פתאום זה הכה בי. פתאום הבנתי למה אף פעם לא היו לי חברים. למה אף פעם לא יהיה לי מישהו.
אני שונאת אנשים.
As simple as that.
כשהייתי קטנה ידעתי את זה. תמיד היתי בוחרת לשחק לבד. הגננות היו שואלות אותי אם זה לא מפריע לי להיות לבד ואני בשיא הכנות אמרתי שלא. אני אוהבת את השקט שלי. כשגדלתי התחלתי להאמין לאנשים סביבי שזה לא בסדר, שאני צריכה חברים, שאני רוצה חברים. אפילו ניסיתי למצוא חברים. כשהייתי ביסודי התכתבתי עם מישהי שאמא שלי סידרה לי. היו לנו גם כל מיני טיולים שכללו אירוח אצל אנשים זרים ואני תמיד ניסיתי לשמור על קשר עם הילדה שאצלה הייתי מתארחת. אבל בסופו של דבר כל הקשרים האלה שרדו בערך 2 מפגשים ואז נמאס לי. ניסיתי גם להיות חברה של הבנות בשכבה שלי, אלה שבקיבוץ שבעצם גדלתי איתן. אבל כנראה שהאמונה הזו, זו שאומרת שאני רוצה להיות חברה שלהם, היא נשארה ברמה העליונה בלבד כי תמיד היתי הלא מקובלת. היו לי 2 חברות, אבל הקשר היחיד בינינו היה העובדה שאנחנו לא מקובלות. איכשהו, תמיד בנקודות החשובות עשיתי את הצעד הלא נכון.
בתיכון מאד סבלתי כי בתיכון בקיבוץ חברים זה הכל. גרים ביחד, עושים פעילויות ביחד, הלימודים הם דבר משני לגמרי. ועדיין האמנתי שאני רוצה להיות חברה של הבנות איתי בשכבה. היום אני יודעת שרובן היו וחלקן נשארו כלבות. אבל אז לא יכלתי להרשות לעצמי לחשוב ככה, לפחות לא במודע, כי רציתי, או חשבתי שרציתי חברים.
המצב שלי השתפר כשהתחלתי להיות במסגרות יותר מעורבות, כאלה שכוללות יותר מאשר את האנשים מהקיבוץ ומהיסודי שאיתם גדלתי. אנשים פחות מרושעים, פחות בינוניים, כן, אני אגיד את זה, פחות טפשים. מה לעשות, קיבוץ זה מקום שמעודד אנשים להיות טפשים. אם אתה טיפש אתה תשרוד הכי טוב. אז בחטיבה העליונה, בצבא ובעיקר בטכניון הצלחתי לגבש קשרים קצת יותר מוצלחים מאלה שהיו עד אז. אבל גם על הקשרים האלה לא הצלחתי לשמור ברגע שעזבתי את המסגרת שיצרה אותם. חשבתי שזה בגלל שאני לא יודעת איך צריך להיות חברים אבל היום הבנתי שזה פשוט כי לא רציתי חברים. רציתי להיות איתם כשהינו יחד באותו מקום כי פשוט יותר נוח ככה, אבל ברגע שאין סיבה, לא התאמצתי.
אז עכשיו אני בעבודה, מסגרת שכנראה לא תשתנה בזמן הקרוב. ועד לא מזמן חשבתי שאני אוהבת את האנשים שאיתי. הייתי מארגנת פעילות חברתית וייסדתי את מנהג הקפה של הבוקר. אבל עכשיו, אחרי 3 שנים אני מרגישה שנמאס לי מהאנשים האלה. נמאס לי שיושבים אצלי במשרד כל בוקר במשך 40 דקות (המפגשים האלה הולכים ומתארכים עם הזמן), נמאס לי מאנשים שמלאים בעצמם, שבטוחים שהם הכי טובים. נכון, לרוב האנשים אצלנו יש סיבה להאמין שהם יותר טובים מאחרים, אבל זה לא סיבה להתנהג ככה. אנשים שחיבבתי בהתחלה, עכשיו הם מתחילים להעיק עלי. כשלומדים להכיר אנשים לומדים לראות את הפגמים שלהם.
זה כנראה גם הסיבה שאף פעם לא יהיה לי קשר רומנטי, כי בתוכי אני יודעת שברגע שאני אכיר מישהו מספיק אני אתחיל לא לסבול אותו.
אז הנה, הגיע הזמן להודות בפה מלא, שמי ג'אסט ואני שונאת אנשים. שכולם יקפצו לי.
עכשיו תעזבו אותי ותנו לי להיות לבד עם השקט שלי.
