כי מגפי שלג זה חם ובלתי אפשרי לשרוד בתוך כאלה יום שלם במשרד מחומם.
בתמונה: נעלי בית בצבעי הסוואה ובצד ניתן לראות מגפי ברווז.
כדי להשלים את התמונה יש גם כוס דביבון בשביל התה ירוק. האמת שהייתי בטוחה שקנינו את השועל ורק כשהגעתי לעבודה ופתחתי את האריזה ראיתי שזה דביבון ותהיתי איך נתתי לאחד לשכנע אותי להחליף. 
מהשלג של ראשון לא נשאר כלום חוץ ממדרכות חלקות.
ואז הוא מגיע.
ואת מגלה שהמגפיים ששנה שעברה עברו את השלג בצורה ממש מוצלחת שכחו בקיץ איך לאטום מים. ואת יוצאת לטייל בשלג בטוחה שאיזה יופי יהיה ואז נזכרת למה שלג של 0 מעלות מבאס. כי הוא רטוב. הצעיף נהיה רטוב, הפרווה של המעיל רטובה, הכפפות רטובות ולא נעים. ואז פתאום דקירה של קור בבוהן ואת מבינה שהמגפיים החמות והנעימות שחיכית כל הקייץ ללבוש אותן שוב, כבר לא. והנעליים שהאחד קנה בבלאק פריידי לא מתאימות לו אז אתם נוסעים לקנות נעליים. והכי גרוע זה לקנות נעליים כשצריך כי אז אין מקום להתלבטויות. גם ככה את שונאת לקנות נעליים אבל עכשיו אין ברירה, חייבים לחזור עם מגפיים לשלג אם את לא רוצה שינשרו לך האצבעות. ורק אחרי שחזרת הביתה את חושבת על זה שבעצם מה שהיית צריכה לעשות זה לקנות את הספריי הזה שהופך את הנעליים לעמידות במיים. אבל מאוחר מדי, את צריכה נעליים עמידות למחר אם את לא רוצה לדפוק חליקה בדרך לעבודה.
ואת את נזכרת למה כל כך שנאת את החורף פה ואת שוב רוצה הביתה.
לפני שבועיים הגעתי למרפאה לבדיקות מכינות לקראת החזרה של העובר הקפוא היחיד שהיה לנו. יום לפני הקשבתי למדיטצית הרפיה שאמרה להקשיב לרחם ולשאול אותה מה היא רוצה. אז שאלתי ולא קיבלתי תשובה. יום למחרת בבדיקות הרחם ענה לי. הבדיקות הראו שהרירית לא מתעבה בקצב מספיק ולא מומלץ להחזיר בתנאים כאלה. בקיצור הרחם הודיע לי שהוא לא מעוניין בעובר הזה.
אחרי יום שלם של בכי החלטתי שהגיע הזמן להפסיק לריב עם הגוף שלי. אם הוא לא רוצה אז אין לי סיכוי נגדו. הודעתי לאחד שאני מוכנה לעשות מה שצריך כדי להחזיר את העובר הקפוא אבל אחר כך מפסיקים. דיברתי גם עם אמא שלי ובלי שאמרתי לה מה החלטתי, מיד אחרי שאמרתי שדוחים את התהליך היא אמרה שאולי המסקנה היא שזה לא נכון לעשות את כל התהליך הזה פה ועדיף שנחכה עד שנחזור לארץ. מדהים איך שאנחנו חושבות אותו הדבר. מה שהיא לא מבינה זה שיש סיכוי שנישאר פה יותר משנתיים (למרות שגובה הסיכוי משתנה כמו מזג האוויר פה (התחזית טוענת שבאמצע השבוע יתחמם ויהיה שוב נעים)) ומה שהאחד לא מבין זה שאני באמת לא מסוגלת להמשיך עם הטיפולים, לא כשאני לא מאמינה שזה יקרה ולא כשאני לבד פה בלימבו הזה.
הפסיכולוגית אומרת שכנראה שהגוף שלי יודע שאני לא מוכנה להריון הזה, כי בעצם כמה שאני רוצה אותו אני גם מפחדת ממנו. אני מפחדת לעבור את זה לבד במקום שאני לא מכירה ולא יודעת מה לעשות. אני קוראת יותר מדי בפייסבוק בקבוצה של רפואת נשים על נשים בהריון שמתיעצות (אני חייבת להפסיק לקרוא את הפוסטים האלה) ושואלת את עצמי מה אני אעשה אם אני אפילו לא יודעת איך מתקשרים פה למוקד, והאם אני יכולה לסמוך על האחד שאפילו תוכנית סלולרית לא תמיד יש לו וגם אם יש אז אין קליטה. ויש גם את השכנים שלנו שהגיעו לפה כשהאישה בהריון עם תאומים ועכשיו היא לא... וזה מפחיד אותי מה אם זה הייתי אני? הייתי בכלל מסוגלת להתמודד?
אז זהו. נסיון אחרון עם העובר הקפוא ואז מפסיקים. הבעיה היא שכל סבב פה לוקח כמה חודשים, אז עכשיו התחלתי עם הגלולות וההחזרה עצמה תהיה בינואר או פברואר אבל כבר הבטחתי לגוף שלי שרק נעבור את זה ואחר כך אני אעזוב אותו בשקט.
עכשיו נשאר רק להבין איך אני מתמודדת עם כל שאר הקשיים פה. ומה יקרה אם בסוף השנה הזו האחד יגיד שהוא רוצה להשאר.
רק בקשה אחת למי שבוחר להגיב, אל תכתבו לי להאמין שההחזרה הזו תצליח. אני רצינית. אני אמחק תגובות כאלה.
והוא הגיע ברגע אחד. יום שישי בערב היה חמים (יחסית) ונעים ואפילו הרגשתי ששמלת הסריג הארוכה היא קצת יותר מדי. השארנו את החלונות בדירה פתוחים כדי שיהיה נעים והלכנו לשכנים לפיצה ובירה. הם ידעו מראש וסגרו את כל החלונות ולכן כשחזרנו לדירה שלנו לא ציפינו לקור שקיבל את פנינו. מאז החלונות סגורים. שבת בבוקר כבר הגיע למעלה אחת ולא נראה זה הולך לעלות מכאן.
הבעיה עם העיר הזו זה לא הקור, אלא השינויים הקיצוניים האלה. אם הטמפרטורות היו יורדות לאט היה אפשר להתרגל, אבל השינוי החד הזה שהגוף לא מצפה לו, זה לא נעים.
בתאום מושלם עם החורף הגיעה גם עונת החגים. בשישי הדליקו את כל העצים הענקיים ברחובות, פתחו את רחבת ההחלקה על הקרח ואת הכריסמס מרקט ואתמול היה מצעד האורות ברחוב הראשי, שזה בגדול עוד מצעד עם תזמורות צועדות, אקרובטיקה בשנקל, עגלות ממונעות מקושטות עם אנשים שמסיבה שלא לגמרי הבנתי עד היום נוסעים בעגלות האלו ומנופפים לקהל וכמה בלוני פרסומת ענקיים עם פרסומות לחברות מסחריות. ההבדל במצעד הזה הוא שהוא היה בחושך (הייתי אומרת ערב אבל זה סה"כ חמש וחצי) והכל היה מואר, העגלות עטופות בהמון פנסים, פרוג'קטורים עצומים כחלק מהתהלוכה ולנגנים תקעו סטיקלייטים על הכובע ובסוף היו זיקוקים על הנהר. המפתיע הוא שלמרות הקור הפתאומי והחד אנשים יצאו מהבית וכל הרחובות היו מלאים.
המצעד הזה עזר לי להבין שהמצלמה של הפלאפון שלי לא שווה כלום והגיע הזמן לחפש מכשיר חדש. שמתי עין על הפיקסל של גוגל אבל הוא ממש יקר. חשבתי גם על הנקסוס, אבל גם הוא לא זול. כמו שאתם מבינים אני טיפוס של אנדרואיד אבל אני ברצינות שוקלת לבגוד ולעבור לאייפון אם יהיו עליו מבצעים בבלאק פריידי. הבעיה היא שלמרות שאני כבר שנה פה אין לי מושג איפה מוצעים את המבצעים ויש לי עוד שבוע להבין את העניין. אם למישהו פה יש תובנות אני אשמח אם יחלוק אותם איתי.
כמו שבטח הבנתם מהחדשות, החגיגות של הקאבס דעכו די מהר עם הגעת תוצאות הבחירות. לפני הבחירות היה לי די מוזר לגלות שזה כמעט לא מעסיק אנשים. יום הבחירות הוא סתם עוד יום, כמה אנשים מסתובבים עם מדבקה שכתוב עליה הצבעתי, הבוס היה נחמד והביא לאחד העובדים הזרים (אני לא היחידה) מדבקה כזו, רוב האנשים הצביעו בכלל בשבוע שלפני ולא נראה שהם יותר מדי מודאגים מהמצב. אבל מאז יום הבחירות, פתאום לא מפסיקים לדבר על הנושא. ארוחות הצהריים שתמיד היו שקטות מתארכות ומלאות בשיחה. אי אפשר להגיד שהאנשים נסערים או מדוכאים, אבל יש הסכמה שהארבע שנים הקרובות יהיו מעניינות, ולא בהכרח במובן הטוב. אז מנסים להבין מה יהיה, במיוחד הזרים במשרד מנסים לנחש כמה זמן עוד נישאר פה, ובעיקר מדברים על האנשים שהצביעו לטראמפ ועל הסיבות שלהם. האחד מדווח שאצלו במשרד אנשים לקחו את העניין ממש קשה, מה שהיה בדיחה עד יום לפני עכשיו הפך למשהו שכבר לא מדברים עליו. כנראה לאקדמיה יש המון מה להפסיד. יש כמה הפגנות ברחוב, ביום שאחרי סגרו כמה רחובות, מזל שלא באתי לעבוד באותו יום, אבל בגדול לא מרגישים יותר מדי רעש.
בעניין מזג האויר נראה שזכינו השנה בסתיו ארוך. הקור מגיע לאיטו, לוקח את הזמן. לכבוד החורף בעידוד הפסיכולוגית קניתי לעצמי כמה שמלות סריג יפות לעבודה, עכשיו רק צריך למצוא גרביונים צמר. או ללכת עם חותלות, זה גם חמוד. העצים השירו את רוב העלים שלהם ובמקומם התכסו באורות. התחילה התקופה בשנה שממש יפה להסתובב בחושך, אפילו בשכונה שלנו. וברוך השם יש הרבה חושך עכשיו. ארבע וחצי כבר נהיה אפל, וזה לא הולך להיות יותר טוב. המזרקות כולן כובו והברזיות האחרונות בפארק כבר לא פועלות. הסנאים מתחבאים והאווזים ממלאים את גדות האגם. brace yourself winter is coming.
מגיע להם שטראמפ הנשיא שלהם. מגיע מרשם לגלולות לבית מרקחת, בעצמי ביקשתי מהרופאה שתציין על המרשם לא להחליף מותג, מה פתאום בית המרקחת מחליט להחליף את סוג הגלולות. זה גלולות לעזאזל, הורמונים שאני לוקחת כל יום, תרופה שידועה בתופאות לוואי של דיכאון, אובדן חשק מיני ועוד דברים נחמדים אחרים, מה פתאום אתם מחליטים שלא משנה איזה סוג אני לוקחת. אני מגיעה לבית מרקחת והרוקח פשוט מגיש לי שקית עם הפרטים שלי עליה, מנסיון אני מבקשת לפתוח את השקית לבדוק את הסוג וכצפוי זה לא הסוג שהרופאה רשמה. והוא עוד ממש מתפלא, לא יודע מה לעשות עם זה שאני לא רוצה לקחת את הסוג שהוא נתן לי. אז את לא רוצה תחליף? אין לנו את הסוג שרצית במלאי, הוא יגיע רק ביום שלישי. לא, אני לא רוצה את התחליף הגרוע שנתתם לי פעם קודמת, הרופאה רשמה סוג מסויים, תתנו לי את הסוג הזה. ועוד בסוף הוא אומר לי תודה. מה תודה? הרגע ניסית לדחוף לי הורמונים שלא עושים לי טוב ועוד ניסית לגרום לי להרגיש שאני סתם מטרטרת אותך, מה אתה אומר תודה.
הנימוס הזה, באמת שנמאס ממנו. הלכנו לאכול צהרים בפאב, ביציאה יש שלט please watch the step. בבקשה ממך לקוח יקר, אם לא אכפת לך, אנא אל תמעד על המדרגה הזו, תודה. אני יכולה לראות איך שלט כזה מגן עליהם מתביעות במקרה של מעידה "אבל כבוד השופט, אנחנו ביקשנו ממנו בנימוס שלא למעוד והוא התעלם מהבקשה שלנו בגסות. חוסר נימוס שכזה, ועוד יש לו את החוצפה לבקש פיצוי, הוא צריך להתנצל בפנינו". בפעם הבאה שאנחנו הולכים לשם על העיקרון אני לא נזהרת ונופלת במדרגות, לא בא לי watch the step. בקשתכם נרשמה, תודה.
כי שיקגו כחולה
וזה רק באזור שליד העבודה, לאורך הרחוב שבו נסעו האוטובוסים עם השחקנים בדרך לעצרת, 2 רחובות לכל כיוון היו סגורים ועמוסים באנשים שבאו להריע ולצלם. 
ולצלם
ולצלם
זה הגביע, דרך אגב.
וגם אנחנו יצאנו מהעבודה ביחד עם המנהל הנרגש, לחלוק את השמחה. אחר כך הלכנו לאכול צהרים בפאב וראינו את העצרת עצמה. תחשבו כיכר רבין, פי 6 בערך. לפי הערכת החדשות 5 מליון איש. ככה זה נראה
וכמובן, גם הנהר צבוע כחול
למרות שאין לי שום עניין בביסבול, כשהעיר בכזה טירוף אי אפשר שלא להרגיש שמחה. אפילו שלקח לי פי 2 זמן להגיע הביתה בסוף היום והייתי צריכה להדחף ברכבת. להיות פה ברגע שהמון אנשים מחשיבים כהיסטורי, יש בזה משהו מרגש.
לעצים כבר אין עלים.
מתחת לכל עץ יש סנאי שמן שלא מפחד מאנשים כי הוא עסוק בלהחביא אגוזים.
כיבו את כל המזרקות חוץ מהמזרקה החדשה בקטע האחרון של מסלול הנהר שהפעילו רק השבוע (סימן שנהינו מקומיים- אנחנו מתרגשים שפתחו את הקטע האחרון של מסלול הנהר, רק חבל שרק עכשיו הם נזכרו).
סגרו חצי מהברזיות בפארק.
הפאב שעל הנהר מודיע שהיום זה היום האחרון שלו השנה.
אין המון אנשים במסלול הליכהריצהאופניים לאורך האגם.
האלווין.
הצטננתי פעם ראשונה השנה.
הלכתי לעשות בדיקות מעקב, ביחד עם הבדיקות יש גם שקילה. לפני שעליתי למאזנים ציינתי שאני עצלנית לאחרונה. המאזניים אישרו. האח שלוקח דם אמר לי שזה לא שאני עצלנית, אני פשוט מתכוננת לחורף, כמו הדובים שצוברים שכבת שומן שלא יהיה להם קר. אני דובי ^-^
בכניסה לארט איסטיטיוד, אחד ממוזיאוני האומנות המובילים בעולם 
ובפיסבוק שלהם 
מחוץ למוזיאון פילד 
ובתוך המוזיאון 
האמריקאים האלה דפוקים
תאמת, אין לי מושג מה היה לאיגי וקסמן לחפש במילווקי, לדעתי היא סתם החליטה שמילווקי זה שם מגניב שמשתלב יפה עם יההה. רק בגלל שעברנו שם והאחד לא הפסיק לזמזם את השיר הזה שהוא מכיר רק 2 מילים מתוכו, הסכמנו לעצור שם ובסוף כולנו סיכמנו שזה היה בזבוז זמן.
אבל נתחיל מהתחלה, או משישי בלילה, כשהאח של האחד, נקרא לו 2, ואשתו ההרה הגיעו לבקר. אחרי הביקור הקודם של ההורים של #1 כנראה סיפרו לכולם שאין מה לעשות בשיקגו, ולכן בכל השיחות עם מר וגברת #2 היה די ברור שלדעתם שיקגו זה בזבוז זמן ורק בגלל שהודעתי שאני לא מוכנה לטוס עם מזרקים הם הסכימו לבוא אלינו וביחד לשכור רכב ולנסוע מפה. אבל כמה ימים לפני הביקור חברים שלהם שיכנעו אותם ששיקגו דווקא ממש מגניבה ואולי כדאי להם לבקר פה כמה ימים. בסופו של דבר הם היו איתנו 4 ימים, 2 מתוכם בשיקגו ו2 בוויסקונסין, כי מה לעשות, אם רוצים לנסוע החוצה משיקגו זה גם החוצה מאילינוי.
בניגוד לציפיות הלא מאוד גבוהות שלי, היה ממש סבבה. ההרה מאוד השתדלה לא להזכיר את ההריון ("בחודשים האחרונים" הפסקתי לאכול חריף ולשתות קפה ולעשות טיאראיקס, בלי סיבה מיוחדת) ואני הבנתי כמה אני מתגעגעת אליהם, למשפחה, לטיולים המשותפים, להכין ארוחות יחד, להתקשר ולהזמין אותם לארוחת בוקר בנדב קינוחים, ובעיקר לאופציה לשתות קפה בבית קפה בלי שהאחד יקטר על כמה שהקפה פה גרוע (באמת שהוא נהיה ממש מעיק בקטע הזה). וגם נזכרתי כמה שני האחים דומים אחד לשני ובעיקר ששניהם מעצבנים בדיוק באותה צורה, מה שגרם לי להגיד כמה פעמים שאני לא מאמינה שיש שניים מהדבר הזה.
היומיים הראשונים היו קצת בעייתיים כי המזוודות של הזוג סירבו להגיע והאישה העבירה שעות ארוכות בשיחות טלפון עם נציגי חברת התעופה בהם היא פגשה את האדיבות האמריקאית המפורסמת והבינה, כמו כל מי שחי פה מספיק זמן, למה אמריקאים מסויימים בוחרים לקחת נשק ולירות בכל מי שסביבם. לכן את היום הראשון העברנו בהשלמת ציוד שיספיק לזוג עד שיגיעו המזוודות שלהם. יספיק גם עם המזוודות יגיעו רק עוד חודש. אבל הצלחנו להגיע לאתרי החובה וגם בפעם השניה מאז שהגענו לפה אכלנו את המנה המפורסמת של שיקגו, שיקגו סטייל דיפ דיש פיצה. אולי בעוד שנה ננסה שוב.
בסוף, בלי קשר לשיחות הארוכות, המזוודות מצאו את דרכן אלינו ביום ראשון ב12 בלילה, בדיוק בזמן לכביסה ולצאת לוויסקונסין.
בנסיעה לוויסקונסין כבר הכל היה רגוע, מזג האויר התבהר ואיפשר כמה תמונות מהממות של שלכת והמזוודות שהגיעו איפשרו לנו לדלג על כל האאוטלטים שיש בדרך.
את ההזמנה של המלון בדור קאונטי אני עשיתי ורשמתי את השם של 2 כאורח עיקרי. לו יש שם אמריקאי ולי יש שם שהאמריקאים פשוט לא מצליחים להגיד כמו שצריך. מכיוון שקצת התעכבנו בדרך התקשרו אלי מהמלון והפקיד, שהתקשר לטלפון שלי, שרשמתי במפורש כמספר שלי, בלי בושה שאל "האם אני מדבר עם 2?". מכיוון שהטלפון היה מחובר לדיבורית של האוטו יצא שבאמת 2 ענה לו ולכן אישר שזה אכן הוא. כשהגענו למלון היה רשום לפקיד השם שלי והשם של 2 ולכן כשהוא קידם את פנינו הוא מייד הכריז "נתחיל עם 2". אחרי שהוא סיים אם 2 הוא פנה אלי ואמר "עכשיו אתם". הבחור פשוט נמנע מלנסות ולהגיד את השם שלי. כמעט וצעקתי עליו say my name bitch! אבל חוץ מזה המלון היה מקסים. הגענו אליו בחושך ולא ראינו את האזור ולכן בבוקר כל היופי הזה חיכה לנו בהפתעה.
עכשיו הם עזבו והאחד חזר לעבוד עד 8 בערב והבית נראה עוד יותר ריק ממה שהיה קודם. אמא שלי הבטיחה שאם אנחנו לא נבוא בדצמבר היא תבוא לכאן. אני מחכה.
אני רוצה להגיד את זה לפסיכו שהתחלתי לדבר איתה אבל בשבוע הבא לא נדבר כי האח של האחד ואשתו יהיו פה (או שאנחנו נהיה איתם במקום אחר) ואני רוצה לפרוק את זה בינתיים.
בסוף השיחה שלנו עלה נושא הלינה המשותפת בקיבוץ וכמובן שהפסיכו קפצה על המציאה הנפלאה, שהרי ידוע שהלינה המשותפת פצעה את נפשם הרכה של אינספור בוגרי החינוך הקיבוצי. זה די עצבן אותי כי עם כל הכבוד לכל פצועי הנפש, הקשיים שלי הם לא עם אותה ילדה שלא רצתה לישון בבית ילדים, הם עם המציאות הנוכחית, עם האכזבות והכשלונות, המרחק והבדידות ואני לא חושבת שיש מישהו שיכול לטעון שהקשיים האלה נגרמים בגלל אותה לינה משותפת. הפסיכו כמובן דיברה על אותה ילדה פצועת נפש שהתקשרה להורים שלה לבוא לקחת אותה כי היא לא יכולה לישון, אבל הילדות שלי לא היתה ילדות פצועה, אני התקשרתי להורים כי ידעתי שהם יבואו לקחת אותי.
וזה מה שלא הספקתי להגיד לה כי נגמר הזמן וגם קצת כי עצבן אותי הקלישאתיות בדימוי שלה. אני תמיד ידעתי שההורים שלי יבואו לקחת אותי. ידעתי שאמא שלי תעשה הכל בשבילי, תלך עד קצה העולם. כשהייתי חולה היא היתה שולחת את אחד האחים לקחת אותי מחיפה והייתי צוחקת שהיא כולאת אותי אצלה בלי האוטו כדי שאני לא אוכל לברוח. כשהיה לי רע גם לה היה רע, כשכאב לי היא רצתה לקחת את הכאב אליה ובחתונה שלי היא היתה מאושרת כמוני. כשהתחלנו להתארגן על המעבר אמא שלי הודיעה שנמצא דירה עם חדר אורחים כי כשאני אלד (איזה אופטימיות) היא תבוא לפה להיות איתי. וגם לפני. כששבוע אחרי שהגענו לפה האחד נסע לפילדלפיה לשבוע והשאיר אותי לבד היא הודיעה לי שבפעם הבאה שהוא עושה את זה היא תבוא לפה להיות איתי. כשחברה שלה תכננה להיות פה בינואר אמא שלי כבר התחילה לתכנן להצטרף אליה ואני הייתי בטוחה שמכל המשפחה היא תהיה הראשונה שתבוא לפה.
אבל אז גילו לה סרטן. וכשהאחד נסע לכנס היא היתה בכימותרפיה ואני הייתי לבד שוב. ובחודש שבו אם ההריון היה מגיע למקום הנכון הייתי אמורה ללדת במקום שהיא תבוא להיות איתי אני באתי להיות איתה בניתוח. בינתיים ההורים שלו היו פה פעמיים, אח אחד היה פה בדרך לכנס בבוסטון והאח השני יהיה מחר בדרך מקנדה לניו יורק. ומהמשפחה שלי אף אחד. אבא שלי אמר מהתחלה שהוא לא במצב בריאותי לטיסות טרנס אטלנטיות. האחים כל הזמן אומרים שהם יבואו לבקר אבל במקום זה כשיש להם רגע פנאי הם נוסעים לטרקים בגיאוגיה. הדוד היה באמריקה בסיור רפתות (אל תשאלו) אבל שיקגו לא היתה בדרך שלו. ואמא, שהייתי בטוחה שהיא הראשונה שתחצה את האוקיינוס כדי להיות איתי, היא לא באה. ואני לא יכולה לכעוס עליה שיש לה סרטן. אני יכולה לכעוס על העולם שוב אבל מה זה יעזור לי, אני והעולם כבר ממזמן בברוגז. חוץ מזה שזה קצת ילדותי, במקום לכעוס שרע לה, שקשה לה, אני כועסת שהיא לא באה אלי.
אז אולי זה מה שחסר לי, זה הנעליים שהשארתי מאחור, הדבר הבסיסי הזה שהיה ברור מאליו, וחשבתי שאני יכולה להסתדר בלי או שאני יכולה לגרום להם להגיע לפה אבל אי אפשר. כל החיים שלי היה דבר אחד שידעתי בוודאות, שאמא שלי תלך עד קצה העולם בשבילי אבל מסתבר ששום דבר לא וודאי.
יש לי קטע בחלומות שבתקופות מסויימות יש לי מוטיבים חוזרים בחלום ובאיזה שלב כשאני שמה לב למוטיב הוא הופך להיות סימן לחלום. למשל בזמן האחרון אני חולמת הרבה שאני בלי נעליים, אני יוצאת מאיפשהו ומגלה שאין לי מושג איפה השארתי את הנעליים שלי. אז בפעמים האחרונות כבר הבנתי שזה חלום ואני לא צריכה לדאוג לנעליים.
יש מוטיב אחד חוזר שזה לא עובד עליו וזה שאני מחפשת איפה אני גרה. בחלומות האלה אני לא יודעת שאני חולמת ופשוט ממשיכה לחפש.
אז נחזור לנעלים, הלילה שוב יצאתי מאיזה דירה (אחרי סיפור ארוך עם אבא שלי שלא זוכר דברים ואיזה נסיעה שהתערבבה עם אירועי הסופש) לכיוון הר כלשהו וגיליתי שאני יחפה ולא זוכרת איפה השארתי את הסנדלים. עכשיו אני לא יכולה ללכת יחפה להר ולא רציתי לחזור ולהתחיל לחפש את הסנדלים אז בגלל שזה חלום ובעקרון אפשר לשלוט על חלומות החלטתי שאני אשנה את החלום ככה שאני לא אהיה יחפה. המשכתי ללכת תוך כדי שאני אומרת לעצמי שאני לא יחפה, זה חלום ויש לי סנדלים, אבל זה לא עבד. המשכתי ללכת במסדרון של הבניין יחפה.
כשהתקרבתי ליציאה מהבניין ראיתי שיש דלת צדדית למסדרון שבעצם הובילה לכלום ואם אני אצא ממנה אני אפול 2 קומות. עוד קטע שיש לי בחלומות- אם אני נופלת אני תמיד אתעורר רגע לפני הפגיעה בקרקע. אז התלבטתי אם אני רוצה להתעורר מהחלום הזה או לא, אם אני לא מצליחה לגרום לזה שאני אנעל סנדלים אולי עדיף להתעורר ולא ללכת ככה החוצה ופשוט הלכתי לכיוון הדלת, יצאתי וכמובן שנפלתי.
רגע לפני סוף הנפילה התעוררתי, אבל לא באמת. חלמתי שהתעוררתי. ובגלל שהתעוררתי ירדה עלי מין שלווה וישבתי בשקט בחושך במשך כמה שניות, עד שמשהו נראה לי לא הגיוני ואז התעוררתי באמת, במיטה שלנו, עם האור המעצבן בחלון, התהפכתי וחזרתי לחלום הבא שכלל חתולים בקופסה ודלת מקלחת שלא ננעלת וכל הזמן אנשים נכנסים אז אין לי ברירה ואני הולכת להתקלח אצל אמא שלי.
ונעבור לפסיכולוגיה בגרוש. ברור שאני מנסה לשלוט על מה שקורה לי, כי אני אמורה להיות מסוגלת לשלוט על דברים, כמו שבחלום אני אמורה להיות מסוגלת לשלוט במה שקורה. ואני לא מצליחה, הדברים לא קורים כמו שאני מנסה, כמו שצריך. דברים פשוט לא מסתדרים ואני ממשיכה ללכת בלי הכלים המתאימים ליעד שלי. והדלת הזו שמעבר בה יעיר אותי מהחלום, זה אמור להיות החזרה לארץ, לשגרה, למוכר שעובד ולדברים שמסתדרים.
אבל מה הקטע של הנעליים? למה אני שוכחת אותן בכל מקום?
עברה לה שנה. אי אפשר להגיד שהיא היתה שנה טובה.
שנה של תסכולים בלתי נגמרים, רגעים של יאוש מוחלט, ריבים שהשאירו אותי לבד, גם אחרי שהשלמנו כי תחושת החמיצות נשארה. שנה במקום זר, שנה שהזכירה לי שוב ושוב כמה אני לא טובה בהסתגלות.
תכלה שנה מקוללת, שנה שהתחילה בבית חולים, שנה שבמהלכה הכרתי מקרוב את מערכת הרפואה לעשירים של ארצות הברית. שנה שאת רובה העברתי בבית לבדי, מאבדת את כל הביטחון העצמי שצברתי.
שנה שבה למדתי מה זה געגועים ואיך זה מרגיש כשכבר עברתי את הסף ואני יותר כבר לא מרגישה כלום לא מתגעגעת, לא זוכרת. היו לי חברים אבל אני כבר לא מרגישה קשר אליהם. התגעגעתי לשיחות, לקפה ביחד, להעביר את הזמן. פה הכל יעיל, באים, עובדים, הולכים הביתה ואז אני שוב לבד בבית כי האחד לא ממהר להגיע הביתה, ואני כבר לפעמים מעדיפה שלא יגיע, הבית יותר שלי כשהוא לא פה.
התחלתי טיפול בסקייפ. אני מאוד סקפטית לגבי הדברים האלה ועד כמה הם ישפיעו עלי אבל הגעתי למסקנה שאין לי ברירה, אני חייבת לנסות כי זה או זה או שאני טסה חזרה לארץ ומשאירה אותו פה, שיעשה מה שבא לו.
תכל שנה חדשה, עזבו ברכות, רק תנו לי לעבור אותה בשלום.
אז מה קורה?
לייבור דיי. הגרסה האמריקאית לאחד במאי, שמתרחש ביום שני הראשון של ספטמבר ומתבטא בסוף שבוע ארוך שרוב האמריקאים לא באמת יודעים מה הוא אומר ומבצעים בחנויות עודפים. עד שהתחלתי לעבוד כל הימים האלה של סופשבוע ארוך בשבילי היו סתם עוד ימים שבדיעבד גיליתי עליהם, האחד הלך לעבודה וטען שבאוניברסיטה עובדים גם בימים האלה. עכשיו הוא כבר לא יכול להסתיר את הימים האלה, יש לי חופש וגם הוא יקח חופש. זוג החברים עם ילדים מהצפון הזמין אותנו להצטרף לטיול פלוס מלון בפיסת הטבע היחידה בערך באילינוי. זה לא שאי אפשר לעשות את כל השמורה הזו וזו שלידה ביום אחד כולל נסיעה הלוך ושוב, אבל אם כבר סופשבוע ארוך נצא קצת. לא טיילנו ביחד הרבה אבל נפגשנו לאכול ובמלון והיה נחמד. המקום עצמו הוא שמורת טבע די גדולה אבל לא יותר מדי מגוונת, שני מפלים די מאכזבים בגודלם בהתחשב בכמות המשקעים שיש פה, כנראה שבחורף כשהם קופאים הם יותר יפים. ביום השני היינו בשמורה הקטנה שליד, מסלול נחמד בתוך מים ודרך כמה מפלונים קטנים, סה"כ סבבה.
סבב ראשון של IVF, היה חודש מלא מחטים, בהתחלה זריקה אחת ביום בבטן, אחר כך 3 זריקות ביום בבטן ולקינוח 5 ימים של זריקה באגן עם מזרק ממש גדול. הגוף כמובן התחרפן לגמרי ולא היה לי כוח לזוז. מספרים: שאבו 20 ביציות (לא פלא שהבטן שלי הרגישה שהיא עומדת להתפוצץ), 12 מתוכן לא היו בשלות, 8 הופרו (לפחות הזרע שלו יודע את העבודה), ביום החמישי, יום ההחזרה, עובר אחד היה מוכן להחזרה. יום למחרת עוד אחד היה מוכן להקפאה. זהו, מכל התהליך המטורף הזה 2 עוברים הצליחו להגיע להתפתח, אחד נכשל בקליטה חזרה, עכשיו נשאר לקוות שהשני יצליח. עם כזו סטטיסטיקה איזה סיכוי בכלל היה לי להצליח להכנס להריון לבד.
בעבודה יש רגעים של סיפוק ורגעים של תסכול. ברגעים מהסוג השני אני פשוט בוהה בהודעת השגיאה של הקומפיילר ושואלת אותו מה לעזאזל אתה רוצה ממני?? אני בכלל לא אשת תוכנה, איך אני אמורה לדעת למה חסר לך לינק לקובץ, הנה הקובץ, תתקשר אליו! באיזה שלב קוד של מישהו אחר ניסה להעתיק קובץ שנקרא cuda_static.dll. מי שמבין משהו בטח מייד יבחין בחוסר ההגיון שבשם הקובץ, אבל לי לקח חצי יום להבין שלא חסר לי קובץ, הבעיה היא בקבצי הmake שזה קובץ שמכיל סוג של כישוף אפל. רגע של חצי סיפוק היה היום בבוקר אחרי שכבר שבוע אני מנסה להריץ קוד מסויים על פלטפורמה מרוחקת ומנסה לנחש איזה מילת קסם אני צריכה להגיד כדי שיצליח, כשראש הצוות סופסוף הסכים בעצמו להסתכל על הלוגים ומצא את הבעיה שמסתבר שהיא בכלל בעיה די רצינית בכל הצורה שבה הקוד מקושר ואם אני לא הייתי נתקלת בבעיה הזו עכשיו היא היתה עולה במועד מסירה. אמנם נכשלתי במשימה אבל לפחות לא הסתבר בסוף שזה היה משהו פשוט שלא הצלחתי אלא שבאמת לא היה לי יותר מדי סיכוי שם.
הגעתי למסקנה שיש יתרון בעובדה שאני יודעת מראש שאני לא אשאר במקום הזה לאורך זמן והוא שאני לא מפחדת להכשל. אני לא בונה לי פה קריירה ומנסה להתקדם, אני מעבירה את הזמן. אמנם באיזה שהוא מקום פינטזתי על להקים את הסניף הישראלי של החברה, אבל זה לא באמת שאני רוצה להיות מנהלת סניף, אני מעדיפה להתעסק עם הנדסה ולא עם אנשים.
קנינו לי אופניים במקום אלה שמתו שנה שעברה. הבחורה שמכרה אותם נראית רצינית והם באו עם הרבה ציוד נלווה, אני מקווה שהם יחזיקו מעמד. בסוף השבוע האחד גרר אותי לנסוע באופניים עד למוזיאום קמפוס, שזה 5 מייל (8 ק"מ) לכל כיוון. חזרתי ולא הייתי מסוגלת לזוז יותר. אבל לפחות הדרך היתה ממש יפה וגם גילינו נקודת תצפית על העיר ככה שהיה שווה.
זקנה קטנה ונבולה בלבוש של ילדה. שיער אפור דליל אסוף בקוקו צד ילדותי קשור בסרט אדום (לא גומיה, סרט, כזה ששמים על מתנה). פנים לבנות חיוורות ושפתיים בורוד חזק. שמלה בהדפס שחור אדום וקרם, שרוולים ארוכים וצווארון צנוע אבל החצאית קצרה ורואים את הירכיים הלבנות רוטטות עם הרטט של האוטובוס. בחלק הראשון של הנסיעה נרדמת ואז מתעוררת ואוכלת פרלין שוקולד זול שהוציאה מהתיק. אני תוהה האם היא מתלבשת ככה כאמירה מסויימת או שהיא באמת מרגישה שככה מתאים להראות.
אישה עצובה בהריון מתקדם. כל הנסיעה העניים מושפלות, מדי פעם נושכת שפתיים, מרימה את העיניים וממצמצת ליבש את הדוק של רטיבות, שלא יתגבש לדמעה. מצד אחד רוצה לשאול מה קרה, להשתתף, להגיד שיהיה בסדר. מצד שני יודעת שאין סיכוי. לפני כמה ימים גם אני ישבתי באוטובוס ועצרתי את הדמעות מלרדת. תוהה אם גם עלי מישהו הסתכל כמו שאני הסתכלתי עליה וחשב לעצמו למה היא עצובה.
ביני לבין האישה העצובה עומד נער שחור חצי מסטול, כשעלה לאוטובוס דיבר בקול רם לכל האנשים סביבו, בסוף התביית על הבחורה שעמדה לידו, צעירה, שחורה, נמוכה, מראה מטופח אבל מתריס, חליפה, תלתלים קצרים חצופים מהודקים בג'ל מהוגן. איפור מעודן, עגיל ספטום באף. היא מחזיקה בעמוד ביד ישרה, הכי רחוק ממנו שאפשר אבל לא משדרת אי נוחות. המבט שלה אומר אתה לא מפחיד אותי. מדברת איתו, משועשעת מהמצב המסטול שלו, משחקת איתו, בו. צוחקת איתו ועליו.
חבר שלו, מסטול לגמרי. תלוי על הידיות אחיזה, מתנדנד עם האוטובוס. שומע מוזיקה באוזניות גדולות, מהמהםמזמזם לעצמו, מדי פעם ממלמל איזה הערה לבחורה שיושבת לידי, היא לא מרימה ראש מהפלאפון. עונה לחבר שלו במלמולים. הם נוסעים באוטובוס עד למקום שבו המסטול לגמרי החנה את האוטו שלו. כנראה שמשם הם ימשיכו באוטו. יורדים בדיוק בגבול של השכונה שלנו, אני מקווה שהם יסעו לצד השני.
אלא האנשים שנוסעים באוטובוס לשכונה שלנו. פה אנחנו גרים.
הסנאים שבקיץ התחלפו בארנבים חזרו לקפץ בכביש ועל העצים. באביב היו הרבה אפרוחים. האפרוחים של השחפים שגדלו לשחפים בצבע חום מוזר התבגרו מספיק והפכו לבנים. האפרוחים של הברווזים גדלו חומים ועכשיו הזכרים מתחילים לקבל את הצבע הכחול שלהם, משפחות שלמות של ברווזים צעירים בבריכות. אני לא יודעת איך האפרוחים של האווזים גדלו אבל עכשיו שוב יש להקות שלמות של אווזים שרועים ליד האגם ורוטנים כשהם צריכים לפנות את השביל לרצים או רוכבי אופניים.
הציפורים הג'ינג'יות חזרו. באביב היתה ציפור קשקשנית מעצבנת שלא סתמה את הפה. בדרך כלל ציפור עושה כמה צוויצים, בארץ יש ציפור אחת, אני חושבת תור, שמצפצפת משפט, קוהו קוהו קוקוקו. הציפור הקשקשנית לא מסתפקת במשפט אחד, אצלה זה נאום שלם, שלושה צפצופים יורדים, שוב שלושה צפצופים יורדים, שלושה עולים, שלושה באותו גובה ולסיכום שוב שלושה יורדים. הייתי יושבת בבית והיא היתה משגעת אותי.
העצים מזמזמים. כל השכונה זמזום בלתי פוסק, אנחנו גרים קומה שישית ושומעים את הזמזום חזק. לפני כמה ימים התישבה לנו ציקדה אחת על החלון. חוץ מזה שהיצור הזה ענק ומפחיד ולא הייתי רוצה לפגוש אותו לבד בלילה, הוא נשמע כאילו מישהו מסנר לנו את הקיר.
הצמחים עכשיו גדולים ופראיים, הגינות שפעם היו מעוצבות ומעודנות עכשיו מתפוצצות מירוק מנוקד בפרחים שהם בעיקר גדולים. הוורדים גם פורחים עכשיו.
העצים עדין לא צהובים אבל חלקם התחילו להשיר עלים. היום עברתי ברחוב ולידי נשר ענף שלם. כמה סנטימטרים הצידה והיתה נוספת עוד מכונית עם פח עקום לנוף השכונתי.
בקולנוע השכונתי מקרינים את הסרט על אובמה שצולם חלקו בשכונה. We live in the south side.
שבוע שעבר היה אפור וגשום ואני התחלתי להרגיש את דיכאון החורף מגיע. השבוע הקיץ חזר, חם ולח. החלטתי לנצל את הרגעים האחרונים שבהם אני עוד יכולה ללכת בשמלה קיצית ולבוא כל יום לעבודה בשמלה. יש משהו כיף ומשוחרר בשמלות קיציות.
לא בא לי חורף, עדיין לא שחיתי מספיק באגם.
בחורה קטנה, כנראה היספנית, שיער מהודק בגולגול, מסתכלת במשהו בנייד עם אוזניות ומהנהנת לעצמה מדי פעם, פעם אחת יצא ממנה פרץ צחוק לא מתנצל.
צעיר שחור רזה, חולצה של עובד ננדוס, מחזיק את התיק צמוד אליו ומסתכל קדימה על שום דבר ספציפי, מחכה שהנסיעה תסתיים.
איש מבוגר, מלא אבל לא שמן, זקן קצר מסודר, מתחיל להקריח, לובש חולצת כפתורים עם כפתורי חפתים בדוגמה משובצת (אנשים באמת משתמשים בדברים האלה?), בעניבה התנגשות של צבעי אדום, אומנותי משהו, משקפי השמש דחופות בצורה מוזרה בין הכפתורים של החולצה באזור הבטן, קורא באיפון.
בחור גבוה ורזה, מראה של דוקטורנט, שיער מלא מסודר, משקפיים, מבט קצת מתפזר, לא מסתכל עלי אבל כל פעם שאני מסתכלת עליו מזיז את המבט, מחזיק את התיק כאילו שואב ממנו ביטחון.
נערהילדה, עור בהיר, שיער בלונדיני בהיר טיפה מתולתל, לא מסורק, יותר מדי איפור לגיל שלה נראה כמו ציור על הפנים, חולצת בטן, מכנסונים ורודים קצרצרים, תיק קטן ורוד, מחוברת לפאלפון באוזניות.
אישה שחורה גדולה עם חזה ענק, קלישאה של שחורים, כובע קש רחב שוליים, משקפי שמש, בתחילת הנסיעה דיברה בטלפון בקול רם, hi girl, whats up? בדיוק כמו שהייתם מצפים שאישה שחורה גדולה תישמע, נעה בביטחון במרחב שלה.
לידי צעיר שחור רזה במראה ספורט אלגנט ותיק לפטופ קורא ספר, הכיסאות צפופים והזרוע שלו נוגעת בשלי באופן קבוע. לא בכוונה, הוא תופס יותר מרחב מהגודל הטבעי לו. חשבתי שפה יש חשיבות למרחב אישי, בכל מקרה אני מחליטה שאם זה לא מפריע לו למה שיפריע לי.
כמה צעירים עומדים ליד הדלת.
אף אחד לא זז במשך הנסיעה, אין שום קשר בין האנשים השונים, כל אחד נמצא שם לבד.
אז יצאתי החוצה והלכתי סביב הבניין ונרטבתי חלקית אז המשכתי ללכת סביב הבניין ליד ועוד בניין לידו, כל הזמן במרחק בלוק אחד מהבניין שלנו עד שהשמלה שלי היתה ספוגה לגמרי ואז חזרתי.
באולטרסאונד הבוקר השחלות שלי נראו כאילו הן עומדות להתפוצץ. כל אחת מהן עם 5-6 זקיקים בגודל סנטימטר וחצי, לא פלא שהבטן שלי קשה ונפוחה. כבר 3 ימים אני כל בוקר צריכה להתייצב במרפאה לבדיקת דם ואולטרסאונד. בגלל שאת הזריקות אני לוקחת בשמונה והבדיקה היא לפני שמונה יוצא שאני מזריקה לעצמי בשירותים של המרפאה כמו איזה ג'אנקי, ממלאת מזרק בחומר אחד, מרכיבה מחט על העט הזרקה של החומר השני, מחוררת את הבטן שלי שמעוטרת בנקודות אדומות ושטפי דם. שקלתי לצלם תמונה למזכרת, אבל אני חושבת שהתיאור פה מספיק. קופסת המחטים שלי כבר מלאה, אני צריכה לברר מה עושים איתה.
הריחוק הזה של האמריקאים מדהים אותי. בעבודה הקודמת היתה תקופה שאני הייתי מגיעה ראשונה למשרד כל בוקר, אם הייתי רואה מישהו שהגיע למשרד לפני ישר הייתי שואלת אותו אם הכל בסדר. המנהל שלי מגיע כל יום בסביבות שמונה ורבע ושאר העובדים מגיעים בתשע וצפונה, וביום שהגעתי לפניו לא אמר מילה, רק ציין שחם היום. אמרתי לו ששבוע הבא יהיו כמה ימים שאני לא אגיע בגלל עניינים רפואיים, שאלתי אם אני צריכה להביא אישור רופא או משהו, הוא לא אמר כלום, רק שאל אם אני יודעת באיזה ימים וכשאמרתי שלא אמר לשלוח לו הודעה כשאני יודעת. אף מילה אם הכל בסדר, תרגישי טוב. אמרתי לראש צוות שאני לא אהיה אז המתמחה שאל אותי אם זה בגלל טים.
טים הוא דמות קרטון מאיזה סבב יח"צ של החברה שעומד ומסתכל בחיוך של דוגמן והוא קצת כמו המונה ליזה בקטע שלא משנה איפה אתה עומד, תמיד נדמה שהוא מסתכל עליך. בהתחלה הוא עמד מאחרי הקיוביקל של המנהל, בדיוק מולי וכל הזמן הרגשתי שמישהו מסתכל עלי אז ביקשתי שיזוז משם. מסתבר שמאז הוא גילה שהוא יכול לזוז וכל בוקר הוא עומד במקום אחר. אחרי שפרצו למשרד לידנו מצאתי אותו בוקר אחד עומד מול הדלת עם פטיש ביד. מטריד משהו. עכשיו משום מה הוא חזר לעמוד מולי, אז אמרתי שבגללו אני לא אגיע שבוע הבא.
אני חושבת שאם הראש שלי לא היה תקוע בכל הטיפולים הייתי קצת מוטרדת מהעבודה. אני מרגישה שאני לא כל לך עונה על הציפיות. קיבלתי משימה די גדולה שאני ממש נהנית ממנה אבל היא מאוד נפרדת מהעבודה של אנשים אחרים ובגלל זה אף אחד לא כל כך שואל מה אני עושה ואני לא מצליחה לשווק את עצמי כי אני בקושי מצליחה להתבטא באנגלית והדפוק הוא שראש הצוות בכלל דובר עברית אבל איכשהו גם כשאנחנו נשארים לבד ועוברים לדבר עברית, המחסום של השפה כאילו נשאר שם, פסיכולוגית. לקח לי המון שנים לצאת מהמקום של מי שמפחדת לדבר עם אנשים ובגלל זה כולם בטוחים שאני סנובית ויש לי הרגשה שאני חוזרת שוב למקום הזה. אפילו המזכירה שאקסטרה פרנדלי בצורה קצת מטרידה הפסיקה לנהל איתי שיחות. אני יודעת שאני צריכה להתאמץ בקטע הזה אבל אם כל העומס הרגשי של הזריקות וההורמונים שמחרפנים אותי אני פשוט לא מסוגלת להביא את עצמי לעשות את זה.
זה לחזור לדבר אנגלית אחרי שכל הסופשבוע דיברנו עברית. במיוחד אחרי שכל יום ראשון טיילנו עם חברים ודיברנו והשיחה כל כך זרמה והיה קל, ואתמול בבוקר בישיבת עדכון בקושי הצלחתי לדבר וגמגמתי כאילו כל האנגלית ברחה לי.
בנוסף לזה היה סופשבוע זוועתי. כל שבת כאב לי הראש בטירוף, אני מאמינה שזה שילוב של סוף מחזור והזריקות, לא הייתי מסוגלת לזוז, שכבתי במיטה ובהיתי בתקרה. ראשון בבוקר היה בסדר אבל לקראת הצהריים המצב התחיל להתדרדר ובארוחת ערב הראש שלי הרגיש שעומד להתפוצץ מכל דבר, שילוב של שמש, ספינות וזריקות. בדרך כלל אנחנו לא אוהבים לטרטר את החברים שיסיעו אותנו הביתה כשהם גרים בצד השני אבל הראש שלי כל כך כאב והאפליקציה של האובר לא רצתה לעבוד והסוללה של הנייד שלי עמדה למות וממש לא היה לי כוח לאוטובוס אז כשהם הציעו להסיע אותנו הסכמתי. כל כך מחכה שזה יהיה כבר מאחרי, לפחות הזריקות.
ואם להוסיף על התענוג, גיסתי סיפרה לי שהיא בהריון. אחרי שהיא כל כך התבכיינה על כמה זה נוראי, החליפה איזה חמישה רופאים, הגיעה למנהל מחלקת פוריות, סינג'רה את כל העולם להזריק לה (גם כן רופאה בלאי, לא מסוגלת להזריק לעצמה בבטן) והאשימה את כל העולם כשזה לא עבד, אחרי ששעות בכתה לי בטלפון למה זה לא עובד בסוף נקלטה אחרי שני סבבים. והזונה הקטנה עוד כותבת לי שרק צריך לשחרר. לכי תשתחררי מגג של איזה בניין! לשחרר, היא אומרת לי.
לא שתיתי קפה בבוקר כי כשאני במחזור קפאין עושה לי ממש רע. בסביבות 11 הבנתי שאם אני רוצה להצליח להתעורר מתישהו אז אין ברירה, ולקחתי מהמקרר בקבוק פראפצ'ינו מוקה של סטארבקס (שפשוט יש במקרר). אם לא הקפה, לפחות הסוכר יתן זריקת אנרגיה. מסקנות: 1. הרכיב העיקרי ברשימת הרכיבים הוא קפה סטארבקס. לפי הגירוד שזה עשה לי בבטן זה לא באמת מכיל קפה. 2. הרכיב השני הוא חלב. ועדיין התאריך תפוגה על הבקבוק הוא בינואר. אני לא רוצה לדעת מה הם עושים לחלב כדי לקבל תאריך תפוגה כזה רחוק. 3. לעזאזל זה מתוק. לא ברור איך סוכר לא בא לפני קפה ברשימת הרכיבים.
בעיקרון אני מודעת שיש דבר כזה דפים למייבש כביסה. העניין שבלי שימוש בדברים האלה הכביסה יצאה לי עד היום כמו שהיתה יוצאת בארץ עם המרכך כביסה, פחות הריח, אז לא הרגשתי צורך. השבוע לראשונה ניסיתי להשתמש בדף כזה במיבש. תשמעו, הכביסה יצאה רכה כמו נייר טואלט כלבלבים. לא ידעתי שכביסה יכולה להיות כזו רכה. ריח לא היה. נכון יש את הפרסומת הזו שאומרת שכל המרככים אותו דבר, הסוד הוא בניחוח? אז הם צודקים, כל המרככים בארץ אותו דבר חסר תועלת שיודע לעשות רק ריח. לדבר האמיתי אין ריח.
בגלל הדברים שאני מזריקה לעצמי עכשיו האחות אמרה לי שאסור לי לקחת איבופרופן (אדוויל ודומיו), נתנה לי רשימה של משככי כאבים שמותר לי לקחת ואמרה להתיעץ איתה לגבי כל סוג אחר של משכך כאבים שאני רוצה לקחת. במקרה היה עלי אופטלגין אז הראיתי לה את הקופסה ושאלתי אם זה בסדר. היא לא שמעה על דיפירון (הרכיב הפעיל). שאלתי אם פראצטמול (אקומול ודומיו) זה בסדר, היא גם לא ידעה מה זה. בלית ברירה הלכתי לבית מרקחת וקניתי טילנול שהיה ברשימת המותרים. היום ניסיתי את זה. הוא מגיע בטבליות ענקיות, מכיל מעל 500 מקג חומר פעיל (באדוויל מהסוג הגדול יש 400 מקג חומר פעיל) ולגמרי משכך כאבים. האמריקאים האלה לא חוסכים בנוגע לכאבים.
משום מה נהג האוטובוס החליט לנסוע בתוך העיר במקום על כביש החוף (של האגם). נסיעה של חצי שעה, אחרי שעה הגענו רק לאמצע הדרך. והאמריקאים המנומסים האלה יושבים להם בשקט בלי להגיד כלום, מחכים שהנהג יואיל בטובו לעצור כדי שיוכלו לעבור לרכבת. באיזה שלב רציתי להגיד לנהג שעד שהוא יגיע לתחנה שהוא אמר אני אספיק ללכת ולחזור אליה שש פעמים אבל האמריקאים המנומסים האלה, אי אפשר לדבר איתם. בסוף הוא הגיע לתחנה באמצע הדרך ליעד וחצי מהנוסעים ירדו ורצו לרכבת במקום.
ודווקא היום, כשהיה לי המון זמן באוטובוס ואחרי שפט עשתה לי חשק לפסקול של הסיוט, השארתי את האוזניות במשרד. מרפי מניאק
עדכון סוף יום, כנראה שכביש חוף האגם סגור כי גם בדרך חזרה האוטובוס נסע בדרך העמוסה.
כי ניסינו להרכיב שולחן איקאה שהסתבר יותר מסובך ממה שנשמע בהתחלה.
אני אוהבת את העבודה הזו. אבל אין לי כוח לכתוב עליה כי איך שחזרתי יצאנו לרוץ, או יותר נכון הוא יצא לרוץ, אני הלכתי אי שם מאחריו עד שהבנתי שהגעתי די רחוק וסיכוי די טוב שהוא כבר מזמן הסתובב חזרה וחלף מולי בדיוק בהתפצלות של השביל ריצה ככה שפספסתי אותו והוא בטח כבר בדרך הביתה. ואז באמצע הדרך חזרה הבנתי שדי מחשיך ואולי לא כדאי להיות בפארק בחושך למרות שהוא עדיין מלא אנשים רצים ועל אופניים אז התחלתי לרוץ חזרה אבל מהר מאוד ויתרתי ועד שהגעתי כבר היה לגמרי חושך והמוזר הוא שבחורף לא חששתי בכלל ללכת בשכונה בחושך כי כל אחהצ היה חושך אבל עכשיו שהתרגלנו שיש אור עד מאוחר פתאום החושך קצת מפחיד.
חוץ מזה, סיימתי עם הגלולות ועם האנטיביוטיקה, עכשיו זה רק זריקה אחת בבוקר עד לשבוע הבא, אז נעלה לשתיים בבוקר ועוד אחת בערב. ההשפעה העיקרית שאני מרגישה כרגע היא חוסר אנרגיה מוחלט. וחוסר מוטיבציה. וחוסר סבלנות. וכאב ראש בסוף היום. לפחות יש לי עבודה.
1. דרור שחטף מכת חום.
המסכן ישב באמצע המדרכה עם מקור פתוח ולא זז. ניסינו להניח לו מים בפקק של הבקבוק לפניו, הוא לא זז. ניסינו לשפוך עליו מים, הוא קצת זז. ניסינו לשפוך לו מיים למקור, נראה כאילו הוא מנסה לשתות אבל נחנק. בסוף יצרנו בריכה קטנה ושמנו אותו בפנים. כשחזרנו הוא היה על הגב :(
2. כדור פוטבול.
נכנסנו לחוף רחצה, היה קפוא ואנשים סביבנו זרקו כדורים ואמרנו שפעם הבאה גם אנחנו נביא כדור. יצאנו מהחוף והלכנו למזח לשבת עם רגלים במים ופתאום ראינו כדור שוחה לכיווננו. ניהלנו דיון מי יכנס למים הקפואים להוציא אותו אבל בסוף הכדור שחה עד אלינו. אספנו את הכדור וחזרנו לחוף לפגוש עוד אנשים. כשחזרנו חבורה של אנשים שקודם שיחקו בכדור הסתכלו עלינו ודיברו ביניהם ובסוף אחד ניגש אלינו ושאל אם מצאנו את הכדור באגם. החזרנו לו את הכדור. הוא וחבריו מאוד הודו לנו. אחרי שיצאנו מהמים שוב הלכנו לאורך המזח ובדיוק באותו מקום פגשנו את אותו כדור שישב ליד המזח וחיכה לנו. פעם הבאה שנלך לאגם יש לנו כדור.
3. סופת ברקים.
הסיבה שהכדור ברח להם היא שהם זרקו אותו רחוק מדי והמצילה לא הסכימה להם לשחות להביא אותו. מצילים פה בחוף זה לא כמו אלה בישראל, מציל כל 200 מטר עומד על מגדל וצועק במגפון "הי ילד, תתרחק מהמצוף". מכירים את הדלגים בחוף שמסמנים את גבול האזור הבטוח לשחיה? אז פה במקום דגלים יש מצילים. בחוף קטן יש 4 מצילים ב4 סירות משוטים שמגדירים את קצה אזור הרחצה. ועוד 2 מצילים יושבים על מגדל קטן (או כיסא גדול, תלוי איך מסתכלים על זה) על החוף. אמרתי כבר ששעת עבודה פה לא שווה יותר מדי? ההגדרה של אזור בטוח לרחצה אגב היא שהמים מגיעים עד לחזה. מה שאומר שהאחד היה יכול להגיע עד לסירה אבל כשאני התקרבתי אליו המצילה צעקה עלי לחזור אחורה.
ים יותר כיף.
והמזגן דולק. אז מה המצב בארץ?
אז הביקור. נתחיל מזה שאמא בסדר. הניתוח עבר בלי בעיות, התוצאות טובות, נראה שהגידול הוסר במלואו. יומיים אחרי הניתוח התפתחה דלקת שגרמה לכאבים וחוסר נוחות ובעיקר לתסכול אבל בעזרת אנטיביוטיקה בגודל של כדור גולף גם זה עבר.
בקבוצת פייסבוק של נשים ברילוקיישן (כן, יש קבוצה כזו וכן, אני קוראת בה) כל מיני נשים מספרות על הביקור שלהם בארץ וזה נשמע כל כך דרמטי ועמוס ורגשני. אני חייבת לציין שאף פעם לא הבנתי נשים. זה שיש לי מעט חברים ביחס לנשים אני כבר מזמן יודעת. אבל כל אחת שם מספרת על איך במשך כמה שבועות כל מה שהם עשו זה לעבור מסט חברים אחד לאחר. ערב אחד נפגשתי עם כמה חברים מהעבודה במסעדה. ביקרתי שתי חברות בחופשת לידה והלכתי לים עם חברה שלישית ובזה הסתיים לוז החברים שצריך לבקר. ליתר בטחון עשיתי פייסבוק צ'ק אין בשדה התעופה כדי שאף אחד לא יגיד שהוא לא ידע שאני בארץ. קיבלתי הרבה לייקים אבל אף אחד לא חש צורך עז להתקשר ולהפגש. דרך אגב, החזרתי את התאריך יומולדת שלי בפייסבוק לתאריך הנכון ופייסבוק הזהיר אותי שאני לא אוכל לשנות יותר את התאריך. מי אתה שתגיד לי לא להזיז את היומולדת שלי, דיקטטור.
רוב הזמן הייתי עם אמא. היה בזה סוג של תיקון מהפעם הקודמת שהייתי לבד בארץ שבועיים על הספה בחדר עבודה שלה, אז הייתי לגמרי בדיכאון ורחמים עצמיים מכל הסיפור של החוץ רחמי והרילוקישן שמתחיל בצורה כל כך גרועה. אז היא ליוותה אותי לכל הבדיקות והניתוח ותמכה בי, הפעם אני ליוויתי אותה כל הזמן (היא לא נתנה לי להתרחק ממנה ליותר מדי שעות) ועודדתי ושמרתי על אופטימיות. בהתחלה היא חשבה שאחרי שהיא תתאושש מהניתוח ניסע ביחד ונטייל קצת אבל בגלל החוסר נוחות שנגרמה מהדלקת לצאת מהבית היה בשבילה עניין מעיק אז פשוט הייתי איתה בבית, ראינו סרטים ודיברנו. וגם יצא לי להתחבר עם הבנזוג שלה שאני חייבת לציין שהוא מקסים, הצורה השקטה והבטוחה שבה הוא תומך בה ונמצא שם בשבילה מתי שהיא רק צריכה ויותר, אני כל כך שמחה שהם ביחד. אני חושבת שאבא שלי קצת נעלב כשהוא ראה אותי בחדר אוכל אוכלת איתו. ניסיתי גם להיות קצת עם אבא שלי אבל איתו זה הרגיש חובה יותר מאשר געגוע.
משהו אחד שאני לא בטוחה האם הוא היה טעות, לא נסעתי לבקר את סבתא שלי. אני יודעת שיש סיכוי שבפעם הבאה שאני אבקר היא כבר לא תהיה אבל מצד שני לפי מה שאבא שלי מספר גם עכשיו היא לא בדיוק נוכחת. בפעם האחרונה שהייתי אצלה היא זיהתה אותי אבל לא את אח שלי ולא כל כך ידעה מה קורה סביבה. כמה פעמים במהלך הביקור היא שאלה מי נמצא בבית ואז עברה אחד אחד ואמרה "אתה עייף, לך תנוח".
ביקרתי גם את המשפחה של האחד. אמא שלו עדיין מעיקה, אבא שלו עדיין דואג לנו, האחיינים עדיין רועשים. עם הגיסה בלי הילדים נוצר לאחרונה קשר שמבוסס על אחוות נשים בטיפולי פוריות (גם היא שם עכשיו) אז איתם נפגשתי יותר, וגם כי יש להם גור כלבים חדש מהסוג הזה שנראה כמו בובה ובגודל של אחת, זה דבר מגוחך, מצחיק וחמוד.
אז בקיצור, הרבה אמא, משפחה, קצת חברים, ים, בריכה (הרבה יותר כיפית מהבריכה שיש לי פה במכון כושר), וחגיגת יומולדת משפחתית. זה כבר פעם שניה שאני חוגגת יומולדת בארץ בזמן שהאחד באמריקה.
אז זהו. חזרה לאחד, לירוק של שיקגו, לעבודה החדשה ולזריקות הורמונים. שיהיה בהצלחה.
אמא ביקשה דיווח קצר מכל מקום עם וויפי. הדיווחים הועלו לרשת ביומיים איחור עקב יעפת.
4 בבוקר, בן גוריון, בינתיים שם דבר לא השתבש.
מלא ילדים צועקים, הטיסה הזו הולכת להיות סיוט. קבוצה של ילדים תמשיך איתי עד שיקגו למחנה קיץ בויסקונסין. כשראיתי אותם בכרטוס חשבתי אוי לא, אני מקווה לא להיות בגוש שלהם. עכשיו בשער עם בני נוער, נראה לי שעדיף להיות בגוש שלהם. אם מישהו יחליט להפיל את המטוס אני לא אאשים אותו.
8:30 שעון איטליה, שדה תעופה,רומא, עדיין אין שיבושים. דיווח נשלח לאמא.
ביחס לכמות הילדים הטיסה היתה די שקטה, כנראה כולם נפלו ברגע שעלינו לאוויר.לידי ישבו שני עובדי עריית אשקלון שיצאו לטיול מאורגן למרוקו מטעם העבודה. האישה די מבוגרת, לא בגיל של אמא שלי אבל עם ילדה בת 20 ולפי השיחה איתה הניסיון שלי בטיסות הרבה יותר גדול משלה, מה שגרם לי לחשוב על התקופה הזו שאנחנו חיים בה ואיך רואים בחופשה שנתית משהו מובן מאליו ועוד מתלוננים על יוקר המחייה. ניסיתי להסביר להם על האופציה של צ'ק אין מוקדם באינטרנט כדי שבדרך חזרה היא תשב ליד אמא שלה, אני מקווה שהיא תנסה את זה.
9:30 שעון איטליה, על המטוס, עדיין בשדה התעופה, לא נראה שנמריא בזמן אבל זה לא משנה יותר כי אין קונקשן שאפשר לפספס. הילדים מהמחנה רחוק מאחור ובמקומם יש סביבי ילדים אמריקאים מעצבנים. קצת התרחקתי מהם כשהתחלפתי במקום עם איזה אבא שרצה לשבת עם הילד שלו, עכשיו הם לא מסביבי, רק מאחרי.
13:20 שעון ישראל, 5:20 שעון שיקגו, מעל אנגליה.
לא יכולה לשבת יותר. הלכתי פעמיים עד קצה המטוס וחזרה ועוד פעם לשירותים ליתר בטחון אחרי כוס יין. אין לי סבלנות לסרטים שגם ככה לא משהו שרציתי לראות. נעמדתי ליד המושב שלי עד שהדייל הביא לי ארוחה כשר חל'אל. הפניתי אותו למושב המקורי שלי. הם לא ממהרים להגיש אוכל, כנראה מתכוונים להגיש רק ארוחה אחת. מקווה לפחות שהיא תהיה טובה. אני לא אוהבת טיסות.
17:25 שעון ישראל, עוד רגע מעל קנדה.
הטיסה הזו לא נגמרת. הצלחתי לישון קצת עד שתינוק צווח העיר אותי. המעבר של המטוס מרוצף כריות ושקיות שנפלו וכל מיני גפיים בולטות מכל מקום, ללכת לאורך המעבר הופך למסלול מכשולים. בשביל תירוץ הלכתי לדיילים לבקש שימלאו לי מים בבקבוק. עליתי פה על טריק, באים עם בקבוק ריק ככה שאין בעיה להעביר אותו בביטחון ואז ממלאים אותו בדיוטי, או אם אין ברזיות בדיוטי כמו ברומא, מבקשים מהדיילים למלא.
14:00 שעון שיקגו, שדה התעופה אוה'ר, ליד מסוע המזוודות. דיווח נשלח לאמא.
המטוס נחת ואז 20 דקות נסע לטרמינל. היה יותר מהר לו להגיע ברכבת. התור לאימגרשן עבר די מהר ובקלות. למזוודה לקח זמן.
18:00, לא לישון
יוצאים לסיבוב באגם. שיקגו עדיין ירוקה. ראינו ארנב בדשא ואנשים מחפשים פוקימונים.
20:00, יאללה, מקלחת ולישון
עד שאני לא על המטוס אני לא באמת מאמינה שאני טסה. מצד אחד יצא שהטיסה הזו תקועה בדיוק על תחילת העבודה החדשה ככה שכנראה שהיא תצא לפועל. מצד שני בלילה הקודם לא ישנתי חצי לילה כי היו לי גלי חום וקור ובאמצע הלילה בדקתי חום והיה לי 38.4 והייתי בטוחה שבמצב כזה אני לא יכולה לטוס. לקחתי אופטלגין ולמחרת בבוקר התעוררתי בלי חום ועייפה אבל מרגישה בסדר. מוזר. מצד שלישי יום אחרי שאני חוזרת אני צריכה להתחיל עם הזריקות לivf ככה שאם משהו הולך להשתבש זה כנראה יהיה הטיסה חזרה. רוצים לעשות הימורים מה ישתבש בטיסה חזרה?
קנינו מתנות לשני האחיינים של האחד, מה שמהתחלה נראה כטעות אבל כולם אומרים שחייבים, לפחות לילדים. זה טעות כי זה על תקדים שייצור ציפיות בפעם הבאה, וזה טעות כי הזמנו מתנה באמזון שהגיעה רק אתמול והתברר שהקופסה ענקית ורק בגלל השטות הזו אני צריכה לקחת מזוודה גדולה, מה שדי מטופש כי חוץ מהקופסה המגוחכת הזו אין לי כמעט מה להביא. אבל כבר הבטחנו לגדול לגו נינגה ואי אפשר להביא לו ולא לקטן וכבר מאוחר מדי למצוא משהו בגודל נורמלי. לפחות בחזרה יהיה לי מקום לכל בגדי הקיץ שהשארתי בארץ. לאחרים לא הבאתי מתנות, כולל לא לאח של האחד וגיסתו שחגגו יומולדת לפני חודש. אני מקווה שהם לא יחליטו לקנות לי מתנה ליומולדת שמתרחש בזמן הביקור כי זה הולך להיות קצת לא נעים. לאחים שלי הכנתי כוסות ולאמא שלי קניתי קישוט יפה ביריד אומנות שהיה בשכונה לפני שבועיים. עכשיו כשאני חושבת על זה אבא שלי הולך להעלב אז אולי אני אלך לחפש לו משהו בשדה תעופה עכשיו. גם ככה יש לי עוד שעתיים להעביר. אני חייבת להפסיק להיות ישראלית ולהגיע לשדה תעופה כלכך מוקדם לפני הטיסה.
אגב יומולדת, אני שונאת את הקטע של פייסבוק להגיד לי שלאנשים יש יומולדת ושאני צריכה לברך אותם. אז הסתרתי את התאריך יומולדת שלי ולייתר בטחון גם הזזתי אותו חודש. מעניין לראות אם אנשים ישימו לב.
שדה התעופה במדריד. באופן מפתיע המטוס היה סבבה לחלוטין, לא צפוף מדי (למרות שקיבלתי מושב באמצע ובגלל שאני משתדלת לקום כל שעתיים הייתי צריכה להקים את הבחור שליידי כמה פעמים. אני אציין שבתחילת הטיסה אמרתי לו שאני הולכת לקום הרבה ככה שהוא היה יכול להציע להתחלף במקום אבל לא, הוא חייב לשבת במעבר למרות שהוא לא קם אפילו פעם אחת) ויש טלוויזיה אישית ומטען יואסבי, שזה ממש שיפור לעומת הטיסה הטרנס אטלנטית האחרונה שלי. אני זכרתי את איבריה כחברת תעופה מצ'וקמקת שלא עומדת בזמנים אבל עברו הרבה שנים מאז טסתי איתם וכנראה שהם למדו מאז. אבל למה הם חייבים לקשקש כל כך ברעש בשדה התעופה?
שדה התעופה הזה מעלה בי זכרונות מהפעם הקודמת שעברתי פה, בקונקשן בדרך לקוסטה ריקה, כאמור לפני 10 שנים בערך. בדרך לשם הטיסה למדריד יצאה בשעתיים איחור ופספסתי את הקונקשן, אז קיבלתי מלון על חשבונם ולמזלי הצלחתי להתחבר לשני חברה נחמדים שכמוני פספסו את הקונקשן וככה הצלחתי להנות גם מהלילה במדריד, שהיה במלון הרבה יותר איכותי מכל האכסניות שהייתי בהן אחר כך באותו טיול. המטוס ממדריד לקוסטה ריקה היה זוועתי. צפוף, שום אמצעי בידור וישבתי ליד מישהי שניסתה להיות חברותית אבל לא דיברה אנגלית.כמו הרבה אנשים בקוסטה ריקה. בסוף הטיול שם כבר למדתי לנהל איתם שיחות שלמות שבהן אין לי מושג מה הם אומרים אבל אני מהנהנת ומדי פעם מכניסה איזה סי כדי לגרום לשיחה לזרום. בדרך חזרה אחרי שעברתי את הצ'ק אין קלטתי עוד ישראלי והצעתי לו לבקש מושב לידי כדי שלפחות נוכל לדבר עברית ב11 שעות טיסה הבאות. הדייל תקתק על המחשב ואז אמר לו "אני יכול לתת לך מושב לידה או בביזנס, מה אתה מעדיף?" כמובן שהוא לא התלבט יותר מדי אבל בגלל שכבר הייתי שם החלטתי שלא יזיק לנסות ושאלתי אם אפשר גם. לא. טוב אז לא, נשארתי לעמוד ליידו, לפחות בשדה יהיה לי עם מי לדבר (חודש לבד במרכז אמריקה חירפן אותי). הדייל ראה שאני לא הולכת וכנראה החליט שאני עקשנית אז הוא בדק שוב ואיזה יופי, אני יכולה לשבת ליד הבחור השני בביזנס. זאת היתה טיסה בקלאסה. בדרך חזרה היה לי מספיק זמן במדריד, אפילו הרבה זמן, ככה שהספקנו אפילו לצאת מהשדה, לנסוע לאיזה כיכר ולשתות קפה. למרבה המזל כרגע אין לי כל כך הרבה זמן.
אז כמו שאמרתי, הטיסה עכשיו באופן מפתיע היתה סבבה לגמרי. נקווה שגם ההמשך יהיה. כרגע אני מתלבטת אם לקנות קפה שיחזיק אותי ערה בשדה אבל עלול גם להפריע לי לישון במטוס. בטיסה הארוכה לא ישנתי אז כדאי שאני אשן עכשיו.
בבית של אמא בקיבוץ, פתאום מרגיש כאילו לא עבר בכלל זמן מאז הפעם הקודמת שהייתי פה, על הספה של אמא שלי, כשהאחד בארצות הברית. מנסה ללכת לישון בתקווה לסדר את השעון הפנימי ובו זמנית מנסה להבין מה אני מרגישה כרגע חוץ מעייפות של 15 שעות טיסה.
צעירים, הוא משהו סביב 25, היא יותר צעירה. יושבים באוטובוס על ספסל שפונה לפנים האוטובוס. הם לא נראים מתאימים לעיר הזו. הוא גבוה ורזה, שיער מסודר למחצה, זקן בלונדיני אופנתי אבל לא לא מוקפד, עיניים אפורות, קעקוע ארוך מקיף את הזרוע כמה פעמים, רצועת ניטים סביב המפרק, מראה שאומר קשוח אבל רך. היא קטנה, בלונדינית, השכבה התחתונה של השיער סגולה, שיער אסוף בכדור מרושל למעלה. חולצה אדומה בלי שרוולים, חצאית ארוכה רחבה, תיק גב בסגנון הודו. על החלק הפנימי של היד קרוב לשורש כף היד ייש קעקוע של כלוב ציפורים עם דלת פתוחה, הבחורה הזו היא ציפור חופשיה.
הגוף שלהם פונה אחד כלפי השני, הזרוע שלו סביבה, היד מלטפת את הגב שלה, מציירת עליו ציורים. כל הזמן מסתכלים אחד לשני בעיניים, מדברים כל הנסיעה, מדי פעם הבחורה מתקרבת לנשיקה. נשיקות של זוג חדש, נשיקות ארוכות עם חיוך מאושר, היד שלו על הלחי שלה, לא רוצים להפסיק, רק הם לבד בעולם. הוא לוקח את היד שלה בשלו, ממשיכים לדבר ובינתיים האצבעות שלו מלטפות את פנים כף היד שלה, משחקות באצבעות שלה. לרגע היא מנסה לשחק קרב אגודלים אבל הוא לא באמת רוצה להתחרות, הוא תופס את היד שלה ושוב נשיקה ארוכה.
אהבה חדשה, שני אנשים שרק עכשיו גילו אחד את השני. קשר טרי שאף אחד מהם לא יודע לאן הוא יוביל, אבל כרגע האפשרויות נראות להם קסומות. לרגע אני מקנאה, רוצה להרגיש שוב את התחושה הזו של חידוש, של התאהבות ראשונית, של כאן ועכשיו בלי עבר ועם עתיד פתוח לגמרי. לרגע אני רוצה להיות הם.
עוד לא התחלתי לעבוד. המנהל ביקש לדחות את ההתחלה ליום שני כי אולי הוא לא יהיה ביום שישי. אני כרגע בסרטים שאולי הוא התחרט, עם איך שדברים (לא) עובדים אצלי בזמן האחרון עד שאני לא אתחיל לעבוד אני לא אהיה בטוחה שזה סופי. אבל בינתיים קיבלתי הצעה גם מהמקום השני שהתראיינתי, זה שמצריך אוטו ושעתיים בכביש כל יום. לא אמרתי להם שכבר סגרתי עם חברה אחרת, אמרתי שאני שוקלת, מה שבטוח בטוח אני רוצה לשמור לי את האופציה הזו עד שאני אהיה לגמרי בטוחה.
בינתיים חגגתי לי בחנויות אאוטלטים. עד עכשיו לא הסכמתי לעצמי לקנות בגדים כי אין לי לאן ללבוש אותם וגם המאזן בסוף החודש לא משהו אבל עכשיו גם מצב הכנסות הולך להשתפר וגם יש לי סיבה להתלבש ולפי מה שנראה לי בראיון כנראה שהסגנון יהיה לכיוון האלגנט, סגנון שעד היום לא היתה לי הזדמנות להתנסות בו יותר מדי. היה לי סט אחד של בגדים לראיונות (מדי ראיונות), עכשיו אני צריכה להרחיב אותו למלתחה. די מעניין, זה נותן לי הזדמנות להגדיר את עצמי מחדש. אז קניתי כמה חולצות, מכנסיים לא ג'ינס (למרות שאני די מקווה לגלות שג'ינס כהה דווקא כן הולך) ושתי שמלות כי ממש בא לי לבוא בשמלה לעבודה. וגם נעלי סירה חמודות.
עשיתי Unsubscribe לכל האימיליים שאני מקבלת מכל מיני אתרי חיפוש עבודה אז בשבוע האחרון תעבורת המיילים שלי התכווצה משמעותית, אני חוששת שתיכף גוגל יתקשר וישאל אם הכל בסדר.
עוד בינתיים, פרץ אחרון של יצירתיות שיהיה מה להביא למשפחה בביקור הקרוב:
וקצת טבע בעיר
איך לא חשבתי על זה עד עכשיו? הרי כל תכנית נידונה להשתבש. אני עושה תוכניות ואז קורים דברים שמשבשים אותן. אז אם אני רוצה שדברים יקרו אני צריכה שיהיו לי תוכניות שיכולות להשתבש.
הנה לדוגמה, ישבתי בבית וחיכיתי שהגניקולוגית תיצור קשר בקשר לניתוח. ואז החלטתי להצטרף לאחד בנסיעה לפילדלפיה. בדיוק אחרי שהזמנו את הכרטיסים שאי אפשר לבטל כי הם בהתראה של פחות משבוע הגניקולוגית מתקשרת ומסתבר שאם אני רוצה שהניתוח יהיה בקרוב אני צריכה להפסיק את הגלולות ככה שהמחזור יפול על פילדלפיה כדי השניתוח יהיה שבוע אחרי. אין כמו מחזור אחרי גלולות לדפוק טיול נחמד.
ובדיוק כשאני בפילדלפיה, שוכחת לרגע מהתסכולים, מתקשר אלי מישהו שמכיר מישהו שמחפש עובדים ורוצה לחבר בינינו. אני בפילדלפיה בלי המחשב שלי וצריכה לשלוח לו קורות חיים עוד היום לפי כללי הנימוס האמריקאי. יש לי את הקובץ בגוגל דרייב אבל ברגע שניסיתי לפתוח אותו מהטלפון הוא התחרבש לגמרי ויצא שישבתי באמצע הגן חיות, מנסה לערוך מחדש מסמך בטלפון ומקווה שהסוללה לא תגמר לפני שאני אצליח לשלוח אותו ואם אפשר שישאר לי עוד מספיק סוללה להזמין אובר כי היה יום חם ולא היה לי כוח לחזור ברגל.
יום למחרת בדיוק לפני שאני יוצאת למוזיאון אני מקבלת מייל ממישהי ששלחתי לה קורות חיים לפני שבוע ורוצה לדבר איתי לכמה דקות, אם אפשר היום בשעה וחצי הקרובות. אז לא יצאתי למוזיאון ובמקום זה התחלנו חליפת מיילים ובסופה שיחת טלפון.
בקיצור דווקא בשבוע שאני לא בבית נקבעו 2 ראיונות עבודה וניתוח לשבוע שבמקור הדבר היחיד שהיה אמור להיות בו הוא יום הכוון למתנדבים שבסוף לא הלכתי אליו כי לא נשארו לי כוחות.
ועוד דוגמה, עד שסופסוף קבעתי נסיעה לארץ והזמנתי טיסה חזרה ואמא שלי כבר מתרגשת שסופסוף אני מגיעה, אני מקבלת הצעת עבודה והם רוצים שאני אתחיל עכשיו.
:))))))
כן, קיבלתי הצעה! אני מתחילה שבוע הבא ביום שישי.
:))))))
ומה עם הנסיעה? היתרון בלהיות לפני התחלה של עבודה הוא שאני יכולה להציב תנאים. אני אתחיל שבוע הבא ושבועיים אחרי אקח חופשה ללא תשלום. אז עכשיו תקועה לי נסיעה ישר אחרי תחילת העבודה. איזה מזל שיש תוכנית שיכולה להשתבש.
כבר למדתי לא לתכנן רחוק קדימה, אבל הטיסה חזרה עוד פחות מחודש והגיע הזמן להחליט אם להזיז אותה או לבטל בכלל. כשהזמנו את הטיסה קבענו את התאריך חזרה למה שיצא הכי זול, בכלל לא חשבנו שדווקא יולי יהיה זמן טוב לבקר. להיפך, כנראה שאם היינו חושבים על זה בטוח לא היינו קובעים ליולי, למה לעזאזל שנרצה להיות בארץ בחודש השני הכי גרוע (אוגוסט מקום ראשון).
אבל אז אמא שלי והעניינים שלה והניתוח שיוצא ביולי וכבר אמרתי לה שאני בטוח באה ואז קבענו את הIVF ליוני ואמרתי לה שאני לא באה והיא אמרה שהיא מבינה לגמרי (תעשי לי נכדים, זה יותר חשוב) ואז דחינו את הIVF ועברתי כבר את הניתוח שבגללו דחינו וה IVF התרחק שוב ועכשיו היא ממש רוצה שאני אבוא ואני יודעת שאני צריכה להיות איתה.
אז הוחלט, אני מגיעה לבקר ביולי. רק אני, האחד עסוק, או שאין לו ימי חופש למרות שהוא לא יצא בכלל לחופש מאז שהגענו, או שסתם לא בא לו לבקר בארץ אם גם ככה אח שלו ואשתו הבטיחו שיגיעו באוקטובר וההורים שלו כבר מתכננים להגיע באוגוסט. אני כבר הפסקתי לנסות איתו, חבל על המאמץ.
כבר יש כרטיס נוסף לשיקגו וחזרה, הפעם חזרה במאי, נראה שנה הבאה איפה נהיה שהתאריך יגיע. הפעם גם קניתי את הכרטיס עם ביטוח ביטול, למרות שפעם קודמת שביטלתי את הטיסה שלי החזירו לנו כמעט את כל הכסף על הכרטיס, החלטתי שאם יש ביטוח הסיכוי שיקרה משהו נמוך יותר, אלוהים כל כך אוהב לעשות בדיחות על חשבוני, אולי עם הבטחה להחזר כספי הבדיחה כבר לא תהיה כל כך מצחיקה.
בינתיים בשיקגו הקיץ הגיע רשמית. שמענו אותו כל הסופשבוע בפסטיבל בירה מתחת לחלון שלנו. עכשיו מילא אם היה שווה לבוא לשתות אבל כרטיס כניסה עולה 25$ להסתובב בחנייה מגודרת ולקבל טעימות. אני לא יודעת אם יש הגבלה או אין הגבלה אבל בכל מקרה אין איפה לשבת והמוזיקה מעיקה ובתנאים כאלה בטוח שאי אפשר לשתות מספיק בירה שתצדיק 25$. בנוסף היה יריד אומנויות באזור האוניברסיטה עם דברים ממש מגניבים, אפילו מצאתי משהו יפה מתנה לאמא שלי (או ואבוי, אני צריכה להתחיל לחשוב על איזה מתנות אני מביאה לאנשים). מסתבר שהשכונה הזו היא לא כזה חור אחרי הכל. ואתמול רשמית נפתחו אירועי מוזיקה בפארק המילניום שבמרכז העיר, הלכתי עם חברה שעובדת באזור והיה ממש מגניב. אני יכולה להתחיל לאהוב את העיר הזו אחרי הכל.
לא ברור לי איך יצא ככה. ביום שלישי ראיון במרכז העיר, יום רביעי ניתוח, יום חמישי ראיון סקייפ כהמשך לראיון משלישי (לפחות לא הייתי צריכה לצאת מהבית בשבילו), היום ראיון חדש ולא קשור בטיזינאבי. וכשאני אומרת טיזינאבי אני מתכוונת למקום שכששאלתי את גוגל איך להגיע אליו יצא שאני צריכה לצאת לפני שבע כדי להגיע בתשע וחצי באוטובוס, רכבת, עוד אוטובוס ו20 דקות הליכה. אני אחזור לראיון בהמשך הפוסט. ומחר יש יום הכוון למתנדבים במוזיאון שכשנרשמתי אליו לא חשבתי שיהיה בסוף שבוע כל כך עמוס. אני כבר רואה את עצמי שבוע הבא לא עושה כלום רק כדי להתאושש.
תודה לכל המאחלים בהצלחה, הניתוח עבר בלי בעיות. מאחר שהייתי צריכה להתייצב לצ'ק אין שעתיים לפני שעת הניתוח המתוכננת היה לי המון זמן לשכב במיטה בחלוק וגרביים, מחוברת לאינפוזיה, ולחכות. בזמן הזה באו כל מיני אנשים והציגו את עצמם, אחיות חדר ניתוח, רופא מרדים, חבר בצוות המרדימים, רופא עוזר לרופאה הראשית, מישהי שבאה לעשות סקר שביעות רצון על תהליך ההכנה לניתוח, וכולם שאלו אם יש לנו שאלות עד שהרגשנו צורך לחשוב על שאלות רק כדי שיהיה לנו על מה לדבר.
והיה גם אח שהכין אותי לניתוח ואז הלך ואז חזר ושאל אותי שאלות והלך וחזר שוב ושאל עוד דברים וחיבר אותי לאינפוזיה והלך וחזר וכן הלאה. בהתחלה הוא שאל אותי אם אני לוקחת תרופות ועניתי שרק חומצה פולית. אחרי שעה הוא חזר עם המחשב שלו ואמר אוקי, עכשיו אני אשאל אותך על כל התרופות שכתוב לך בגליון הרפואי שאת לוקחת. פאק באמינות, הייתי צריכה להסביר שאת כל התרופות האלה הייתי צריכה להתחיל לקחת לקראת הIVF אבל דחינו את התהליך אז אני עוד לא לוקחת אותן. אז את לא התחלת עם האנטיביוטיקה? לא. ועם הזריקות פוליסין? לא. והפרוגרסטרון? לא. והרשימה נמשכה עוד.
שלב ההתעוררות היה הרבה יותר רגוע, רק אחות אחת שמשגיחה מקרוב על שני אנשים וכל פעם שואלת אותי אם אני רוצה שיכניסו את בעלי עכשיו (לא רציתי שיראה אותי בחצי הכרה אז חיכיתי קצת לפני שאישרתי לה). כנראה שהניתוח היה קצת יותר ארוך ממה שהרופאה תכננה ולקח לי קצת זמן להתעורר אבל בסוף יצאנו וחזרנו הביתה והכל עבר בשלום.
אז הראיון היום. תכננתי לקום מוקדם, לקחת אוטובוס ורכבת ואז אובר, תוך כדי סיכון מסויים עם האובר כי אין הרבה ביקוש באיזורים נידחים שכאלה אז יוצא שלפעמים צריך לחכות לא מעט. אבל אז בדקתי איך אני אחזור וראיתי שיש רכבת פעם בשלוש שעות בערך אז החלטתי שלעזאזל עם זה, אני שוכרת אוטו. שעה נהיגה במקום שעתיים וחצי להחליף רכבות ואוטובוסים ועל הדרך אני גם אתגבר סופסוף על הפחד שלי מלנסוע במקום לא מוכר וככה אני אולי אחזיר לעצמי קצת את תחושת השליטה בחיים שלי.
הגעתי בשמונה בבוקר למרכז ההשכרה מצויידת באישור ההזמנה ומוכנה לצאת לדרך ואז הנציג שואל אותי מה מצב הלו"ז שלך היום? מה זאת אומרת? לא כי אין לנו אוטו כרגע, יהיה לנו ב10 בבוקר. אבל התקשרתי אתמול והזמנתי רכב ואמרו לי שאין בעיה ויש רכבים זמינים. כן, אבל אנחנו לא שומרים רכבים כי אנשים מבטלים הזמנות ואנחנו לא יכולים להגיד לאנשים שאין להם אוטו כי אנחנו שומרים אותו למישהו אחר ואז המישהו מבטל. אז מה הטעם לעשות הזמנה? צודקת. יופי. ואז פתאום נמצא אוטו והכל היה בסדר. אמריקאים.
הראיון היה מוזר. דיברתי עם 5 אנשים ב4 שעות. מדובר על חברה ממש גדולה שרכשה המון חברות קטנות, אפילו היתה להם חברה בתל אביב שנסגרה לאחרונה, ואני התראיינתי לקבוצה שהיתה בין החברות הראשונות שנרכשו לפני 16 שנה. בעולם ההייטק זה היה קצת מוזר לפגוש מקבץ כזה של דינוזאורים, אנשים שנשארים המון זמן במקום אחד. יש להם המון מהנדסים מסוג מסויים אבל חסר להם מישהו מהתחום שלי, היתה להם מהנדסת מהתחום אבל היא עזבה לאחרונה כי יש לה ילדים עם מוגבלויות והיא בהתחלה חשבה שכשהם יגדלו הם יהיו פחות מעמסה אז היא ירדה למשרה חלקית אבל התברר שהמעמסה לא ירדה אז היא עזבה וחוץ מזה בעלה מרוויח לא רע אז היא יכולה להרשות לעצמה ולמה לעזאזל אתם מספרים לי את כל הדברים האלה?? בכל מקרה, מאחר שאין להם אף אחד מהתחום שלי, הם לא כל כך ידעו איזה שאלות לשאול אז לא היו שאלות טכניות בכלל, רק שאלות של האם את מרגישה נוח עם לעשות משהו כזה? האם את חושבת שתוכלי להתמודד עם זה? עשית פעם משהו כזה? והתשובות שלי היו כן, בטח, אין בעיה, עשיתי דברים דומים, יש לי הרבה נסיון בתחום, הנה למשל דוגמה של משהו שעשיתי.. כאן התחלתי לפרט דברים שעשיתי וראיתי איך המראין מנסה להראות כאילו הוא מבין על מה אני מדברת, אבל לא.
בקיצור הם ממש צריכים מישהו מהתחום שלי ואני מקווה שהצלחתי לשכנע אותם שאני בדיוק המישהו הזה. אני לא יכולה להגיד שאני ממש מתלהבת מהעבודה הזו, החברה שהתראיינתי אליה בשלישי נשמעת הרבה יותר מגניבה, מעניינת, כיפית, חדשנית ובכלל מקום טוב, אבל מצד שני התפקיד הזה יכול לתרום משמעותית לרזומה שלי וגם מדובר על מקום יציב וכנראה שאם הם ירצו אותי אני אוכל לקבל תנאים ממש טובים. בקיצור אני עדיין מקווה לתשובה חיובית מהמקום הראשון, אבל אם לא ילך אז אני עדיין אשמח להצעה מהחברה הזו. זה עדיין יותר טוב מכל שאר הדברים שהתראיינתי אליהם או הגשתי קורות חיים עד עכשיו.
עכשיו אני מותשת, בעיקר מנטלית. אחרי 8 חודשים שלא נהגתי שעתיים על הכביש יכולות להיות מעייפות אבל להיות שוב מאחרי ההגה נתן לי הרגשה טובה סך הכל, וגם זה שהצלחתי להגיע לסבב ראיונות כזה מרגיש שעשיתי משהו טוב לשיפור המצב שלי כאן. נקווה לטוב.
יום שני, בחוץ רוח נעימה, אני מחליטה לצאת לסיבוב קצר להתאוורר. מגיעה המעלית, בתוכה שני אנשים עם עגלה שתופסת את כל המעלית ועוד מישהו דחוס בפינה. אני אומרת לא משנה, אני אחכה, שני האנשים אומרים לא, לא, תיכנסי, הנה יש פה מקום להדחס. טוב אני נדחסת ומחליפים כמה מילות הומור. המעלית מגיעה לכניסה, אני והמישהו הדחוס יוצאים ואז הוא שואל אותי את מדברת עברית? אז חוץ מזה שהמבטא שלי צועק ישראלית, מצאתי ישראלים בבניין. בעלה של אחותו של הבחור הדחוס הגיע לשיקגו יום לפני ואשתו (אחותו של הדחוס) תצטרף אליו עוד חודש אז בינתיים הדחוס ובנזוגו שחיים בניו יורק באו לעזור לו לעבור ועל הדרך גם מצאו לו שכנה ישראלית. אז יש לנו שכן ועוד מעט גם אשתו ונוכל להיות הוותיקים ולעזור להם להתאקלם. איזה כיף.
היום הייתי בראיון עבודה (ייאי). אמיתי, לא טלפוני, כזה שנמשך שעתיים. הראיון הוא עם הסמנכל ומהנדס ראשי. חצי שעה ראשונה שניהם שואלים שאלות רקע כלליות, אחר כך הסמנכל יוצא והמהנדס שואל שאלות טכניות, מבחן על הלוח ב C++ (אני רוצה לציין שבהתחשב בזה שלמדתי C++ יום לפני עמדתי בו לא רע) ועוד כמה שאלות על צורת עבודה. ככה בערך שעה ואז הוא הולך לקרוא לסמנכל, חוזר, אומר לי שהסמנכל תיכף יחזור, ודרך אגב, אני מדבר עברית. מה??? שעה אנחנו רק שנינו בחדר, אני שוברת את השיניים באנגלית, אתה לא יכול לתת יד, לתת לי להתראיין בעברית? דווקא האנגלית שלך בסדר גמור. תודה באמת. מסקנה לעתיד: לקרוא בלינקדאין על האנשים שאני הולכת לדבר איתם.
בלי קשר לישראלי לשעבר שיש שם, החברה נראית ממש מגניבה וממש בא לי לעבוד שם. תחזיקו לי אצבעות שעברתי.
(לא ישראלים)
לפני שבוע שלחתי מייל לרופאת נשים שלי שהגיע לי המחזור ואפשר לקבוע תאריך לניתוח (שצריך להיות בשבוע השני של המחזור). היא ענתה לי במייל שנראה לה שאפשר לקבוע את הניתוח לרביעי אחה"צ, היא תבקש מדניס מתאמת התורים לתאם עם החדר ניתוח ולקבוע תור ולהתקשר אלי לאשר. מאז לא שמעתי ממנה. שלחתי לה מייל למייל האישי וגם דרך האתר של הבית חולים ולא קיבלתי תגובה. היום (שלישי) אחרי הצהריים דניס התקשרה לאשר שאני יודעת את הפרטים של הניתוח מחר. אמרתי לה טוב שהתקשרת, אני לא יודעת מה הפרטים. אה.. לא? לא. אה... איזה פרטים את לא יודעת? מתי, איפה, כמה זמן? טוב אני אבדוק. אחרי כמה דקות על ממתינה דניס נותנת לי את הפרטים, הניתוח מחר ב1, צריך לעשות צ'ק אין שעתיים לפני. שאלתי כמה זמן זה ייקח ואם צריך לצום לפני, שוב שמה אותי על ממתינה, אחרי כמה דקות חוזרת אלי, אני מעבירה אותך לאחות. עד שהפלגתי בשבחי הארגון של הרפואה האמריקאית. לא משנה, העיקר שהעניין יהיה מאחרי (שוב).
כמו שזוג הישראלים שאכלנו איתם ערב אחד תיארו את זה, כמו ניו יורק אבל יותר שפוי.
בקטע התיירותי אין לה יותר מדי מה להציע, אחרי יומיים כבר ראיתי את כל מה שיש לעיר הזו להראות ואחר כך זה היה רק למלא את הזמן שנשאר אבל סך הכל עיר מגניבה. יש מבחר גדול של אוכל טוב במחירים סבירים, יש חנויות נחמדות וזולות, יש פארקים מלאים אנשים, עיר צעירה.
וחם. התבאסתי שלא הבאתי סנדלים. מטעמי חסכנות וחברת טעופה לואו-קוסט טסנו שנינו עם טרולי אחת מורחבת, ככה שלא נשאר מקום לעודף מנעלים.
זה מצחיק איך האמריקאים מתלהבים מההיסטוריה שלהם. במקרה של פילדלפיה הם חזקים בקטע של החירות והצהרת העצמאות ושטויות כאלה. זה מצחיק בעיקר כשנזכרים שכל ההיסטוריה שלהם זה כולה 300 שנה בקושי. יש להם "ממצאים ארכיאולוגים" - שרידי בניין מהמאה ה-19. אני בחיפה גרתי בבניין ישן יותר.
בסדרות האמריקאיות תמיד מדברים על הבדלי מנטליות בין החוף המזרחי למיד-ווסט, אני חייבת לציין שפעם ראשונה שבאמת הרגשתי את זה. קשה להסביר את זה, אבל בשיקגו אנשים נחמדים יותר. בפילדלפיה יש את הנימוס האמריקאי המתבקש אבל אנשים לא יוצרים קשר עין, הם אדיבים אבל עניינים. כששני אנשים חוצים את הדרך אחד של השני הם יתמרנו ככה שלא יפריעו אחד לשני אבל לא יתייחסו לכך. בשיקגו כששני אנשים חוצים את הדרך אחד של השני שניהם יעצרו וכל אחד יחכה לשני שיעבור כשבסוף זה שעובר קודם מודה לשני בחום על אדיבותו. כשעוברים ליד שוטר הוא אומר בוקר טוב. כשאמרתי את זה לאחד הוא אמר שמה אני רוצה מהם, עומדים כל היום בחום הזה, שגם יגידו בוקר טוב? אבל לדעתי כשהשוטר אומר בוקר טוב והאנשים עונים לו אז הם מכירים בזה שעומד מולם בנאדם, בעוד בפילדלפיה בשביל האנשים השוטר הוא כמו עוד תמרור בדרך. (בלי קשר, אני חושבת ששוטר עירוני בארצות הברית זה משרה ממש דפוקה בתנאים שבארץ כבר מזמן היו מעוררים מחאה על היחס). אם להגיד את האמת אני מתחילה לחבב את הנחמדות הזו. זה מרגיש יותר אותנטי מהנימוס הענייני של החוף המזרחי.
קצת תמונות
ואפרוחים
כאלה יש גם בשיקגו אבל פה ממש אפשר להתקרב אליהם והם לא זזים.
נזכרתי בחוב קטן, הבטחתי לענות לכל שאלה ונשאלתי על ההבדלים בין ההגדה הקיבוצית למסורתית. אז הנה ההתיחסות:
עיקר ההבדל הוא בנעלם הכי גדול של ההגדה המסורתית: משה. הגיבור של יציאת מצריים נמחק לגמרי מההגדה, כמו יאיר לפיד מהממשלה, והסיבה לכך היא שיהיה ברור לכולם שמי שאחראי ליציאת מצרים זה הקדוש ברוך הוא, אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא אף אחד אחר, הבנתם? אף אחד לא עזר לי. רק אני לבד. אני! והמסר מהקטע הזה הוא שיהודי טוב כאשר עומדים עליו לכלותו יושב ומחכה לקדוש ברוך הוא שיצילו מידם.
אממה, התנועה הקיבוצית לא כל כך סומכת את ידיה על המסר הזה. אם כל הכבוד לקדוש ברוך הוא ולמשיח שלו, אם משה לא היה מנופף במקל אף אחד לא היה הולך אחרי עמוד אש ואלמלא התנועה הציונית והמאבק על המדינה לא היה לנו היום בית לעם היהודי. ובואו נדבר על הפיל הגדול שיושב במרכז החדר, איפה בדיוק היה הקדוש ברוך הוא להצילנו מידי הצורר הנאצי שעמד עלינו לכלותנו. ולכן הגיבור הבלתי מעורער של ההגדה הקיבוצית הוא משה, זה שעמד בראש המחנה ואמר אחרי, זה שקם ועשה מעשה. לאורך כל ההגדה הקיבוצית יש הקבלה בין סיפור יציאת מצריים וההגעה לארץ ישראל לבין היציאה מגיא ההריגה באירופה והתקומה וגאולת הארץ מחדש בימינו אנו.
ההגדה הקיבוצית מחולקת ל4 חלקים. חלק ראשון מתייחס לעובדה שפסח הוא חג האביב, וחוגג את בשורת האביב וההתחדשות ואת תחילת הקציר (ספירת העומר).
חלק שני הוא החלק העיקרי, מצוות החג- סיפור יציאת מצריים. לא שיר הלל לקדוש ברוך הוא, אין נברך, נהלל, נקלס, נפאר, נאדיר, נלקק רק שלא יכעס עלינו. לא סיפורים על רבי מהשמו ורבי למיאכפת שסיפרו ביציאת מצריים עד הבוקר. סיפור יציאת מצריים עצמו כפי שמופיע במקור הרשמי- בתנך. סיפור גאולת ישראל בימים ההם בזמן הזה. ארבעת הקושיות, פסח מצה ומרור, שירת הים. הסיפור המלא.
(בשלב הזה בדרך כלל מגישים מרק)
חלק שלישי- עוסק בתקווה לשלום ולגאולה. החלק הזה נפתח בקריאת זכור את היום הזה אשר יצאתם בו ממצרים, מזכיר לנו שהסיפור לא נגמר שם, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו ואנחנו צריכים להמשיך ולקוות ולשאוף לשלום ושלווה. החלק הזה נסגר בבשורת אחרית הימים.
חלק אחרון- מוקדש לשיבת ציון אז והיום ולישוב הארץ מחדש, קיבוץ גלויות וגאולת הארץ.
בפעם הראשונה שקראתי בהגדה המסורתית ממש התחלתי לזוז בחוסר נוחות כשכל קטע הסתיים בנברך ונהלל ונקלס וגדול ונפלא וכל זה, ממש צרם לי הצורך הזה להתעסק בכמה נהדר האל שלנו כאילו אין שום דבר אחר שחשוב לנו לקחת מהסיפור של יציאת מצרים. יכול להיות שזה בגלל שגדלתי לתוך זה, אבל אני ממש מרגישה שההגדה הקיבוצית הרבה יותר רלוונטית לימינו, יותר מתעסקת במהות החג ופחות בשירי הלל לקדוש ברוך הוא. זה הרעיון הכללי ברוב החגים הקיבוציים, להתעסק במהות ולא בעטיפה, במסר ולא במחוות מוזרות (אני בטוחה שכל עניין ההסבה לימין מגיע מאיזה טקס שפעם היה מרשים והיום כל מה שנשאר ממנו זה הוראות לא ברורות), בעשיה ולא בפיאור השם.
מקווה שלא עצבנתי יותר מדי אנשים עם הטקסט הזה.
כמה דפים לדוגמה:
עדכון מזג האויר
יום אחד חם, כמעט חולצה קצרה, יום אחד קר וגשם.
עדכון מצב רוח
כמו מזג האויר. יש ימים של אופטימיות, שאני בטוחה שהכל יהיה בסדר. יש ימים שאני מאמינה ששום דבר לא יסתדר פה. יש ימים שאני כל כך רוצה לחזור ויש ימים שאני מסתכלת סביבי וחושבת כמה יפה פה ואיך אני יכולה לעזוב את זה. יש ימים שאני שולחת קורות חיים ל 10 מקומות, בטוחה שהנה זה מגיע ויש ימים שאני לא רואה טעם לשלוח כלום.
עדכון עבודה
אין. אבל היום הייתי באודישנים להתנדבות במוזיאון המדע. וגם אם אני לא אתקבל להתנדבות מול אורחים, אני רשומה ליום הכוונה למתנדבים ואחריו אני אוכל להתנדב לפעילויות אדמינסטרטיביות. לפחות זאת תעסוקה.
עדכון רופאים
אני אוהבת את הרופאים פה. הרופאת פוריות שלחה מייל לגניקולוגית בקשר למיומה. אני התקשרתי לקבוע תור וביקשתי לשלוח לה הודעה אם אפשר לוותר על הפגישה שבה אני אחזור על מה שהיא כבר יודעת ולדלג ישר לניתוח. כמה שעות אחרי התקשרה אלי המזכירה שלה ואמרה שהרופאה מחוץ למדינה לשבוע אבל היא תשלח לה מייל והרופאה תתקשר אלי כשהיא תחזור. עברו כמה ימים והרופאה התקשרה. הרופאה! התקשרה! זאת שראיתי אותה רק פעם אחת לפני שהיא שלחה אותי לרופאת פוריות. איפה בארץ הגניקולוגית תתקשר לפציינטית ותגיד לה שלא צריך פגישה, שאני אשלח לה מייל כשאני אקבל מחזור ונקבע תאריך לניתוח. ועוד דאגה לתת לי את המייל הישיר שלה. רק הרופאת משפחה שלי בארץ היתה כזו מתחשבת, וזה אחרי הרבה מפגשים.
בעקרון אם הניתוח יהיה עוד שבועיים ואחריו נצטרך לחכות קצת עם ההפריה אז בעצם אני יכולה להשתמש בכרטיס חזור שלי ב29 ביוני בלי לשנות אותו וגם להיות עם אמא שלי בניתוח שלה. אבל פתאום חשבתי על זה שמה אני משוגעת להגיע לארץ ביולי? בכל מקרה ממה שלמדתי כל פעם שאני מנסה לתכנן משהו לטווח של מעבר לשבוע אלוהים צוחק עלי אז בינתיים אני לא מתכננת כלום, כשנתקרב לתאריך של הכרטיס נחליט מה לעשות.
עדכון זוגיות
האחד נשלח לפילדלפיה לכמה ימים. כנראה שאחרי הנסיעה שלי הוא הבין שהמצב לא בסדר, שהוא לא יכול להמשיך להניח שאני פשוט אשב בבית ואחכה, וסוף סוף הוא התגבר על הלא נעים ושאל את המנחה אם זה בסדר שאני אצטרף. אז שבוע הבא אנחנו בפילדלפיה. אני מהצד שלי מנסה להיות פחות ממורמרת ולקבל את המצב. סך הכל זה הרפתקה שיצאנו אליה ביחד ואני לא יכולה להאשים אותו שאני לא מסתדרת. וחוץ מזה אנחנו נוסעים לפילדלפיה שבוע הבא, לפחות עד אז אני לא יכולה להיות ממורמרת.
עדכון פריחה
הנרקיסים כבר נגמרו כולם, הצבעונים נמצאים בסוף חייהם ועכשיו הגיעה עונת האירוסים. אין על האביב פה.
נראה מי מזהה מה מתחבא בתמונה
