מחקרים מוכיחים: פייסבוק גורם לדכאון.

אנשים מפרסמים רק דברים יפים, כמה הם נהנים, כמה טוב להם. אף אחד לא ישים סטטוס דכאון. ככה יוצא שאדם שמסתכל בפייסבוק רואה את כל החברים שלו נהנים מהחיים והוא בטוח שרק החיים שלו דפוקים. 

הנה למשל, אתמול העלתי אלבום שקראתי לו טיול לאגם, עם כל מיני תמונות של האגם (כמובן), של עצים אחרי שלכת, של אווזים, שחפים וסנאי (אני עדיין מתה על החיות הטפשיות האלו). מה שלא פרסמתי שם זה את העובדה שהטיול נגמר כשהאופניים שלי נדפקו בצורה כזו שהגלגל לא יכל להסתובב יותר (המנגנון של ההילוכים איכשהו הצליח להיכנס בתוך החישוקים של הגלגל ולהתקע שם, אין לי מושג איך). לא לדאוג לי, לא קרה כלום, מסתבר שזה מה שקורה כשקונים אופניים זולות. בכל מקרה, אני תקועה עם אופניים שאני אפילו לא יכולה לקחת הביתה כי הגלגל לא מסתובב ולסחוב אותם כבד מדי. השארתי אותם קשורים לעמוד והלכתי הביתה. 

היום ירד גשם כל היום אבל האחד רצה בכל זאת ללכת לראות מה קרה להם אז יצאנו עם כלי עבודה ומטריה ובגשם רציף ומעצבן הוא עמד וניסה לשחרר שם משהו כדי שלפחות נוכל לקחת אותם למחסן שלא ימשיכו לעמוד בחוץ בגשם הזה, אולי בהמשך הוא יצליח לסדר אותם. בקטע הזה אני חייבת לפרגן לו, אני כבר הייתי מוכנה להשאיר אותם שם ורק לקחת את המנעול, מישהו בטוח יקח ויתקן אותם או לפחות ישתמש בהם לחלפים, אבל הוא לא מוותר בקלות בקטעים האלה. 

אז הסיפור הזה כמובן לא נספר כי זה יהרוס את הילת החול וכיף וזה. גם לא ניסיתי לצלם תמונות של סנאי מסכן בגשם, אבל זה בעיקר כי היה לי קר ורטוב.  

אני יודעת שזה רק אופניים ועוד זולות ולפחות לי לא קרה כלום, אבל זה הרבה דברים קטנים ומעצבנים שמשתבשים כמו קונדום שנקרע ושולח אותי לבית מרקחת לקנות גלולת היום שאחרי כמו ילדה חסרת אחריות, או שיחת טלפון של 20 דקות שבה אני מנסה לשלם את החשבון אשראי (זה לא אוטומטי, מה פתאום שזה יהיה כזה פשוט?) ואם תוסיפו לזה את כל הסיפור של לפני הנסיעה אני מתחילה לחשוב שמישהו מנסה לשבש לי את החיים. אולי כל הנסיעה הזו לא היתה רעיון כל כך טוב אחרי הכל. 

 

אופניים ז"ל, רגע לפני המוות

 

 

 

עוד קיטורים

אני בדרך כלל לא מאשרת לעצמי יותר מפוסט אחד של קיטורים על אותו נושא (אלא אם זה תלונות על רופאים, על זה אפשר לקטר בלי סוף) אבל די נו, מה עוד יש לי לעשות פה. 

כמובן שמסע הוא לא מסע בלי ציוד חיוני שמתקלקל בתחילתו, בפרט אצלי לתיקים יש חיבה להיהרס בזמן שכזה. המדיניות שלי בקשר לתיק יומיום היתה במשך זמן רב לא לקנות עד שצריך אבל אז נתקלתי בבעיתיות במדיניות הזו- כשצריך אני אף פעם לא מוצאת משהו שאני אוהבת. אז שיניתי את המדיניות לאם אני מוצאת תיק שאני אוהבת במחיר סביר ועדיין לא קניתי ספייר אז עכשיו יש לי ספייר. כמובן שמאז שקניתי את הספייר התיק הנוכחי ידע שיש לו חלופה ולכן נמנע מבעיות. עד שהשארתי את הספייר בארץ ובאתי לכאן עם תיק אחד בלבד שכמובן החליט באותו רגע שדי, הוא פורש. וכמובן שכשצריך אני לא מוצאת. זאת אומרת אני יכולה למצוא תיקים ממש נחמדים ב150$ אבל זה לא משהו שאני רוצה לעשות. אז אחרי שעברתי על כל מחלקת התיקים באאוטלטים המרכזיים התפשרתי על משהו מספיק נוח ונראה בסדר. 

ואם כבר דברים נקרעים- מה עוד יכול להקרע? קונדום. כמו ילדה חסרת אחריות הייתי צריכה ללכת לבית מרקחת ולבקש emergency contraception (לפחות למדתי ביטוי חדש באנגלית). אחרי שהסכמנו שאני לא אקח גלולות לתקופה קצרה כדי לא לשגע את הגוף, עכשיו לקחתי מינון כפול. 

אני עדיין לא יודעת אנגלית. אני מדברת עם אנשים בטלפון ואין לי מושג מה הם אומרים ואני די בטוחה שהם לא מבינים אותי למרות שהם חוזרים ואומרים באדיבות רבה sure sure, that is correct. בכלל האדיבות הזו יכולה לחרפן. אתמול ביליתי 20 דקות בטלפון בנסיון לשלם את האשראי.

English corner ובקשה

אז כדי לשפשף קצת את האנגלית ולדבר עם אנשים הלכתי לפינת האנגלית- מפגש לסטודנטים זרים שרוצים להתאמן בשיחה באנגלית. את הבעיה של חוסר הבנה כנראה שאני לא אפתור שם, אני מקסימום אלמד להבין אנגלית במבטא סיני, אבל לפחות יוצא לי לדבר. המנחים הם מסתבר באהאים שממש חיו בחיפה כמה שנים. משעשע פתאום להתקל בכאלה. בנוסף, המנחה היא איראנית במקור. סימנתי לעצמי לא לדבר על פוליטיקה. 

חוץ ממני היתה אחת מטורקיה, אחת מקולומביה, יפנית והמון סינים. 

אז מה למדנו בשיעור? למדנו שלא בריא לאכול בננה על בטן ריקה, קיווי טוב לגרון, ביפן יש ענבים לבנים, באירן יש זן מסויים של מלון שדומה למלפפון מתוק ובעונה הזו אפשר לנסוע למטעי תפוחים באזור לקטיף עצמי. 

למדנו את הביטוי jump the gun והמנחים שאלו אם יש ביטוי דומה בשפת המקור שלנו. קפץ לי לראש " להרוג טורקי ולנוח", הממ.. אולי לא כדאי. "פרה פרה"? יותר מדי להסביר. לא משנה. אחר כך דיברנו על הקשר בין תרבות לשפה ואני רציתי להגיד ששפה משנה מחשבה וניסיתי לחשוב על דוגמה אבל הדבר היחיד שחשבתי עליו היה שעכשיו משתמשים בתקשורת במונח "לנטרל" בהקשר של הפיגועים וככה מקבעים שלהרוג מחבל = לנטרל. אמרנו לא פוליטיקה. אני צריכה להתחיל לחשוב על דברים יותר פוליטיקלי קורקט.

נראה לי שהמפגשים האלו יכולים להיות מועילים, בעיקר כדי לצאת מהבית. הבעיה היא רק שהם נגמרים בתשע בערב ומשם צריך ללכת הביתה והשוטר שעומד מחוץ לבניין ואומר לכל אחד ערב טוב לא נותן את ההרגשה שזה מקום שכדאי להסתובב בו לבד בלילה. אם חשבתם שמאבטח בכניסה לכל בית עסק זה דבר מאיים תנסו להסתובב בשכונה שבכל צומת עומד שוטר ואומר לכל מי שעובר ערב טוב, אולי לא כדי לזהות מבטא ערבי אבל כנראה שכדי לזהות בעיות מראש. 

 

הבנתי משהו על לינקדאין- יש להם קטע שהם לא מאשרים לך to get connected עם מישהו שאתה לא מכיר, אז כשאני לוחצת על connect בפרופיל של מישהו האתר שואל אותי מאיפה אנחנו מכירים ומבקש הוכחה- אם למדנו באותו מקום או אם אני יודעת מה המייל של אותו אדם. אבל אז יש את הקטע שהלינקדאין מציע לי אנשים שאולי אני מכירה ואם אני לוחצת על connect הוא לא שואל שום דבר כי כאילו הוא כבר יודע שאני מכירה את אותו אדם, הוא הציע לי אותו, אז שלא יסכים לחבר בינינו? בכל מקרה, כדי להתחבר עם אנשים שאני לא מכירה בלי המבחנים של לינקדאין אני פשוט צריכה שיהיה מישהו שמקושר לשנינו. כלומר כדי שאני אוכל להתקשר לHR בחברות בשיקגו אני צריכה להיות מקושרת למספיק אנשים כדי שאחד מהם לפחות יהיה מקושר איתו.

 

לכן בקשתי להלן: מי מכם שמקושר בלינקדאין עם אנשי HR בשיקגו, לא משנה באיזה תחום, או שיש לכם קשר למישהו בהיי טק בשיקגו שיסכים לאשר שהוא מקושר אלי, בבקשה תפנו אלי דרך המייל שמופיע מצד ימין מתחת לתמונה ואני אתן פרטים מלאים להתקשרות. 

תודה מראש למסייעים :)

פוסתמונות

זה לא ים אבל זה במרחק הליכה 

 

 

מלא סנאים

האחרון מצא שקית צ'יפס ונשנש ממנה

 

 

downtown, זה לא במרחק הליכה אבל חצי שעה באוטובוס מגיעים לשם

 

 

יש קצת עצים אדומים

אבל הרוב כנראה פשוט הופכים צהובים ואז נושרים.

 יש רגע קסום כשמשב רוח יוצר גשם של עלים... 

 

 

ועוד משהו שהינו חייבים לצלם:

לדבר הזה הם קוראים פיצה ממולאת. זה בעצם סיר בצק, בתוכו בריכת גבינה עם קצת ירקות שטבעו (בתמונה: ברוקולי מנסה לשחות לחוף) ומעל שכבה של רוטב עגבניות. 

לזה קוראים אוכל :s

מה אני עושה כאן בדיוק

יושבת על האופניים ומפדלת, מעמידה פנים שאני יודעת לרכב כשבפועל אני כמעט מתנגשת בעצים, נופלת לאגם או דורסת כמה עוברי אורח וסנאים. על מי אני עובדת, חושבת אני אקנה אופניים ומייד אסע לאכול איתו צהריים באוניברסיטה, את מספר הפעמים שבאמת נסעתי על אופניים בחיים אפשר לספור על יד אחת ועוד ישארו 2 אצבעות עודף. 

יושבת בעיר זרה במדינה בצד השני של העולם, מעמידה פנים שאני יודעת את השפה אבל בפועל אני לא מצליחה להבין מה שאומרים לי ואף אחד לא מבין אותי. בטוחה שאני אמצא מישהו לדבר איתו, שאני אצליח לתקשר, אבל איך בדיוק? בארץ לא ידעתי ליצור קשרים, למה אני חושבת שפה אני אצליח? חושבת את עצמי לכזו מציאה כי בארץ פנו אלי מכל מיני מקומות אבל פה מי בכלל ישים עלי, יש אלף כמוני שגם יודעים אנגלית. פונה למשרות שבארץ לא הייתי מסתכלת עליהן כי אני overqualified אבל סה"כ זה אינטל, מה יכול להיות רע, אבל יודעת שגם הם לא יענו כי אני לא בדיוק הצ'ק ליסט שלהם ויש אלף כאלה שכן. 

יושבת בבית מול המחשב, מעמידה פנים שאני אנצל את הזמן בצורה מועילה, אני אעשה קורסים באינטרנט, אני אעשה קניות ואשלים את כל מה שלא הבאתי איתי מהבית, אבשל ואסדר את הבית. על מי אני עובדת. חוסר מוטיבציה תופס אותי בבוקר ובערב הופך לעצבים עליו שלא יכול להבין, אז אני לוקחת את הטבלט וקוראת פה יותר מאשר הייתי קוראת בארץ.  

יושבת מול המראה ואומרת לעצמי את מה שתמיד אמרתי, יהיה טוב כי אין ברירה. על מי אני עובדת, עד עכשיו שום דבר לא עבד כמו שצריך, למה שיתחיל עכשיו?

 

 

ברוכים הבאים לעיר הרוחות

פה כבר 4 ימים ועדיין לא נתפס שהדירה הקטנה הזו היא הבית בשנים הקרובות. לשכונה כבר התרגלתי,  איך אפשר לא להתרגל לירוק השקט הזה, עם סנאים שחוצים מדי פעם. אני לא מאמינה שאני עדיין מתלהבת מהיצורים המטופשים האלו. הסיבה האבולוצייונית לזנב הזה שהם היא כדי שאנשים יחשבו שהם חמודים ולא ינסו לגרש אותם. נראה לי שהם מחליפים את החתולים פה. אתמול ראיתי אחד מוציא שקית צ'יפס מאיזה חור ומנשנש בהנאה.
באיחור של שבועיים הגעתי לבית מסודר ולבעל שהולך כל יום לעבודה ואפילו יצאנו פעם אחת עם שותפים למשרד. אני אמורה לנצל את הזמן שעדיין יפה פה.ולחקור את האזור אבל קצת קשה לי להזיז את עצמי. משהו בידיעה הזו שיש לי עוד 3 חודשים לפחות עד שאוכל להתחיל לעבוד גורם לי למצב של חוסר רצון לזוז. תקופות של חוסר מעש אף פעם לא עשו לי טוב, במיוחד כשהתקופה התחילה בשבועיים אצל אמא כשאני כועסת על העולם.
 

 

בוא נתייחס לזה רגע, עזבו את זה שאני שונאת רופאים, אם אני מראה את המכתב שחרור לשני רופאים, הראשון מגחך לעצמו בשקט ואומר "אז אני מבין שהיה לכם חוסר הסכמה" והשני שחבר טוב של אמא שלי ולכן מרשה לעצמו לדבר בכנות ואומר שזה נראה כמו שמישהו ניסה להתנקם על זה שלא הקשבתי לו, מותר לי לקבוע שהרופאים בבית חולים כרמל זונות?
"יש להמנע מטיסות טרנס אטלנטיות בתקופה הביתר ניתוחית!" (סימן קריאה במקור). אוקי, הבחורה אמרה שהיא רוצה לטוס, בוא נדאג שאף חברת ביטוח לא תיתן לה לטוס וגם נכתוב תיאור זמן שאף אחד לא מכיר כדי שיהיה עוד יותר קשה. שתלמד להקשיב לרופאים בפעם הבאה. 

 

אבל נסתכל על הצד החיובי, לפחות סופסוף לא פספסתי את פסטיבל הסרטים. 

 

 

כרגע יושבת מול אגם מישיגן עם ירוק מסביב, סנאים ואנשים רצים ונוסעים על אופניים. זה לא חוף הים והשמש שוקעת בכיוון הלא נכון. אולי יום אחד אני אקום לראות פה את הזריחה.
מתחילות לקפוא לי ההצבעות, נראה לי הזמן לחזור.