיבור). ביום השלישי התקשרתי לידיד שהביא את הספר והוא עשה לי את השיחה שהייתי צריכה לקבל כבר מההתחלה, הוא אמר לי "י'צעירה פעורה (הוא עם פזם של שנה וחצי) תתפסי את עצמך, כולה שבועיים, נפלת על צבא מתנה, תפסיקי לבכות". זה עשה  את זה ומאז הסתכלתי על כל השבוע וחצי הזה כעל משחק שצריך לשחק לפני שעוברים לדבר הבא.


בסופו של דבר הטירונות היתה לגמרי בית זונות, היינו בהילטונים של מחנה 80, לא עשינו כמעט כלום, בקושי ירינו פעם אחת, לא הסתובבנו עם נשק, בגלל שזה היה ביולי והיו כמה ימים של עומס חום אז עשינו עוד יותר כלום. היה לנו מפקדות אמיתיות ומפקדות חדשות, כאלה שרואים שזה פעם ראשונה שלהן בתפקיד וצחקנו עליהן. ביום האחרון אחת הטירוניות החליטה לעשות להן שיחת נזיפה על ההתנהלות הגרועה שלהן. היה משעשע.  


בסוף היה טקס השבעה (בלי הורים), היו כמה בנות שממש התרגשו, אני ניסיתי להרגיש משהו אבל לא ממש הצלחתי. התנך שקיבלנו עבר איתי מאז כמה דירות ועכשיו הוא מחכה אצל אמא שלי. בשיחות פרידה הבנות נתנו נאומים מרגשים על כל מיני קשקושים ואני לא ידעתי אם הן ממציאות את זה או שהן באמת מתרגשות, ניסיתי גם לזייף התרגשות אבל אני לא חושבת ששיכנעתי מישהי. לא עשו לנו שבירת דיסטנס, שזה מזל כי זה היה גורם לכל הטירונות המטופשת הזו להראות עוד יותר מגוחחת. היו כמה בנות שהעבירו פנקס צביעות (פנקס שבו כל אחת כותבת להן משהו למזכרת) אז כתבתי בכמה כאלה משפטי צביעות. לא התחברתי עם אף אחת. היו כמה בנות שהמשכו איתי לקורס, עם אחת מהן ממש רציתי להתחבר אבל לא כל כך ידעתי איך ובסוף היא התחברה למישהי אחרת שהיתה איתנו בטירונות ואני לא ממש אהבתי. 


סך הכל היתה חוויה די סתמית, כאילו אמרו לנו- אתן קורסיסטיות, מה שתעשו זה לא באמת צבא, אז בואו לרגע נשחק בכאילו צבא כדי שתוכלו להגיד שגם אתן יריתן פעם בנשק ואחר כך תמשיכו לתפקידים הג'ובניקים שלכם. 

יום שבת, 26 במרץ 2016

יום 18

האחד הלך לסופר ולא חוזר כבר הרבה זמן, נראה לי שהוא הלך לאיבוד. 


היתרון של העובדה שיש לי מחזור ואני בדיכאון מזה היא שיש לי תירוץ לא ללכת איתו לסופר. אני יכולה להשתגע מזה, הוא פשוט עומד מול הירקות ומתחיל להתלבט מה הוא רוצה להכין במשך שעה וכל מה שאני מציעה התגובה היא לא, לא בא לי. גם ללכת איתו לקניות. יש את מרשלז, שזה חנות עודפים מטורפת של בגדים שהמשפחה שלו מתה עליה, כל פעם שאני הולכת איתו לשם (ופעם אחת כשאח שלו בא לביקור והלכנו ביחד) אני מוצאת את עצמי יושבת על איזה ספסל עם מבט של תנו לי לצאת מפה בבקשה. ועכשיו הולכים לפתוח אחת כזו לידנו. 


לא בא לי לזוז כרגע, לא בא לי לעשות כלום. 

יום חמישי, 24 במרץ 2016

יום 16

אז מה היה לנו היום? שלג. כבד וסוער, כזה שממש לא רציתי לצאת מהבית אבל הוא נגמר אחרי חצי שעה ואחרי שעה כל מה שנערם נמס. כאילו החורף נותן עוד נסיון אחרון לפני שהוא הולך. 


בפינת "מה לא בסדר עם האמריקאים האלה" שלנו היום- סלולארי. הדבר היחיד לטענת הוותיקים פה שמשמעותית יקר מהארץ (אם לא מחשיבים בריאות). כשהגעתי נרשמתי לתוכנית עם גלישה שעולה 60 דולר בחודש, 55 אם עושים ריפיל אוטומטי. כי פה זה לא קורה לבד, שנותנים להם כרטיס אשראי והם מחייבים אותו כמה שבראש שלהם, פה צריך להכנס לחנות או לאינטרנט ולחדש את התוכנית כל 30 יום. ואם עושים חידוש אוטומטי באינטרנט אז יש הנחה של 5 דולר. לפני חודש, קצת לפני מועד החידוש שמתי לב שהם הגדילו את נפח הגלישה בחבילה והוסיפו חבילה זולה יותר עם פחות נפח, אז החלפתי לתוכנית הזולה שעולה 45 דולר, 40 עם ריפיל אוטומטי. אתמול קיבלתי סמס שמזכיר לי שעוד יומיים יהיה ריפיל אוטומטי של 55 דולר. רגע, לא הגיוני. בדקתי הודעות מחודש שעבר וגם אז הריפיל היה 55. נכנסתי לאתר וראיתי שהמאזן שלי הוא 15 דולר, שזה אומר ששילמתי להם 15 דולר יותר ממה שהייתי אמורה. מסתבר שזה שאני מחליפה תוכנית לא אומר שהריפיל האוטומטי מתעדכן. כי זה הגיוני לגמרי שאני מחליפה לתוכנית זולה יותר אבל ממשיכה לשלם באופן אוטומטי את המחיר של היקרה, ברור. אז כרגע יש לי 15 דולר עודף, זה אומר שאם אני רוצה לא להפסיד אותם אני צריכה לעשות כל מיני מניפולציות לריפיל האוטומטי. אולי בחודש הבא יהיה לי כוח לזה. 

יום רביעי, 23 במרץ 2016

יום 15, משהו יצירתי

האחרונה מהיום. הרעיון הגיע מפט.






(זאת רק כוס אחת ^)




הסיבה שיש צעיף בכוס היא כי אחרת רואים את הציורים משני הצדדים וזה לא ברור. 

יום שלישי, 22 במרץ 2016

יום 14, צ'ק ליסט

דרך אגב, הבניין שאנחנו גרים בו מגיע עד קומה 14 אבל אין בו קומה 13. אם הייתי מדלגת באותה צורה על יום 13 זה היה נחשב רמאות?


1. הייתי צריכה ללמוד כבר שיום חם יחסית מגיע עם הרבה עננים ואור שלא מתאים לתמונות יפות. אבל לפחות העצים מתחילים לקבל צבע וגם הציפורים האדומות. ואני בטוחה שהסנאים התכווצו בחורף.





 2. לזניה ירוקה. טוב, זה בא עם עלי מנגולד. איך אומרים מנגולד באנגלית? CHARD. אוקי, אין פה כזה. בטח אם הייתי הולכת לסופר היקר יותר היה שם. הדבר הכי דומה לעלי מנגולד פה זה collard green.  לפי גוגל אין לו תרגום לעברית (זה לא כרוב). האחד טוען שזה מה שהם נותנים ללטאה במשרד לאכול והוא לא אוהב את זה. הצעתי שיביא ללטאה לזניה. איך אומרים באנגלית גבינה בולגרית? לא משנה, הדבר היחיד שיש בסופר הדפוק הזה זה גבינת פטה, מספיק דומה. שמנת. מכירים את זה שבארץ יש שמנת לקצפת ושמנת לבישול 28% ושמנת לבישול 15%? אז פה יש רק heavy whipped cream ו half N half שזה שמנת מדוללת בחלב שאם משתמשים בה ברוטב הוא לא מסמיך אז נלך על השמנה. ושום! היא שכחה לשים במתכון שום. איך אפשר לטגן משהו בלי להוסיף שום? אם אתם מנסים את המתכון בבית אל תשכחו את השום. אוקי, יש הכל, או לפחות תחליפים להכל, אפשר להכין.








  יצא טעים. 


3. זומבה- בוצע ואפילו הרגשתי טוב. 


הרשימה להיום בוצעה בהצלחה. משימה למחר- משהו יצירתי, פימו או משהו. וכביסה. ואולי גם בריכה אם יהיה לי כוח, אבל אין צורך ללחוץ. 


 


ובלי קשר, הגיע היום בדואר הצ'ק מהבית ספר שעבדתי בו יום אחד. והחשבון על הסבב טיפולים הלפני אחרון. המשכורת של יום עבודה מכסה בדיקת דם אחת מתוך הסבב. אחרי ביטוח. 


 

יום שני, 21 במרץ 2016

יום 13, רשימה

ג'אסט תתפסי את עצמך בידים כי את לא הולכת לשקוע שוב בחוסר מעש הזה שלך.


אז זה מה שאת הולכת לעשות מחר:


1. תצאי לאגם. אמור להיות מספיק חם.קחי מצלמה. קחי גם אוזניות ותשמעי מוזיקה. המלצות למוזיקה יתקבלו בברכה


2. תכיני לזניה. מתכונים יתקבלו בברכה 


3. תלכי לזומבה, את מתחילה לחפף בזמן האחרון וזה לא טוב. קחי טלפון ואוזניות, אם תרגישי חולשה שוב לפחות תעשי קצת מכשירים.


 


 

יום ראשון, 20 במרץ 2016

יום 12, היום הראשון של האביב

"תראה איזה שמיים כחולים וגם יש כבר פרחים בגינות ברחוב. בוא נלך לאגם ונראה אם גם שם יש פרחים."


יוצאים, חוטפים רוח קפואה לפנים שמגיעה מכיוון האגם. 


"טוב, יש הרבה פרחים בגינות ברחוב, בוא לא נלך לאגם"


 


 

















 


מי יכול להגיד לי מה זה הפרחים האלה בסגול צהוב לבן? 


עדיין קר, האדמה עדיין אפורה והעצים עדיין ערומים אבל יש התקדמות. 

יום 11 בקצרה

כי השעה פה 1:30 בלילה, אבל החלטתי ולא נוותר אחרי 10 ימים, נכון?


חזרנו עכשיו מארוחה ישראלית אצל החברים משבוע שעבר. היה פלאפל מנפנף גריל וחומוס וטחינה תוצרת מקומית ולבנה של תנובה. והיו עוגיות טחינה :) אחרי האכזבה הנוראה של אתמול החלטנו לא לוותר, הלכנו לסופר הערבי המאוד יקר בשכונה וקנינו טחינה לבנונית יקרה אבל כנראה מוצלחת. החלפתי מתכון ממיקי שמו לקרין גורן והוספתי קצת תמצית וניל לקבל טעם של חלבה. פעם קודמת שהכנתי את העוגיות טחינה שלה יצאו מתפוררות לגמרי, הפעם בגלל מחסור בקמח תופח השתמשתי בקמח רגיל ואבקת אפיה וכנראה שהמינונים לא היו מדויקים כי העוגיות לא תפחו אבל מצד שני לא התפוררו. יותר טוב. 


אז זהו, עדכון מהיר ולישון כי אני נרדמת פה על המחשב. לילה טוב, או בוקר טוב לאנשים שם בצד השני של האוקיינוס. 

יום שישי, 18 במרץ 2016

יום 10, אני רוצה עוגיות :,(

ואני כל כך רציתי עוגיות עצוב 


קניתי טחינה וחשבתי לעצמי שיופי, יש הרבה טחינה אפשר להכין עוגיות. התחלתי להכין ואז גיליתי שהטחינה מטובלת. מי לעזאזל רוצה לקנות טחינה מתובלת?? כל הרעיון בטחינה גולמית הוא שהיא באה נקייה ואפשר לעשות איתה מה שרוצים. אמריקאים. אוף, אני כבר חלמתי על העוגיות האלה, החלטתי שיהיה מה שיהיה, אני עושה עוגיות טחינה מתובלת, נראה מה יצא. 


העוגיות נכנסו לתנור והפיצו ריח מטמטם בבית, אבל לא של עוגיות. ריח של אוכל. בסדר, מקסימום נמיר אותם לחטיף. רק מה, התנורים פה דפוקים ומחממים רק מלמטה ככה שהעוגיותחטיפים לא נעשו מלמעלה. אז החלטתי לשים לכמה דקות על broil שזה אומר להדליק את החימום גם מלמעלה רק בלי שליטה על הטמפרטורה, אמרתי לעצמי שדקה, מה זה כבר יעשה. תוך דקה נדלק הגלאי עשן והתחיל לצפצף את הצפצוף הנוראי שלו ולא הפסיק עד ששמתי את הפחמים במקלחת וסגרתי את הדלת. העוגיות הפכו לפחם וכל הבית מסריח מעשן. מזל שלא ממש קר, פתחתי את כל החלונות ולבשתי פליז וכפפות והכנסתי את הנגלה השניה לתנור, הפעם בלי broil. יצאו קצת שרופים וקצת מגעילים.


אוף.


 

יום חמישי, 17 במרץ 2016

יום 9, ביקור בליטל איזראל

האמת שזה היה אתמול אבל היי, אמרתי שאני אכתוב כל יום, לא שאני אכתוב על כל יום.


בעצת החברה, את הבחינות לרשיון עשיתי בפרוורים הצפוניים של העיר, השכונה שאני אוהבת לקרוא לה ליטל איזראל. נחשו למה. אז אחרי ההצלחה המסחררת החלטנו שאם כבר אנחנו בישראל, נלך לאכול פלאפל. הלכנו לפיתה-אין שמסתבר שהיא בכלל ערבית, פלאפל בסדר אבל בתוך פיתה ריקה מסלטים או חומוס, חצי חוויה. סלט ירושלמי (יפה שמסעדה ערבית מפרגנת לישראל סלט) שיותר משהיה סלט עם טחינה, היה טחינה עם סלט. וכנאפה, רק בשביל הכנאפה היה שווה לבוא. ואם כבר אנחנו באזור, לא נקנה במבה? נכנסנו לסופר ההונגרי (ככה הוא נקרא, the hungarian) שלמרות שכל העובדים שלו הונגרים חצי מהמוצרים שלו ישראלים. במבה לא קניתי כי אף פעם לא הייתי חסידה של במבה אבל ביסלי הייתי חייבת. וגם חלבה וטחינה וגבינת עמק פרוסה מהמעדניה. פה הייתה קצת בעיה כשהמוכרת שאלה אותי כמה לפרוס, המממ, כמה זה 200 גרם בפאונד? נגיד שחצי. אז כשהאחד יחזור ממסעו יהיה לו טוסט עם גבינת עמק (אם אני אזכור לקנות בייגלס) ועוגיות טחינה (אם יהיה לי כוח להכין).


איזה אישה טובה אני?


 


שלא תגידו שאני מרמה, תמונות מהיום - ה"בוטן" מבחוץ ומבפנים. בשתי התמונות אפשר לראות אותי מצלמת. 


 





יום רביעי, 16 במרץ 2016

יום 8, יש לי רשיון נהיגה :)

אין לי אוטו או סיבה לנהוג אבל אם במקרה נרצה לשכור רכב ולנסוע לטיול אז אני יכולה לנהוג (עם רשיון נהיגה ממדינה אחרת מותר לנהוג 90 יום מזמן הכניסה למדינה). מה שאומר שאם נרצה לשכור רכב אני אצטרך לנהוג :s . לא משנה, העיקר שהאפשרות קיימת.


כולם אמרו לנו שזה שטויות להוציא פה רשיון, יש מבחן תיאורטי אבל הוא לא בעיה. אז אני עם הדחיינות שלי פתחתי את חוברת הלימוד פעם ראשונה אתמול. לא טוב. ראיתי את השאלות לדוגמה שבחוברת ונלחצתי. אחר כך עשיתי מבחנים לדוגמה באינטרנט ועוד יותר נלחצתי. יש שאלות טריוויאליות אבל יש שאלות שממש לא - מה אתה עושה כשאתה נתקל בשיירת לוויה, לאיזה מרחק צריך לראות שלט הזהרה של מטען חורג (400 פיט), מה זמן השלילה על עבירה שקשורה באלכוהול מתחת לגיל 21 (3 חודשים), ניתן לקבל שלילה על שתי עברות של נשיאת אלכוהול ברכב תוך כמה זמן (שנתיים), אחרי כמה דוחות חנייהעבירות תנועה לא משולמים אפשר לקבל שלילה(105), תוך כמה זמן צריך לדווח למשטרה על תאונה (30 דקות), מה הקנס על אי דיווח (2500 דולר), מה הכיסוי המינימאלי בביטוח חובה עבור מקרים של פגיעה ברכוש נפגע אחד שני נפגעים או יותר (20000/25000/50000). בקיצור לזכור המון מספרים אקראיים. איך לעזאזל אני מצליחה לזכור את כל השטויות האלה תוך יום?


חרשתי מהבוקר עד הלילה ועדיין בלילה נכשלתי בכמה מבחנים לדוגמה וכבר התחלתי לחפש תירוצים לדחות את העניין. היום בבוקר שלחתי הודעה לחברה שהשאילה לי את האוטו שמאוד סוער בחוץ, אולי לא כדאי לעשות מבחן נהיגה היום. היא ענתה לי שהגשם אמור להפסק (באסה איתך) ושאיך שאני רוצה אבל אם לא היום היא תוכל לבוא איתי רק עוד שבועיים. אז אמרתי לעצמי שאחרי כל ההשקעה של אתמול אני לא מוותרת לעצמי, אני אלך ומקסימום אלך שוב עוד שבועיים. ממש הייתי בטוחה שבסיכוי טוב אני נכשלת. 


החברה שבאתי איתה אמרה שאני סתם נלחצת, היא זוכרת שהמבחן הזה בדיחה. מסתבר שצדקה. שום שאלה עם מספרים (היתה שאלה על מסע לוויה אבל בה נתקלתי וגם מתוך 3 התשובות האפשריות באמת רק אחת היתה הגיונית), עברתי את המבחן עם טעות אחת בלבד. 


ואז היה המבחן המעשי. שתבינו, בארץ נכשלתי ב 4 טסטים, התגייסתי, התוקף של מבחן התיאוריה עבר ואחרי השחרור הייתי צריכה לעשות תיאוריה מחדש ועברתי לרכב אוטומטי. נכנסתי לאוטו בלחץ רציני. אבל הבוחנת היתה נחמדה (כמו כולם פה, יש בזה משהו ממש נחמד), לקחה אותי לסיבוב סביב הבלוק, במגרש חניה ריק לגמרי אמרה לי לנסוע ברוורס, אפילו לחנות לא היה צריך (חוץ מבסוף הטסט אבל בחניה נוחה ללא שום צורך ברוורס). החברה מדדה לי 10 דקות מרגע שיצאנו עד הרגע שחזרנו. עם כזה מבחן לא פלא שכל המכוניות פה דפוקות מכל הכיוונים. ברצינות, לכל מכונית שניה יש דפיקה בפח, כל רחוב יש לפחות מכונית אחת עם פנס מרוסק, מכסה מנוע עקום או פגוש שמודבק במסקינטייפ. 


 


הסיבה שלא עשיתי את זה עד היום היא שכדי לקבל רשיון צריך אוטו ואני בתור בנאדם לא ממש מוצלח בקשרים חברתיים תהיתי מתי יבוא היום שאני ארגיש מספיק בנוח עם מישהו לבקש ממנו שישאיל לי אוטו למבחן. אז לפני כמה שבועות חברה אמרה שהיא הולכת למספרה ושאלה אם אני רוצה לבוא לתמוך נפשית (צריך הרבה אומץ ללכת למספרה בחול, אני חיכיתי עד שהיא תסיים ורק כשראיתי שיצא יפה אמרתי שאני גם רוצה להסתפר). תוך כדי שיחה עלה נושא הרשיון והיא אמרה שאם אני רוצה היא יכולה לבוא איתי באחד הימים החופשיים שלה ולהשאיל לי את האוטו. לפני שבוע עזרתי לה במסע קניות בשכונה והחלטתי שאם היא כבר הציעה מותר לי לבקש בלי להרגיש רע. 


 


אז זהו, יש רשיון. לפחות מדי פעם משהו מצליח בקלות. גם מעודד. 


 


דרך אגב, למי שתהה, אין לי מושג למה הבלוג הפך לפרטי אתמול. תודה לאמפריאטי שהאירה את תשומת ליבי לעניין. 

מי רוצה לגלוש אצלכם בכלל?

יש עכשיו לכל מיני אתרים את הקטע הזה של "בבקשה תוריד את החוסם פרסומות, אנחנו רוצים להטריד אותך ולהעמיס את הדפדפן שלך באינסוף באנרים קופצים ומעצבנים שיפריעו לך להתייחס לתוכן". אז הארץ לקחו את זה צעד קדימה ולא מוכנים לתת לך לגלוש באתר שלהם עם חוסם פרסומות. עכשיו מילא וואינט שהתוכן שלהם חינמי ובאמת עם רמת התוכן שלהם עדיף שאנשים לא יוכלו להתרכז בו, והם גם מבקשים יפה אבל לא מכריחים. אבל הארץ- העיתון היחיד בארץ שדורש תשלום עבור גלישה, אז לא מספיק להם התשלום על גלישה הם גם רוצים להכריח את הקורא לסבול את ההפרעות האלה. 


עזבו, לא רוצה לקרוא אצלכם. 


 

יום שלישי, 15 במרץ 2016

יום 7, שאלה ממבחן תיאוריה אמריקאי

 


If a
driver behind you repeatedly flashes his/her headlights, you should:


switch on your
high-beam lights


get out of the way


increase your
vehicle speed and move ahead


switch on your
low-beam lights


 


hint:


You should understand that the driver behind you is an aggressive
driver.


תנסו לענות בלי לקרוא את הרמז (לבן).


אני מתה על דרך החשיבה של האמריקאים.


התשובה (גם בלבן): כנראה שהנהג אגרסיבי ולכן עליך לפנות לו את הדרך ולא להתעסק איתו.



יום שני, 14 במרץ 2016

יום 6, התלבטות

חברה הפנתה אותי למישהי בשגרירות שמחפשת לאייש משרה מסויימת. דיברתי עם הבחורה שלא יכלה לתת לי יותר מדי פרטים על התפקיד עצמו אבל כל על הביוקרטיה מסביב. 


המשרה היא 50%, משכורת לא גבוהה ואין שום קשר למקצוע שלי. המשכורת מהארץ ולכן גם מיסים משלמים בארץ מה שחוסך חלק מהכאב ראש של תיאום מס ותשלום הפרשים. 


אז מצד אחד חצי משרה יכול להיות טוב אם הטיפולים יצליחו ויהיה ילד, וגם אם לא ונעבור לשלב הבא של הטיפולים שיהיה עמוס וקשה אולי יהיה יותר נוח לעשות אותו עם חצי משרה ביד. המשכורת אמנם לא גבוהה אבל מאחר וכרגע אנחנו די על סכום אפס לכיוון המינוס עם המשכורת של האחד משכורת כזו תעשה לנו טוב. 


מצד שני, זה לא המקצוע שלי וזה לא מה שאני טובה בו ואוהבת לעשות. אם הייתי יודעת שזה לתקופה של עד שנתיים אז אפשר להסתכל על זה כחלק מהחוויה של הרילוקיישן, לעשות משהו שונה לגמרי, להתנסות בעוד דברים. אבל אם נהיה פה 4 שנים אז זה הרבה זמן לעשות משהו שהוא לא מה שאני אוהבת. 


בחצי משרה אני יכולה להמשיך לחפש עבודה במקצוע שלי אבל זה נראה לי קצת לא הגון לפנות לתפקיד מסויים שהוא לא סתם פקידותי מתוך כוונה לעזוב ברגע שאני אצליח למצוא משהו אחר. אני לא יודעת מה בדיוק כולל התפקיד, אבל כנראה זה לא משהו שמחליפים בו אנשים בקלות. 


כרגע היא שלחה אותי להתייעץ עם בעלי ולחשוב על זה ולחזור אליה במייל אם התשובה. 


מה אתם חושבים?


 

יום ראשון, 13 במרץ 2016

יום 5, אני ליאונה

אני תוהה אם מישהו אחר חוץ ממני קרא את הספר הזה והרגיש רצון עז לתפוס את גיבורת הספר ולתת לה סטירה שתפתח לה את העיניים, להגיד לה לצאת מהסיפור הזה שבו היא חיה, אנחנו לא בתוך ספר ואת לא גיבורת הסיפור.


יש שלב בסיפור שבו ליאונה מחליטה לכתוב מכתב לדמות בספר שהיא קראה. במכתב היא מתעצבנת על הדמות שחיה לפי כל הספרים שהיא קראה ולא רואה את המציאות ואני חיכיתי שהיא תבין שבעצם היא כותבת לעצמה אבל לא, ליאונה ממשיכה לחיות בעולם הדמיוני על גבול האוטיסטי שלה. 


אני רגילה שבספרים ישראלים קשה לי להזדהות עם הדמות הראשית. יש משהו ביוצרים ישראלים, אני מרגישה את זה גם בקולנוע, יש משהו בגיבורים שגורם לא לאהוב אותם. אני מכלילה כמובן, לא תמיד זה ככה, אבל יש לי את ההרגשה הזאת. תמיד יש משהו פגום, התנהלות לא הגיונית בצורה מעצבנת. 


מלבד הגיבורה שהרגיזה אותי, רוב הספר די זרם ומשך אותי לקרוא עוד ולסיים את הספר ביום אחד (אולי זה הצורך בעיסוק שיעזור לי לשכוח ששוב נשארתי לבד בעיר זרה). אבל אז בא הסוף. שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא מתנגדת סוף טוב שבו כל הקצוות סגורים, אבל כאן זה היה ממש קלישאה של סוף טוב. ואולי הסופרת עשתה את זה בכוונה, לאורך כל הספר הגיבורה חייה ברומן רומנטי אז סוף הספר הוא כמו סוף קלאסי של כל רומן של דיקנס, הנוול שכל מניעייו מתמצים בזה שהוא נוול ולכן עושה דברים רעים באופן לא הגיוני, מנסה לפגוע בגיבורה רק כי הוא רע וכמובן נענש על ידי הגורל ככה שאף אחד מהטובים לא יצא אשם.


אני חושבת שאני צריכה להפסיק קצת עם ספרים בעברית ולעבור למשהו איכותי. שבוע שעבר סיימתי את הספר הראשון של סנדמן, כדאי שאני אמשיך איתו עוד קצת. 

יום שבת, 12 במרץ 2016

יום 4, תמונות של ירוק

אמריקאים זה כזה "היי, saint patrick day מה נעשה? אני יודע, בואו נצבע את הנהר בירוק!"



 


ואני זה כזה "היי, אם כולם לובשים ירוק והנהר ירוק אפשר לזרוק אנשים לנהר ואף אחד לא יראה אותם"


 



 

   








מצאתי את הכד בקצה של הקשת בענן. 


 


אחי, נראה לי הגזמתי עם הירוק, אני רואה דובים בערסלים.  


 


נקודה חיובית להיום- נפגשנו עם חברים. יש לנו חברים ואנחנו מצליחים לשמור איתם על קשר. 


ועוד משהו- ההורים שלו סומכים עלי יותר משהם סומכים עליו. 

יום שישי, 11 במרץ 2016

מאה ימים, הגרסה שלי, יום 3

ראיתי פה כל מיני בלוגים והחלטתי לנסות גם. אני לא חושבת שאני אצליח למצוא דברים משמחים אבל לפחות אני אכתוב משהו, זה גם סוג של פרוייקט. אז כרגע המטרה היא כל יום לכתוב על משהו, לא משנה מה, או לשים תמונות אבל של משהו יפה או מעניין. כתבתי אתמול ושמתי תמונות שלשום ככה שאפשר להגיד שאני כבר ביום השלישי. 


אז מה את מספרת היום?


פתחנו את היום בבילוי זוגי רומנטי- ביקור במרפאת פוריות. וכשאני אומרת זוגי אני מתכוונת שישבנו יחד בחדר המתנה ואז הוא נכנס לאחד החדרים (משום מה הוא לא מוכן לשתף חוויות) ויצא ושוב חיכינו יחד ואז אני נכנסתי לאחד החדרים והמתלמדת של הרופאה (שהרבה פחות מוצלחת מהרופאה) באה והשלימה את האיחוד בינינו. רומנטי כבר אמרתי?


ביציאה היה לנו קטע משעשע, הזמנתי אובר (סוגשל מונית חברתית) וכשיצאנו קיבלתי הודעה שהוא כבר הגיע, האפליקציה הראתה נהג שחור (כן אני גזענית) בטויוטה וכשיצאנו עמדה טויוטה עם סמל של אובר ונהג שחור. הוא לא נראה בדיוק כמו בתמונה אבל חשבתי שזה בגלל הזקן שזה משהו שמשתנה. שאלתי אותו אם הוא השם שהופיע והוא הנהן משהו ויצא לדרך. אחרי חצי רחוב מתקשרת מישהי ושואלת איפה הוא ובאותו זמן מתקשר אלי הנהג של האובר ושואל איפה אני. בקיצור עלינו על האובר של מישהי אחרת שבדיוק יצאה מאותו בניין. חזרנו לאותו מקום והחלפנו מכוניות. היה עדיף להצמד למכונית המקורית כי הנהג החדש היה לא ברור בכלל, האפליקציה לא עבדה לו ובשום אופן לא הצלחנו להבין מה הוא אומר. 


הגענו הביתה ופנינו כל אחד למחשב שלו לשיחות טלפון, הוא עם המנחה הקודם שלו, אני אם אמא שלי. הוא סיים קודם ודי שמחתי כשהוא סופסוף בא ונתן לי תירוץ לסיים את השיחה שלי.


נקודה חיובית להיום- הלכנו לאכול יחד וישבנו בחוץ בדשא, היה ממש נעים. קצת קר אבל השמיים כחולים ויפים והגינות מתחילות להתמלא עלים שבתקווה בקרוב גם יהיו פרחים. 

יום חמישי, 10 במרץ 2016

סתם זכרון שפתאום נזכרתי בו

כשהייתי ילדה היו כל מיני חפצים שבלי שום סיבה מיוחדת פשוט משכו אותי. אני לא ידעתי וגם היום אני לא יודעת להסביר למה, משהו בצורה שלהם פשוט גרם לי לרצות אותם. בעיקר אהבתי דברים חדים. עד היום אני אוהבת דברים חדים. יום אחד מצאתי מחט של מזרק והתלהבתי ממנה, היא היתה נקייה כזו, חלקה וחדה. ואז אבא שלי אמר לי לזרוק אותה "את זוכרת ששאלת אותי מה זה איידס? (זה היה בתקופה שרק התחילו לדבר על איידס, התשובה שלו דרך אגב היתה כשתגדלי תביני) אז ככה זה עובר".


לא כל כך הבנתי אז תייגתי את זה תחת דברים שאני אבין יום אחד. רוב הזכרונות שלי מהילדות זה דברים שלא הבנתי וקטלגתי לי אותם כדי שיום אחד אני אבין.


למה נזכרתי בזה? כי עכשיו הייתי צריכה להזריק לעצמי והמזרק הוא קטן כזה ועשוי מזכוכית עם מחט דקה וחדה, בדיוק מסוג הדברים שאהבתי, נקי וקר והזכוכית שלו צלולה והוא משמיע צליל נחמד כשמקישים עליו. קצת התבאסתי לזרוק אותו לפח בסוף השימוש. (יש מצב שבכלל אסור לי לזרוק אותו לפח ואני צריכה להביא אותו לפסולת רפואית או משהו כזה אבל אין לי כוח, שמתי אותו בחזרה בקופסא שלו והורדתי את המרשם כדי שלא ידעו שזה שלי). 

פוסט עדכון

אז מה חדש?


הממ....                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                  


טוב נעבור לקיטורים.


אני כבר לא רוצה לדבר עם אנשים בארץ כי אז מגיעה השאלה הזו, אז מה חדש, איך מתקדם? והתשובה היא לא מתקדם. אין חדש. אין עבודה, אין שפה, קשה, קשה. החדשות הכי מרגשות הן שעומדים לפתוח מרשל'ס בשכונה שלנו, זה מרגש את האחד בעיקר כי המשפחה שלו מתים על החנות הזו. אני שונאת ללכת לשם עם האחד כי אני מרגישה כמו גבר שמלווה אישה במסע קניות, בסופו של דבר אני מתיישבת על ספסל ורק מחכה שנצא כבר. 


 


אני שולחת קורות חיים על אוטומט, לא משקיעה מחשבה כי אני יודעת שאם אני אחכה אני אתאכזב. אני כבר לא מאמינה שזה יגיע. הביקורים בבית חולים לבדיקות דם כבר הפכו לשגרה, הפקידות של הבוקר מכירות אותי, כל חודש מחדש מתחילים, מקווים שאולי הפעם אבל זה כבר נהיה כמו עם החיפוש עבודה, לא באמת מאמינה שזה יקרה. אני רוצה לעבור לשלב הבא, להפריה חוץ גופית, הרופאה מוכנה להעביר אותי אבל ממליצה קודם לתת עוד כמה נסיונות וגם אמא שלי וגם האחד אומרים לי לתת עוד נסיון לפני שעוברים לחלק הקשה כי פעם אחת זה כבר הצליח. אבל זה לא באמת הצליח, נכון? 

בעבודה הזמנית הייתי יום אחד מלא וכנראה שלא ממש אהבו אותי לפני יומיים קיבלתי מייל בבוקר שמבקש שאני אבוא בצהריים, בבקשה בבקשה preaty please. תוך 3 דקות עניתי שאין בעיה. אחרי שעה קיבלתי תשובה שממש תודה אבל לא צריך, מצאנו מישהו אחר. תודה.


 


לאחד לעומת זאת הולך ממש טוב. המנחים שלו מרוצים, הוא מתחיל לכתוב מאמר ואולי גם לשתף פעולה עם סטודנטים אחרים של המנחה ואולי גם עם פרופסורים אחרים. והוא מספר לי על כל זה באושר ואז שואל אותי "ומה את מספרת?". מה כבר יש לי לספר בדיוק? היום עשיתי כביסה? באמת שאני שמחה בשבילו אבל מה איתי? נראה שאני פה בשביל לעשות כל מה שלו אין זמן, לשטוף כלים, לעשות כביסה, לנקות, לשלם חשבונות. אפילו לשים צ'ק בתיבה בדרך לאוניברסיטה קשה לו. מדי פעם כשהוא רואה שאני בדכאון הוא שוטף כמה צלחות. באיזה שלב כשביקשתי ממנו להתקשר לביטוח לברר משהו לגבי מכתב שהם שלחו לו הוא אמר לי תעשי את זה את, אין לי זמן, למה אני צריך לעשות את זה? כי אנחנו פה בשבילך!!! בסוף כמובן שאני התקשרתי. 


 


שבוע הבא הוא נוסע לכנס ואני שוב נשארת לבד ושוב ההורים שלו יתקשרו לבדוק שאני לא בדיכאון ומה אני עושה כשהוא לא פה (בערך מה שאני עושה כשהוא כן פה). פעם קודמת שהוא נסע אמא שלי הבטיחה שבפעם הבאה שהוא ישאיר אותי ככה לבד היא תבוא להיות איתי ונטייל ביחד ואני קיוויתי שעד שזה יקרה כבר תהיה לי עבודה ולא יהיה לי זמן אבל אין עבודה והיא לא יכולה לבוא בגלל הטיפולים הכימוטרפיים שבכלל לא כתבתי עליהם פה כי אני לא רוצה אפילו לכתוב את זה.


אה, הנה עדכון, ההורים שלי התגרשו. עכשיו זה רשמי. כבר 7 שנים בערך שהם לא ביחד אבל עכשיו פתאום אבא שלי החליט שהוא רוצה להתגרש. כנראה חברה שלו לחצה. אף פעם לא סבלתי אותה. מזמן לא דיברתי איתו, התקשרתי לפני שבוע אבל הוא לא ענה ולא נראה לי שהוא יודע איך להתקשר אלי למרות שהסברתי לו לפני שנסענו והתקנתי לו וייבר. לא משנה, אני לא בטוחה שיש לי כוח לדבר איתו. אם אמא אני מדברת פעם בשבוע והשיחות נעשות יותר ויותר קשות, כל פעם השיחה לוקחת שעה והיא לא רוצה לנתק ומבקשת שאני אספר עוד משהו ומחכה לחדשות טובות ופשוט אין לי אז היא מספרת ומעמידה פנים שהכל נפלא והטיפולים עוברים בקלות והכל בסדר אבל בין הסיפורים מדי פעם נכנסים משפטים שאומרים שלא, לא הכל בסדר ואני לא נמצאת שם איתה.


 


טוב, אז זה העדכון. אני חושבת שאני אצמד לתמונות בינתיים.

יום רביעי, 9 במרץ 2016

נראה שהחורף הולך להגמר

בדשא שמאז השלג נהיה חום מתחילים להשתלב עלים ירוקים. העצים עדיין ערומים אבל מתחילים לצאת ניצנים של עלים. בגינות מתחילים לבצבץ עלים וגם כמה פרחים ראשונים. בעיר סיורי הארכיטקטורה חזרו לפעול, שוב רואים ספינות תיירים בנהר וקנגורואים שרים ברחוב(?). אני לא חושבת שאי פעם חיכיתי ככה לאביב. 














 





אז לכבוד סוף החורף הנה תמונות אחרונות של כפור מהיום הקר האחרון לפני שהטמפרטורות זינקו ב15 מעלות וכל הקרח נמס.