אני לא עבד

מכירים את זה שיש לכם ספר שאתם ממש נהנים ממנו אז אתם לא רוצים להניח אותו מהיד ואם יש לכם יום חופשי אז אתם פשוט קוראים אותו עד הסוף ואז מתבאסים מזה שהוא נגמר? אז אני עכשיו מבואסת.

הספר הוא כופרת של אייאן חירסי עלי, והוא סיפור חייה של האישה המרתקת הזו.

בהמלצת העורכים מישהו מתלונן על זה שאנחנו עדיין עבדים שעובדים בשכר מינימום. אני לא מכירה מספיק את הבנאדם אבל מעיון מהיר מאד ברשימת המטרות שלו עולה כי האדם בן 25, (לא נשוי) ומתכנן מתישהו להתחיל תואר. ובכן גבר, צר לי לאכזב אותך אבל אתה עבד של העצלנות שלך בלבד. למה בדיוק אתה מחכה? רוצה לקבל יותר ממינימום? תהיה שווה יותר ממינימום. תעשה תואר, תלמד מקצוע. אם אח"כ עדין לא תצליח לממן את עצמך, אז תבוא בטענות למדינה ולבעלי ההון. 

"לא משנה אם אתה מאבטח, פועל בניין או מהנדס חשמל בסוף השקעת את כל חייך להעשיר אדם אחר." פועל בניין ומאבטח אכן יעשירו אדם אחר כל חייהם. ואתה יודע למה זה? כי כל אחד יכול להיות מאבטח. למה שמישהו ישלם לך הרבה אם אתה לא נותן לו שום דבר. אבל, ותן לי לחדש לך פה, מהנדס חשמל ירוויח יפה. בעיקר אם הוא למד באוניברסיטה או במכללה בעלת שם ולא סתם במכללת שקר כלשהו. ואתה יודע למה? כי מהנדס חשמל קורע את התחת 4 שנים כדי שיהיה משהו שהוא ידע לעשות יותר טוב מאחרים, למהנדס חשמל (או כל מהנדס אחר, אתה הבאת את הדוגמה של חשמל) יש משהו שלך אין ובגלל זה אי אפשר להחליף את המהנדס חשמל באדם אחר מהרחוב.

נכון שבמדינה הזו יש פערים לא הגיוניים והמצב שבו החציון נמוך בהרבה מהמינימום הוא מצב דפוק. אם זאת, אתה יכול להמשיך ולצעוק ולהאשים את העשירים המרושעים, או שאתה יכול להבין שהעשירים (רובם) נעשו עשירים בגלל שהם ידעו מה צריך לעשות והם ידעו את זה כי הם למדו והשקיעו ולא רק עמדו וצעקו על המצב הלא הגיוני. הכי קל להתלונן. לקחת אחריות על החיים שלך זה כבר יותר קשה.

ועוד משהו. אתה חושב שאתה לא חופשי? אני מפנה אותך לספר שהוזכר בראשית הפוסט (ישנם אינסוף מאמרים עליו ברשת, תבחר לך אחד). רק תזהר אתה עלול לגלות שיש אנשים שבאמת לא יצאו עדין מעבדות לחירות, והאנשים האלה היו נותנים הרבה מאד כדי להיות במצב שלך.

בברכת חג חירות שמח, ושכולנו נדע להעריך את החירות שלנו ונזכור שזה בכלל לא טריוויאלי ושיש לנו מזל גדול שאנחנו חיים בעידן בו אנחנו חיים ובמדינה חופשית כמו שלנו.
 

ספרים

לאחרונה קראתי ואהבתי שני ספרים ישראלים, שניהם נכתבו ע"י חברי כנסת לשעבר ושניהם עוסקים בימיה הראשונים של מדינת ישראל.

 

הראשון, אין אהבה בעיר עוזי ברעם עוסק בתקופת ראשית המדינה מנקודת מבט של ילד ירושלמי שבא מבית מפא"יניקי ובונה לעצמו תפיסת עולם משלו, תוך עימות בין הדיעות והאמיתות שהוא מכיר מהבית עם הגישות השונות שהוא פוגש ונסיון למצוא את הדרך שלו בתוכן. החיים של הילדנער נעים בין הילדותיות, הסיפורים שילדים מספרים לעצמם והרצון להכיר את עולם המבוגרים לבין המצב, המצור על העיר, הויכוחים הפוליטיים, ההבדלים העדתיים והידיעה בזמן שירושלים היתה תחת מצור בתל אביב רקדו ברחובות וחגגו את המדינה החדשה. מוכר מאיפשהו? הסיפור הזה הוא לא על המדינה הצעירה, הוא על ירושלים. ודרך ירושלים, זה סיפור על הכל, על כל מה שלא השתנה מאז, על הוויכוחים והתרבות והאהבה. סיפור שמרגיש קרוב.

אהבתי בספר הזה את התמימות שלו. אין בספר נסיון להטיף לצד כזה או אחר, הסיפור מובא בצורה הפשוטה ביותר מנקודת מבט של ילד שהדעות והמחשבות שלו עדיין לא התקבעו, והוא בוחן את הכל מבלי לשפוט לטוב או לרע. הדמויות מעוררות הזדהות, אין דמויות רעות ואין דמויות לא נחמדות, יש רק אנשים שחושבים אחרת ומי יודע, אולי הם צודקים.

 

הספר השני, לפיכך התכנסנו יוסי שריד הוא אוסף מונולוגים בדויים, כל מונולוג מתאים לשנה אחרת החל בקום המדינה ועד השנה שלדעת הכותב היתה שנה מכריעה בעיצוב המדינה, וכל מונולוג מובא מפי דמות אחרת שנמצאת בקצה אחר של הצורה האמורפית ומרובת הקצוות שנקראת החברה הישראלית. חלק מהדמויות בדויות וחלק אמיתיות ורק המונולוג בפיהן בדוי. חלק מהארועים בהם עוסקים המונולוגים אמיתיים וחלקן בדויים. לא סתם כותרת המשנה של הספר היא "הסטוריה אלטרנטיבית". ההיסטוריה המתוארת בספר משיקה להיסטוריה הישראלית במספר נקודות ומתרחקת ממנה אחרות. מגוון הדעות המובא בספר הוא רב וגם אם ניתן לראות את הנסיון של המחבר לתת פה לכל הדעות, קל להבחין כי יש דמויות מסויימות שאותן הכותב אוהב וכאלה שלא. מצד שני, יש גם דמויות שלא אוהבות את הכותב, ביניהן המונולוג הפותח בו הדובר מתלונן על העוול ההיסטורי שנעשה בספר זה.

הספר הזה הוא נסיון מעניין להביא מגוון רב מאד של דעות והשקפות ולעמת אותן זו עם זו. הוא נסיון להציג את כל הצדדים של המדינה ושל ההיסטוריה. בניגוד לספר הקודם, הספר הזה הוא ספר חינוכי, הוא נועד לעורר דיון, לא הזדהות. הדמויות הפועלות בספר, למרות שמוכרות לנו, מוצגות בריחוק. רובן עומדות למשפט יותר מפעם אחת. אומרים שההיסטוריה תשפוט. בספר הזה היא אכן מנסה לשפוט ולא לחסד, את כולם. הבעיה בנסיון הזה הוא שהוא לא אובייקטיבי. הכותב הוא איש פוליטי בעל הטיה ברורה והטיה זו מורגשת בספר. ישנם קולות מסויימים שחסרים בספר הזה, הקולות שלא באו מהקצוות, הקולות של אלו שמתלבטים, למשל אלו שבספר הראשון. וגם הקולות של אלו שלא היו בשלטון באותה תקופה. לא רק של הפנאטים מביניהם, גם אלה שלא שנאו את בן גוריון ומפא"י אלא פשוט חשבו שאפשר אחרת. קולות שאכן לרוב הושתקו באותן שנים בהן עוסק הספר.

נהניתי מהספר כי הוא מביא נקודות מבט חדשות על אירועים שקרו ולא קרו בהיסטוריה הישראלית. נהניתי גם מהכתיבה. יש לכותב יכולת לשנות את סגנון הכתיבה בהתאם לדמות הדובר באופן כמעט לא מורגש, מה שמצד אחד נותן אמינות למונולוגים ומצד שני לא מרגיש מאולץ (כמו למשל בספרים אחרים כשהדמויות עילגות בכוונה על מנת להדגיש את הרקע שלהם).

 

המלצה: מי שאוהב סיפורים פשוטים על אנשים ומקומות יאהב את הספר הראשון. מי שאוהב דיונים וספקולציות ולא מתעצבן משמאלנים יכול להנות מהשני.

 

שיטוט בוואינט

עמוד ראשי, שביתת הרופאים. תסכול. איך זה יכול להיות שבמדינה שמתיימרת להיות מתקדמת האנשים שעושים עבודת קודש, אנשים שמצילים חיים של אחרים צריכים לשבות כדי שיסתכלו עליהם? איך זה יכול להיות שהמדינה לא עושה הכל כדי למנוע את השביתה? איך זה יכול להיות שאין כסף לשלם להם? מה קרה לחלום של כל אמא יהודיה על בן רופא? מה יקרה אם גם העורכי דין ישבתו? ילכו החלומות.

 

הוציאו מליונים להעמיד כיפת ברזל ליד באר שבע. יופי, עשינו שרירים. וכמובן פרסמנו את זה בכל העולם כדי שהם יירו על שדרות במקום על באר שבע וככה נחסוך את העלות של ממש להפעיל את המערכת. ומה עשו עם העלות הזו שחסכו? שילמו לרופאים? פחחח.

 

מצבה של הבחורה שכמעט איבדה כבד עקב נטילת יתר של משככי כאבים משתפר. לפני שעולה הכתבה מופיעה פרסומת של סופרפארם. טוב שלא שמו פרסומת לאקמול. למה לסבול? קחו אקמול! (ללכת לרופא אין לכם טעם, הם בשביתה).

 

גוגל מקנאים בפייסבוק. אז גם להם יש עכשיו כפתור like. כי לא מספיק להם לסרוק את המיילים שלנו, לא מספיק להם לדעת מי החברים שאנחנו מדברים איתם במייל או צ'אט, לא מספיק להם לדעת מה אנחנו מחפשים באינטרנט, הם רוצים גם לדעת איפה אנחנו גולשים כשאנחנו לא גולשים דרכם. אם מארק צוקרברג יודע את זה למה שגוגל לא ידעו?

ועכשיו גם הסלולארי מצטרף. הפתעה הפתעה, גם חברות הסלולארי יכולות לאסוף עלינו המון מידע. אם כי סביר להניח שאין שם שום דבר שעוד לא פירסמנו בפייסבוק.

פעם האח הגדול היה חלק מתסריט אימה עתידני, היום הוא תכנית טלוויזה שכולם חולמים להשתתף בה.

 

ואם כבר האח הגדול, עכשיו צוקרברג שכח שהוא יהודי ולא היה מוכן להוריד דף הקורא לאינטיפאדה שלישית.עוד הפתעה, שונאים אותנו. ומשתמשים ברשת כדי להביע את זה. כולם כל כך שמחו כשאזרחי מדינות ערב למדו להשתמש באינטרנט כדי לבצע מהפיכות. ומה חשבתם שהם יעשו כשהם ילמדו להשתמש באינטרט? יקראו בויקיפדיה על הקונגרס הציוני הראשון? קראו, למדו, ראו שאפשר לקדם דברים באזרת מר אח גדול ועכשיו הם משתמשים בזה נגדנו. רצינו להפוך את העולם לכפר קטן, לא חשבנו שאולי אנחנו לא רוצים את כל העולם בתור שכן שלנו.