יום ראשון, 31 במאי 2015

התחלות וירטואליות חדשות

ש לי פייסבוק (או כדברי גיסתי בווטאסאפ: "שכה אחיה!!! יש לך פייסוש??").


כן, גם אני נכנעתי ליאוש ולרשע ונכנסתי למקום האיום הזה. פעם אחת יותר מדי שמעתי את המשפט- יש בפייסבוק קבוצות של ישראלים בשיקאגופוסטדוקים בחולעקרות בית נואשות והבנתי שאין לי ברירה, בימים אלו אם אני רוצה ליצור קשרים במקום חדש אני צריכה פייסוש. ואפילו יש לי כבר 20 חברים. כן, אני יודעת שזה כלום, אבל זה יותר ממה שיש לי בעולם האמיתי ;).


אז מה יש לנו שם? באופן מפתיע לא מעט מהחברים שלי לא אוהבים את כחלון. אחרי הבחירות הקודמות זה היה אופנתי לא לאהוב את יהיר לפיד, היום זה משה אני חברתי כחלון. אמא שלי שפעם טענה שהיא בפייסבוק רק כדי לראות תמונות של אח שלי כשהוא היה בחול (האח השני לא אישר אותה כחברה) מסתבר שהיא מאוד פעילה בשיתוף של שטויות. עכשיו אני מבינה למה בזמן האחרון אני מקבלת ממנה הרבה פחות מייל שרשרת, היא פשוט משתפת שם במקום במייל. ויש גם עמוד חביב ואוהב אדם שנקרא כשאמא ואבא בני דודים. למי שלא מכיר (מזלו) מדובר על עמוד שדואג להפיץ אהבה בעולם ולאחד אנשים בדבר אחד שכולם אוהבים- לצחוק על כמה שאחרים טפשים. ואנשים לא מבינים למה אני חושבת שפייס זה מקום של רוע.


יש גם איזה מישהו שלמד איתי לתואר וסתם עניין אותי לראות מה קורה איתו היום אז הוספתי אותו ואני כבר מתחרטת. תשמעו, הבנאדם יודע לחיות. כל יום פוסט חדש מטרק מגניב או מסע רפסודות בדרום אמריקה.


האחד והיחיד, אהוב ליבי, החליט שזה נורא מצחיק שנשברתי וכל הסוף שבוע הוא חופר לי וצוחק עלי אז כתגובה החלטתי לגרום לו להצטער על זה שפתחתי פייסבוק- למה לא עדכנת סטטוס משפחתי? אתה לא רוצה שידעו שאתה נשוי? למה לא שמת תמונות מהחתונה שלנו? למה לא עשית לי לייק? (כי לא פרסמת כלום) למה לא עשית לי לייק לתמונת פרופיל? למה אח שלך ואשתו מופיעים יחד בתמונות פרופיל שלהם ואני לא מופיעה בתמונת פרופיל שלך?


 


ואם כבר התחלה חדשה, החלטתי לעבור לשם: justanother1one.wordpress.com. פה יש יותר מדי רעל בזמן האחרון ובכלל לפי כל הנבואות עוד רגע יכבו את האור. אז בתור יורדת, רגע לפני הנטישה אני רוצה להגיד את דעתי. אתם מוזמנים לסקול. 


כל הכבוד לטליק, ואני לא אומרת את זה בציניות (באמת). כל הכבוד על היוזמה והפעילות ועל כל שהוא לוקח את העניינים לידיים ובאמת מנסה לפעול לשימור המקום שהוא אוהב. אבל- וזה אבל גדול. הצורה שבה הוא מתנהל מקלקלת. כל מי שמעז להטיל ספק ביושר כוונותיו (ואני מודה שגם לי המניעים שלו נראו מפוקפקים בהתחלה) זוכה לקיטונות של אלימות מילולית ממנו ומחברו (שאני לא אזכיר את שמו כי הוצעת דיבה וזה). ויש גם את החלום שלו, האוטופיה האיין ראנדית שלו, על ישראבלוג נקי מכל מיני כותבים גרועים או סתם אנשים שלא מוצאים חן בעינייו. אני יודעת שזה "בדיחה" ולא הצהרת כוונות אבל זה השקפת העולם של מי שאולי ינהל את אתר הניצולים. הכינוי דיקטטורה גריאטרית הוא אכן כינוי מעליב ולא במקום, כינוי הולם יותר לדעתי יהיה דיקטטורת הנפילים. כל הכותבים המוכשרים של ישרא (באמת) יאוגדו להם תחת הנהגתו של טליק בעולם חדש מופלא. הכניסה לבינוניים אסורה. הבעת דיעה נגד המנהיג אסורה. אבל חוץ מזה המקום מושלם.


 


היה נחמד להכיר את כולכם, אני אשמח אם תבואו לבקר במקום החדש. ולכל מי שעדיין לא וויתר, אני מקווה שלא יסגרו את האתר. 


 

התחלות וירטואליות חדשות

יש לי פייסבוק (או כדברי גיסתי בווטאסאפ: "שכה אחיה!!! יש לך פייסוש??").

כן, גם אני נכנעתי ליאוש ולרשע ונכנסתי למקום האיום הזה. פעם אחת יותר מדי שמעתי את המשפט- יש בפייסבוק קבוצות של ישראלים בשיקאגו\פוסטדוקים בחול\עקרות בית נואשות והבנתי שאין לי ברירה, בימים אלו אם אני רוצה ליצור קשרים במקום חדש אני צריכה פייסוש. ואפילו יש לי כבר 20 חברים. כן, אני יודעת שזה כלום, אבל זה יותר ממה שיש לי בעולם האמיתי ;).

אז מה יש לנו שם? באופן מפתיע לא מעט מהחברים שלי לא אוהבים את כחלון. אחרי הבחירות הקודמות זה היה אופנתי לא לאהוב את יהיר לפיד, היום זה משה אני חברתי כחלון. אמא שלי שפעם טענה שהיא בפייסבוק רק כדי לראות תמונות של אח שלי כשהוא היה בחול (האח השני לא אישר אותה כחברה) מסתבר שהיא מאוד פעילה בשיתוף של שטויות. עכשיו אני מבינה למה בזמן האחרון אני מקבלת ממנה הרבה פחות מייל שרשרת, היא פשוט משתפת שם במקום במייל. ויש גם עמוד חביב ואוהב אדם שנקרא כשאמא ואבא בני דודים. למי שלא מכיר (מזלו) מדובר על עמוד שדואג להפיץ אהבה בעולם ולאחד אנשים בדבר אחד שכולם אוהבים- לצחוק על כמה שאחרים טפשים. ואנשים לא מבינים למה אני חושבת שפייס זה מקום של רוע.

יש גם איזה מישהו שלמד איתי לתואר וסתם עניין אותי לראות מה קורה איתו היום אז הוספתי אותו ואני כבר מתחרטת. תשמעו, הבנאדם יודע לחיות. כל יום פוסט חדש מטרק מגניב או מסע רפסודות בדרום אמריקה.

האחד והיחיד, אהוב ליבי, החליט שזה נורא מצחיק שנשברתי וכל הסוף שבוע הוא חופר לי וצוחק עלי אז כתגובה החלטתי לגרום לו להצטער על זה שפתחתי פייסבוק- למה לא עדכנת סטטוס משפחתי? אתה לא רוצה שידעו שאתה נשוי? למה לא שמת תמונות מהחתונה שלנו? למה לא עשית לי לייק? (כי לא פרסמת כלום) למה לא עשית לי לייק לתמונת פרופיל? למה אח שלך ואשתו מופיעים יחד בתמונות פרופיל שלהם ואני לא מופיעה בתמונת פרופיל שלך?

ואם כבר התחלה חדשה, החלטתי לעבור לפה. יש לי בלוג שם. אבל דברים לא טובים התחילו לקרות שם ונראה לי שזה זמן טוב לעבור. מישהי שאני מחבבת הגיע לפה וזה נראה לי כמו מקום נחמד להיות פה. אז ננסה ונראה. מקווה שתישארו, תרגישו בנוח, תכינו לעצמכם קפה, לפעמים אני מכינה עוגיות.

יום שלישי, 26 במאי 2015

המשך המסע בנסיון להרות.

תקציר הפרקים הקודמים:


אחרי שנמאס לי שכל ביקור במרפאת פוריות הוא סוג של רולטה- האם הפעם
אני אפול על רופא מניאק, רופא שיתעלם ממני בגסות או רופא שיתעלם ממני בצורה נחמדה-
החלטתי לשלם הרבה לרופא כדי שלא יתעלם ממני. ואכן דוקטור יקר (תרתי משמע) לא
התעלם, הקשיב לכל הסיפור, הסכים שהזמן קצר והמלאכה מרובה ושהחברה במרפאת פוריות
מבזבזים לי את הזמן. אחרית הימים.


בדיקת אולטרסאונד פשוטה הראתה משהו שנראה כמו שרירן בגודל ס"מ שלדברי
הרופא בהחלט עשוי להפריע. אז כדי להיות בטוחים מה זה ועד כמה הוא מפריע נשלחתי לצילום
רחם. עוד על ההבדל בין רפואה פרטית לציבורית- דוקטור מניאק נתן לי הפניה עם 4
שורות,16 מילים. זוג בטיפולים, מבקש צילום רחם. דוקטור יקר כתב מכתב שלם וצירף
אליו אולטרסאונד. מכיוון שהצילום היה בבית חולים ולא באופן פרטי (אני לא לומדת)
הרופא המצלם לא טרח להתיחס למכתב יותר מדי אבל לפחות הוא הבין שיש סיבה ששולחים
אותי ולא סתם כדי להעסיק אותו. לא שזה עזר במשהו.  


אז צילום רחם. אחד הדברים שממש עדיף לא לקרוא עליהם באינטרנט לפני. לא
כי זה משנה משהו, התהליך עצמו סיוטי בכל מקרה, אבל לפחות אפשר לישון בלילה לפני.
אני לא ישנתי בלילה לפני. אני לא יודעת איך נראיתי כשיצאתי מהחדר, הבחורה שיצאה
אחרי בקושי הצליחה ללכת. אני הייתי צריכה לנקות את הדם מהסנדלים.


חזרה לדוקטור יקר שהסתכל על הצילום, התלונן על האיכות הממש גרועה
(רפואה ציבורית, אמרתי?) ושאל אם הרופא המצלם לא העיר בזמן הצילום על כך שמשהו שם
נראה לא תקין. לא כל כך הצלחתי לשים לב למה קורה סביבי בזמן הצילום, הייתי עסוקה
בכאבים, אבל לא נראה לי שהוא אמר משהו. הוא כנראה היה עסוק בלחשוב על מטופלת אחרת
שכן משלמת לו. בכל מקרה, למרות הצילום הגרוע, רואים שאין חסימה של החצוצרות אבל
השרירן אכן מכסה חצי רחם. מכאן להיסטרוסקופיה.


פרטי, כמובן שפרטי. טלפון בערב למזכירה של הרופא המנתח. עוד באותו ערב
הרופא מתקשר אלי ומזמין אותנו אליו בשישי בבוקר עם הצילומים לבדוק מה המצב. הרופא
המנתח מאוד נלהב לנתח, בלי יותר מדי עיכובים, הזמין אותנו ליום שלישי. אמר שהוא
רוצה להתחיל בשמונה אז שנגיע כבר בשבע וחצי לקבלה כדי שהכל יהיה מוכן בשמונה.


כמו ילדים טובים הגענו בשבע ורבע, ניגשנו למזכירות והמזכירה אומרת
לנו- אין לך תור. ודוקרטור נלהב בכלל לא עובד כאן ביום שלישי. את בטוחה שהוא אמר
לך יום שלישי? טוב לכי לקבלה שלו, אולי הם יעזרו לך. בקבלה אמרו אותו דבר- לא כתוב
שום דבר על היסטרוסקופיה היום ודוקטור נלהב לא עובד היום. ננסה לתפוס אותו יותר
מאוחר להבין מה הוא אמר לך, בינתיים את יכולה ללכת הביתה. אני מתחילה לאבד אמון
בזכרון שלי אבל האחד תומך בי ומאשר שגם הוא שמע את דוקטור נלהב אומר להגיע ביום
שלישי. אנחנו מחכים חצי שעה ושוב אני הולכת לקבלה ומבקשת שינסו להתקשר אליו. המזכירה
אומרת לי שחבל שאנחנו מחכים, הוא לא ינתח אותי היום, אבל מנסה להתקשר שוב. כשהוא
עונה היא אומרת לו "יש פה איזה מישהי, גברת #1 שטוענת שאמרת לה שתנתח אותה
היום". כנראה שהוא מאשר את דברי כי היא מתחילה למלמל משהו על זה שיבגני בדיוק
לא פה (למה למרדימים תמיד קוראים יבגני?) ושולחת אותי החוצה, אבל לפחות הפעם אומרת
לי לחכות.


בשמונה דוקטור נלהב מגיע לבית החולים (הפרטי). אני כמובן לא מוכנה
לניתוח כי אף אחד לא היה מוכן לקבל אותי אבל מהרגע שהוא הגיע העניינים מתחילים
לזוז. האחות מקבלת אותי והאחד נשלח למזכירות למלא את כל הטפסים. יוצאים לדרך.


לבושה חלוק אני נכנסת לחדר מפחיד עם פנסים ענקיים ומישהו שהוא כנראה
אח שמתחיל לחפש לי וריד. אני אומרת לו שיותר קל למצוא לי ורידים ביד ימין, הוא
עונה שמאוחר מדי- תעשי אגרוף, אל תזוזי –לא זזה –אל תדברי –לא מדברת. אבל אז יבגני
הרופא המרדים מתחיל לשאול שאלות, איך קוראים לך, רגישות לתרופות, כמה זמן את בצום,
יש מחלות זיהומיות, אמרת שאת לא רגישה לתרופות, איך אמרת שקוראים לך ואז הכנראה אח
אומר "ג'אסט! הצלחתי! המחט בפנים" אני ממלמלת כל הכבוד ומרגישה סחרחורת.
אחרי כמה זמן אני שומעת אנחות ומבינה שהתעוררתי.


זהו, עבר. אני מקווה שבאמת הבעיה מאחרי. תאחלו לי בהצלחה

יום שישי, 8 במאי 2015

רווקות נהנות יותר?

תשמעו, אני מאמינה שיש בנות שאין להן בעיה להיות לבד. אני לא מבינה אותן אבל אני מאמינה שמה שלא מתאים לי יכול להתאים למישהי אחרת. אבל כשמישהי כותבת טור בואינט שבו היא מפרטת את כל הקלישאות השחוקות על למה שווה להיות רווקה כל מה שאני רואה זה מישהי שמנסה לשכנע את עצמה ולא בהצלחה יתרה. 


אז למה לדעת נטלי שווה להיות רווקה?


1. להיעלם בלי לעשות חשבון


כשגרתי לבד יצא לי כמה פעמים לחשוב, אם אני עכשיו נופלת ולא יכולה לזוז אפילו לא לטלפון, כמה זמן יקח עד שמישהו יבוא לכאן ויעזור לי? כמה זמן יקח עד שמישהו יחשוב שאולי משהו לא בסדר, יצליח למצוא דרך להכנס לדירה שלי ולחפש אותי? התשובה לא היתה אופטימית.


אז נכון, היום אני מדווחת לאחד אם אני יוצאת בערב עם חברות ואני שואלת אותו מתי הוא מגיע הביתה. זה לא מעיק וזה לא משעמם, זה נחמד שלמישהו ממש אכפת איפה אני. 


2. לישון באלכסון


באמת? מישהו ממש ישן באלכסון? או שזה פשוט הפרסומת של ספפה (מיטה וחצי, אפשר לישון באלכסון) שגרמה לאלפי ישראלים להאמין שזה משאת לילותיו של כל אדם באשר הוא- לישון באלכסון. העיקר שאת מאמינה לעצמך. 


3. לא ישות משותפת, אדם אחד ומלא


גם אני. אין לזה שום קשר למצב רומנטי, רק לאיך שבחורה רואה את עצמה. 


4. אני יכולה לעשות מה שבא לי


מה כל כך בא לך לעשות שאת לא יכולה לעשות כשאת בזוגיות? דוגמה אחת בבקשה.


5. אני כל הזמן מכירה אנשים חדשים


"כשחייתי בזוג, לרוב מצאתי את עצמי עם אותם האנשים, עושים את אותם הדברים באותם המקומות." אותה שאלה כמו בסעיף קודם- מה בדיוק את עושה היום שלא יכלת לעשות כשחיית בזוג?


"ואולי פשוט לא התחשק לי להכיר אף אחד חדש כי לא חשבתי שיש טעם". כלומר באנשים חדשים את מתכוונת לגברים שאולי תסיימי איתם במיטה? אחרת למה שלא יהיה טעם להכיר אותם?


6. יש לי יותר זמן לחברות


טוב נו, אני מודה, אין לי חברות :(


7. ללכת עד הסוף


בוא ניקח אוסף של קלישאות הגשמה עצמית בלי שום תוכן מאחריהן. 


8. רק מתי שבאמת מתחשק לי


טוב, אם את בזוגיות עם מישהו שלא בא לך עליו, חבל. 


9. אני אוכלת פחות


כשאני חייתי לבד חייתי על ג'אנק, אוכל מהמקפיא בסופר למיקרוגל. לבד פשוט אין טעם לבשל ואין טעם לצאת לאכול. אולי אני אוכלת יותר אבל אני גם נהנית מהאוכל ולא אוכלת כדי לשרוד


10. הכל פתוח


היתרון שבלהיות רווקה זה שכל יום יש את התקווה שהיום אני אפגוש את האחד שיהיה לבעלי. ללא ספק, רק בשביל התקווה הזו לפגוש את האחד, שווה להיות רווקה